הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 60291-12-17

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד ג'ומעה חלאילה

התובע

נגד

שירביט חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שירן זליגמן

הנתבעת

פסק דין

1. תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע באירוע מיום 25.05.12.

2. לטענת התובע, במועד האמור, נסגרה דלת תא המטען של רכב מ.ר. 29-257-71 (להלן: "הרכב") על ידו השמאלית , שעה שהוא הניח את ידו בין הדלת לבין המשקוף. עוד לטענתו, כתוצאה מהתאונה, הוא נפגע קשות ביד שמאל וקצה אצבע 3 שבה נקטע. כמו כן, נגרם לו חתך בקצה אצבע 4 באותה יד.

3. לטענת התובע, האירוע בא בגדרי הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד ועל כן, הנתבעת אשר ביטחה את הרכב במועד האירוע , מחויבת לפצותו על נזקיו.

4. מנגד, הנתבעת טענה כי אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ועל כן היא אינה מחויבת לפצות את התובע על נזקיו. עוד טענה, כי משעה שהתביעה לא הוגשה כנגד נהג הרכב במועד האירוע (להלן: "הנהג") , גם אם היה מדובר בתאונת דרכים, לא ניתן לחייבה לשאת בנזקי התובע. הנתבעת אף חלקה על גובה הנזקים. ברם, בהחלטה מיום 23.01.19 נקבע כי תחילה תידון שאלת החבות בלבד.

5. בעדותו בבית המשפט, סיפר התובע כי הנהג אסף אותו בשער שכם והסיע אותו לביתו בשכונת ראס אל עמוד . היו עמו מצרכים שרכש לביתו, שהוא הניח בתא המטען של הרכב. יצוין כי מדובר ברכב הסעות, שיש לו מאחור שתי דלתות "כנפיים" הנפתחות לימין ולשמאל. הם הגיעו סמוך לביתו, עצרו וירדו מהרכב על מנת לפרוק את המצרכים. בשלב מסוים, מישהו התקשר אליו, והוא נעמד בצד הרכב ושוחח בטלפון. לדבריו, הוא עמד באופן שידו השמאלית נחה בין הדלת למשקוף הרכב, ליד ציר הדלת. הנהג, שככל הנראה לא שם לב למצב דברים זה, סגר את דלת הרכב וכתוצאה מכך נגרם לו הנזק באצבעותיו.

6. הנתבעת הצטיידה בעדות חוקר מטעמה, אשר הגיש הקלטה של שיחה שניהל עם הנהג ביום 9.07.12. לדבריה, משיחה זו עולה כי הנהג מציג את האירוע בצורה שונה. לפי דברי הנהג, האירוע אירע ליד מכולת ולא ליד ביתו של התובע, המצרכים לא היו של התובע אלא של הנהג עצמו, ולפי דברי הנהג, הם היו עסוקים בסידור הדברים ברכב.

7. יצוין כבר עתה, כי טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי הרכב היה מונע בעת שהתובע נפגע, לא עלתה מעדותו של התובע עצמו. אדרבה, מדבריו עלה כי הנהג סייע בפריקת המצרכים מהרכב, וההנחה היא כי הוא דומם את הרכב כשירד ממנו, דבר העולה בקנה אחד עם הדברים שנשמעים מפיו בשיחה עם החוקר.

נסיבות האירוע כפי שתוארו על ידי התובע, מובילות למסקנה כי דין התביעה להידחות.

8. השאלה אם פעולה מסוימת הנוגעת להוצאת מטען אישי מתוך רכב באה בגדר המונח " שימוש ברכב מנועי", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, המהווה את הבסיס להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותו באותו חוק, נבחנת כפי שנקבע אך לאחרונה בפסק הדין ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.05.19)) , על פי המבחן הטכני והמבחן המהותי. המבחן הטכני, לפיו "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת " כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב". לצדו של מבחן זה, יש להיזקק גם למבחן מהותי, הכולל התקיימות שני תנאים מצטברים. האחד, שהפעולה הנדונה חיונית במובן ה"פיסי" לנסיעה ברכב, לכניסה לתוכו או לירידה ממנו. השני, שהפעולה הנדונה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה ברכב, הכניסה לתוכו או הירידה ממנו.

9. אכן, במקרה זה, הפגיעה נוצרה בעת מגע פיסי בין התובע לרכב, ברם כאמור, אין בכך די. בחינת הנסיבות בהן נפגע התובע, מובילות למסקנה, כי אין מדובר בפעולה חיונית במובן ה"פיסי" ל"נסיעה" ברכב, או ל"ירידה" ממנו. ברי גם, כי אין מדובר בפעולה המהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהשימוש ברכב.

10. כפי שנקבע ברע"א 8744/18 הנזכר, הכנסת מטען למושב האחורי עובר לנסיעה לא תסווג כ"כניסה" לרכב, בניגוד להכנסת המטען אגב הכניסה של הנהג למקום מושבו. בדומה, נקבע שם, בנסיבות שנדונו באותו מקרה, כי סגירת דלת המושב האחורי על האצבע, כשפעולה זו באה לאחר ירידה מהרכב ורכישת עמידה יציבה מחוץ לרכב, אינה באה בגדרי שימוש ברכב כהגדרתו בחוק הפלת"ד. נקבע , כי הוצאת ה מטען מן הרכב באותן נסיבות לא הייתה חיונית במובן ה"פיסי" לצורך השלמת הירידה ממנו, ועל כן הנזק לא נגרם עקב " ירידה" מהרכב, וממילא האירוע אינו בא בגדר " תאונת דרכים" על פי חוק הפלת"ד. אם כך שם, על אחת כמה וכמה בענייננו.

11. לא זו בלבד שהתובע יצא מהרכב ועמד עמידה איתנה בחוץ; לא זו בלבד שכאמור, גם הנהג עמד עמידה בחוץ לאחר שיצא ממנו, וכאמור ההנחה היא כי הוא דומם את הרכב טרם ירידתו ; לא זו בלבד שאין מדובר בהוצאת מטען אישי מדלתותיו הקדמיות של הרכב, כי אם מתא המטען (ראו להבחנה זו בדברי כב' השופט יצחק עמית, בפסק הדין הנ"ל, פסקה 7, אשר אמנם נדחתה על ידו כהבחנה קטגורית, אך יש בה ללמד על מהותה של הפעולה במקרה ספציפי) ; לא זו בלבד, שמדובר ב"פריקה" חוזרת ונשנית של מטען אישי מתא המטען, כפי שעלה מעדותו של התובע (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 32), כי כבר הוצאו מספר שקיות מהרכב והונחו לצד הרכב או שמא אף בכניסה לבית (ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט דוד מינץ בפסק הדין הנ"ל, פסקה 4: "כשם שאין להעלות על הדעת שאם אדם נוסף בביתו של הנהג מושיט לו עזרה בפריקת תא המטען ונפגע בעת פריקת המטען יחשב כ"משתמש" ברכב, כך אין להעלות על הדעת שחזרה חוזרת ונשנית של הנהג לרכבו לשם פריקת תא המטען תחשב כ"שימוש" כאמור "); אלא שצודקת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, כי במקרה זה, הרכב אך שימש "זירה" לאירוע. למעשה, בזמן הפגיעה כבר ניתק כל קשר מהתובע לנסיעה ברכב ולירידה ממנו. הוא ירד מהרכב, והוא אף לא עסק בפריקת המטען ממנו. הוא אך עמד לצדו, כדרך שיכול היה לעמוד שם כל אדם אחר, ולהניח את אצבעות ידו עליו, וכדרך שהתובע יכול היה לעמוד במרחק של מטר מהרכב ולנהל את שיחת הטלפון שם . ברי, אפוא, כי אין מדובר בפעולה חיונית במובן ה"פיסי" לנסיעה ברכב או ל ירידה ממנו, וברי עוד יותר, כי אין מדובר בפעולה ה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה ברכב, או הירידה ממנו. כך הוא בנסיבות שתוארו על ידי התובע, וכך הוא אם הנסיבות היו כפי שתיאר הנהג בשיחה עם החוקר, אף שלטעמי אין הבדל משמעותי בין שתי הגרסאות בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

דין התביעה אפוא, להידחות בשל אי היותה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

12. משכך, אין צורך לדון בטענה הנוספת של הנתבעת, אך אציין כי גם בטענה זו הצדק עמה. התובע לא תבע את הנהג ו/או לא את בעל הרכב שהתיר את השימוש בו (ככל ש אין מדובר בנהג עצמו), ובנסיבות אלו אין הוא יכול לזכות לסעד מהנתבעת (ראו: ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה צאיג, פ"ד לח(2) 123 (1980); ע"א 5623/90 אלטיף נ' נג'ם, פורסם בנבו, 31.12.90)).

משנדחתה התביעה, התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ וכן ישיב לה את סך של 5,500 ₪ ששולמו לו ביום 7.02.13 כתשלום תכוף , כשהוא משוערך להיום, היינו בסך של 6,054 ₪.

ניתן היום, כ"ג טבת תש"פ, 20 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.