הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 51136-03-15

בפני
כב' השופט אילן סלע

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד מיטל לחיאני

התובע

נ ג ד

AIG – חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד תמי גריברג; עו"ד אם-לי פולאקוביץ'

הנתבעת

פסק דין

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1. התובע, יליד 1984, נפגע, לטענתו, משמן רותח שנשפך על רגליו . הנתבעת היא חברת הביטוח בה היה התובע מבוטח בארבע פוליסות ביטוח שונות הנותנות כיסוי ביטוחי, בין היתר, ל נזקים שנגרמו מאירועי כוויה. הנתבעת לא הכחישה את העובדה כי התובע אכן החזיק בפוליסות הביטוח האמורות במועד קרות האירוע הביטוחי, אך טענה לדחיית התביעה, הן בש ל אי עמידה בתנאי הפוליסה והן בשל טענה להונאת ביטוח.

2. באשר לנסיבות האירוע נטען, כי ביום 24.04.14 , בשעה 10:30 לערך , נפגע התובע משמן רותח שנשפך על רגליו בעת שהכין שניצלים לבנותיו. נטען , כי התנור -כיריים עליו בוצע הטיגון היה מונח על לבנים והתובע הזיז בטעות את אחת הלבנים, בעת הטיגון. כתוצאה מכך, התנור-כיריים נטה קדימה, סיר השמן התהפך לכיוון התובע שהחליק ונכווה (להלן: "האירוע") .

3. התובע טופל במרפאת "טרם" ולאחר מכן בבית החולים הדסה הר הצופים, משם הופנה למחלקת כוויות ופלסטיקה בבית חולים הדסה עין כרם, שם אושפז למשך תשעה ימים שלאחריהם שוחרר לביתו.

4. התובע פנה לנתבעת, אך זו סירבה לשלם לו תגמולי ביטוח, בטענה כי לא מדובר באירוע תאונתי והיא טענה כלפיו כי הוא גרם לעצמו את הכוויות בכוונה.

5. בנסיבות אלו, עתר התובע לבית המשפט בתביעה לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים לו, בהתאם לאמור בפוליסת הביטוח. היינו, במקרה בו הכוויה היא בדרגה 2 ומכסה שטח פנים של 20% לפחות מהגוף, כבמקרה זה - פיצוי בגובה של לפחות 40% מהסכום המקסימאלי לפיצוי שעמד על 520,000 ₪ ובסך הכל 208,000 ₪. בנוסף הוא עתר לקבל סך של 1,300 ₪ בגין כל יום אשפוז, בהתאם לפוליסה, ובסך הכל סך של 13,000 ₪ עבור 10 ימי אשפוז. כל זאת, בתוספת הפרשי ריבית לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א -1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") , וסך נוסף של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, נוכח התעמרות הנתבעת בו והטלת דופי באמינותו.

6. בהגנתה, טענה הנתבעת כי יש לסלק את התביעה על הסף או לחילופין לדחותה לגופה, בהתאם להוראות סעיפים 25 ו-26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לדבריה, אין מדובר באירוע תאונתי, אלא באירוע שנגרם בכוונה על ידי התובע על מנת להוציא מהנתבעת כספים שאינם מגיעים לו. הנתבעת הצביעה על כך שהתובע השמיט חלק מפרטי האירוע, תוך שהוא נמנע מלחשוף פרטים מהתנהגותו, התנהגות אותה הגדירה כ"תמוהה". כך, למשל, התובע לא פרט מי נכח במקום האירוע, מה היה מצבו הגופני אגב האירוע, איך ומתי פנה לקבל טיפול רפואי וכיוצא באלו נתונים . הנתבעת הוסיפה, כי ממצאי חקירה פרטית שערכה תומכים ב מסקנה כי האירוע כפי שתואר בכתב התביעה לא יכול היה להתרחש, וכי כל ניסיונותיו של התובע לשחזרו מול החוקר מטעמה, עלו בתוהו. לטענת הנתבעת, חקירתה העלתה , שהתובע הוא אחד מקבוצת מבוטחים אשר פעלו באופן שיטתי ודומה להונאת חברות ביטוח ולהוצאת כספים במרמה בשל כוויות שגרמו לעצמם. הנתבעת אף הגישה על כך תלונה במשטרת ישראל. הנתבעת ציינה בהקשר זה, כי התובע הועסק על ידה לתקופה קצרה כסוכן מכירות, ולא כ"סוכן ביטוח" כפי שציין התובע בכתב תביעתו , ובמסגרת זו הוא אף "מכר" לאשתו ולו את אחת הפוליסות מושא התביעה.

7. עוד הדגישה הנתבעת את העובדה , שלתובע היו במועד האירוע ארבע פוליסות ביטוח תאונות אישיות . כולן, נרכשו עובר לתאונה קודמת שארעה לתובע, ביום 23.11.13, אז טען , כי נשפכו על רגליו מים רותחים שעה שהרים מיחם (להלן: "האירוע הראשון"). הנתבעת ציינה כי באותו אירוע היא שילמה לתובע את תגמולי הביטוח.

8. כן הצביעה הנתבעת על כך שהטיפול שקיבל התובע ב"טרם", על פי המסמכים שהוא הציג, היה ביום 25.04.14 בשעה 16:50 , כלומר כ-30 שעות לאחר התאונה המתוארת , ואין כל הסבר, כיצד התובע התנהל בפרק זמן ארוך זה עם כוויות נטענות בדרגה 2 המכסות למעלה מ-20% משטח גופו. בכך גם הפר התובע את תנאי הפוליסות שרכש, המחייבות פנייה מידית לרופא מוסמך.

9. הנתבעת הוסיפה כי בכל מקרה, לפי הדו"ח מ"טרם" שצרף התובע, הכוויות הנטענות היו על שטח של 19% מגופו של התובע, כך שהפיצוי המקסימלי שיכול היה להיטען הוא על סך 156,000 ₪ . התובע גם ציין כי הוא היה מאושפז 10 ימים, על אף שבפועל הוא אושפז ל-9 ימים בלבד.

המסכת הראייתית
10. התובע תמך את טענותיו בעדותו ובעדות אשתו גב' ליאת יעיש. מנגד, הנתבעת הצטיידה עם עדויות גב' ענת איצקוביץ מנהלת תחום ההונאות אצל הנתבעת, ומר איציק מור יוסף, חוקר פרטי ממשרד החקירות ניסן יעקובי שביצע עבורה את החק ירה אודות נסיבות האירוע.

11. בעדותו סיפר התובע, כי התגורר עם משפחתו בבית הוריו בקומה השלישית, ונוכח העובדה כי הרצפה הייתה עקומה, הוא העמיד שתי לבנים, כדי שהכיריים יעמדו ישר. ביום האירוע, הוא טיגן שניצלים לבנותיו, וייתכן שבשל מגעו באחת הלבנים, נשפך עליו סיר השמן. הוא החליק על הרצפה והחל לצרוח, רץ למקלחת ושטף את המקום במים קרים. אשתו ששהתה בסלון הבית, והייתה בחודש תשיעי להריונה , לא הבינה מה קרה והחלה אף היא לצרוח.

12. לאחר שיצא מהמקלחת הוא הניע את רכבו ונסע לבית החולים הדסה הר הצופים . ואולם, מאחר ובבית חולים זה לא הייתה מחלקת כירורגיה פלסטית, הוא הוסע בניידת שירות לבית החולים הדסה עין כרם, שם טופל , נחבש ושוחרר לביתו. הוא נסע במונית מהדסה עין כרם להדסה הר הצופים ומשם שב ברכבו לביתו. למחרת, נוכח החמרה במצב הרגל , הוא שב לבית החולים הדסה עין כרם, שם אושפז למשך עשרה ימים.

13. בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי גם לאחר האירוע לא עשה שינוי במעמד הכיריים והם נותרו לעמוד על הלבנים בדומה לפני האירוע, כל תקופת מגוריו במקום, כ שנה שנתיים אחר האירוע (עמ' 8 ל פרוטוקול, שורה 22 ואילך ). לדבריו, הוא פינה את עצמו לבית החולים ולא נעזר באשתו, מאחר והיא הייתה בחודש התשיעי להריונה, מה גם שהיא הייתה באותה תקופת ב"שלילת רישיון". על האירוע הוא סיפר, כך לדבריו, להוריו ולאחיו. לא היה בפיו הסבר מדוע אמר לחוקר שנשלח אליו מטעם הנתבעת, כי רק אשתו יודעת על האירוע. לדבריו, הוא חתם על תיעוד החקירה שנעשה על ידי החוקר מבלי שקרא קודם לכן את תוכן הדברים שנרשמו על ידי החוקר (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 10) .

14. בהתייחס לאירוע הראשון ציין התובע כי נשפכו עליו מים רותחים ממיחם, ששימש כמיכל מים חמים לבקבוק האוכל של בתו, שעה שניסה לשפוך את המים מהמיחם לכיור.

15. בחקירתו הנגדית, גם נדרש התובע למצבו הכלכלי, לגביו טען בבקשה שהגיש לפטור מאגרה, כי הוא קשה. בתשובה, ציין התובע כי מצבו הכלכלי אינו קשה, הוא אינו רעב ללחם, אך מאחר ויש לו חוב של מיליון ₪ והוא מפרנס 6 נפשות משכר חודשי בסך של 8,000 ₪, הוא התקשה בתשלום האגרה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 13 ואילך). בהתייחס למועד התאונה, ציין התובע כי הוא עבד כשליח אך אשתו לא עבדה בשל היותה בהריון מתקדם.

16. כשנשאל, אם מצבו הכלכלי לא היה טוב, מדוע אפוא, השקיע סכומים רבים ברכישת פוליסות ביטוח לתאונות אישיות, השיב כי זה המוצר שהוא הכי מאמין בו, מאחר והפרמיות עבורן נשארות קבועות ואינן משתנ ות בחלוף השנים . זאת , בשונה מפוליסות ביטוח חיים, שם הפרמיה עולה עם עליית גיל המבוטח.

17. עוד נדרש התובע בחקירתו הנגדית, למבוטחים נוספים שבוטחו בפוליסות הכוללות תגמולים במקרה של כווייה, ואשר פנו לקבלת תגמולים נוכח אירועי כוויה שהם טענו לגביהם. המבוטחים היו: עידן נידם, אלרין גיל, קובי דוד, ניר בן שבת, אור מזרחי ושימי מקיאס. באשר לקובי דוד ציין התובע, כי הוא זה שערך עבורו את הפוליסה הראשונה אצל הנתבעת; ניר בן שבת עבד אתו אצל הנתבעת; אור מזרחי היה חברו ב משך שנתיים לאחר שילדיהם היו בגן ביחד; שימי מקיאס פנה אליו לצורך ביטוח ורק לאחר מכן נודע לו כי הוא גיסו של אור מזרחי. את עידן נידם ואת אלירן גיל הוא טען כי אינו מכיר.

18. אשת התובע, גב' יעיש, סיפרה בעדותה כי שהתה בביתה, בין הסלון והמטבח, כשהתובע טיגן שניצלים במטבח. היא לא הבחינה במתרחש כשלפתע שמעה צרחות ואז ראתה את בעלה על הרצפה. הוא החליק והיא הבחינה שרגליו אדומות. הוא נכנס למקלחת ושטף את רגליו.

19. גב' איצקוביץ , מנהלת תחום ההונאות אצל הנתבעת, נדרשה בעדותה לכך שהתובע ביטח את עצמו בתגמולים של למעלה מחצי מיליון ₪ בגין נזקי כוויות. היא ציינה כי מדובר במקרה נדיר מאוד, שכן בדרך כלל אנשים מבטחים את עצמם בגין נזקי כוויות בסכומים הנעים בין 10,000 ₪ ל-200,000 ₪, ובממוצע בסך של כ-100,000 ₪.

20. לדבריה, כאשר התעורר חשד להונאת ביטוח, בשים לב לקשר שהיא מצאה בין כל חבורת האנשים שדיווחו על אירועי כוויה ודרשו תגמולי ביטוח, הנתבעת פנתה למשרד חקירות. היא ציינה כ י בתקופה שמחודש יוני 2012 ועד לחודש פברואר 2015, תביעות הכוויות שהתקבלו מחבורה זו, הייתה כ-25% מכלל התביעות בגין כוויות שהתקבלו אצל הנתבעת באותה תקופה .

21. בחקירתה הנגדית חזרה גב' איצקוביץ על הטענה כי אדם המבטח את עצמו ביותר מביטוח אחד הוא חריג , וב מקרה זה מדובר בחריגות בולטת עוד יותר מאחר ומדובר לא רק ביותר מפוליסה אחת, אלא גם על רמות הכיסוי הגבוהות ביותר.

22. במענה לשאלה מדוע במשך חמש שנים שולמו התביעות לחבורת האנשים להם הנתבעת מייחסת הונאת ביטוח, השיבה גב' איצקוביץ, כי הנתבעת אינה ששה לדחות תביעות, ולכן תחילה שילמה על אף שהתעורר אצלה חשדות קודם לכן. רק כאשר התקבלה התביעה השנייה של התובע, נבדקה לעומק היסטוריית התביעות שלו ושל שאר בני החבורה ואז הוחלט לדחות את התביעות של התובע ושל מר קובי דוד , ובמקביל הוגשה תלונה במשטרה.

23. החוקר מור יוסף, שחקר את האירוע מטעם הנתבעת העיד , כי במסגרת החקירה, הוא פגש את התובע , את מר אור מזרחי , את מר שמעון מקיאס ו את מר עידן נידם. בחקירתו הוא עמד על הקשרים בין האנשים השונים בחבורה שעתרה לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקי כוויות, וציין כי לאור ממצאיו הוא ייעץ לנתבעת שלא לשלם להם, אך הנתבעת לא שעתה לעצתו.

24. בהתייחס לנסיבות האירוע הנטען בתביעה זו, ציין החוקר כי הגיע לדירת התובע ביום 29.07.14, והבחין שאכן התנור-כיריים עומד על גבי שני אריחי קרמיקה. ואולם, לדבריו, התנור לא רעד, ונותר יציב, גם לאחר שהם הוציאו את אחד האריחים שהיה מונח מתחתיו .

25. להשלמת התמונה אציין את חוות הדעת בהן הצטיידו הצדדים בשאלת נזקיו של התובע. אך, כפי שנקבע בהחלטה מיום 17.09.18 נקבע כי הדיון יפוצל ותחילה תידון שאלת החבות.

26. התובע עתר למינוי מומחים מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית ובתחום הנפשי להוכחת נזקיו הנטענים, אך בקשתו זו נדחתה, ובית המשפט (כב' השופטת שושנה ליבוביץ) התירה לתובע להגיש חוות דעת מטעמו, אף שלא עשה כן עם הגשת תביעתו. התובע בחר להגיש חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית בלבד , של ד"ר יצחק טוכמן.

27. בחוות הדעת ציין ד"ר טוכמן, כי מצא בשוֹק שמאל צלקת מריפוי משני של כוויה באורך 20 ס"מ וברוחב של לפחות 5 ס"מ, ב צבע בהיר, מעט מעובה וקשה למגע. צלקת נוספת מריפוי משני נמצאה בחלק האחורי של הברך השמאלית באורך של כ-8 ס"מ וברוחב של כ-5 ס"מ, בהירה , מעט מעובה וקשה למגע. צלקת זו הינה באזור תנועה ולכן היא תפקודית וניתן לקבוע בגינה 10% נכות לצמיתות לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. צלקת נוספת מצא ד"ר טוכמן בשוֹק ימין בחלק הקדמי המרוחק, באורך של 10 ס"מ וברוחב של 6 ס"מ , בהירה, מעט מעובה וקשה למגע. בנוסף נמצאו מספר צלקות בגפיים התחתונות בשטח כולל של כ-20% משטח גופו של התובע . ד"ר טוכמן ציין כי מצב הצלקות סופי.

28. הנתבעת מצדה הצטיידה עם חוות דעתו של פרופ' יהודה אולמן. פרופ' אולמן בדק את התובע אשר ציין בפניו כי הכתמים על הרגליים מפריעים לו ויזואלית והוא נמנע בשל כך ללבוש מכנסיים קצרות. פרופ' אולמן ציין כי בבדיקתו מצא כתמים בהירים בשוֹק ימין בחלק האחורי מאחורי קעקוע קיים בשטח של כ-1%, ובחלק הקדמי של השוֹק הימנית בחלקה התחתון מצא 2 כתמים בהירים בשטח של 1%. כן מצא בירך ימין קדמית כתמים בהירים מאד בשטח של כ-4%. בשוֹק שמאל מצא כתם בהיר בשטח של כ-3% ו בירך שמאל כתם בהיר בשטח של כ-4%. בנוסף ציין, פיזור נקודתי של כתמים בהירים ב-2 הגפיים התחתונות בסך של כ-2%. בסך הכול, הסימנים שנותרו, לפי בדיקתו, מהווים כ-15% , והם למעשה, כתמים בהירים ולא צלקות. בהתייחס לכך שמההערכה של "טרם" ושל בית החולים הדסה עולה כי הכוויה המקורית הייתה בשטח גוף של 20%-19%, ציין פרופ' אולמן, כי , ככל הנראה , 5% מהכוויה הייתה בדרגה ראשונה ואלו נרפאו מבלי להותיר שינוי בצבע העור.

29. פרופ' אולמן ציין כי אין פגיעה בצפיפות השיער הטבעי בשתי השוקיים, אין סימני גרד או רגישות ואין כל הגבלה תפקודית. הוא הדגיש כי מדובר בשינויי צבע ולא בצלקות. בכך הוא חלק על דעתו של ד"ר טוכמן, בנוסף למחלוקתו עמו בדבר השטח של סימני הכווייה. בעניין זה ציין פרופ' אולמן, כי לפי החישוב של ד"ר אולמן שטח הצלקות הכולל הוא 23%, יותר מהשטח שהעריכו ב"טרם" ובבית החולים הדסה, דבר שלא ייתכן.

דיון והכרעה
30. כאמור, אין מחלוקת שהנתבעת ביטחה את התובע במועד הרלוונטי בפוליסת " ביטוח תאונות אישיות – חמישים פלוס ". התובע טען לאירוע המזכה אותו בתגמולים לפי הפוליסה, והנתבעת מצדה טענה לפטור, לפי סעי פים 25 ו-26 לחוק חוזה הביטוח, בטענה שמקרה הביטוח נגרם על ידי התובע במתכוון. לפי ההלכה הפסוקה, הנטל הראשוני רובץ על שכמו של התובע - המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח (ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177 (1989)). בשלב השני, ככל שאכן הוכח שהתרחש מקרה הביטוח, עובר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת – המבטחת, אשר טוענת שקיים פטור מחבותה, ועליה להוכיח את תנאי הפטור או הסייג.

31. במקרה שמבטחת טוענת לפטור לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, היינו שמקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח "במתכוון", עליה להציג ראיות לכך (רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 14.03.07)). במסגרת זו, עליה להציג ראיות המצביעות על מעורבותו המכוונת של המובטח באירוע וכן להצביע על מניע למרמה זו (השוו: ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837 (1993)). מידת ההוכחה הנדרשת מן המבטחת להוכיח את טענתה כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בכוונה, בהתאם לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הינה המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)). ברם, מאחר ועסקינן בטענה חמורה המייחסת למבוטח ביצוע מעשה בעל גוון פלילי, הרי שעוצמת הראיות הנדרשת הינה גבוהה יותר, ויש לתמוך טענה זו בראיות בעלות משקל ניכר (ראו, למשל: ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (פורסם בנבו, 11.04.13)); ע"א (מחוזי-חי') 33689-10-15 ח'ליל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 1.05.16); ע"א (מחוזי-ת"א) 26451-10-10 עטיה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.09.11); ירון אליאס, דיני ביטוח (2009), כרך ב, עמ' 963). אם בסופו של יום עלה בידי המבטחת להציג ראיות המבססות חשד של ממש ש האירוע הביטוחי בוים במאזן הסתברויות, אין היא חייבת בתשלום התגמולים.

32. לצד זאת יצוין, כי גם טענת מרמה, אין כל מניעה להוכיחהּ באמצעות ראיות נסיבתיות, כל עוד אלו משתלבות ומצטלבות עם עובדות המקרה הספציפי (ראו: ע"א (מחוזי-חי') 33689-10-15 בעניין ח'ליל ; דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר ייצור ושיווק בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 16.07.02); ע"א (מחוזי-ת"א) 1115/06 בן חמו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.07)). גם בהליך פלילי בו נטל הראייה גבוה יותר ניתן להרשיע על פי ראיות נסיבתיות, כאשר מכלול הראיות שלובות ואחוזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה (ראו: ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 692 (1982)), ואין על בית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה באופן היפותטי בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, כאשר מכלול הראיות מוליך למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף מפשע (ע"פ 3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406 (1993)).

33. מקל וחומר אתה למד, כי בתביעה מעין זו, בה נטל הראיה הוא מאזן הסתברויות, די בראיות המובילות באופן הגיוני למסקנה כי האירוע הביטוחי ארע במכוון על ידי המבוטח, אף אם מסקנה זו איננה בגדר וודאות ממש, כדי להכריע את הכף לטובת הנתבעת (השוו: ע"פ 2014/94 נג'בי סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624 (1996)). בהעדר פרשנות לוגית והגיונית שיש לתת לצירופן של הנסיבות, באופן שיש בהן להוביל למסקנה כי התובע לא היה שותף במתכוון ביצירת האירוע הביטוחי, אין מקום לקבל אפשרות שכזו (השוו: ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 828 (2003)). ואולם, מסקנה שכזו יקבל בית המשפט רק לאחר שבחן את מכלול הראיות בזהירות ובקפדנות יתירה (ראו: ע"א 7456/11 בעניין בר נוי; ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (פורסם בנבו, 18.04.12); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)).

34. במקרה זה, לאחר בדיקה קפדנית וזהירה של מכלול העדויות והראיות , כל אחת ואחת לעצמה לצד בחינתן בסקירה אחת, טיעוני הצדדים וסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן התובע היה מעורב במתכוון באירוע הביטוחי הנטען, היינו שהכוויה נעשתה על ידו במכוון לצורך זכייה בתגמולי הביטוח.

35. להלן אמנה את מכלול מארג הראיות הנסיבתיות והתהיות שבגרסת התובע המובילות למסקנה האמורה .

36. ראשית יצוין כי מדובר בעדות יחידה של התובע, הדורשת הנמקה כדי להכריע את התביעה על פיה בלבד, ובמקרה זה, נתגלו בעדות יחידה זו , למצער, אי דיוקים מהותיים אשר שומטים את הבסיס עליו נשענת התביעה. אשתו של התובע , כפי שעלה מעדותה הבחינה בבעלה רק לאחר שנפגע.

37. באשר לנסיבות האירוע, התובע הציג לפחות שלוש גרסאות שונות האחת מרעותה. בטופס הודעה על האירוע שמסר התובע לנתבעת ביום 8.05.14 נכתב על ידו : "הגז בביתי מתנדנד והחליק לי הסיר אשר מלא בשמן רותח על הרגליים" (נ/13) . בהודעה זו לא היה אזכור של הסיבה להתנדנדות הכיריים. לעומת זאת, בכתב התביעה (סעיף 3) נטען: "התנור כיריים היה מונח על גבי לבנים והתובע הזיז בטעות את אחת הלבנים בעת הטיגון, התנור כיריים נטה קדימה, סיר השמן התהפך לכיוון התובע שהחליק ונכווה". בדומה, גם בתצהיר תשובות לשאלון ציין התובע כי כנראה הזיז בטעות את אחת הלבנים ואז התנור נטה קדימה והסיר החליק (נ/6, תשובה לשאלה 22) . לעומת זאת בטופס גביית העדות מן התובע על ידי החוקר מטעם הנתבעת ביום 29.07.14 (נ/9) צוין כי התובע אמר : "תוך כדי שטיגנתי הוספתי צ'יפס אל תוך סיר הטיגון שהיה מונח על הכיריים הקדמיות שלפתע החליק הסיר מעל הכיריים ונשפך על רגליי". גם בגרסה זו אין כל התייחסות של התובע ללבנות שהוזזו או לתנור שהתנדנד.

38. אל מול גרסאות אלו, עומדת עדות החוקר מור יוסף, אשר העיד כי לא הבחין בתנור המתנדנד, וכי גם לאחר הוצאת אריח אחד מתחת התנור, הוא נותר יציב ואף לא רעד (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 24 ואילך ). את טענתו תמך בתמונות שצילם במהלך ביקורו (חלק מ-נ/23) . בהקשר זה יש לציין, כי התובע אישר כי המצב בעת ביקורו של החוקר היה זהה למצב בעת האירוע, שכן הוא לא ביצע כל שינוי במצב התנור (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 24 ואילך ). עובדה תמוהה כשלעצמה, נוכח הסכנה לה חשו הוא ואשתו, ממצב התנור (עמ' 13, שורה 9), סכנה שלטענתם התממשה. בכך, יש כדי לחזק את טענת החוקר כ י התנור היה יציב.

39. גם באשר למעשיו של התובע לאחר שנכווה, ישנן מספר גרסאות ולא מעט תמיהות. לחוקר סיפר התובע כי שטף את רגליו במקלחת במים קרים ורק בחלוף שעתיים שלוש פינה את עצמו לבית החולים (נ/9, שורות 15-12 ; עמ' 11, שורה 16 לתמלול שיחת החוקר עם התובע ואשתו – נ/24 (להלן: "התמלול") ). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט סיפר התובע כי לאחר שנכווה נכנס למקלחת ופינה עצמו לבית החולים כחצי שעה אחרי האירוע (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 17 ועמ' 9, שורה 8) .

40. העובדה כי התובע פינה את עצמו לבית החולים כשהוא סובל מכוויות משמעותיות ברגליו, תמוהה אף היא. הטענה כי אשתו הייתה בחודש התשיעי להריונה וכי הוא לא רצה להיעזר בחבריו הגרים בסמיכות לביתו, אינה מניחה את הדעת בהקשר זה. מה גם שכפי שיפורט בהמשך, אשתו כלל לא הייתה בחודש התשיעי להריונה. יצוין גם, כי חרף הטענה בדבר מצבה של אשתו בגינו לא לקחה אותו לבית החולים והותירה אותו לנסוע לבדו כשהוא סובל מכוויותיו, התובע טען כי את התמונות המתעדות אותו בבית החולים צילמה אשתו לאחר שנחבש (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 25), ובעוד שהתמונות מלמדות כי הן צולמו לפני החבישה, היינו בסמוך לקבלת התובע בבית החולים בטרם קיבל טיפול. לאמור, כבר בשלב זה, אשתו נכחה לצדו בבית החולים (אגב, היא עצמה לא זכרה, כך טענה, אם היא זו שצילמה את התמונות) .

41. גרסאות שונות גם מסר התובע בתשובה לשאלה מי ידע על האירוע מושא התביעה. לחוקר סיפר כי רק אשתו יודעת (כך גם בעמ' 2 לנ/9) והוסיף כי "אף אחד אחר לא צריך לדעת" (עמ' 37 לתמלול, שורה 4) . לעומת זאת, בתצהיר תשובות לשאלון טען כי "באופן טבעי" הודיע על האירוע לבני משפחתו, אך לא פירט את שמותיהם כפי שהתבקש (נ/6, תשובה לשאלה 28) . בהמשך מעגל היודעים התרחב, ובמענה לבקשה שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 9.2.17 השיב התובע, במסגרת הודעה שהוגשה על דיו לבית המשפט ביום 9.03.17 כי סיפר לבני משפחתו הוריו חבריו ומכריו, ובהמשך ציין כי הודיע על כך " לעשרות ממכריו וחבריו" . כאמור, תחילה טען התובע כי "אף אחד לא צריך לדעת". מאוחר יותר בעדותו בבית המשפט ציין כי סיפר להוריו ולאחיו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 8) . יצוין, כי בהתייחס לתשובה שמסר לחוקר כי רק אשתו יודעת וכי "אף אחד אחר לא צריך לדעת", טען התובע, בחקירתו בבית המשפט, כי מדובר באמירה בלתי הגיונית, וציין כי הוא חתם על טופס עדותו בפני החוקר בלא שקרא אותו. דא עקא, שתמלול החקירה מלמד כי החוקר מבקש להקריא לו את הדברים והתובע מציע שהם יקראו את הדברים יחדיו (עמ' 90 לתמלול, שורות 6-5 ).

42. גם ביחס לידיעת מעסיקו, מסר התובע גרסאות שונות. לחוקר אמר כי לא דיווח למעסיק על האירוע ולא על כך שאושפז, אך בד בבד טען כי המעסיק ידע על כך מאחר וראה אותו בבית החולים באקראי (עמ' 66 לתמלול, שורות 20-17 ועמ' 67, שורות 4-1 – נ/ 24). לעומת זאת, בבית המשפט ציין כי לא הודיע למעסיק שלו במשך מספר ימים שהוא אינו מגיע לעבודה, לדבריו: "...לא יכלתי להתקשר אליו, אבל יידעתי אותו כמה ימים לאחר מכן" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 16). הסבר לאי הדיווח על המעסיק לא ניתן.

43. למכלול התמיהות והסתירות האמורות בגרסאות התובע, מצטרפת העובדה כי לא ניתן הסבר לכך שמסמך השחרור מבית החולים הדסה עין כרם, מיום 24.04.14, יום האירוע (נ/7), מלמד כי לא היה כל צורך באשפוז התובע מיד לאחר האירוע, הוא שוחרר בחלוף פחות משעתיים בלבד מהגעתו לבית החולים, וכי נצפתה כוויה בדרגה ראשונה ושנייה בשטח של פחות מ-20% (במסמך סיכום המחלה מיום 26.04.17, נ/8, אף צוין כי בביקור בבית החולים יומיים קודם לכן נצפו כוויות דרגה 1 ו-2 על שט ח של פחות מ-15%) , ורק בחלוף יומיים, התפשטה הכווייה לשטח של 20% כפי שנכתב בסיכום המחלה מיום 26.04.14 (נ/8). לתמיהה זו מצטרפת העובדה כי מסמך השחרור מבית החולים הדסה עין כרם, שהוא המסמך המהותי הראשון אודות הפגיעה, מיום האירוע, לא צורף לכתב התביעה, ורק מסמכים מאוחרים יותר צורפו. וכן העובדה, כי בכתב תביעתו טען התובע כי פנייתו הראשונה הייתה למרפאת "טרם", דבר שהתברר כלא נכון.

44. אכן, ב"כ הנתבעת בסיכומיהם הצביעו גם על שינוי נוסחי חוות הדעת של ד"ר טוכמן, כשבגרסה אחת נרשם כי התובע התקבל בבית החולים הדסה עין כרם כשהוא סובל "מכוויה דרגה ראשונה ושנייה בכ-20% משטח גופו" בעוד שבגרסה אחרת נמחקה ממשפט זה המילה "ראשונה" וצוין רק כי התובע סובל מכוויה בדרגה "שנייה בכ-20% משטח גופו". ואולם, משהמומחים לא נחקרו על חוות הדעת שלהם, מאחר והדיון נקבע אך לדיון בשאלת החבות, לא ניתן לייחס משקל של ממש לשינוי זה.

45. בהקשר זה יצוין, כי גם לא ניתן הסבר מניח את הדעת לעובדה כי למחרת האירוע, פנה התובע ל"טרם" כשסבל, לדבריו, מהחמרה, ולא שב לבית החולים הדסה עין כרם כפי שהורו לו כששוחרר משם. יש - בוודאי בשים לב לכל האמור - רגליים של ממש לסברת ב"כ הנתבעות בסיכומיהם, כי התובע לא היה מרוצה מהאבחנה שצוינה בבית החולים הדסה עין כרם ביום האירוע, והוא פנה ל"טרם", מבלי שתהיה החמרה כלשהי (כפי שגם עולה ממסמך הקבלה בבית החולים הדסה עין כרם ביום 26.04.14 - נ/ 8, שם צוין כי התובע שב בשל העדר יכולת לטפל בכוויות לבדו בבית. וכפי שעולה גם מדבריו לחוקר (עמ' 21 לתמלול, שורה 10 – נ/ 24) כי רק בשבת ה-26.04.14 ולא ביום שישי, הוא הבחין בהחמרה הנטענת), כדי לנסות ולקבל אבחנה טובה יותר, אשר תזכה אותו בתגמולי הביטוח בנקל. יצוין גם , כי תחילה טען התובע כי הלך ל"טרם" לקבלת עזרה ראשונה ורק לאחר מכן, משהופנה לכך כששוחרר מבית החולים הובהר לו כי עליו לשוב במקרה של החמרה, השיב כי הלך לקבל הפנייה למיון (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 28 ואילך ), כשברי כי לא היה כל צורך בהפניה שכזו, אחר שהתובע היה כבר בבית החולים הדסה עין כרם ונתבקש לשוב אליו במקרה של החמרה. ומה גם, שהתובע לא פנה ישירות מ"טרם" לבית החולים הדסה, אלא רק לאחר יממה שלמה. למעשה, התובע ניסה להעלים כל השתלשלות זו, ובשיחתו עם החוקר (נ/24, עמ' 22-21) סיפר סיפור אחר - שאינו תואם את המסמכים שהוצגו ואת סדר האירועים כהווייתם - לפיו, יום למחרת האירוע, הוא פתח את החבישה ונסע ישירות לבית החולים הדסה עין כרם. לפנייה ל"טרם" אין כל אזכור, וגם לא לכך שהפנייה לבית החולים הדסה הייתה רק יומיים לאחר האירוע.

46. בנוסף על מכלול הסתירות והתמיהות האמורות שבגרסת התובע, הצביעו ב"כ הנתבעות בסיכומיהם על סתירות נוספות, דוגמת אמירתו כי הוא מפחד מקבלת זריקות וממחטים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 22 ועמ' 89 לתמלול, שורה 1), כניסיון להסביר מדוע לא ייתכן שהוא גרם לעצמו כוויה, בעוד שלמעשה גופו משופע בקעקועים. את הסתירה ביקש התובע ליישב בכך שקעקועים זה "הסטייל שלו" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 26). כך גם טען התובע כי הוא נמנע מללכת לים ולהסתובב במכנסיים קצרות נוכח הצלקות המכוערות בגפיו התחתונות, דבר שנסתר מהתמונות שהוגשו לבית המשפט (נ/10), בהן נראה התובע מתהלך במכנסיים קצרות במצבים שונים.

47. הנה כי כן, לא ניתן לתת אמון בגרסת התובע, שהיא כאמור, העדות היחידה לאירוע, ומכלול הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל מרימות את הנטל להוכחת טענת המרמה שהעלתה הנתבעת, ברמה הנדרשת להוכחת טענה מעין זו, ואף למעלה מכך.

48. ראיה נוספת, המחזקת את המסקנה כי אכן מדובר בפעולה שנעשתה במתכוון על ידי התובע, מצויה במספר הפוליסות לקבלת תגמולים ביטוח במקרה של כוויות שרכש התובע ובמערכת הקשרים שלו עם אחרים להם אירעו מקרים דומים.

49. אין מחלוקת כי התובע פעל לבטח את עצמו כבר בשנת 2013 ב-4 פוליסות ביטוח חופפות. שלוש מהן נרכשו ביום 3.09.13 והן כוללות כיסוי בגין כוויות – האחת , עד סך של 100,000 ₪ בתמורה לפרמיה חודשית בסך של 78 ₪; השנייה, עד סך של 200,000 ₪ בתמורה לפרמיה חודשית בסך של 67 ₪; והשלישית, עד סך של 20,000 ₪ בתמורה פרמיה חודשית בסך של 37 ₪. הפוליסה הרביעית, ביטוח תאונות אישיות, מיום 6.11.13, נמכרה על ידי התובע עצמו בהיותו נציג מכירות של הנתבעת והופקה על שם אשתו, כשהיא כוללת כיסוי גם עבורו (לאחר שהוא כבר רכש על שמו את 3 הפוליסות האפשריות אצל הנתבעת – כפי שעלה מעדות גב' איצקוביץ שלא נסתרה - ולא היה בידו לרכוש על שמו פוליסה נוספת) , כיסוי של עד 200,000 ₪ תמורת פרמיה חודשית בסך של 134 ₪. בהתאם לעדותה של גב' איצקוביץ (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה ) מדובר בכיסוי חריג העומד על סך של 520,000 ₪, בעוד הכיסוי הממוצע הנרכש לנזקי כוויות עומד על סך של 100,000 ₪.

50. התובע, שציין כי מצבו הכלכלי אינו טוב, נדרש להוצאה הגדולה עבור פוליסות אלו. בתצהיר תשובות לשאלון (נ/6, בתשובה לשאלה 8) השיב בעניין זה כי עשה זאת בשל החשיבות הביטוחית , ולאחר מכן, נוכח פציעתו הראשונה , הוסיף ביטוחים. גם לחוקר סיפר התובע כי רק הפוליסה הראשונה נעשתה לפני האירוע הראשון, ואילו האחר ות נעשו לאחר האירוע הראשון (נ/24 - עמ' 28 לתמלול, שורה 5). בדומה טען התובע גם בכתב תביעתו (סעיף 17) וגם בחקירתו בבית המשפט ( עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 27). זאת כאשר למעשה, כל הפוליסות כולן נרכשו עובר לאירוע הראשון שארע כאמור ביום 23.11.13. גם הסברו כי הוא "מאמין במוצר", אינו "מחזיק מים" שכן אם כך הדבר, מדוע לא ביטח באופן דומה גם את אשתו, המצויה, לשיטתו, רוב הזמן במטבח.

51. זאת ועוד. חומר הראיות מציג תמונה לפיה קיים קשר של התובע לקבוצת אנשים אשר כל אחד מהם רכש מהנתבעת פוליסות לכיסוי נזקי כוויות והוסיף הרחבות לביטוחי תאונות אישיות, במהלך התקופה שבין חודש מאי 2013 לחודש ספטמבר 2014 . בהמשך, בחלוף זמן קצר מרכישת הפוליסות, כל אחד מהם תבע מהנתבעת תגמולים בגין כוויות שאירעו לו. חלק ניכר מקבוצה זו, כולל התובע, מצוי בקשרי משפחה או חברות, או שניהם גם יחד, וחלקם רכשו את הפוליסות ישירות מהתובע.

52. מדובר על קבוצה הכוללת לצד התובע את קובי דוד, אור מזרחי, שימי מקואס, ניר בן שבת, עידן נידם ואלרין גיל. קובי דוד עבד יחד עם התובע כסוכן מכירות של הנתבעת והוא זה שמכר לתובע את הפוליסה הראשונה. אור מזרחי וגיסו שמי מקואס רכשו פוליסות מהתובע. ניר בן שבת אף הוא עבד עם התובע במכירת פוליסות של הנתבעת. אלירן גיל רכש פוליסה מקובי דוד והוא חברו של אור מזרחי. עידן נידם אף הוא חבר של אור מזרחי (נ/3) . התובע ניסה להרחיק עצמו מאנשים אלו ומהכוויות שאירעו להם. הוא טען לחברות קצרה עם אור מזרחי, בשל כך שילדיהם היו יחד באותו גן, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הראיות המלמדות על קשר ארוך יותר ומשמעותי יותר של המשפחות (נ/4 ו-נ/11). התובע גם טען תחילה כי לא ידע על כך שהם הצליחו לזכות בתגמולי ביטוח בגין אירועי כוויות (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 9). אך בהמשך הודה התובע כי כבר בחודש דצמבר 2013 ידע על אירוע הכוויה של אור מזרחי (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 18).

53. תרשים שהגישה הנתבעת (נ/5) מלמד כי:

ניר בן שבת (שכאמור עבד עם התובע) רכש מספר פוליסות בחודשים יולי ואוגוסט 2012, אירוע כוויה ראשון ארע לו בחודש אוקטובר 2012 ושולם לו סך של 80,000 ₪. הוא רכש פוליסה נוספת בחלוף כחצי שנה וזמן מועט לאחר מכן, בחודש יולי 2013, ארע לו אירוע כוויה שני ושולם לו סך נוסף של 80,000 ₪.

התובע רכש 3 פוליסות בחודש ספטמבר 2013 ופוליסה נוספת לאשתו (שכיסתה גם אותו) בחודש נובמבר 2013. אירוע כוויה ראשון ארע לו בחלוף זמן קצר, ב-23.11.13, ושולם לו סך של 52,000 ₪. אירוע כוויה שני (מושא תביעה זו) ארע לו בחלוף פחות מחצי שנה, ביום 24.04.14.

אור מזרחי רכש 4 פוליסות באמצעות התובע במהלך חודשים יוני ויולי 2013. אירוע כוויה ראשון ארע לו בחלוף זמן קצר, ושולם לו סך של 82,000 ₪. אז רכש 2 תוספות לפוליסות קיימות באמצעות התובע ובחלוף זמן קצר אירע לו אירוע כוויה שני ושולם לו סך של 140,000 ₪. בחלוף מספר חודשים הוא ביטל את הפוליסות.

שימי מקיאס רכש 3 פוליסות באמצעות התובע במהלך חודש נובמבר 2013. אירוע כוויה ראשון ארע לו בחלוף זמן קצר, ושולם לו סך של 115,000 ₪. בחלוף שנתיים וחצי הוא ביטל את הפוליסות.

גיל אלירן רכש 2 פוליסות ו-2 תוספות בחודש יולי 2013. אירוע כוויה ראשון ארע לו בחלוף זמן קצר, ושולם לו סך של 72,000 ₪. אז רכש 3 תוספות לפוליסות קיימות ו-2 פוליסות נוספות, ובחלוף זמן קצר אירע לו אירוע כוויה שני בגינה דרש סך של 141,000 ₪, אך הנתבעת דחתה את תביעתו, אחר שלטענתה במועד זה כבר גילתה את תופעת המרמה. או אז, הוא ביטל את הפוליסות.

קובי דוד, שמכר 3 פוליסות לתובע ו-2 פוליסות לגיל אלירן, רכש בעצמו 3 פוליסות במחצית שנת 2016. אירוע כוויה ראשון ארע לו בחלוף זמן קצר, אך מאחר והדבר היה לאחר שהנתבעת גילתה את תופעת המרמה, תביעתו נדחתה, והוא ביטל את הפוליסות.

עידן נידם רכש 3 תופסות בחודש דצמבר 2013. אירוע כוויה ראשון ארע לו בחלוף זמן קצר, ושולם לו סך של 71,000 ₪. בחלוף כשנה וחצי הוא ביטל את הפוליסות.

54. מעבר לדמיון ולסמיכות הזמנים מעניין הדמיון באירועי הכוויות:

ניר בן שבת נכווה פעם אחת בעת הכנת צ'יפס ונקניקיות, כשנתן בטעות מכה לידית המחבת וזו נפלה על רגלו. פעם שנייה הוא נכווה כשבישל אוכל בביתו והחליק על רצפת המטבח והסיר נשפך על רגליו (נ/15) .

אור מזרחי נכוונה פעם אחת כשבעת בישול וטיגון נשפך על רגלו סיר שמן רותח. פעם שנייה הוא נכוונה כשתוך כדי בישול וטיגון החליק מידיו סיר שמן רותח והוא נכווה ברגל שמאל (נ/14) .

שימי מקיאס נכווה כשתוך כדי בישול וטיגון נשפך על רגליו סיר שמן רותח (נ/19) .

התובע נכווה פעם אחת כשמיחם שהרים נפל מידיו והחליק על רגליו, ופעם שנייה (באירוע מושא תביעה זו) כשטיגן צ'יפס ושניצלונים והסיר המלא שמן רותח החליק על רגליו.

55. טענת גב' איצקוביץ', שלא נסתרה, כי תביעות אלו היוו 25% מכלל כל התביעות שהתקבלו אצל הנתבעת בגין נזקי כוויות באותה תקופה, מחזקת את המסקנה כי תביעת התובע לקבלת תגמולי ביטוח הייתה תביעת מרמה.

ובאשר למניע.

56. אכן, מצב דברים שכזה, בו אדם יגרום לעצמו כוויות משמן רותח, הוא מעשה בלתי מתקבל על הדעת. ואולם, מקרה זה מלמד כי המציאות עולה על כל דמיון, ויש מי שכדי לחלץ את עצמו ממצוקה כלכלית אליה נקלע, יעשה גם מעשה מעין זה.

57. הנה כי כן, חרף ניסיונות התובע לטעון כי הוא ואשתו לא היו במצב כלכלי קשה, עלה מעדויותיהם כי הם נשאו בחובות כספיים גדולים ורבים (כך, עולה מדו"ח ההוצל"פ שהוגש על ידי התובע במסגרת בקשתו השנייה, מיום 1.11.18, לקבלת פטור מאגרת המשפט ומהצהרתו במסגרת הליך משפטי אחר, משנת 2010, לפיה יש לו חוב של 100,000 ₪ (נ/1). לא היה בדבריו של התובע בבית המשפט כדי ליישב את הסתירה הגדולה בין טענתו בבית המשפט לחוב של כמיליון ₪ כמו גם טענותיו למצב כלכלי קשה המצדיק מתן פטור מאגרת בית המשפט, לבין התעקשות התובע לשלול את מצבו הכלכלי הקשה.

58. כך גם, התובע ניסה להסתיר את העובדה כי בעת האירוע הוא היה לקראת סיום העסקתו בחברת שליחויות (כפי שטען בפני החוקר – עמ' 38 לתמלול, שורות 12-11 - נ/ 24), וטען בעדותו כי במועד האירוע טרם הפסיק לעבוד בחברת השליחויות ושהה בחופשה בביתו.

59. יש אפוא, יסוד של ממש לסברה כי התובע ניסה להסתיר מבית המשפט את מצבו הכלכלי היכול ללמד על המניע למעשיו.

60. כך גם , בניגוד לטענה כי אשת התובע עבדה ואך הייתה בחופשה במועד האירוע נוכח לידתה הצפויה, מבקשותיו לפטור מאגרת המשפט עולה כי היא כלל לא עבדה, ולמעשה לא הוצגה כל אסמכתא היכולה ללמד על מקום עבודתה, ממנה הייתה בחופשה כנטען במועד האירוע. בהקשר זה יצוין כי הטענה שחזרה ונשנתה בפי התובע ואשתו כי לידת אשת התובע הייתה קרובה וצפויה ("צריכה ללדת כל רגע", בלשונה של גב' יעיש בעמ' 10 לתמלול , שורה 12, ובתשובה לשאלתו "כבר היית בתשיעי" השיבה: "בטח, בתשיעי, חודש תשיעי", עמ' 11, שורה 8 - נ/24; ודברי התובע בעמ' 9 לפרוטוקול, שורה 12) התבררה כלא נכונה, שכן גב' יעיש ילדה במחצית חודש יוני 2014 שעה שהאירוע התרחש קרוב לחודשיים קודם לכן. לאמור, גב' יעיש הייתה למצער בחודש השביעי להריונה. טענתה כי ילדה שבועיים לאחר האירוע (עמ' 11 לתמלול, שורה 4) התבררה אף היא כלא נכונה. גם סתירות אלו מלמדות על ניסיון להסתיר את המניע למעשה המכוון של התובע ועל כך שהתובע ואשתו ביקשו ליישב באמצעות טענה זו תמיהות נוספות, דוגמת אי הסעת התובע לבית החולים חרף מצבו הקשה הנטען .

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.