הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 57061-12-12

לפני

כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן

התובעת א.ק.

נגד

הנתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ

באי-כוח התובעת: עו"ד גיל בן-ארי
באי-כוח הנתבעת: עו"ד משה עבדי

פסק דין

התובעת ילידת 21.2.1961 נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.12.2010 בהיותה בת 49 ועשרה חודשים.

תחילה הכחישה הנתבעת את חבותה לפצות את התובעת בגין נזקיה, אולם בהמשך, לאחר שהוגשו תצהירים מטעם בעלי הדין בסוגיית החבות ובטרם נחקרו העדים על תצהיריהם , הודתה הנתבעת בחבות ובכיסוי הביטוחי.

המחלוקת בין בעלות הדין מתמקדת אפוא בסוגיית הנזק שנגרם לתובעת בעקבות תאונת הדרכים .

התובעת, אישה נשואה ואם לילדים, עלתה לארץ בשנת 1993 עם בני משפחתה מגרוזיה, שם עבדה כאחות לבורנטית מוסמכת. לאחר עלייתה לארץ עבדה התובעת כשנתיים במפעל אלקטרוניקה כפועלת, ולאחר מכן עבדה במעון ויצ"ו כמטפלת בילדים במשך כשנתיים נוספות.

בשנת 99' החלה התובעת לעבוד כמטפלת בקשישים, בכך עסקה עד למועד התאונה, במשך כאחת עשרה שנה.

עובר לתאונה טיפלה התובעת במקביל בשלושה קשישים ועבדה במשרה מלאה .

במועד התאונה הלכה התובעת עם קשישה בה טיפלה לערוך קניות, סמוך לביתה של הקשישה. כשעברו השתיים שלובות זרוע במעבר חצייה פגעה משאית שככל הנראה נסעה לאחור בתובעת, והיא נפלה על הכביש. עוברי אורח ניגשו לשתיים על מנת לסייע להן , והזמינו אמבולנס שפינה אותן לבית החולים וולפסון בחולון.

התובעת הצהירה כי עד עצם היום הזה היא סובלת מכאבים ומהגבלה בתנועות הכתף ויד ימין, וכי היא אף מטופלת עד היום במרפאת כאב בשל כך. כמו כן, מאז התאונה מתקשה התובעת להירדם, ואף סובלת מסיוטים, בעטיים חדלה מלישון בחדר השינה ועברה לישון בסלון (ראו גם עדותה של התובעת בעמ' 29 לפרוטוקול ש' 34 – 35) . התובעת אף סובלת מאז התאונה מקשיי זיכרון וריכוז.

לדברי התובעת, מאז התאונה היא סובלת מהתפרצויות בכי, והפכה לעצבנית וחסרת סבלנות, גם כלפי בני משפחתה. לדבריה, מסיבה זו היא אינה משגיחה לבד ה על הנכדים, גם לא על אלו המתגוררים בבניין בו היא מתגוררת. התובעת העידה כי הוציאה את הנכדים מהגן פעמים בודדות, לבקשתו של בנה, ולדבריה, "הוא לא מבין שאני לא יכולה" (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 19, עמ' 22 ש' 7, עמ' 23 ש' 26).

התובעת תיארה בעדותה כי צמצמה את מפגשיה החברתיים עם חברותיה, למגינת לבם של בעלה ובנה שמנסים "בכוח" להוציא אותה מהבית (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 15, 17, 34 ועמ' 22 ש' 25; ראו גם עדותו של בן התובעת בעמ' 11 ש' 11 ועדותו של בעלה של התובעת בעמ' 15 ש' 33 – 36 ובעמ' 18 ש' 34 – 35). לדבריה, בעלה והבן אף מנסים לגרום לה לחזור לבשל, דבר שחדלה מלעשות מאז התאונה (עמ' 22 ש' 29).

בחקירתה הנגדית הציגה הנתבעת לתובעת סרטון בו היא נראית חוצה את הכביש לבדה כשבעלה ממתין לה בצדו האחר. הנתבעת הציגה סרטון זה כהוכחה לחוסר מהימנותה של התובעת, שהצהירה כי אינה חוצה כבישים לבד.

איני מקבלת טענה זו של הנתבעת. תצהירה של התובעת ניתן כשנתיים לפני עדותה בבית המשפט. התובעת העידה כי בתקופה האחרונה "יש לה קצת יותר ביטחון" כשבעלה בסביבה, וכי היא מעזה לחצות לבדה את הכביש רק כשהיא יודעת שבעלה חונה מאחורה או בצד השני, או כשבנה נמצא בסמוך (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 10 – 13 ועמ' 25 ש' 22 – 23). התובעת אף תיארה בעדותה את הקשר בין שינויי התרופות הפסיכיאטריות שנטלה לבין בטחונה העצמי לחצות את הכביש (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 15 – 19).

כאמור, בסרטון שהציגה הנתבעת נראית התובעת כשהיא יוצאת מהמונית בה נוהג בעלה וחוצה את הכביש כשבעלה ממתין בסמוך. בסרטון נצפית התובעת גם כשהיא חוצה שביל אופניים לבדה סמוך לאחר שבעלה נסע במונית מהמקום (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 26 – עמ' 26 ש' 8).

אני מוצאת אפוא כי בניגוד לטענת הנתבעת, עדותה של התובעת מתיישבת עם הנראה בסרטון ואינה סותרת אותו .

אינני מקבלת גם את טענתה של הנתבעת, כאילו אמירתה של התובעת שהיא "טיגנה", לחוקרת פרטית שעמדה בפתח ביתה, א ישה זרה שנקש ה על דלתה כדי לשאול שאלה כלשהי (עמ' 26 ש' 10 – 12), כאילו המדובר בהוכחה לכך שהתובעת נוהגת לבשל לבני ביתה, והדברים ברורים.

לעניין זה אפנה לעדויותיהם של בנה של התובעת ושל בעלה, שעשו עליי רושם מהימן גם בנקודה זו (ראו עדות הבן בעמ' 13 ש' 13, בעמ' 14 ש' 20 – עמ' 15 ש' 12, ועדות הבעל בעמ' 19 ש' 6 – 14 ובעמ' 20 ש' 15) .

באופן דומה, איני מקבלת את טענת הנתבעת כאילו אמירתה של התובעת לחוקרת - אישה זרה שהתקשרה אליה באמתלה כלשהי - כי היא "טיפלה" בנכד הגדול אך לא טיפלה בנכדתה הקטנה (עמ' 26 ש' 23 – 36) , מהווה ראיה לכך שהתובעת ובנה לא אמרו אמת כשהעיד ו שהתובעת לא טיפלה כלל בנכדיה:

גם לאחר שהתובעת האזינה להקלטה עמדה היא על כך שלא טיפלה גם בנכד הגדול, והתעקשותה זו, במעמד הלא פשוט של חקירה נגדית, עשתה עליי רושם מהימן (ראו שם). דברים דומים העיד בנה של התובעת, ו גם עדותו עשתה עליי רושם מהימן (עמ' 10 ש' 15 – 19). יתר על כן, חרף המאמצים שעשתה הנתבעת בתיק זה לקעקע את גרסת התובעת, לא הוצגו לי סרטוני חקירה המלמדים על טיפול כלשהו של התובעת בנכדיה, אף שחלקם מתגוררים באותו הבניין בה היא מתגוררת.

באשר למלים הספורות שאמרה התובעת בטלפון לחוקרת: אין להוציא מכלל אפשרות שהתובעת נבוכה לספר לאישה זרה שזה עתה החלה לדבר עמה על נכדיה שלא טיפלה בהם כלל. וכי מה ציפתה הנתבעת, שהתובעת תספר לחוקרת שזה עתה הכירה על בעיותיה הנפשיות? !

בנה של התובעת תיאר בתצהירו כי בעקבות התאונה הפכה אמו מאישה פעילה ומלאת שמחת חיים לאישה עצובה ומדוכאת, הבוכה הרבה, עצבנית, אינה סובלת רעש ומעדיפה להיות לבדה. הבן ת יאר הפכפכות במצב הרוח ונטייה למריבות "על שטויות" (ראו גם עדות הבן בחקירה נגדית בעמ' 12 ש' 19 – 25) . כן תיאר הבן בתצהירו את פחדה של התובעת מכבישים.

בחקירתו הנגדית תיאר הבן את אורח חייה של אמו התובעת לאחר התאונה:

ש. כשהיית בבית אחרי התאונה מה כן עשתה.
ת. רוב הזמן כלום.
ש. מה היא עשתה?
ת. יושבת ליד החלון, בספה, ישנה. שעות. היינו מכריחים אותה לפעמים שתדבר
איתנו, אבל בעצבים ובריבים.
(עמ' 13 לפרוטוקול ש' 14 – 18)

התובעת ובני משפחתה מתארים את תפקודה של התובעת מאז התאונה כתפקוד ירוד: התובעת מתקשה לבצע את עבודות הבית כגון ניקיון, בישול וכביסה, ואף מתקשה לערוך קניות. לכן, חרף מצבם הכלכלי של בני הזוג, שכרו התובעת ובעלה את שירותיה של עובדת בית בעלות של כ – 200 ₪ לחודש. בעלה של ה תובעת מבצע את מרבית המטלות בבית, אותן נהגה לבצע קודם לכן התובעת (ראו עדותו של הבעל בעמ' 16 לפרוטוקול ש' 13 – 14) .

בנוסף, ואף שבעלה של התובעת נאלץ לעבוד כנהג מונית שבעה ימים בשבוע, משך שעות ארוכות, הוא מלווה ומסיע את התובעת ל רוב טיפוליה הרפואיים.

בני הזוג אף נאלצים לרכוש מזון מוכן חרף עלותה הגבוהה יחסית, מאחר שבעלה של התובעת אינו יודע לבשל (ראו עדותו של הבעל בעמ' 16 ש' 14 – 15) .

לדברי בני הזוג, עקב מצבם הכלכלי הקשה מאז התאונה נאלצו השניים ליטול הלוואות בסכום של עשרות אלפי שקלים מקרובי משפחתם.

אפילו הפריזו התובעת ובני משפחתה במעט בתיאור קשייה של התובעת מאז התאונה, כגון בנוגע להתרחקותה המוחלטת של התובעת מעבודות במטבח, או בנוגע לכך שאין היא נוהגת כלל לטפל בנכדיה מאז התאונה בניגוד להתנהלותה קודם לתאונה (טענה שהסתברה כתמוהה בשים לב לכך שקודם לתאונה לא היו לתובעת נכדים - ראו עדותה של התובעת בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 29), אין בכך כדי לשלול את התרשמותי כי אורח חייה של התובעת – ובעקבותיו, חיי המשפחה שלה – אכן נפגעו קשות בעקבות התאונה.

התובעת מטופלת במרפאת בריאות הנפש בחולון ואף נוטלת תרופות פסיכיאטריות. התובעת הגישה תיעוד פסיכיאטרי עב כרס (עמ' 101 – 165 לתיק המוצגים העיקרי מטעמה, ותיק מוצגים נוסף מיום 23.11.17).

עיון במסמכים אלה, המשקפים את תיעוד מצבה של התובעת מזמן אמת, מעלה תמונה המתיישבת היטב עם התרשמותי האמורה (וראו בייחוד עמ' 119, 122, 127 – 128, 131, 135, 139, 146, 148 – 149, 156 ו – 159 לתיק המוצגים העיקרי , וכן עמ' 29 – 31 לתיק המוצגים הנוסף).

מאז התאונה לא עבדה התובעת בעבודה מפרנסת כלשהי.

מאחר שעד למועד התאונה לא נטלה התובעת ימי חופשה כלשהם משך תקופה ארוכה, במהלך חמשת החודשים שלאחר התאונה קיבלה התובעת שכר בגין ימי החופשה שצברה.

בהמשך הוכרה התובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה נזקקת מיום 20.2.11 עד ליום 31.1.12 (ראו נספחים ט"ו וט"ז לתצהיר התובעת).

הנכות הרפואית

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית קבעה לתובעת נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 35(1) (א-ב) לתקנות בגין פגיעה בגיד הסיפרספינטוס בכתף ימין. ערר שהגישה התובעת על קביעה זו – נדחה. בקשה להבאת ראיות לסתור שהגישה התובעת לבית משפט זה עוד קודם מיצוי הליך הערר נדחתה גם כן (ראו החלטת כבוד השופט תמר בר-אשר מיום 28.12.14 ).

התובעת הגישה בקשה נוספת להבאת ראיות לסתור לאחר דחיית הערר, ואף עתרה למינוי מומחה רפואי בתחום רפואת הכאב, וגם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט , תוך אימוץ נימוקי ההתנגדות של הנתבעת (ראו החלטת כבוד השופטת תמר בר-אשר מיום 31.7.17) .

בהסכמת הצדדים, מינה בית המשפט את ד"ר גיא אור כמומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה לבחינת מצבה הנפשי של התובעת בעקבות התאונה.

ד"ר גיא אור קבע בחוות דעתו כי שיעור הנכות הנפשית של התובעת הוא 30%, וזאת על פי סעיף 34(ב)(4) לתקנות המל"ל, וכי רק 2.5% מתוכם משוייכים למצבה הנפשי של התובעת עובר לתאונה.

אין בידי לקבל את טענת התובעת ולפיה יש מקום לקבוע, על סמך הראיות שהוצגו לפניי , כי חרף קביעתה של הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי, נכותה הרפואית האורטופדית של התובעת עומדת על 15% ולא על 5%:

התובעת טוענת לעניין זה שהוועדה הרפואית שגתה משקבעה כי השפעת הפגיעה בכתף על תפקודה של התובעת היא פחות מהשפעה קלה (בין 0% ל – 10%, היינו בין ס"ק (א) לס"ק (ב) לסעיף 35(1) לתוספת לתקנות), בעוד היה עליה לקבוע כי ההשפעה היא "בין קלה לבינונית" (היינו בין ס"ק (ב) לס"ק (ג) לאותו הסעיף).

דא עקא, המסגרת הדיונית הנוכחית אינה מתאימה לבירור טענתה זו של התובעת: דרגת הנכות הרפואית היציבה בגין תאונת הדרכים שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי היא קביעה מחייבת בהליך הנוכחי (ראו סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, וכן א' ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה 4, 2011), בעמ' 729 ואילך).

על אחת כמה וכמה יפים הם הדברים משנדחתה בקשת התובעת להביא ראיות לסתור קביעה זו, גם לאחר שהערר שהגישה התובעת עליה נדחה על ידי ועדת הערר. בקשת רשות ערעור על החלטה זו – לא הוגשה.

נכותה הרפואית האורטופדית הצמיתה של התובעת עומדת אפוא על 5%.

ד"ר גיא אור קבע בחוות דעתו מטעם בית המשפט כי התובעת סובלת מהפרעת דחק בתר חבלתית ( PTSD) במופע כרוני, עם תסמינים פסיכוטיים נלווים. המומחה ציין בחוות דעת ו, כי התובעת תיארה חרדה מיצור הנמצא בארון חדר השינה וסירוב להיכנס לחדר השינה לבדה בשל כך, כמו גם קיומן של הזיות שמיעה שתוכנן קשור לתאונה (קול של אדם שהיא סבורה שהוא הנהג). המומחה קבע כי התמונה הקלינית של התובעת מתיישבת עם התיעוד בעניינה, וכוללת תסמיני חרדה עם ביטויי שחזור והימנעות הקשורים לתוכן התאונה, תסמיני דיכאון עם ירידה בעניין ובחיות הרגשית, ותסמינים פסיכוטיים שתוכנם קשור לתאונה.

המומחה הבהיר כי תמונה קלינית הכוללת תסמינים פסיכוטיים מבטאת חומרה גדולה יותר של ההפרעה ממנה סובלת התובעת .

כאמור, המומחה קבע לתובעת דרגת נכות כוללת של 30%, מתוכם 27.5% בגין התאונה, המשקפת מגבלה ניכרת בתיפקוד הנפשי והחברתי ובכושר העבודה וצורך בטיפול תרופתי קבוע (ראו סעיף 34(ב)(4) לתוספת לתקנות הביטוח לאומי).

לא מצאתי לנכון לקבל את טענותיה של הנתבעת בנוגע לדרגת הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי אותה קבע המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אור:

טענתה זו של הנתבעת נסמכת בעיקר על טענותיה במישור מהימנות גרסתה של התובעת.

כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענתה של הנתבעת כאילו גרסתה של התובעת ושל בני משפחתה בנוגע לרמת תפקודה לאחר התאונה קרסה בחקירה הנגדית. אדרבא, חרף הגזמה מועטת בשוליים, התרשמתי כי תיפקודה של התובעת אכן נפגע באורח משמעותי, כפי שתיארו התובעת ובני משפחתה בעדויותיהם, וכפי שאף תואר בתיעוד הרפואי הפסיכיאטרי אותו הזכרתי.

המומחה הסביר בעדותו כי מצב של פוסט טראומה כפי שאובחן אצל התובעת אינו מגביל אנשים לחלוטין. לדברי המומחה, אוסף הפרטים שהוצגו לו – כגון העובדה שהתובעת נצפתה חוצה שביל אופניים ברגל כשהיא משוחחת בטלפון, האפשרות כי ייתכן שהיא מבשלת לעתים וכד' – עשויים להתיישב עם התרשמותו המקצועית מהתובעת , ואין בהם כדי להוביל לשינוי חוות דעתו (ראו עמ' 36 לפרוטוקול ש' 1 – 17 ועמ' 38 ש' 16 – 18) .

המומחה אף הסביר כי ההזיות מהן סבלה התובעת, אף לפי התיעוד הרפואי שהוצג לו, מהווים תסמין פסיכוטי המאפיין, ככלל, מהלך כרוני של פוסט טראומה. כדברי המומחה, "תסמין פסיכוטי יכול לסמן שבר גדול יותר, והתרופה לא פותרת את השבר" (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 31 – 32).

שאלת קיומה של נכות נפשית, כמו גם שאלת ההתחזות הכרוכה בה, היא שאלה רפואית שבמומחיות (ראו ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל (ניתן ביום 12.10.2008)).

כאמור, מומחה בית המשפט ד"ר אור לא התרשם כי התובעת התחזתה לבעלת תסמין פסיכוטי.

כידוע, סטייה מחוות דעתו של מומחה בית המשפט המהווה את ידו הארוכה תיעשה במשורה, במקרים חריגים בלבד ומנימוקים כבדי משקל (ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (ניתן ביום 31.12.88) , וכן למשל: ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי (ניתן ביום 11.2.18); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ (ניתן ביום 4.6.18)).

יתר על כן, עדותו של המומחה ד"ר אור הותירה בי רושם מקצועי ומהימן, ולא מצאתי כל סיבה להרהר אחריה.

נמצא אפוא כי שיעור נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומד על 31.13%, וכי מרביתה בתחום הפסיכיאטרי.

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר

כידוע, המונח "נכות תפקודית" מתאר את השפעת הנכות הרפואית של הנפגע בכל תחומי החיים. שיעור הגריעה מהשכר הוא רק היבט אחד של התפקוד הכללי, אך במרבית המקרים מדובר בהיבט המרכזי והעיקרי לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע (ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 (1995)).

כמו כן, על אף מגמת ההאחדה והפישוט של כללי חישוב הפיצויים בגין נזקי גוף, ההלכה הייתה ונותרה כי "התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרת עקרון השבת המצב לקדמותו" (ראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (ניתן ביום 11.1.2015), בפיסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית).

בהקשר זה יש להביא בחשבון את עיסוקו של הנפגע; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על יכולתו לשוב ולעסוק במקצוע בו עסק קודם לתאונה באותו מקום עבודה בו עבד; יציבות מקום עבודתו של הנפגע ועוד (ראו ע"א 4302/08 ד"ר ילנה שלמייב נ' מקסים בדארנה (ניתן ביום 25.7.2010), בפיסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר).

בהקשר של פגיעות ראש כבר נפסק כי ה"מעין חזקה" לפיה שיעור הנכות הרפואית משקף גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות איננה חזקה, במובן של חוזק, וכי כל מקרה צריך להיבחן פרטנית לגופו (ראו ע"א 4919/09 עיסא עזאם נ' דנית בר (ניתן ביום 14.6.2011), בפיסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית . יצויין כי באותו מקרה נקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בגין פגיעה נוירולוגית-נפשית בשיעור של 30%, ונכות תיפקודית בשיעור של 60% - ראו ת.א (חי') 675/06 בר נ' עיסא עזאם ואח' (ניתן ביום 24.5.09 על ידי כבוד הנשיאה השופטת ב' גילאור, בפסק אות 13 ו - 21 לפסק הדין).

בצד זאת נפסק כי לא בנקל יועמד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כלל ועיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות, וזאת אפילו נכותו הרפואית קשה היא (ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (ניתן ביום 8.11.2006), בפיסקה י"א לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין).

כפי שראינו, התובעת עבדה בחריצות רבה במהלך השנים שחלפו מאז עלתה לארץ בשנת 93' ועד לתאונה, בעבודה פיזית מורכבת , וטיפלה בשנים האחרונות עובר לתאונה בשלושה קשישים במקביל, תוך שמיעטה לקחת ימי החופשה.

לעומת זאת, מאז התאונה לא עבדה התובעת כלל, ותפקודה הכולל התדרדר באופן משמעותי.

לאור גילה של התובעת והכשרתה המקצועית, כמו גם מצבה הפיזי והנפשי כפי שנגלה בראיות לפניי, נראה כי יקשה על התובעת להשתלב בשוק העבודה, ודאי בהיקף ובאינטנסיביות בהם עבדה עובר לתאונה.

לאחר ששקלתי את נתוני התובעת לאור כלל הראיות שהובאו בפניי אני מוצאת לנכון להעמיד את נכותה התיפקודית של התובעת, כמו גם את שיעור הגריעה משכרה, על 50%.

בסיס השכר

בהתאם לתלושי השכר של התובעת עובר לתאונה, בסיס השכר המשוערך של התובעת עומד על כ – 6, 000 ₪ (ראו נספח י"א לתצהירה של התובעת).

על רקע כלל האמור ניגש לחישוב ראשי הנזק.

כאב וסבל

בהתאם לנכותה הרפואית של התובעת ולגילה, הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על 50,000 ₪ במעוגל.

הפסד שכר בעבר

הפסד השכר לתקופה שמיום התאונה (27.12.10) ועד ליום 31.1.12, כלומר לתקופה של 13.1 חודשים, במהלכה שהתה התובעת משך חודש וחצי באי כושר, ולאחר מכן הוכרה כנכה נזקקת, כולל ריבית מאמצע התקופה, עומד על 85,000 ₪ במעוגל.

הפסד השכר לתקופה שמיום 1.2.12 ועד היום, שבע שנים ושבעה חודשים, כולל ריבית מאמצע התקופה, עומד על 284,000 ₪ במעוגל.

הפסד שכר לעתיד

בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (ניתן ביום 8.8.2019) קבע בית המשפט העליון כי שיעור ההיוון בנזיקין ימשיך לעמוד על 3%, חרף התיקון שנערך בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח – 1978. בצד זאת קבע בית המשפט העליון כי עד אשר יתוקנו התקנות האמורות ל גבי הריבית לצרכי שיבוב, (להבדיל מהריבית לצרכי היוון קצבאות עבודה), תעמוד בתוקף הסכמת הצדדים לנכות גם את סכומי הגמלאות לפי ריבית היוון של 3%.

לפיכך, ובהתאם לשיעור הגריעה משכר אותו העמדתי על 50%, שיעור הפיצוי לתובעת בגין ראש נזק זה עומד על 270,000 ₪ במעוגל.

הפסד הפרשות פנסיה

לאור האמור לעיל, סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד עומד על 77,000 ₪ במעוגל.

עזרת צד ג'

לאור הראיות שהוצגו לי בדבר ההתדרדרות בתיפקודה של התובעת בניהול משק ביתה, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום כולל של 130,000 ₪ לעבר ולעתיד, המשקף סך של כ – 400 ₪ לחודש ממועד התאונה ועד לתום תוחלת חייה של התובעת.

לא מצאתי לנכון לפצות את התובעת בנפרד ובנוסף גם בגין "אבדן שירותי סבתא", שאינו ראש נזק מוכר בפסיקה , לא כל שכן בפסיקת בית המשפט העליון, במסגרת תביעת הניזוק החי.

הוצאות רפואיות וניידות

בשים לב לכך שהתאונה היא תאונת עבודה, על המשתמע מכך לעניין החזרי המוסד לביטוח לאומי לניזוק בגין הוצאות אלה, ובשים לב למצבה הבריאותי של התובעת, העשוי להצריך טיפולים נפשיים או טיפולי רפואה משלימה לטיפול בכאבי הכתף שאינם בסל הבריאות, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראשי נזק אלה לעבר ולעתיד בסכום כולל של 30,000 ₪.

ניכוי תגמולי המל"ל

בעלות הדין הגישו חוות דעת אקטואריות זהות כמעט, ולפיהן עומד סכום הניכויים לפי ריבית היוון של 3% על כ – 290,000 ₪, כולל מענק חד פעמי בסך של כ – 50,000 ₪ , מענק הצפוי, לטענת הנתבעת, להיות משולם לתובעת בגיל 64.

התובעת חולקת על טענת הנתבעת בעניין המענק החד פעמי, ואני מקבלת את טענתה לעניין זה: הנטל להוכיח שהמענק האמור אכן ישולם לתובעת מוטל על כתפי הנתבעת, שהרי טענה זו מקדמת את עניינה (ראו למשל רע"א 8744/08 קרנית נ' דוד ויצמן (ניתן ביום 21.11.2010), בפיסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית). הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

הנתבעת לא חלקה על טענת התובעת, ולפיה בשים לב לכך שהקצבה לה היא זכאית נמוכה מקצבת הזקנה, מתן המענק מותנה בהתנתקותה מענף נפגעי עבודה ומעברה לענף זקנה. טענת הנתבעת, ולפיה בהכרח תפעל התובעת כך , שכן "אין סיבה לסבור" שהתובעת תבקש להגיש בעתיד תביעה בגין החמרה במצבה (דבר שיישלל ממנה אם תתנתק מענף נפגעי עבודה) – נדחית על ידי , בהיותה ספקולטיבית גרידא.

כבר נפסק לא אחת כי ניכויי המל"ל נפסקים על פי חזקת ההמשכיות, ולפיה אין מקום להתחשב בשינויים צפויים במצבו של התובע או בפרמטרים העשויים להשפיע על גובה הקצבה, אלא בנסיבות מיוחדות. ניכוי תגמולי המל"ל נעשה כדבר שבשגרה תוך "צילום" המצב הקיים ביום מתן פסק הדין, על סמך הנחה שהמוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם את הקצבה אותה הוא משלם לנפגע על סמך ההחלטה שהתקבלה אצלו (ראו ע"א 7625/11 אסולין אבירם נ' עמית בן ישי (ניתן ביום 27.3.2012), בפיסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית). כאמור בפסק הדין, עמדה זו נועדה למנוע פתח לספקולציות ומניפולציות שאינן עולות בקנה אחד עם כלל סופיות הדיון המקובל בדיני הנזיקין.

העולה מהאמור הוא, שסכום הניכויים עומד על 240,000 ₪.

לא מצאתי לנכון לנכות מהניכוי האמור את שכר הטרחה ששילמה התובעת בגין ייצוגה במל"ל, וזאת מהנימוקים שפורטו בסעיף 215 לסיכומי הנתבעת.

סיכומו של דבר –

להלן סיכום הפיצויים בגין ראשי הנזק להם זכאית התובעת:

כאב וסבל
50,000
הפסד שכר לעבר
369,000
הפסד שכר לעתיד
270,000
אבדן הפרשות פנסיה
77,000
עזרת צד ג'
130,000
הוצאות רפואיות וניידות
30,000
סה"כ
926,000 ש"ח

לאחר ניכויי המל"ל: 686,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.

לאור השלב בו הסתיים הדיון בשאלת החבות בהסכמת הנתבעת, ולאור חלקה היחסי של ההתדיינות בנושא זה מכלל ההתדיינות בתיק, לא מצאתי לפסוק בנוסף ובנפרד שכר טרחת עו"ד בגין הגשת התצהירים בסוגיית החבות.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.