הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 51450-05-12

בפני
כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין

התובעים

1.סימה סיני
2.ליאור הצבי סיני

נגד

הנתבעים

1.מגדל חברה לביטוח בע"מ
2.מנחם רובינשטיין

פסק דין

האם יש לחייב בנזיקין זוכה ובא כוחו שנקטו בהליכי הוצאה לפועל כנגד האדם הלא נכון? זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתי במסגרת תובענה זו.
עיקרי העובדות :
הנתבעת 1, מגדל חברה לביטוח בע"מ ( להלן: "מגדל"), ניהלה הליכי גביה והוצאה לפועל כנגד חייבת בעלת שם דומה לזה של התובעת ( להלן: "החייבת הנכונה"). תיק ההוצאה לפועל נפתח בשנת 1998, מבלי לציין את מספר תעודת הזהות של החייבת.
הנתבעת 1 היתה מיוצגת בתיק ההוצאה לפועל עד לשנת 2007 על ידי עו"ד אייל לשם ( להלן: " עו"ד לשם" ). בשנת 2001 פנה עו"ד לשם להוצאה לפועל, וביקש לעדכן את תעודת הזהות של החייבת.
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כי מספר תעודת הזהות יעודכן על בסיס אסמכתא שתוצג בפניה, אך אסמכתא זו אינה מצויה בתיק ההוצאה לפועל ולא ברור על יסוד איזה מידע הוכנס מספר תעודת הזהות לתיק ההוצאה לפועל.
כך או כך, מספר תעודת הזהות לא היה של החייבת הנכונה אלא של התובעת, ואין חולק כי הוא שורבב לתיק ההוצאה לפועל בטעות. יודגש כי אין כל קשר בין התובעת לבין מגדל, היא לא הייתה חייבת מעולם למגדל כספים ולא הייתה אמורה להיות צד להליכי ההוצאה לפועל. גם בן זוגה של התובעת, התובע במסגרת תיק זה, לא היה קשור בשום צורה ודרך להליכי ההוצאה לפועל.
בשנת 2001 התייצבה החייבת הנכונה לחקירת יכולת בהוצאה לפועל. במועד זה היה צריך לזהות אותה באמצעות תעודת זהות, אך אין אינדיקציה לכך שהדבר נעשה.
על פי רישומי סיכום התיק בהוצאה לפועל, ביום 9.9.01 הוגשה בקשה ל"ביטול חייב" . עו"ד לשם הוא שהגיש רישומים אלו לתיק בית המשפט, אף כי לא הגיש את הבקשה עצמה, ואין לדעת מה היו נימוקיה. בפועל מספר תעודת הזהות של התובעת לא נמחק מתיק ההוצאה לפועל והיא נותרה רשומה כחייבת. יחד עם זאת עו"ד לשם לא נקט בשום הליכים כנגד התובעת במסגרת תיק ההוצאה לפועל, והוא טען בפני בהליך הנוכחי כי ידע שמספר תעודת הזהות שגוי, ולכן לא נקט בצעדים לגביית החוב.
בשנת 2007 הועברו תיקי ההוצאה לפועל מעו"ד לשם לעו"ד רובינשטיין, לאחר ש שבין עו"ד לשם ובין מגדל התגלעה מחלוקת עסקית והם החליטו לסיים את שיתוף הפעולה ביניהם. מכאן שהנתבע 2, עו"ד מנחם רובינשטיין ( להלן: "עו"ד רובינשטיין"), היה בא כוחה של מגדל וייצג אותה בהליכי ההוצאה לפועל החל משנת 2007.
בשנת 2008 הגישה החייבת הנכונה בקשה לסגור את תיק ההוצל"פ נגד בעלה עקב פטירתו. בבקשה זו ציינה החייבת הנכונה את תעודת הזהות שלה, וניתן היה להיווכח שהיא שונה מתעודת הזהות המעודכנת בתיק ( תעודת הזהות של התובעת כאן).
בשנת 2010 עו"ד רובינשטיין נקט בהליכי גביה נגד התובעת, ולא כנגד החייבת הנכונה, וזאת בשל הטעות ברישום תעודת הזהות. הליכים אלו כללו הטלת הגבלות על חידוש רישיון הנהיגה וכדומה אך לא כללו עיקולים.
בנובמבר 2011, למעלה משנה לאחר שעו"ד רובינשטיין ביקש להטיל הגבלות על התובעת, יצרו התובעים קשר עם עו"ד רובינשטיין והעמידו אותו על טעותו בכל הנוגע לתובעת שכן היא איננה חייבת למגדל דבר. בשיחה זו ביקשו התובעים מעו"ד רובינשטיין שיבטל את הליכי ההוצאה לפועל כנגד התובעת. לטענת התובעים לאחר השיחה הזו השתכנע עו"ד רובינשטיין שיש לבטל את הליכי ההוצאה לפועל כנגד התובעת. התובעים הציגו לפני מסמך מיום 7.11.11 חתום ע"י עו"ד רובינשטיין המעיד לכאורה על בקשה לביטול הליכי ההוצאה לפועל כנגד התובעת ( נספח א' לכתב התביעה).
מנגד, טוענים הנתבעים שעו"ד רובינשטיין ביקש מהתובעים ראיה לכך שהתובעת איננה החייבת הנכונה בתיק כתנאי למחיקתה מתיק ההוצאה לפועל ולביטול ההליכים נגדה.
אין מחלוקת שבדצמבר 2011 המשיך עו"ד רובינשטיין בהליכי הגביה נגד התובעת וביום 5.12.11 הוטלו עיקולים על חשבונות הבנק שלה ושל התובע.
התובעת טוענת ששמה הטוב נפגע כתוצאה מהטלת העיקולים ומהצגתה כחייבת שאיננה משלמת את חובה וננקטים נגדה הליכים בהוצאה לפועל. התובעת טוענת שבעניינה הפגיעה הייתה ביתר שאת מכיוון שהיא נושאת במשרה בכירה בעיריית ירושלים וכן משמשת כדירקטורית בחברות ציבוריות. מכאן התביעה שלפני.
להשלמת התמונה אציין כי במסגרת בקשה לסילוק התובענה על הסף טענו הנתבעים כי עומד להם חסיון מוחלט מפני תביעת לשון הרע בטענה שהפרסום מותר מכוח ס' 13(5) לחוק איסור לשון הרע שכן הוא נעשה במסגרת הליך משפטי.
הבקשה לדחיית התובענה על הסף נדחתה על-ידי בהחלטה מיום 3.4.13 בה הבהרתי שאינני מקבלת את טענת הפרסום המותר שכן הפרסום – הטלת העיקולים – לא נעשה אגב הליך משפטי שהתובעים היו צד לו, אלא מדובר בתקלה.
תמצית טענות התובעים:
התובעים טוענים כי כתוצאה מהעיקולים שהוטלו על חשבונם נגרם נזק לשמם הטוב ועל כן הם תובעים נתבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ מכוח ס' 7א לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
לטענת התובעים הפרסום אודות היות התובעת חייבת שננקטים נגדה הליכי הוצאה לפועל מהווה לשון הרע. הפרסום הופץ בתפוצה נרחבת לכל הבנקים והגופים הפיננסיים הגדולים במדינה. לדבר השפעה רבה במיוחד בעניינה של התובעת המשמשת כדירקטור בחברות ציבוריות.
התובעים טוענים שנגרמו להם נזק ועוגמת נפש כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים ושל צד ג', עו"ד לשם, שהוא זה ששרבב מלכתחילה את תעודת הזהות של התובעת לתיק ההוצאה לפועל.
מגדל התרשלה כלפי התובעת בכך שמסרה לעו"ד לשם את תעודת הזהות של התובעת בלי שהיה לכך בסיס כלשהו או הצדקה.
עו"ד לשם המשיך והתרשל כלפי התובעת כאשר העביר את תיק ההוצאה לפועל בחזרה לידיה של מגדל בלי להסב את תשומת ליבה לכך שבתיק רשומה חייבת לא נכונה.
עו"ד רובינשטיין התרשל כלפי התובעת בכך שלא הקפיד ולא נזהר זהירות יתירה בטרם חידש את הליכי ההוצאה לפועל שהוקפאו במשך כ-6 שנים, דבר שאמור היה לעורר את חשדו של עו"ד רובינשטיין או לכל הפחות לעורר אותו לשאול שאלות ולברר מדוע לא ננקטו הליכים בתיק זה במשך שנים ארוכות.
עוד טוענים התובעים שהעובדה שמגדל נמנעה מלהביא עד מטעמה צריכה לפעול לחובתה כמו גם העובדה שמגדל לא הציגה את תיק ההוצאה לפועל ואת המסמכים המעידים על החוב ושמכוחם נפתח תיק ההוצאה לפועל. בהקשר זה פועלת לחובת מגדל החזקה בדבר הימנעות מהבאת עדים וראיות.
התובעים גם טוענים בהקשר זה שדרישתם של הנתבעים להמצאת אסמכתא המעידה על כך שהתובעת איננה החייבת הנכונה בתיק היא דרישה מופרכת כאשר לא הוצגו לתובעים המסמכים המעידים על החוב כדי שהתובעת תוכל להראות שהיא לא החייבת הרשומה במסמכים אלה.
התובעים טוענים שבשל הליכי הגבייה שננקטו נגדם הם נאלצו לפתוח תכנית חיסכון ואף נאלצו לשלם מס בשיעור 35% בסך כ-11,500 ₪ עקב שחרור מוקדם של התכנית. התובעים הסבירו שבגלל ההגבלות שהוטלו עליהם בבנקים ובגלל הסירוב לקבלת הלוואה שכבר נתקלו בו מצד בנק מזרחי-טפחות וכדי לחסוך בעוגמת הנפש והבושה הכרוכה בסירוב שכזה, הם העדיפו לפתוח את תכנית החיסכון ולהשתמש בכספים שבה מאשר לבקש שוב הלוואה ולהסתכן בסירוב ודחייה בשל העיקולים הלא מוצדקים.
כמו-כן טוענים התובעים שבעקבות הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדם הם נאלצו לבטל נסיעה משפחתית שתוכננה לברצלונה מחשש שמא הוצא נגדם צו עיכוב יציאה מהארץ, מה שאילו היה קורה היה מסב להם מבוכה ועוגמת נפש רבה בשדה התעופה. התובעים הסבירו גם שבעבר הייתה התובעת עדה לקבוצת נוסעים שעוכבה בשדה התעופה בשל צו עיכוב יציאה מהארץ ונוכחה לראות את עוגמת הנפש ואת הבושה והמבוכה הרבה הכרוכות בכך.
את הנזק בגין עוגמת הנפש שבביטול הנסיעה המתוכננת העמידו התובעים על סך של 20,000 ₪.
התובעים טוענים שבעקבות העיקולים הבנקים צמצמו באופן ניכר את מסגרת האשראי שהועמדה לרשותם. כמו-כן חיובים שונים נדחו והתובעים סבלו מסירובים מחברות האשראי בגין דחיית החיוב ע"י הבנק.
את הפיצוי בגין נזקים אלה העמידו התובעים על סך של 10,000 ₪.
נזקם של התובעים הוא גם נזק עתידי שחלקו טרם התגבש שכן מעתה והלאה תמיד יקנן בליבם של התובעים החשש שמא הרושם של הטעות שנפלה לא התפוגג ולנצח ידבק בהם הכתם של חייבים שאינם משלמים את חובם. כך קידומה של התובעת בעבודה עלול להיפגע וכך גם בכל התקשרות בעתיד של התובעים עם גופים פיננסיים העניין עלול לעלות.
את הפיצוי עבור הנזק בגין הטרדה והזמן שנדרשו להקדיש לטיפול בהסרת העיקולים המיותרים העמידו התובעים על סך של 3,000 ₪.
כמו-כן נתבע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין " עוגמת נפש כללית".
טענות הנתבעים :
הנתבעים מודים שאמנם נפלה טעות בתעודת הזהות של החייבת שבטעות שורבבה לתיק על אף שאין לה כל קשר לחוב, אך לשיטתם מדובר בזוטי דברים ( ס' 4 לפקודת הנזיקין) ולכן דין התביעה להידחות.
בכל הנוגע לעילת התביעה שמקורה בחוק איסור לשון הרע הנתבעים טוענים שעומדות להם ההגנות הקבועות בחוק ובפרט ההגנה הקבועה בס' 15(1) שכן הנתבעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על כך שהתובעת איננה החייבת הנכונה; ההגנה הקבועה בס' 15(3) לחוק שכן הפרסום ( הטלת העיקולים) נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעים לצורך גביית חוב אמתי שבעטיו נפתח תיק ההוצאה לפועל מלכתחילה; ההגנה הקבועה בס' 16 לחוק שכן הפרסום נעשה בתום לב.
למען הזהירות טוענים הנתבעים שאילו יקבע שהם אינם נהנים מן ההגנות הקבועות בחוק הרי שבנסיבות העניין עומדות לזכותם ההקלות הקבועות בסעיף 19(2) ו-19(3) לחוק שכן הנתבעים היו משוכנעים באמיתות העובדה שהתובעת היא החייבת הנכונה בתיק ולא הייתה להם כל כוונה לפגוע בתובעים.
לגופו של עניין טוענים הנתבעים שבהתנהלותם לא נפל שום דופי ושהם לא התרשלו. הם נהגו בסבירות כאשר חידשו את הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייבת הרשומה בתיק. לא הייתה עליהם, ובפרט על עו"ד רובינשטיין, חובה לנקוט אמצעי זהירות כלשהם ולבדוק האם אכן החייבת הרשומה בתיק היא החייבת הנכונה. לא הייתה להם שום סיבה לחשוב או להאמין אחרת.
בהקשר זה מדגישים הנתבעים את העובדה שתעודת הזהות של התובעת דנן נרשמה בתיק ההוצאה לפועל לבקשתו היזומה של עו"ד לשם. כלומר שבתחילה נרשם מספר זהות ורק לאחר שעו"ד לשם ביקש זאת שוּנה מספר הזהות של החייבת ועודכן מס' הזהות של התובעת דנן.
זאת ועוד, מעיון בתיק ההוצאה לפועל ניתן היה להיווכח שהחייבת אף התייצבה לחקירת יכולת וסביר להניח שזוהתה באמצעות תעודת זהות. בנסיבות אלה מתגברות טענותיהם של הנתבעים ביתר שאת והם טוענים שיש בכך חיזוק לאמונתם שאין כל טעות בתיק.
הנתבעים גורסים שבצדק ביקש עו"ד רובינשטיין מהתובעים אסמכתא שתעיד על כך שלתובעת אין קשר לחוב. בהקשר זה יש לציין כי בעוד שבכתב ההגנה וכך גם בחקירה לא הוצגה גרסה ברורה לגבי איזו אסמכתא התבקשו התובעים להציג, הרי שבסיכומים עמדו הנתבעים על כך שהם ביקשו מהתובעת ראיה שתעיד על כתובת המגורים שלה וככל שזו הייתה נמצאת שונה מזו של החייבת הנכונה בתיק הרי שבקשת התובעת לסגירת התיק נגדה הייתה מתקבלת.
הנתבעים הפנו לפסיקה שלשיטתם תומכת בטענתם לפיה הם נהגו בסבירות, ובפרט שעו"ד רובינשטיין נהג כעו"ד סביר בנסיבות העניין.
לעומת זאת, הנתבעים סבורים שככל שהייתה התרשלות כלשהי הרי שהייתה זו התרשלות מצדו של עו"ד לשם שרשם את תעודת הזהות של התובעת בלי שהיה לכך בסיס כלשהו. בהקשר זה הנתבעים רומזים לכך שלכאורה לא הוצגה לרשמת ההוצאה לפועל אסמכתא כלשהי הקושרת את התובעת לחוב.
עו"ד לשם לא עדכן את מגדל בכך שהוא מעביר לידיה תיק הוצאה לפועל הפתוח כנגד חייבת לא נכונה.
בשל כל זאת הגישו הנתבעים הודעת צד ג' כנגד עו"ד לשם.
טענות עו"ד לשם והודעת צד ד' שהגיש נגד מגדל :
עו"ד לשם טוען שהתיק נפתח בשנת 1998 לאחר שהוא קיבל לידיו פסק דין כנגד החייבת ללא ציון מס' תעודת זהות. לפיכך פנה עו"ד לשם למגדל וביקש לקבל את הפרטים של החייבת. לשיטת עו"ד לשם את תעודת הזהות של התובעת הוא קיבל ממגדל עוד בטרם נפתח התיק.
עו"ד לשם מציג גרסה שונה מזו שהוצגה ע"י הנתבעים. בעוד שהנתבעים טוענים שתיק ההוצאה לפועל נפתח בתחילה עם תעודת זהות שונה מזו של התובעת דנן ורק לאחר שעו"ד לשם ביקש זאת נרשם מספר הזהות של התובעת, הרי שעו"ד לשם טוען, כאמור, שתעודת הזהות של התובעת נרשמה כך בתיק ההוצאה לפועל מלכתחילה ושהוא פנה לנתבעת בטרם נפתח הליך ההוצאה לפועל וקיבל ממנה את פרטיה של החייבת בתיק.
עוד טוען עו"ד לשם שבשנת 2001 פנתה אליו התובעת – טלפונית – והבהירה שהיא איננה החייבת הנכונה בתיק וביקשה שתוסר מתיק ההוצאה לפועל. .
עו"ד לשם טען תחילה שלא ניתן היה לסגור את התיק כנגד התובעת מכיוון שבתיק ההוצאה לפועל היו מעודכנים שני חייבים ולטענתו של עו"ד לשם נהלי ההוצאה לפועל בעבר לא איפשרו סגירת תיק כנגד חייב אחד מבין שני חייבים הרשומים בתיק.
לאחר שהתקבלה תעודת עובד ציבור מלשכת ההוצאה לפועל והובהר בה שמעולם לא הייתה מניעה כלשהי לסגור תיק הוצאה לפועל כנגד חייב שגוי, בלי כל קשר לשאלה כמה חייבים רשומים בתיק, שינה עו"ד לשם את גרסתו וטען שביקש " ביטול חייב" בעניינה של התובעת.
מכל מקום, עו"ד לשם מדגיש שהוא לא ביצע פעולת אכיפה כלשהי כנגד התובעת וכי כל הפעולות המתוארות בכתב התביעה נעשו ע"י עו"ד רובינשטיין בלבד.
עו"ד לשם עומד על כך שאלמלא התרשל עו"ד רובינשטיין בטיפולו בתיק, תביעה זו הייתה נמנעת. רשלנותו של עו"ד רובינשטיין באה לידי ביטוי בכך שהוא לא בדק מדוע לא ננקטו הליכי גבייה בתיק במשך שנים ארוכות; בכך שהוא חידש את הליכי הגבייה בלי שקיבל לידיו את התיק בכלל – באופן פיזי – ובלי שעיין בו.
עו"ד לשם הגיש הודעת צד ד' כנגד מגדל ובה טען שלאור הסכם סיום ההתקשרות ביניהם, ובפרט ס' 5 להסכם, הרי שהוא אינו נושא עוד באחריות כלשהי לתיקים שהיו בטיפולו בעבר ומגדל ויתרה על כל טענותיה בקשר להתקשרות ביניהם או בקשר ליחסי עו"ד לקוח שהיו ביניהם בעבר.
תשובת מגדל להודעת צד ד' ששלח עו"ד לשם :
מגדל טוענת שוויתור זכות התביעה הקבוע בס' 5 להסכם סיום ההתקשרות שנחתם בינה ובין עו"ד לשם נעשה רק ביחס לעובדות ועניינים שהיו ידועים לה – למגדל – בעת חתימת הסכם סיום ההתקשרות. כך מתחייב – לשיטתה של מגדל – מאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, מלשון ההסכם ומהתכלית העסקית הסבירה של הסכם מסוג זה.
זאת ועוד, מגדל טוענת שעו"ד לשם לא עמד בחלקו בהסכם סיום ההתקשרות וברור ומובן שהוויתור של מגדל על זכות התביעה שלה היה רק בכפוף לקיום תנאי ההסכם ע"י עו"ד לשם.
בפרט מצביעה מגדל על כך שעו"ד לשם לא המציא לה דו"ח מפורט לגבי כלל התיקים של מגדל שהתנהלו אצלו ושאינם בסטטוס " סגור"; עו"ד לשם התחייב לשתף פעולה עם מגדל ועם בא כוחה שיחליף אותו בכל הנוגע לתיקים שאצל עו"ד לשם אמנם רשומים בסטטוס " סגור" אך אצל מגדל הרישום שונה (" פתוח"); עו"ד לשם התחייב לשתף פעולה עם מגדל גם לאחר סיום ההתקשרות בכל הנוגע למידע, מסמכים, חשבונות וכו' בקשר לתיקים שהיו בטיפולו בעבר ( בין אם הם בסטטוס " סגור" ובין אם בסטטוס " פתוח").
מגדל טוענת שעו"ד לשם לא עמד בהתחייבויותיו אלה ולכן אין כל תוקף לוויתור על זכות התביעה מצידה.
בשולי הדברים אציין שבתגובה לטענותיו של עו"ד לשם, ובפרט בהתייחס לטענה העובדתית ולפיה כבר ב-2001 פנתה אליו התובעת והתריעה על כך שהיא לא החייבת הנכונה בתיק, טענו הנתבעים שהדבר מצביע על אשמם התורם של התובעים שבמשך כ-10 שנים ישבו באפס מעשה ונמנעו מלוודא שאכן התיק נסגר, מה שתרם לנזק שטוענים לו בסופו של דבר. לשיטת הנתבעים מדובר באשם תורם מוחלט בשיעור של 100%.
דיון והכרעה :
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה במובן זה שטענות התובעים בכל הנוגע לעצם קרות הנזק ולזכותם לפיצוי מתקבלות, אך טענות התובעים בנוגע להיקף הנזק ולגובה הפיצוי המגיע להם מתקבלות רק בחלקן .
אשר להודעה לצד ג' – מצאתי כי יש לקבלה, גם היא בחלקה. מצאתי כי לנתבעים ולצד ג' אחריות משותפת לנזק ולעוגמת הנפש שנגרמו לתובעים.
נסיבות שרבובה של התובעת לתיק ההוצאה לפועל ובחינת רשלנותם של הנתבעים ושל צד ג':
מכתבי הטענות עולה לכאורה מחלוקת בין הנתבעים ובין עו"ד לשם בנוגע לנסיבות בהן קרתה הטעות המצערת ותעודת הזהות של התובעת שורבבה לתיק. בעוד שהנתבעים טוענים שהדבר קרה בעקבות בקשה יזומה של עו"ד לשם לעדכן את מס' הזהות של החייבת בתיק, עו"ד לשם ניסה להתחמק ולא סיפק לכך גרסה ברורה.
בסיכומיו חזר עו"ד לשם על טענתו שעוד בטרם נפתח תיק ההוצאה לפועל הוא פנה אל הנתבעת כדי לקבל ממנה את פרטי החייבת ופתח את תיק ההוצאה לפועל בהתאם לפרטים שהתקבלו מהנתבעת.
בגרסתו של עו"ד לשם אין כל התייחסות לטענה העובדתית שאף גובתה בראיות – ואפילו בראיותיו של עו"ד לשם עצמו – לפיה מס' הזהות של התובעת עודכן רק כשנתיים לאחר שנפתח תיק ההוצאה לפועל, שבתחילה נפתח בלי מספר זהות תקין כלל (888888888 – ר', בין היתר, נספח ב' לתצהירו של עו"ד לשם).
למרות המחלוקת המדומה שתוארה לעיל בין עו"ד לשם לנתבעים, הרי שבחקירתו של עו"ד לשם התברר שבתחילה נפתח התיק ללא ציון מס' תעודת הזהות של החייבת מכיוון שבעבר זה היה אפשרי ( לטענתו) ורק לאחר שרשמת ההוצאה לפועל דרשה שיעודכן מס' תעודת זהות פנה עו"ד לשם למגדל וביקש ממנה את תעודת הזהות של החייבת, קיבל ממנה את תעודת הזהות של התובעת כאן, ועדכן אותו בלשכת ההוצאה לפועל.
כלומר, שתיק ההוצאה לפועל לא נפתח מלכתחילה על שמה של התובעת אלא המספר עודכן מאוחר יותר ע"י עו"ד לשם.
בהקשר זה אני מקבלת את גרסתו של עו"ד לשם ולפיה את מספר תעודת הזהות של התובעת הוא קיבל ממגדל שכן הטענה נראית לי סבירה והגיונית. מגדל לעומת זאת לא סיפקה הסבר משכנע מדוע שעו"ד לשם יעדכן סתם כך מספר זהות שגוי. יתירה מזו, קבלת הטענה של מגדל מחייבת את המסקנה שעו"ד לשם טרח בעצמו לאתר מספר תעודת זהות המתאים לשם של החייבת בתיק. מגדל לא סיפקה הסבר סביר מדוע שעו"ד לשם יטרח בעניין זה כאשר לכאורה הוא יכול להשיג ממנה את המידע המדויק בקלות רבה יותר.
לכן אני קובעת שמגדל היא שהעבירה לעו"ד לשם את מספר תעודת הזהות של התובעת כאן, שהיא בעלת שם דומה למדי לשמה של החייבת בתיק, ובכך התרשלה כלפי התובעת. עם זאת לא ברור כיצד ומדוע הגיעה מגדל דווקא לתעודת הזהות של התובעת וכיצד זה לא היה קיים אצלה מספר תעודת הזהות הנכון של החייבת בתיק.
בהקשר זה אני מוצאת לנכון לזקוף לחובתה של מגדל את העובדה שהיא נמנעה מלהעיד מי מטעמה שיוכל לשפוך אור על נסיבות קרות התקלה. עו"ד רובינשטיין התיימר להעיד גם בשם ועבור מגדל אך אין מחלוקת שהוא לא היה בתמונה במועדים הרלוונטיים ולכן לא יכול להעיד על מה שקרה בשנת 2001 בטרם החל לטפל בתיק.
זאת ועוד, נזקפת לחובתה של מגדל גם העובדה שהיא נמנעה מלהציג את פוליסת הביטוח או את פסק הדין או את תיק ההוצאה לפועל או כל מסמך אחר המבסס את החוב עצמו. בהחלט סביר להניח שבמסמכים אלה ניתן ביטוי לזהות החייבת. אין זאת אלא שאילו היו מוצגים מסמכים אלה היה בהם כדי לפעול לחובתה של מגדל ולכן היא נמנעה מלהציג אותם.
עו"ד לשם ביקש מסיבה כלשהי לבטל את ההליכים כנגד החייבת בתיק. הסיבה לבקשה לא הובררה. אמנם עו"ד לשם טוען שהיה זה בעקבות שיחת טלפון עם התובעת אך כפי שאבהיר להלן אני דוחה טענה זו שלא בוססה כראוי.
אם כך ואם אחרת ברור שעו"ד לשם הבין וידע כבר בשנת 2001 שאין לגבות את החוב מבעלת תעודת הזהות הרשומה בתיק – התובעת דנן – ולכן גם ביקש לבטל את ההליכים נגדה. עו"ד לשם לא הסביר מדוע לא עשה כדי לוודא שתיק ההוצאה לפועל ייסגר כנגד התובעת שכל אשמתה בעניין זה היא שהיא בעלת שם דומה למדי לזה של החייבת הנכונה בתיק. בכך התרשל עו"ד לשם כלפי התובעת.
העובדה שעו"ד לשם טען בתחילה טענות לא נכונות בהקשר זה, כאילו שבגלל נהלי ההוצאה לפועל לא ניתן היה לסגור את התיק נגד התובעת – טענה שהתבררה כלא נכונה לאחר שהוגשה תעודת עובד ציבור כאמור – נזקפת לחובתו של עו"ד לשם ומעידה על כך שהוא ניסה לחפות על רשלנותו בעניין ולהציג מצג כאילו היה זה סביר מצדו ואף הכרחי להותיר את תיק ההוצאה לפועל פתוח כנגד חייבת שגויה.
מכל מקום – גם אם טענה זו הייתה נכונה, הרי שאין זה סביר מצדו של עו"ד לשם שלא לעדכן את מגדל על כך כשהעביר לה בחזרה את הטיפול בתיק. עו"ד לשם צריך היה להתריע ולהבהיר "ברחל בתך הקטנה" שבתיק זה רשומה תעודת זהות של אישה שאיננה החייבת בתיק ואין לנקוט בהליכים כלשהם נגדה. אין מחלוקת שעו"ד לשם לא עשה כן וגם בכך התרשל.
אשר לעו"ד רובינשטיין – מחד הלה קיבל את הטיפול בתיק כמות שהוא ולפי דבריו היו לו כל הסיבות להאמין שאין כל טעות במספר הזהות של החייבת. בין היתר לאור חקירת היכולת שנערכה לחייבת בשנת 2001 אשר לפי הנחיות ההוצאה לפועל ישנה חובה לזהות את החייבת באמצעות תעודת זהות. עו"ד רובינשטיין הצהיר שהנחיה זו חיזקה את דעתו שאין כל בעיה עם זהות החייבים בתיק; הן לאור בקשת החייבת הנכונה משנת 2008; הן לאור העובדה שבתיק ההוצל"פ הופיעה בקשה מפורשת של עו"ד לשם לעדכון תעודת הזהות הרשומה, עדכון שנעשה לכאורה לאחר שהוצגה אסמכתא הקושרת את בעלת תעודת הזהות לחוב.
מאידך, אילו אכן עיין עו"ד רובינשטיין בתיק ההוצאה לפועל והעיון בו הוא ששכנע אותו שאין כל מניעה להמשיך בהליכי הגבייה בתיק, הרי שהיה על עו"ד רובינשטיין להבחין ולתת את הדעת גם על כך שבמשך כ-9 שנים לא ננקטה פעולה כלשהי כנגד החייבת. הדבר אמור היה לעורר את חשדו של עו"ד רובינשטיין. זאת ועוד, ככל שאכן עו"ד רובינשטיין עיין בתיק, הרי שלבטח היה נתקל גם בבקשתו של עו"ד לֶשֵם לביטול ההליכים נגד החייבת. ממצא זה אמור היה להעצים את החשש האמור לעיל וביתר שאת היה על עו"ד רובינשטיין לברר מה בדיוק קרה בשנת 2001 שהוביל לבקשה זו של עו"ד לשם. אין מחלוקת שעו"ד רובינשטיין לא עשה כן ובכך התרשל.
זאת ועוד, אני בספק האם אכן עו"ד רובינשטיין עיין בתיק והאם אכן העיון בתיק הוא שהניח את דעתו של עו"ד רובינשטיין שאין כל בעיה עם זהות החייבים בתיק. עו"ד רובינשטיין אישר בעדותו שהוא כלל לא קיבל לידיו את תיק ההוצאה לפועל באופן פיזי ( עמ' 18, ש' 21-13 לפרוטוקול) ובמהלך החקירה התברר שחיזוקים אלה מתוך תיק ההוצאה לפועל עליהם הצביע עו"ד רובינשטיין בתצהירו היו חיזוקים בדיעבד ( עמ' 16, ש' 13-24 לפרוטוקול). בזמן אמת עו"ד רובינשטיין לא נקט פעולת בירור כלשהי בטרם חידש את הליכי הגביה נגד התובעת. אדרבא, עו"ד רובינשטיין חשש שתיק ההוצאה לפועל ייסגר אם לא ינקוט פעולה דחופה ומיידית. מכך אני למדה שבזמן אמת מה שעמד לנגד עיניו של עו"ד רובינשטיין הוא חידוש ההליכים בתיק ויפה שעת אחת קודם כדי להסיר את החשש מפני סגירת תיק ההוצאה לפועל. עו"ד רובינשטיין לא חשד כלל שמא יש טעות בתיק וחלוף הזמן הרב בלי שננקטה פעולת גביה לא עורר את חשדו של עו"ד רובינשטיין וממילא הלה לא פנה לתיק ההוצאה לפועל כדי לקבל חיזוק לכך שאין בעיה עם זהות החייבים בתיק. גם בכך התרשל עו"ד רובינשטיין כלפי התובעת. כל זאת בשונה מהעובדות בפסק הדין אליו הפנו הנתבעים בעניין ת"א ( ת"א) 52766-01-13 עזרא גבאי נ' יורם פלץ עו"ד [ פורסם בנבו] (8.3.15).

הודעות צד ג' וצד ד' :
כאמור, אני סבורה שעו"ד לשם התרשל כלפי התובעת ויש לו אחריות לנזקים שנגרמו לתובעים בשל התרשלות זו. בכך אני מקבלת את ההודעה לצד ג' שהגישה מגדל נגד עו"ד לשם.
עם זאת, כפי שהבהרתי לעיל, אני סבורה שגם למגדל ולעו"ד רובינשטיין חלק בתקלה שקרתה ושגם הם התרשלו כלפי התובעת. לכן ההודעה לצד ג' מתקבלת באופן חלקי במובן זה שאני קובעת שעו"ד לשם אחראי לנזקי התובעים אך הוא אינו האחראי הבלעדי לכך.
אשר להודעת צד ד' ולהסכם שבין מגדל לעו"ד לשם – אני דוחה את טענותיו של עו"ד לשם בעניין זה.
אכן, טענותיה של מגדל בעניין יש בהן טעם והן נכונות בעיני. ראשית, אין מחלוקת שעו"ד לשם לא עמד בהתחייבויות אליהן הפנתה מגדל בהקשר זה ובפרט עו"ד לשם לא העביר דו"ח מפורט בנוגע לכל התיקים כפי שהתחייב.
לפי ההסכם היה על עו"ד לשם להעביר דו"ח בנוגע לכל התיקים ה"פתוחים" שהעביר.
ככל שהתיק נושא התובענה דנן היה בסטטוס " סגור" הרי שהדבר מעיד על רשלנותו של עו"ד לשם שכן הוא ידע שהתיק נותר פתוח ואפילו שיש בתיק זה בעיה עם זהות החייבת ולכן אסור היה לו לסגור את התיק סתם כך.
ככל שהתיק היה בסטטוס " פתוח" (מה שכנראה היה מכיוון שמגדל ועו"ד רובינשטיין ראו בתיק זה תיק פתוח שיש להמשיך ולגבות את החוב שבו) הרי שעל פי ההסכם היה על עו"ד לשם לפרט את מצב הטיפול בתיק ובפרט לציין את הבעיה בזהות החייבת בתיק. עו"ד לשם לא עשה כן ובכך הפר את התחייבותו לפי ההסכם.
מקובלת עלי טענת מגדל ולפיה מגדל ויתרה על זכות התביעה שלה בכפוף למילוי התחייבויותיו אלה של עו"ד לשם. כמו-כן, מקובלת עלי טענת מגדל ולפיה הוויתור על זכות התביעה היה בכל הנוגע לעובדות שהיו ידועות למגדל בעת חתימת הסכם סיום ההתקשרות עם עו"ד לשם.
לכן, אני דוחה את ההודעה לצד ד' ששלח עו"ד לשם כנגד מגדל. אין זה סביר שעו"ד יוכל להתרשל ולהתנער מכל אחריות לפעולותיו המקצועיות ע"י העברת התיק לעו"ד אחר או אפילו החזרתו ללקוח.
המחלוקת העובדתית בנוגע למועד גילוי תיק ההוצאה לפועל כנגד התובעת :
כאמור, התובעים טוענים שגילו על קיומו של תיק ההוצאה לפועל באקראי, בנובמבר 2011, כאשר ניגשו לבנק מזרחי-טפחות לצורך קבלת הלוואה.
עו"ד לשם טען לעומת זאת שכבר בשנת 2001 פנתה אליו התובעת וטענה שהיא לא החייבת בתיק ובעקבות פניה זו אף פעל עו"ד לשם לביטול הליכי הגבייה וההוצאה לפועל כנגד התובעת.
הנתבעים אינם יודעים לומר בעצמם מתי נודע לתובעת לראשונה על העיקול ועל תיק ההוצאה לפועל הפתוח נגדה אך הם מבקשים לתמוך בגרסתו של עו"ד לשם ואף טוענים שעולה ממנה אשמם התורם של התובעים.
בחנתי את טענות הצדדים ומצאתי שיש להעדיף את גרסתם של התובעים בנקודה זו.
בעוד שהתובעים סיפקו הסבר סביר ומניח את הדעת בנוגע לנסיבות שבעטיין התגלה להם קיומו של תיק הוצאה לפועל פתוח כנגד התובעת ( בקשתם לקבלת הלוואה שסורבה), הרי שעו"ד לשם לא סיפק הסבר כלשהו לנסיבות שבעקבותיהן פנתה אליו לכאורה התובעת כבר בשנת 2001. לא ברור מדוע וכיצד ביום בהיר אחד החליטה התובעת לפנות אליו בנוגע לתיק שהיא לכאורה לא יודעת לגביו דבר. עו"ד לשם לא תיאר מהו ה"טריגר" שגרם לתובעת לפנות אליו דווקא בעת ההיא. אדרבא, עו"ד לשם הדגיש שהוא לא נקט פעולת גביה כלשהי נגד התובעת ולכן לכאורה התובעת לא יכולה הייתה לדעת על תיק ההוצאה לפועל בתקופה בה היה בטיפולו של עו"ד לשם.
עו"ד לשם גם לא ביקש שיוצג תיק ההוצאה לפועל – במלואו – ובפרט בקשתו לבטל את ההליכים נגד התובעת. כאמור, עו"ד לשם טוען שבעקבות השיחה עם התובעת בשנת 2001 הוא ביקש לבטל את ההליכים נגדה. הדבר אמנם גם מצא ביטוי בראיות שהציג עו"ד לשם מתוך תיק ההוצאה לפועל ( נספח א ו-ב' לתצהיר של עו"ד לשם) בהן ניתן לראות שאכן ב-9.9.01 בוצעה פעולת " ביטול חייב". כשם שאיתר עו"ד לשם את המסמכים האלה מתוך תיק ההוצאה לפועל ניתן לצפות שיכול היה לאתר גם את הבקשה עצמה. בעניין זה פועלת לחובת עו"ד לשם החזקה בדבר הימנעות מהבאת ראיות ואני מניחה שאילו אכן הוצגה לפני הבקשה לביטול רישומה של התובעת מהתיק לא הייתה בה תמיכה לגרסתו של עו"ד לשם לפיה הבקשה הגיעה בעקבות שיחת טלפון עם בעלת תעודת הזהות.
זאת ועוד, מהתנהלותם של התובעים ניתן ללמוד שהם דווקא אינם מסוג האנשים השוקטים על שמריהם והם ייחסו חשיבות יתירה – גם אם מרחיקת לכת – לעצם קיומו של תיק ההוצאה לפועל, ופנו שוב ושוב לעו"ד רובינשטיין בדרישה לסגור את התיק נגד התובעת. לכן יותר סביר בעיני לקבל את גרסתם של התובעים ולפיה מיד עם היוודע הדבר הם פעלו להסרת המטרד ולסגירת התיק.
אני ערה לטענת הנתבעים ולפיה התובעים לא דייקו כשטענו שהבנק סרב לתת להם הלוואה בשל עיקול שנרשם על שמם כאשר בפועל העיקול הוטל רק בדצמבר 2012, כלומר לאחר שהנתבעים פנו לבנק בבקשה לקבלת הלוואה ( בנובמבר 2011).
למיטב הבנתי לא מדובר בשגיאה סמנטית בלבד. ככל הנראה מהבנק נמסר לתובעים שהם אינם יכולים לקבל הלוואה מכיוון שיש נגדם הליכי הוצאה לפועל – עובדה שלגביה אין מחלוקת. אכן בנובמבר 2011 תיק ההוצאה לפועל היה פתוח נגד התובעת – מה שהתפרש ע"י התובעים כ"עיקול" שבגינו לא ניתן לתת להם הלוואה. מכל מקום לא מצאתי ששגיאה סמנטית זו מפחיתה באופן משמעותי ממשקל עדותם של התובעים שכאמור גם נראית לי סבירה ומתיישבת עם השכל הישר, בוודאי ביחס לגרסת – או להיעדר גרסת – הנתבעים לדבר.
סיכומו של דבר אני קובעת שנודע לתובעים לראשונה על תיק ההוצאה לפועל ועל ההליכים המתנהלים נגדם כתוצאה מאותה פגישה בבנק מזרחי-טפחות בה סורבה בקשתם לקבלת הלוואה.
על-כן טענת הנתבעים לאשם תורם מצד התובעים נדחית.
הנזק של התובעים:
כאמור, התובעים טוענים שנגרמו להם נזקים ממוניים ולא ממוניים כתוצאה מפתיחת תיק ההוצאה לפועל על שמה של התובעת. כמו-כן התובעים עותרים לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע.
הנזקים הממוניים :
התובעים טוענים שבשל הטלת העיקולים וניהול הליכי ההוצאה לפועל נגד התובעת, ובעקבות הסירוב לקבל הלוואה, הם נאלצו לפתוח תכנית חיסכון ולשלם מס בגין פירעון מוקדם בסך של כ- 11,500 ₪. סכום זה נתבע כחלק מהפיצוי על הנזק הממוני שסבלו התובעים.
הנתבעים טוענים בהקשר זה שתכנית החיסכון נפתחה בינואר 2012, כאשר העיקולים בוטלו עוד קודם לכן, ב-14.12.11. לכן לא הייתה שום הצדקה לפתוח את תכנית החיסכון והנזק שנגרם בגין כך, ככל שנגרם, רובץ לפתחם של התובעים ואין לפצות אותם על כך.
הטענה של התובעים כמו-כן עותרים התובעים לקבלת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין צמצום מסגרות האשראי בבנק, החזרת חיובים שונים וחיוב בעמלות.
אשר לפירעון המוקדם של תכנית החיסכון – התובעים הציגו אישור מחברת הביטוח על ניכוי מס במקור מהחיסכון שנפרע ( נספח ג' לכתב התביעה). אישור זה מצביע על כך שאכן נוכה מס בסך של 11,458 ₪.
אין מחלוקת שהחיסכון נפרע לאחר שהוסרו העיקולים מחשבונות הבנק של התובעת, ולא הוצג בפני כל אישור עדכני וסמוך למועד זה כי הבנק סירב להלוות כסף לתובעים. התובעים אכן הודו כי לא פנו שוב בחודש ינואר לבנק, שכן חששו ששוב בקשתם להלוואה תסורב. אין בידי לקבל טענה זו. אף שהליכי ההוצאה לפועל רק בוטלו סופית בחודש יולי של אותה שנה, הרי שלא התרשמתי כי התובעים לא היו מקבלים הלוואה אילו פנו שוב, ואף לא הייתה כל ראיה לכך. ספק בעיני אם בנק שיש לו לקוחות ותיקים וטובים היה מונע קבלת הלוואה בגין עיקול שהוטל בטעות, ובוטל.
לכן אני דוחה את הטענה שהפירעון של החיסכון בתאריך מוקדם היה בשל אי קבלת הלוואה, ודוחה את תביעתם של התובעים בעניין זה.
אשר לטענה בדבר צמצום מסגרת האשראי וחיוב בעמלות – הרי שרכיב תביעה זה לא הוכח. התובעים לא הציגו שום ראיה לדבר ובישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12.4.16 אף הבהיר בא כוח התובעים שאין להם שום אסמכתא לגבי סירוב תשלומים מחברות אשראי והקטנת מסגרת האשראי ( ר' עמ' 10, ש' 29-33), זאת למרות שלפעולות כאלה צריך להיות תיעוד בכתב, וניתן היה להציג אותו. לכן בעניין זה פועלת לחובת התובעים החזקה בדבר הימנעות מהבאת ראיות ובכל אופן טענותיהם בנקודה זו לא הוכחו. לכן אני קובעת שאין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.
נזקים לא ממוניים :
התובעים עותרים לקבלת פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עגמת הנפש שהייתה כרוכה בביטול נסיעתם המשפחתית לברצלונה. כמו כן עותרים התובעים לקבלת פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין טרדה ואבדן זמן וכן פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין " עוגמת נפש כללית". בנוסף נתבע פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע.
אשר לביטול הנסיעה לברצלונה – אין מקום לפסוק פיצוי לתובעים. בישיבת ההוכחות הובהר שנסיעה זו הייתה בגדר תכנית לעתיד בלבד וטרם קרמה עור וגידים לכדי תכנית ממשית ( ר' למשל עמ' 8, ש' 11; עמ' 10, ש' 20-25 לפרוטוקול). לא היה זמן יעד לנסיעה, לא הוזמנו טיסות, מלונות וכו'. בנסיבות אלה ובהינתן שהליכי ההוצאה לפועל בוטלו זה מכבר, וברור שבזמן זה כבר עמדו הצדדים בקשר והתובעים היו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאין כל צו עיכוב יציאה מהארץ נגדם וכאשר בחקירתו אישור התובע שבתקופה זו הם אף יצאו לחו"ל ( ר' עמ' 13 ש' 29 – עמ' 14, ש' 1 לפרוטוקול). מכאן שאם הנסיעה בוטלה לא היה הדבר בשל התנהלות הנתבעים, והטלת העיקול.
פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע :
בשורה של פסקי דין נקבע שהטלת עיקול שלא כדין מהווה פרסום לשון הרע. נדמה שגם הצדדים כאן אינם חלוקים בנוגע לעצם הפרסום ועצם היותו לשון הרע.
אמנם הנתבעים טענו בתחילה להגנה מוחלטת מפני תביעת לשון הרע בטענה שמדובר בפרסום מותר אך כאמור טענה זו נדחתה על-ידי בהחלטה מנומקת. מכל מקום, טענות הנתבעים כפי שנטענו בבקשה לדחיית התביעה על הסף מלמדות על הסכמתם לכך שאכן מדובר בפרסום של לשון הרע.

גם במהלך הדיון לפני לא חלקו הנתבעים הלכה למעשה על עצם העובדה שהטלת העיקול מהווה פרסום לשון הרע אך טענו שבנסיבות העניין מדובר בזוטי דברים.

לכן, ולמען הסר ספק, אני קובעת שהטלת העיקול על חשבונותיה של התובעת, כמו גם עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל על שמה של התובעת, מהווה פרסום לשון הרע כנגד התובעת הפוגע בשמה הטוב. אין המדובר בזוטי דברים.

הפרסום נפוץ בקרב גופים פיננסיים גדולים ורבים. מכיוון שהנתבעת לא הציגה את תיק ההוצאה לפועל לא ניתן לקבוע בבירור מי היו מושאי הפרסום ומה היה היקפו. הנתבעת ניסתה אמנם לטעון שהנזק היה מצומצם מכיוון שנתפסו כספים רק בחשבון בנק אחד ( כספים שאין מחלוקת לגביהם שהושבו לחשבון). אין בידי לקבל טענות אלה. הפרסום עצמו אינו תלוי בתפיסת כספים או בהצלחת העיקול, וסביר להניח שהעיקול נשלח לבנקים ולגופים הפיננסיים הגדולים בארץ, כמקובל.

לעניין זה אני דוחה את כל טענות ההגנה שהעלו הנתבעים, וזאת על בסיס ממצאי העובדתיים כאמור לעיל, והרשלנות המשמעותית שהייתה לכל הנוגעים בדבר.

הצדדים הפנו לפסיקה שתתמוך בטענותיהם בנוגע לפיצוי הראוי בנסיבות העניין. מטבע הדברים, בעוד שהתובעים הפנו לפסיקה המצביעה על פסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בשיעורים גבוהים, הנתבעים הפנו לפסיקה ששללה פיצוי כזה או שפסקה סכומים נמוכים למדי של אלפי שקלים בודדים בלבד.

בחנתי את טענות הצדדים ואת הפסיקה שהפנו אליה.

למיטב הבנתי הנסיבות שעמדו בבסיס פסקי הדין שהפנו אליהם הנתבעים שונות באופן מהותי מנסיבות המקרה הנדון כאן לפני.בתא"מ אברהם ביטון נ' דינה פרנקל ומד"א [ פורסם בנבו] (7.7.11) נדחתה תביעת לשון הרע בגין עיקול שהוטל בחשבונו של התובע ע"ס 820 ₪. התביעה נדחתה הן בגלל סכום העיקול הקטן ואין בשל העובדה שביהמ"ש ציין שהתובע התמהמה ולא מיהר לפעול להסרת העיקול. נסיבות מקרה זה שונות לחלוטין מן המקרה שלפני.

בת"ק ( בית שמש) 19423-06-13 אורי חי נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ [ פורסם בנבו] (7.5.14) נדחתה תביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה בשל הליך משפטי שניהלה הנתבעת נגד התובע. הליך זה הסתיים בפשרה. ביהמ"ש חזר על הקביעות שנקבעו בעניין ביטון נ' פרנקל לעיל ולפיהן לא כל עוגמת נפש או אי נוחות הן בנות פיצוי. נסיבות המקרה הזה אינן רלוונטיות כלל למקרה הנדון כאן שכן שם דובר בהליך שהסתיים בפשרה וביהמ"ש אף הדגיש זאת בדחותו את התביעה.

בתא"מ ( י-ם) ניר לוי נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (5.7.15) נקבע פיצוי בסך 4850 ₪ בלבד בגין הטלת עיקולים – ומימושם – שלא כדין. באותו מקרה התובע אהיה בעל חוב לנתבעת אך הוא הסדיר את החוב בטרם הוטל העיקול ונקבע שהנתבעת התרשלה כשלא עדכנה זאת ברישומיה. מנגד התובע התרשל בכך שלא עדכן את כתובת מגוריו במרשם האוכלוסין וכך קרה שלא קיבל את ההתראות בטרם נקיטת העיקול. כמו-כן התובע לא פעל במהירות להסרת העיקול והמתין כחודש וחצי. ביהמ"ש קבע אשם תורם של 50% לתובע. גם נסיבות אלו שונות באופן מהותי מנסיבות המקרה שלפני, שכן אין כל אשם תורם לתובעים אשר פעלו באופן מידי ושבו והתריעו כי ההליכים שמתנהלים נגדם, מקורם בטעות.

מנגד, פסקי הדין אליהם הפנו התובעים רלוונטיים יותר למקרה שלנו. בת"א 28880-01-10 עמי אוחיון נ' בנק דיסקונט בע"מ [ פורסם בנבו] (20.4.16) הוטל עיקול על שמו של מורשה חתימה בחשבון בנק של מושב שיתופי בגין שיקים שחזרו ללא כיסוי. אין מחלוקת שמורשה החתימה לא היה בעל חוב לבנק ואין מחלוקת שהחוב היה של המושב. ביהמ"ש פסק פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני מכוח חוק איסור לשון הרע ו-50,000 ₪ נוספים נפסקו לתובע מכוח ס' 76(1) לפקודת הנזיקין כפיצוי בגין הפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע.

בה.פ. 57271-06-13 יעקב ופני אילוז נ' עיריית באר שבע [ פורסם בנבו] (17.11.15) נפסקו 35,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע בגין עיקול מיטלטלין שהוטל על התובעים בגין חוב של חברה שבבעלותם לעיריית באר שבע. אין מחלוקת שהתובעים לא היו בעלי החוב אלא החברה. העיקול בוצע בבית התובעת כאשר ילדיה היו עדים לו.

בת"א ( שלום ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי סניף רמת גן [ פורסם בנבו] (7.10.09) נפסקו לתובעת 50,000 ₪ בגין עיקול מיטלטלין ועיקול ברישום שנרשמו על שם התובעת בגין חוב שנרשם על שמה בטעות כאשר למעשה לא היה חוב כלל. ביהמ"ש הדגיש את עובדת היות הנתבע גוף ציבורי כתוספת משקל לחומרה כנגד המל"ל.

מקרה זה דומה למדי למקרה הנדון כאן שכן בשני המקרים מי שסבל מן העיקול לא היה בעל חוב למעקל. מנגד, הנתבעים כאן אינם גוף ציבורי, מה ששימש כאמור יסוד להחמיר עם המוסד לביטוח לאומי בעניינה של רונית הרפז.

לסיכום אומר שמצאתי שיש בפסקי הדין שהפנו אליהם התובעים כדי לספק אמת מידה ראויה לפיצוי בנסיבות העניין.
עם זאת אסייג ואומר שמכיוון שבענייננו נתבע מלוא סכום התביעה – לרבות הפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע – עבור שני התובעים גם יחד, כאשר למעשה עילת התביעה של התובע לא הוכחה כדבעי, הרי שיש להפחית מסכום התביעה, ואסביר:
הוכח שהנתבעים התרשלו כלפי התובעת שעל שמה נפתח תיק ההוצאה לפועל. התובע סבל גם הוא מכך שאשתו, הרשומה יחד איתו כנראה בחשבון הבנק, הייתה " חייבת" בהוצאה לפועל, אך העיקולים וההגבלות לא הוטלו על שמו ולא ברור איזו מניעה הייתה מצדו לפעול באופן חופשי בנפרד מאשתו. זאת ועוד, טענות התובעים לפגיעה בשם הטוב ולפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק לשון הרע אינן יכולות להתקיים ביחס לתובע שכן אין מחלוקת שלא פורסם נגדו דבר לשון הרע כלשהו ושמו הטוב לא נפגע. המסקנה ששמו הטוב של התובע נפגע מכך ששמה הטוב של אשתו נפגע היא מרחיקת לכת. מה גם שטענה כזו לא נטענה על-ידי התובעים.
לכן נראה לי שיש מקום להפחית הפחתה כלשהי מגובה הפיצוי הנתבע המשקף את הפיצוי הראוי לדעת התובעים לשניהם יחד כאשר למעשה עיקר הנזק נגרם לתובעת ועילת התביעה העיקרית אותה קיבלתי בפסק דין זה ( מכוח חוק איסור לשון הרע) מתקיימת בעניינה של התובעת בלבד. כלומר שנקודת המוצא ממנה אבחן את הפיצוי הראוי תהיה בהנחה שהסכום הנתבע של 50,000 ₪ משקף את הפיצוי הראוי לדעת התובעים עבור שניהם יחד כך שאפילו לשיטת התובעים התובעת לבדה זכאית לכל היותר לפיצוי נמוך יותר.
בנוסף, לצד השיקולים הנשקלים לחובת הנתבעים וצד ג' ובהם רשלנותם כפי שתוארה לעיל; השרירותיות הבלתי נסבלת שבהסבת החוב על שמה של התובעת; אדישותם של הנתבעים והתמהמהותם בסגירת תיק ההוצאה לפועל נגד התובעת גם כשהיה ברור שאין לה כל קשר לחוב, שקלתי לקולה את העובדה שהלכה למעשה במשך רוב התקופה שבה תיק ההוצאה לפועל היה פתוח נגד התובעת ( מאז שנת 2001) היא לא סבלה נזק כלשהו. אדרבא, התובעת עצמה לא ידעה על תיק ההוצאה לפועל ולא טענה שפעילותה הפיננסית נפגעה באורח כלשהו כתוצאה מקיומו של התיק הפתוח נגדה בתקופה זו. לראשונה נתקלה התובעת בקושי הנובע מניהול ההליכים נגדה רק כ-10 שנים לאחר שנפתח התיק נגדה בטעות. העובדה שהתיק היה פתוח במשך שנים ארוכות מבלי שנגרם נזק משמשת אינדיקציה להיקף הנזק שעשוי להיגרם לתובעת בעתיד כתוצאה מכך שבעבר נפתח בטעות תיק הוצאה לפועל כנגד התובעת.
עוד אציין כי לטעמי יש להפריד בין האירועים שקדמו להטלת העיקול, כאשר נודע לתובעים שיש נגד התובעת הליכי הוצאה לפועל, והם הזדרזו לפנות לעו"ד רובינשטיין לבין הטלת העיקול עצמו שהינו בגדר פרסום לשון הרע. לפיכך אני קובעת כי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים הם יפוצו ביחד ולחוד בסכום של 4,500 ₪ ובגין פרסום לשון הרע תפוצה התובעת בסכום של 25,000 ₪. התביעה לפיצויי עוגמת נפש נוספת ובזבוז זמן נדחית שכן היא נבלעת בסעדים שפסקתי לתובעים. התובעים זכאים להוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ולשכר טרחת עורך דין בסך 8,500 ₪ כולל מע"מ. חלוקת האחריות תהא באופן הבא: עו"ד לשם 50% מגדל 30% ועו"ד רובינשטיין 20%.

ניתן היום, ד' אייר תשע"ז, 30 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.