הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 6996-03-16

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד דוד בן עוליאל

התובע

נ ג ד

  1. פלאפון תקשורת בע"מ
  2. מגדל חברה לביטוח בע"מ (נמחקה)
  3. ניראל ערוצי תקשורת בע"מ
  4. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שירן אוסטר

הנתבעות

פסק דין

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1. התובע, יליד שנת 1947, הגיע ביום 7.11.13, לחנות של נתבעת 1 ברח' מלכי ישראל בירושלים (להלן: "החנות"). החנות הופעלה על ידי נתבעת 3 לפי "הסכם משווק" עם נתבעת 1. נתבעת 2 הינה מבטחתה של נתבעת 1 ונתבעת 4 הינה מבטחתה של נתבעת 3. ביום 26.06.16 הודיעה נתבעת 4 כי הוא נטלה על עצמה גם את ייצוג נתבעת 1, ועל כן בהסכמה נמחקה התביעה כנגד נתבעת 2.

2. במועד האמור, עת ביקש התובע להיכנס לחנות, הוא התנגש בדלת הזכוכית שבכניסה לחנות וכתוצאה מכך נגרם לו, לטענתו, שבר באפו שגרם לסטייה במחיצת האף ולפגיעה ביכולת הנשימה.

3. לטענת התובע, דלת הזכוכית הייתה נקייה מאוד ולא הייתה עליה כל מדבקה, ועל כן הוא לא שם לב לקיומה.

4. הנתבעות מצדן, חלקו על כך שהדלת הייתה נקייה, ו טענו כי האחריות על ההתנגשות דלת הזכוכית רובצת כולה לפתחו של התובע.

המסכת הראייתית
5. התובע סיפר בעדותו, כי הוא הגיע לחנות ברגל, אחר שהחנה את רכבו בקרבת מקום . הוא פנה מהמדרכה ימינה לתוך החנות, כפי שנהג בפעמים קודמות, אלא שהפעם הוא התנגש בדלת הזכוכית שהייתה סגורה ושקופה לחלוטין. כתוצאה מהמכה הוא היה בהלם, ולקח לו מספר שניות להתאושש. הוא התיישב בתוך החנות וציין כי כואב לו, אך איש לא התייחס אליו. לאחר מספר דקות, הוא הלך לסניף קופת חולים בסמוך ואובחן כסובל משבר באף.

6. התובע ציין, כי לאחר מספר ימים הגיע לחנות וצילם את הכניסה לחנות, תמונה אחת מבחוץ ותמונה אחת מבפנים (ת/4).

7. מנגד, העיד מטעם הנתבעות, מר ניר אלגרסי ש הפעיל את החנות מטעם נתבעת 3 והיה אחראי על הפרסום והשיווק. הוא ציין , כי הוויטרינה שעמדה בחזי ת החנות לכיוון המדרכה, הייתה מחולקת ל-4 חלקים. שני החלקים האמצעיים שימשו כדלת, והשניים הקיצוניים היום קבועים. בדלתות היו קבועות ידיות ענקיות, בולטות , בצבע כסף , באורך של כ-50 סנטימטרים. בנוסף היו בדלתות שקעים לנעילה בקצה העליון ובקצה התחתון. בקצה העליון גם הייתה מדבקה אדומה של מוקד הביטחון. מעל כל ארבעת החלקים היה שלט של פלאפון בצבע כחול. מר אלגרסי הוסיף , כי על כל חלקי הוויטרינה היו מדבקות או דברי פרסום. לדבריו, הוויטרינות היו השטח העיקרי של פרסום מבצעי החנות. בנוסף, היה סימון של "דחוף" ו"משוך". כשהוצגו לו תמונות של הכניסה לחנות משנת 2011 שהורדו מאתר "גוגל", בה נראים שלטי פרסום על גבי הדלתות, הוא אישר כי כך גם היו נראות הדלתות במועד האירוע.

8. העיד גם מר איתן הרינגמן, שבמועד האירוע ניהל את מרכז השירות של פלאפון בשכונת גאולה. הוא עבד בחנות מטעם נתבעת 1, כששאר העובדים היו עובדי נתבעת 3. גם הוא תאר את חזית החנות בדומה לתיאור של מר אלגרסי. גם הוא ציין, כי על גבי הדלתות היו באופן קבוע שלטים של "דחוף" ו"משוך" ושלטי פרסום של פלאפון. לדבריו, הדלתות בדרך כלל היו סגורות, ובדרך כלל אחת מהן הייתה נעולה. גם הוא אישר כי התמונה שהורדה מאתר "גוגל" משקפת את המצב גם בזמן האירוע.

9. באשר לאירוע, הוא ציין, כי הוא לא הבחין בו מאחר והוא היה בחלק הפנימי של החנות, אך הוא שמע את המכה של הפגיעה. הוא יצא החוצה לראות מה קרה , והבחין שהתובע נפגע בפניו. הם נתנו לו כוס מים ולאחר מכן התובע עזב את המקום. הוא שאל את העובדים מה ארע, והם סיפרו לו כי התובע התנגש בדלת הכניסה.

10. עוד העיד, מר שילה גומרי, שהיה בזמן האירוע, נציג מכירות של נתבעת 3. הוא סיפר כי על הדלתות היה שלט קטן של "דחוף" ו"משוך" ועל שאר הוויטרינות היו , בדרך כלל , מודעות שהודפסו על גבי דפי 4 A. על גבי הוויטרינות היה שלט גדול של פלאפון בצבע כחול. גם הוא אישר כי התמונה שהורדה מאתר "גוגל" משקפת את המצב גם בזמן האירוע. בחקירתו הנגדית הוא ציין כי איתן דיבר איתם פעמים רבות על כך שאין לפתוח את דלתות החנות החוצה לכיוון המדרכה.

11. באשר לאירוע סיפר מר גומרי, כי הם שמעו מכה או שהבחינו בהתקהלות מחוץ לחנות, ואיתן יצא לראות מה קרה. לאחר מכן איתן חזר, הביא כוס מים ונתן לתובע, אותו הוא הכיר כלקוח קבוע שלהם.

12. מטעם נתבעת 1 העיד מר עוז קם מיכאלי, שהיה במועד האירוע נציג חטיבת הכספים של נתבעת 1. הוא ציין כי התובע היה לקוח של נתבעת 1 משנת 2009 והוא לקוח שלה עד היום. בזמן האירוע, הוא החזיק בארבע מנויים אצל נתבעת 1. בדיקתו העלתה, כי התובע ביקר בסוף שנת 2012 ושנת 2013 כ-8-7 פעמים בחנות. בכלל זה, יום לפני האירוע.

13. באשר לנזקיו של התובע, הצטיידו הצדדים בחוות דעת רפואיות, אך נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה מומחה מטעם בית המשפט – ד"ר מרדכי הימלפרב, מומחה ברפואת אף, אוזן וגרון להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים. בחוות דעתו מיום 5.11.17, קבע ד"ר הימלפרב כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין העיוות החיצוני של האף ו-10% נוספים בשל הקושי במעבר האוויר דרך נחיר ימין. ד"ר הימלפרב קבע כי רק רבע מנכות זו מיוחסת לאירוע מושא תביעה זו, והשאר - בשל מצב קודם. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ועל כן יש לקבלה כפי שהיא.

דיון והכרעה
14. לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע אכן התנגש בדלת הזכוכית ונפגע באפו. עדותו של התובע כי התנגש בדלת לא נסתרה. אדרבה היא נתמכה בעדויות עדי הנתבעות, מר הרינגמן ומר גומרי. המסמכים הרפואיים שנרשמו בסמיכות לאירוע גם הם מאששים זאת.

15. באשר למצב הוויטרינות ביום האירוע . עדי הנתבעת העידו כי ככלל היו נתלים על גבי הדלתות שלטי פרסום של מבצעים שונים . לטענתם, התמונה המתעדת את הדלת משנת 2011 תואמת את מצב הדלת בזמן האירוע, היינו, שהיו תלויים עליה שלטי פרסום שונים. אכן, הם העידו, כי שלטי הפרסום היו מוחלפים מעת לעת, וייתכן כי מספר ימים בודדים בשנה לא היו תלויים שלטים. ברם, כנגד עדות זו, עמדה רק עדותו של התובע. עדות זו לא רק שהיא עדות יחידה של בעל דין, אלא, שהתובע הגיע במיוחד לחנות בחלוף מספר ימים מהאירוע , על מנת לתעד את מצב הדלת. והנה, ב צילום (ת/4) תועד רק חלק קטן מהדלת , פחות משליש ממנה, באופן שלא ניתן לדעת האם בחלק האחר של הדלת היו תלויים שלטי פרסום. למעשה, התמונה שהגיש התובע, שכאמור, הגיע במיוחד כדי לתעד את מצב הדלת, אינה עומדת בסתירה לתמונה משנת 2011, המתעדת לפי עדי הנתבעת גם את המצב בזמן האירוע, ושתי התמונות יכולות לדור בכפיפה אחת. הסברו של התובע כי לא ידע לצלם ועל כן כך יצאה התמונה, אינה מניחה את הדעת. אדרבה, העובדה כי מדובר בתמונה שנועדה למטרה אחת – תיעוד מצב הדלת בזמן האירוע, ולמעשה היא אינה מתעדת את החלק העיקרי, ההנחה היא כי בחל ק הדלת שלא צולם, היו שלטים, כפי שהיו בדרך כלל.

16. התובע לא הרים אפוא, את הנטל להוכיח כי הדלת אכן הייתה שקופה ולא היו עליה שלטי פרסום. בנסיבות אלו, די כדי לדחות את התביעה, שכן קיומן של השלטים על גבי הדלת הימנית בה התנגש התובע והידית בצבע כסף הגדולה, מטילות את האחריות לנזק כולו על כתפיו של התובע.

17. מעבר לצורך אציין, כי מעדות התובע עלה כי הוא הילך על המדרכה ופנה ישירות אל החנות מבלי שנתן דעתו כלל לאפשרות שהדלת בכניסה לחנות סגורה, זאת על אף שידע על קיומה של דלת בכניסה לחנות מביקוריו בה בעבר. אכן, יש לדחות את טענת הנתבעות כי התובע נתקל בדלת בגלל מצבו – גילו, מצבו הרפואי, והשפעה של תרופות שנטל עובר לאירוע. שכן, החובה לסמן קירות ודלתות שקופים היא דווקא בשל היותה להוות מחסום בלתי נראה ומסוכן דווקא עבור אנשים עם מוגבלויות, קבועות או ארעיות. ברם, ההתרשמות הייתה כי התובע פנה מהמדרכה לחנות כמעט "בעיניים עצומות" תוך שהוא מתעלם מקיומה של דלת במקום. בנסיבות אלו, גם לוּ הייתה מוכחת טענתו של התובע כי במועד האירוע לא היו מודבקות מודעות על הדלת, היה מקום להטיל עליו אשם תורם משמעותי מאוד.

דין תביעתו אפוא, להידחות.

18. להשלמת התמונה, ועל אף שהתביעה נדחית משלא הוכח כלל כי לא היו תלויים על הדלת מודעות, אעיר מספר הערות הנוגעות לשאלת חובת סימון דלתות שקופות בחנות דוגמת החנות מושא התובענה. זאת, נוכח המחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין זה.

19. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר החובה לסימון דלת שקופה הפונה לרחוב, ועל כך שאי סימונה מהווה רשלנות. הנה כי כן, סעיף 8.06 בתוספת השנייה (תקנה 17), חלק ח', סימן ד' לתקנות ה תכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 קובע כי "דלתות, מחיצות וקירות שקופים בחלקי הבניין המשמשים את הציבור, יסומנו בסימני אזהרה בהתאם לדרישות ת"י 1918 חלק 4, בסעיף הדן בדלתות וקירות שקופים". ואולם, סעיף זה אינו חל על מקרה זה, שכן החנות מושא התובענה אינה כלולה בהגדרות "בניין ציבורי" בסעיף ההגדרות (סעיף 8.01).

20. ברם, העדר חובה בתקנות המתייחסת לחנות דוגמת החנות מושא התובענה, אין בה כדי ללמד כי בחנות מעין זו אין חובה לסמן דלתות שקופות. העובדה כי אין מדובר בהפרת חובה חקוקה או של תו תקן מחייב, אין בה די כדי לקבוע שאין מדובר בהפרת חובת זהירות מצד בעל המקרקעין המוטלת עליו כלפי מי שמוזמן לבקר במקרקעין.

21. דלת זכוכית שאינה מסומנת עלולה ליצור מכשול, במיוחד לקהל מבוגר. מדובר בסכנה שכיחה ונפוצה העלולה לגרום נזק כבד, ומאידך באמצעים פשוטים וזולים ניתן למנעה. מדובר בסכנה שעל בעל המקום לצפותה ולנקוט באמצעים להתריע מפניה ולמנעה (ע"א (מחוזי-י-ם) 15906-05-10 לוי נ' אלרון (פורסם בנבו, 9.08.10)). אכן, אפשר ש הסכנה תהיה גדולה יותר כאשר מדובר בדלת זכוכית כמו גם בקירות זכוכית המצויות בתוך בניין ציבורי, אך היא קיימת גם כאשר מדובר בדלת המשמשת כניסה מתוך הרחוב, כדוגמת החנות מושא תביעה זו (ראו למשל: ת"א (ת"א) 23214/05 גורן נ' ר. לוי את לוי בע"מ (פורסם בנבו, 12.08.08); ת"א (ת"א) 195574/02 נועמה נ' קרייזי ליין בע"מ (פורסם בנבו, 11.02.07); ת"א (ת"א) 40964/99 רוזיצנר נ' "דובלה" – מצובה בע"מ (פורסם בנבו, 26.08.01)). לצורך הוכחת טענה מעין זו, של אי סימון דלת שקופה, אין צורך בחוות דעת הנדסית כטענת ב"כ הנתבעות בסיכומיה , שכן הטענה אינה לליקוי בדלת עצמה אלא לכך שלא הודבקו עליה שלטי אזהרה כנדרש. ברי, כי השלט של פלאפון שהיה מעל כלל הוויטרינות, כמו השלטים שהיו על הוויטרינות שמצדי הדלתות גם הן אינן רלוונטיות, וכך גם העובדה כי היה שלט "דחוף" על הדלת השמאלית.

22. אכן, גם לטענת הנתבעות לא היו על גבי הדלת מדבקות אזהרה, אך היו עליה מודעות פרסום שונות, וכאמור, התובע לא הרים את הנטל לסתור טענה זו. גם אין מחלוקת כי על גבי הדלת הייתה מורכבת ידית בצבע כסף בגובה של כ-50 סנטימטרים. אלו, שלטי הפרסום והידית, גם אם לא היה בהם כדי לקיים את החובה הקבועה בסעיף 8.06 לתקנות הנזכרות, בשל כך שאין מדובר במדבקות קבועות, יש בהם כדי לקיים את חובת הזהירות הנדרשת מבעל מקרקעין, שדלתות מקרקעיו לרחוב שקופות.

23. בהקשר זה אציין, כי הגם שת קן ישראלי 1918 חלק 4 (אליו מפנה תקנה 8.06 הנזכרת) קובע כי על גבי דלתות שקופות יש לשים סימני אזהרה בגובה של 160-13- ס"מ מעל הרצפה, בגוון מנוגד לרקע, בגודל שאפשר לתחום בתוכו עיגול בקוטר של 14 ס"מ לפחות ; במסגרת התוספת השנייה, חלק ח1, פרק א לתקנות הנזכרות, העוסקות בבניין ציבורי חדש, נקבע בסעיפים 8.82-8.79 כי על אף האמור ב ת"י 1918 חלק 4, במקום בו יש ידית מתכת ארוכה או רכיב פרזול אחר בגודל המפורט בתקנות (והוא תואם את הידית במקרה שלנו), אין צורך בסימונים נוספים. מכאן, כי בדלתות שקופות עליהן לא חלה תקנה 8.06, כדוגמת הדלת מושא תביעה זו, כאמור, קיומה של הידית ומודעות הפרסום מקיימות את חובת הזהירות הנדרשת.

23. עוד אציין להשלמת התמונה , כי לוּ הייתה מתקבלת התביעה, הרי שבשים לב לכך ש המומחה ד"ר הימלפרב קבע לתובע נכות מהתאונה בשיעור 3.75%, הייתי מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 10,000 ₪. בנוסף לראש נזק זה, לא הייתי פוסק לתובע עבור נסיעות לעבר כפי שנטען, שכן מדובר בנזק מיוחד ולא הוצגו קבלות המצדיקות פיצוי בראש נזק זה. מסכום זה היה מקום לנכות אשם תורם משמעותי . ברם, כאמור, משלא הוכח כי לא היו על הדלת שלטי פרסום, אין מקום להשית אחריות על הנתבעות.

סופו של יום, אפוא, התביעה נדחית. עם זאת, בשים לב למכלול הנסיבות, ובפרט לכך שאמנם לא עלה בידי התובע להרים את הנטל לטענתו כי לא היו מודעות על גבי הדלתות, אך הנסיבות לא הובררו לאשורן, ואין מחלוקת כי למצער ימים בודדים בשנה לא היו מודעות על גבי דלת זו, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח אדר א' תשע"ט, 05 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.