הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 58715-02-18

בפני
כבוד ה שופטת חוי טוקר

התובעת:

ש.פ. 775 פיננסים בע"מ
על-ידי עוה"ד גלעד ברבי

נגד

הנתבעים:

  1. ניסן אלטשטוק
  2. אברהם צימרמן

על-ידי עו"ד דותן צור

פסק דין

התנגדות הנתבעים לביצוע שטר על סך 2,111,400 ₪ שהגישה התובעת לביצוע בהוצאה לפועל.
תמצית העובדות וגדר המחלוקת:
התובעת, חב' ש.פ 775 פיננסים בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה אשר עיקר עיסוקה הינו במתן מימון.
הנתבע 1, ד"ר ניסן אלטשטוק (להלן: "אלטשטוק") הינו רופא, פתולוג קליני (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 77, ש' 24-25) והנתבע 2, אברהם צימרמן (להלן: "צימרמן"), הינו איש צבא לשעבר אשר שוחרר מהשירות הצבאי ב- 1983 לאחר ששירת בתפקיד מיוחד (ר' עדות צימרמן בפרו' עמ' 114, ש' 4-5; להלן ביחד: "הנתבעים"). הנתבעים פעלו יחדיו במסגרת חברה שהוקמה להקמת בתי חולים אונקולוגיים בסופיה שבבולגריה ובבוקרשט שברומניה, במטרה שבתי חולים אלה יתנו מענה למחלות אונקולוגיות (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 78, ש' 32-36, ועמ' 79, ש' 1-3; להלן: "המיזם").
שיתוף הפעולה בין הנתבעים היה לאור עברם המקצועי ומעמדם שהביא יחדיו את הידע והמימון הנדרשים (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 79, ש' 23-33). החברה במסגרתה פעלו הנתבעים הינה חברה יזמית, שמטרתה להקים בית חולים, להביא רופאים מהארץ, להיות מעורבים בשנים הראשונות בניהול ב ית החולים ובהמשך להעבירו לממשלה (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 80, ש' 22-35 ועמ' 81, ש' 1-3).
אלטשטוק אף הקים בעבר בית חולים באנגולה שבבודפשט וערך תכנית להקמת בית חולים בבוקרשט שברומניה (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 80, ש' 11-16). אלטשטוק גם היה מבין מקימי המרכז הרפואי בהרצליה פיתוח (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 88, ש' 10-11). בשנים האחרונות אלטשטוק גם עסק בייעוץ להקמה של מעבדות רפואיות בחו"ל (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 105, ש' 2-10). פניית ממשלת בולגריה לאלטשטוק היתה לאור התוכנית שערך בעבר להקמת בית חולים בבוקרשט שברומניה ולאור ניסיונו גם בארץ (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 81, ש' 4-9 ועמ' 88, ש' 7-11).
צימרמן, שוהה בבולגריה מאז שנת 1992 והיה הנציג של תעשייה אווירית, של אלביט ושל רפאל בכל מדינות הבלקן (ר' עדות צימרמן בפרו' עמ' 114, ש' 8-9).
לשם הקמת המיזם נפגשו הנתבעים עם ראש הממשלה, עם שר האוצר ועם שרת הבריאות של ממשלת בולגריה (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 84, ש' 7-8, עמ' 88, ש' 7-9; כן ר' עדות צימרמן בפרו' עמ' 118, ש' 24-30). צימרמן העיד כי הוא היזם של הרעיון והמקושר למערכת (פרו' עמ' 114, ש' 33-35).
משנת 2016 נפגשו הנתבעים עם מספר משקיעים בניסיון לאתר מימון למיזם (ר' עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 106, ש' 19-32 ועמ' 107, ש' 20-26).
הנתבעים לוו על-ידי מתווך בשם יעקב מרצלו (להלן: "מרצלו") בתקופה שבין תחילת 2016 לספטמבר 2017 לערך (ר' תצהיר מרצלו פיסקה 4; וכן עדות אלטשטוק בפרו' עמ' 90, ש' 35-36 ועמ' 91, ש' 1-5).
הנתבעים הצליחו להשיג קרן שתממן באופן הומינטרי את המיזם בסך של 55,000,000 יורו (להלן: "הקרן"). לשם כך נדרשו הנתבעים למסמך הוכחת יכולת בסכום של 11,000,000$ שיהיה סגור בחשבון למשך 90 ימים. מרצלו, באמצעות מתווך נוסף, יוסף מזוז (להלן: "מזוז"), קישר בין הנתבעים לבין התובעת (ר' פסקאות 22-25 לתצהיר מרצלו וכן תצהיר מזוז).
אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 18.7.17 נחתמו שני הסכמים. הסכם אחד נחתם בין התובעת לנתבעים (נספח 2 לתצהירי הנתבעים ו- ת/4; להלן: "ההסכם"). בהסכם הוסכם בין הצדדים כי התובעת תספק לנתבעים מסמך הוכחת יכולת בסכום של 11,000,000$ בנוסח שצורף כנספח א' להסכם ושכונה על-ידי הצדדים בהסכם "מסמך היכולת" (ר' "והואיל" הרביעי להסכם; מסמך הוכחת היכולת יכונה גם להלן "מסמך היכולת"). הנתבעים התחייבו לשלם לתובעת את התמורה המפורטת בנספח ב' להסכם, וזאת בתוך 90 ימים ממועד המצאת מסמך היכולת (ר' פיסקה 4 להסכם).
התמורה עליה הוסכם בנספח ב' להסכם שהנתבעים ישלמו לתובעת הועמדה על סך של 640,000$, מתוכם סך של 500,000$ ישולם בכל מקרה וללא כל תנאי שהוא (ר' סעיף 1.1 לנספח ב' להסכם) וסך של 140,000$ ישולם אם הנתבעים יקבלו את המימון מהקרן (ר' סעיף 1.2 לנספח ב' להסכם). בסעיף 3 לנספח ב' להסכם הוסכם כי סכום המימון שיתקבל מהקרן לא יהיה בו כדי לגרוע מהתחייבות הנתבעים בתשלום התמורה לחברה (התובעת) (להלן: "נספח התמורה").
בסעיף 9 להסכם הוסכם כי היה ומסמך היכולת לא יומצא לנתבעים תוך 7 ימים ממועד החתימה על ההסכם, יראו בהסכם ונספחיו כבטלים.
ביום 18.7.17 חתמו הנתבעים על הסכם נוסף עם עו"ד גיא לוסקי, בנאמנות עבור הנהנה, שהוא בעל מסמך הוכחת היכולת (ר' ת/4 (צורף גם להתנגדות); להלן: "ההסכם עם בעל מסמך היכולת"; "בעל מסמך היכולת" ו- "עו"ד לוסקי" בהתאמה; שני ההסכמים יכונו "ההסכמים"). בסעיף 3 להסכם עם בעל מסמך היכולת הוסכם כי תוך 90 ימים ממועד המצאת מסמך היכולת החתום על-ידי הבנק אל הנתבעים, מתחייבים הנתבעים לשלם לבעל מסמך היכולת סך של 360,000$, מתוכם, 100,000$ ישולם בכל מקרה וללא כל תנאי (סעיף 3.1 להסכם עם בעל מסמך היכולת) וסך של 260,000$ ישולם אם הנתבעים יקבלו מימון מהקרן (סעיף 3.2 להסכם עם בעל מסמך היכולת; ר' לעניין זה גם עדות עו"ד לוסקי, בפרו' עמ' 29, ש' 26-36).
אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד החתימה על ההסכמים הופקד בידי עו"ד לוסקי, אשר שימש כנאמן עבור בעל מסמך היכולת, שיק לפקודת התובעת לתאריך 18.11.17, החתום על-ידי אלטשטוק ובחתימת צימרמן בערבות אישית על גב השיק (ר' פסקה 3 לתצהירי הנתבעים; צילום השיק וגב השיק צורף להתנגדות; להלן: "השיק").
על דף צילום השיק צוין כי השיק ימולא לפי הוראת ההסכם בסכום של 600,000$ או 1,000,000$ (נספח 1 לתצהירי הנתבעים ו- ת/4). 600,000$ הוא התמורה המצטברת שלה התחייבו הנתבעים בשני ההסכמים; כלפי התובעת בסך 500,000$ ועוד סך של 100,000$ שבו התחייבו הנתבעים כלפי בעל מסמך היכולת, שלגביהם נקבע כי הם ישולמו כנגד המצאת מסמך היכולת וללא כל תנאי.
ביום 25.7.17, נחתם בין התובעת לנתבעים נספח להסכם (נספח 3 לתצהירי הנתבעים ו- ת/6 – ת/7; להלן: "הנספח להסכם"). כמופיע במבוא לנספח להסכם, חתימתו נדרשה כתוצאה משינויים שנדרשו במסמך היכולת. כתוצאה מהשינויים במסמך היכולת הסכימו הצדדים להאריך את הזמן שנקבע בהסכם להמצאת מסמך היכולת עד ליום 3.8.17.
עוד הסכימו הצדדים בנספח להסכם כי נוסח מסמך היכולת שצורף אליו מקובל על הנתבעים ומתאים למטרותיהם. כן הוסכם כי "רואים את החברה [התובעת – ח.ט.] שיוצאת ידי חובתה במסירת נספח 1 אל צימרמן וסני [הנתבעים – ח.ט.] כשהוא חתום על-ידי הבנק".
אין מחלוקת עובדתית כי הומצא לנתבעים מסמך יכולת חתום במועד שעליו הוסכם, והמסמך אף אושר נוטריונית (ר' ת/8). אין גם מחלוקת כי מסמך היכולת הונפק על סכום של 20,000,000$, אף שהדרישה היתה להוכחת יכולת בסכום של 11,000,000$, לטענת התובעת, כדי להראות רצינות.
משהומצא מסמך היכולת, הפקידה התובעת את השיק לאחר שמילאה בו את הסכום המוסכם בסך 2,111,400 ₪ שהינו שווה ערך ל- 600,000$, וזאת לאחר שנשלחה על כך הודעה לנתבעים ביום 26.10.17, טרם הפקדתו (ההודעה צורפה להתנגדות). עו"ד לוסקי ציין בעדותו כי לא קיבל מהנתבעים את המידע האם המימון התקבל או לא, וכי ככל שהתקבל המימון הנתבעים צריכים לשלם לפי ההסכם 1,000,000$ (ר' עדות לוסקי בפרו' עמ' 18, ש' 17-22).
משהשיק לא כובד הוא הוגש לביצוע בהוצאה לפעול על-ידי התובעת, ומכאן התנגדות הנתבעים העומדת ביסוד התובענה שבכותרת.
עיקר טענת התובעת הינה כי משהומצא לנתבעים מסמך הוכחת היכולת, ומשהנתבעים אישרו בנספח להסכם כי מסמך היכולת מתאים למטרותיהם וכי במסירתו עמדה התובעת בהתחייבותה, על הנתבעים לשלם את התמורה עליה הוסכם בהסכמים.
לטענת התובעת, טענת הנתבעים כי הנספח להסכם לא נחתם על-ידה נטענה מן השפה אל החוץ ותוך הרחבת חזית אסורה. מכל מקום, נטען כי הסכם משתכלל עם מסירת הודעת הקיבול למציע, ואין חובה דווקא כי הקיבול יינתן בכתב והוא יכול להינתן על דרך המעשה או בדרך של התנהגות.
התובעת כפרה בטענת הנתבעים כי מסמך הוכחת היכולת לא ענה על תנאי ההסכם. לטענת התובעת , מסמך הוכחת היכולת ניתן על-ידי גוף פיננסי בשם AB BRENSTEIN (להלן: "ברנשטיין") שמעמדו ככל בנק אחר. לטענת התובעת, הסכמת הצדדים כי מסמך הוכחת היכולת יינתן על-ידי בנק לא כוונה לבנק דווקא במשמעותו הצרה, אלא לכל גוף פיננסי העונה על הגדרת "תאגיד בנקאי" לפי חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות").
מכל מקום, נטען על-ידי התובעת כי אף לוּ כיוונו הצדדים מלכתחילה כי מסמך הוכחת היכולת יינתן על-ידי בנק דווקא, להבדיל מתאגיד בנקאי, טענה המוכחשת על-ידי התובעת, הרי שמשנחתם הנספח להסכם ומשאישרו הנתבעים את מסמך היכולת, טענה זו אינה רלוונטית עוד.
בהקשר זה נטען על-ידי התובעת כי לאחר החתימה על ההסכם וטרם החתימה על הנספח להסכם, התנהל בין הצדדים דין ודברים אודות נוסחו ותוכנו של מסמך היכולת, עד שלבסוף הגיעו הצדדים לנוסח הסופי והמוסכם שהועבר מבעוד מועד לנתבעים, על דף לוגו של ברנשטיין, והנתבעים אישרו את המסמך, ובכלל זאת את התאגיד הבנקאי שהנפיקו, כמסמך שמתאים למטרותיהם ומאושר על-ידי הקרן.
לטענת התובעת, טענת הנתבעים כי ברנשטיין אינו בנק כהגדרתו בהסכם הועלתה על-ידם לראשונה בהתנגדות שהגישו לביצוע שטר, וזאת לאחר שאישרו הן את נוסח מסמך היכולת והן את התאגיד שהנפיקו.
התובעת גם דחתה מכל וכל את טענת הנתבעים כי הסכום שבמסמך הוכחת היכולת לא הוקפא בחשבון בעל מסמך היכולת וטענה כי בחשבון בעל מסמך היכולת היו במועדים הרלוונטיים סכומים העולים על הסכום שבמסמך היכולת, ומכל מקום הטענה נגועה בהרחבת חזית.
אין זאת כי אם, לטענת התובעת, לאחר שהתובעת קיימה את ההסכם, הועלתה דרישה על-ידי הקרן, אשר הועברה לתובעת על-ידי הנתבעים, חדשה ואחרת מזו שהוסכם עליה בהסכם, ולפיה הסכום שבמסמך היכולת יועבר לחשבון באחד משני בנקים בלונדון, וזאת להבדיל משהוסכם בהסכמים כי הסכום שבמסמך היכולת יוקפא בחשבון בעל מסמך היכולת.
התובעת סירבה לדרישה זו, וטענה כי דרישה זו הינה פנייה לכריתת הסכם חדש, עליו לא הוסכם מלכתחילה, שכן, מלכתחילה הוסכם כי יינתן מסמך הוכחת יכולת בלבד אשר יותנה בהקפאת הכספים בחשבונו של בעל מסמך היכולת והוא לא יועבר לכל חשבון אחר.
התובעת טענה כי הפעם הראשונה שבה נתגלה לה מיהו הגורם המממן העומד מאחורי הקרן, היתה עם העברת הדרישה להעברת הכספים מחשבון בעל מסמך היכולת. לטענת התובעת, לאחר מספר בירורים עלה כי הגורם המממן אינו בעל הון אלא כי מטרת העסקה הייתה שונה במהותה ממה שהוסכם עליה עם הנתבעים. מטרת העסקה לא היתה המצאת מסמך יכולת והקפאת הכספים בחשבון בעל מסמך היכולת, אלא העברת הכספים לחשבון באחד משני בנקים בלונדון, וכי כספי המימון של המיזם נועדו להיות מאותן תשואות שיופקו מהסכום שיושקע.
לטענת התובעת, בדיעבד התברר לה כי נפלה קורבן למעשה עוקץ בשיטת הונאה ידועה אשר לגביה הוצאה אזהרה חמורה על ידי ה-FBI.
לטענת התובעת, דברים אלה משתלבים עם המצג לכאורה שהנתבעים הציגו לתובעת לפיו בכוונתם להקים בית חולים אונקולוגי בבולגריה, כאשר בדיעבד הסתבר שלא רק שישנם בתי חולים אונקולוגיים בבוגלריה אלא שישנם אף רופאים ישראלים העובדים בהם. כן טענה התובעת כי הטענה שהנתבעים נפגשו עם שרת הבריאות נסתרת מן העובדה שבמועד הרלוונטי כיהן שר בריאות. אלא שבדיקה שנערכה בדיעבד גילתה שהקרן אינה אלא חברת כוח אדם המספקת עובדים במגוון מקצועות.
מכאן הסיקה התובעת כי הנתבעים ביקשו להונות את התובעת באמצעות העברת כספים לחשבון באחד משני בנקים בלונדון.
לטענת התובעת משהיא אוחזת כשורה בשיק, נטל ההוכחה להוכיח כשלון תמורה מוטל על כתפי הנתבעים, והם לא עמדו בו.
עיקר טענת הנתבעים הינה כי התובעת ניצלה את גילם ותמימותם של הנתבעים, ובעוד שהתחייבה לספק להם מסמך הוכחת יכולת שיונפק על-ידי בנק, מסמך הוכחת היכולת לא הונפק על-ידי בנק ולא אושר על-ידי הקרן, מה שגרם לכישלון המיזם והפסד של מיליוני שקלים לנתבעים.
לטענת הנתבעים, התובעת היא שהונתה את הנתבעים לאחר שהתחייבה כי כספי בעל מסמך היכולת יוקפאו בחשבון בבנק בינלאומי גדול, תנאי שלא קוים, וזאת לאחר שהתברר בדיעבד כי ברנשטיין אינו בנק. הנתבעים כפרו בטענת התובעת כי טענתם זו לפיה הסכמת הצדדים היתה לבנק דווקא ולא לכל תאגיד בנקאי אחר הועלתה לראשונה בהתנגדות, ובעניין זה הפנו לעדות מרצלו. הנתבעים טענו כי לאורך כל הדרך הציג בפניהם עו"ד לוסקי מצג כי ברנשטיין הינו בנק. מכל מקום, טענו הנתבעים כי יש לפרש את ההסכם כנגד המנסח.
בהקשר זה טענו הנתבעים כי התובעת אינה יכולה להיבנות מהגדרת תאגיד בנקאי בחוק הבנקאות, באשר לפי החוק יש צורך ברישוי כדי לענות על הגדרת תאגיד בנקאי, בעוד שלא נטען וממילא שלא הוכח כי לברנשטיין רישיון בנק בארץ או בארצות הברית.
הנתבעים טענו עוד כי ההסכם אינו יכול לעמוד במבחן החוקיות ותקנת הציבור, כאשר הוא נעשה בין שני קשישים בלתי מיוצגים לבין גו פים המיוצגים על-ידי עורך דין, אשר הונ ו את הנתבעים. לכך הוסיפו הנתבעים וטענו כי אין להעלות על הדעת הגיונו של ההסכם, למעט העלות הכרוכה בהקפאת הכספים בחשבון למשך 90 ימים, הקפאה שלא הוכחה שהתקיימה בפועל.
מכל מקום, נטען על-ידי הנתבעים כי הנספח להסכם אינו חתום על-ידי התובעת ולפיכך אינו מחייב. לטענת הנתבעים אין מדובר בשינוי חזית אלא בגדר ממצא בהוכחות, אשר די בו כדי להביא לדחיית התביעה.
באשר לשיק נטען כי הוא ניתן כבטחון בלבד ולא כנגד תשלום התמורה, ולפיכך, הפקדתו כנגד תשלום התמורה נעשתה שלא כדין ומהווה מעשה הונאה ומרמה.

דיון:
כפי שפורט לעיל, עיקרי העובדות אינם שנויים במחלוקת, והמחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה האם בהמצאת מסמך היכולת עמדה התובעת בהתחייבותה.
יצוין כאן כי אין לקבל את טענת הנתבעים כי הנספח להסכם אינו מחייב באשר נעדרת ממנו חתימת התובעת, וזאת מבלי להידרש לשאלה העובדתית האם הנספח להסכם נחתם בשלב מאוחר יותר על-ידי התובעת אם לאו.
כבר נקבע כי:
"קיומה של חתימה רק מהווה ראיה חזקה לגמירת-דעת הצדדים לחוזה, בעוד היעדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר גמירת-דעת, כאשר שאר נסיבות העניין תומכות במסקנה הפוכה (וראו בעניין זה: ע"א 610/85 נוה עם ברמת-גן בע"מ (בפירוק מרצון) נ' ש' אלעזרי ואח' [ 11], בעמ' 318; עניין בוטקובסקי [6], בעמ' 70; ע"א 921/91 אזערי נ ' עזבון רחל לווינברג-על ידי יורשיה א' לווינברג ואח' [12])" (עא 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן, (26.3.97) פיסקה 11א').
במקרה האחרון נפסק כי "על-מנת שיתקיים בהסכם יסוד המסוימות, יש צורך בקיום הסכמה על הפרטים החיוניים לעיסקה. עם זאת, אין צורך שהחוזה יהיה כליל השלמות, בייחוד כאשר הוכח קיומו של היסוד הראשון של גמירת הדעת" (שם, פיסקה 15).
הנתבעים לא טענו כי הנספח להסכם אינו כולל את הפרטים החיוניים לעסקה. הנתבעים גם לא חלקו על כך כי הם חתמו על הנספח להסכם ועל צרופותיו, ובכך יש כדי ללמד על גמירות דעתם. מעבר לכך, הנתבעים גם לא טענו שהצדדים לא פעלו לביצועו של ההסכם והנספח להסכם (בעניין זה ר' עדות עו"ד לוסקי בפרוק עמ' 31, ש' 13-21). להיפך, הנתבעים אישרו כי עמדו על כך כי המסמכים ייחתמו ויאושרו על-ידי נוטריון, דבר שאכן בוצע בפועל (ת/8), ואף אישרו התכתבויות מאוחרות לנספח להסכם הנוגעות לביצועו (ר' למשל, מכתב אלטשטוק לעו"ד לוסקי ונציג התובעת מיום 2.8.17; ת/9).
מעת שאין מחלוקת שההסכמים נחתמו על-ידי הצדדים, אשר המשיכו ופעלו לביצועם גם לאחר חתימת הנתבעים על הנספח להסכם, הרי שמתקיים יסוד גמירות הדעת והמסוימות הנדרשים, גם אם התובעת לא חתמה על הנספח להסכם.
למעלה מן הצורך אעיר כי ספק בעיניי אם הטענה להעדר חתימה על הסכם יכולה להישמע מפי הצד החתום על ההסכם. כלומר, ספק אם טענה זו יכולה להישמע מפי הנתבעים, אשר חתמו על הנספח להסכם על צרופותיו והתחייבו לאמור בו.
מעבר לכל האמור, אף אם היה ספק אם נתקיימו יסודות גמירות הדעת והמסוימות, ולא היא, הרי שמדובר בטענה שיש לדחות לא רק משום היותה נגועה בהרחבת חזית, ואין לקבל בעניין זה את טענת הנתבעים כי מדובר בעובדות שנתגלו במהלך ההוכחות, שכן, הנספח להסכם היה בידי הנתבעים ממועד חתימתו ולא נטען בהתנגדות כי אינו מחייב , אלא מפני שמדובר בטענה הסותרת את טענת הנתבעים בתצהיריהם שבהם הודו כי בהמשך להסכמים שנחתמו, נחתם נספח להסכם ביום 25.7.17 (ר' פיסקה 9 לתצהיר אלטשטוק ופיסקה 7 לתצהיר צימרמן). כלל הוא כי בעל דין אינו יכול לטעון טענות עובדתיות סותרות (ר' לעניין זה עא 4170/14 אילן כהן נ' יהודה (אריק) כהן, (14.1.16)). הדברים האחרונים נאמרו בהקשר של הדיון בכלל ההשתק השיפוטי והשאלה האם ניתן לטעון טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים, והם יפים מכוח קל וחומר לטענות עובדתיות סותרות הנטענות באותו ההליך.
אין גם לקבל את טענת הנתבעים כי ההסכם נגוע באי חוקיות מפני שנחתם מול קשישים שאינם מיוצגים ומפני שהתמורה שנקבעה בו אינה הולמת את השירות שאליו התחייבה התובעת.
כפי שצוין בפתח הדברים, הנתבעים הינם בעלי רקע מקצועי עשיר, אנשי עסקים, המעורבים, לדבריהם, במיזמים שונים שבמסגרתם עמדו בקשר עם בעלי תפקידים ציבוריים בכירים. לא נטענה מפי הנתבעים טענה לעושק ו/או כפיה. מדובר באנשי עסקים אשר בחרו מרצונם הטוב והחופשי להתקשר בהסכמים, ובכלל זאת, בנספח להסכם. עיון בחומר הראיות מלמד כי ההתקשרות בין הצדדים החלה עוד ביום 14.7.17 (ר' ת/1) בעוד ההסכמים נחתמו ביום 18.7.17 והנספח להסכם ביום 25.7.17. דהיינו, שאין מדובר בהסכם שנחתם בחופזה. הדברים יפים גם לעניין התמורה שנקבעה והוסכמה בין הצדדים מרצונם הטוב והחופשי, והנתבעים אינם יכולים לטעון בדיעבד כי זו אינה ראויה או מופרזת.
לכך אוסיף, כי הנתבעים לא עתרו לבטל את ההסכם, לא טענו דבר בקשר לתנאיו, גם לאחר שהצדדים לו פעלו על-פיו, וטענותיהם הועלו בדיעבד, לאחר שהשיק הוגש על-ידי התובעת לביצוע בהוצאה לפועל (בעניין זה השווה למשל לסעיף 14גו חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 שאינו קובע כי עסקה עם אזרח וותיק או חסר ישע בטלה מעיקרה, אלא הוא מקנה אפשרות לבטל עסקה בתוך פרק זמן קצוב , והדברים יפים שבעתיים, שעה, שכאמור, במקרה שלפנינו נחתם ההסכם עם אנשי עסקים בעלי רקע מקצועי עשיר, לדבריהם).
נותרה אם כן לדיון השאלה האם התובעת עמדה בהתחייבותה להמצאת מסמך היכולת בהתאם להסכמים ולנספח להסכם.
אלטשטוק הודה בעדותו כי ההסכם בין הנתבעים לתובעת היתה תמורה כנגד הוכחת מסמך יכולת (פרו' עמ' 93, ש' 20-24, ועמ' 94, ש' 26-27).
מקובלת עלי טענת התובעת כי מעת שהנתבעים אישרו את מסמך היכולת בנספח להסכם, ואישרו כי הוא מתאים למטרותיהם וכי בהמצאתו חתום קיימה התובעת את התחייבותה, עמדה התובעת בהתחייבויותיה ומתייתרת השאלה האם כוונת הצדדים היתה כי מסמך היכולת יוצא על-ידי בנק דווקא או כל תאגיד בנקאי, והאם הגוף שהנפיק את מסמך היכולת הינו תאגיד בנקאי לפי חוק הבנקאות.
הנתבעים לא רק חתומים על הנספח להסכם מיום 25.7.17 אלא חתומים על כל אחד מצרופותיו, ובכלל זה, מסמך היכולת שהוצא על-ידי ברנשטיין (ר' ת/7). אלטשטוק הודה בעדותו כי חתם על הנספח להסכם ועל צרופותיו (פרו' עמ' 102, ש' 5-8).
בעניין זה העיד עו"ד לוסקי כי עמד על כך כי הנתבעים יחתמו על כל צרופה לנספח להסכם. הנתבעים לא רק אישרו את הצרופות, ובכללם מסמך היכולת, אלא אף דרשו אישור נוטריוני, אשר התקבל (פרו' עמ' 24, ש' 17-25; האישור הנוטריוני צורף וסומן ת/8). אלטשטוק אישר כי ראה את ההעתק של האישור הנוטריוני (פרו' עמ' 106, ש' 3-4).
עו"ד לוסקי העיד כי לאורך כל הדרך, עוד לפני החתימה על ההסכם ביום 18.7.17, הוצגו לנתבעים מסמכי הוכחת יכולת של ברנשטיין והנתבעים אישרו כי הגוף מקובל עליהם (פרו' עמ' 51, ש' 17-22).
בעניין זה העיד גם מרצלו, שתיווך בין הנתבעים לתובעת (באמצעות מזוז), והבהיר כי הנתבעים חיפשו מסמך הוכחת יכולת לאו דווקא מבנק אלא מכל מקום השקעה, דבר שיכול להינתן גם על-ידי אנשים ספציפיים שיש להם כסף (פרו' עמ' 58, ש' 34-36, עמ' 59 ש' 1-4). מרצלו אישר שהנתבעים אישרו את נוסח מסמך היכולת מברנשטיין ואף ביקשו וקיבלו פרטי התקשרות של ברנשטיין שאליו יוכלו להתקשר (פרו' עמ' 60, ש' 31-34 ועמ' 61, ש' 5-9).
ואכן, סופו של יום, כאמור, ביום 25.7.17 אישרו הנתבעים את מסמך היכולת של ברנשטיין ואישרו כי הוא מתאים למטרותיהם וכן אישרו והסכימו כי בכך קיימה התובעת את התחייבויותיה. עו"ד לוסקי העיד כי הנספח להסכם מיום 25.7.17 על צרופותיו הינם פרי משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, ואשר לגביהם הועברו הערות הנתבעים והקרן עד שלבסוף אושרו הנוסחים עליהם חתמו הנתבעים (פרו' עמ' 23, ש' 1-18).
אלטשטוק אישר כי הוחלפו הערות בין הצדדים ביחס לאותם מסמכים (ר' פרו' עמ' 102, ש' 18-21). כן העיד אלטשטוק כי אישר את הדבר מול הקרן טרם החתימה על הנספח להסכם (פרו' עמ' 102, ש' 27-28). בהמשך ניסה אלטשטוק לתקן את דבריו וטען כי התכוון שזאת בתנאי שיקבל את המסמך הקביל שיאושר על-ידי הקרן, אך הודה כי הדבר אינו כתוב בנספח להסכם (ר' פרו' עמ' 102, ש' 29-36 ועמ' 103, ש' 1).
אם כן, מעת שהנתבעים אינם חלוקים על כך כי הם חתומים על הנספח להסכם מיום 25.7.17 וכן על צרופותיו, ובכלל זאת, נספח 1 לנספח להסכם, שהוא מסמך היכולת שהוצא על-ידי ברנשטיין, מושתקים הם מלטעון כי בהמצאת מסמך היכולת על-ידי ברנשטיין הפרה התובעת את התחייבותה באשר אין מדובר במסמך יכולת שהוצא על-ידי בנק.
טענת הנתבעים כי סופו של יום מסמך היכולת לא אושר על-ידי הקרן אינה רלוונטית, שעה שהנתבעים אישרו את מסמך היכולת במערכת היחסים שבינם לבין התובעת ואישרו שבהמצאתו קיימה התובעת את התחייבויותיה. מכל מקום, טענתם זו של הנתבעים נסתרת מחומר הראיות.
במכתב ששלח אלטשטוק לעו"ד לוסקי ביום 2.8.17 (ת/9) אישר אלטשטוק כי קיבלו את אישור הקרן. בנוסף, ציין אלטשטוק כי "על אף שנאמר לנו בתחילה שהבנק הנוכחי מקובל, עתה הם מודיעים לנו שאנו חייבים להעביר את 20 המיליון לאחד משניהם..." (הדגשות אינן במקור – ח.ט.). הכוונה באותו המכתב לאחד משני בנקים בלונדון (HSBC ו- ברקליס; להלן: "מכתב אלטשטוק").
אם כן, טענת הנתבעים כי התובעת הפרה את ההסכם באשר מסמך היכולת ניתן על –ידי גוף שאינו בנק, הינה טענה שמועלית רק בדיעבד, כאשר לא זו בלבד שהנתבעים חתמו על מסמך היכולת שניתן על-ידי ברנשטיין ואישרו כי בכך קיימה התובעת את התחייבותה, ואלטשטוק אף העיד כי האישור היה לאחר משא ומתן שהתנהל בין הצדדים ושינויים שנערכו, אלא שאלטשטוק הודה במכתב שנכתב על-ידו לעו"ד לוסקי כי הקרן אישרה את ברנשטיין.
אלא, שכפי שעולה ממכתב אלשטשטוק, לאחר המצאת מסמך היכולת על-ידי התובעת ואישורו הן על-ידי הנתבעים והן על-ידי הקרן, כפי העולה ממכתב אלטשטוק, ולאחר שלמעשה ההסכם בין הנתבעים לתובעת כבר בוצע, עתרו הנתבעים לתנאי חדש שלא הוסכם מלכתחילה, ודרשו כי הכסף יועבר לאחד משני חשבונות בנק בלונדון. כך לפי מכתב ו של אלטשטוק.
דרישה זו להעברת הכספים לאחד משני חשבונות בנק בלונדון עומדת בניגוד לשהוסכם בין הצדדים לפיו הכספים רק יוקפאו בחשבון בעל מסמך היכולת (בעניין זה אפנה גם לת/1 שהוא תכתובת בין הצדדים מיום 14.7.17, שקדמה להסכמים, ושגם בו נכתב באופן מפורש על-ידי עו"ד לוסקי בפנייתו לאלטשטוק כי הכספים יוקפאו וכי בכל מקרה לא ניתן יהיה לקחת כספים מהחשבון). אלטשטוק אישר בעדותו כי שמות שני הבנקים בלונדון הועלו לראשונה באותו מכתב של הקרן שצורף למכתב אלטשטוק מיום 2.8.17 (פרו' עמ' 110, ש' 1-3), דהיינו, לאחר החתימה על הנספח להסכם שבו אישרו הנתבעים כי מסמך היכולת מתאים למטרותיהם וכי בהמצאתו לידיהם עמדה התובעת בהתחייבויותיה.
דרישה זו, שהועלתה על-ידי הנתבעים לאחר שההסכם בין הצדדים כבר בוצע והתובעת כבר עמדה בהתחייבותה וכבר הוצא מסמך היכולת שאושר על-ידי הנתבעים ועל-ידי הקרן, הינה דרישה חדשה להסכם חדש, עלי ה לא הוסכם בין הצדדים, ואין ל ה כל קשר לכך שכבר הוצא מסמך היכולת, שלגביו אישרו הנתבעים שהוא עומד בתנאי ההסכם. דרישת הנתבעים, שהועלתה לראשונה לאחר שכבר הוצא מסמך היכולת, כי הכסף של בעל מסמך היכולת יועבר לאחד משני חשבונות בנק בלונדון, וסירוב התובעת לדרישה זו, אינה מאיינת את העובדה כי התובעת כבר הוציאה את מסמך היכולת, שכאמור, אושר על-ידי הנתבעים וה קרן, לרבות בכל הנוגע לגוף שהנפיק את מסמך היכולת, ובכך עמדה התובעת בהתחייבויותיה.
מעבר לכך, לאחר שהועברה ביום 2.8.17 דרישת הנתבעים לתובעת להעביר את הכסף לאחד משני חשבונות בנק בלונדון, נערכה התכתבות בין נציג הקרן לנציג בעל מסמך היכולת ביום 6.8.17. באותה התכתבות שב נציג הקרן על הדרישה להעביר את הכסף לאחד משני חשבונות הבנק בלונדון. עם זאת, עולה מאותה התכתבות כי הכוונה היתה להשקיע את הכסף ולממן את המיזם מרווחי ההשקעה (ההתכתבות צורפה לתיק המוצגים מטעם התובעת). כוונתה זו של הקרן עומדת בניגוד מוחלט להסכם בין הצדדים שבמסגרתו התחייבה התובעת להעמיד מסמך הוכחת יכולת בלבד, תוך שהובהר לנתבעים, כאמור, כי לא ייעשה כל שימוש בכסף, אשר רק יוקפא בחשבון בעל מסמך היכולת למשך 90 ימים.
טענות התובעת כי הנתבעים ידעו מראש כי ייעשה שימוש בכסף וכי למעשה מימון המיזם אמור היה להיות מהתשואה שתושג מהשקעת כספי בעל מסמך היכולת , בניגוד להתחייבויות הצדדים בהסכמים ובנספח להסכם, וכי בכך הונו את התובעת, חורגות מגדרי התובענה שבכותרת שעניינה בהתנגדות לביצוע שטר, ולפיכך, אינני נדרשת אליהן.
אין זאת, כי אם, טענת הנתבעים כי בהסכם ביניהם הוסכם שמסמך הוכחת היכולת יוצא על-ידי בנק דווקא, להבדיל מכל תאגיד בנקאי אחר, הועלתה רק בדיעבד, לאחר שהגוף שהנפיק את מסמך היכולת אושר הן על-ידי הנתבעים והן על-ידי הקרן. טענת הנתבעים כי התובעת הונתה אותם בכך שהציגה בפניהם מצג כי יונפק מסמך יכולת מבנק דווקא נסתרת מחומר הראיות ממנו עולה כי, כפי שצוין לעיל, התובעת לא הסתירה מהנתבעים כי מסמך היכולת יונפק על-ידי ברנשטיין, ומסמך היכולת אף הועבר לנתבעים להערות טרם גיבוש הנוסח הסופי. בנוסף, כאמור, אף הועברו לנתבעים פרטי התקשרות עם נציג ברנשטיין. כאמור, הנתבעים והקרן אישרו את ברנשטיין כגוף ש ינפיק את מסמך היכולת.
טענת הנתבעים כי הכספים לא הוקפאו בפועל על-ידי בעל מסמך הוכחת היכולת למשך 90 ימים, דבר שיש בו משום הפרת הסכם, לטענתם, נגועה בהרחבת חזית, ומכל מקום אינה רלוונטית.
בהתאם לשהוסכם בין הצדדים, התמורה אותה התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת הינה כנגד המצאת מסמך היכולת, ולא כנגד הקפאת הכספים בפועל. בהקשר זה יצוין כי התניית הצדדים כי התמורה תשולם בתוך 90 ימים לא היתה בשל הצורך בהקפאת הכספים למשך 90 ימים, אלא משום שהנתבעים אישרו בהסכם כי סכום המימון אמור להתקבל אצלם תוך 90 ימים עד שלוש פעימות . הוסכם בהסכם כי ככל שהמימון יתקבל במלואו לפני כן, הנתבעים יעמדו בהתחייבויותיהם בסמוך לאחר מכן ועוד לפני שיחלפו 90 הימים (ר' סעיף 3 לנספח התמורה ו- סעיף 5 להסכם עם בעל מסמך היכולת ).
מעבר לכך, כאמור, בהתאם לסעיף 1.1 לנספח התמורה, הוסכם כי סך של 500,000$ (ועוד 100,000$ לבעל מסמך היכולת בהתאם לסעיף 3.1 להסכם עמו ) ישולם בכל מקרה, וללא כל תנאי שהוא. כלומר, בהתאם לסעי פים אלו, ככל שלמשל יום לאחר המצאת מסמך היכולת לנתבעים היתה הקרן מודיעה לנתבעים כי המימון לא אושר, עדיין היו הנתבעים צריכים לשלם את התמורה. במצב דברים שכזה, ברור שלא היה צורך בהקפאת הכספים בפועל. מכאן, שהתמורה עליה הסכימו הצדדים לא היתה כנגד הקפאת הכספים בפועל, אלא כנגד המצאת מסמך היכולת המצביע על יכולת להקפיא את הכספים למשך 90 ימים.
משהומצא מסמך היכולת ומשהנתבעים אישרו כי הוא מתאים למטרותיהם וכי בהמצאתו לידיהם קיימה התובעת את התחייבויותיה, הם מחויבים בתשלום התמורה לפי ההסכם ללא קשר לשאלה האם הכספים הוקפאו בפועל או לא.
כהערת אגב יוער כי אף אם הייתי מסיקה כי התמורה עליה הסכימו הצדדים היתה בעבור הקפאת הכספים, ולא היא, הרי שהנתבעים לא היו יכולים לטעון כי הכספים לא הוקפאו בפועל, שעה שהנתבעים דרשו לבסוף דרישה אחרת, שלא עוגנה בהסכם, ולפיה הכספים יועברו לאחד משני חשבונות בנק בלונדון, להבדיל מהקפאתם.
למעלה מן הצורך יצוין כי התובעת צירפה דפי חשבון של בעל מסמך היכולת מהם עולה כי במועדים הרלוונטיים היו בחשבונו סכומים הגבוהים מאלה שצוינו במסמך הוכחות היכולת (ר' ת/2).
טענת הנתבעים כי השיק ניתן על-ידם כבטחון בלבד ולא כאמצעי לתשלום התמורה סותרת אף היא את לשונה הברורה של ההתחייבות אשר נחתמה על-ידם על הדף שעליו צולם השיק. מדובר בשיק של אלטשטוק החתום על-ידי אלטשטוק ואלטשטוק גם מילא את מועד פירעונו (פרו' עמ' 104, ש' 21-22). צימרמן חתום על ערבות אישית בגב השיק (ר' עדות צימרמן בפרו' עמ' 116, ש' 18-24 וש' 35-36). לצד צילום השיק נחתם על-ידי עו"ד לוסקי כי השיק ניתן להבטחת התחייבות הנתבעים בחוזה מיום 18.7.17 בין הנתבעים לבין התובעת והנהנה. כן צוין על גבי הדף כי "הצ'ק ימולא לפי הוראת ההסכם הנ"ל בסכום של 600,000$ ארה"ב או 1,000,000$ ארה"ב" (ר' ת/4 ונספח לתצהירי הנתבעים). כאשר נשאל אלטשטוק בעדותו היכן כתוב כי השיק הוא לבטחון בלבד הוא לא ידע להפנות (פרו' עמ' 107, ש' 6-23).
סיכום:
הצדדים התקשרו בהסכם לפיו התחייבה התובעת להמציא לנתבעים מסמך יכולת בסכום של 11,000,000$ וזאת כדי שהנתבעים יוכלו לקבל מימון מקרן להקמת מיזם לבניית שני בתי חולים בבולגריה וברומניה.
בהסכם בין הצדדים התחייבה התובעת להמציא מסמך יכולת מבנק. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים האם הכוונה היתה לבנק דווקא או שמא לכל תאגיד בנקאי והאם ברנשטיין, שהנפיק את מסמך היכולת, הינו תאגיד בנקאי כהגדרתו בחוק הבנקאות אינה דרושה הכרעה, באשר הנתבעים אישרו בנספח להסכם את מסמך היכולת שהונפק על-ידי ברנשטיין על סך של 20,000,000$, ואישר ו כי בהמצאת מסמך היכולת קיימה התובעת את התחייבותה. מחומר הראיות עולה כי גם הקרן אישרה את הגוף שהנפיק את מסמך היכולת.
טענת הנתבעים כי הנספח להסכם לא נחתם על-ידי התובעת ולפיכך אין מדובר במסמך מחייב, לא הועלתה בהתנגדות, שם נטען ההפך, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. מכל מקום, מסקנתי היא כי אף ללא חתימת התובעת על הנספח להסכם, מדובר בהסכם מחייב, וזאת מבלי להידרש לשאלה האם הנספח להסכם נחתם על-ידי התובעת בשלב מאוחר יותר.
טענת הנתבעים כי המימון לא התקבל בסופו של יום לא הוכחה, ומכל מקום, הנתבעים התחייבו לשלם את התמורה שביסוד התובענה, כנגד המצאת מסמך היכולת וללא קשר לשאלה אם המימון התקבל או לא.
למעלה מן הצורך יצוין כי אף ככל שהמימון לא התקבל בסופו של יום, טענת הנתבעים כי המימון לא התקבל משום שמסמך היכולת לא הונפק על-ידי בנק נסתרה מחומר הראיות.
מחומר הראיות עולה כי לאחר המצאת מסמך היכולת כמתחייב מן ההסכם, ולאחר שמסמך היכולת אושר על-ידי הנתבעים והקרן אף אישרה את הגוף שהנפיק את מסמך היכולת, העלו הנתבעים דרישה שלא נכללה בהסכם, ומהווה הצעה להסכם חדש, שלפיה הכסף יועבר לאחד משני חשבונות בנקים בלונדון. עוד עולה מחומר הראיות כי הכוונה היתה להשקיע את הכספים וכי תשואת ההשקעה תשמש למימון המיזם, וזאת בניגוד לשהוסכם בין הצדדים כי לא ייעשה כל שימוש בכסף.
סירוב התובעת להעביר את הכסף לאחד משני חשבונות בנק בלונדון, אינו מהווה הפרת הסכם, שבמסגרתו הסכימו הצדדים ההיפך, ואינו מאיין את העובדה כי התובעת עמדה בהתחייבותה להמציא מסמך יכולת.
טענת הנתבעים כי הכספים לא הוקפאו בפועל בחשבון בעל מסמך היכולת נגועה בהרחבת חזית. למעלה מן הצורך, מסקנתי היא כי התמורה המוסכמת היתה כנגד המצאת מסמך היכולת ולא בעבור הקפאת הכספים בפועל ולכן ה שאלה האם הכספים הוקפאו בפועל בחשבון בעל מסמך היכולת למשך 90 ימים אינה רלוונטית , בין היתר, גם משום שהנתבעים דרשו העברת הכספים לאחד משני חשבונות בנק בלונדון, להבדיל מהקפאתם ובניגוד לשהוסכם בין הצדדים. מכל מקום, הוכח כי במועדים הרלוונטיים היו בחשבון בעל מסמך היכולת הסכומים הנדרשים.
לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לדון בטענות התובעת כי הנטל מוטל על הנתבעים וכי הנתבעים לא העידו את נציג הקרן ובטענת הנתבעים כי התובעת לא העידה את בעל מסמך הי כולת ולא הציגה הקלטות של הנתבעים שקיומם צוין בתיק המוצגים.
לסיום אציין כי הנתבעים הגישו תצהירים בתמיכה להתנגדות. בהחלטה מיום 13.9.18 הורה בית המשפט לצדדים להגיש רשימת עדים, ובהחלטה מיום 11.10.18 הורה בית המשפט לצדדים להגיש תיקי מוצגים. לתיק המוצגים מטעם התובעת צורפו תצהירי מרצלו ומזוז, ובמעמד הדיון שהתקיים ביום 2.5.19 הסכימו הצדדים כי התצהירים ישמשו עדות ראשית. כן הסכימו הצדדים כי תצהירי הנתבעים שצורפו להתנגדות ישמשו אף הם תצהיר עדות ראשית. בנוסף, ומשצימרמן נכח באולם בית המשפט בחקירת אלטשטוק הסכימו הצדדים כי אי חקירת צימרמן על-ידי התובעת לא תעמוד לחובתה, והיא תוכל להעלות טיעוניה בסיכומים.
כמו כן, במעמד הדיון שהתקיים ביום 2.5.19 הועלו טענות על-ידי הנתבעים כי אלו מן המסמכים שהוגשו על-ידי התובעת במעמד חקירתו הראשית של עו"ד לוסקי לא נכללו בתיק המוצגים ולפיכך אינם יכולים לשמש ראיה. בהחלטה מיום 2.5.19 הוריתי על הגשת המסמכים תוך ששמורות לצדדים טענותיהם ביחס לקבילות ולמשקל המסמכים לסיכומים. הנתבעים לא העלו כל טענה בסיכומיהם ביחס לקבילות או למשקל אלו מן המסמכים שהוגשו.
סוף דבר, ההתנגדות נדחית.
הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בגין אגרת בית משפט בסך 53,019.28 ₪ ועוד שכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪.
זכות ערעור כדין.
ניתנה היום, ה' ניסן תש"פ, 30 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.