הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 52310-09-12

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

מוסא תיים
ע"י ב"כ עו"דענאן עבד

התובע

נ ג ד

1.עזבון תופיק עמראן נתשה
2.איבתסאם נתשה
3.מוחמד נביל נתשה
4.פאטמה נתשה
5.עמראן נתשה
6.יאסר נתשה
7.עבד אלכרים נתשה
8.חליל נתשה
9.אמל נתשה
10.אמירה נתשה
11.מהא נתשה
ע"י ב"כ עו"ד איחלאס שאמא

הנתבעים

פסק דין

תביעה לסילוק יד.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1. לטענת התובע, הוא הבעלים ובעל זכות החזקה הבלעדית בחלקה 145 בגוש 29990 בשטח 594 בסילוואן שבירושלים (להלן: "החלקה"). זאת, לפי יפוי כח בלתי חוזר מיום 6.02.86. על החלקה קיימים בניינים מזה מספר עשרות שנים.

2. המנוח, תופיק עמראן נתשה ז"ל (להלן: "המנוח"), שכר בחייו, בהסכם מיום 1.02.90 (להלן: "ההסכם הראשון") , מהתובע, שני חדרים עם שירותים הבנויים על החלקה, בשכירות לא מוגנת למשך שנה. לאחר מכן, הקים המנוח במקום שלוש קומות נוספות בהן שיכן את בני משפחתו. זאת, כך נטען, ללא הסכמת התובע וללא קבלת רשותו.

3. לטענת התובע, מאז כניסת המנוח לנכס, הוא לא שילם דמי שכירות. כך נוהגים גם יורשיו אחריו ( הנתבעים), שלא שילמו דמי שכירות עד למועד הגשת התביעה, ולמעשה עד היום.

4. עוד נטען, כי לאחר חתימת ההסכם הראשון (בשנת 1990), חתמו התובע והמנוח על הסכם חדש (להלן: "ההסכם השני") , לאחר בניית הקומות הנוספות, ובו סיכמו על דמי שכירות שנתיים בסך ש ל 2,000 דינר. כן סוכם , כי שמאי י עריך את שווי הבנייה שביצע המנוח, והשווי יקוזז מדמי השכירות לפי ההסכם הראשון ולפי ההסכם השני, עד לפירעון כל שווי הבנייה. ברם, חרף ניסיונות התובע להגיע עם המנוח להסכמה על שמאי שיעריך שווי הנכס, הדבר לא יצא לפועל, בשל התנהלות המנוח שסיכל זאת.

5. כאמור, המנוח לא שילם דמי שכירות כלשהם מאז נכנס לחלקה, ונתבעת 2, אשת המנוח ונתבעים 11-3, בניו של המנוח, השוכנים בחלקה מאז פטירת המנוח, מסרבים גם הם לשלם את דמי השכירות.

6. בנסיבות אלו נתבקש להורות לנתבעים לפנות את המושכר ולסלק ידם ממנו.

7. הנתבעים, בהגנתם , כפרו בבעלותו של התובע בנכס וטענו כי הוא לא הוכיח כלל את זכויותיו בחלקה.

8. בד בבד, טענו הנתבעים, כי זכות השכירות של המנוח (שהלך לעולמו בשנת 2006) בהסכם מיום 1.12.90, הייתה שכירות מוגנת. בהסכם , שכר המנוח שני חדרים נפרדים שאינם מהווים יחידת דיור, אחד גדול ואחד קטן. דמי השכירות השנתיים הועמדו על סך של 600 דינר.

9. לטענת הנתבעים, ההסכם הראשון שהציג התובע מזויף ואינו חתום על ידי המנוח. לגבי ההסכם השני נטען, כי הוא לא נחתם מעולם, והתובע לא ביקש אף פעם העלאה בדמי השכירות.

10. עוד טענו הנתבעים, כי מצב הנכס היה רעוע, והוא היה נטוש, עתיק ומוזנח. הוא כלל לא היה ראוי למגורים והגישה לשני החדרים הייתה באמצעות מדרגות הרוסות ומסוכנות למעבר. החדרים לא היו מחוברים לתשתיות מים וחשמל, ולא היו בהם דלתות וחלונות. המקום שימש לפעילות עבריינית ולהשלכת פסולת בניין וגרוטאות. הנתבעים, כדיירים מוגנים, פעלו במשך שנים להשבחת הנכס והשקיעו בכך סכומי כסף גדולים.

11. הנתבעים גם טענו, כי דמי השכירות שולמו. בעד השנה ראשונה של השכירות התשלום היה בעין, ובהמשך הוסכם שדמי השכירות יקוזזו כנגד שווי הבנייה, התיקונים והשיפוצים. כראיה הצביעו על שתיקת התובע במשך 23 שנים מיום חתימת הסכם השכירות ו-6 שנים ממועד פטירת המנוח. לדבריהם, התובע הוא זה שבמשך השנים סיר ב לשכור שירותיו של שמאי לחוות דעתו על שווי הבנייה.

המסכת הראייתית
12. בתצהיר שהגיש התובע, הוא שב על הדברים שפורטו בכתב התביעה.

13. בחקירתו הנגדית ציין התובע, כי עובר ל שכירת שני החדרים על ידי המנוח, התגורר בהם אדם בשם מחמוד שרוף, שעזב אותם בשנת 1986 בערך. החדרים היו מחוברים לחשמל, ושעון החשמל היה מותקן בדירה בה הוא התגורר באותו בניין. מים היו נוטלים הדיירים מבור המים שהיה בכניסה לשני החדרים. כיום על הבור בנוי הבניין שבנו הנתבעים.

14. בהתייחס להסכמים ציין התובע , כי אם קיים בנמצא הסכם אחר מזה המצוי תחת ידו, דוגמת זה המוצג על ידי הנתבעים ושלטענתם נתקבל מהמוסד לביטוח לאומי ומשרד הפנים , מדובר בהסכם מזויף. באשר לנסיבות החתימה על ההסכם הראשון ציין התובע כי הוא ישב עם המנוח ולאחר שהם הגיעו להסכמות, המנוח התקשר לבתו, עורכת דין במקצועה כדי לקבל את אישורה להסכם.

15. בהתייחס לבנייה ציין התובע, כי המנוח לא שילם עבורה, ותמורת הבנייה נתקבלה אצל המנוח מהרשות הפלסטינאית. התובע ציין כי במשך כל התקופה, החל מהשנה הראשונה ועד השנה האחרונה, הוא ביקש ודרש מהמנוח שישלם לו, וכך גם מבני משפחתו, אך הם לא שילמו.

16. בתשובה לשאלה מדוע שתק 23 שנים, השיב התובע כי הוא פנה למ שפחת המנוח ברציפות , לאורך השנים , ודרש מהם את שכר הדירה. הוא גם פנה לערב החתום על הסכם השכירות, והערב פנה למשפחת המנוח שהבטיחה לשלם את דמי השכירות. למנוח עצמו הוא לא פנה , בשל מצבו הבריאותי של האחרון .

17. מנגד, הנתבעים נסמכו על עדות נתבעת 2, אלמנת המנוח, אשר שבה בתצהירה על האמור בכתב ההגנה. נתבעת 2 הוסיפה , כי בתחילה נוכח מצבו הרעוע והמסוכן של הנכס היא ס ירבה לגור בו, וחיה עם ילדיה בנפרד מהמנוח במשך יותר מחודשיים, עד אשר המנוח, קבלן במקצועו, הצליח להפוך את המקום לראוי למגורים במידה מסוימת.

18. כן ציינה נתבעת 2 , כי בשנת 1997 הוצא צו הריסה למבנה על ידי עיריית ירושלים בשל הסכנה שהייתה קיימת בו, ובהמשך, בשנת 2000, בעלה, בנה בניין בן שתי קומות ליד שני החדרים, לאחר שקיבל את רשות התובע. לדבריה, התובע אמר לבעלה באותו מעמד שהוא שומר ואחראי רק על שני החדרים ולכן "תבנה מה שאתה רוצה". ו"טוב שתבנה, כי כך אתה שומר על המקרקעין מפני האפוטרופוס לנכסי נפקדים". הבנייה הסתיימה בשנת 2004.

19. בחקירתה הנגדית התייחסה נתבעת 2 להסכם השכירות שהנתבעים טוענים שהוא ההסכם הנכון, וציינה כי מדובר בהסכם שתמיד היה תחת ידה. ברם, רק באחת הפעמים בהן היא הלכה למו סד לביטוח לאומי כדי לשנות את מעמדה לאלמנה, והיא נתבקשה להציג אסמכתא המתייחסת לבית מגוריה , היא חיפשה בין המסמכים של בעלה המנוח, מצאה את ההסכם ומסרה אותו למוסד לביטוח לאומי. לצד זאת, היא כי ההסכם אותו היא הציגה אינו חתום, לא על ידי בעלה ולא על ידי התובע. לעומת זאת, היא לא הכחישה כי על גבי ההסכם הראשון עליו נסמך התובע, קיימות חתימות, ולא ידעה להצביע על בעייה כלשהי בהסכם זה.

20. עוד ציינה נתבעת 2, כי ליד שני החדרים הייתה קרקע פנויה שאנשים היו משליכים שם פסולת. הם פינו את העפר והאבנים מהמקום, ובעלה, המנוח, בנה במקום, בהשקעה של מעל מיליון שקלים.

21. דמי שכירות, ציינה נתבעת 2, הם לא שילמו. זאת, מאחר והתובע אמר להם שתשלום דמי השכירות נעשה באמצעות השיפוצים והתיקונים שהם עשו. לדבריה, הייתה הסכמה בעל פה שהם יעשו שיפוצים במקום דמי שכירות. עם זאת, היא אישרה כי היא יודעת על תוכן ההסכמה רק על סמך דברי בעלה.

22. בהמשך חקירתה הנגדית נשאלת נתבעת 2 עד מתי בכוונתם להתגורר בנכס מבלי לשלם דמי שכירות לתובע. היא השיבה: "שיבוא לדרוש ממני ואני משלמת לו, בעלי נפטר לפני 12 שנים, הוא אף פעם לא הגיע והוא אף פעם לא ביקש ממני". כשב"כ התובע ציין בפניה כי עובר להגשת התובענה הוא פנה אליהם בטענה כי הם לא משלמים דמי שכירות, השיבה נתבעת 2 כי הוא לא שלח מכתב, והם למדו על דרישה זו רק מכתב התביעה. היא הוסיפה כי התובע יכול היה לפנות לילדיה ולבקש מהם לשלם לו.

23. עוד סיפרה, כי בשנת 2000, בעלה נפגש עם התובע והתובע הסכים שהשיפוץ ימשיך להיחשב כתשלום דמי שכירות. דמי השכירות הועמדו בהתחלה על סך של 600 דינר ולאחר מכן הם הועלו לסך של 2,000 דינר. כל זאת סיפר לה בעלה.

24. עוד תמכו הנתבעים את טענותיהם בעדותו של מר סאלאימה בסאם, שכנם של הנתבעים, אשר בתצהירו סיפר כי עובר למגורי משפחת המנוח בשני החדרים, היו החדרים נטושים ובמצב רעוע, מסוכנים וללא שימוש. לחדרים לא היו חלונות ודלתות והם לא היו מחוברים לתשתית חשמל ומים. בחקירתו הנגדית אישר כי אף פעם לא היה בתוך שני החדרים והוא מכיר אותם רק מבח וץ. כן אישר, כי מהיום בו נכנסה משפחת המנוח לגור בחלקה, הם התגוררו בה כולם – המנוח ואשתו והילדים.

25. באופן דומה העיד גם מר מחמוד עלקם, שכן נוסף של הנתבעים, כי שני החדרים היו הרוסים ונטושים, ללא חלונות ודלתות. מים, היו בני משפחת המנוח לוקחים מהם בשעות הלילה, ובשעות היום הם שאבו מים ממעיין השילוח. עוד סיפר, כי במשך השנים , משפחת המנוח ביצעה שיפוצים ובנייה במקום.

26. מטעם הנתבעים העיד גם עדנאן נטשה, אחיה הבכור של אלמנת המנוח (נתבעת 2), אשר סיפר כי כאשר המנוח שכר את שני החדרים, הוא נלווה לאחותו לראות את החדרים המושכרים. לדבריו, מדובר בשני חדרים נפרדים, עתיקים ונטושים, שהיו ללא חלונות ודלתות וללא חשמל ומים. המקום היה מסוכן ולא מתאים למגורים. נוכח מצב החדרים, אחותו ס ירבה להתגורר במקום והיא התגוררה בבית הוריהם. רק לאחר חודשיים, ולאחר שהמנוח עשה מספר שיפוצים במקום, היא חזרה לגור עמו. בחקירתו הנגדית הוסיף כי כיום אחותו מתגוררת בכפר עקב עם בתה, ואילו בחלקה מתגוררים הילדים.

דיון והכרעה
תחילה יש לדחות את טענת הנתבעים באשר לזכותו של התובע לדרוש את פינויים.

27. הנה כי כן, על מנת לתבוע פינוי ממקרקעין יש להוכיח את הזכות בהן (ראו למשל: ע"א (מחוזי-י-ם) 11030/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ' ג'ורג' בשארה תורג'מאן (פורסם בנבו, 9 .09.07). עם זאת, צודק ב"כ התובע בסיכומיו, כי הנתבעים מושתקים מלטעון לדחיית תביעת הפינוי בשל אי הוכחת זכויות התובע. ההלכה היא , כי אין אדם יכול להחזיק בנכס שקיבל מכוחו של פלוני שנתן לו להחזיק בו, ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק, מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי, גם אם המעניק לא הוכיח את זכויותיו בנכס (ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99 (1975); ע"א (מחוזי-י-ם) 3519/09 ודאד ח'יאט נ' סופיאן פארס אלמעאיטה (פורסם בנבו, 24.03.10); ת"א (י-ם) 46224-05-12 זוסמן נ' מלריך (פורסם בנבו, 2.03.14) ).
28. אין מחלוקת, כי זכותם של הנתבעים במקרקעין היא מכוחו של התובע. טענת הנתבעים עצמם היא מכוח ההסכם בינם לבין התובע, גם אם הם חלוקים על תו כנו של ההסכם (כדלהלן). בניגוד לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה, אין מדובר רק בשני החדרים, אלא גם בשטח עליו נבנו הבניינים. כפי שנטען, וכפי שהעידה נתבעת 2, ההסכמה הייתה כי דמי השכירות ישולמו באמצעות השיפוץ והבנייה, כשמדובר לא רק על שיפוץ שני החדרים כי אם על הבנייה כולה. ברי , כי הערכים של עלות השיפוץ להם טוענים הנתבעים ששולמו על חשבון דמי השכירות, מתייחסים לכלל הבנייה. ומכאן המסקנה, כי הם מודים בזכותו של התובע גם בנוגע למבנים שהנתבעים בנו. אם לא כן, מדוע שתקוזז עלות הבנייה ותועבר למעשה לי די התובע על חשבון דמי השכירות כטענת הנתבעים . נתבעת 2 העידה במפורש, כי את הרשות לבניית המבנים קיבל בעלה, המנוח, מהתובע. מה גם, שמהתמונות עולה כי חלק מהבנייה החדשה נמצאת על גבי החדרים הישנים. הנתבעים גם לא חילקו בטענותיהם, לאורך ההליך, בין הזכות בשני החדרים לזכות בבנייה כולה, ומדובר אפוא, בשינוי חזית.

מכאן לתוכן ההסכמה הנוגעת לדמי השכירות.

התובע הצביע על שני הסכמים: הראשון והשני.

29. ההסכם הראשון קובע תקופת שכירות לשנה אחת בלבד מיום 1.12.90 ועד ליום 20.11.91. מצוין בו כי מצב הנכס תקין. דמי השכירות הועמדו על סך של 600 דינר ירדני לשנה, שישולמו מראש. עולה מההסכם, כי אין מדובר בדיירות מוגנת ונקבע כי על המנוח לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות שנקבע כאמור, לכשנה אחת . להסכם צורף נספח "תנאים מיוחדים" בו צוין במפורש כי אין מדובר בדיירות מוגנות וחתומים עליו השוכר והמשכיר, ערב בשם מוחמד סלהב ועד בשם גזאי געברי.

30. ההסכם השני לא הוצג ורק נטען כי במסגרתו הועלו דמי השכירות השנתיים לסך של 2,000 דינר וסוכם כי שמאי יבדוק את שווי הבנייה שביצע המנוח ויקזז אותה מדמי השכירות (לפי ההסכם הראשון ולפי ההסכם השני) עד לפירעון כל שווי הבנייה.

הנתבעים מצדם הציגו מסמך שהוא לשיטתם ההסכם הראשון האמיתי.

31. לפי הכתוב במסמך זה, הוסכם כי תקופת השכירות תהא למשך שנה אחת והיא תתחדש כל שנה בהתאם לחוק הירדני. תחילת תקופת השכירות היא 1.12.90. צוין כי מצב המושכר בינוני וד מי השכירות הועמדו על סך של 600 דינר לשנה. בתוך ההסכם צוין כי השוכר מאשר שהוא קיבל את המושכר וכל הציוד שבו כשהם במצב טוב והוא מתחייב לשמור את המבנה ולהחזיר אותו באותו מצב. צוין גם כי כל התוספות והשיפוצים שיבצע השוכר בנכס, יהפכו להיות בב עלות המשכיר בתום תקופת השכירות מבלי שישלם את ערכם. נקבע, כי על השוכר להשיב את הנכס למשכ יר בתום תקופת השכירות. עוד נקבע, כי אם חפץ השוכר בחידוש השכירות לאחר תום תקופת השכירות, עליו להודיע למשכיר בטרם תקופת השכירות על רצונו בכך, ואם לא עשה כן, המשכיר יהיה רשאי להשכיר את הנכס לאחר.

32. בסוף ההסכם, ישנה תוספת "תנאים מיוחדים" בה נרשם: "על השוכר לבצע שיפוצים הדרושים לבית מבלי לבקש תמורה כדי להיות בה דייר מוגן על פי החוק הירדני ואין זכות למשכיר לפנותו כל עוד והוא משלם דמי השכירות ומקיים את ההסכם". הסכם זה לא חתום. בדף נפרד שצורף לו צוין: "קבלתי 300 דינר מתשלום דמי השכירות השנתיים ביום 1/12/1990. קבלתי 300 דינר וזאת יתרת התשלום לשנת אלף תשע מאות ותשעים ביום 1/4/91". לצד כל אחת משורות אלו חתום התובע.

33. צודק ב"כ התובע בסיכומיו, כי נתבעת 2 אישרה בעדותה כי בעלה אינו חתום על המסמך עליו הנתבעים נסמכים (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 6 ו-15) וגם התובע אינו חתום על המסמך (שם, שורה 17). היא גם אישרה כי לא נכחה בעת החתימה על המסמך וכי בעלה לא הציג בפניה את המסמך. לדבריה, היא מצאה אותו לאחר מותו בין חפציו, כשתרה אחר ההסכם עבור המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלו, יש יותר מרגליים לסברה כי ככל שמדו בר במסמך אמיתי, הוא אולי שימש כטיוטה, כשכאמור, בסופו של דבר הוא לא נחתם. מה גם, שבמסמך עצמו קיימות סתירות כשמחד צוין כי מצב המושכר בינוני ובתוך המסמך צוין כי השוכר מאשר שהוא קיבל את המושכר וכל הציוד שבו כשהם במצב טוב והוא מתחייב לשמור את המבנה ולהחזיר אותו באותו מצב. בסוף המסמך קיימת גרסה שלישית בנוגע למצב הנכס כשנקבע שעל השוכר לבצע שיפוצים הדרושים לבית. זאת, כשבתחילת ה מסמך הוסכם כאמור, כי השוכר מתחייב לשמור את המבנה ולהחזיר אותו באותו מצב. ברי גם, כי תיאור מצב הנכס בהסכם אינו עולה בק נה אחד עם עדויות הנתבעים לפיהם היה מדובר ב"חירבה", בקירות, ללא חלונות, ללא דלתות, ללא חשמל, ללא מים, ייתכן גם ללא תקרה, באופן שנתבעת 2 סירבה לגור ב ו ואף בחרה להתגורר בנפרד מבעלה עד השיפוץ. כל אלו מביאים למסקנה כי לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בהסכם שנכרת בין הצדדים. העובדה כי מסמך זה הוא זה שנמצא בידי המוסד לביטוח לאומי ומשרד הפנים אינו משנה דבר, שכן לפי הטענה נתבעת 2 היא זו שמסרה אותו ל רשויות.

34. אך למעלה מכך. גם אם אקבל את גרסת הנתבעים כי זהו ההסכם המחייב, לא ניתן לקבל את טענותיהם כי מדובר בהסכם המקנה להם זכויות דיירות מוגנת. ברי, כי מתוכנו של המסמך בראשיתו עולה כי מדובר על שכירות בלתי מוגנת. הקביעה במסגרת ה"תנאים המיוחדים" כי ביצוע השיפוצים על ידי השוכר תהפוך אותו ל"דייר מוגן על פי החוק הירדני" חסרת משמעות, שעה שהנתבעים לא הביאו כל ראיה למשמעות המונח "דייר מוגן" לפי החוק הירדני, ואף לא טענו בעל פה למהותו של המונח לפי אותו חוק ירדני (ע"א 2705/91 ‎רג'אח סאלם אבו-ג'חלה‎ נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1) 554 (1993)).

35. מעבר לכך, נקבע במפורש כי השוכר יהפוך ל"דייר מוגן על פי החוק הירדני", רק אם "יבצע שיפוצים הדרושים לבית מבלי לבקש תמורה (ההדגשה אינה במקור – א.ס.) ", טענה שאינה עולה בקנה אחד עם טענתם של הנתבעים כיום כי עלות הבנייה והשיפוצים מקוזזת מול דמי השכירות, שכן משמעות טענה זו היא קבלת תמורה עבור השיפוצים בניגוד גמור להסכם עליו הם מבקשים להסתמך.

36. ההסכם, עליו הם סומכים, קובע במפורש כי אין למשכיר זכות לפנות את השוכר כל עוד הוא משלם דמי שכירות. משעה שאין מחלוקת כי דמי השכירות לא שולמו במשך שנים, קמה לתובע הזכות לפנות את הנתבעים. למעשה גם, המסמך עליו מבקשים הנתבעים לסמוך קובע במפורש כי "כל התוספות השיפוצים והשינויים והדברים המחוברים הופכים לבעלותו של המשכיר עם תום תקופת השכירות מבלי שישלם את ערכם".

37. אל מול זאת, נתבעת 2 אישרה כי אינה רואה בעייה בהסכם הראשון שהציג התובע. לשאלת ב"כ התובע ביחס להסכם זה (הראשון): "ויש כאן את השם של בעלך ואת החתימה שלו, ואת השם של מוסא תיים והחתימה שלו, ויש עד בשם ראזי געברי, מה לא נכון בהסכם הזה? כל מה שאמרת כתוב כאן", השיבה בלשונה: "לא יודעת מה הטעות פה" (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 16-14). בניגוד גמור לטענתה בתצהירה כי מדובר בהסכם מזויף. ברי, כי לפי הסכם זה, אין מדובר בדיירות מוגנת, כי אם בדיירות מתחדשת, ולתובע עומדת זכות פינוי לאחר שאין מחלוקת כי במשך שנים רבות לא שולמו דמי השכירות.

38. ב"כ הנתבעים טענה כי ההסכם הראשון אינו יכול להיות אמיתי מאחר ונאמר בו במסגרת "התנאים המיוחדים" כי השוכר ישא בתשלום הארנונה, דבר שלא היה שייך באותה עת בשים לב לכך שהמחסנים לא היו מחוברים לחשמל ולמים. דא עקא, שאין בכך כדי ללמד שאין חיוב ארנונה על המחסנים, כמחסנים, ומה גם, שבמסמך עליו מבקשים הנתבעים להסתמך, גם כן נכתב (סעיף 6) כי השוכר מתח ייב בתשלום כל המיסים המוטלים על המושכר ואלו שיוטלו לאחר מכן לפי חוק מצד העירייה או הממשלה. אדרבה, נאמר גם כי השוכר מתחי יב "לשאוף (כך בתרגום שהוגש לבית המשפט, וככל הנראה הכוונה ל"לשאוב" – א.ס.) את הב יוב על חשבונו", וכאמור צוין במסמך כי השוכר מאשר קבלת המושכר במצב טוב.

39. כך או כך אפוא, בי ן לפי ההסכם הראשון שהציג התובע (וכאמור, הטענה כי מדובר בהסכם מזויף נזנחה ונדחית מתוך עדות נתבעת 2 עצמה ), ובין לפי המסמך שהנתבעים טוענים כי הוא ההסכם המחייב, קיימת לתובע הזכות לדרוש את פינוי הנתבעים בשל אי תשלום דמי השכירות.

40. אכן, התובע הודה כי מאוחר יותר נחתם הסכם בו נקבע, לצד העלאת דמי השכירות מ-600 דינר ל-2,000 דינר כי הבנייה והשיפוצים יישומו על ידי שמאי, ודמי השכירות יקוזו כנגד עלות הבנייה. ברם, שמאות שכזו לא נעשתה, והנתבעים לא הוכיחו כי מגוריהם במשך כל השנים הרבות מתחילת השכירות מכוסים בשווי הבנייה. אדרבה, נתבעת 2 אמרה בעדותה כי אם התובע היה דורש את דמי השכירות היא הייתה משלמת לו, ושהוא יכול היה לדרוש את דמי השכירות גם מילדיה. היא לא השיבה כפי שהיו מצופה לאור טענות הנתבעים כי הם יחלו לשלם רק בחלוף התקופה המצדיקה קיזוז דמי השכירות כנגד הבנייה, כשהנטען לבנייה בשווי של למעלה ממיליון שקלים. מכאן, כי גם הנתבעים מודים בקיומו של חוב שלא שולם על ידם. העמוד המצורף למסמך עליו מסתמכים הנתבעים, מלמד על שני תשלומים בלבד, מהשנים 1990 ו-1991. הא ותו לא. יצוין, כי אין בדף זה, כדי ללמד דבר על האותנטיות של המסמך עליו נסמכים הנתבעים, שכן מדובר בדף נפרד ואין כל ראייה כי הוא חלק מהמסמך עליו נמסכים הנתבעים. בהקשר זה יש להעיר, כי לא היה מקום לצרף שורות אלו במסגרת התרגום לעמוד של תרגום המסמך, והיה להגיש את התרגומים כשהם תואמים את המסמכים המקוריים מבחינה צורנית.

41. אכן, במסגרת ההליך הוגשה שמאות של שמאי המקרקעין יניב גוב ארי במסגרתה הוא שׁם הן את שווי הבנייה והן א ת שווי המגורים. ואולם, הנתבעים סרבו לראות בה כשמאות מחייבת וציינו, גם במסגרת הסיכומים, כי ההסכמה למנות אותו הייתה לצורך קידום הצעת פשר ה שהעלה בית המשפט (כב' השופטת שושנה ליבוביץ), ולצורך זה בלבד. ב"כ הנתבעים הדגישה בסיכומיה כי: "מטרת ההסכמה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, הייתה שחוות הדעת תשמש ככלי עזר לגובה הפיצויים לקראת הסדר פשרה ותו לא. שאם הצדדים לא יגיעו לפשרה אין לסמוך על חוות הדעת וכאילו חוות הדעת לא נערכה...." (סעיף 11 לסיכומים). בהמשך שבה ב"כ הנתבעים והאריכה בסיכומיה, מדוע אין להתייחס כלל לחוות הדעת שהוגשה בתיק. מה גם, שהמנוח חתם על מסמך המלמד כי הוא קיבל כספים תמורת השיפוצים שביצע (נספח ד' לתצהיר התובע). הטענה כי מסמך זה מזויף נטענה בעלמא, שהמסמך מדבר על החזר בשל חיבור הבית לחשמל ולמים. וכאמור, הנתבעים מבקשים לסמוך על המסמך שהציגו ולפיו אין הם זכאים כלל לקבלת תמורה עבור השיפוצים.

42. בנסיבות אלו, גם אם היה מקום כלשהו לקבל את הטענה לדיירות מוגנת של המנוח (וכאמור, אין לכ ך כל בסיס לא בהסכם הראשון שהציג התובע ולא במסמך שהציגו הנתבעים) , לא הובהר כיצד זכות זו עומדת להם, שכן כאמור, לא הובהרה זכות הדיירות המוגנת בחוק הירדני, ומכל מקום, גם כנגד זכות דיירות מוגנת, עומדת לתובע זכות פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות במשך שנים רבות כ-30 שנה (!) , עובדה שכאמור לא שנויה במחלוקת.

43. על הכל יצוין, כי בהינתן, שאין מדובר בהסכם לדיירות מוגנת, וכאמור, אין מדובר בדיירות מוגנת, התובע גם זכאי לפנות את הנתבעים בתום תקופה אף ללא עילת פינוי נוספת. גם במסמך המהווה את ההסכם לפי הנתבעים נקבע כי בהעדר מתן הודעה בתום תקופת השכירות על כוונה להמשיך לתקופה נוספת, התובע רשאי להפסיק את השכירות.

44. אין אפוא ספק כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות, ומשלא שילמו דמי שכירות במשך שנים רבות, התובע זכאי לפנותם. וכאמור, זכות פינוי קיימת גם ללא הפרת ההסכם.

45. התובע עתר לפיצול סעדים על מנת שיוכל לתבוע את דמי השכירות ו/או דמי שימוש ראויים, ומבוקשו ניתן לו בזאת.

46. באשר להשקעת הנתבעים יצוין, כי "דרך המלך" לדון בתביעה לפיצוי בקשר לפינוי ממקרקעין, היא הגשת תביעה מפורשת לכך (ראו: ע"א (מחוזי-ת"א) 1187/09 רם-נח בע"מ נ' עבודי (פורסם בנבו, 7.02.11); ע"א (מחוזי-ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עיריית בני-ברק (פורסם בנבו, 13.05.18)). במקרה זה, לא הוגשה תביעה שכזו, והטענה הועלתה בעלמא ללא פירוט וללא חוות דעת. כאמור, גם חוות הדעת שהוגשה, הנתבעים מסרבים לראות בה כראייה בהליך. משכך, הדיון בשאלת הפיצוי ידון, במסגרת הליך נפרד, ככל שהנתבעים יבחרו להגישו ואל מול טענות התובע לזכאותו בדמי שימוש ראויים (השוו: ע"א (מחוזי-ת"א) 1187/09 בעניין רם-נח), ככל שהתובע ייבחר להגיש תביעה בעניין זה.

דין התביעה להתקבל אפוא, הנתבעים יפנו את החלקה עד ליום 1.07.19.

בשים לב למועד פתיחת ההליך, מספר הדיונים והבקשות שהוגשו במסגרתו, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

ניתן היום, ב' אייר תשע"ט, 07 מאי 2019, בהעדר הצדדים.