הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 60615-06-14

בפני
כבוד ה שופט אלעזר נחלון

תובעות
1.אסתר ביהם
2.רות ביהם

נגד

נתבעים
1.דוד לנדאו
2.עו"ד איתן להמן

פסק דין

א. כללי
לפניי תובענה על סך של 17,976 ₪. בבסיס התובענה טענת התובעות כי נתבע 1, שמונה לכהן כנציגות חיצונית של דיירי בניין שבו הן מתגוררות (להלן: הנתבע), עשה שימוש בשני שיקים שמסרו לו על סכום כולל של 7,976 ₪, שלא בהתאם להוראות שניתנו ביחס אליהם; וכי נתבע 2, שנתן לנציגות שירותים משפטיים שונים, פרע את אחד השיקים שלא כדין. סכום התובענה מורכב מסכום השיקים, ומפיצוי בסך של 10,000 ₪.
ב. רקע וטענות הצדדים
ברחוב רבי עקיבא 20 בירושלים שוכן לו בית הראוי להירשם כבית משותף, וכולל ארבע דירות. התובעות הן בעלות אחת הדירות. בין בעלי הדירות קיים סכסוך מר וארוך שנים , אשר הניב הליכים רבים שהתנהלו ומתנהלים בערכאות שונות. היחסים העכורים הביאו לכך שביום 14.7.13 החליט המפקח על רישום המקרקעין למנות נציגות בית משותף חיצונית (ההחלטה צורפה כנספח א לכתב התביעה). מבין שלוש הצעות שהונחו לפניו, בחר המפקח למנות את הנתבע. בהחלטה נקבע כי המינוי יהיה למשך שנה, עד לסוף חודש יולי 2014.
כתב התביעה הוגש לקראת תום תקופת מינויו של הנתבע, והתובעות טענו בו, כאמור, כי הנתבע עשה שימוש בשני שיקים שמסרו לו, בניגוד להוראות המחייבות לגביהם.
השיק הראשון הוא שיק על סך של 4,550 ₪, שנמשך לפקודת נציגות הבית המשותף (נספח ג לכתב התביעה) . לטענת התובעות, שיק זה נמסר לנתבע בעקבות דרישתו מבעלי הדירות לשלם סך כולל של 20,000 ₪ לצורך ביצוע עבודות ש הנציגות חויבה לבצע בפסק דין שניתן נגדה (נספח ב לכתב התביעה) . התובעות טענו כי הבהירו לנתבע שהתשלום מיועד אך ורק למטרת ביצוע אותן עבודות (נספח ג לכתב התביעה), אולם בפועל השיק נפרע, ואילו העבודות לא בוצעו.
השיק השני הוא שיק על סך של 3,426 ₪ שנמשך לפקודת נתבע 2 (נספח ו לכתב התביעה). לטענת התובעות, שיק זה הועבר לנתבע מכוח הסכם פשרה בתביעה שהגישה נגדן הנציגות. בהסכם הפשרה נקבע כי התובעות תעברנה לנציגות את הסכום הנזכר, וכי זה יועבר לנתבע 2 אם באסיפה כללית של דיירי הבית יוחלט לשכור את שירותיו המשפטיים (נספח ד לכתב התביעה). לטענת התובעות, האסיפה הכללית לא החליטה לשכור את שירותי נתבע 2 (נספח ה לכתב התביעה), אולם בניגוד להסכם מסר הנתבע את השיק לנתבע 2, שפרע אותו (נספח ט לכתב התביעה).
בגין ההתנהלות הנזכרת עתרו התובעות לחייב את הנתבע להשיב להן את סכומי שני השיקים, ולחייב את נתבע 2 להשיב להן את סכום השיק השני. כמו כן עתרו התובעות לחייב את שני הנתבעים "בפיצוי עונשי ועבור עוגמת הנפש" בגין התנהלותם, בסך של 10,000 ₪. העתירה לפיצוי מצד הנתבע התבססה גם על טענת התובעות כי הנתבע עשה שינוי שלא כדין בשיקים אחרים שנתנו לו לצורך תשלום שכר טרחתו, בכך שהוסיף על גביהם את שם בנו כנפרע נוסף (נספח י לכתב התביעה).
בכתב הגנתו לא הכחיש הנתבע כי השיק הראשון על סך 4,550 ₪ אכן לא שימש לצורך ביצוע העבודות שלש ם ביצוען הוא נמסר. הנתבע טען כי עבודות אלה לא בוצעו בשל העדר שיתוף פעולה של דיירי הבית המשותף, וכי סכום השיק הופקד בקופת הנציגות ו"תועל להוצאות שונות ואחרות של הנציגות", כלשונו. אשר לשיק הנוסף טען הנתבע כי הסכם הפשרה לא התממש, וכי הוא פעל לצורך שכירת שירותיו המשפטיים של נתבע 2 מכוח סמכותו הכללית. הנתבע טען כי באותה עת הייתה הנציגות צד להליכים משפטיים שונים, וכי כל התנהלות אחרת מצדו בנוגע לייצוג הנציגות עלולה הייתה להיחשב לרשלנות. אשר לטענה כי הוסיף את שם בנו כנפרע על השיקים שהעבירו לו התובעות לצורך תשלום שכר טרחתו השיב הנתבע כי הוא ביקש להעביר את סכומי השיקים – שעמדו על סך של 403 ₪ לחודש - לבנו ששירת כחייל באותה תקופה; כי הוא עשה כן בתום לב; וכי חדל לעשות זאת לאחר שהתובעות פנו אליו.
נתבע 2 טען בכתב הגנתו כי הוא התקשר עם הנציגות, והיא מסרה לו את השיק על סך 3,426 ₪ על חשבון שכר טרחתו בגין שירותים משפטיים שהעניק לה. עוד טען נתבע 2 כי השיק נמשך לטובתו כנפרע, ובלא שהופיעה עליו הגבלה כלשהי; וכי התובעות נמנעו מלספק לו כל אסמכתא לטענתן לפיה אסור היה לו לפרוע את השיק.
ג. ההליך
הסעד העיקרי שנתבע היה כאמור תשלום סך של 17,976 ₪. נוכח סכום זה הגישו התובעות את התובענה בסדר דין מהיר, ו ההליך התנהל לפני כבוד הרשמת הבכירה (דאז) סיגל אלבו. כבוד הרשמת הבכירה קיימה ישיבה מקדמית בהליך , ובישיבה נוספת אף החלו להישמע לפניה ההוכחות. אלא שבמהלך ישיבת ההוכחות התברר כי התובעות מבקשות לחקור את הנתבעים בפרק זמן שחרג משמעותית מזה שעליו הוסכם במקור (ומזה המ קובל בהליך בסדר דין מהיר), ועל כן הורתה כבוד הרשמת הבכירה כי הדיון בהליך יוסב לסדר דין רגיל. באותו שלב הועבר ההליך לטיפולי.
בישיבת תזכורת שהתקיימה לפניי ניתנו הוראות שונות הקשורות לניהול ההליך במתכונתו החדשה , לרבות כאלה שעניינן גילוי ועיון במסמכים. בסופו של דבר מוצו הליכי הגילוי והעיון, לא לפני שהיה צורך להכריע בעניינים שונים הקשורים בהם.
שמיעת הראיות נקבעה ליום 20.3.17, אולם בפתח הדיון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, והראיות לא נשמעו . כך, לעניין התובענה נגד הנתבע הוסכם כי מבלי להודות בכל טענה, ולצורך ההליך שכאן בלבד, הסעד הכספי שבו יחוב הנתבע כלפי התובעות ייפסק כאילו העובדות שנטענו בכתב התביעה אינן שנויות במחלוקת. אשר לנתבע 2, הרי שהוסכם כי הוא יימחק מכתב התביעה, אולם יערוב לסך של 3,426 ₪ מתוך הסכום שייפסק לתובעות, אם ייפסק. עוד הוסכם כי אם לא ישלם הנתבע לתובעות את מלוא הסכום שייפסק נגדו , תוכלנה אלה לנקוט נגד נתבע 2 הליכי הוצאה לפועל ביחס לסכום הערבות, כאילו נותר כנתבע בהליך. להסכמה זו ניתן בזה תוקף של פסק דין, כחלק בלתי נפרד מפסק הדין שכאן .
לבקשת הצדדים, נתאפשר להם להגיש את סיכומי טענותיהם בכתב. הסיכומים הוגשו, והגיעה אפוא העת להכריע בתובענה.
ד. דיון והכרעה
על פי הנטען בכתב התביעה, השימוש בשני השיקים שמסרו התובעות לנתבע נעשה בניגוד להרשאתן של התובעות: השיק הראשון נפרע למרות ש העבודות שעבורן הוא ניתן לא בוצעו בפועל; ואילו השיק השני הועבר לנתבע 2 למרות שלא התקיים התנאי שנקבע בהסכם הפשרה לשם העברתו (מינוי נתבע 2 כבא כוח הנציגות, לאחר הצבעה באסיפה הכללית של הדיירים ). נוכח הסכמת הצדדים, לפיה הפסיקה בהליך תהיה כאילו עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת, ונוכח הסכמתו של הנתבע בסיכומיו להשיב לתובעות את סכומי שני השיקים (ראו: סעיפים 7 ו-34 לסיכומי הנתבע ), יש להורות לנתבע להשיב לתובעות סכומי ם אלה, על סך נומינאלי כולל של 7,976 ₪.
מעבר לסכומי השיקים, עתרו התובעות כאמור לפסוק להן "פיצוי עונשי ועבור עוגמת הנפש", בסכום של 10,000 ₪. לטעמי יש לדחות חלק זה של תביעתן.
אשר לפיצוי עונשי, הרי שכידוע, פיצוי כזה בא כדי "לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק", תוך הענקת פיצוי העולה על נזקו של הניזוק (ראו: ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את, פיסקה 14 (24.11.2006)). נוכח מהותו זו של הפיצוי, נקבע כי "החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד..." (ע"א 9656/03‏ עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (11.4.2005); ראו גם: רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.2009); ע"א 4576/08 בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס (7.7.2011)).
במקרה שכאן, מדובר במחלוקת אזרחית בין הצדדים, ונוכח ההסכמה הדיונית יש כאמור לקבוע כי לצורך ההליך שכאן ייחשב הנתבע כמי שעשה שימוש בשני השיקים שנמסרו לו בניגוד להרשאת התובעות. עם זאת, אין לטעמי הצדקה להטיל פיצוי עונשי על הנתבע, שכן לא מדובר ב"מקרה מקומם ומסליד במיוחד": השיק הראשון נמסר לנתבע לפקודת נציגות הבית המשותף והופקד לחשבון הנציגות, כאשר בכתב התביעה לא נטען פוזיטיבית כי נעשה בו שימוש לצרכים שאינם צרכי הנציגות, אלא רק כי השימוש לא היה לעבודות הספציפיות שלשמן מסרו התובעות את השיק. גם השיק השני שניתן לפקודת נתבע 2 הועבר לו על ידי הנתבע עבור שירות ים משפטי ים שהעניק לנציגות. בהתאם לנטען בכתב התביעה , לא היה מקום לעשות כן נוכח הוראות הסכם הפשרה שמכוחו הועבר השיק, אולם ניתן להבין את המצב הלא פשוט שבו היה מצוי הנתבע ואשר הביא אותו לנהוג כפי שנהג, והוא עולה מן הנטען בכתב התביעה ומנספחיו, לרבות פניות יו החוזרות ונשנות של הנתבע אל ה מפקחת על רישום המקרקעין. התובעות כינו את פעולות הנתבע כ-"מעילה באמון", "הולכת שולל", "הונאה" וכן "תרמית וגזל", אולם כינויים אלה אינם עול ים לטעמי בקנה אחד עם העובדות הנטענות בכתב התביעה ועם נספחיו.
התנהלות הנתבע בנוגע לשני השיקים אינה מצדיקה, אפוא , לפסוק נגדו פיצויים עונשיים כלשהם. גם הוספת ש ם בנו של הנתבע כנפרע על השיקים שמסרו לו התובעות כשכר טרחה אינה מקימה הצדקה כאמור.
לא למותר להזכיר כי ההודעה לצד שלישי שהגיש הנתבע נגד הנציגות נדחתה בעקבות בקשתו לגביה (הערת שוליים 3 לעיל). במצב זה, הנתבע הוא שיישא ב תשלום סכום השיקים לתובעות, ולא יוכל לחזור אל הנציגות, למרות שלכאורה הנציגות היא שנהנתה מסכומי השיקים. תוצאה זו מהווה כשלעצמה מעין "עונש" המוטל על הנתבע, ואין הצדקה להטיל עליו פיצוי עונשי נוסף.
אף פיצוי עבור עוגמת נפש איני סבור שיש לפסוק לתובעות, ונראה כי עתירתן לפיצוי העולה על סכום השיקים היא מופרזת במיוחד. מדובר כאמור במחלוקת נקודתית בין התובעות לבין הנתבע, שאינו מתגורר בבית המשותף ומונה על ידי המפקח לשמש כנציגות חיצונית. עניינה של המחלוקת בסכומים לא גדולים יחסית, והיא מצטרפת למחלוקות עמוקות ורבות הקיימות ממילא בין דיירי הבית המשותף , אשר הביאו להליכים משפטיים רבים המתנהלים ביניהם. איני סבור שההתנהלות מושא ההליך שכאן הסבה לתובעות עוגמת נפש מיוחדת ונוספת על זו הקיימת לכלל דיירי הבית נוכח מערכת היחסים הלקויה ביניהם, במידה המצדיקה לפסוק להן פיצוי (ובעניין זה ראו גם האמור בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 32-31; כמו כן השוו לגישה המסורתית, המצמצמת פסיקת פיצויים עבור נזק לא ממוני בשל הפרת חיוב חוזי "למצבים שבהם לנזק הכלכלי נתלוותה הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד", כלשון בית המשפט בע"א 8588/06 ‏‏דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פיסקה 38 (11.11.2010). ראו גם ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, פיסקה 38 ובהפניות שם (29.1.2015); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות, 299 ואילך (2009)).
ה. סיכום
הנתבע ישלם , אפוא, לתובעות את סכום השיקים מושא התובענה, בסך של 4,550 ₪ ובסך של 3,426 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פירעונו של כל שיק ועד לתשלום בפועל. ערבותו של נתבע 2 תהיה בהתאם לתנאי ההסכמה בין הצדדים. התביעה לחיוב הנתבע לשלם לתובעות פיצוי נוסף נדחית.
נותרה על הפרק שאלת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. השיקולים שיש לשקול בעניין זה נמנו בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" פ"ד ס(1) 391, 395 (2005). בין היתר צוין שם כי יש לבחון "את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו". צוין גם כי "הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן".
במקרה שכאן, מדובר בתובענה בהיקף לא גבוה יחסית, שלטעמי אינה בעלת מורכבות חריגה במיוחד. הסעד שלו עתרו התובעות היה תשלום סך של 17,976 ₪, אולם בפועל נפסק להן סכום נומינאלי של 7,976 ₪ בלבד, המהווה כ-45% מן הסכום שנתבע. לעניין ההתנהלות הדיונית, הרי שהתובעות הגישו את התביעה בסדר דין מהיר, אולם הן אלה שביקשו לחקור את הנתבעים בהיקפי זמן החורגים מאלה שהוסכמו במקור (בהתאם למהותו של הליך כזה), ובסופו של דבר עתרו להעבירו לסדר דין רגיל. הנתבעים, מצדם, מיצו את חקירת התובעות במתכונת שנקבעה, וביקשו להתמיד בסדר הדין המהיר שבו הוגש ההליך (עמוד 15 לפרוטוקול), כמו כן הנתבע השכיל להגיע להסכמה הדיונית שתוארה לעיל, למרות משמעותה האפשרית הלא פשוטה מבחינתו, ובכך הביא לקיצור ההליך ולחיסכון משמעותי בעלויות ההתדיינות.
בנסיבות אלה, התלבטתי אם לא היה מקום לחייב את התובעות בהוצאות הנתבעים גם בשלב זה. בסופו של דבר, ובין היתר על מנת שלא להסלים את המחלוקת עוד, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ט' ניסן תשע"ז, 05 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.