הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 63867-11-17

בפני
כבוד ה שופטת הבכירה מרים קסלסי

התובעים

  1. שרון אבני
  2. ערן אבולוף

באמצעות עו"ד דורון לנגה

נגד

הנתבעים

  1. טל אל בוסי
  2. גיא בוסי
  3. שלמה צרפתי
  4. שמעיה מליחי
  5. אריה בוסי
  6. שרון בוסי

באמצעות עו"ד עמיחי וינברגר ואח'

פסק דין

מבוא
התביעה שלפניי עוסקת בשכר טרחת עורכי הדין התובעים.
הטיפול המשפטי בעניינם של הנתבעים עסק בזכויותיהם בשטחים חקלאיים בשכונת כפר אריה (במזרח ראשון לציון), אשר שונה ייעודם למגורים, במסגרת בניית מאות דירות בפרויקט "מחיר למשתכן".
הצדדים שלפניי חלוקים בשאלה האם הנתבעים חייבים שכר טרחה לתובעים, ואם כן, כמה.
הנתבעים שילמו סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, בגין הגשת התנגדות לתב"ע שהופקדה ע"י המינהל וייצוגם בוועדת המשנה של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, על כך הוסכם בנפרד, וסך נוסף של 54,954 ₪ כולל מע"מ שולם מאוחר להגשת התביעה, כסכום שאינו שנוי במחלוקת, בהתאם להבנת הנתבעים את חיובם כלפי התובעים. 
התביעה הוגשה על סך של 465,000 ₪ מתוך "הנחה" (כך נכתב בכתב התביעה) שגובה הפיצוי שיגיע לנתבעים יעמוד על 4.5 מיליון ₪, ובהתאם לשיעור מדורג של שכר טרחה: 10% על הסכום שבין 450,000 ₪ ל-2.5 מיליון ₪  ו-13%  על היתרה.
לא נחתם הסכם שכר טרחה, אך היו חילופי אימיילים ושיחות בין הצדדים.
הייצוג המשפטי של התובעים נפסק לאחר חתימת ההסכם עם המינהל, בטרם שולם הפיצוי, לאחר שהתגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאופן חישוב שכר הטרחה.
על פי ההסכם עם המינהל רשאים היו הנתבעים להשיג על שומת השמאי הממשלתי. לצורך הגשת שומה נגדית והשגה נעזרו הנתבעים בשמאית נחמה בוגין. בעקבות ההשגה הועלה הפיצוי (בשיעור של 91% מערך המקרקעין), מ- 1,503,030 ₪ ל-1,809,990 ש"ח.

טענות הצדדים בתמצית
התובעים טוענים כי הגיעו להסכמה עם הנתבעים, כפי שהועלתה על הכתב על ידי נציג הנתבעים בשם מנשה אהרון. בהתאם להסכמה, שכר הטרחה ייגזר ממדרגות סכומי פיצוי ברוטו.
אף שהפיצוי שהתקבל בפועל נמוך מהערכת התובעים, לטענתם הם זכאים לסכום הנתבע על ידם, כפיצויי ציפיה, נוכח הפרה צפויה של הסכם שכר הטרחה ומחדל הנתבעים, שבא לידי ביטוי באי מיצוי זכויותיהם מול המינהל מאוחר להפסקת ההתקשרות בין הצדדים .
הנתבעים טוענים כי לא נערך עמם הסכם שכר טרחה על אף שהובטח על ידי התובעים, שכר הטרחה שמגיע לתובעים עומד על 54,954 ₪ - הסכום ששולם על ידם, והוא נגזר מ-10% מסכום הפיצוי נטו שהוצע לנתבעים ע"י המנהל, טרם ההשגה.
שני הצדדים טענו לחילופין, כי במידה וייקבע שלא קיים הסכם שכר טרחה בין הצדדים, ומגיע לתובעים שכר ראוי, כי אז שיעור של שכר הטרחה עומד על סכום דומה שכל צד טען לו. כל צד הגיש חוות דעת של עורך דין: האחד – עו"ד אייל מאמו שהתבסס על שעות עבודה שדווחו לו התובעים והכפילם בתעריף שעתי בנוסף להוצאות משרד וכך הגיע ל-509,652 ₪, ואילו השני – עו"ד זלמנוביץ דודי העריך את הטיפול בעתירה מנהלית בשכר טרחה גלובאלי שנע בין 40,000 ₪ ל-50,000 ₪.

השאלות שבמחלוקת
השאלות שבמחלוקת אם כך הן אלו:
האם נכרת הסכם בין הצדדים. אם כן – מה תוכנו ואם לא – האם זכאים התובעים לשכר טרחה ראוי ובאיזה סכום.
ככל שנכרת הסכם והוא הופר, האם קמה לתובעים זכות לפיצויי ציפיה, ואם כן מה הם .

דיון והכרעה
בהעדר הסכם חתום, כדי להכריע בשאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים, יש לבחון האם היתה הצעה שהתקבלה על ידי הצד שכנגד, וכיצד התנהלו הצדדים מאוחר לה. ממושכלות דיני החוזים הן שהצעה שנענית בהצעה נגדית אינה מהווה קיבול, כי אם הצעה חדשה שאותה יש לבחון האם התקבלה.
להלן השתלשלות האירועים כפי שהוצגה בפניי, באמצעות בעלי הדין והראיות שצירפו, במיוחד התכתבויותיהם בדוא"ל.

השתלשלות האירועים
זכויות החכירה של הנתבעים בשני מגרשים חקלאיים לא היו רשומות בנסחי הטאבו, אף שמשפחותיהם החזיקו במגרשים אלו החל משנות ה-60 (חוזי החכירה פקעו לפני שלושים ועשרים שנים, ולא הוארכו). נוכח שינוי הייעוד לבניה וקידום תכנית בנין עיר שהופקדה, היה צורך לפעול מול המינהל בדחיפות. הנתבעים ביררו למי הניסיון בתחום ופנו לעו"ד ערן אבולוף, אשר שיתף את עו"ד שרון אבני בייצוג הכולל. הנתבעים נעזרו באחד בשם מנשה אהרון שניכר כי היה בקי בסוגיה הדורשת טיפול.

היות שתכנית בנין עיר (תב"ע רצ/1/22/129 ) הופקדה ביום 10.7.14 והזמן להגשת התנגדות היה מוגבל, הציעו התובעים כי תוגש התנגדות ולאחריה יבוצעו פניות למינהל, אשר יתכן וייתרו הצורך לפנות בתביעה אזרחית לפסק דין הצהרתי. התובעים רשמו בהצעתם לשכר טרחה ולמהות הטיפול המשפטי כך:
"איננו מציעים בשלב זה הצעת שכר טרחה לטיפול בתובענה לפסק דין הצהרתי והסכום המוצע לצורך הטיפול בהתנגדות יכלול גם את המגעים עם המינהל עד למיצוי, למעט הליכים משפטיים וייצוג בערכאות."
הנתבעים הסכימו, ושכר טרחה בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ שולם לתובעים.

ב-22.10.14  נדחתה התנגדות הנתבעים, המגעים עם המינהל טרם בוצעו, אך ברור היה לצדדים שנדרש טיפול נוסף, הכולל הליכים משפטיים. 
שתי אפשרויות תיאורטיות לקבלת פיצוי מהמינהל עמדו על הפרק: פיצוי בעין ע"י הקצאת מגרשים לבניה  או פיצוי כספי. היות שהטיפול המשפטי הותנה כעת בהצלחתו, נדברו הצדדים ביניהם לגבי אופן חישוב שכר הטרחה המותנה בשתי האפשרויות. כיוון שבסופו של יום התקבל פיצוי כספי, אתמקד בחלק זה.

משא ומתן בנוגע לשכר הטרחה
לאחר שההתנגדות בועדה נדחתה, יש לנקוט בהליך משפטי כדי להביא את המינהל למשא ומתן או כדי לקבל הכרעת בית המשפט בדבר זכויות הנתבעים.

ביום 13.11.14 הציעו התובעים ששכר טרחתם ייגזר לפי מדרגות של 25% ו-15% מהפיצוי הסופי שייפסק, לא כולל מע"מ, כאשר בגין 140,000 ₪ הראשונים לא ייגבה שכ"ט. 
הצעת התובעים לא התקבלה על ידי הנתבעים.

ביום 22.11.14 רושם טל אל בוסי (נתבע 1) את הדברים הבאים:
"הצעת קווים מנחים להסכם שכר טירחה
שרון וערן שלום, בהמשך לשיחתנו מהשבוע שעבר, להלן הצעתנו לענין מתווה שכר הטרחה.
תמורה כספית 450,000-3,000,000 ₪ 8% כלומר שכר טרחה שמגיע עד 204,000 ₪....
שכר הטירחה ישולם מהתמורה הכספית נטו לאחר הפחתת מיסים, היטלים וכו', ככל שיוטלו. הסכומים הנ"ל כוללים מע"מ" (נספח 6 לתצהיר הנת').
הצעת הנתבעים לא התקבלה ע"י התובעים.

נערכו שיחות נוספות, עו"ד אבולוף שלח אימייל ביום 24.11.14 בו בין היתר הוא מתייחס למדרגה הראשונה של שכר הטרחה – הוא מבקש 12% , לגבי האמירה לפיה "שכר הטירחה ישולם מהתמורה הכספית נטו לאחר הפחת מיסים, היטלים וכו' ככל שיוטלו" הוא שואל "מה זאת אומרת, האם הכוונה שהסכומים מהם ייגזר שכר הטרחה הינם סכומים לאחר מיסים, אגרות והיטלים? מה קורה עם (צ"ל אם) יש מחלוקת על המיסים? כמה זמן מחכים? דיברנו על הבעיות של הסוגיה הזו גם במשרד וסוכם שאין מקום לחכות עד קץ הימים ויש לקבוע מעוד (צ"ל מועד) סופי לעניין הזה "/

התקיימה שיחה טלפונית בין עו"ד אבולוף למנשה שאלו לכאורה הם תוצריה. ביום 26.11.14 נשלח אימייל לתובע 2 ובו הועלו על הכתב הדברים הבאים: 
בהמשך לשיחתנו ניתן להסכים על הנקודות שדיברנו עליהם באופן הבא ולצאת לדרך:
סכום מינימאלי – 450,000 ₪
מנגנון שכ"ט מהתמורה – במידה והתמורה תהיה בסכום כספי, שכ"ט יגזר מהסכום ברוטו.
במידה ויינתן בזכויות בניה....
להלן הפירוט:
תמורה כספית – 2,500,000 ₪ - 450,000 ₪ 10% על ההפרש שבין הסכומים, כלומר שכר טרחה שמגיע עד 205,000 ₪.
תמורה כספית – 5,500,000 ₪ – 2,500,001 ₪  13% על התוספת היחסית, כלומר שכ"ט בשיעור שבין 205,000 ₪ עד 595,000 ₪...." (הדגשה לא במקור).

עו"ד ערן אבולוף השיב עוד באותו היום כך:
"אכן זה מה שסכום (צ"ל שסוכם) אתמול עם מנשה בשיחות הטלפון הליליות. אנחנו נכין מכתב שכר טרחה בהתאם להבנות האלה ונעביר לכם לחתימה בהצלחה לכולנו".
נתבע 1 מצטרף לאיחולים.

מכתב שכר טרחה לא נשלח כמובטח, אולם התובעים החלו בפעילותם עבור הנתבעים. טענת הנתבע 1 כאילו הדבר נעשה במכוון על ידי התובעים לא מתקבלת על דעתי, נדמה שמדובר בשכחה. היות שעיקרי ההסכם היו מקובלים על הצדדים, אף אחד מהצדדים לא ראה בניסוח מכתב נוסף צורך מהותי, אחרת היו עומדים על דעתם שהייצוג המשפטי לא יחל טרם משלוח הסכם שכר טרחה שעליו יחתמו שני הצדדים.

התובעים הגישו בחודש דצמבר 2014 עתירה מינהלית נגד החלטת הועדה המחוזית. העתירה נמחקה בהמלצת ביהמ"ש, משום שזו לא הייתה המסגרת המשפטית הנכונה. הנתבע טען בתצהירו שמדובר בעצה רעה וטיפול רשלני, ואילו התובעים טוענים שהיה זה צעד טקטי שגרם למינהל לשאת ולתת עמם. אני מסכימה בענין זה עם התובעים. תמיכה לטענתם ניתן למצוא בהסברם במכתב שכ"ט הראשון ויותר מכך, באימייל שכתב הנתבע 1 ביום 13.10.2015 לעו"ד אלדד רבינוביץ ממשרד עו"ד שרון אבני, בין היתר כתב את הדברים הבאים:
"הפגישה ב-11.12 (או לפני כן במידה ונקבל את כתב התגובה לעתירה המנהלית מוקדם יותר) מטרתה לעדכן ולפקס את כתב התביעה האזרחית ואמור להיות ערוך ומוכן (לפחות בראשי פרקים)".

ביום 11.4.16 שנה וחצי לאחר האימייל האחרון המסכם את ההסכמות בנוגע לשכר טרחה, מוזכר שכר הטרחה. הנתבע 1 שמבקש להמריץ את התובע לפעול מוסיף כך: "לגבי שכר הטירחה, בדקתי שוב את התחשיב, ואם הסתייגויותינו יתקבלו במלואם אתה ושרון תקבלו שכר טירחה של קרוב ל-350,000 ₪. במידה ושמעיה גם יקבל את ההצעה שלו בתנאים שלנו כבר מדובר בקרוב ל 650,000 ₪ כך שהיה סמוך ובטוח שתצאו נשכרים". לא ברור לפי איזו נוסחת חישוב הגיע הנתבע 1 לסכומים הללו, אך יש בכך כדי לתמוך בהערכת כל הצדדים את פוטנציאל הפיצוי בכמה מיליוני שקלים. ההסתייגויות המוזכרות באימייל מתייחסות לפיצוי שמציע המנהל ולא לשכר הטרחה.

ביום 29.12.16 חתמו הנתבעים על ההסכם עם המינהל (המינהל הוסיף חתימתו רק ב-6.4.17). חתימת הנתבעים אושרה על ידי התובע – עו"ד אבולוף.

בהסכם מובהר כי לנתבעים יש זכות למשק עזר בשטח של כ 4.3 דונם וכי תמורת ויתור על זכויותיהם מכל מין וסוג בקרקע ובקשר עם התב"ע, יקבלו פיצוי שיחושב על פי 91% מהשומה שתקבע "שווי זכויות בעלות משק עזר ממוכר פרטי מרצון לקונה פרטי מרצון בשטח של כ-500 מ' עם זכות לבינוי של 160 מ'" (צ"ל מ"ר, ס' 3.1 להסכם). עוד הוסכם שלנתבעים תהא זכות להשיג על קביעת השמאי בפני השמאי הממשלתי ואח"כ בפני ועדת ההשגות של המינהל.

עוד נכתב,60% י שולמו בחלוף 60 ימים ממועד קבלת החלטה בהשגה או בחלוף המועד להגשתה ו-40% לאחר הצגת אישור מס שבח, שאולי יחול כתוצאה מהשבת הקרקע למינהל, אך לא יחולו על הנתבעים תשלומים הנובעים מאישור של התב"ע ושינוי הייעוד. ס' 3.5 ו- 4.2 להסכם).

המינהל והנתבעים הותירו בהסכם אפשרות לנתבעים להמשיך ולדרוש פיצוי נוסף בגין יתרת השטח החקלאי שלא חושב בפיצוי, כאשר המינהל מכחיש כל זכות כזו (סעיפים 2.5-2.6 להסכם עם המינהל, נספח 11 לתצ' הנת'). התובעים ראו בסעיפים אלו שטרחו על הכנסתם להסכם הישג משמעותי , שאף מקנה להם זכות לשכר טרחה לפי 4.5 מיליון ש"ח. הנתבע לא ראה זאת עין בעין, הוא העריך כי הסיכוי לקבלת סכומים נוספים מהמינהל אינו גבוה, ואף על פי כן, באופן עקרוני קבלת פיצוי מבלי שיותנה כי הוא מהווה סילוק סופי ומלא של כל טענות הצד שכנגד, ומתן אפשרות להליך משפטי נוסף, מהווה הישג שאין לזלזל בו, ובוודאי שלא ניתן לומר כי ייצוגם של התובעים את הנתבעים היה לא מוצלח, או לא מקצועי.

ביום 1.1.17 שלח עו"ד אבולוף מכתב שכותרתו "הסכם שכר טרחה – פיצויים בגין השבת המקרקעין בגוש 4246 חלק מחלקה 82". במכתב רשם כי הוא מעלה על הכתב את הסכם שכר הטרחה ומבקש מהנתבעים לחתום בשולי המכת ב, וכך נרשם:
"בהתאם להבנות בנינו, שכר טרחתנו יהיה מדורג וייגזר מהסכומים שישולמו לכם, והכל בהתאם לטבלת האקסל שהוכנה על ידכם, כאשר הבסיס הוא כי עד לסכום פיצוי של 450,000 ₪ לא ישולם שכר טרחה ומאותו סכום ואילך, שכר הטרחה יחושב באחוזים מהתשלום."...
"שכר הטרחה יחושב לפי הסכומים ברוטו שייפסקו לטובתכם, וישולמו בצירוף מע"מ לפי שיעורו כדין ". (הדגשה לא במקור).

עוד הובהר במכתב כי שכר הטרחה אינו כולל הוצאות ושכ"ט מומחים וכי עומדת לתובעים הזכות להיפרע על ידי קיזוז כל סכום שיגיע אליהם ואשר מיועד לנתבעים.

הנתבע 1 תיקן את המכתב מיום 1.1.17, מחק את המילה "ברוטו" והוסיף:
" לפי הסכומים שיוותרו בידכם לאחר הפחתת כל המסים וההיטלים וכו' כשהוא כבר כולל מע"מ לפי שיעורו כדין".

ב-12.1.17 התקיימה פגישה בין הצדדים, אשר הוקלטה (תמליל צורף כנספח 9), לאחריה ב-15.1.17 סיכם עו"ד אבני כי סכום שכר הטרחה כולל מע"מ וכן הסכים לגבי שני נושאים נוספים שהיו במחלוקת (טיפול בהליכי גבייה והוצאות משפט אם ייפסקו יוותרו בידי הנתבעים), ברם בענין ברוטו או נטו, המחלוקת לא יושבה. הנתבע 1 מצידו מעלה על הכתב סיכום חלקה האחר של הפגישה וכך הוא כותב:
"במהלך הפגישה הבהרתי שוב כי כוונתי בבניית המנגנון לתשלום אחוזים מהתמורה היתה תמיד לתמורה לאחר כל התשלומים שאדרש לשלם עבור המגרשים, כולל דמי היתר, היטל השבחה, היטל פיתוח ומיסים, הן באם מדובר בתמורה כספית ובין באם מדובר בזכויות בניה שיומרו לתמורה כספית, תמיד הדגשתי כי התשלום שתקבלו ייגזר ממה שישאר אצלי בכיס. אתם הצגתם את עמדתכם כי תמיד היו שני מנגנונים שונים לתמורה בכסף לעומת תמורה בזכויות בניה" (אימייל מיום 21.1.17 נספח 17 לתצהיר הנת').

ב- 30.1.17 וב-2.2.17 כל צד חוזר על עמדתו, התובעים רואים בעמדת הנתבע הפרה יסודית צפויה, ואילו הנתבע מצהיר כי בכוונתו לשלם את המגיע על פי ההסכם. ב-14.2.17 מאשים הנתבע את התובעים בעמימות מכוונת של שכר הטרחה ובאי הוצאת הסכם כתוב במכוון.

ב-21.2.17 הקליטו נתבע 1 ונתבע 4 שיחה שערכו עם עו"ד ערן אבולוף כדי לברר היכן העניינים עומדים, הן מול המינהל שטרם חתם והן בנוגע להמשך ייצוגם.
למחרת היום השיבו התובעים באימייל לפיו אין בכוונתם לבצע פעולות נוספות בשלב זה עד הכרעת הסוגיה הנוגעת לשכר הטרחה, אף שהובהר כי אין כל הליך משפטי תלוי ועומד או כזה שצריך לנקוט בו בשלב זה, שכן ממתינים לחוות דעת של השמאי הממשלתי.

ביום 26.2.17 הודיעו הנתבעים לתובעים כי בהמשך לאימייל האחרון מיום 22.2.17 לפיו אין בכוונת התובעים להמשיך לפעול, הם מודיעים על הפסקת הייצוג מול המינהל, וביטול יפוי הכח שניתן, וכך הודיעו גם למינהל.

ביום 6.4.17 חתם גם המינהל על ההסכם. בשלב ההשגה יוצגו הנתבעים על ידי השמאית נחמה בוגין.

ב-21.5.17 התחייבו הנתבעים כי יעבירו שכ"ט לאחר כל תשלום שיתקבל מהמינהל, וכי התובעים "אינם מעורבים עוד עם המשך התנהלות ההליך ולא עם תוצאותיו ככל שתהיינה". במשפט זה  ביקשו למעשה הנתבעים לקבע את שכר טרחת התובעים בהתאם להערכת הפיצוי על ידי השמאי הממשלתי (91% מתוך 1,503,030 ₪), ולא בהתאם לפיצוי הסופי שיתקבל בפועל, לאחר שמאות נגדית והשגה .

בחודש נוב' 2017 הגישו התובעים תביעה כספית על סך 465,000 ₪. הסכום חושב לפי 10% מההפרש שבין 4.5 מיליון ₪ ל-450,000 ₪ (סכום המינימום שאינו מזכה בשכ"ט). מדוע 4.5 מיליון? כך ככל הנראה העריכה השמאית מטעם הנתבעים. חוות דעתה לא הוגשה אך הנתבעים אישרו זאת בכתב הגנתם (ס' 43 ). הערכת השמאי הממשלתי היתה שליש מהסכום הנ"ל .

בסופו של יום הנתבעים קיבלו מהמינהל סך של 1,809,990 ₪, מתוכם שולם מס שבח בסך 573,116 ₪.

הנתבעים שילמו לתובעים סך של 59,544 ₪ שחושב לפי 10% מהסכום נטו שהוצע להם טרם ההשגה (1,503,030 ₪ בניכוי 458,492 ₪ מס שבח יחסי, פחות 450,000 ₪ ), לעמדת הנתבעים הם אינם חייבים בכל סכום נוסף ודין התביעה להידחות, תוך חיוב התובעים בהוצאות.

קיים הסכם מחייב בין הצדדים
כפי שפורט לעיל בהרחבה, בין התובעים לנתבעים הוחלפו הצעות והצעות נגדיות בדוא"ל וכן בשיחות טלפוניות. נוהל משא ומתן הן לענין אחוז שכר טרחה ומדרגות הסכומים, לרבות גובה הסכום המינימאלי שאינו מזכה בשכ"ט והן בשאלה האם ייגזר הפיצוי מהסכום נטו או ברוטו. אכן נתבע 1 גרס כל העת כי שכר הטרחה צריך להיגזר מהסכום נטו שיוותר בידיו, ברם התובעים התנגדו לכך ומנשה אהרון שהוסמך על ידי הנתבעים לייצגם הסכים בשם הנתבעים וכתב:
"בהמשך לשיחתנו ניתן להסכים על הנקודות שדיברנו עליהם באופן הבא ולצאת לדרך:
סכום מינימאלי – 450,000 ₪
מנגנון שכ"ט מהתמורה – במידה והתמורה תהיה בסכום כספי, שכ"ט יגזר מהסכום ברוטו.

הצדדים התפשרו בנוגע לאחוז שכר הטרחה שייגבה במדרגות הראשונות, עמדת התובעים לענין חישוב לפי ברוטו התקבלה. מנגד דרישת הנתבעים למדרגה מינימאלית גבוהה פי 3, שאינה מזכה בשכר טרחה התקבלה אף היא. שני הצדדים התכוונו לכך ששכר הטרחה ייגזר מהתמורה שתתקבל בפועל ולא מהערכתם ולו המשותפת בנוגע לפוטנציאל שאליו יכול להגיע הפיצוי. נתבע 1 לא התנגד לאמור ואף בירך על המוגמר. התובעים החלו לפעול למען הנתבעים ולקיים את חלקם בהסכם שכר הטרחה. העובדה שהתעוררה שוב המחלוקת בשאלה ברוטו או נטו, סמוך למועד התשלום ולאחר שהושג הסכם עם המינהל, אינה יכולה להשליך לאחור, למועד שבו הובעה הסכמה על ידי שני הצדדים.
לשון ההסכם ברורה כשמש בצהריים, ועוד יותר לאחר שמעיינים בחליפת האימיילים שקדמה לה.

סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 לאחר תיקונו ב-2011, מאשר את מתן העדיפות שההלכה הפסוקה העניקה ללשון החוזה ככלי קיבול ראשון ועיקרי לאומד דעתם של הצדדים. גם לו הייתי סוברת כי לשון החוזה סובלת פירוש נוסף, כפי שניסה הנתבע 1 לטעון – שאחוז שכר הטרחה המדורג נקבע לפי פיצוי ברוטו, ברם החישוב עצמו ייעשה לפי סכום נטו, כי אז, הייתי מפעילה את הכלל לפיו תיבחר האפשרות הפרשנית שהיא לרעת המנסח (ס' 25 (ב1) לחוק החוזים (חלק כללי)). לפסק הדין המקיף והעדכני בנושא פרשנות חוזים, ראו ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19)). במקרה שלפניי מי שהעלה על הכתב את ההסכמות היה נציג הנתבעים.

נכון הדבר שההסכמה שהועלתה על הכתב ביום 24.11.14 חסרה וחבל שלא נוסח הסכם שכר טרחה כמובטח . בית המשפט העליון חזר פעם אחר פעם על כך שראוי היה שינוסח הסכם שכר טרחה (רע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש 12/09/2005), ושהוא יכלול גם הוראות לענין הפסקת הייצוג, וזאת ""להבטחת חופש העיסוק של עורך-הדין מחד גיסא, ואוטונומיית הרצון הפרטי של הלקוח, מאידך גיסא" ( רע"א 8288/06 עו"ד אליעזר ברק נ' שמואל בראונשטיין). כשלון התובעים לעשות כן לא שוללת זכאותם לשכר טרחה, אך עלולה לעמוד להם לרועץ, מקום בו לא יצליחו להוכיח מלוא טענותיהם, או מקום שבו הנוהג או הדין קובעים אחרת , בהעדר התנאה מפורשת עליהם.

מלבד סוגית הפסקת הייצוג, נותרו עניינים נוספים בלתי מוסדרים, אך הם שוליים וברי השלמה. כמו: תשלום מע"מ האם נכלל בשכ"ט אם לאו, הוצאות משפט אם ייפסקו לזכות הנתבעים, וטיפול בהוצאה לפועל. נושא הוצאות המשפט וטיפול בגבייה התגלו כלא רלוונטיים בדיעבד, ואילו בענין המע"מ, ממילא התובעים חזרו בהם מדרישתם להוסיפו לשכר הטרחה המחושב. אלמלא עשו כן, הייתי מפנה להלכה הפסוקה לפיה חזקה ששכר הטרחה כולל מע"מ, אלא אם הוכחה כוונה אחרת של הצדדים (ראו ע"א 113/09 עו"ד אבנר כהן נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ (27.1.2011). יוצא אם כך, שלא נותרו עניינים הדרושים הבהרה, למעט הפסקת הייצוג לפני תום הטיפול, סוגיה שיש לה משמעות בעיקר כשמדובר בהסכם שכר טרחה מותנה, ברם במקרה הנוכחי פחות, כפי שיובהר להלן בענין פיצויי ציפיה.

אסכם עד כאן ואומר כי ההסכמה בכל הנוגע לחיוב שכר טרחה על פי סכום הפיצוי ברוטו ולא נטו, נוסחה באופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים, ולכן אין מקום להפעיל כללים אחרים לצורך הגעה להכרעה. המשתמע מכך הוא שסירובם של הנתבעים לשלם שכר טרחה לפי סכום פיצוי ברוטו מהווה הפרת חוזה. אף שלקוח רשאי בכל עת להפסיק ייצוגו של עורך דין, כיוון שמדובר בחוזה אישי שאין לאכפו, קמה הזכות לתובעים לקבל מלוא הסכום המגיע להם, אלמלא הופר ההסכם על ידי הנתבעים, במיוחד שעה שמדובר בטיפול משפטי שהגיע כמעט לכדי סיום.

להתרשמותי, נתבע 1 ביקש לנצל את מחדל התובעים באי ניסוח הסכם מסודר לשכר טרחה, כדי להשיג בהמשך את מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן טרם תחילת הטיפול. להזכיר שהדרישה לחישוב נטו הועלתה על ידו ונדחתה ע"י התובעים. מדובר למעשה בניסיון להפחית למחצית את שכר הטרחה. את זאת מנסים להשיג לפני ביצוע ההסכם ולא אחריו. אציין עוד בהקשר הזה כי על אף שנהוג לומר שביחסי הכוחות בין עורך דין ללקוח, לעורך הדין היתרון ולכן עליו לנהוג בזהירות ובאחריות מוגברת כלפי מרשו, במקרה שלפניי, הממולח, הזהיר והחשדן מבין הצדדים, היה הלקוח – נתבע 1. הוא היה מעורב בכל החלטה, בכל טיוטת מסמך משפטי (התנגדות, עתירה, הסכם עם המנהל), הוא זה שהחליט שאין כדאיות להמשיך בהליך נגד המינהל, הוא זה שביקש להתחמק מיישוב המחלוקת בענין שכר הטרחה עד לאחר שהמינהל יחתום על ההסכם וכשנחה דעתו כי המינהל לא יחזור בו, אמר לתובע: "בסופו של דבר, מי שצריך לתבוע, זה אתה צריך לתבוע אותי" (תמליל שיחה מוקלטת מיום 21.2.17, עמ' 5 ש' 23).

אשר על כן, אני קובעת כי מי שהתנהל בחוסר תום לב והפר ההסכם הוא הלקוח ולא עורכי דינו.

האם הצדדים זכאים לחשב הפיצוי שלא לפי הפיצוי שהתקבל בפועל?
שני הצדדים ניסו לקבל/לשלם שלא לפי הפיצוי שהתקבל בפועל. התובעים מצידם טענו לחישוב על פי הערכה, ואילו הנתבעים טענו שיש לחשב לפי הסכום הראשוני שהציע המינהל ולא לפי הסכום הסופי שהתקבל, בטענה כי ההפרש הושג באמצעות השמאית ולא באמצעות עורכי הדין.

בכל הנוגע לדרישת התובעים, כאשר שכר הטרחה מותנה בתוצאה הסופית, אין עורך הדין יכול לדרוש שכר טרחה בהתאם לציפיותיו, תהיינה ריאליות ככל שתהיינה, אלא בהתאם לפיצוי שיתקבל בפועל, הדבר עולה במפורש גם מהתכתובת בין הצדדים בה נטבע המונח "תמורה" (אימייל מ-מ-10.14 ), וממכתב התובעים עצמם מיום 13.11.14 בו נרשם – "מהפיצוי הכספי שייפסק" (נספח 25), כך גם מטיוטת הסכם שכר טרחה שנשלחה ביום 1.1.17 ע"י התובעים נרשם -  "שכר הטרחה יהיה מדורג וייגזר מהסכומים שישולמו לכם".

התובעים טוענים כי הפרת ההסכם על ידי הנתבעים מקימה להם הזכות לחשב שכר הטרחה מתוך 4.5 מיליון ₪, כאילו מדובר בפיצויי קיום או ציפיה, אולם כאן נפלה טעות בידם. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
סירובם של הנתבעים לשלם שכר טרחה לפי סכום הפיצוי ברוטו אכן מהווה הפרת חוזה. סירובם להמשיך ולתבוע את המינהל בתקווה לקבלת פיצוי נוסף, אינה מהווה הפרת חוזה, כי אם החלטה לגיטימית של לקוח, בדומה להחלטה שלא לערער, או שלא לנקוט הליך מסוים.
הנזק הצפוי או הנזק שנגרם עקב הפרת הנתבעים הוא הפרש הסכום בין נטו לברוטו, ולא חישוב חדש לפי הערכה שנכזבה בנוגע לפוטנציאל התמורה.

הסיטואציה, בה לקוח מפסיק את התקשרותו עם עורך דין המטפל עבורו בפרויקט מסויים טרם השלמתו, נדונה בפסיקה בע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.2008), שם נקבע כי הפסקת ההתקשרות על ידי הלקוחות לא בוצעה בשל אי שביעות רצון מעבודת עורכי הדין, " וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה."

פיצויי ציפיה ישללו מעורך הדין רק כאשר הוא לא מילא את חובתו כלפי הלקוח (ראו תא(מחוזי ים) 61759-12-14 מוצא עורכת דין נ' קורובני ואח' (16.3.17 ).
בהקשר זה הצהרת הנתבע לפיה חוסר האמון בין הצדדים היה עמוק (ס' 52 לתצהירו), מהווה עדות כבושה שנועדה להצדיק את הפסקת הייצוג הא ותו לא.

יישום ההלכה הפסוקה לנסיבות המקרה שלפניי מביא למסקנה כי פיצויי ציפיה של התובעים במקרה זה הוא תשלום שכר טרחתם לפי הפיצוי שיתקבל בפועל, גם אם גורם אחר המשיך בטיפול, במיוחד שעה שהפסקת הייצוג בוצעה בשלב הסופי של הטיפול המשפטי, כל שהיו צריכים התובעים לעשות ונמנע מהם, הוא ללוות משפטית את השמאית בהליך ההשגה. כאמור, האופציה לתבוע את המינהל ולטעון כי הם זכאים לפיצוי בגין יתרת השטח החקלאי, ירדה מהפרק, ואף אם בעתיד הקרוב ניתן לבחון אותה מחדש, מדובר בהליך משפטי נפרד, בעל סיכויי הצלחה לא גבוהים, שהתובעים לא החלו אפילו לטרוח לגביו, ואף סירבו להצעה שהועלתה באחת מישיבות בית המשפט לעשות כן, לכן הם אינם זכאים לשכר טרחה בגינו, גם אם בסופו של יום יתקבל פיצוי נוסף.

נוכח האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לדחות את הדרישה לפצות התובעים לפי 4.5 מיליון ₪. באותה מידה יש לדחות גם את טענת הנתבעים לפיה מגיע לתובעים פיצויים לפי הערכת המינהל הנמוכה יותר ולא לפי הסכום שהתקבל בפועל.

משקבעתי כי בין הצדדים השתכלל חוזה בנוגע לשכר הטרחה, הרי שאין מקום להתייחס לסוגיה מה הוא שכר הטרחה הראוי בהתחשב בטיפול המשפטי שביצעו התובעים. אעיר בהקשר זה כי סעיף 46 לחוק החוזים קובע: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה ." מדובר בבחינת נסיבות הספציפיות בין הצדדים בעת כריתת החוזה ולא מאוחר לו. שני הצדדים שלפניי הסכימו כי שכר הטרחה צריך להיות מותנה בתוצאות, שני הצדדים הסכימו על שיעור של 10%, ולכן לא היה מקום כלל וכלל לערוך חישוב לפי שעות עבודה , כפי שעשו התובעים, או מנגד להציג שכר טרחה גלובאלי בטיפול בעתירה מנהלית, כפי שעשו הנתבעים, אלא להציג חוות דעת לענין אחוז שכר הטרחה המקובל בהסכם שכר טרחה מותנה עת מדובר בייצוג משפטי בתחום תכנון ובניה ואדמות מינהל.

"קביעת שכר הטרחה הראוי במקרים כגון דא מושתתת על קציבת אחוז מסוים מהיקף העיסקה" (ע"א 136/92 בייניש-עדיאל עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ (1993). ראו גם תא (נת') 7729-05-16 חיה גוגיג ושות' חברת עורכי דין נ' שלום חסון (26/03/20)), שם יושם העיקרון הנ"ל.

סוף דבר
לתובעים מגיע 10% מההפרש שבין 450,000 ₪ ל-1,809,990 ₪, בניכוי סך 54,954 ₪ ששולמו להם, ובסה"כ 81,045 ₪.
הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.19 (מועד התשלום השני ע"י המינהל בהתאם להצהרת הנתבע 1), ועד התשלום בפועל.
אני מחייבת את הנתבעים לשאת בהוצאות משפט חלקיות בסך 3,000 ₪ (כ1/4 מסכום האגרה ששולמה, נוכח סכום התביעה המופרז), וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
בהינתן שהתביעה הכספית הוגשה טרם קבלת הפיצוי בפועל מהמינהל, התשלום ששילמו הנתבעים כסכום שאינו שנוי במחלוקת מאוחר להגשת התביעה, ה ביא אף הוא להפחתה בחיובם בהוצאות משפט.

ניתן היום, י"ח תשרי תשפ"ב, 24 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.