הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 56436-02-14

לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא

התובעים

1.האנייה מחמד אלסייד
2.חליל סייד

ע"י ב"כ עו"ד מאג'ד אגבאריה ז"ל

נגד

הנתבעים

1.חוסאם מוחמד גועבה

ע"י ב"כ עו"ד מוחמד אבו קטיש

2.עבד אלרחמאן כונה
3.נסרין חסונה
4.האני קרש
5.נסרין קרש

ע"י ב"כ עו"ד אשרף סיף

פסק דין

כללי

מונחת לפניי תביעה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסדר פשרה. מדובר בפסק דין שניתן בהליך קודם (תביעה כספית) אשר התנהל בין הצדדים (התובעים מזה והנתבע 1 מזה) [ת.א. (שלום - י-ם) 11898-01-12 גועבי חוסאם נ' חליל סייד, מיום 2.2.2014 (להלן: "פסק הדין" או "הסדר הפשרה")].

מחומר הראיות עולה, כי ההליך הקודם נסב על רקע חוזה שיתוף במקרקעין (קומבינציה) שנכרת בין הצדדים ביום 20.4.2010 (להלן: "חוזה הקומבינציה" או "החוזה"). לפי החוזה האמור, מכרו התובעים לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מגרש שהוא חלק מחלקת מקרקעין שבבעלותם (400 מ"ר מתוך 800 מ"ר), ובתמורה, התחייב הנתבע לבנות על אותו מגרש בניין מגורים בין שתי קומות, ושתי דירות בכל קומה (ארבע דירות בסך-הכל), כאשר מתוכן, שתי דירות תהינה מיועדות עבור התובעים (להלן בהתאמה: "המגרש" ו-"הבניין").

הנתבע, כשבפיו מספר טענות נגד התובעים (ביניהן: התברר לו בדיעבד כי שטח המגרש שרכש הוא קטן בכ-25% ממה שצוין בחוזה; התברר לו בדיעבד כי שביל הגישה למגרש אינו בבעלות התובעים כי אם בבעלות משותפת עם השכנים, ועוד), הגיש תביעה כספית כאמור, על סך 350,000 ₪ (להלן: "ההליך הקודם").

התובעים היו מיוצגים בהליך הקודם באמצעות עו"ד א' שעבאן (להלן: " עו"ד שעבאן"). הנתבע היה מיוצג באמצעות בא-כוחו הנוכחי, עו"ד מ' אבו קטיש.

אין מחלוקת כי במסגרת ההליך הקודם התקיימו שני דיונים, דיון מיום 25.2.2013 ודיון מיום 2.2.2014, זאת לצד מספר ישיבות גישור.

בדיון מיום 25.2.2013, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו (שורות 17-12, עמוד 1 בפרוטוקול הדיון באותו הליך):

"הגענו להסכמה דיונית לפיה צריך לפרק את החבילה באופן שיצא שמאי או מהנדס שישום את עלויות הבניה שנשא בהן התובע וגם את שווי הקרקע כקרקע פנויה. הברירה תהיה בידי הנתבע לאחר ששמאי ייתן את חוות דעתו או לפדות את ההסכם ולשלם לתובע את עלויות הבניה, או לחילופין לדרוש מהתובע שירכוש את הקרקע, הברירה תעמוד בידי הנתבע לתקופה של 60 יום לאחר קבלת דוח השמאי. אם הוא לא משלם את עלויות הבניה אנחנו נשלם את עלויות הקרקע"
(ההדגשות אינן במקור)

למעשה, הצדדים הסכימו על מינוי מומחה-שמאי מטעם בית המשפט, שישום את עלויות הבניה ללא המגרש ואת שווי המגרש ללא הבניין, כאשר זכות הבכורה בבחירה, לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה, נתונה לתובעים: ירצו בכך - רשאים הם לרכוש את הבניין תוך 60 יום; לא ירצו בכך או שמא תחלוף התקופה של 60 יום ללא מעש מצדם - ירכוש הנתבע את המגרש, הכל לפי השומות שקבע השמאי בחוות הדעת (להלן: "ההסדר הדיוני").

בית המשפט (כבוד השופטת ד' פיינשטיין) מינה את השמאי מר ע' בירן כמומחה מטעמו. המומחה, לאחר שביקר בנכס ועיין בחומר שהונח לפניו, נתן את חוות דעתו ביום 3.6.2013, אשר לפיה, בתמצית: שווי המגרש כשהוא פנוי הוא 485,000 ₪ ושווי עלויות הבניה של הבניין ללא מרכיב הקרקע, הוא 800,000 ₪ (להלן בהתאמה: " המומחה" ו-"חוות הדעת").

מעיון בתיק בהליך הקודם (הסכמת הצדדים: שורה 5, עמוד 18), עולה בין השאר, כי בהחלטה מיום 10.6.2013 ניתנה ההזדמנות לצדדים להפנות שאלות הבהרה למומחה. לעומת הנתבע ששלח שאלות כאמור למומחה (ראו פעילות בתיק מיום 25.6.2013), אין אינדיקציה לכך שהתובעים הפנו שאלות כלשהן למומחה.

ביום 4.8.2013 הודיע הנתבע על כוונתו לרכוש את המגרש לפי שומת המומחה, וביקש להפקיד סך 485,000 ₪ בקופת בית המשפט. ההודעה האמורה הועברה לתגובת התובעים עד יום 10.9.2013 (החלטה מיום 14.8.2013). ברם, תגובה מטעמם לא הוגשה.

עקב בקשה נוספת מטעם הנתבע לעניין ההפקדה כאמור (מיום 11.9.2013), ניתנה הזדמנות נוספת לתובעים להתייחס להודעת הנתבע עד יום 17.9.2013 (החלטה מיום 12.9.2013).

ביום 16.9.2013 הגישו התובעים, באמצעות בא-כוחם הקודם, הודעה שאינה ברורה אך ניתן להבין ממנה כי בכוונתם להגיש חוות דעת שמאית מטעמם. ביום 29.1.2014, מבלי שתינתן רשות בית המשפט לכך, הגישו התובעים חוות דעת שמאית מטעמם, לפיה בין השאר ובעיקר, שומת הבניין היא 500,000 ₪ (במקום 800,000 ₪ לפי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט). המומחה מטעם התובעים לא חלק בחוות דעתו על שומת המגרש.

ביום 2.2.2014 התקיים הדיון השני בהליך הקודם, לפני כבוד השופטת פיינשטיין, ובמסגרתו, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. להלן הציטוט של החלק הרלבנטי מפרוטוקול הדיון שכולל את הסדר הפשרה וגם חילופי דברים סמוך לאחר שהוקרא לפרוטוקול הדיון, תוך שמובהר כי הציטוט אינו כולל את התיקונים בפרוטוקול (לפי ההחלטה מיום 10.2.2014):

"ב"כ הצדדים: הגענו להסכמה לפיה:
התובע ירכוש את זכויות הנתבעים במגרש מס' 2ב' נשוא התביעה, במקרקעין הידועים כגוש 29525 חלקה 27. הכל כמפורט בהיתר בניה מס' 20090178, שניתן על ידי הוועדה מקומית לתכנון ובניה הראל ביום 23/3/2013, וזאת תמורת הסך 480,000 ₪ הכל כמפורט בחוות דעתו של השמאי עמית בירן.
מוסכם כי לתובע תהיה זכות מעבר במדרגות שבקצה המערבי של החלקה.
עוד מוסכם כי כל צד יישא במסים החלים עליו בגין עסקה זו, כלומר, התובע מתחייב לשלם את מס הרכישה שחל עליו והנתבעים מתחייבים לשלם את מס השבח, ככל שיחול.
התשלומים יבוצעו באופן הבא: מלוא הסכום יופקד בקופת ביהמ"ש בתוך 10 ימים, והנתבע יקבל לידו סך של 320,000 ₪ מתוך סכום זה, והיתרה בסך 160,000 ₪ תועבר לחשבון נאמנות משותף שייפתח על ידי ב"כ הצדדים. ב"כ הצדדים יהיו רשאים להעביר כספים מתוך סכום זה לצורכי תשלומי המס של הנתבעים ו/או כל תשלום שעל הנתבעים לשלם לצורך העברת הזכויות ע"ש התובע.
הצדדים מתחייבים לחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך דיווח על העסקה והעברת הזכויות, ולשם כך יתנו בתוך 5 ימים ייפויי כוח בלתי חוזר לבאי כוחם במשותף.
החזקה תועבר לידי התובע מיד עם הפקדת הסכום בתיק בית המשפט והוא יהיה רשאי לנהוג במקרקעין מנהג בעלים.
נבקש שביהמ"ש ייתן להסכמה זו תוקף של פסק דין.
הנתבע: אני מבין את ההסכמה ומסכים לה לאחר שבא כוחי הסכים ותרגם לי. אני מבקש לקבל את כל הסכום ואני מבטיח לשלם את המסים.
ביהמ"ש מסביר לנתבע כי הסדר כזה אינו מקובל ושואל אם הוא מסכים להסדר כפי שהוסכם.
הנתבע 1: אני מסכים.
ב"כ הנתבעים: לי יש ייפוי כוח גם מאשתו של הנתבע 1 והיא מסכימה להסכם ויפתה את כוחי ולמעשה גם את כוחו של בעלה להגיע לכל הסדר"
(ההדגשות אינן במקור)

ביום 3.2.2014 הגיש בא-כוח הנתבע בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון. הבקשה כללה מספר תיקונים שאינם רלבנטיים לענייננו. פרוטוקול הדיון תוקן בהחלטה מיום 10.2.2014. חשוב לציין כי הבקשה הייתה בהסכמת בא-כוחם הקודם של התובעים.

הנתבע הפקיד בקופת בית המשפט את הסך המוסכם (480,000 ₪). בית המשפט הורה ביום 6.3.2014 להעביר לתובעים סך 320,000 ₪ לפי פסק הדין.

התביעה בהליך דנן, לביטול פסק הדין, הוגשה ביום 27.2.2014.

בקשת התובעים לעיכוב ביצוע פסק הדין התקבלה בכפוף להפקדת סך 300,000 ₪ (החלטת כבוד השופטת פיינשטיין בדיון מיום 3.4.2014). ברם, משלא הופקד הסכום האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה (החלטה מיום 23.4.2014).

מטיעוני הנתבעים - שלא נסתרו - עולה כי חלק מהדירות בבניין כבר נמכרו.

תמצית טענות התובעים

התובעים טוענים בין השאר, כי התובעת לא ידעה על ההסדר ולא נתנה את הסכמתה לו. ייפוי הכוח שחתמה עליו התובעת לייצוג באמצעות בא-כוחה הקודם עו"ד שעבאן היה לצורך הגנה בגין התביעה הכספית. התובעת לא נתנה ייפוי כוח לצורך ויתור על בעלותה במגרש וחתימת עו"ד שעבאן בשם התובעת על ההסדר היא חריגה ממשית מהשליחות שניתנה לו, ולכן הסכמתו בהסדר ביחס אליה ללא הסכמתה המפורשת, היא בטלה ומצדיקה את ביטול ההסדר.

התובעים טוענים גם, כי יש לבטל את ההסדר בשל יצירת מצב של אי-צדק. לפי חוזה הקומבינציה מגיעות לתובעים שתי דירות מגורים, ששווין מוערך בכמיליון שקלים לפחות, כאשר לפי הסדר הפשרה הם מקבלים למעשה רק כשליש מסכום זה. בנוסף, בחוזה האמור, הוסכם כי כל המיסים החלים על העסקה יישא בהם הנתבע, לכן הטלת המיסים על התובעים בשלב הסדר הפשרה היא קיפוח בולט. תביעתו הכספית של הנתבע בהליך הקודם עמדה על סך 300,000 ₪ אך לפי הסדר הפשרה קיבל הנתבע פי-שלוש ממה שתבע.

התובע טעה והוטעה על-ידי בא-כוחו הקודם בנוגע לאופציות שעמדו לפניו בדיון מיום 2.2.2014 מאחר והיה נתון תחת לחץ ולכן הוא הסכים לפשרה. התובע הבין כי אם לא יסכים להצעת הפשרה, הוא יאבד את "הכל" ולתובעים ייגרם נזק גדול. לטענת התובעים, הטעות של התובע הייתה בהבנת תגובת בית המשפט לסירובם להצעה (סעיף 29 בכתב סיכומי התובעים).

בית המשפט שנתן תוקף להסדר הפשרה, חרג מסמכותו מאחר ומדובר בשאלת בעלות, ולכן הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי. על כן, גם מטעם זה הסדר הפשרה בטל.

התובעים עותרים להחזרת האיזון בין הצדדים העיקריים של החוזה. במקרה זה, הביטול המתבקש הוא חלוקת הרווח בין הצדדים בשווה הן בתמורה שנתקבלה הן בעין, קרי: בחלקים שלא נמכרו ונשארו בחזקת הנתבע, ואין בכך כדי לפגוע בצדדים שלישיים.

תמצית טענות הנתבע

הנתבע שעותר לדחיית התביעה נגדו, טוען בין השאר, כי אין כל עילה לביטול פסק הדין. היעתרות למבוקש תביא למצב של אי-צדק כלפיו שכן כבר שינה את מצבו לרעה לאחר ההליך הקודם, לאחר ששילם את מלוא התמורה בהתאם להסדר, הכשיר את הבניין ומכר חלקים ממנו לצדדים שלישיים.

ההסדר הוא ברור והתובע היה מעורב במהלך ניסוחו. בכל מקרה, התובעים עותרים לביטול פסק הדין ולא לביטול ההסדר הדיוני. כך שביטול פסק הדין לא יסייע להם.

התובעים לא עמדו בהסדר הדיוני ולא שילמו לנתבע את שווי ההשקעה. בכל מקרה, הסדר הפשרה אינו הסדר מקפח שכן התובעים קיבלו את שווי המגרש כפי שנקבע על-ידי השמאי מטעם בית המשפט.

טענת התובעים לפיה הם הוטעו על-ידי בא כוחם הקודם בנוגע לחובת תשלום המיסים, מדובר בטענה שאינה נכונה. גם ההשוואה שהם עושים בין הסדר הפשרה לבין חוזה הקומבינציה, אינה במקומה שכן גם בחוזה האמור, המיסים לא הוטלו כולם על הנתבע. סעיף 12 בחוזה האמור, עליו מתבססים התובעים בטענתם בנושא זה, אינו עוסק במס שבח אלא באגרות, בהוצאות ובשכר טרחת עורכי-דין בלבד.

ביחס לטענת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט לאשר את הסדר הפשרה, אין בה ממש, שכן מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, כך שטענה זו מועלית בחוסר תום לב. הסדר הפשרה אינו בגדר פסק דין הצהרתי על זכויותיו של הנתבע במקרקעין אלא מדובר בהסכם שנמצא בגדר החזקה והשימוש במקרקעין.

בפועל, התובעים בסיכומיהם ויתרו על הסעד המבוקש בתובענה שעניינו ביטול הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אלא הם עותרים כעת לסעד אחר, חדש, שהוא חלוקת הרווח שהתקבל בגין מכירת הדירות כאשר התובעים מגדירים זאת כהחזרת האיזון הכלכלי בין התובעים לבין הנתבע. אין להיעתר לסעד זה שאינו כלול בתביעה.

הנתבע דיווח על העסקה לרשות המיסים ושילם מס רכישה. בנוסף, הוא השלים את עבודות הגמר בבניין ומכר חלקים ממנו לנתבע 2 ולנתבעת 3. העסקאות דווחו לרשות המיסים ושולם בגינן מס. הנתבעת 3 מכרה את חלקה בנכס לנתבעים 5-4.

תמצית טענות הנתבעים 5-2

הנתבעים 5-2 מצטרפים לטענות הנתבע בהגנתו וטוענים, כי התובעים זנחו בסיכומיהם את הסעדים שתבעו בתביעתם כנגד הנתבע, צמצמו אותם לסעד אחד שמופנה כלפיו בלבד. כאמור, בסיכומיהם עותרים התובעים להחזרת האיזון הכלכלי בין התובעים לבין הנתבע.

מאחר והתובעים לא עותרים לקבלת סעד כלשהו כנגד הנתבעים 5-2, יש לדחות את התביעה נגדם תוך חיוב התובעים בהוצאותיהם, שכן נגררו להליך ולניהול הגנה.

ראיות הצדדים

מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית שלהם. כמו כן, הוגש תצהיר של עו"ד שעבאן. התובע והעד מטעמו העידו לפניי בדיון מיום 14.2.2018. בשל אי-התייצבות התובעת, נעתרתי בדיון האמור לבקשת הנתבעים להוצאת תצהירה מתיק בית המשפט (והמעיין יעיין בהחלטה בדיון).

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבעים 4-1. הנתבעים 1 ו-2 העידו לפניי. לאור הודעת בא-כוחם המנוח של התובעים בדיון, התייתר הצורך בהעדת הנתבעים 3 ו-4 (שורות 3-2, עמוד 24).

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר שהונח לפניי, עיינתי בתיק בית המשפט בהליך הקודם, שמעתי את עדות התובע ועדות העד מטעמו (עו"ד שעבאן), וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות שכן התובעים לא הוכיחו לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי כי קיימת עילה לביטול פסק הדין; ודוק: התובעים לא הוכיחו במשפט כדבעי כי ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין, ניתן על-יסוד טעות, קדמה לו הטעיה או שמא נכרת תחת לחץ.

התשתית הנורמטיבית

פסק דין שנותן תוקף להסכמות בין הצדדים, הוא ממזג שני פנים: פן הסכמי ופן שיפוטי [רע"פ 7148/98 ארנון עזר נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 344 (1999)].

כאשר טענת הנפגע מתייחסת לפן השיפוטי, כי אז רשאי הנפגע לערער על פסק הדין בדרך שהותוותה לכך בדין [רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 16.3.2006 (פסקה 3)]. לעומת זאת, כאשר טענת הנפגע מהסכם הפשרה מתייחסת לפן ההסכמי, כי אז רשאי הנפגע לעתור לביטול פסק הדין בתביעה עצמאית [ע"א 3203/91 אזולאי ליאורה נ' אזולאי יצחק, מיום 23.10.1995 (להלן: "עניין אזולאי")].

הלכה היא כי רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין [רע"א 816/11 שירותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין, מיום 8.12.2011 (פסקה 6) (להלן: "עניין ברנשטיין")], וזאת בשל הצורך לעודד פשרות וגם לא לפגוע בסופיות הפשרה [ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא(1) 577 (1997); ראו גם: ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, מיום 15.11.2007 (פסקה 9)].

הסמכות לדון בתביעה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, מסורה לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט שנתן את פסק הדין [ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689 (1991)]. הרציונל מאחורי ההלכה האמורה, מתבסס על מספר טעמים: הכבוד ההדדי שרוחשות הערכאות המשפטיות זו לזו [ראו והשוו: עניין אזולאי לעיל, פסקה 4; ע"א 394/88 ד"ר פרנק אלן מאייר נ' אלינוער מאייר, פ"ד מד(2) 471, 474 (1990)]; כלל ההמשכיות [בג"צ 637/77 רבקה פריזנד נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לב(2) 485, 489 (1978)]. במקרים שמועלית טענה לביטול פסק דין שהושג במרמה - הגיוני יותר שאותו בית משפט שנתן את פסק הדין, הבקי בכל מסכת הראיות, הוא שיבחן את הטענה לגופה [ראו ספרה של נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", תל-אביב (תשנ"א-1991), עמוד 600].

זה המקום לציין כי ההליך דנן נדון תחילה לפני כבוד השופטת פיינשטיין, אך עקב מינויה לסגנית נשיא ומעברה לבית משפט השלום בבית שמש, המשך הדיון בהליך עבר לפניי.

לפי סעיף 14 חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז-1977 (להלן: "חוק החוזים") שעניינו "טעות":

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה"

סעיף 15 בחוק החוזים שעניינו " הטעיה", מורה כלהלן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן"

בעניין ברנשטיין לעיל (פסקה 6), צוין כי אחת מן הטענות הנפוצות בהן נעשה שימוש בניסיון לבטל הסכמי פשרה, היא הטענה לפיה הסכם נגוע בטעות או בהטעיה. ואולם, על מנת לעודד פשרות באופן כללי ועל רקע המגמה שלא לעודד הליכים לביטול הסכמי פשרה, נקבע כי אם מדובר בטעות בחלוקת הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים להסכם, לא יהיה בכך, ככלל, כדי להצדיק את ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין [ראו והשוו גם: ע"א 9344/04 דניאל אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, מיום 10.9.2006; ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, מיום 15.11.2007].

מן הכלל אל הפרט

למעשה, בפי התובעים שלוש טענות עובדתיות עיקריות (וכנגזר מהן ההיבטים המשפטיים): הראשונה - התובעת לא הסכימה להסדר הפשרה והוא נכרת ללא הרשאתה; השנייה - לתובע הוצג במעמד הדיון מיום 2.2.2014 כי אם לא יתן תשובה במעמד אותו דיון הוא יפסיד את "הכל" (סעיף 12 בתצהירו); השלישית - בית המשפט לא נעתר לבקשה ליתן אורכה על מנת לאפשר לתובעים לגייס את הכספים לרכישת הבניין (סך 800,000 ₪). על-יסוד כל אלו, טוענים התובעים, ובעיקר התובע, כי הסדר הפשרה נכרת עקב טעות והטעיה וכי קיימת עילת ביטול לפי חוק החוזים.

האם התובעת הסכימה להסדר הפשרה

לאחר שעיינתי בחומר הקיים בתיק והתרשמתי מעדויות עדי הצדדים, סבורני כי טענות התובעים לפיהן התובעת לא הסכימה להסדר הפשרה ולכן הוא בטל מטעם זה, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות התובעים עצמם ואינה סבירה בנסיבות העניין, ולכן דינה להידחות.

ראשית: אמנם התובעת הגישה תצהיר בהליך דנן, אך לא התייצבה לדיון ההוכחות. נטען כי התובעת הייתה חולה "מאד" ולכן לא יכלה להתייצב (שורה 13, עמוד 12), ברם לא הוצג אישור רפואי כלשהו, וכלל לא ברור מדוע לא נתבקשה דחיית הדיון מבעוד מועד. על כן, משלא התייצבה לדיון, לא ניתן להעמיד את טענות התובעת העובדתיות לפני חקירה נגדית, ובפרט, לבדוק מתי נודע לה אודות ההסדר, האם הסכימה לו עוד באותו יום או בדיעבד, ובכלל, מה היקף ההרשאה שניתן לעו"ד שעבאן עת חתמה על ייפוי הכוח.

אזכיר בהקשר זה, כי הן התובעים הן עו"ד שעבאן, לא הציגו את ייפוי הכוח עליו חתומה התובעת, ולעניין זה, לא הובהר על-ידי התובעים די-הצורך אם ייפוי הכוח מסמיך או שאינו מסמיך את עורך-הדין להתפשר גם בשמה. כזכור, עו"ד שעבאן הודיע בדיון מיום 2.2.2014 בהליך הקודם, בזו הלשון: " לי יש ייפוי כוח גם מאשתו של הנתבע 1 והיא מסכימה להסכם ויפתה את כוחי ולמעשה גם את כוחו של בעלה להגיע לכל הסדר" (שורות 35-34, עמוד 4).

הודעה כאמור שנמסרת על-ידי עורך-הדין באולם בית המשפט, בנוכחות התובע עצמו שהוא בעלה של התובעת, ודאי שלא היה כל מקום לפקפק בה (ראו והשוו: שורות 8-3, עמוד 20), מה גם שלא נמצא בפרוטוקול הדיון האמור כל תיעוד - וגם לא נטען - כי נדרשת דחייה על מנת להשיג את הסכמת התובעת. בכל מקרה, טענות התובעים לעניין היקף או טיב הייצוג המשפטי שקיבלו באמצעות בא-כוחם הקודם, ומבלי לקבוע כל עמדה או ממצא בעניין זה - דומה כי מקומן של טענות אלו להתברר ביריבות הישירה ביניהם ככל שתהיה.

שנית: כפי שניתן להיווכח מעיון בהסדר הפשרה מזה ובהסדר הדיוני מזה (שהוגש כשנה קודם לכן), עולה באופן ברור כי הסדר הפשרה הוא המשך להסדר הדיוני שהושג בין הצדדים עוד ביום 25.2.2013 (ראו והשוו: שורות 23-22, עמוד 16; שורות 35-30, עמוד 20).

בפועל, הסדר הפשרה הוא מימוש (עם שינוי קטן בגובה התמורה) של האופציה לפיה הנתבע ירכוש את המגרש. המגרש נרכש לפי הסדר הפשרה בסך 480,000 ₪ במקום 485,000 ₪ לפי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט.

אין זה סביר שהתובעת לא ידעה על ההסדר הדיוני. התובעים ידעו בדבר מינוי המומחה מטעם בית המשפט, ידעו בדבר ביקורו בנכס, ידעו בדבר קיום חוות הדעת שנתן ואף למעלה מכך, ביקשו לחלוק עליה באמצעות חוות דעת מטעמם. עולה אם כן, שהתובעת ידעה על קיום ההסדר הדיוני, וממילא, חזקה שהיא מסכימה לפשרה שהושגה, שהיא כאמור, אחת האופציות בהסדר הדיוני. חזקה דנן לא נסתרה.

הגם מעדות התובע בתחילת חקירתו הנגדית ניתן היה להתרשם כי אינו מתמצא ברזי ההליך המשפטי הקודם, אך בהמשך ברי שהוא הבין את ההסדר הדיוני. התובע העיד: "...אני כששמעתי על הדברים האלה בבית המשפט, שהשמאי העריך 800,000 ₪ עבור הבניין, 480,000 ש"ח שווי האדמה, אני סירבתי..." (שורות 18-17, עמוד 26). לדבריו, נודע לו אודות המספרים האמורים רק ביום הדיון 2.2.2014 (שורה 34-30, עמוד 26). ברם, עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסת העד מטעם התובעים, עו"ד שעבאן, שהעיד כי הקריא לתובעים את חוות הדעת בביתם (שורה 31, עמוד 17). התובע אשר הביע את דעתו לפיה עו"ד שעבאן הוא אמין (שורה 6, עמוד 27), עת נשאל לעניין הגרסה דלעיל של עו"ד שעבאן, הוא כפר בה (שורה 10, עמוד 27; שורות 34-32, עמוד 28). יותר מזה, כזכור, התובעים הגישו חוות דעת מטעמם (ללא היתר) עובר לדיון מיום 2.2.2014, כך שאין בידי לקבל את גרסת התובע לפיה נודע לו על השומות של המומחה מטעם בית המשפט רק בדיון.

על כן, נחה דעתי כי התובעים ידעו על ההסדר הדיוני והבינו אותו, ולא קיימו אותו כאמור (שורות 36-31, עמוד 17). בכל מקרה, נדחית בזאת טענת התובעת לפיה לא ידעה על הסדר הפשרה וכי לא נתנה את הסכמתה להסדר זה (ראו והשוו: שורה 35, עמוד 16; שורות 13-8, עמוד 17; שורות 17-16, עמוד 17).

טענת התובעים לפיה הסכמת התובע ניתנה בטעות או הטעיה

גם כאן, לדידי, התובעים לא הוכיחו כדבעי קיומה של כל עילה חוזית שמצדיקה את ביטול פסק הדין. הטענה לפיה התובעים טעו או הוטעו, זולת אולי טעות בכדאיות העסקה (נושא שאתייחס אליו בהמשך), אינה סבירה בנסיבות העניין.

כאמור, הסדר הפשרה הוא המשך של ההסדר הדיוני, כך שהאופציה אשר מומשה בפשרה (גם אם בדיעבד התברר לתובעים שמדובר באופציה שאינה כדאית עבורם מבחינה כלכלית), הרי היא אחת האפשרויות שהוסכמו בין הצדדים כשנה קודם לכן.

מעיון בהסדר הפשרה ניתן להתרשם כי הוא ברור, מפורט בפשטות ומנומק, כך שנראה כי הוא נוסח באופן קפדני וזהיר.

מלשון ההסדר ניתן להתרשם כי הוא מבוסס כדבעי על החומר הקיים בתיק, שכן:

ראשית - כאמור, מסגרת הסדר הפשרה נובעת מההסדר הדיוני מיום 25.2.2013. סביר להניח כי לוּ עמדו התובעים בהסדר הדיוני, במובן זה שהיו מממשים את זכות הבכורה בבחירה, סביר שהדיון מיום 2.2.2014 היה מתייתר וגם התביעה כאן.

שנית - שווי המגרש מעוגן היטב בחוות הדעת של השמאי מטעם בית המשפט. חוות הדעת האמורה לא נסתרה, בפרט ביחס לשווי המגרש. התובעים לא שלחו שאלות הבהרה למומחה (שורות 25-22, עמוד 17) וגם אין כל אינדיקציה לכך שביקשו מבית המשפט לזמנו לחקירה לעניין חוות דעתו. לא זו אף זו, מעיון בחוות הדעת של השמאי מטעם התובעים (שהוגשה לתיק בית המשפט ללא היתר), עולה כי השמאי מטעמם כלל לא נתבקש לשום את ערך המגרש. המחלוקת הייתה אך לעניין שומת עלויות הבנייה של הבניין. אם לא די בכל אלה, מעדות התובע עצמו עולה כי השמאי מטעמו אמר לו שערך המגרש לפי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט הוא מקובל (שורות 27-25, עמוד 27).

למעלה מן הצורך אעיר כי לפי תמונת המצב שנוצרה לאחר מתן חוות הדעת השמאית מטעם התובעים, ערך הבניין הוא לכאורה 500,000 ₪ ולפי חוות הדעת השמאי מטעם בית המשפט, ערך המגרש הוא כ-485,000 ₪. על כן, מבחינה כלכלית, גם אם היינו מאמצעים את חוות הדעת של התובעים (ואיני קובע כך), הרי לכאורה, לפי הברירה שהייתה יכולה להיווצר בידי התובעים: לרכוש את הבניין מהנתבע תמורת חצי מיליון ₪ או למכור לו את המגרש תמורת חצי מיליון ₪. יוצא אפוא, כי לפי הערכים דלעיל, אין פער משמעותי בין עלות הבניין לדידם לבין עלות המגרש. יוצא אם כן כי התוצאה האופרטיבית של מכר המגרש לנתבע, לפי הסדר הפשרה, אינה מקפחת בנסיבות העניין.

אזכיר בהקשר זה כי רצון הצדדים היה "לפרק את החבילה" (שורה 12, עמוד 1 בפרוטוקול הדיון מיום 25.2.2013). מכאן, נראה כי לא היו ברירות רבות לפני הצדדים, וכפי שהוסכם, או שהתובעים ירכשו את הבניין (צעד שלא עשו) או שהנתבע ירכוש את המגרש (הדבר שנעשה בהסדר הפשרה ובהתאם להסדר הדיוני).

טענת התובע בתצהירו לפיה הבין מדברי בא-כוחו הקודם כי אם לא יסכים להצעת הפשרה כי אז הם "מפסידים את הכל" (סעיפים 12, 15 ו-17) - אינה סבירה בנסיבות העניין ובכל מקרה לא הוכחה כדבעי במשפט. שכן, גם אם אניח כי התובע לא הבין באופן מפורט את פרטי הסדר הפשרה המוצע בשל קשיי שפה (טענה שמעוררת קושי בשל כך שבא-כוחם הקודם של התובעים הוא דובר השפה הערבית), הרי לפני הצדדים לא היו אופציות רבות כאמור זולת שתי האופציות שעוגנו בהסדר הדיוני.

מכאן, ייתכן מצב שבו בחרו התובעים באופציה שהיא פחות כדאית מבחינה כלכלית מנקודת מבטם, אך אין מצב שבו הם היו "מפסידים את הכל" כטענתם. עו"ד שעבאן הסביר: " התכוונתי שיפסיד את החלק הזה של 480 אלף ₪, לא הכול. לא התכוונתי לכל הקרקע, התכוונתי למה שנרשם בחוות הדעת" (שורות 25-23, עמוד 19), ובהמשך העיד: "...הסברתי לו את הכול, הסברתי לו גם מה שאמרתי לבית משפט הזה, שבית משפט לא נתן לנו ארכה נוספת, או לשלם עכשיו היום, או יפסיד והצד השני ישלם את הסכומים, וזה לגבי סעיף 11. לגבי סעיף 12, הכוונה היא או שהם ישלמו או שהוא ישלם, בגלל שלא גייס כסף אז הם ישלמו כי בית משפט יתן את פסק הדין באותו היום, לא מפסידים את הקרקע" (שורות 30-27, עמוד 23).

בכל מקרה, ככל שיש לתובעים טענות בנושא הבנת הסדר הפשרה לפני שמסרו את עמדתם לבית המשפט, מקומן של אלו להפנות למי שייצג אותם באותו הליך. מובהר שוב כי אינני מביע בזאת כל עמדה ביחס לאיכות וטיב הייצוג של התובעים על-ידי עו"ד שעבאן.

כמו כן, ביחס לטענות התובעים לעניין החיוב הפיסקאלי שהוטל עליהם במסגרת הסדר הפשרה - גם כאן, לא השתכנעתי כי התובעים טעו או הוטעו על-ידי מאן דהו בנדון. הסדר הפשרה מעגן - ומפרט - נושא החיובים הפיסקאליים, לרבות נשיאת התובעים במס שבח (סעיפים 3, 4 ו-5). למעלה מכך, התובע עצמו ביקש בדיון כי יקבל את כל כספי התמורה ומסר "אני מבטיח לשלם את המסים" (שורה 28, עמוד 4), אך לאחר דברי בית המשפט שנאמרו בהקשר הנדון (שורה 30, עמוד 4), הוא הסכים להסדר הפשרה. זה המקום להעיר, כי כפי שניתן להתרשם, דברי בית המשפט שנרשמו בפרוטוקול ולפיהם: "ביהמ"ש מסביר לנתבע כי הסדר כזה אינו מקובל ושואל אם הוא מסכים להסדר כפי שהוסכם", לא התרשמתי כי מדובר בהסתייגות כביכול של בית המשפט להסדר הכולל של הפשרה, אלא אך ורק לבקשת התובע לקבל את מלוא סך התמורה לידיו תוך הבטחה שישלם את המיסים המתחייבים. התרשמותי מבוססת הן על מיקום והקשרם של דברי בית המשפט בפרוטוקול הדיון הן על הגיונם של הדברים.

זאת ועוד, גם טענת התובעים לפיה הסדר הפשרה שינה את חוזה הקומבינציה כך שבסופו של יום הם נושאים במס שבח בשעה שלפי החוזה האמור אין כך הדבר - הרי טענה זו מעוררת קושי בשני מובנים: ראשית - חוזה הקומבינציה כבר אינו רלבנטי עוד משעה שהסכימו הצדדים להסדר הדיוני מיום 25.2.2013; שנית (וזה העיקר) - גם החוזה עצמו אינו ברור לעניין חלוקת נטלי המס, שכן בסעיף 12 שבו, עולה כי (תרגום שלי - מ.ח.י) " כל האגרות, הוצאות הוויתור ושכר טרחת עורכי-דין" יישא בהן הרוכש (הנתבע). אין התייחסות לכאורה למיסי מקרקעין.

בפסק הדין בעניין ע"א 7024/97 ניסים עדיקה נ' אהוד תמיר, פ"ד נד(5) 826 (2000), נקבע בין השאר (פסקה 4):

"על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על-פי מבחן אובייקטיבי...
עם זאת, מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא הייתה ידועה לצד השני, ומאחר שאין כל דופי בהתנהגותו של צד זה, מותנה הביטול בשיקול-דעתו של בית-המשפט, שרשאי לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת""

בפסק הדין בעניין ע"א 7663/1 גבריאל דדון נ' יוסף יהויקים חדד, מיום 29.4.2013 (להלן: "עניין דדון"), נקבע, בין השאר (סעיף 1 בחוות דעתו של כבוד השופט י' דנציגר):

"אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום "קניית סיכון" מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב"סוף פסוק" וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת...
לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר בהשוואה לנטל ההוכחה שנדרש להוכחת קיומו של פגם בכריתת הסכם "רגיל" (שכשלעצמו אינו נטל קל), אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה"
(ההדגשות אינן במקור)

התובעים עליהם מוטל הנטל כאמור להוכיח את טענותיהם בדבר טעות [ראו גם: ע"א 457/77 מפעלי פתים טרומיים נ' סלומון טמסית, פ"ד לב(2) 42 (1978)], לא הרימו את הנטל להוכיח כי התקשרו בהסדר הפשרה עקב טעות, כי ניתן להניח שלולא הטעות לא היו מתקשרים בהסדר וכי הצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך.

ממכלול התמונה המצטיירת מחומר הראיות, עולה הרושם כי "הטעות" כביכול של התובעים אולי נעוצה בהערכתם השגויה ביחס לגובה המס שנובע מהעסקה, טעות אשר ככל שהתרחשה (ואיני קובע כך), היא טעות מקצועית של התובעים עצמם בכדאיות העסקה. מעדות התובע לפניי עולה שהוא סבר כי מס השבח הוא עשרות אלפי שקלים בלבד, ולא סבר שזה למעלה מכך (ראו: שורות 9-4, עמוד 28).

לפיכך, נראה כי הסכמת התובעים ניתנה בדעת צלולה ולאחר התייעצות עם בא-כוחם הקודם, ומכאן נראה כי היה מקום ליתן להסכמות הצדדים תוקף של פסק דין וודאי שהיה רשאי הנתבע להסתמך על הסדר הפשרה.

לפי כתב סיכומי התובעים, כפי שניתן להתרשם, "טעות" התובעים היא הערכה שגויה בכדאיות העסקה, ובעיקר, התחושה שלהם לפיה יכלו להפיק רווח יותר גבוה ממכירת המגרש. חיזוק לכך ניתן למצוא בסעיף 16 בתצהיר התובע. בסיפא של כתב סיכומיהם, שמפזר את הערפל בנדון, לפיו: "במקרה זה, "הביטול" המתבקש הינו, חלוקת "הרווח" בין הצדדים (התובעים והנתבע 1) בשווה הן בתמורה שנתקבלה והן "בעין" בחלקים שלא נמכרו, ונשארו בהחזקת הנתבע 1" (סעיף 39). בא-כוחם הקודם של התובעים, עו"ד שעבאן, עת נשאל "מה קרה עם התובעים, מתי אמרו לך טעית והטעית", הוא השיב: "לא שלא מסכימים, לא מרוצים מהתוצאה" (שורות 19-18, עמוד 20). התובע עצמו העיד, כי ביום 2.2.2014 מסר לו בא-כוחו הקודם "...שזה הדיון האחרון ואין לנו זמן או ככה או ככה", כאשר נשאל למה כוונתו "ככה או ככה", הוא השיב: "אני מתכוון לכך שפס"ד יינתן ומה שיכול להיות שאני חייב לקבל את החלטת בית המשפט. אני סמכתי על כך שאקבל חלק שווה כמו של חוסאם" ובהמשך העיד בתשובה על שאלת בית המשפט, כלהלן: "לשאלת בית המשפט ביום 2.2.14, מה חשבת שבית המשפט הולך לפסוק, אני משיב, שחשבתי שאקבל את זכויותיי באופן צודק" (שורות 11-3, עמוד 29).

לא זו בלבד, התובעים גם לא הוכיחו כדבעי כי הייתה טעות וכי נסיבות העניין מצדיקות את ביטול ההסדר "מן הצדק" [סעיף 14(ב) בחוק החוזים]. הנתבע הוכיח במשפט כי נהג לפי ההסדר הדיוני והסדר הפשרה. הוא הסתמך על האמור, שילם את המיסים המתחייבים ואף מכר חלק מזכויותיו בבניין לצדדים שלישיים. לא מצאתי כי נפל דופי בהתנהגות הנתבע.

בפסק הדין בעניין 5054/11 ספיר וברקת בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר, פ"ד סו(1) 480 (2013), נקבע בין השאר (פסקה 31):

"הטעם לכך שזכות הביטול במקרה של טעות משותפת אינה אוטונומית אלא נתונה לשיקול דעת בית המשפט אשר רשאי להורות על הביטול במקרים בהם ראה שמן הצדק לעשות כן הוא, כי בהתנהגותו של הצד שאינו חפץ בביטול ההסכם לא נפל כל פגם.... על כן, בפוסקו בשאלה כלום יש מקום לבטל את החוזה, על בית-המשפט לחתור למציאת האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים. השיקולים אותם, בין היתר, ישקול בית המשפט בהקשר זה הם: מהות העסקה, הנסיבות האופפות אותה, האינטרסים של בעלי הדין, התוצאות האפשריות עבור כל אחד מהם, וכן התנהגותם לפני כריתת החוזה ולאחריה"

בפסק הדין בעניין ע"א 690/88 חדי רובין נ' שמעון רובין, פ"ד מד(3) 459 (1990), נקבע בין השאר (פסקה 7), כי: "במסגרת הכרעתו בשאלה, אם "מן הצדק" לבטל את החוזה, חייב השופט לתת את דעתו לאיזון האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר". עוד נקבע, בעניין בג"צ 221/86 אליעזר כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 483-482 (1987), כי: "להפעלת סמכות הביטול לפי סעיף 14(ב) נדרש (כזכור), בין יתר התנאים, כי בית המשפט יראה, 'שמן הצדק לעשות זאת'. לשם כך על השופט לשקול את האינטרסים של שני בעלי הדין, את התוצאות האפשריות לכל אחד מהם, וכן את התנהגותם, לפני כריתת החוזה ולאחריהן".

במילים אחרות, על הצד לחוזה שטוען כי טעה, לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול, היינו: העוול שיגרם לו אם יישאר קשור בחוזה שבו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שיגרם לצד השני על-ידי עצם הביטול.

התנהגות הצדדים, ובפרט התנהגות התובעים במשך השנה מיום הסגת ההסדר הדיוני ועד הסדר הפשרה, לרבות במעמד הדיון מיום 2.2.2014 אינה מלמדת כי הם טעו, ומנגד, התנהגות הנתבע מראה כי ככל שיבוטל הסדר הפשרה, העוול שייגרם לו ולצדדים השלישיים, הוא גדול בהרבה מזה שייגרם לתובעים (אם בכלל), ככל שההסדר ייוותר על כנו.

כפי שניתן להתרשם, לעומת הנתבע, התנהלות התובעים הייתה נגועה, במידה לא מבוטלת, בחוסר רצינות; אסביר - ככל שהתובעים חלקו על שומת המומחה, לא רק שלא ביקשו להעביר אליו שאלות הבהרה ולא ביקשו לחקור אותו, אלא שגם, לא ניתן היה להתרשם כי עשו מאמצים ממשיים כדי לגייס את הסכום הנדרש לרכישת הבניין, תוך 60 יום (שורות 7-6, עמוד 22), ואף לאחר מכן, למצער עד מועד הדיון מיום 2.2.2014. בנוסף, לא ניתן היה להתרשם כי הם טרחו לגייס את הסכום שלפי חוות הדעת שלהם (כ-500,000 ₪). אם לא די בכך, גם כאשר נעתר בית המשפט, בהליך זה, לעכב את ביצוע פסק הדין תוך התניית העיכוב בהפקדת סך 300,000 ₪, לא נראה כי התובעים טרחו לגייס אף את הסכום האמור.

התובעים גם לא הוכיחו כי הוטעו על-ידי הנתבע או על-ידי אחר מטעמו, הן במעמד גיבוש הסדר הפשרה בין באי-כוח הצדדים הן עובר לכן. טענות התובעים בדבר הטעיה הועלו באופן כללי וללא תימוכין משכנעים.

לסיכום פרק זה, לטעמי, בעניינם של התובעים יפים דברי בית המשפט העליון בעניין דדון לעיל (פסקה 3 בחוות דעתו של כבוד השופט דנציגר) לפיהם:

"ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר"

האם הסכמת התובעים ניתנה תחת לחץ

גם כאן, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועל-יסוד החומר שהונח לפניי, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הוא הסכים להצעת הפשרה תחת לחץ.

ובכן - הסדרי פשרה, מעצם טבעם, הם מועדים יותר מהסכמים רגילים לטענות בדבר פגמים ברצון החופשי להתקשרות, כגון כפיה או עושק. נפסק כי "כאשר מדובר בטענות כאלה, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת נסיבות כריתת הסכם הפשרה. בין היתר, יבחן בית המשפט האם מדובר בהסכם שנכרת בחטף ובלחץ זמן, תוך איום בלתי לגיטימי או ניצול מצוקה של אחד הצדדים ומבלי שהייתה לו אפשרות סבירה לבחור אחרת, או שמא מדובר בהסכם הגון שנכרת לאחר משא ומתן, ללא לחץ, ותוך התייעצות עם עורכי דין או בעלי מקצוע רלוונטיים אחרים" [עניין דדון לעיל, פסקה 2 בחוות דעתו של כבוד השופט דנציגר; ע"א 784/81 ישראל שפיר נ' מרטין אפל, פ"ד לט(4) 149 (1985), ולהשוואה ראו: ע"א 5806/02 אריאל ארביב נ' יעקב קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004)].

על-יסוד מכלול החומר הראייתי שהונח לפניי, לא השתכנעתי כי הופעל לחץ על התובעים, על-ידי בית המשפט או על-ידי הנתבע, עובר למתן הסכמתם בדבר הצעת הפשרה.

ראשית: התובע לא ידע להסביר בעדותו מה הוא היה עלול להפסיד במשפט, כך שטענת הלחץ שהופעל עליו בשל הצורך לקבל את הצעת בית המשפט, אינה ברורה. בכל מקרה, כפי שצוין לעיל, טענת התובע לפיה הוא חשש "להפסיד את הכל", אינה סבירה ואינה מעשית בנסיבות העניין.

שנית: כאמור, הצעת הפשרה היא המשך של ההסדר הדיוני. על כן, מדובר בהצעה, אשר לא ניתן לומר לגביה כי לא הייתה צפויה, ודאי וודאי כאשר התובעים לא הודיעו תוך 60 יום כי בכוונתם לרכוש את הבניין, בהתאם להסדר הדיוני. לפיכך, היה על התובעים להיות ערוכים גם להסדר כגון זה שהושג.

שלישית: טענת התובעים לפיה ביקשו במעמד הדיון דחיה על מנת לגייס את הכסף לרכישת הבניין - אין בה ממש. לבקשה כגון-דא אין כל תיעוד בפרוטוקול הדיון. גם בהנחה שהדברים נאמרו אך לא תועדו, לאחר הדיון לא הוגשה על-ידי התובעים בקשה לתיקון פרוטוקול (שורות 33-26, עמוד 19). לעומתם, הנתבע הגיש בקשה מוסכמת לתיקון פרוטוקול, וגם בה אין כל התייחסות לדרישה כאמור (שורות 36-28, עמוד 22).

בכל מקרה ולמעלה מן הצורך, גם לו נניח שהתובע סבר באמת ובתמים כי הופעל עליו לחץ בלתי הוגן על-ידי בית המשפט להסכים להצעת פשרה שתקבל תוקף של פסק דין, נראה לכאורה כי מקומה של טענה זו להתברר במסגרת הליך ערעורי שכן מדובר, למעשה, בהשגה ערעורית בפן השיפוטי לא בטענה שמופנית כלפי הצד לחוזה.

בהתייחסו למה שהתרחש באולם בית המשפט, העיד הנתבע כלהלן, ועדותו הותירה רושם אמין (שורות 18-14, עמוד 33):

"ש. בתוך אולם בית המשפט שמעת את כב' השופטת פיינשטיין מדברת עם עו"ד שעאבן שהוא צריך להסכים היום?
ת. לא זכור שהיא אמרה כזה דבר, להיפך, היא שאלה את הנתבע אם הוא מסכים ומבין וחזרה על השאלה פעמיים שלוש, האם הנתבע מבין, והאם הנתבעת 2 מסכימה למתרחש. עו"ד שעאבן אמר שהוא מייפה את כוחה ושהיא מסכימה להסכם"

לפני סוף, גם ביחס לטענת חוסר סמכות עניינית שהעלו התובעים, לא מצאתי בה ממש. שכן, מלבד עיתויה בנסיבות העניין והעובדה כי מדובר בהסדר פשרה, אלא שגם כטענת הנתבע, אין מדובר בתביעה הצהרתית לבעלות בזכויות.

סיכום

על-יסוד האמור, התביעה נדחית.

נוכח תוצאת ההליך, לכאורה, יש מקום לחיוב התובעים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי-דין לטובת הנתבעים . עם זאת, בשים לב לטיב מערכת היחסים שהייתה בין הצדדים, לעובדה לפיה חלקם שכנים, ועל מנת שלא להחריף את היחסים העכורים ביניהם, בפרט בין התובעים לבין הנתבע 1, מורה כי בנסיבות אלו - כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור כדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולשלוח להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ט, 15 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.