הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 572-07-17

לפני
כבוד ה שופטת קרן אזולאי

תובע

עוזי עזרא לוי

נגד

נתבע
עזבון לוי יצחק סלונים ז"ל (המנוח)
באמצעות מנהלי העיזבון

החלטה

1. לפניי בקשה להורות על דחיית התביעה על הסף בשל טענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה להידרש לתובענה.

2. התובע היה אפוטרופוס של חסוי במשך כ-15 שנים, וקודם למינויו כאפוטרופוס שימש חונך של החסוי. מכתב התביעה עולה כי משנת 1989 החל התובע לערוך פעילויות שונות לרווחתו של החסוי, ובכללן יציאות לטיולים משותפים, פעילויות נגינה, לימוד ואומנות, ליווי לטיפולים רפואיים ושילוב החסוי במשפחתו של התובע. עוד עולה מכתב התביעה כי התובע דאג לשמר את הקשר שבין החסוי לאימו של החסוי, שלפי הטענה, עוד בעודה בחייה ביקשה שהתובע ישמש אפוטרופוס של החסוי לאחר פטירתה. פעולות אלה בוצעו עד למועד פטירתו של החסוי ביום 30.9.2015. כפי שצוין לעיל, בשנת 2001 מונה התובע אפוטרופוס לגוף ולרכוש של החסוי וזאת עד פטירתו של החסוי.

3. הנתבע הוא עיזבון לוי יצחק סלונים ז"ל , שנתבע באמצעות מנהלי העיזבון. מדובר בעיזבון של אביו של החסוי. בכתב התביעה נטען כי אביו של החסוי הורה בצוואתו כי עזבונו יוקדש לרווחתו, התפתחותו ונוחותו של בנו החסוי. התובע טען בכתב התביעה כי קודם לשנת 2001 נהג להגיש למנהלי העיזבון, מעת לעת, דרישה כספית בגין שירותי החניכה שנתן לחסוי בצירוף בקשה להחזר ההוצאות שהוציא עבור החסוי. התובע טען עוד כי מנהלי העיזבון נהגו לשלם לו עבור פעולותיו ולהחזיר את הוצאותיו בהתאם. בתביעה נטען כי במהלך שנת 2001 הודיעו מנהלי העיזבון לתובע כי הואיל ואין בקופת העיזבון כספים נזילים הם נאלצים לדחות את התשלום לתובע עד שתימכר דירה ששייכת לעיזבון. לטענת התובע, לאחר מכירת הדירה (כפי הנראה בשנת 2012) הוא פנה למנהלי העיזבון בבקשה שיסדירו את התשלום עבור שירותי החניכה שהגיש לחסוי וההוצאות שהיו לו בגין כך. בעקבות פניות התובע הועבר לתובע מקופת העיזבון סך של 155,688 ש"ח. הסכום האמור חושב על ידי מנהלי העיזבון על יסוד הסכום המינימלי הקבוע בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט-1988 (להלן: תקנות הכשרות המשפטית או התקנות) עבור טיפול בחסוי שאינו מאושפז. כמו כן שולם לתובע סך נוסף של 63,360 ש"ח עבור שירותיו למען החסוי לתקופה שמחודש יוני 2014 ועד לחודש ספטמבר 2015, בהתאם לפירוט שהגיש למנהלי העיזבון. לטענת התובע, מהתשלומים שבוצעו ניתן ללמוד כי הסכום החודשי הממוצע ששולם לתובע עמד על סך של 3,960 ש"ח. לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום דומה עבור החודשים שלא שולמו לו מחודש יוני 2001 ועד לחודש מאי 2014, בקיזוז הסכום ששולם לו (155,688), ובסך הכל 462,072 ש"ח. התובע טען שעל העיזבון באמצעות המנהלים לשלם את הסכום האמור מכוח דיני החוזים, דיני ההשבה, נזיקין, דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח הסתמכותו על התחייבותם לשלם.

4. כפי שציין התובע בתביעה, וכפי שעולה גם מכתב ההגנה, טרם הוגשה התביעה הנוכחית שלח התובע למנהלי העיזבון מכתב התראה טרם הגשת התביעה. בעקבות דרישת התובע (ולאחר ששולמו לו הסכומים שלעיל) הגישו מנהלי העיזבון בקשה למתן הוראות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ובה ביקשו שבית המשפט יורה להם, בין היתר, אם להיעתר לדרישת התשלום של התובע או ליתן להם כל הוראה אחרת בעניין זה. המשיבים לבקשה היו התובע בהליך הנוכחי וכן האפוטרופוס הכללי. בהחלטה מיום 2.2.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש לשלם לתובע שכר כאפוטרופוס בהתאם לתקנה 5(א) לתקנות, לפי הסכומים המנויים שם ובהתחשב בכך שהחסוי היה מאושפז. עוד קבע בית המשפט כי טרם מונה התובע לאפוטרופוס שולמו לו כספים על ידי העיזבון בכובעו כמטפל פרטי בחסוי, אולם לאחר שמונה כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של החסוי אין באפשרות מנהלי העיזבון לשלם לו שכר גבוה מהתקנות, אף אם בפועל נהגו כך קודם לכן, וממילא נקבע כי לא היה באפשרות מנהלי העיזבון לעשות כן ללא קבלת אישור בית המשפט. בית המשפט קבע כי מתחשיב שכר האפוטרופוס בהתאם לתקנות עולה כי שולם לתובע ביתר, אולם יחד עם זאת נקבע כי נוכח הטיפול והדאגה לחסוי לא יהא על התובע להשיב את הסכומים ששולמו ביתר.

5. לאחר שניתנה ההחלטה האמורה הוגשה התביעה שלפניי. לאחר הגשת התביעה הוגשה בקשה לדחייה על הסף בעילות של השתק עילה (בשל קיומו של ההליך בבית המשפט לענייני משפחה אשר תואר לעיל); השתק שיפוטי (בשל הפנייה לשתי ערכאות באותו עניין) ובשל חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. בהמשך הוגשה בקשה נוספת לדחייה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, ולחלופין, למחיקת התביעה בהיעדר עילה. בקשה זו עומדת במוקד ההחלטה הנוכחית.

6. בבקשה לדחייה על הסף נטען כי החל מהמועד שבו מונה התובע לאפוטרופוס לחסוי (26.6.2001) חולשות על מעמדו, חובותיו, זכויותיו ושכרו הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית). לפי הטענה, בהתאם לסעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית, הסמכויות לפי החוק נתונות לבית המשפט לענייני משפחה. משכך, נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לקביעת שכרו של אפוטרופוס לחסוי. עוד נטען כי בית המשפט אינו יכול להפעיל את הסמכות לפי תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת כיוון שהצדדים לתביעה אינם הצדדים לבקשה לפסיקת השכר שיש להגיש לבית המשפט לענייני משפחה; וממילא, בית המשפט לענייני משפחה כבר הכריע בעניין פסיקת שכרו של התובע ועל כן מתקיים בעניין זה השתק עילה. עוד נטען כי כל פעולות החניכה הנטענות נעשו במסגרת תפקידיו וחובותיו כאפוטרופוס ולכן הוא אינו זכאי לשכר נוסף בגינן. לפי הטענה, הוראות החוק והתקנות המסדירות תשלום לאפוטרופוס הן הסדר בלעדי וממצה בקביעת שכר לפעולות שמבצע אפוטרופוס, לרבות פעולות שאין בינן לבין פעולותיו כאפוטרופוס כל זיקה.

7. בתגובה לבקשה טען התובע כי התביעה לא הוגשה מכוח חוק הכשרות המשפטית אלא בגין שירותי החניכה שהוא סיפק לחסוי, לרבות החזר ההוצאות שהוציא מכיסו במהלך שירותי החניכה לטובת החסוי. ככזו, נטען כי מדובר בתביעה אזרחית רגילה, המצויה בסמכותו של בית משפט שלום. התובע הוסיף כי יש להבחין בין שכר האפוטרופוס ששולם לו בהתאם להחלטת בית המשפט לבין השכר שלו הוא זכאי כחונך של החסוי ועבור ההוצאות שהוציא במסגרת פעולות החניכה שביצע.

8. בתשובה לתגובה טען הנתבע כי אין כל משמעות לעובדה שהתובע לא תבע, לשיטתו, מכוח חוק הכשרות המשפטית אלא כתביעה אזרחית, וזאת כיוון שבסעיף 56(א) לחוק הכשרות המשפטית נקבע כי בית המשפט מוסמך לפסוק שכר לאפוטרופוס ללא הגבלת העילה או המקור החוקי לפסיקה כאמור. מכאן נלמד, לפי הטענה, כי כל קביעת שכר של אדם המשמש כאפוטרופוס בגין שירות כלשהו שהעניק לחסוי מסורה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען כי התקנות מסדירות את תשלום השכר בגין תפקידיו הרגילים של האפוטרופוס, כמו גם בגין שירותים שנתן החורגים מהפעולות הרגילות של אפוטרופוס. על כן, נטען כי יש הצדקה להבטיח שכל ענייני השכר יידונו בבית משפט אחד.

דיון והכרעה

9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה לפיה הסמכות העניינית לדון בתביעת התובע לקבל שכר נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

10. ככלל, שאלת הסמכות העניינית נבחנת בהתאם למבחן הסעד. כלומר, בית המשפט בוחן את הסעד המבוקש בתובענה ומעריך אם הוא מצוי בגדרי סמכותו של בית המשפט הרלוונטי. ואולם, הגם שזה הכלל במרבית המקרים, ישנם מצבים שבהם שאלת הסמכות העניינית נבחנת לא רק על רקע הסעד המבוקש בתביעה, אלא גם בשים לב למהותו של הסכסוך בין הצדדים. כך במיוחד כאשר המחלוקת ביחס לסמכות העניינית מתעוררת אגב סמכותו של בית משפט בעל סמכות ייחודית, כדוגמת בית המשפט לענייני משפחה. כפי שנפסק לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, "לצורך קביעת הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה אין מקום להסתכל אך ורק על הסעדים המבוקשים באופן מפורש בכתב התביעה (מבחן הידוע בשם "מבחן הסעד"), אלא גם על הטענות המהותיות העולות מתוך הסכסוך ומההליך כולו (מבחן הידוע בשם "מבחן העילה" או " מבחן מהות הסכסוך") (רע"א 7277/15 תגר נ' טל בר, פסקה 9 להחלטת כב' השופט נ' סולברג והאסמכתאות המובאות שם (16.11.2015); ההדגשות במקור). הדבר נובע מן העובדה שאפשר שהסעד המבוקש בתביעה יהיה סעד המצוי בדרך כלל בגדרי סמכותו של בית משפט אזרחי, למשל בהיותו סעד כספי, אולם בשל מהות הסכסוך או בשל מיהות הצדדים לסכסוך, ייקבע כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. כך, למשל, בתובענה לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון, אף אם הצדדים אינם בני משפחה כהגדרתם בחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי משפט לענייני משפחה). הרציונל ביסוד הסדר זה הוא לרכז את התביעות בעניינים מסוימים בפני בית משפט אחד שיש לו מומחיות באותם עניינים, ושנקבעו בו סדרי דין ודיני ראיות המתחשבים בטיבן של המחלוקות המובאות לפניו ( ראו, למשל, רע"א 5267/14 לוין נ' שיוביץ (5.10.2014)).

11. בדומה לתובענה בענייני חוק הירושה, גם בעניינים של כשרות משפטית קובע סעיף 1(6)( ג) לחוק בתי משפט לענייני משפחה כי בגדר תובענה בענייני משפחה תבוא גם תביעה לפי חוק הכשרות המשפטית. בדומה קובע סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית כי בית המשפט המוסמך לפי החוק הוא בית המשפט לענייני משפחה ( בכפוף להוראות סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית, שאינן רלוונטיות לענייננו). יוער כי מדובר בתיקון לחוק משנת 1995, במסגרתו הועברה הסמכות לדון בענייני כשרות משפטית לבית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו הועברה במסגרת של תיקון מורחב לחוק, שהסדיר את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בשורה של נושאים. זאת, כחלק מהמומחיות של בית המשפט לענייני משפחה ומתוך רצון לרכז בבית משפט אחד את הסמכויות ולמנוע כפילויות בדיון ובהכרעות השיפוטיות ( ראו, דברי הסבר להצעת חוק לתיקון דיני המשפחה ( ריכוז סמכויות השיפוט), התשנ"ה-1994, ה"ח 2330, עמ' 152).

12. בעניין שלפניי סבורתני כי בחינת שאלת הסמכות העניינית באספקלריה של הסעד המבוקש בלבד אינה ממצה. אף בהנחה שעילת התביעה היא חוזית, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתשלום מתבקש בעבור תקופה שהתובע שימש אפוטרופוס של החסוי. גם אם אניח כי פעולות החניכה שעבורן מתבקש התשלום בוצעו מחוץ למסגרת תפקידיו של התובע כאפוטרופוס – ודומה כי מדובר בעניין שמצריך בחינה, הן מבחינה עובדתית הן מבחינה משפטית – אין משמעות הדבר בהכרח שדי בעובדה זו כדי לשלול את סמכות בית המשפט לענייני משפחה. זאת, ממספר טעמים שיפורטו להלן.

13. ראשית, תקנות הכשרות המשפטית, המסדירות את תשלום השכר לאפוטרופוסים, מכירות באפשרות לשלם לאפוטרופוס שכר עבור פעולות חריגות. התקנות קובעות שני מסלולים לתשלום שכר לאפוטרופוסים. במסלול הראשון מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לפסוק שכר חודשי לאפוטרופוס עבור פעולות האפוטרופסות בשיעורים הקבועים שם. עוד קובעת התקנה, בסעיפים ב' וג', שכר מיוחד במצבים שבהם ניהל האפוטרופוס נכס מקרקעין של החסוי שיש עימו הכנסה תקופתית קבועה וכן עבור עסקה במקרקעין שביצע האפוטרופוס עבור החסוי. במסלול השני, הקבוע בתקנה 6, מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לפסוק שכר לאפוטרופוסים בגין " שירותים מקצועיים". תקנה 6 קובעת כך:

"6. (א) לא ייקבע לאפוטרופוס שכר מיוחד בעד שירותיו המקצועיים, ויראוהו ככלול בשכר שנקבע לו לפי תקנה 5( א).

(ב) על אף האמור בתקנת משנה ( א), אם שוכנע בית המשפט, על פי המלצת האפוטרופוס הכללי, כי האפוטרופוס ביצע פעולות החורגות מתפקידיו הרגילים, רשאי בית המשפט לקבוע לו שכר מיוחד עבורן, ורשאי הוא לנכות ממנו כל הוצאה שהוציא האפוטרופוס לשם ביצוע אותן פעולות.

(ג) שכר שייקבע לפי תקנה זו בעד מתן שירותים מקצועיים יהיה לפי התעריף המינימלי הקיים במקצועו של האפוטרופוס, ואילו בעד פעולות חורגות אחרות לא יעלה השכר שייקבע על כפל שיעור השכר על פי תקנה 5( א), ובנסיבות יוצאות מן הכלל שיירשמו – על כפולת עשרה של שיעור השכר על פי התקנה האמורה."

כלומר, תקנה 6 לתקנות מכירה בכך שאפוטרופוס יכול לבצע פעולות שחורגות מתפקידיו הרגילים וליתן לחסוי שירותים מקצועיים. הזכאות לתשלום נובעת ממתן השירותים המקצועיים. התקנה אינה מגבילה את התשלום לתביעה מכוח עילה מסוימת. במובן זה, על פני הדברים דומה כי אין מניעה ששירותי חניכה ייכללו בגדר האמור בתקנה 6, ככל שאלה ייחשבו לשירותים מקצועיים החורגים מתפקידיו הרגילים של האפוטרופוס, כך שבית המשפט יוסמך לקבוע שכר בגינם ( ראו, ע"א 628/81 הררי נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד לו(4) 184 (1982), שם נפסקו סכומים נפרדים לשכר עבור פעולות האפוטרופסות וכשכר עבור שירותים מקצועיים – הגם שהדבר נעשה טרם הותקנו תקנות הכשרות המשפטית; וראו, לאחר התקנת התקנות: בר"ע ( מחוזי ירושלים) 2031/00 האפוטרופוס הכללי נ' עו"ד בטט (20.6.2000), שם נקבע כי תקנה 5 כוללת את הפעולות שהן בגדר פעולותיו השגרתיות של האפוטרופוס, ואילו תקנה 6 היא בגדר " סעיף סל" לפעולות החורגות שמבצע אפוטרופוס שאין לגביהן הסדר שכר ספציפי בתקנות; רשות ערעור נדחתה, רע"א 6372/00 האפוטרופוס הכללי נ' עו"ד בטט (16.10.2000). ראו עוד, א"פ ( באר שבע) 4850-08 עו"ד אליגון נ' האפוטרופוס הכללי מחוז דרום באר שבע (31.10.2011)). על כן, אין מניעה לקביעת שכר לאפוטרופוס גם עבור שירותים מקצועיים.

14. שנית, וכפי שצוין לעיל, התשלום בהליך הנוכחי מתבקש עבור פעולות שהוגדרו כפעולות " חניכה". לא הובהר אם מדובר בפעולות שמטיבן הן פעולות החורגות מהיקף הפעולות שמבצע אפוטרופוס לחסוי. בנוסף, לא הובהר אם מדובר בפעולות המצדיקות אישור מראש של בית המשפט לענייני משפחה כאשר הן מבוצעות על ידי אפוטרופוס ( ובכלל זאת, לא הובהר אם מנהלי העיזבון ביקשו אישור מראש לתשלום או אם התובע הונחה לבקש אישור של בית המשפט לענייני משפחה שמינה אותו כאפוטרופוס לחסוי). במצב דברים זה, יש יתרון לבחינת עניינים אלה ( במישור עובדתי ומשפטי כאחד) על ידי בית המשפט שיש לו את המומחיות לעניין, ואשר עוסק במינוי אפוטרופוסים ואישור פעולותיהם. אוסיף בהקשר זה, במאמר מוסגר, כי ממילא כל תשלום ששולם או ישולם לתובע אמור לקבל אישור של בית המשפט לענייני משפחה, בשים לב לעובדה שהוא משולם מקופת העיזבון. על כן, ממילא נדרשת מעורבות של בית המשפט לענייני משפחה ( גם אם אפשר שמדובר בבית משפט למשפחה בעיר אחרת, שכן תיק האפוטרופסות אינו מתנהל באותו בית משפט שבו מתנהל תיק העיזבון).

15. שלישית, כפי שעלה מכתבי הטענות וכן מעיון בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בת"ע 37143-04-15, נראה כי התובע מונה כאפוטרופוס לרכוש במסגרת הליך בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. לא הובהר אם במסגרת תפקידו זה קיבל שכר או החזר הוצאות, אולם יש להניח כי יש הצדקה לברר גם את העניין האמור כחלק מבחינה כוללת של מערך הפעולות שביצע התובע עם החסוי ושל שכר או החזר הוצאות שקיבל, ככל שקיבל, בעבר. ברי כי ככל שיסתבר שהתקבל שכר בעבר, יש לבחון האם מדובר בשכר עבור פעולות האפוטרופסות או עבור פעולות חריגות. בכלל זאת יש לבחון האם השכר המתבקש כעת כולל גם החזר הוצאות אם לאו.

16. רביעית, נתתי דעתי לטענת התובע לפיה תביעתו אינה מבוססת על חוק הכשרות המשפטית ויסודה אינו בכובעו כאפוטרופוס אלא בכובעו כחונך של החסוי. גם אם יש משקל לטענה זו, אף היא צריכה להתברר על ידי בית המשפט בעל המומחיות בעניינים אלה ( ראו והשוו, סעיף 24( א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ביחס לסמכותו של בית הדין לעבודה להידרש לעצם השאלה אם מתקיימים בין צדדים יחסי עבודה). לגישתי, כעניין שבמדיניות, דומה כי מוטב שפעולות שמבצע אפוטרופוס, ובמיוחד כאלה ששכר בצידן, ייבחנו על ידי בית המשפט המוסמך, בין מראש ובין בדיעבד. זאת, כיוון שמינויו של התובע כאפוטרופוס יוצר קשר משפטי מיוחד בין הצדדים ומקרין על כל מערך היחסים שבין התובע לבין החסוי. על מערכת יחסים זו חולשות הוראות שונות וחלים שורה של הסדרים שמטרתם להבטיח את השמירה על האינטרסים של החסוי ולהנחות, במידת הצורך, את האפוטרופוס במילוי תפקידו. פרשנות אחרת תאפשר לאפוטרופוסים לפצל את תביעותיהם לשכר, כך שתביעה לשכר בכובעם כאפוטרופוסים תידון על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ואילו תביעה לשכר בכובע מקצועי אחר תוגדר כתביעה אזרחית ותידון בבית המשפט האזרחי. פיצול זה עומד בניגוד למטרת המחוקק לרכז את כל העניינים הנוגעים לחוק הכשרות המשפטית בבית המשפט לענייני משפחה, שהוא בית המשפט בעל המומחיות לעניין. פיצול זה גם עומד בסתירה לתקנות הכשרות המשפטית, שמתוות שני מסלולים ברורים לתשלום שכר, ובכלל זה גם שכר עבור שירותים מקצועיים. המשמעות של קיומו של מסלול כאמור היא הכרה בכך שאפוטרופוס עשוי להיות זכאי לתשלום עבור שירותים שונים שהעניק לחסוי בחריגה מתפקידו כאפוטרופוס.

למעשה, פרט לטענה לפיה מדובר בתביעה אזרחית שהסעד המבוקש בה הוא כספי, התובע לא הבהיר מדוע לשיטתו יש לחרוג מתקנות הכשרות המ שפטית, המתוות מסלול לתשלום עבור שירותים מקצועיים. התובע לא תמך עמדתו בפסיקה שבה נפסק שכר לאפוטרופוס במסגרת של תביעה אזרחית ובמנותק מהכללים החלים על אפוטרופוסים. יוער כי נתתי דעתי לאמור בת"א ( מחוזי חיפה) 1261/99‏ גולדרייך נ' גליק (4.6.2002), אף שבעלי הדין לא הפנו אליו. שם בחן בית המשפט המחוזי בקשת אפוטרופוס לפסיקת שכר טרחה בגין חלקו בגיבוש הסכם פשרה בתביעה שהתייחסה לרכושו של החסוי. בית המשפט סבר שאין מניעה לפסוק את שכרו של האפוטרופוס בגדרי אותו הליך, וציין כי: "מאחר ומדובר בהליך נפרד – בדומה למפרק המנהל הליך נפרד שלא במסגרת בית-המשפט של פירוק – יש מקום לפסיקת שכר טרחה לאפוטרופוס בגדרו של הליך זה, ולא במסגרת בית-המשפט לענייני משפחה. אם וככל שהאפוטרופוס יפנה בעתיד לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לקביעת שכר טרחה בגין מכלול פעולותיו ברכושו של התובע, חזקה על בית-המשפט לענייני משפחה כי יביא בחשבון את שכר הטרחה שנפסק לאפוטרופוס במסגרת ההליך שבפניי, על-מנת למנוע כפילות". לגישתי, אף שבית המשפט פסק את שכר האפוטרופוס בגדרי התביעה האזרחית, אין הנדון דומה לראיה. ראשית, כיוון שפסיקת ההוצאות הייתה אגב הדיון בתוקפו של הסכם הפשרה, ולא כתביעה עצמאית ישירה לפסיקת השכר. שנית, כיוון שבאותו הליך בית המשפט פסק את שכרו של האפוטרופוס בכובעו כאפוטרופוס (ואף נזקק להוראות תקנות הכשרות המשפטית) ובית המשפט לא התבקש לפסוק את שכרו בהתעלם מתפקידו כאפוטרופוס ועל יסוד כובע מקצועי אחר.

17. ערה אני לעובדה שהנסיבות בעניין הנוכחי הן חריגות, בין היתר כיוון שהתשלום מתבקש לא מחשבונו של החסוי, אלא מעזבונו של אביו של החסוי. יחד עם זאת, הלכה למעשה מדובר בכספים שנועדו לשמש את החסוי, על רקע צוואת אביו שכספי העיזבון ישמשו לרווחתו של החסוי. בנוסף, נסיבות העניין הן חריגות בשים לב לכך שנראה כי ניתנה לתובע הבטחה שיקבל תשלום עבור שירותיו לטובת החסוי, ואף נראה כי אין חולק על כך שבמשך שנים רבות טיפל התובע בחסוי במסירות רבה. מכלול הנסיבות האמורות, על מורכבותן, צריכות להיבחן, ואין מניעה שכולן יועלו לפני בית המשפט לענייני משפחה, בהליך שבו גם העיזבון ( באמצעות מנהלי העיזבון) יכול להיות צד.

18. במכלול הנימוקים שלעיל, סבורתני כי דין הבקשה להתקבל. בנסיבות העניין לא ניתן להורות על העברת ההליך לבירור בבית המשפט המוסמך, כיוון שתביעה לפסיקת שכר צריכה לכלול בעלי דין נוספים. בנסיבות אלה, לא ראיתי לנכון להורות על דחיית התביעה על הסף ( אף שדחייה כאמור אינה יוצרת מעשה בית דין; ראו, נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 208 (1991)), אלא להורות על מחיקת התביעה, באופן שיאפשר לתובע להגיש תובענה מתאימה נגד בעלי הדין המתאימים בבית המשפט המוסמך. בשים לב למסקנה זו לא ראיתי לנכון לדון בטענות לעניין השתק עילה והשתק שיפוטי.

19. אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה. במכלול הנסיבות, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' כסלו תשע"ט, 28 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.