הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 57185-08-18

מספר בקשה:8
לפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

המבקשות
(הנתבעות)
אס.גי.אי חב' שוויקי לזכוכית תעשיות ומסחר בע"מ
באמצעות עוה"ד עבד אלקאדר
חב' טרסט העולמית לביטוח בע"מ
באמצעות עוה"ד מוחמד דחלה ואח'

נגד

המשיב
(התובע)
פלוני
באמצעות עו"ד אחמד עאסי

החלטה

בבקשת הנתבעות לסילוק התביעה על הסף
מבוא
התובע תושב הרשות הפלסטינאית, ביישוב אדנה, ואינו נושא תעודת זהות ישראלית.
נתבעת 1 - חברה שנרשמה בישראל היא המעבידה. נתבעת 1 מעסיקה במפעל הזכוכית שבאזור התעשייה מישור אדומים עובדים ישראלים ופלסטינאים.
נתבעת 2 היא חברת ביטוח זרה שמקום מושבה ברמאללה. היא ביטחה את נתבעת 1 בפוליסת ביטוח מעבידים שצורפה לכתב הטענות. בפוליסה זו קיימת תניית שיפוט ייחודית לבתי המשפט הפלסטינים והחלת הדין הפלסטיני.

ביום 6.9.11 ארעה תאונת עבודה במפעל עת נחתך התובע בשורש כף יד ימין מלוח זכוכית שנשא בידיו ונשבר . את הטיפול הרפואי קיבל בשטחי הרשות הפלסטינאית (להלן: "הרש"פ").
ועדה רפואית עליונה של משרד הבריאות הפלסטיני שבדקה אותו ב-7.3.12 קבעה ביום 6.6.12 כי לתובע נגרמו 3 חודשי אי כושר זמני, אך לא נותרה לו נכות צמיתה. (חוות דעת פרטית שצירף התובע לתביעה שלפניי קובעת 18.75% נכות צמיתה ).

התובע הגיש תביעתו ביום 28.8.18 כמעט 7 שנים מיום האירוע.
עילת התביעה שלו כלפי נתבעת 1 היא נזיקית וכלפי נתבעת 2 חזית, אף שלא נכתב הדבר במפורש.
התובע טוען כי לבימ"ש השלום בירושלים הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה והוא מבקש להחיל עליה את "פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968 ו/או כל דין אחר" (דין אחר ישראלי הכוונה).

טענות הנתבעות
שתי הנתבעות טוענות כי בית משפט השלום בישראל אינו הפורום הנאות, משום ש"מירב הזיקות" הן לבית משפט בשטחי הרש "פ וש התביעה התיישנה, בחלוף שנתיים ממועד האירוע , בהתאם לדין הפלסטיני. נתבעת 2 מצרפת חוות דעת לענין הדין הזר, לפיה חוק העבודה הפלסטיני קובע שהתביעה התיישנה בחלוף שנתיים מיום האירוע, אלא אם האיחור נובע מאי יציבות הפגיעה או מסיבה לגיטימית אחרת שמנעה ממנו להגיש התביעה במועד.

בנוסף לשתי הטענות בדבר התיישנות ופורום לא נאות, נתבעת 2 מוסיפה בבקשה נפרדת שהגישה, כי בפוליסה שהוצאה לנתבעת 1 נקבעה תניית שיפוט ייחודית הקובעת כך:
" בבית המשפט הפלסטינים בלבד...והם בעלי סמכות ייחודית להכריע בכל מחלוקת או טענה או תביעה או דרישה שתתגלע בהסתמך על פוליסה זו" (תורגם מערבית ע"י בא כוחה).

עוד טוענת הנתבעת 2 כי בכל מקרה אם יינתן נגדה פסק דין ע"י בית משפט זה, הוא לא יוכל להיאכף נגדה, בהיותה חברה זרה.

תגובת התובע
התובע משיב תחילה באופן כללי כי טענות הנתבעות דרושות בירור עובדתי ולכן אין מקום לסלק התביעה על הסף.
לענין מקום מושבה של נתבעת 2, לטענתו עצם העובדה שנתבעת 2 מבטחת רכבים ועסקים בתחומי מדינת ישראל מחייב אותה להחזיק סניפים בישראל ולדון על פי הדין הישראלי ובבתי משפט בישראל. טענה זו שלא נתמכת בתצהיר אלא מהווה השערה של ב"כ התובע, ככל הנראה אינה נכונה ומוכחשת על ידי הנתבעת.

בענין הדין החל התובע טוען כי תאונה במישור אדומים היא תאונה שאירעה בישראל וכי "המצב הפרוצדורלי והחוק החל הינם אחד גם אם מדובר בעובד פלסטיני או ישראלי" (ס' 7 לתגובתו). התובע מפנה להלכת ינון ( ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' מאג'דה קרעאין ואח' (1.9.2004)), שם נפסק כי "אין מקום להחיל על תאונת עבודה, שארעה בשל התרשלותו של מעביד ישראלי במפעל בבעלות ישראלית הממוקם בשטחו של ישוב ישראלי בגדה המערבית את הדין הירדני – אף אם הנפגע או הנפגעת הם תושבים פלסטינים".

לענין ההתיישנות, טוען התובע כי לפי החוק הישראלי, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, וזו לא חלפה, וגם אם יחול הדין הפלסטיני, בסעיף 125 לחוק העבודה הפלסטיני נרשם ש "לא יועבר הפיצוי בגין תאונת עבודה מבלי לקבל פיצויי פיטורים המגיע לעובד" וכי פיצויי פיטורים שולמו לתובע רק ביום 10.8.18. (חוו"ד לא צורפה ועל פניו נדמה שמועד העברת הפיצוי בפועל אינו רלוונטי לשאלת המועד שבו מתיישנת התביעה ).

דיון והכרעה
בטרם אדון בטענות אחת לאחת, אני מוצאת לנכון להפריד בדיון בין שתי הנתבעות באשר עילות התביעה נגדן שונות: נגד נתבעת 1 (להלן: "המעבידה") – עילת תביעה נזיקית ונגד נתבעת 2 (להלן: "המבטחת" – עילת תביעה חוזית. אתחיל עם נתבעת 2 (מהקל אל הכבד).

תניית שיפוט ייחודית
בפוליסת הביטוח, שהיא הסכם שנערך בין המבטחת למעבידה, נקבעה תניית שיפוט ייחודית המפנה לבתי המשפט הפלסטינאים.
תקנה 5 בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת כך:
"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4."

המעבידה אינה כופרת בתניית השיפוט, ואף מצדדת בדיון בתביעה בבתי משפט פלסטינאים לפי הדין הפלסטינאי, במסגרת הטענה לפורום לא נאות.
לתובע אין מעמד בקביעת תנאי ההסכם בין המעבידה למבטחת, הוא הנהנה, ירצה ליהנות יפעל בהתאם לתנאי ההסכם, לא ירצה – יתבע המעבידה בלבד. מיותר לציין כי אין לתובע זכות קנויה שמעשים או מחדלים של המעבידה יבוטחו בביטוח פרטי. לו היתה חובה כזו, או לו היה התובע צד ל פוליסת הביטוח, יתכן שיכול היה לטעון כי מדובר בתניה מקפחת (חזקת קיפוח בחוזה אחיד, ס' 4(9) בחוק החוזים האחידים תשמ"ג-1982), אולם טענה זו לא הועלתה וספק אם היא רלוונטית בנסיבות הקיימות. (על תניית שיפוט בלעדית והתנאים להכרתה כתנאי מקפח ראו ת.א.(מחוזי תא) 23156-04-17 פלוני נ' קלאב מדיטראנה ישראל בע"מ 31.01.2019) ‏‏) והפסיקה המאוזכרת שם ).

אסכם עד כאן ואומר כי לא ניתן לאכוף על המבטחת התדיינות במקום אחר מלבד שטחי הרש"פ, באשר תניית השיפוט הבלעדית היא חלק מההסכם בינה לבין המעבידה, וזו האחרונה לא התכחשה לכך והסכימה, על אף היותה חברה ישראלית.
אשר על כן אני מקבלת הבקשה ומורה על מחיקת נתבעת 2 על הסף.

ככל שהתובע סבור שקיימת לו עילת תביעה חוזית כלפי המבטחת, יוכל לתבוע את המבטחת בנפרד בשטחי הרש"פ. יש לציין כי התובע כלל לא פירט בכתב התביעה מה עילת התביעה שיש לו כלפי הנתבעת 2 מעבר לציון היותה "המבטחת" של נתבעת 1 , ואף לתניית השיפוט לא התייחס בתגובתו.
אעבור כעת לדון בטענת המעבידה כי בית משפט שלום בירושלים "אינו הפורום הנאות", וכי "מירב הזיקות" הן לביהמ"ש בשטחי הרש"פ.

הפורום הנאות
נקודת המוצא היא שלבית משפט בישראל יש סמכות לדון בתביעה שהוגשה לפניו.
"שאלת הפורום הנאות היא שאלה שבשיקול-דעת בית המשפט, והוא מפעיל אותו על-פי קריטריונים מקובלים, תוך התחשבות בנסיבות כולן ויישום מבחן מרב הזיקות הרלוואנטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון"
(רע"א 4716/93 החב' הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת (1994), ראו גם ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר נ' CAE Electronics Ltd, (2007)].
נטל ההוכחה מוטל על כתפי מי שטוען לפורום לא נאות. המבחן בו עליו לעמוד אינו מאזן נוחות רגיל, אלא עליו לשכנע את בית המשפט כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר [ראו ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה (1994) ].

הנתבעת 1 (המעבידה) טענה בכתב הגנתה כי בהתאם למבחן "מירב הזיקות" מקום השיפוט הנאות והטבעי לדון בתביעה הוא אך ורק בית המשפט ברשות הפלסטינית, וכך פירטה את הזיקות: התובע פלסטיני, הטיפול הרפואי בוצע על ידי רופאים פלסטינים, מקום המפעל הוא "באזור", שם מתנהלים חייהם ועסקיהם של הצדדים, קיים פורום זר שמוסמך לדון בענין, והדין החל על התאונה הוא הדין הפלסטינאי המוכר לפורום הזר. עוד טענה המעבידה כי אין אפשרות לאכוף את פסק הדין נגדה בישראל. את הטענה האחרונה יש לדחות כבר עתה, משום שהמעבידה היא חברה ישראלית ולא חברה זרה כמו נתבעת 2. ככל שהנתבעת התכוונה לנוחות האכיפה, כשיקול לגיטימי בעת בחינת הפורום הנאות, כי אז התשובה שאינה שנויה במחלוקת שהכף נוטה לכיוון מדינת ישראל, אם כי ראו דברי כב' השופט טירקל ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) נ' The lockformer Co, (1998):
"מדובר בשיקול חיצוני להליך השיפוטי הנדון; נובע מן ההכרעה הניתנת בסופו של ההליך השיפוטי, אך אינו חלק ממנה ואינו כרוך בה, אלא "נגרר" כביכול אחריה"
מאידך, ראו דברי כב' הנשיא דאז גרוניס ברע"א 10250/08 קציב נ. ZAQ RAIFSENBANK (13.3.2010):
"לטעמי, שיקול יעילות האכיפה צריך לקבל משקל מסוים במסגרת מכלול השיקולים... עם זאת, אינני סבור שיש בו, כשלעצמו, כדי להכריע את הכף לכאן או לכאן במסגרת הדיון בשאלת נאותות הפור ום".

בפסיקה חלה מגמה של הגברת נטל הראיה על הטוען "פורום לא נאות" וצמצום ההיענות לבקשת הסילוק על הסף מטעם זה, זאת לאור ההתפתחויות שחלו באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת המודרניות.
"בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימליה והאינטרט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול" שאין בו עוד את המשמעות המכבידה כבעבר למרחקים שהיו ממקום אחד למשנהו... לפיכך אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" (רע"א 2705/97 הנ"ל).

ברע"א 2903/96 מסיקנה נ' דולנס (1998) נאמר:
"...המציאות המודרנית מחייבת אותנו שלא לייחס למבחן של מרב הזיקות, כמו לסוגיה של הפורום הבלתי נאות כולה, אותו משקל שייחסנו לו בעבר...".
ראו גם רע"א 749/05 Insight Venture Partners נ' טכנו הולד אחד בע"מ (2005) ].

מה שנכון לשנות 2000 נכון על אחת כמה וכמה לשנת 2020, מה עוד שמלכתחילה המרחק בין מישור אדומים לבית משפט בירושלים הוא כשעה (הרבה פחות מהמרחק שיכול להידרש עד ישראלי להגיע מקצה אחד של המדינה לקצה השני כדי למסור עדות ). כניסתם של עדים פלסטינאים לשטחי ישראל לצורך העדה הוא מעשה שביום יום, ואף אם תישלל מעד זה או אחר הכניסה לישראל מסיבות ביטחוניות, כי אז ניתן להיעזר באמצעים טכניים לגביית עדותו (כמו וידאו קונפרנס).

הנה כי כן הטעמים שפורטו עד כה הנוגעים לעניינים טכניים ונוחות אינם מספיקים כדי לקבוע שהפורום הנוכחי אינו פורום נאות. בהיות הנתבעת מעבידה ישראלית, ומן הסתם חלים עליה חובות הנוגעים לבטיחותם של עובדיה, יהיה מוצאם אשר יהיה, האינטרס הציבורי הוא לדון בעניינה בפורום זה ולא בפורום זר. לישראל ולשיטת המשפט הישראלית יש עניין אמיתי בתובענה [ראו רע"א 9141/00 Lang נ' מרכס (2001)].
ומה לענין הדין החל?

הדין החל ב"אזור"
הכלל הוא שחל דין מקום ביצוע העוולה. "רק במקרים נדירים, שבהם מצויה מדינה אחרת אשר לה זיקה הדוקה יותר באופן משמעותי לעוולה, רק אז יהיה מקום להפעיל את החריג" (ע"א 1432/03 ינון הנ"ל).

המעבידה טוענת כי על התביעה חל חוק העבודה הפלסטינאי, אולם לא ציינה כל אסמכתא לכך (כזכור, תניית השיפוט בפוליסת הביטוח אינה רלוונטית ביחסים בינה לבין העובד) .
הוראות המשפט הבינלאומי הפומבי וגם הוראות המפקד הצבאי הן שדין מקום ביצועה של עוולה, אם זו נתרחשה בגדה המערבית, הוא דין מדינת ירדן כפי שהתקיים ערב תפיסת השטח על-ידי כוחות צה"ל. ראו מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967 (קמצ"מ (יהודה והשומרון) (מס' 1), בסעיף 2 נקבע:
"המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור".

התוצאה המתקבלת היא משטר משפטי ייחודי: הדין החל בכל שטחה של הגדה המערבית הוא הדין הירדני כפי שעודכן מעת לעת בתחיקת הביטחון, בפועל, פעולותיהם של התושבים היהודיים ביישובים היהודיים מוסדרות על-ידי הדין הישראלי.
"הכפפת העוולה לדין מקום ביצועה מבוססת על עקרון הטריטוריאליות. יסודה כאמור בהנחה שבטריטוריה נתונה חל רק דין אחד אשר מסדיר את כל הפעולות של כל המצויים באותו השטח. כך מובטחים השוויון והאיזון בין זכויות הפרטים, כך נוצרות ציפיות של הפרטים בדבר הדין החל על פעולותיהם, וכך ניתן לעמוד על זיקה אובייקטיבית בין הטריטוריה לבין העוולה, זיקה המצדיקה את החלת דינה של אותה הטריטוריה. אלא שהמשטר המשפטי ביישובים הישראליים בשטחים המוחזקים הוא חריג לעיקרון הטריטוריאלי, וחריג זה הוא העומד ביסוד הצורך להפעיל את החריג לכלל המחיל על עוולה את דין מקום ביצועה. (ע"א 1432/03 ינון הנ"ל).

מכאן שהטענה של המעבידה כי הדין החל הוא הדין הפלסטיני אינה נכונה, ככל שלא חל חריג, הדין החל הוא הדין הירדני ולא הפלסטיני, אף כי איני יודעת אם יש הבדל מהותי בין השניים. בענין התיישנות דין המקום בשינויים שהחיל המפקד הצבאי והדין הפלסטיני קוצבים ככל הנראה תקופת התיישנות זהה - שנתיים מיום האירוע. (השוו ס' 68 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944 וחוק העבודה הפלסטינאי אליו הפנו הנתבעות).

הדין החל ב"התיישבות יהודית" על פי הלכת ינון
אזור התעשייה מישור אדומים הוא חלק מההתיישבות היהודית מעלה אדומים. בפסק דין ינון (ע"א 1432/03) שנסיבותיו דומות לתביעה שלפניי (עובדת פלסטינאית שנפגעה במפעל ישראלי המצוי באזור, בהתיישבות יהודית), הוחל החריג לכלל לפיו הדין החל הוא דין מקום ביצוע העוולה, והדין שהוחל על התביעה היה הדין הישראלי, בשל כך שהאירוע ארע בהתיישבות יהודית, אצל מעביד ישראלי, ועל אף שהתובעת פלסטינית.
"הדין אשר ראוי להחילו בנסיבות המיוחדות של המקרה הוא הדין הישראלי, שהוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת דפוסי העבודה ודפוסי ההתנהגות בכלל בשטחם של אותם היישובים בשטחים. זיקתה של מדינת ישראל לאירוע אינה מתמצית, כפי שמציגה זאת המערערת, בהיותה מדינת תושבותו של המזיק"
"סוף דבר, נותרנו ובידנו הכלל שלפיו הדין החל על העוולה הוא דין מקום ביצועה. לכלל האמור נכיר בחריג שעל-פיו לא יהא זה צודק להחיל את דינו של מקום ביצוע העוולה במקום שבו הקשר בין מקום ביצוע העוולה לעוולה הוא מקרי. במקרה חריג – ונדיר – שכזה יהיה על בית-המשפט להחיל את דין המדינה שלה הקשר ההדוק ביותר לאותה העוולה. אכן, קיומו של חריג שכזה מוסיף, מטבע הדברים, עמימות לדין; יהא זה תפקידו של בית-המשפט להבהיר בהדרגה עמימות זו בעת שיבוא ליישם בכל מקרה ומקרה את הכלל ואת החריג לו. "

יישום הלכת יינון על התביעה שלפניי מחייב את אותה קביעה, לפיה הדין החל הוא הדין הישראלי. אין כל הבדל בין נסיבות המקרה שם לבין המקרה שלפניי.
התיישנות
משקבעתי כי הדין החל על בירור התביעה הוא הדין הישראלי, הרי שיש לדחות את טענת ההתיישנות שטענה המעבידה, באשר התקופה היא 7 שנים על פי חוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 ולא שנתיים על פי דין "האזור" (בחוק ההתיישנות בוטל סעיף 68 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944) .

סוף דבר
אני מורה על מחיקת נתבעת 2, בשל תניית שיפוט ייחודית שאינה בית משפט זה. אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת 2 בסך 3,000 ש"ח. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את בקשת הנתבעת 1 במסגרת כתב הגנתה, לסלק על הסף התביעה נגדה. בית משפט זה הוא הפורום הנאות לדון בתביעה, התביעה לא התיישנה, באשר הדין החל הוא הדין הישראלי ולא הירדני או הפלסטיני .

אני מחייבת את נתבעת 1 בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪. מועד התשלום יידחה למועד מתן פסק הדין. ממועד זה ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אם התובע יזכה בתביעתו יצטרף סכום זה לסכום פסק הדין. אם יפסיד יקוזז הסך הנ"ל מסכום ההוצאות שיחויב בהן.

ניתנה היום, ו' טבת תש"פ, 03 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.