הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 6872-02-16

לפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובעת

רות אלמוג
ע"י ב"כ עוה"ד ברוך בן יוסף

נגד

הנתבע

שמואל אלבראנס
ע"י ב"כ עוה"ד אהוד שטיין ואח'

פסק דין
מבוא
לפניי תביעה כספית על סך 700,000 ₪ נגד עורך דין, בטענה כי פעולותיו הרשלניות בשם חברת מוניות הפלמ"ח בע"מ ובשם אחד מבעלי מניותיה – אחיה של התובעת, גרמו לתובעת נזקים.

השתלשלות האירועים
אחיה של התובעת אשר תורג'מן ייסד בשנת 1984 חברה בשם מוניות הפלמ"ח בע"מ. 1984. בעלי המניות אותה עת היו הוא ואחיו שלום תורג'מן שחלקו כמות זהה של מניות.
החברה צברה הפסדים והתובעת אחותם הלוותה לחברה כספים. בהמשך נקשרו בין הצדדים מספר הסכמים: הראשון, מיום 29.4.1985 בו נקבע בין היתר כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בחברה, היא ואחיה אשר תורג'מן ישמשו כמנהלים בחברה, יוקצה לכל אחד מהם מנית הנהלה אחת, וכן נקבע כי לא יתקבלו בהנהלת החברה החלטות ללא הסכמתה ( נספח י' למוצגי התובעת).

לצורך ביצוע ההסכם התפטר האח שלום מניהול החברה ונקבע באותו הסכם כי המניות שהוא מחזיק יוחזקו על ידו בפועל כנאמן של התובעת ויועברו לה בכל עת שתחפוץ בכך. לצורך הבטחת התחייבותו, חתם שלום ביום 23.5.85 על יפוי כח בלתי חוזר, המייפה את כוחו של עו"ד יוסף אבולעפיה, שהיה אותה עת עורך הדין של החברה, לבצע כל פעולה הדרושה לצורך העברת המניות הנ"ל.

הסכם השני נחתם ביום 20.2.1989 בו הוסכם בין היתר כי התובעת תפסיק פעילותה בניהול השוטף של החברה, תקבל מדי חודש סך של 5,000 ₪ ללא תנאי ו-500 ₪ נוספים בתלות במצבה הכספי של החברה. סוכם כי תושב לה השקעת בעלים בסך 41,000 דולר והיא תמשיך להיות שותפה בנכסי החברה עד לסך 100,000 דולר. עוד סוכם כי יירכש משרד לחברה, והתובעת תהיה שותפה בו, על אף שלא תישא בהחזרי המשכנתא שתילקח לצורך הרכישה ( להלן: "הנכס").

לימים התגלע סכסוך בין האחים, תביעות הדדיות הוגשו לבית המשפט המחוזי ב-1992 ונמחקו, אשר תורג'מן שילם לתובעת סך 5,000 ₪ כל חודש, עד שהפסיק ב-2005. או אז הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה על סך 1.5 מיליון ₪ ( תמ"ש 27150/05). התביעה הופנתה נגד אשר תורג'מן, אשתו ( שהפכה להיות בעלת מניות ללא ידיעת התובעת ובניגוד להסכם עמה) ונגד החברה.
בתביעה ביקשה התובעת גם סעד הצהרתי לפיו היא זכאית שמחצית הזכויות בנכס שנרכש על ידי החברה יירשמו על שמה. הסתבר לתובעת כי ב-1.12.02 אחיה שלום ( המכונה במסמכים גם שרלי) העביר לאשתו של תורג'מן את המניות שאמור היה להחזיק בנאמנות עבורה (נספח י"ב). בנוסף נחתם פרוטוקול באותו היום לפיו מבוטל מינויה של התובעת כמנהלת, וכל החלטה של החברה תתקבל אך ורק בהסכמתו ואישורו של אשר תורג'מן בלבד. (פרוטוקול – נ/10).

עו"ד אלברנס ששימש כעורך הדין של החברה חתם כעד על שטר העברת המניות ואישר בחתימתו על גבי הפרוטוקול כי "ההחלטה דלעיל נתקבלה בהתאם לתזכיר ותקנות החברה וכי החתום לעיל (אשר תורג'מן-מ.ק.) מוסמך לחתום בשם החברה".

על פניו, הן שטר העברת המניות והן ההחלטה לבטל את מנויה של התובעת כמנהלת נערכו שלא כדין. שלום תורג'מן לא היה מוסמך להעביר המניות שהחזיק בנאמנות עבור התובעת, לאילנית תורג'מן משום שהעביר סמכותו לעו"ד אבולעפיה, ואילו אשר תורג'מן לא היה מוסמך לבטל את מנויה של התובעת כמנהלת באופן חד צדדי . אישורו של עורך הדין אף הוא שגוי באשר אין ההחלטה הנ"ל עולה בקנה אחד עם תזכיר ותקנות החברה.
בהחלטה המיוחדת מיום 22.4.1985 ( נספח ד') המשנה את תקנון החברה, נרשם ששום החלטה לא תחשב כהחלטת החברה אלא אם התקבלה במועצת המנהלים ע"י לפחות 76% מבעלי מניות ההנהלה, והמשמעות היא שההחלטה לבטל את מינויה של התובעת כמנהלת החברה צריכה היתה להתקבל בהסכמתה, שהרי אשר תורג'מן החזיק רק ב-50% מהמניות.

יש לציין כי ימים ספורים קודם להעברת המניות וביטול מנויה של התובעת כמנהלת, נרכש נכס מקרקעין ע"י החברה במרכז המסחרי ברח' ש"י עגנון 20 בירושלים. התובעת חתמה כערבה להחזר המשכנתא שנלקחה וכערבה לחיובי החברה לבנק. הנכס שימש כמשרד לחב' המוניות וחלק אחר שלו הושכר. הפעולות שביצע אחיה מאוחר לרכישת הנכס ללא ידיעת התובעת לימדו על כוונתו לסלק התובעת מכל זכות או השפעה על החברה, ללא ידיעתה, בה בשעה שהתחייבויותיה האישיות כערבה נותרו בעינן ועל כך נסובה כאמור התביעה בביהמ"ש לענייני משפחה. אשר תורג'מן טען שאין לתובעת כל זכות, לא בנכס ולא ברווחי החברה.

למרות שההחלטות מיום 2.12.02 התקבלו שלא כדין, הן דווחו לרשם החברות. על סמך מצג זה והצהרות החברה כי היא בעלת הזכויות היחידה בנכס, רכשה צד ג' – חברת בנברי את הנכס של החברה בשנת 2007. במועד עריכת ההסכם לא ידעה חברת בנברי כי תלויה ועומדת תביעתה של התובעת בביהמ"ש לענייני משפחה להצהיר שמחצית הנכס שלה באופן אישי.

בקשת התובעת להטיל עיקול זמני ברישום על הנכס
ביום 4.6.08 לאחר שנשמעו הראיות בתביעת התובעת בביהמ"ש לענייני משפחה ובטרם ניתן פסק הדין, בעקבות חילופי דברים ולחשושים ששמעה התובעת בבית הקברות באזכרה שנערכה לזכר אביה, שם היו נוכחים גם אחיה ובני משפחה נוספים, הבינה התובעת, כך הצהירה בבקשתה, כי בכוונת אחיה ואשתו להבריח נכסים כדי לסכל גביית פסק הדין, לכשיינתן.

ב-10.6.08 נענה בית המשפט לבקשה, וביום 18.6.08 נרשם העיקול ( כך עולה מכתב התביעה של חב' בנברי, סעיף 23.4 בו מצוין מס' שטר העיקול – 13438/0001/2008 וכן סעיף 18 לכתב התביעה המתוקן – נספחים 5 ב' ו5ג' לתצהיר התובעת).
יש לציין כי על אף שהנכס נקנה על ידי חב' מוניות הפלמ"ח ב-2002 הוא טרם נרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין , וזכויותיה עוגנו בהערת אזהרה בלבד, לכן הרוכשת חב' בנברי לא יכלה לרשום הערת אזהרה בגין עסקת המכר, מיד לאחר חתימת ההסכם כמקובל, אלא לאחר שתושלם העברת הזכויות על שם חב' מוניות הפלמ"ח, או על פי צו בית משפט.

פסק הדין בתמ"ש 27150/05
ביום 7.8.08 ניתן פסק הדין בו התקבלה תביעת התובעת ונדחו טענות הנתבעים בדבר בטלות ההסכמים שנערכו עם התובעת ולהעדר זכותה בחברה. החברה ותורג'מן אשר ואשתו חויבו לשלם ביחד ולחוד סך של 1.5 מיליון ₪ (קרן). בנוסף הורה בית המשפט לרשום בלשכת רישום המקרקעין את זכותה של התובעת למחצית הזכויות בנכס (פסק הדין של כב' הש' אלבז צורף וסומן א' בתיק מוצגי התובעת).
ביום 29.3.09 – ערעור על פסק הדין נדחה ( ע"מ 187/08 , נספח ג').

בהליך בבית המשפט לענייני משפחה ובערעור בבית המשפט המחוזי ייצג עו"ד אלבראנס את אשר תורג'מן ואת חברת מוניות הפלמ"ח.
אזכיר כי בעת שתביעת התובעת תלויה ועומדת, נמכר הנכס לחב' בנברי.

רשלנות עורך דין אלבראנס כלפי חב' בנברי
עו"ד אלבראנס הסתיר בשלב המשא ומתן לבא כוח הרוכשת עו"ד גן צבי את קיומה של תביעת התובעת, העומדת בסתירה לכאורה לזכות החברה למכור את מלוא הנכס, הוא איפשר לחברה להצהיר כי אין לצד שלישי זכויות בנכס וכי החברה גילתה כל פרט רלוונטי הידוע לה בקשר עם הנכס ( ס' 3 להסכם). עו"ד אלבראנס שתק גם מאוחר לחתימת ההסכם, כאשר התקבל פסק הדין בביהמ"ש לענייני משפחה, והמשיך לשתוק גם כשחב' בנברי תבעה בבית המשפט המחוזי את חברת מוניות הפלמ"ח לאכיפת ההסכם, לאחר שבחלוף למעלה משנה לא נרשמה הערת אזהרה לטובת הרוכשת ולא הושלמה העברת הזכויות על שם המוכרת ( ת.א ( מחוזי ים) 2327/08).

ביום 21.8.08 התקיים דיון במעמד ב"כ חב' בנברי וב"כ החברה בענין רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת חב' בנברי, באותו מועד כבר ידע עו"ד אלבראנס כי התובעת זכתה בתביעתה והוצהר כי מחצית הנכס שייך לה, ולמרות זאת לא מצא לנכון גם בשלב זה ליידע את בית המשפט ואת ב"כ חב' בנברי אודות קיומן של זכויות נוגדות בנכס שנמכר לחב' בנברי, ואף הסכים בשם חב' מוניות הפלמ"ח להאריך הצו הארעי שניתן לטובת חב' בנברי ( פסק הדין הגיע לידי עו"ד אלבראנס ביום 13.8.08, לפי נספח כ"א).
בהמשך לא הגישה החברה כתב הגנה בתביעת חב' בנברי, ובטרם ניתן פסק דין בהעדר הגנה, הוגשה בקשת התובעת דכאן לעיין בתיק, בקשה שהוגשה ביום 11.12.08 והועברה לתגובת ב"כ בנברי ( נספחים י"ח-י"ט).
ב"כ בנברי שנדהם לראות את פסק הדין לטובת התובעת בתמ"ש 27150/05), אפשר עיון בתיק ע"י התובעת וביקש לצרפה כנתבעת נוספת.

חב' מוניות הפלמ"ח לא הגישה כתב הגנה וניתן נגדה פסק דין. במקביל פנו שני הטוענים לזכויות בנכס להליך גישור בפני עו"ד אברהם אברמן, במהלך הגישור מונה שמאי מוסכם שהעריך את שווי הנכס.

הסכם פשרה בין התובעת לחב' בנברי
ביום 29.12.11 נחתם הסכם בין התובעת לחב' בנברי, לפיו הנכס יוותר ברשות חב' בנברי, אולם חב' בנברי תשלם לתובעת סך של 600,000 ₪ המהווים מחצית משוויו של הנכס, כפי שהעריך השמאי המוסכם. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, ומתביעת חב' בנברי נותרו הסעדים הכספיים נגד יתר הנתבעים, בגין הפרת ההסכם ונזקים שנגרמו להם גם בשל רשלנות עורך הדין. ההליך המשפטי המשיך בבית משפט השלום.

פסק הדין בתביעת חב' בנברי נגד עו"ד אלברנס
ביום 5.12.16 ניתן פסק דין חלקי בשאלת אחריותו של עורך הדין כלפי חב' בנברי וביום 29.5.19 ניתן פסק דין סופי בנוגע לסכום שבו חויב עורך הדין אלברנס ( למעלה מ-700,000 ₪).
בית המשפט מצא כי עו"ד אלבראנס התרשל וכך אמר:
"קשה להלום מצב בו כל אדם ואפילו הדיוט מחויב מכוח חובת תום הלב, לגלות כל מידע מהותי, גם כאשר אין הוא צד לעסקה, ודווקא עורך דין, הנתפס בעיני הציבור כאדם מוסרי, המחויב לאמת וליושר יופטר מחובה זו".
עוד צוין בהחלטה כי עו"ד אלבראנס לא ראה כל דופי בהתנהגותו " והשיב בביטחון כי הייצוג לא נכפה עליו, כי הוא לא אמר או יעץ למוניות הפלמ"ח או לתורג'מן מאום בענין זה, ולפיכך משנה חומרה נודעת להתנהלותו אשר נותרה חסרת תום לב, נוגדת התנהלות עורך דין סביר ונבון בנסיבות" (כב' השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה בת.א. 33096-07-14 צורפה כנספח 5 א' ופורסמה בנבו).

פשיטת רגל של אשר תורג'מן
לשלמות התמונה העובדתית והשתלשלות האירועים אציין כי אחיה של התובעת שחויב יחד עם אשתו והחברה בסך של 1.5 מיליון ₪ בבית המשפט לענייני משפחה וכנראה צבר חובות נוספים פתח בהליכי פשיטת רגל בשנת 2010 ( פש"ר 8736-11-10).
במסגרת הסדר נושים קיבלה התובעת מידי הנאמנת, ביום 31.5.15 סך של 700,000 ₪ (הודעת הנאמנת לתיק ביהמ"ש מיום 27.3.18, לפיה גם לא צפויים תשלומים נוספים ותיק הפש"ר נסגר).

כתב התביעה
עילות התביעה הן נזיקיות: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. לגבי הרשלנות, התובעת נסמכת בעיקר על רשלנותו של הנתבע כלפי חב' בנברי, אולם מעמדה של התובעת שונה מזה של חב' בנברי, היא אינה צד להסכם המכר שחובות הגילוי הופרו כלפיו, ולכן יש לבחון את מעמדה וקיומה של חובת זהירות כלפיה, ב יחס לשתי הפעולות שהיה מעורב בהן הנתבע: האחת, אישור העברת המניות לאילנית תורג'מן ואישור הפרוטוקול המיוחד כאילו נערך בהתאם למסמכי החברה, והשניה, נוגעת לעסקת המכר לבנברי והסתרתה מהתובעת, שתבעה את זכותה על מחציתו עוד טרם המכירה.

אחריותו של עורך דין כלפי הצד השני להסכם מכר מקרקעין, הוכרה והשתרשה בפסיקה, אולם אחריותו של בעל תפקיד, במקרה זה עורך דין שלקוחותיו הם החברה ואחד מבעלי המניות, כלפי בעל מניות נוסף, או כלפי נושה שטוען לזכויות בנכס מכוח הסכמים שהופרו על ידי החברה ובעלי מניות אחרים, מחייבת בחינה ודיון.
"מקורה של החבות ברשלנות של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו. מידתה של אותה חבות, ומתי היא מתגבשת, כבר תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה" [ע"א 37/86 לוי נ' שרמן (1990)].

החובה החקוקה שטוענת התובעת כי הנתבע הפר קבועה בסעיף 34 לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 : "לא יעלה עורך דין בין בעל פה ובין בכתב טענה עובדתית או משפטית ביודעין שאינה נכונה". וכוונתה היא להתנהלותו של הנתבע בתביעת בנברי בבית המשפט המחוזי, כאשר שתק ולא גילה אודות תביעתה וכאשר תמך בתביעת בנברי כלפי החברה לאכיפת הסכם המכר. ניתן כבר עתה לסלק עילת תביעה זו משולחן הדיונים, שכן הנתבע בעיקר שתק והאמרה בשם החברה כי לתובעת זכות בנכס, גם לאחר שנדחה הערעור על פסק הדין בתמ"ש 27150/05, אינה לא נכונה משפטית ביודעין, שהרי בנברי רכשה בתום לב ובתמורה את הנכס, ואף ב"כ התובע בסיכומיו מצביע על העדר הוודאות המשפטית כיצד היה בית המשפט מכריע בזכויות הנוגדות בנכס של התובעת ושל חב' בנברי (ראו סעיפים 108-110 לסיכומים וס' 28 לסיכומי התשובה, המכונה "תאונה משפטית", ואשר נועדו להסביר מדוע הפשרה שהושגה עם חב' בנברי מהווה הקטנת נזק).

סכומי הנזק הנקובים בכתב התביעה שונים מאלו הנקובים בתצהיר התובעת ולכן בפסק הדין ההתייחסות תהיה לסכום הנמוך מבין השניים (סכום גבוה מהנקוב בכתב התביעה חייב תיקון כתב התביעה וסכום שנדרש בתצהיר עדות ראשית והוא נמוך מהנקוב בכתב התביעה מלמד על ויתור התובעת על הוכחת היתרה). סך הנזקים המפורטים בכתב התביעה עומד על 700,000 ₪. התובעת העמידה את התביעה על סך 400,000 ₪, אולם סמוך למועד שמיעת הראיות ביקשה להשלים תשלום האגרה ולהחזיר התביעה לסכום המקורי.

נזקי התובעת מתחלקים לשני סוגים : נזקים עקיפים שנגרמו לה כתוצאה מניהול הליכי משפט ועיכוב בקבלת חלקה בנכס, ונ זקים הנובעים מכישלון גביית מלוא סכום פסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה, שזכתה בו נגד אחיה והחברה. לחברה לא היה נכס נוסף ואילו אחיה נקט כאמור בהליך פשיטת רגל במסגרתו קיבלה " רק" 700,000 ₪ מתוך ה-1.5 מיליון ₪ קרן שנפסקו לזכותה.
לטענת התובעת, לו הייתה יודעת על הכוונה למכור הנכס קודם למכירתו, הייתה מטילה עיקול על המחצית השניה של הנכס. נזק זה הוערך ב-50,000 דולר ( ס' 72 א' בכתב התביעה, אף כי בתצהיר נרשם 150,000 דולר – ס' 79 בתצהירה), כך או כך יש לדחות כבר עתה טענה זו, מהסיבה הפשוטה שלא מדובר בהפסד שנגרם כתוצאה מעריכת הסכם המכר עם חב' בנברי. עיקול, בניגוד לשעבוד אינו מקנה כל עדיפות למעקל על פני נושים אחרים של החייב, וביודענו את סוף הסיפור, לפיו לאשר תורג'מן היו נושים נוספים שלא קיבלו את מלוא חובם, מכירת מחצית הזכויות השניה בנכס בין לבנברי ובין לצד ג' אחר במסגרת הליך כינוס הנכסים של החברה ושל אשר תורג'מן , היה מניב לתובעת תוצאה כספית דומה שמשמעותה החזר חלקי של חוב פסק הדין . הרי כך אירע גם עם העיקול שהטילה התובעת על דירת אשר ואילנית תורג'מן וגם על הזכות הציבורית של החברה להפעלת מוניות ( ראו דבריה בפרו' מיום 25.3.18 עמ' 6), ולכן אני קובעת כי אי גבייה מלאה של חוב פסק הדין אינו מהווה נזק הרובץ לפתחו של הנתבע.

לאחר דיון בשאלת האחריות ייבחנו הנזקים הללו: הפרשי הצמדה וריבית על כספי הנכס שהתקבלו לידי התובעת באיחור, שכר טרחה ששולם למגשר, שכר טרחת שמאי, הוצאות ניהול המשפט בביהמ"ש המחוזי מול בנברי, תשלום מחצית חוב ארנונה שצבר הנכס משנת 2008 ואשר היווה תנאי של העיריה להעברת זכויות בנכס, עוגמת נפש והוצאות משפט בגין ניהול ההליך הנוכחי.

השאלות שבמחלוקת
אסכם בקצרה ואומר כי הצדדים חלוקים בשאלה האם התרשל עו"ד אלבראנס בפעולותיו בשם חב' מוניות הפלמ"ח, האם חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, עוד חלוקים הצדדים בשאלת גובה נזקי התובעת והקשר הסיבתי שלהם למחדלי הנתבע.

טענה מקדמית - התיישנות
קודם לבחינת עוולת הרשלנות יש לדון בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. לטענתו שתי הפעולות שעליהן מלינה התובעת ( העברת המניות לאילנית תורג'מן מיום 1.12.02 ועסקת המכר לבנברי מיום 23.1.97) בוצעו לפני למעלה משבע שנים ביחס למועד הגשת התביעה (3.2.16).
לטענת התובעת המועד להגשת התביעה לא חלף, משום שהעובדות המקימות עילת תביעה נודעו לה לאחר שעיינה בתיק תביעת בנברי בביהמ"ש המחוזי רק ב-11.2.19 וגם אז לא היה ברור חלקו של עו"ד אלבראנס.
ב"כ הנתבע טען כי בהעדר התייחסות לטענת ההתיישנות בכתב התשובה מנועה התובעת מלטעון בענין זה דבר, אולם טענה זו אינה נכונה בהתחשב בכך שהתובעת " הקדימה תרופה למכה" ורשמה בכתב תביעה ראש פרק שלם העוסק ב"גילויה של התובעת ביום 11.2.09 את דבר המכר שהועלם מידיעתה" (סעיפים 48-52).

דיון והכרעה
האם התביעה התיישנה?
שני סעיפי חוק רלוונטיים בענין, האחד כללי – סעיף 8 בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, והשני ספציפי הנוגע לעוולות המנויות בפקודת הנזיקין - סעיף 89 בפקודת הנזיקין.
סעיף 8 בחוק ההתיישנות קובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע:
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

ס"ק 89(2) הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו כיוון שהנזק הוא אחד מיסודות עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין - " הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה"), ולא תמיד קיימת זהות בין מועד המעשה או המחדל לבין מועד גיבוש הנזק. בדרך כלל שאלה זו עולה בתביעות לנזקי גוף, אולם ראו גם רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ (‏12.6.2018), שם התעוררה שאלת מועד גיבושו של הנזק לחברה – האם במועד מתן ההחלטה על חלוקת דיבידנדים שאז התביעה שהוגשה נגד הדירקטורים התיישנה, או במועד חלוקתם בפועל.

העובדות המהוות את עילת התביעה הן אלו שהכרחי לדעת ולהוכיח את כולן כדי להגיש התביעה ולזכות בסעד בגינה. די בעובדה חיונית אחת שלא התגלתה כדי להשעות את פתיחת מרוץ ההתיישנות עד לגילויה בכוח. בעוולת הרשלנות תחולת הגילוי משתרעת על העובדות הבאות: הנזק שנגרם, המעשה או המחדל מושא התביעה, התרשלות הנתבע, הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק וזהותו של הנתבע.

יישום הדין הנוהג בעוולת הרשלנות מביא אותי למסקנה כי תביעת התובעת לא התיישנה וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, הנזק נגרם לתובעת רק לאחר מכירת הנכס כולו לבנברי, ולא בעת העברת מניותיה ב-1.12.02, מה עוד שהתובעת הגישה תביעה ב-2005 לביטול פעולה זו, בטרם נמכר הנכס. בענין מועד גילוי הנזק והיקפו יש לציין את ההלכה הפסוקה לפיה מועד גילויו של נזק "שאינו עניין של מה בכך", אשר אדם סביר היה מגיש תובענה בגינו, ייחשב כמועד תחילת ההתיישנות [ ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ (1984), ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ (2000); ספרו של טל חבקין, התיישנות (2014) בעמ' 166-165 והאסמכתאות המוזכרות שם].

כאמור, הנכס נמכר ב-23.1.07. השאלה מתי לראשונה יכולה היתה התובעת כאדם סביר להתוודע לעובדה זו פחות חשובה, בהינתן שזהות המעוול ומחדליו יכלו להיוודע לתובעת רק לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן של חב' בנברי אז צורף לראשונה עו"ד אלבראנס כנתבע נוסף ופורטה עילת התביעה נגדו. שמו של הנתבע כבא כוח המוכר אינו מצוין בהסכם המכר בין בנברי לחב' מוניות הפלמ"ח ( נ/5ב) ואף שזהותו היתה ידועה לתובעת כמי שייצג את החברה במשך שנים, על חלקו בהסתרת העובדות שאפשרה מכירת הנכס לחב' בנברי טרם התוודעה.
דוגמא קיצונית לקביעת מועד ההתיישנות על פי מועד זיהוי המעוול עשרות שנים לאחר קרות הנזק, מצויה בע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (22.2.12) בענין הגזזת בשנות ה-50 ואחריות המדינה. ביהמ"ש קבע כי אין מקום להניח לחובת התובע כי עם גילוי נזקיו היה עליו לחשוד שמא המדינה נמנעה מלמסור לו את המידע הרלוונטי, ולכן המועד שבו נודע לאותו ניזוק אודות פסק דין שניתן נגד המדינה בתביעה של אחרים כמותו, הוכר כמועד לחישוב תקופת ההתיישנות.

התובעת הצהירה בסעיף 76 בתצהירה כי גם כאשר הגישה כתב הגנה ביום 15.6.09 טרם עמדה על חלקו של הנתבע " בהבאת הצדדים למערבולת המתוארת", וסברה אז כי מדובר בהסכם פיקטיבי. (ראו גם סעיף 5 לכתב הגנתה נספח ב' לכתב התביעה, שם גם הצהירה על כוונתה לפעול נגד עורך הדין " ככל שהדברים נעשו בשיתופו").
ב"כ הנתבע לא חקר את התובעת על המועד שבו נודע לה על מעורבותו של עו"ד אלבראנס, אלא ביקש להסתמך על טענותיה בכתב ההגנה ביחס להסכם הפשרה שהביא לשכלולו של הסכם המכר, וטען שהיא מנועה מלטעון לבטלות ההסכם ופגמיו ומכאן גם מנועה מלתבוע את הנתבע. טענה זו יש לדחות משום שטענת התובעת לקנוניה בין חב' בנברי לחב' מוניות הפלמ"ח הייתה השערה שהסיקה מהיות חב' בנברי חב' זרה ומסמיכות הזמנים שבין רישום הערת האזהרה ופסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה. השערה זו התבררה עד מהרה כלא נכונה, ואף הנתבע לא טוען אחרת, ולכן הסכם הפשרה נועד להקטין את נזקי התובעת. הנתבע עצמו מסתמך על הסכם הפשרה וטוען כי לא נגרמו לתובעת נזקים בעקבות קבלת הסכום המשקף את מחצית שוויו של הנכס ולכן הוא אינו יכול להלין על עצם ההגעה לפשרה.

הטענה כי היה על התובעת לקבל מראש או בדיעבד את הסכמת הנתבע להסדר הפשרה ( סעיף 20 ד' לסיכומי הנתבע) מהווה חוסר תום לב וניצול הליכי משפט לרעה, והרי הנתבע ובא כוחו ידעו בזמן אמת על הליך הגישור שמתקיים בין חב' בנברי לתובעת, הם המתינו לסיומו (הטענות בכתב התביעה המתוקן נגד הנתבע לא החלו להתברר אלא לאחר סיום הליך הגישור) ואף על פי כן לא הובעה כל הסתייגות בכל שלב שהוא.

התובעת שקלה את המצב המשפטי בסוגיית העסקאות הנוגדות והיות שאף עסקה לא הושלמה ברישום, בהעדר וודאות כיצד יפסוק בית המשפט, כמו גם ההערכה שיקשה עליה לגבות את מלוא חוב החברה ואחיה כלפיה (1.5 מיליון ₪ קרן) בעקבות הליך פשיטת הרגל שנקט אחיה וקיומם של נושים נוספים, ובהעדר נכסים נוספים לחברה, הגיעה התובעת למסקנה נכונה כי יהיה בהסדר הפשרה עם בנברי משום צמצום נזקיה באופן משמעותי. בכל מקרה בהינתן שגם בנברי וגם התובעת הגישו נגד הנתבע תביעה, הרי שכל תוצאה בפסק דין במחלוקת שבין השניים, הייתה מביאה לסכום כולל דומה של נזקים המופנים כלפי הנתבע . אם התובעת הייתה מפסידה את הנכס לטובת חב' בנברי, הייתה תובעת את הנתבע במלוא נזקיה לרבות הפסד מחצית זכויותיה בנכס, ואם חב' בנברי הייתה מפסידה את הנכס לטובת התובעת, הייתה בנברי תובעת גם את השבת הסכומים ששילמה בגין הנכס לרבות פיצויי קיום.
יש לציין כי טענה דומה נטענה גם כלפי חב' בנברי, כאילו התנדבה לשלם לתובעת מחצית משווי הנכס, ואף היא נדחתה על ידי המותב שם ( ס' 86 להחלטה מיום 5.12.16).

אחזור אם כן ואומר כי לטעמי מועד חישוב תקופת ההתיישנות צריך להיות המועד שבו הוגש כתב תביעה מתוקן של חב' בנברי ובו פירוט מחדלי הנתבע כלפיה. לא צוין מתי הוגש כתב התביעה המתוקן, אולם ידוע כי הוגש לאחר ה-5.3.09 (המועד שבו הגישה בנברי בקשה לתקן כתב התביעה, כך עולה מנספח כ"ה, סעיף 1 ה'). יוצא אם כן, שבעת הגשת התביעה שלפניי (8.2.16), לא תמו שבע השנים.

הטענה של ב"כ הנתבע לפיה לו הייתה התובעת מזדרזת לרשום את הערת האזהרה לטובתה על סמך פסק הדין מיום 8.6.08 הליך הגילוי של עסקת המכר היה מתבצע מספר חודשים קודם לכן נכונה, אך מהווה חוכמה בדיעבד. לא ניתן לקבוע שמי שנרשם לזכותו עיקול עוד קודם לפסק הדין צריך לחשוש מפני עסקאות מאוחרות לפסק הדין, ולגבי התקופה שקדמה להטלת העיקול (מדוע לא ביקשה עיקול מיד עם הגשת התביעה ב-2005) , לא הונחה כל תשתית עובדתית לסברה שהיה על התובעת לחשוד או להניח שהחברה תבריח הנכס במהלך ניהול המשפט נגדה מבלי ליידע אותה על כך. העובדה שמיד כשנודע לה על כוונות כאלו, פעלה באופן מידי לרישום העיקול, רק מוכיחה שלא נודע לה על כך קודם לכן.

אני מאמינה לתובעת כי לא ידעה על עסקת המכר עם בנברי אלא לאחר שהתאפשר לה לעיין בתיק ביהמ"ש המחוזי, דהיינו לאחר 5.2.09, הדבר עולה מבקשה שהגישה בזמן אמת לבית המשפט המחוזי, שנתיים אחרי כריתת ההסכם עם בנברי, הרבה לפני שהיה לה מניע לדחות את מועד ידיעתה בפועל לצורך הכללת מועד הגשת התביעה לתוך התקופה. הצהרת הנתבע כי התובעת ידעה על הליכי המכר עוד לפני מכירתו ( ס' 18) נטענה בעלמא ולא הוכחה.

אשר על כן אני דוחה את טענת ההתיישנות וקובעת כי התביעה הוגשה בתוך 7 השנים מיום שנודע לתובעת העובדות המהותיות המקנות לה את עילת התביעה.
אעבור כעת לדון בעוולת הרשלנות. האם הנתבע ששימש כעורך הדין של חב' מוניות הפלמ"ח, חב בתפקידו זה חובת זהירות כלפי התובעת.

האם הנתבע התרשל?
סעיף 36 בפקודת הנזיקין קובע כי "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף "

הנתבע טען כי "פעל כעורך דין לטובת החברה כמייצג החברה הא ותו לא" (ס' 17 לתצהירו). בסיכומיו הוסיף כי אין לו כל חובת זהירות כלפי בעלי המניות, הנכס היה שייך לחברה ונמכר כדין על ידה בשל מצבה הכלכלי, ואין בקביעת הרשלנות כלפי צד להסכם (חב' בנברי) המוכחשת כשלעצמה כדי לחייבו כלפי התובעת שלא הייתה צד לאותו הסכם.

ערב חתימת ההסכם בינואר 2007 החברה ואשר תורג'מן – בעל 50% מהמניות ידעו כי במסגרת הליך משפטי המתנהל מזה כשנתיים נגדם, התובעת דורשת להצהיר על זכותה לקבל 50% מהמניות ו-50% מהנכס, וזאת על סמך הסכמים שנערכו עמה ביום 29.4.1985 וביום 20.2.89.
הנתבע ייצג בבית המשפט לענייני משפחה את החברה ואת אשר תורג'מן ועל כן, גם אם התרשל מלברר את מצבת אחזקת המניות של החברה טרם אישר ודיווח על העברת המניות משלום תורג'מן לאילנית תורג'מן ב-2002, הרי שהחל ממועד הגשת התביעה בביהמ"ש לענייני משפחה ב-2005, קיומם של המסמכים הסותרים לכאורה את טענות אשר ואילנית תורג'מן הובאו לידיעתו ולא ניתן היה להתעלם מהם.

כמי שחב נאמנות לחב' מוניות הפלמ"ח, היה על הנתבע לפעול לטובתה ולמנוע עשיית עסקה עם צד שלישי, שעלולה להתבטל, אם טענות התובעת לבעלות על מחצית הנכס יוכרו על ידי בית המשפט. במקום זאת, העדיף הנתבע לאחוז בעמדתו של בעל המניות אשר תורג'מן ופעל יחד עמו למכירת הנכס לחב' בנברי, מבלי ליידע את הקונה כי יתכן והחברה אינה בעלת מלוא הזכויות בנכס כפי שהצהירה אלא רק של מחציתם, וכי יתכן שהחברה לא יכולה למכור את הנכס מבלי שהתייעצה עם התובעת, שלא לומר לקבל את אישורה (ככל שלא נותרו בידי החברה נכסים נוספים העולים על 100,000 דולר, וכפי הנראה לא היו. ראו ס' 8 להסכם מיום 20.2.89).

הנתבע העמיד את החברה בפני סיכון מוחשי של הפרה יסודית של ההסכם, הפרה שתחייב אותה בפיצוי הקונה במלוא נזקיה, לרבות פיצויי קיום, או לפחות ב-60,000 דולר פיצויים מוסכמים (כאמור בסעיף 15 להסכם, מוצג נ/5ב). הנתבע אף לא ניסה למנוע את העסקה או להזהיר את החותמים בשם החברה מפני הסיכונים שבעשיית עסקה שכזו, בעיתוי שבה נעשתה, ובתוצאות אי קיום חובת הגילוי המוטלת על כל העוסקים במלאכת המשא ומתן ולא רק על החברה כצד להסכם, ובכך חטא לתפקידו. איך יכול הנתבע לטעון בנסיבות אלו שפעל לטובת החברה?
פעולה לטובת החברה אין משמעה קבלת כספים שיתכן ואינם מגיעים לה, ואשר במצבה הכספי היא גם לא תוכל להשיבם. פעולה לטובת החברה צריכה להיעשות במסגרת הדין, בכפיפות לחובת תום הלב המשתרעת על כל הפעולות המשפטיות ולא רק על חוזה (ס' 61 ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973).

הצהרת החברה באמצעות האורגנים שלה (המנהל תורג'מן ועורך דין-הנתבע) כי היא בעלת כל הזכויות בנכס המקרקעין, שעה שטענה זו שנויה במחלוקת ונמצאת בדיון משפטי מהווה חוסר תום לב מוחלט המגיע לכדי הטעיה מכוונת של הקונה.

החברה כאישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה אמורה לפעול אך ורק בהתאם למסמכים והחלטות שהתקבלו כדין על ידי בעלי תפקידים שמונו כדין, על ידי בעלי המניות שהוקצו להם המניות כדין.
שלום תורג'מן שחתם ביום 23.5.85 על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד אבולעפיה לפיו הוא מייפה את כוחו לפעול במקומו כנאמן על מניות התובעת, ואשר התפטר מתפקידו כמנהל בחברה, אינו יכול ב-1.12.02 להעביר המניות לידי אילנית תורג'מן.
ההחלטה להדיח את התובעת מהנהלת החברה אינה יכולה על פי מסמכי החברה להתקבל על ידי בעל 50% מהמניות.

מתפקידו של יועץ משפטי של החברה לעמוד על המשמר ולוודא שהחלטות התקבלו בחברה באופן חוקי. אישור הפעולה הבלתי חוקית של העברת המניות, א פשרה הצגת מצג שווא כלפי כולי עלמא אשר עשוי להסתמך על ההצהרה והרישום ברשם החברות. אמנם התובעת לא הסתמכה על אישור הנתבע, שהרי לא היתה מודעת כלל לפעולותיו, אולם היותה בעלת מניות ונושה של החברה מגדיר ה אותה כמי שעלולה להיפגע ממעשיו של הנתבע. (התובעת היא נושה מכוח התחייבות החברה לשלם לה תשלומים חודשיים בהתאם להסכם שנחתם עמה ב-1989, כפי שנקבע גם בפסק הדין בביהמ"ש לענייני משפחה).

סעיף 55 א' בחוק החברות תשנ"ט-1999 קובע :
"חברה ומי שפועל מטעמה לא יבצעו פעולה שיש בה חריגה מן המטרות הקבועות בתקנון וכן לא יבצעו פעולה בלא הרשאה או פעולה בחריגה מן ההרשאה".
ההחלטה על מכירת הנכס ללא קבלת הסכמת 76% מבעלי המניות וללא נוכחות 75% מבעלי מניותיה, נעשתה למעשה בלא הרשאה של החברה, כי אם בה וראתו של בעל 50% מהמניות בלבד. בעת קבלת ההחלטה למכור את הנכס העיקרי של החברה שימש עו"ד אלבראנס כעורך דין של החברה ושל בעל מניותיה, והיה מצוי בניגוד עניינים שמכוח אחריותו המקצועית היה עליו להימנע ממנו. לו היה עו"ד אבולעפיה שהחזיק בנאמנות במניות התובעת באמצעות יפוי כח בלתי חוזר של שלום תורג'מן, או כל עו"ד אחר שלא ייצג את אשר תורג'מן, ברי כי פעולה זו היתה נמנעת.

ס"ק 55 ב' קובע כי " נעשית או שיש יסוד להניח שעומדת להיעשות פעולה כאמור בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט לבקשת החברה, בעל מניה או נושה של החברה שיש חשש לפגיעה בזכויותיו, לתת צו להפסקתה או למניעתה של הפעולה".
חברה, נושיה ובעלי מניותיה קשורים ביניהם בקשר עסקי, אך סביר הוא לצפות שפעולה בלתי מורשית, פעולה רשלנית של אחד מהם עלולה לגרום נזק לאחרים.

הטענה כי לתובעת לא היתה כל זכות קנויה בנכס אלא לאחר פסק הדין החלוט, ולאחר שהנכס נמכר לבנברי דינה להידחות. מעמדה של התובעת כנושה של החברה החל מהמועד שבו הפסיקה החברה לשלם לה 5,500 ₪ לחודש לפי ההסכם מיום 20.2.89, מפסק הדין עולה שהיה זה בספטמבר 2005 (ס' 22 לפסק הדין).
מעמדה של התובעת כבעלת מחצית ממניות החברה וכבעלת מחצית הנכס לא נוצר במועד מתן פסק הדין על ידי בית המשפט לענייני משפחה ב-7.8.08 אלא במועד עריכת המסמכים שהקנו לה מעמד זה, קרי; ביום 22.4.1985 בו הוקצתה לה מניית הנהלה, ביום 29.4.85 בו הוצהר שידוע לחברה כי מניותיה מוחזקות בנאמנות על ידי שלום תורג'מן, וביום 20.2.1989 בו הוסכם בין היתר כי בעת שיירכש משרד לחברה היא תהיה שותפה בו על אף שלא תישא בהחזרי המשכנתא שתילקח לצורך מימון רכישתו.

בית המשפט לענייני משפחה העניק לתובעת סעד הצהרתי שאכן אלו זכויותיה, ולכן ולו למען הזהירות, היה מצופה מהחברה ומהנתבע שהתכחשו לזכויות התובעת לקחת בחשבון שמא טענותיהם לא יתקבלו, במיוחד שלא אחזו בשום מסמך המלמד על בטלות אותם הסכמים והחלטות קודמות שהתקבלו בחברה, להימנע עד מתן פסק הדין מביצוע פעולות ללא הסכמתה. לכל הפחות היה מצופה מעורך הדין שנקלע לניגוד אינטרסים כשהוא מייצג בהליך המשפטי גם את החברה וגם את אחד מבעל המניות כנגד בעל מניות אחר, לשמור את כספי התמורה בנאמנות ולא להעבירם לחברה, אלא לאחר קבלת פסק דין חלוט.

גם הטענה כי העסקה במועד שנחתמה עם חב' בנברי היתה לטובת החברה לא הובררה די צרכה ומעלה תהיה, האם הצורך הבהול למכור לא היה של החברה אלא של אשר תורג'מן באופן אישי, אליו הצטרף אולי הנתבע שהיה למעשה גם נושה של החברה (שכר טרחתו שלא שולם לו הגיע לעשרות אלפי ₪ וכנראה ששולם לו מכספי המכירה, ראו פרו' עמ' 16 ש' 19-24).
המכירה לא הניבה לחברה מזומנים רבים. 150,000 דולר מהתמורה הועברו ישירות לצורך כיסוי המשכנתא (לא נטען שהחברה צברה חוב לבנק הממשכן ושאלמלא המכירה, הבנק היה נוקט בהליכים לתפיסת הנכס ומכירתו, ולכן ניתן היה להמתין לסיום ההליך המשפטי), והתשלום האחרון בסך 99,500 דולר נותר בידי ב"כ בנברי בנאמנות עד העברת הזכויות ותשלום המסים .
יוצא אם כן שהחברה קיבלה לידיה רק את התשלום הראשון בסך 50,500 דולר. וכנגד זאת היא הסכימה להפסיד הכנסה חודשית של 1,000 דולר בחודש דמי שכירות מהמכבסה (ס' 55 לפסק הדין בתמ"ש 27150/05), ובנוסף להגדיל הוצאותיה החודשיות ב- 1,100 דולר בחודש לחב' בנברי (נספח שכירות לחוזה המכר נ/5ב').
היכן התועלת הכלכלית בהסכם זה לבד משלילת האפשרות שמחצית הנכס תועבר לתובעת. כיצד התכוונה החברה לעמוד בחיוביה העתידיים לרוכשת או לתובעת.

מכירת הנכס ללא ידיעת התובעת מהווה פעולה רשלנית שהנתבע היה שותף פעיל בה. מכירת הנכס היחידי של החברה בטרם ניתן פסק דין חותרת תחת סמכותו של בית המשפט לקבוע אחרת ומהווה מכשלה לביצוע פסק הדין. לעורך הדין שנטל חלק בהליך המשפטי אסור היה ליטול חלק במעשה זה, באשר הוא מנוגד לתפקידו הנוסף כ"ידיד בית המשפט".

לולא מחדלו של הנתבע ביידוע הן של הקונה והן של התובעת, לא היה הנכס נמכר והתובעת לא היתה נאלצת לנהל הליך משפטי נגד בנברי ונגד הנתבע.
קיים קשר סיבתי עובדתי בין מחדלי הנתבע לבין חלק מנזקי התובעת הנטענים, ואילו קשר סיבתי משפטי בנסיבות אלו הוא ראוי וצודק.
"מקצוע עריכת הדין מחייב את העוסקים בו לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות. אלה אינן רק מידות טובות שיבור לו עורך הדין ולא רק חובות מוסריות ואתיות שהוא חייב בהן, אלא גם חובות המוטלות עליו מכוח הדין...אם עורכי הדין לא יקפידו קלה כחמורה, וישימו להם קווים אדומים ( כמו אי אישור בתצהיר של חתימה בפני עו"ד שלא בנוכחות המצהיר), נמצא עצמנו במהרה בפני מדרון חלקלק. לכן, ישנה חשיבות רבה להקפדה יתרה על כל תג ותג ועל כל חובה וחובה" (ע"א ( ת"א) 61322-05-16 נפתלי נ' ישראכרט מימון בע"מ (3.12.17)], באותו מקרה חויבה עורכת הדין לפצות את המלווה בגין אי פרעון הלוואה, לאחר שאישרה כי הערבה חתמה בפניה, שעה שהמסמך הגיע לידיה חתום ובדיעבד הסתבר כי הבן של הלווה חתם במקומה. מחדל זה דומה במהותו לאישור עורך הדין של החברה בדבר תקינות העברת המניות בהתאם למסמכי החברה.

הנתבע מציג עצמו כמי שפעל בשם החברה ולטובתה החל משנות ה-90 ( "אשר תורג'מן ביקש ממני לייעץ לחברה ולו" פרו' עמ' 6 ש' 30 ו פרו' עמ' 4 ש' 27). במצב דברים זה יש לראות את הנתבע כאורגן של החברה וככזה אחראי באחריות אישית בכפוף להוכחת עוולות נזיקיות כדוגמת הרשלנות.
"עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית." [ ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן ואח' (1981), ראו גם ד"נ 7/81 פנידר חב' להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו ( 1983), ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ (2003) במקרה האחרון חויב מנהל התאגיד בשל הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן לקראת כריתת הסכם שנערך עם החברה ].
הרציונל לחיובו האישי של האורגן מוסבר בע"א 407/89 אור נ' קאר סקיוריטי ( 1994 ):
"מוסכם כי יש להם לדיני הנזיקין מטרות של צדק והגינות ומטרות של יעילות כלכלית. שיטתנו מקנה משקל מיוחד למטרות הצדק וההגינות. בין מטרות אלו מצוי עקרון האשם. אדם אשר נושא באשם, היינו שביצע עוולה, חייב לשאת בתוצאות הנובעות מעוולה זו. תוצאה זו משתלבת עם עקרון ההרתעה היעילה. אם אורגן ( או כל גוף אחר בחברה ידע כי האחריות תוטל על החברה בלבד, הרי שהאפקטיביות של האחריות הנזיקית על הפרט תפחת. האחריות האישית מקדמת את רצוננו להעניק פיצוי לניזוק במקרה שהחברה אינה מסוגלת לקיים את חיוב הפיצוי הנזיקי."

הנתבע ניסה לתרץ את מחדליו בכך שהסתמך על מראה עיניו במקום לבדוק את מסמכי החברה. "מעולם כשהיתה אצלי התובע היא לא אמרה שהיא דירקטורית, היא אמרה ההיפך שהכל מחליט אשר" (פרו' עמ' 5 ש' 32), "לא ידעתי שהיא מנהלת באופן פורמאלי" (עמ' 6 ש' 21), "מה שנרשם פה ( אישור עוה"ד בנ/10-מ.ק.) נרשם מפיו של אשר שהיה המנהל בפועל" (עמ' 7 ש' 1-2), "אני פעלתי עפ"י הנחיות מנהל החברה שהיה אז ועפ"י התנהגות של הגברת תורג'מן שהיה אז" (עמ' 7 ש' 28-29). האם יהיה מי שיסבור שזו דרך פעולה סבירה של עורך דין? מה ערך לאישור עורך הדין שהפעולות נעשו בהתאם לתזכיר ולתקנות החברה, אם הוא מסתמך על דברי בעל ענין ולא בודק אותם בעצמו.

עוד מנסה הנתבע להתחמק מאחריות באומרו "למיטב ידיעתי וזכרוני מעולם לא חתמתי בשם החברה" (עמ' 7 ש' 26), על כך יש להשיב תוך הפניה לסעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע כי " המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".

סיכום ביניים
נוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבע התרשל כלפי התובעת ועל כן חלה עליו החובה לפצות אותה בגובה הנזקים שהוכח הקשר הסיבתי שלהם למעשיו ומחדליו.
אעבור כעת לדון בגובה הנזק

גובה הנזק
בהוכחת הקשר הסיבתי יש לבחון הן את הקשר הסיבתי העובדתי ("מבחן הסיבה שבלעדיה אין"), והן את הקשר הסיבתי המשפטי, שנועד לצמצם את האחריות רק לאותם מצבים בהם ראוי וצודק מבחינה נורמטיבית להטיל אחריות על הגורם שמבחינה עובדתית גרם לנזקי התובע.
"בעוד אשר קשר סיבתי-עובדתי מבקש ליתן ביטוי לקשר סיבתי פיזי-אובייקטיבי ברצף של אירועים, קשר סיבתי-משפטי אמור ליתן ביטוי להכרעה משפטית ערכית בהטלתה של אחריות משפטית" [ דנ"א 5343/00‏ קצין התגמולים נ' אביאן (5.8.2002), וההפניות שם לפסיקה נוספת כמו הלכת ועקנין ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (1982) ].

בכל הנוגע לסכומים שקיבלה התובעת בגין פסק הדין ושיכולה הייתה עוד לקבל, כבר קבעתי כי אין לכך כל קשר למחדלי הנתבע. התובעת קיבלה סך של 700,000 ₪ ביום 31.5.15 כאמור באישור הנאמנת עו"ד תמר פיינברג (הוגש לתיק ביהמ"ש ביום 27.3.19), מתוך חוב פסק הדין שהגיע עד לאותו מועד לכדי 2.3 מיליון ₪ (אם מוסיפים הפרשי הצמדה וריבית כאמור בפסק הדין, ומיום פסק הדין ועד התשלום בפועל). בין אם היתה הערת האזהרה בדבר זכויותיה בנכס נרשמת מיד לאחר מתן פסק הדין ב-8.6.08 ובין אם היה נרשם עיקול על המחצית השניה, לא היתה התובעת זוכה בסכומים גבוהים יותר, ומאחר שקיבלה סך של 600,000 ₪ המשקף את מחצית שוויו של הנכס, מידי הרוכשת חב' בנברי, נותרו לדיון נזקיה הנובעים מניהול ההליכים המשפטיים בינה לבין בנברי, שהיו נמנעים לולא הנתבע ואחרים היו פועלים למכירת הנכס לחב' בנברי, טרם הכרעה בדבר זכותה בנכס ובחברה.

תשלום למגשר וכונס הנכסים
להוכחת הוצאותיה אלו צרפה התובעת לתצהירה חשבוניות מס למשרד עו"ד אברמזון שבו עבד המגשר וכונס הנכסים עו"ד אברהם אברמן. סכומי החשבוניות הם: 67,680 ₪, 46,400 ש"ח ו-1,740 ₪.
בחינת הקשר הסיבתי של נזק זה למחדלי הנתבע מעלה כי לא יתכן שכל הסכום יושת על הנתבע, שהרי פעולת עורך הדין ככונס של הנכס לצורך רישום הזכויות היתה מבוצעת גם אם היה על התובעת לממש את פסק הדין שניתן לזכותה בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת הליך פשיטת הרגל של אחיה או הליך פירוק חב' מוניות הפלמ"ח, לפיכך רק שכר הטרחה של עורך הדין בתפקידו כמגשר בין התובעת לחב' בנברי מהווה הוצאה עודפת שהוצאה לצורך הקטנת הנזקים שגרם הנתבע. להבנתי, מדובר בשכר הטרחה הראשון ששולם, שכן רק בסיום הליך הגישור הסכימו הצדדים כי המגשר יהיה גם כונס הנכסים.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע בהשבת סך 46,400 ₪ ששולם ביום 3.4.12. היות שזה הסכום שנתבע בכתב התביעה, איני מתייחסת לחשבונית המס על סך 1,740 ₪ מיום 8.7.11 שצורפה לתצהיר וגם לא לחשבונית על סך 2,500 ₪ מיום 17.12.11 שצורפה במועד ההוכחות (נ/12)
הסכום 46,400 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.4.12 ועד התשלום בפועל.

תשלום לשמאי המוסכם
התובעת טוענת כי היא זכאית להחזר בסך של 5,000 ₪ בשל תשלום לשמאי המוסכם ציון חי באדי, אולם מדרישת התשלום שלו מיום 27.2.12 המופנית למגשר (ולא לתובעת בלבד) עולה כי סכום זה בתוספת מע"מ הוא הסכום הכולל של שכרו, ועל כן התובעת זכאית להשבת מחציתו. על אף שלא צורפה הוכחת תשלום בפועל מכתב היד על גבי הדרישה עולה כי הסכום הועבר בהעברה בנקאית ובהינתן שהשמאי התנה את העברת חוות הדעת בביצוע התשלום, אני קובעת כי הוכח לפניי במידה מספקת כי התובעת שילמה את חלקה בשכרו.
לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם סך של 2,500 ₪ בתוספת 16% מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מיום 27.2.12 ועד התשלום בפועל.

הפרשי הצמדה וריבית בגין עיכוב תשלום חלקה בנכס
התובעת טוענת כי חלקה בנכס – 150,000 דולר שולם באיחור בשל מחדלי הנתבע. היא דורשת סך של 35,000 דולר המחולקים לשתי תקופות: האחת, משנת 2007 – מועד מכירת הנכס לבנברי ועד 2011 – מועד ההסכם עם בנברי בהליך הגישור, בגין תקופה זו דורשת 21,000 דולר, והשניה, משנת 2011 ועד המועד שבו הכונס העביר הסכום בפועל לידי התובעת ב-2016 – 14,000 דולר. (הסכום הנדרש זהה בס' 4 ו-5 לכתב התביעה ובסעיפים 78 א (4) ו-(5) לתצהירה).

בכל הנוגע לתקופה הראשונה התובעת לא הפסידה דבר, שכן הערכת שווי הנכס ע"י השמאי המוסכם שקבעה את זכותה בסך 600,000 ₪ בוצעה בפב' 2012 (סמוך למועד דרישתו לשכר טרחה, נספח כ"ט).

בכל הנוגע למשך הזמן שלקח ליישם את הסכם הפשרה עם חב' בנברי, אין לנתבע ולמחדליו כל קשר, כי אם לתובעת , לחב' בנברי ולכונס. זאת ועוד, יש לייחס חלק מהעיכוב למחלוקת שהתעוררה בין התובעת לחב' בנברי בשאלה על מי יחול חוב הארנונה, מחלוקת זו הוכרעה בפסק דינה של כב' השופט מרים אילני בה"פ 9018-09-13 מיום 11.5.14 (נ/4). גם ללא מחלוקת זו, ידוע הוא שמימוש נכסים באמצעות כונס ובית משפט אורך שנים ספורות.

סיכומו של ענין התובעת לא הוכיחה שהפסידה סכום כלשהו בגין חלקה בנכס ומכל מקום אין הפסד זה קשור קשר סיבתי למחדלי הנתבע ולכן אני דוחה תביעתה בגין ראש נזק זה.

תשלום ארנונה
התובעת דורשת השבה של 130,000 ₪ בגין תשלום ארנונה, ששילם הכונס עו"ד אברמן מתוך הכספים שהגיעו לה מחב' בנברי. לא צורפה אסמכתא בדבר הסכום שנוכה בפועל מחלקה (במועד ההוכחות התנגד ב"כ הנתבע להציג שובר תשלום והתנגדותו התקבלה), יחד עם זאת מפסק הדין של כב' השופטת מרים אילני שהוצג כראיה מצד הנתבע, עולה כי הסכום עמד על 137,664 ₪, נכון לשנת 2013 מועד הגשת המרצת הפתיחה, והוא מתייחס לשנים 2008-2013.

מיוני 2008 מועד מתן פסק הדין בביהמ"ש לענייני משפחה ועד מועד ההסכם עם בנברי בדצמבר 2011 (3.5 שנים מתוך 5 שנות חוב הארנונה) , הבעלות במחצית הנכס (התובעת או חב' בנברי), הנתבע אחראי לכך שהיה על התובעת להתדיין בשנית על זכותה במחצית הנכס, ולכן החוב היחסי של מחצית הארנונה בתקופה זו מהווה נזק עקיף שגרם לו הנתבע.

אני מחייבת את הנתבע לשלם סך של 91,000 ₪ (3.5 שנים מתוך 5 מהווים 70% מסך התקופה X 130,000 ₪ הסכום שנתבע). לגבי יתרת התקופה המתייחסת ליישום ההסכם עם בנברי, אין להפסד קשר סיבתי עם מחדלי הנתבע, וסביר שהיה נגרם גם במהלך כינוס נכסי חב' מוניות הפלמ"ח ופשיטת הרגל של אחיה. לו היה הנכס נמכר במסגרת הליכים אלו, חוב הארנונה היה תופח ומשתרע על פני תקופה ארוכה יותר.

לסכום 91,000 ₪ יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מספטמבר 2013 (המועד אליו מתייחס סכום החוב כאמור בה"פ) ועד התשלום בפועל. התובעת לא הוכיחה מתי שולם בפועל לעירייה, אך אין לכך חשיבות שכן ככל שהכונס שילם בשמה מאוחר יותר, כך צבר החוב הפרשי הצמדה וריבית נוספים, כך שהתוצאה הכספית דומה.

הוצאות משפט בהליכים אחרים
התובעת דורשת החזר שכר טרחה ששילמה לעורך דינה, אולם לא הציגה כל אסמכתא על כך ולא פירטה בגין אלו הליכים משפטיים שילמה סכום שהעריכה אותו ב -35,000 דולר. בתביעת בנברי בביהמ"ש המחוזי, כבר בשלבים המוקדמים כשהסכימה התובעת להליך גישור בפני עו"ד אברמן היא ייצגה את עצמה (נ/3). עו"ד גייר שייצג בביהמ"ש לענייני משפחה ובעת שהוגש כתב ההגנה, היה ככל הנראה מטעם הסיוע המשפטי. בחקירתה הסבירה כי כוונתה לתביעות שהגישה בנושא חיובה בארנונה (עתירה מנהלית נגד עצם החיוב והמרצת פתיחה בנוגע לשאלה על מי יחול החוב). גם אם היו מוכחים הוצאות המשפט בגין הליכים אלו, ספק אם היה ניתן להשיתם על הנתבע, בהעדר קשר סיבתי מלא למחדליו וחוסר הסבירות בעצם ההוצאה כהקטנת נזק, ביחס לסכום הארנונה, לכן אני דוחה ראש נזק זה.

עוגמת נפש
התובעת העריכה בתצהירה את עוגמת הנפש ובזבוז הזמן שנגרמו לה בעקבות ניהול ההליכים המשפטיים במשך כ-9 שנים (מ-2009 ועד קבלת הכספים ב-2016) בסך של 45,000 ₪. הנתבע בהתרשלותו חייב כלפי התובעת גם בנזקים לא ממוניים שנגרמו לה ואשר למעשה מוערכים על ידי בית המשפט. בנסיבות המקרה ועל פי התרשמותי מהתובעת, אני אומדת הסכום ב-30,000 ₪. בל נשכח שהמעוול המרכזי הוא אחיה אשר תורג'מן ולא הנתבע.

אשם תורם
הנתבע טען כי נזקי התובעת נגרמו באשמה, בשל איחור בהטלת עיקול זמני שהיה מונע את המכירה "או בהקמת כל הגנה אחרת על זכויותיה" (סעיף הסיכום בסיכומיו). דנתי לעיל, במסגרת טענת ההתיישנות כי התובעת פעלה באופן סביר, מה עוד שאין הנתבע יכול לשער האם עיקול זמני שהיה מוגש בתחילת ההליך המשפטי, בשנת 2005 היה נענה על ידי בית המשפט, הדבר נתון לשיקול דעתו בהתאם למאזן הנוחות, סיכויי התביעה והערבויות שהיתה צריכה התובעת להפקיד. איני מוצאת שהתובעת או עורכי דינה התרשלו, והעובדה שהוגשה בקשה לעיקול זמני לאחר שהתעורר חשש להברחת נכסים, מלמדת על ערנותה של התובעת.

זאת ועוד, "מידת האשם התורם נקבעת על פי מבחן מידת האשמה המוסרית בהתנהגותם של המזיק והניזוק, ומידת התרומה של כל אחד מהם לנזק במישור העובדתי" [ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, (11.11.10)] בענייננו אשמו המוסרי של הנתבע עולה עשרות מונים מזו הנטענת כלפי התובעת, מה עוד שהוא ותורג'מן נסמכו על הרשלנות הנטענת כדי לבצע את עסקת המכירה בזמן שההליך המשפטי היה תלוי ועומד, ולכן לא מצאתי לנכון להפחית שיעור כלשהו מסכום הנזק שהוכח.

סוף דבר
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

46,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.4.12 ועד התשלום בפועל
(בגין שכר טרחת המגשר עו"ד אברמן כאמור בסעיף 63 לעיל).
2,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.2.12 ועד התשלום בפועל
(מחצית שכ"ט השמאי המוסכם כאמור בסעיף 64 לעיל).
91,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.9.13 ועד התשלום בפועל ( השבה חלקית של תשלום הארנונה כאמור בסעיף 7 1 לעיל).
30,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. (בגין עוגמת נפש, כאמור בסעיף 74 לעיל)

כמו כן מחייבת את הנתבע לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪, ₪ וכן את החזר הוצאות המשפט הבאות: החזר הוצאות זימון העד עו"ד גן צבי בסך 1,500 ₪ והחזר חלקי של אגרת בית המשפט בסך 7,500 ₪. כל הסכומים הללו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ט, 14 יוני 2019, בהעדר הצדדים.