הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 52282-02-14

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

  1. פלוני
  2. פלונית

ע"י ב"כ עוה"ד דורון גנסין ודוד אסרף

התובעים

נ ג ד

  1. שאול רחמים
  2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד עוזי לוי ושרון מנדל

הנתבעים

פסק דין

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1. תובע 1, יליד 1965 , עובד תברואה בעיריית ירושלים (להלן: "התובע") , נפגע ביום 22.12.13 במהלך עבודתו, בעת שנמחץ בין מכולת אשפה שנדחפה על ידי משאית לפינוי אשפה לבין קיר (להלן: "התאונה"). תובעת 2, היא אשתו של התובע (להלן: "התובעת") ומטיבת נזקיו.

2. באשר לנסיבות התאונה נטען, כי התובע, שעבד כאיש צוות במשאית דחס במחלקת התברואה בעיריית ירושלים, ביקש לבצע את עבודת פינוי האשפה והיה מצוי בין מכולת האשפה לבין קיר סמוך. בשלב מסוים, המשאית נסעה לאחור, פגעה בעוצמה במכולת פינוי האשפה אשר פגעה בתובע, ומחצה אותו אל הקיר. התובע נפגע פגיעה רב מערכתית בחלל הבטן, הוא הובהל לבית החולים שערי צדק, שם נותח ובוצעה הסרה של חלק מהמעי.

3. התובע טען, כי משעה ש שוחרר לביתו מבית החולים, הוא נזקק לעזרת בני משפחתו, שכן מאז התאונה הוא סובל מכאבים, ממגבלת תנועה, מפגיעה קשה במעיים ומכאבי בטן. הוא מתקשה בפעולות יומיות כמו רחצה, לבישת בגדים והרמת משאות. לדבריו, הוא סובל מחרדות, פחדים, סיוטים, קשיי נשימה ומדכאון. הוא אף טען להחמרה בבעיה בשריר הלב.

4. משאית האשפה היתה נהוגה בידי נתבע 1 ומבוטחת על ידי נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), אשר חבה בפיצוי התובע לפי חוק פיצויים ל נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") .

5. בסיכומי הנתבעת היא טענה, כי כלל לא הוכח כי התובע נפגע בת אונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. אולם, טענה זו , אשר נזכרה במסגרת כתב ההגנה רק במסגרת כפירה כללית בטענות התובעים, לא נשמעה מפיה לאורך כל ההליך. אדרבה, הנתבעת הכירה בעובדה שמדובר בתאונת דרכים (ראו למשל בתחשיבי הנזק מטעמה, בסעיף 7א', ובסעיף המתייחס לקביעת כאב וסבל "לפי התקנות". כך גם היה מוסכם כי קביעת מומחי המ וסד לביטוח לאומי תחייב לעניין שיעור הנכות, ובשל כך אף הופסק ההליך לזמן מה עד לקבלת קביעת המומחים . הנתבעת לא טענה בשום שלב כי על התובעים לתמוך תביעתם בחוות דעת רפואית כלשהי). גם לגופו של עניין, עדות התובע בכל הנוגע לנסיבות פגיעתו הותירה רושם מהימן. היא לא נסתרה, והנתבעת שהיא זו אשר הייתה צריכה להצטייד בעדות הנהג-הנתבע, ככל שברצונה היה לסתור את גרסת התובע, נמנעה מלהעידו. גם מסמכי המשטרה (ת/4), שהנתבעת לא התנגדה להגשתם ולא ביקשה לחקור את עורכיהם, מובילים למסקנה כי התובע נפגע בתאונת דרכים. לא הייתה אפוא, כל הצדקה לטיעונים אלו במסגרת הסיכומים. כך גם לא היה מקום לעורר במסגרת הסיכומים את הטענה בדבר אי קיומו של כיסוי ביטוחי, שעה שהמשאית בוטחה על ידי הנתבעת ולנתבע שנהג בה היה רישיון נהיגה בתוקף.

6. אחריותה של הנתבעת אינה נתונה, אפוא, בספק , והמחלוקת היא אך באשר לגובה הפיצוי לו זכאים התובעים.

הנכות הרפואית
7. תחילה עתר התובע למינוי מומחים בתחומים רבים: אורתופדיה, נוירולוגיה, כירורגיה, פסיכיאטריה, כאב, שיקום, קרדיולוגיה, גסטרו ורפואת פנים. ברם, בסופו של יום, ומאחר ומדובר בתאונה עבודה והתובע פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הוא סמך את תביעתו על קביעת מומחי המל"ל. מומחי המל"ל קבעו כי לתובע נכות בשיעור של 50.75% כדלקמן: 20% בגין הפגיעה בבטנו; 10% בגין הגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני; 10% בגין כריתת מעי; 5% בגין צלקת ו-20% בגין נכות נפשית. הופעלה גם תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") במלואה, כך שנקבעה לתובע נכות יציבה בשיעור של 77% החל מיום 01.01.16.

8. לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים אודות קביעות אלו, לבד מהטענה כי בית המשפט אינו כפוף לקביעת המומחים באשר להפעלת תקנה 15 לתקנות. אמנם, הנתבעת טענה כנגד הקביעה בדבר הנכות בשל הפגיעה בבטן, שכן הליקוי הרפואי בגינו נקבעה נכות זו, דורש, לפי התקנות, שימוש בחגורה אורתופדית, כשמעדות התובע עלה כי הוא אינו עושה שימוש בחגורה שכזו. ברם, איני סבור כי בדרך זו די לשלול קיומה של נכות זו שנקבעה על ידי מומחי המל"ל.

9. בהקשר זה י צויין, כי בניגוד לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, איני סבור כי עדויות התובעים בעניין נכותו של התובע היו בלתי מהימנות. עדויותיהם אודות הקושי של התובע בשליטה בסוגרים לא נסתרה, גם אם הדבר לא בא לידי ביטוי בקביעות מומחי המל"ל. לצד זאת, ברי , כי כפי שאין מקום לסטות מהקביעות הרפואיות נוכח עדות התובע כי אינו עושה שימוש בחגורה אורתופדית ולהפחית מקביעות מומחי המל"ל, אין מקום לסטות מקביעות אלו בהוספת נכות בשל עדות התובעים אודות אי שליטה בסוגרים של התובע. לא בדרך זו ניתן לבטל את קביעות המומחים או לשנותם .

10. גם איני סבור כי יש מקום לגרוע מהנכויות שנפסקו לתובע בתחום הנפשי בשל הפסקת הטיפול הנפשי על ידי התובע. אין כל ראייה כי הטיפול עליו הומלץ לתובע עשוי היה לגרוע מנכותו בתחום זה. אכן, ככל שהפסקת הטיפול הייתה מחמירה את מצבו, הוא לא היה זכאי לפיצוי בגין הנזק שהיה נגרם מהחמרה זו, אך לא הוכח כי חלה ה חמרה בתחום זה. אדרבה, כפי שעלה מהעדויות, לאחר שהתובע שב לעבודה, מצבו הנפשי רק השתפר. זאת חרף הפסקת הטיפול.

11. אין אפוא, מחלוקת של ממש אודות הנכות הרפואית של התובע. המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלת משמעותן של נכויות אלו מבחינה תפקודית, וכפועל יוצא מכך , בשאלת גובה הפיצוי בגין נכויות אלו .

המסכת הראייתית
12. התובע הצטייד בעדותו שלו, בעדות אשתו, ה תובעת, ובעדות חברו מר אברהם מלכי. העידו מטעמו, גם נציגי עיריית ירושלים, גב' דפנה אילוז, חשבת שכר באגף מנהל גזברות בעיריית ירושלים, ו גב' גלית קידר, עובדת אגף התברואה אחראית כוח אדם ומדווחת שכר לעובדי המחלקה.

13. בתצהירו, ציין התובע, כי ביום התאונה עבד בשכונת בית צפאפא וכשהוא עומד בין קיר הבטון לבין המכולה לפינוי אשפה, הנתבע נסע לאחור, לא הבחין בו, ופגע במכולת האשפה שמחצה אותו לקיר. הוא צעק וצרח ורק לאחר זמן הצליחו הנתבע ועובד נוסף ששהה במקום לדחוף את מכולת האשפה ולשחררו. הוא נפגע קשה מאד באזור הבטן הגב ומרכז הגוף, ונאלץ לעבור שני ניתוחים קשים שכללו כריתה חלקית של המעיים. בטנו נפתחה ונתפרה מספר פעמים, ונותרה לו צלקת מכוערת שגורמת לו כאבים. לדבריו, הוא עדיין סובל מהתכווצויות בבטן, שלשולים קבועים, בחילות, בטן נפוחה, ומחוסר שליטה בסוגרים. הוא גם סובל, לדבריו, מבעיות בתנועות הגב, מפריצת דיסק, מכאבים ברגלו הימנית ובכלל זה מתופעת נימול. הוא מתקשה בעלייה וירידה במדרגות, מוגבל בהליכתו ולא מסוגל להרים משאות כבדים. עוד לדבריו, מאז התאונה הוא סובל מחרדות ומפחדים, מחלומות רעים וסיוטים, והוא נאלץ להשתמש בכמות גדולה של תרופות. במשך תקופה ארוכה הוא אף נטל חלק בטיפול פסיכיאטרי.

14. התובע ציין, כי מאז התאונה הוא לא שב לעבודה עד לחודש אוגוסט 2017 , אז שב לעבודה שמתאימה למגבלותיו במקום עבודתו עובר לתאונה - עיריית ירושלים . עוד ציין, כי כתוצאה מהתאונה האווירה בביתו הפכה ל בלתי נסבלת. מערכת היחסים שלו עם אשתו ועם בנותיו נפגעה לחלוטין, וחלף היותו אב ובעל מקשיב ופעיל, צוחק ומכייף, מאז התאונה הוא אינו עושה דבר מכל אלו. גם מצבו הכלכלי התדרדר כתוצאה מהתאונה, והוא נאלץ לקחת הלוואות ב"שוק האפור" ולבטל פוליסות ביטוח שהיו לו ולבני משפחתו. הוצאות רבות היו לו עבור טיפולים שונים ותרופות רבות. התובע שב על עניין זה בעדותו בבית המשפט, הוא תאר את מצבו הכלכלי הקשה, ואת הצורך ללוות כספים ב"שוק האפור", בהעדר מקור הכנסה.

15. באשר לעיסוקו כיום, ציין התובע בעדותו בבית המשפט, כי הוא עובד באופן חלקי, משקה את הגינה של הנפה בה הוא משובץ, מכין קפה, ומחלק כפפות ומטאטאים לעובדי התברואה לפני צאתם ליום העבודה. עבודה זו סודרה לו, כך לדבריו, מתוך רחמים, אך הוא אינו מחפש עבודה אחרת בשל קשייו הפיזיים.

16. כאמור, גם התובעת העידה. היא ציינה בתצהירה כי עובר לתאונה, התובע היה "גבר מדהים", בעל למופת ואבא מדהים. הם בילו במסעדות ובבתי מלון, התובע עזר לה רבות בגידול בנותיהם, ונטל חלק משמעותי בעבודות הבית, בכלל זה צביעת הבית ושיפוצו. לדבריה, התובע היה עושה את מרבית עבודות הבית ואף היה זה שערך את ה קניות. מאז התאונה עולמם, שלה ושל בעלה, התהפך עליהם. התובע הפך מדוכא ומסוגר, הוא יושב בחדרו עם תריסים מוגפים, בוהה בטלוויזיה, ומאוד עצבני. הוא הפסיק להתייחס אליה ואל בנותיהם, חדל לצאת לבתי קפה או לאירועים משפחתיים, והתנהגותו זו השפיעה לרעה על מערכת היחסים הזוגית שלהם בצורה משמעותית, עד כדי כך שהיא אפילו אינה ישנה לצדו של התובע. בעדותה ציינה התובעת, כי המצב השתנה מאז שהתובע שב לעבודה.

17. התובעת ציינה כי היא סעדה את התובע מאז התאונה, בתחילה 24 שעות ביממה, ובחלק מהתקופה היא אף עזרה לו להתקלח. עקב התאונה, מצבם הכספי התערער, עד שהתובע נאלץ ליטול הלוואות ב"שוק האפור".

18. בעדותה ציינה התובעת, כי היא יצאה לעבודה בשנת 2011 , בין השעות 09:00 ל-15:00, ואלו השעות בהן היא עובדת גם כיום. עד שנת 2011 היא לא עבדה מאחר והעדיפה לגדל את בנותיה בעצמה ובמטלות הבית. בתקופה מסוימת, היא גם סעדה את הוריה המבוגרים.

19. עוד בעדותה, שבה התובעת ופרטה את הקשיים המלווים אותם מאז התאונה, את הטיפול שנתנה לו, את הצורך של התובע להימצא בקרבת שירותים, דבר המונע ממנו לצאת מהבית למשך זמן ארוך. היא ציינה את מצבם הכלכלי הקשה בשל התאונה, שהביא לביטול פוליסות ביטוח, דבר שגרר הוצאות גדולות עבור טיפולי השיניים של בנותיהם, ואף הביא לכך, שבנותיהם לא יכ ולות היו להשתתף בטיול השנתי של בית הספר בו הן למדו.

20. העד אברהם מלכי , חברו לעבודה של התובע, שהתייצב גם הוא למתן עדות לצדו של התובע, סיפר כי הוא והתובע עבדו באותו צוות עד כעשור לפני התאונה. מאז הם עבדו בצוותים מקבילים. הוא תאר את הקושי הרב בעבודה, הנעשית כל ימות השנה, תחת שמש יוקדת בקיץ וגשם וקור בחורף. מדובר בעבודה פיזית קשה, הכרוכה באיסוף והרמת משאות כבדים. לדבריו, התובע היה איש עבודה חרוץ, שהתייצב יום יום לעבודתו. עובר לתאונה היו להם קשרים חברתיים והם היו נפגשים זה בביתו של זה, אך מאז התאונה התובע השתנה, הוא ממעט לדבר, נראה עצוב ומופנם מאד והקשר ביניהם כמעט ניתק לחלוטין.

21. כאמור, התובע ביקש להצטייד עם עדויות נציגי עיריית ירושלים. גב' אילוז, חשבת שכר בגזברות אגף התברואה, אישרה כי התובע לא קיבל שכר מהעירייה משנת 2014 ועד חודש יולי 2017, אז התקבל אישור מרופא תעסוקתי על היקף וסוג העבודה שהתובע יכול לבצע. לדבריה, בתקופה הביניים לא היו יחסי עובד מעביד בין התובע ועיריית ירושלים.

22. גב' קידר, אחראית כוח אדם ודיווח שכר באגף התברואה של עיריית ירושלים העידה, כי במהלך 91 ימים לאחר הפגיעה, התובע קיבל שכר במעמד של מחלת עבודה, לאחר מכן הוא הוצא ל"הפסקת שכר" וכעבור כארבע שנים שב לעבודה קלה, בה הוא מועסק כיום. לדבריה, בסוג העבודה שעושה היום התובע לא ניתן לבצע שעות נוספות.

דיון והכרעה:
23. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ושיעורי הנכות של התובע נקבעו על ידי המל"ל. התובע הצטייד עם אישורים רפואיים למנוחה מוחלטת מיום התאונה, 22.12.13, ועד ליום 01.03.14. וממועד זה נקבעו לו נכויות על ידי המל"ל. תחילה נכויות זמניות, מיום 24.03.14 ועד ליום 31.05.14 בשיעור 100% . מיום 01.06.14 ועד ליום 30.11.14 הוכר התובע כ"נכה נזקק" וגם עבור תקופה זו שולמה לו קצבה בשיעור 100%. מיום 01.01.15 ועד 31.12.15 נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 75%.
24. לאחר מכן, ביום 04.02.16 , קבעה לו ועדה רפואית לנפגעי עבודה במל"ל, נכויות צמיתות כפי שפורט לעיל: 20% בגין מצב כירורגי לאחר פגיעה בבטן; 20% בגין מצב נפשי; 10% בגין הגבלה בתנועה בעמוד שידרה מותני; 10% בגין כריתת מעי; 5% בגין צלקת. נכותו המשוקללת הגיע לפי המל"ל ל- 50.75%, ולאחר הפעלת תקנה 15 במלואה, שיעור נכותו הצמיתה נקבע ל-77%, החל מיום 01.01.16.
25. הצדדים נחלקו לגבי הנכות התפקודית. התובע טען בסיכומיו כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 80%, בעוד שהנתבעת טענה כי שכרו של התובע כיום מלמד כי הוא לא ניזוק בצורה כה משמעותית, ונכותו אינה מונעת ממנו להמשיך לעבוד באופן מלא.
26. ההלכה היא כי לשם קביעת הנכות התפקודית יש לבחון את מכלול הנסיבות, בהן, מקצועו של התובע, גילו, יכולתו לבצע הסבה מקצועית, כושר השתכרותו והפגיעה בו. כל אימת, שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין מקום להיזקק לשיעור הנכות הרפואית כמודד לקביעת הפסד זה ((ראו למשל: ת"א (מחוזי-ב"ש) 7008/06 אלבז נ' סופריור כבלים בע"מ (פורסם בנבו, 28.01.09 )).
27. הנה כי כן, משכורתו של התובע עובר לתאונה עמדה על סך של 11,150 ₪ לחודש (נטו) . כיום התובע מרוויח סך של כ-7,000 ₪ בחודש (נטו). שכרו נגרע בסך של כ-4,15 0 ₪ לחודש, שהם קרוב ל-40% משכרו, ופער זה משקף את נכותו התפקודית. עם זאת, יש רגליים לסברת התובע כי בתפקידו הק ודם שכרו היה גדל מהר יותר, ולפי זה שיעור חסרונו של התובע גבוה יותר. יש גם רגליים לסברה כי עם חלוף השנים, לנכותו תהא השפעה גדולה יותר ולו ּ במידת מה. לצד זאת, ברי, כי אין מקום לקבוע את שיעור הנכות התפקודית כשיעור הנכות הרפואית, שכן תלושי השכר מלמדים כי התובע עובד גם כיום במשרה מלאה. למעשה גם, הצלקת בגינה נקבעה לו נכות בשיעור 5% אינה תפקודית, וכך גם הנכות הרפואית בבטן אינה משפיעה על תפקודו של התובע לפי שיעורה . בשים לב למכלול הנסיבות הנזכרות, אני סבור כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 50%.
מכאן אפוא, לאומדן נזקיו של התובע .

אובדן שכר לעבר:
28. כאמור, התובע נפגע ביום 22.12.13. במשך 3 חודשים שולם לו שכר מלא בדרך של תשלום דמי פגיעה. לתקופה שמיום 24.03.14 ועד יום 31.05.14 נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% והוא זכאי למלוא שכרו בגין תקופה זו, שכר שעמד ערב התאונה על סך של 11,150 ₪. גם לתקופה שמיום 01.06.14 ועד 31.11.14 הוכר התובע כ"נכה נזקק" והוא זכאי לקבלת פיצוי בשווי מלוא שכרו, היינו בסך של 11,150 ₪.
29. מתאריך 01.01.15 ועד 31.12.15 נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 75%. הוא אמנם יכול היה לשוב לעבודה המתאימה למצבו ולמגבלותיו, החל מיום 30. 09.15, כפי שעולה מקביעתה של הרופאה התעסוקתית ד"ר סבטלנה פולק. היא גם ציינה את רצונו של התובע לשוב לעבודה. ואולם, ההנחה היא כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה התואמת את מצבו שלא בעיריית ירושלים, וזו, ציינה במכתב מיום 21.01.16 כי בא גף תברואה אין עבודות משרדיות, ובאותו מועד לא נמצאה לתובע עבודה התואמת את מגבלותיו הרפואיות. לכן, גם עבור תקופה זו, ועד לחודש אוגוסט 2017, עת שב התובע לעבודה שנמצאה עבורו בעיריית ירושלים, הוא זכאי לקבלת פיצוי בשווי מלוא שכרו. על כן, אפוא, גם לכל התקופה שבין 01. 12.14 לבין חודש אוגוסט 2017, ז כאי התובע לפיצוי בשווי מלוא שכרו.
30. מכאן, כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 11,150 ₪ משלושה חודשים לאחר התאונה (אז הפסיק לקבל דמי פגיעה מלאים) ועד לסוף חודש יולי 2017, היינו סך של 446,000 ₪, ובתוספת אובדן הפרשי פנסיה, סך של 501,750 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה, סך של 527,928 ₪.
31. אשר לתקופה שמחודש אוגוסט 2017 עת שב התובע לעבוד בעריית ירושלים , הוא זכאי להפרש השכר בין שכרו ערב התאונה בסך של 11,150 ₪ (נטו) ובין שכרו היום כ- 7,000 ₪ (נטו) . הפרש זה בסך של 4, 150 ₪ לחודש - שבניגוד לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אין כל יסוד לכך שיש לשייך חלק ממנו לסיבה אחרת שאינה התאונה - יש להכפיל ב-25 חודשים והוא מגיע לסך של 103,750 ₪, ובתוספת אובדן הפרשי פנסיה, סך של 116,719 ₪, ובתוספת הצמדה וריבית מאמצע תקופה לסך של 118,826 ₪.
סך הפיצוי בגין אובדן שכר בעבר מגיע אפוא, לסך של 646,754 ₪.

אבדן שכר לעתיד:
32. כאמור, יש לערוך חישוב לפי נכות תפקודית של 5 0% ולפי שכרו של התובע ערב התאונה בסך של 11,150 ₪ כשעל סכום זה יש להוסיף מתוך הנחה כי התובע היה זוכה לתוספות נוספות בתפקידו המקורי. בעניין זה יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו כנגד גב' אילוז כי היא ניסתה ליצור מצ ג שווא בנוגע להכנסותיו של התובע. אין כל בסיס לטענה זו ולא היה מקום להעלותה. לצד זאת, לא נחה דעתי שיש מקום לגזור גזירה שווה מלאה בין שכרו של מר מלכי לשכרו של התובע, שעה שמלוא נתוניהם האישיים המשפיעים על גובה שכרם לא הוצג. אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת בסיכומיו ומעמיד את שכרו החודשי של התובע לצורך חישוב אובדן השכר בעתיד על סך של 12,000 ₪ ולא על סך של 13,734 ₪ כפי שביקש ב"כ התובעים בסיכומיו . לפי מקדם היוון ל-15 שנים (130.7539), התובע זכאי לפיצוי עבור אובדן הכנסה לעתיד בסך של 784,523 ₪ ובתוספת הפרשי פנסיה בסך של 882,589 ₪.
33. התובע טען כי נוכח היעדרותו מהתאונה נעצר הוותק שלו ובשל כך יידחה מועד קבלת "מענק יובל" על ידו ב-3 שנים ורבע. ואולם עיון בתלושי השכר מלפני התאונה ומהיום מלמדים כי הותק שלו לא נעצר בתקופה בה הוא לא קיבל שכר מעיריית ירושלים.

כאב וסבל
34. בהתאם להוראות הדין, על בסיס גילו, נכותו הרפואית בשיעור 50.75% , ו- 11 ימי אשפוז סך הפיצוי יעמוד על סך של 81,283 ₪.

עזרת הזולת בעבר ולעתיד :
35. לטענת התובע, נוכח הפגיעה שספג, הוא נאלץ להסתייע רבות באשתו, הן בתקופת אשפוזו והן לאחר מכן. בנוסף, נוכח מגבלותיו נבצר ממנו לקחת חלק בעבודות הבית, כפי שעשה בעבר, והעבודות כולן נפלו על כתפיה של אשתו. התובע ציין, כי אכן בעבר הם לא הסתייעו בעוזרת בית בשכר, אך זאת נוכח "הקטסטרופה הכלכלית", כך לדבריו, שנפלה עליהם ב של כך שהתובע הפסיק את עבודתו נוכח התאונה. בנסיבות אלו נטען, התובע זכאי לקבלת פיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר ולעתיד . לתובעת, נטען, עילת תביעה עצמאית בהיותה מי שהיטיבה את נזקיו של התובע. לטענת התובע, בסיכומיו, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 500,000 ₪, ולפסוק אותו לטובת התובעת. מנגד, הנתבעת טענה כי אין לפסוק לתובע ו לתובעת דבר בראש נזק זה.
36. אין ספק כי התובע, במצבו, נאלץ להיעזר רבות בבני משפחתו לאחר התאונה. הוא שהה תקופה לא מבוטלת כשנכותו הזמנית לאותה תקופה הועמדה על ידי המל"ל בשיעור 100%, ועדותו, כמו גם עדות אשתו, כי בתקופה זו, התובעת היא זו שסעדה אותו, ושכלל עבודות הבית נפלו על כתפיה מהימנות עלי. אכן, קיים קושי בעדויותיהם בשאלת המצב הכלכלי באותה תקופה אשר מנע מהם העסקת עוזרת בשכר, שכן, התברר כי התובע קיבל מקרן הפנסיה סך של כ- 180,000 ₪. ואולם, גם אם התובע לא קיבל עזרה בשכר, יהיו ה סיבות לכך אשר יהיו, אין בכך כדי לשנות מהעובדה כי העזרה המרובה שניתנה לו, הייתה על ידי אשתו, התובעת, והיא זכאית לשיפוי בשל כך.
37. אמנם התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר, למעט 21 ימי חופשה שנטלה לאחר התאונה, ומהעדויות עלה כי היא המשיכה לעבוד לאחר התאונה באותו מקום עבודה בו עבדה קודם לתאונה, ובאותו היקף משרה, בין השעות 09:00 ו-15:00. ואולם, לא יכולה להיות מחלוקת כי בשעות הרבות בהן שהתה בבית, היא זו שסעדה את התובע, בפרט בתקופה בה נכותו הזמנית הוערכה בשיעור של 100%. זאת עשתה הרבה מעבר לסיוע הרגיל שמעניקים בני זוג זה לזו . בשל נכותו של התובע, היא גם נאלצה להשקיע רבות מזמנה הפנוי לביצוע כלל עבודות הבית, גם אלו שהתובע הוא זה שהיה נוטל בהן חלק לפני התאונה.
38. בשים לב לתקופה בה נכותו של התובע הוערכה בשיעור של 100% (5 חודשים) ולאחר מכן בשיעור 75%, ובשים לב למגבלותיו, אני אומד את הפיצוי לו זכאית התובעת בגין הטבת נזקיו של התובע בעבר בסך של 70,000 ₪. סכום זה, התובעת זכאית לקבל בהתאם לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, ואין לנכות מהם את התגמולים שקיבל התובע מהמל"ל (ראו: ע"א 163/99 עיזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל נ' א' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פ"ד נד(5) 854 (2000); ת"א (מחוזי-מרכז) 2843-12-07 פלוני נ' רוזנר (פורסם בנבו, 14.06.16) ).
39. באשר לעתיד. כאמור, טענת התובעים בעדויותיהם, כמו גם בסיכומיהם, הייתה, כי בעבר לא הסתייעו בעזרה בשכר נוכח העדר יכולת כלכלית. ההנחה היא אפוא, כי לאחר קבלת פיצוי, במסגרת פסק דין זה או במסגרת הקצבאות שהתובע מקבל מהמל"ל, הם יוכלו להסתייע בעזרה בשכר, ולהוריד את הנטל מעל התובעת. על כן, יש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בגין עזרה לזולת לעתיד עבור קבלת עזרת בשכר. בשים לב לנכותו של התובע, לגילו, ולמכלול הנסיבות, אני אומד את הפיצוי בראש נזק זה של עזרת הזולת לעתיד בסך של 280,000 ₪.

הוצאות שונות טיפולים וניידות :
40. התובע טען לפיצוי בסך של 115,000 ₪ בשל הצורך המוגבר בניידות לקבלת טיפולים רפואיים בעבר ובשל ההנחה כי נכותו תצריך שימוש מוגבר במוניות גם בעתיד. כן טען לפיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין הוצאותיו הרפואיות בעבר ובעתיד. כן ביקש לפצותו בסך נוסף של 50,000 ₪, עלות הוצאותיו עבור טיפולי שיניים של בני משפחתו, שהוא נאלץ לשלם נוכח ביטול פוליסות ביטוח בשל המצוקה הכלכלית שפקדה אותו אחר התאונה ובעקבותיה. הנתבעת טענה כי אין לפסוק לתובע דבר בראש נזק זה מאחר ומדובר בתאונת עבודה.
41. ואכן, מאחר ומדובר בתאונת עבודה, הוצאות אלו מכוסות באופן עקרוני על ידי המל"ל. עם זאת, ראוי להכיר בעובדה, כי בהמשך חייו, סביר להניח שהתובע יוציא הוצאות שונות שלא תהיינה מכוסות במלואן. א שר על כן, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 25,000 ₪.
42. באשר לטיפולי השיניים. כאמור, התובע קיבל סך של כ- 180,000 ₪ מקרן הפנסיה ולא הייתה סיבה הקשורה לתאונה להפסקת פוליסות הביטוח.

סיכום
43. הפיצוי לו זכאי התובע הוא כדלהלן:
אבדן שכר לעבר – 646,754 ₪.
אבדן שכר לעתיד – 882,589 ₪.
כאב וסבל – 81,283 ₪.
עזרת הזולת לעתיד – 280,000 ₪.
הוצאות שונות טיפולים רפואיים וניידות – 25,000 ₪
סה"כ: 1,915,626 ₪.

44. מסכום זה יש לקזז את תגמולי המל"ל, ששולמו ושעתידים להשתלם לתובע, בסך של 1,774,965 ₪, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת. חוות דעת זו חושבה על בסיס ריבית בשיעור 3% (ראו: ע"א 3751/17 ‏המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם בנבו, 8.08.19)).
על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 140,661 ₪.

45. כמו כן, הנתבעת תפצה את התובעת בגין הטבת נזקיו של התובע בעבר בסך של 70,000 ₪.

46. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך של 32,042 ₪.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ט, 14 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.