הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 5031-03-14

בפני
כבוד השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה

תובעים, ונתבעים
בתביעה הנגדית:

1.אוצר מים חיים חברה לבניין בע"מ
2.מרדכי גרשון כלאב
ע"י ב"כ עו"ד אייזקסון

נגד

נתבע ותובע בתביעה הנגדית:

יעקב יעקב
ע"י ב"כ עו"ד גנאים

פסק דין

לפני שתי תביעות נגדיות שהדיון בהן אוחד.
התובעים (להלן התובעים או התובע) והנתבע ערכו ביניהם שותפות להקמת עסק. השותפות עלתה על שרטון, ומכאן שתי התביעות.
תביעת התובעים כנגד הנתבע היא להשבת הכספים שהשקיעו בשותפות, שניתנו לטענתם כהלוואה, להחזר הוצאות שהוציאו ולנזק לא ממוני, ומנגד, תביעת הנתבע היא תביעה בסדר דין מקוצר, שהוגשה נגד התובעים בגין שיקים שלא נפרעו בסכום כולל של 575,000 ₪. לטענת הנתבע השיקים נמסרו במסגרת הסכם שכירות מיום 31.12.2013, שערכו הצדדים, לגבי המושכר בו התנהל העסק. התביעה הוגשה נגד התובע, החתום על הסכם השכירות ונגד התובעת, מושכת ההמחאות מכוח הסכם השכירות.

רקע עובדתי רלוונטי
התובעת 1 (להלן – החברה) הינה חברה בע"מ העוסקת בייזום וביצוע בניית מקוואות.
התובע 2 (להלן – התובע) הינו מנכ"ל החברה.
בתקופה הרלוונטית לתובענות, הפעיל הנתבע עסק בשם "תריסי זהב" (להלן – העסק), שעסק בייצור אלומיניום ותריסים ובממכר מוצרי פרזול. העסק פעל ברח' בית ישראל 2 בירושלים.
אין מחלוקת כי הצדדים ביקשו להקים שותפות שעיסוקה בהפעלת חנות לממכר פרזול ובייצור אלומיניום ותריסים.
כך גם אין חולק, כי ביום ח' אלול תשע"ג, 14.9.2014, נחתמו בין הצדדים שני הסכמים אשר נוסחו על ידי התובע. הראשון, הסכם למכירת עסקו של הנתבע לידי התובעת תמורת 114,406 ₪ + מע"מ ובסך הכל 135,000 ₪. (להלן – ההסכם). התמורה שולמה ב-4 המחאות של התובעת, שז. פ. האחרון שבהם ביום 31.12.2013. השני, הסכם שותפות (להלן-הסכם השותפות) בין התובע לנתבע, שלהלן עיקריו:
" 1. השותפות

המוכר מכניס את הקונה כשותף מלא בעסק, 50% 50% לכל צד, הן בהוצאות, הן בהכנסות, הן לכל תכולת החנות, הכל יחולק שווה בין הצדדים, הווה אומר, שכל מה שיש בחנות, כולל כל התכולה שיש בחנות, כולל כל הציוד שיש בחנות, כולל כל הסחורה שיש בחנות, כולל כל הכלי עבודה, מכל הסוגים המשמשים לייצור והתקנת אלומיניום ותריסים הכל 50% 50% לכל צד.
2. הבסיס לשותפות
2.1 המוכר והקונה מסכימים, לייסד את העסק על יושר, הגינות התחשבות, רצון להיטיב עם אלה שבאים לחנות, מתוך ידיעה שבכך אנחנו ממשים את הכוונה האלוקית, ביטוי הולם לכך יהיה, בזה שאנו מצרפים את הרבי להיות שותף איתנו בעסק זה, כאשר 20% מהרווחים, יופנו ברובם לטובת מוסדות חינוך של הרבי והיתר לצורכי ע"ב.
3. הגדרת התפקידים בשותפות
3.1 צורת הפעילות תהיה באופן כללי, בצורה הזו, מרדכי כלאב ייתן דגש יותר, על תפעול החנות בפועל על כל המשתמע מכך, כאשר יעקב יעקבי, יתמקד ברכש לחנות, והצד המקצועי של האלומיניום ותריסים, הן מבחינת לקיחת מידות בבית הלקוח, הן ללמד את העובדים לייצר, הן לפקח בהתקנה בבית הלקוח, שאכן הכל הותקן כראוי.
4. התמורה
4.1 הקונה מתחייב עבור השותפות, לשלם מהרווחים שהחנות תעשה, מתוך החלק שלו, ברווחים שיהיו שייכים לו, סך של 500,000 ₪ למוכר.
4.2 הקונה יפתח חשבון בבנק עבור החנות, אותם 114,406 ₪ שהקונה העביר למוכר בצ'קים דחויים, המוכר מתחייב להחזיר את הכסף, לטובת החשבון החדש שייפתח, הסכום הנ"ל שיהיה בחשבון, יאפשר להפעיל את החנות, ולהביא לפיתוחה ושגשוגה, ע"י שיפוץ החנות, וקניית סחורות, כפי שנחליט ביחד.
4.3 לפיכך יוצא, שמתוך ה – 500,000 ₪ שהקונה מתחייב למוכר, יש להוריד את הסך 57,203 ₪ (מחצית מהסכום של 114,406 ₪-הערה שלי א.א.) כך שיישאר לקונה לשלם, סך של 442,797 ₪ מחלקו ברווחי החנות."

בנוסף, נחתם בין הצדדים ביום 31.12.2013, כ-3 וחצי חודשים לאחר עריכת ההסכם והסכם השותפות, הסכם שכירות (ת/1), אשר לפיו התחייב התובע לשכור מהנתבע משרד ו-3 חנויות ברח' בית ישראל 2 (הנכס הכולל הוא המושכר בו פעל העסק), לתקופה של 24 חודשים מיום 31.12.213 ועד 31.12.2015 תמורת דמי שכירות בסך 25,000 ₪. לטענת הנתבע במסגרת זו נמסרו לו המחאות בגין דמי השכירות. המחאות אלו, לטענתו, למעט ההמחאה הראשונה לא נפרעו.
תמצית טענות הצדדים בתביעה הכספית

טענות התובעים
התובעים טוענים כי הנתבע נקלע לקשיים בהפעלת העסק, ולפיכך הוא פנה לתובע בבקשה לקבלת סיוע. לטענתם, התובעים הסכימו לסייע לנתבע ולעסקו על ידי נתינת הלוואה על סך של 135,000 ₪, בתמורה לכך שהנתבע ימלא אחר ארבעה תנאים: הכסף יופנה לטובת כל צרכי העסק, לרבות רכישת סחורה, דמי שכירות ושיפוץ החנות; הצדדים יתחלקו שווה בשווה בהכנסות ובהוצאות העסק; השותפות תושתת על יושר והגינות מלאים; על מנת שהתובע לא יינזק, הוא יהפוך לבעלים היחיד של העסק.
התובע מוסיף וטוען, כי הסכם המכירה שנחתם בד בבד עם הסכם השותפות, נועד מבחינתו להבטיח לו, שהוא יהיה בעל השליטה הבלעדי בעסק. לטענת התובע, מטרתו של הנתבע, והסכמתו לכך שההסכם ינוסח כהסכם מכירה, כפי שנתגלתה לתובע בדיעבד, לאחר החתימה על ההסכמים, הייתה להציג למוסד לביטוח לאומי מצג שקרי כאילו הוא, הנתבע, הינו חסר אמצעים מחד גיסא, שכן אין הוא בעל עסק, ומאידך גיסא להישאר שותף בעסק ואף לקבל את כל ההכנסות, תוך שהתובע נושא לבדו בכל ההוצאות.
לטענת התובע, הוא מילא אחר חלקו בהסכם במלואו והעביר לידי הנתבע סך של 135,000 ₪ כולל מע"מ בחמש המחאות דחויות. לטענתו, הנתבע הצהיר בפניו כי סך של 75,000 ₪ מתוך הסכום האמור מיועד לשלושה חודשי שכירות למשכיר החנות ממנה פועל העסק, וזאת מאחר שדמי השכירות החודשיים לחנות עומדים על 25,000 ₪. התובע טוען כי בנוסף לסכום זה, הוא שילם לנתבע סכום נוסף של 25,000 ₪ בהמחאה שנפרעה, עבור דמי שכירות בגין חודש ינואר 2014.
התובע טוען, כי בנוסף, אף רכש סחורה עבור החנות בסכום של 131,998 ₪, בהתאם לחשבוניות שצורפו, וכן נשא בעלות ארונות שהותקנו בחנות בסך של 21,240 ₪, ללא כל השתתפות מצד הנתבע. לטענתו, הנתבע הוא זה שסיכם עם הספקים את אספקת הסחורה, וכל התמורה בגין הרכישה שולמה בהמחאות דחויות על ידו, מחשבון החנות, על אף שהיה על הצדדים להתחלק חלק כחלק, הן בעלויות רכישת הסחורה והן בעלות רכישת הארונות. התובע מאשר, כי בד בבד, הוא גם מסר לנתבע המחאות על סך 650,000 ₪ אולם לטענתו, עשה כן, רק משום שהנתבע ביקש להראות למוסד לביטוח לאומי כי הוא משכיר את העסק לאחר וכי אין לו הכנסות, והתחייב כי לאחר מכן ישיב לו את ההמחאות. התובע מכחיש כי המחאות אלו נמסרו בגין דמי שכירות עבור החנות אך בכל מקרה הוא טוען כי בכל הנוגע לדמי השכירות של העסק, הציג לו הנתבע מצג לפיו עלות דמי השכירות לעסק, עומדת על סך של 25,000 ₪, בהתאם להסכם שהוא חתום למול בעלי הנכס, לפיו הוא משלם 23,700 ₪ בצירוף מע"מ מדי חודש לבעלי הנכס, והסכם זה הוצג בפניו.
לטענת התובע, בחלוף זמן לא רב מתחילת הפעלת העסק המשותף, נודע לו באקראי, ממסמכים שמצא במגירת הנתבע בעסק, כי הסכם השכירות שהציג בפניו הנתבע, ולפיו שכר כביכול את הנכס מבעליו בסכום חודשי של 23,700 ₪ בצירוף מע"מ, זויף על ידו, ובהסכם השכירות ה"אמיתי" של החנות, שרק צילום ממנו הוצג לו, דמי השכירות החודשיים עבור החנות הינם בסך של 2,600 ₪ בלבד. לטענתו, הנתבע "שיפץ" את ההסכם והדביק מדבקות על ההסכם המקורי, באופן שבמקום בו הופיע סכום דמי השכירות החודשיים כ-2,600 ₪ הדביק הנתבע מדבקות ורשם את דמי השכירות כ-23,700 ₪ (לא כולל מע"מ).באמצעות אותן מדבקות, טוען התובע, ניסה הנתבע להסתיר את הסכום האמיתי ולהציג מצג כאילו עלות השכירות שהא נושא בה גבוהה.
לטענתו, הוציא ממנו הנתבע במרמה את השיקים שניתנו על ידו לדמי שכירות, מתוך מטרה לשלשל לכיסו, את ההפרש בין דמי השכירות האמיתיים, העומדים על 2,600 ₪, ל-25,000 ₪ אותם נטל מן התובעים לצורך זה. יאמר כבר עתה, כי גרסת התובע בכל הנוגע לשיקים בתביעה הנגדית אינה עקבית, שכן בשלב הראשון טען התובע כי שיקים אלו נמסרו ללא קשר לעסקת השכירות, כי מעולם לא חתם עם הנתבע על הסכם שכירות וחתימתו זויפה, ובהמשך אישר כי אכן חתם על הסכם השכירות ת/1 ביום 31.12.2013 ומסר שיקים, והסכום של 25,000 ₪ אכן נקבע כדמי שכירות בזיקה להסכם השכירות ה"משופץ" שהציג לו הנתבע, ובשל טעות מסר סכום עודף בגין חודשים נוספים מעבר לתקופת השכירות החוזית.
התובע מוסיף כי הנתבע הפר פעם אחר פעם את הסכם השותפות. ראיה לכך הוא מוצא בכך שעל אף שבהתאם להסכם השותפות, היה על הנתבע להפקיד את הסך של 135,000 ₪ ששילם, לחשבון שיפתח לטובת השותפות, הנתבע שלשל כספים אלו לכיסו הפרטי, לא פתח חשבון כאמור ועקב כך לא ניתן היה להפעיל את החנות כפי שהוסכם והתובע נאלץ להזרים סכומים נוספים לצורך רכישת סחורה לחנות. לטענתו, בשל התנהלות זו של הנתבע, החנות החלה לפעול רק בחודש ינואר 2014 והכנסות של שלושה חודשים ירדו לטמיון.
התובע טוען בנוסף, שהנתבע הטיל עיקול על חשבונה של התובעת בבנק מזרחי טפחות, בגין המחאה שחזרה על סך של 30,375 ₪, אף שתמורתה של אותה המחאה שולמה לנתבע על ידו קודם לכן בהמחאה נפרדת. לטענתו, הנתבע גם גנב משולחנו של התובע בעסק, המחאה שנרשמה בטעות על סך של 3,000 ₪ במקום 30,000 ₪, שהייתה אמורה להיות חלק מהמחאות שניתנו על ידו כחלק מן הסכום של 135,000 ₪. לטענתו, הוא השאיר את ההמחאה על שולחנו והנתבע גנב אותה. אותה המחאה הוצגה לפירעון בבנק ירדני סניף רמאללה וכובדה, ולטענתו, על הנתבע להשיב לו את סכומה.

התובע טוען עוד, כדוגמא לדרך הילוכו של הנתבע, כי הנתבע נהג למכור סחורה ללא שהוציא חשבוניות, כי השכיר חלק מהחנות לצדדי ג', לאחר שהוא, התובע, נשא בעלויות השיפוץ, ורק לאור מחאת התובע ביטל הנתבע את הסכם ההשכרה. דוגמא נוספת לטענתו להתנהלותו של הנתבע, ניתן לראות בכך שהנתבע בנה חנות לשימושו בגלריה העליונה והציב מדרגות ברזל חיצוניות אשר הפריעו לתנועת העוברים ושבים במדרכה, ללא שקיבל כל היתר לכך.

לבסוף, טוען התובע כי מאחר והשותפות לא יצאה לפועל והחנות לא פעלה, והסכם השותפות יועד לתקופה בה תפעל החנות, הוא זכאי לקבל את כספי ההלוואה שאותם שלשל הנתבע לכיסו. בשלב ראשון ביקש התובע בנוסף, כי יינתן צו האוסר על הנתבע להיכנס לעסק, והקובע כי הוא זכאי באופן בלעדי להמשיך ולנהל את העסק. סעד זה נזנח במהלך ניהול ההליך, והתביעה שנותרה להכרעה היא התביעה הכספית.
בתביעה הכספית טוען התובע, כי הוא זכאי לקבל מן הנתבע השבה של סכומים בסכום של 228,795 ₪ כפי שיפורט להלן:
דמי שכירות בסך של 100,000 ₪ עבור ארבעה חודשים.
מחצית מהסכום ששולם עבור הארונות בחנות ששילם התובע בסך של 10,620 ₪.
מחצית מערך הסחורות שרכש התובע עבור החנות בסך של 65,999 ₪.
עוגמת נפש 50,000 ₪.
הוצאות שונות 2,176 ₪.

טענות הנתבע
לטענת הנתבע, מטרת הגשת התביעה אינה אלא אמצעי לחץ, לצורך שינוי תנאי ההסכמים כפי שסוכמו בין הצדדים וניסיון להקדים את תביעתו בגין השיקים שמסר בידיו התובע, ותמורתם לא נפרעה, תביעה שאכן הוגשה על ידו כ-שמונה חודשים מאוחר יותר..
לטענתו, הוא פעל בתום לב, סמך על מצגי שווא של התובע, סמך על כך שמדובר באדם שהציג עצמו כרב בעל מוניטין בעדה החרדית, והוטעה להאמין להצהרות התובע שהעסקים של הנתבע ישגשגו בזכות הקשרים והמכרים של התובע, במיוחד לאור העובדה כי עסקו של הנתבע נמצא בלב שכונה חרדית.
הנתבע מכחיש כי הוא פנה לתובע בבקשת סיוע וטוען, כי התובע הוא זה שפנה אליו בבקשה להצטרף כשותף בעסק על מנת לקדמו ולפתחו לטובת שני הצדדים. הנתבע טוען כי הוא הוטעה בידי התובע, ולכן הסכים כי החלק הארי של הסכום שהתחייב התובע לשלם לו בעבור הסכמתו לכניסתו כשותף בעסק – סכום של 500,000 ₪ - ישולם לאחר זמן ארוך, מהרווחים של החנות. לטענתו, הדבר מוכיח את התרמית שרקח התובע במטרה להשתלט על עסק קיים משגשג, שכן בעוד הוא סמך על קשרי התובע ועל כך שהעסק ישגשג, שאחרת לא היה מסכים לקבלת תמורה מהרווחים, התובע תכנן מלכתחילה לרמותו ולהשתלט על העסק ללא תמורה.
הנתבע מוסיף, כי התובע העלים מעיני בית המשפט בכתב התביעה את העובדה, כי נוסף על ההסכמים שהציג התובע, נחתם בין הצדדים מספר חודשים מאוחר יותר, גם הסכם שכירות (להלן – הסכם השכירות) במסגרתו שכר התובע מן הנתבע את העסק תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 25,000 ₪ וזאת למשך שנתיים, עם אופציה לחמש שנים. לטענתו, התובע אף מסר המחאות דחויות בסך של 650,000 ₪ עבור דמי השכירות. בפועל, טוען הנתבע, פרט לתשלום הראשון עבור דמי השכירות לחודש ינואר 2014, התובע לא כיבד אף אחת מן ההמחאות וגרם נזקים אדירים לעסקו של הנתבע. לטענתו, התובע חדל להפעיל את העסק לאחר מספר שבועות, העסק שהוא, הנתבע, הפעיל חדל לפעול, השקעתו בו במשך שנים, ירדה לטמיון, והתובע נטש את העסק ביום בהיר בלא הודעה מוקדמת.
לטענתו, הסכום ששילם התובע בסך 114,403 ₪ בצירוף מע"מ הושקע כל כולו בשיפוצים, חלקם מיותרים, אותם ביקש התובע לערוך, ובדמי השכירות של העסק, ובמועד פתיחת החשבון לא נותר כל סכום מסכום זה להפקדה בחשבון. לטענתו, השיקים שהציג לפירעון הוצגו כדין, הוא מעולם לא נטל שיק במרמה וכנגד כל שיק שהציג לפירעון ניתנה תמורה.
לטענת הנתבע, התובע הפר את התחייבויותיו במסגרת הסכם השותפות, בפרט לעניין ההשקעה הכספית שנועדה לשדרוג העסק. הנתבע מוסיף כי התובע העלים מעיני בית המשפט, שביקש לנהל את העסק בעצמו, ולהיות ב"פרונט" על מנת שיראה כאילו הוא הבעלים, כשלנגד עיניו הייתה מטרה אחת והיא להשתלט על עסקו של הנתבע.
לעניין הסכם השכירות ה"משופץ", עליו לטענת התובע הדביק הנתבע מדבקות במטרה להסתיר את הסכום ה "אמיתי" של 2,600 ₪, טוען הנתבע כי הוא אכן שילם לצד ג' סך של 2,600 ₪, אך רק עבור חנות אחת, כאשר העסק הופעל מארבע חנויות, ומלבד החנות שהופיעה בהסכם שהציג התובע, הוא שוכר חנות נוספת מאחד, אנג'ל, בסכום זהה ושתי חנויות נוספות שייכות לאמו האלמנה, וגם בגינם הוא משלם דמי שכירות בסך של 10,000 ₪, שכן הוא מפרנס את אמו האלמנה ואת אחיו הנכה. הנתבע נמנע מלהתייחס לטענת התובע באשר למדבקות אשר הדביק על ההסכם, אך טען, כי הסכמתו למול התובע כללה גם שימוש בכלל המיטלטלין של העסק ובמוניטין, וכי הסכם השכירות למול התובע לא נעשה "גב אל גב" למול הסכמי השכירות הקיימים לו, והתחייבות התובע לשאת בדמי השכירות, ומסירת ההמחאות מכוח הסכמי השכירות, היא התחייבות עצמאית של התובעים אותה יש לאכוף עליהם ולחייבם במלוא התביעה שהוגשה על ידם בסדר דין מקוצר.
לפיכך, עותר הנתבע לדחות את תביעתם של התובעים, ולחייב את התובע במלוא סכום השיקים שנמסרו ולא נפרעו בסך 575,000 ₪,שכן לטענתו, למעט השיק הראשון בסדרת השיקים שמסר התובע לנתבע נפרע רק שיק אחד, החנות עמדה סגורה, והוא נשא בדמי השכירות לבדו. בהקשר זה יצוין, כי הנתבע אישר , במהלך ניהול ההליך, שהחל מינואר 2015 הוא התחיל להשכיר את הנכס לאחרים, כדי להקטין את נזקיו, אך הוא עומד על כך כי במשך שנה עד למועד זה, עמד הנכס ריק והוא נאלץ לשלם את דמי השכירות.
ההליך
ביום 10.2.15 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט רון, אשר בפניו התנהל ההליך, עד למינויו לבית המשפט המחוזי, לפיה עילת התביעה אינה ברורה דיה, שכן לא ברור אם על הפרק הסכם הלוואה, הסכם שותפות, מסכת הסכמים מעורבת, ואם כן מסגרתה, ולפיכך, ניתנה הוראה לצדדים להגיש כתבי בי דין מתוקנים.
הצדדים הגישו כתבי בי דין מתוקנים, המהווים בעיקרם חזרה על אלו שהוגשו מלכתחילה, וביום 16.7.15 במהלך דיון בין הצדדים נקבע כי "התביעה תידון בפני בית משפט זה, אך טענות לעניין השותפות, ככל שתועלינה, שאינן בסמכותו של בית המשפט זה, יימחקו, ובית המשפט יקפיד להיצמד למסגרת הדיון שבסמכותו העניינית".
ביום 26.11.14 הגיש הנתבע כאמור, בהליך נפרד את תביעתו האמורה בסדר דין מקוצר, לתשלום 575,000 ₪ עבור דמי שכירות מכוח הסכם השכירות.
ביום 23.11.15 הגיש התובע תצהיר בתמיכה לבקשת רשות להתגונן במסגרתו העלה מספר טענות: הסכם השכירות מזויף; הוא אכן מודה כי מסר לידי הנתבע המחאות דחויות בסך של 650,000 ₪ אולם רק משום שהנתבע ביקש להציג למוסד לביטוח לאומי כי הוא משכיר את העסק לאחר וכי אין לו הכנסות והבטיח כי לאחר מכן ישיב לו את ההמחאות. לטענתו, משנמנע הנתבע להשיב לו את ההמחאות, הוא ביטל אותן; לטענתו, הטעם היחיד להגשת תביעת הנתבע, נעוץ בהגשת התביעה הכספית של התובעים, ואין להמחאות שמסר לנתבע קשר לדמי השכירות, היות ולא נרקמה עסקת שכירות בין הצדדים והסכם השכירות שצורף מזויף.
לתובע ניתנה רשות להתגונן, כנגד הפקדה כספית בסך 25,000 ₪ שהופקדו בקופת בית המשפט וערעור שהוגש על החלטה זו נדחה. הדיון בשתי התובענות אוחד באותו שלב בפני.
הצדדים הגישו ראיותיהם. התובע והנתבע העידו לעצמם, ומלבד בעלי הדין הביאו התובעים לעדות את מר משה לבקוביץ' - ספק שסיפק סחורה לבית העסק, את מר משה ארתמן - חוקר, שהעיד כי רכש מהנתבע סחורה בחודש פברואר 2015 וכי חלק מהנכס בו ישב בית העסק מושכר לצדדים שלישיים, ואת מר נחוניה יפה - אשר עבד מטעם התובע בסידור סחורה בחנות במשך מספר שבועות. בסיום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם.
התובעים חזרו בסיכומיהם על טענותיהם כפי שפורטו לעיל בתובענות הכספיות, והוסיפו כי העסק אכן עבר שיפוצים לאחר הקמת השותפות, אולם מירב ההשקעה הכספית הייתה מצד התובע. כל הסחורה שהוזמנה על ידי הנתבע שולמה על ידי התובע, מאחר והנתבע טען כי אין לו יכולת לשלם; הנתבע לא העביר חשבוניות לתובע בגין אותו סכום של 135,000 ₪; לטענת התובע, תרומתו היחידה של הנתבע לעסק, מעת הקמת השותפות, הסתכמה בפתיחת חשבון החנות בבנק הפועלים בסניף מאה שערים. לטענת התובע גם לאחר פתיחת החשבון, לא הופקדו הכספים שהזרים לחשבון החברה; התובע הוסיף כי הנתבע המשיך לנהל את העסק במהלך שנת 2014, לאחר שהוא, התובע, עזב את העסק, ואף מכר את הסחורה שהתובע שילם עבורה ושלשל את התמורה לכיסו, על אף שהיה על הצדדים להתחלק בהכנסות אלה; התובע שב על טענתו כי הסכומים שניתנו לנתבע ניתנו כהלוואה ומכוח דיני החוזים, על הנתבע להחזיר כספים אלה.
לעניין הסכם השכירות, טען התובע כי מדובר בהסכם למראית עין וכי הסכים להעביר את ההמחאות על מנת לנסות ולהציל את העסק. לחילופין טען התובע, כי הוא אינו מחויב בהשבת הכספים לנתבע מאחר ויש סיכול מטעם המשכיר, בקיום עסקת השכירות.
התובע לא הכחיש כי עזב את העסק באופן חד צדדי, ולטענתו עשה כן, כאשר התברר לו כי הנתבע זייף את הסכם השכירות בין המשכיר לבינו, שזה היה מבחינתו ה"קש ששבר את גב הגמל" ומאז לא שב עסק עוד.
הנתבע התייחס בסיכומיו לתביעה ולתביעה הנגדית שהוגשה מטעמו.
בעניין תביעת התובע, טען הנתבע כי לא הוכח קיומה של הלוואה ועסקינן בשותפות ומדובר בהשקעה של התובע בעסק אותו רכש. הנתבע טען כי מעולם לא נטל הלוואה מאת התובע, מעולם לא סוכם כי הכסף ששולם הוא בגדר הלוואה והוא בוודאי לא הפר תנאים של הלוואה, ודי בכך להביא לדחיית התביעה על כל מרכיביה. לטענתו, כל המרכיבים הנתבעים בתביעה מקורם בשותפות ובהשקעת התובע בשותפות זו. הנתבע ציין כי הוכח בפני בית המשפט שהתובע לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הנתבע על פי הסכם השותפות, כי ככל הנראה הוא התחרט וחזר בו מהסכם השותפות, וקיבל החלטה פרקטית, מתוך מחשבה כי העסקה שנכנס אליה אינה כדאית ואף הוכח, כפי שהודה התובע בחקירתו, כי לא אחת, עוד קודם לעזיבתו החד צדדית, קיבל החלטה לסיים את השותפות ולאורך כל הדרך ניסה להשתחרר מהסכם השותפות, ולמצוא אמתלה להיתלות בהפרת הסכם השותפות מצדו.
לטענתו, הסכם המכירה הינו הסכם למראית עין כאשר המטרה האמתית הייתה להקים שותפות. הנתבע הסכים לחתום על הסכם המכירה, משום הבטחותיו של התובע כי בשל קשריו, העסק ישגשג, וכאשר יראו כי הוא כאדם דתי המנהל עסק בשכונה חרדית, הוא בעל העסק, הדבר יגרום להאדרת רווחי העסק. לטענתו, חשבון הבנק של העסק נפתח רק על שמו של התובע, וגם זה רק במהלך חודש דצמבר 2013, בעזרתו של הנתבע, שכן התובע טען כי הוא אינו מצליח לפתוח חשבון, ובינתיים ההמחאות בסכום של 135,000 ₪ ששילם התובע, נפרעו והכסף שימש לשיפוץ החנות ולדמי שכירות, וממילא לא נותרו כספים להפקיד לאחר פתיחת החשבון. הנתבע הוסיף כי גם הוא נשא בעלויות השיפוץ. בהקשר זה יצוין, כי אין מחלוקת כי העסק שופץ על ידי שני הצדדים וכי הושקעו כספים לצורך השיפוץ ולרכישת סחורה, אף כי קיימת מחלוקת בעניין עלות השיפוץ לנתבע. לטענת הנתבע, התובע "תפס פיקוד" על העסק וניהל אותו באמצעות עובדיו, גם התובע העיד ואישר כי מפתחות העסק היו בידיו, עד שהחליט להשליכם לאחר מספר שנים, וממילא כישלון העסק רובץ לפתחו של התובע בלבד, אשר לא השכיל לנהלו על אף המצגים שהציג בדבר יכולותיו. לטענת הנתבע, לא זו אף זו, הוכח מתוך דפי הבנק שהציג התובע, כי הכסף שהופקד בחשבון העסק שהיה בשליטת התובע, הועבר על ידי התובע לחשבונו הפרטי, כך שלא רק שהנתבע לא נטל לכיסו כספים מהסכום ששילם התובע, או מחשבון העסק, אלא מי שנטל כספים מחשבון החברה הוא אך ורק התובע, והוא גם נטל כספים מבית העסק, בשעה שהנתבע שהה בסין כשבועיים, כפי שהודה בחקירתו.
בכל הנוגע לתביעתו הנגדית של הנתבע, הנתבע טען בסיכומיו, כי כל טענה חדשה שיש בה משום הרחבת או שינוי חזית, דינה להידחות. לטענת הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן טען התובע כי הסכם השכירות מזויף ואילו בסיכומים, לאחר שהודה בדיון ההוכחות שאכן חתם על הסכם השכירות, טען לפתע כי עסקינן בהסכם למראית עין שדינו להתבטל. לפיכך, לדידו, כל טענה כי הסכם השכירות הינו למראית עין, דינה להידחות. לטענת הנתבע הוא זכאי למלוא סכום השיקים שמסר לו התובע בגין דמי השכירות, היות ואין כל הגנה כנגד השיקים וההסכם. לטענתו, הוא החל להשכיר את העסק רק בשנת 2015, לאחר שהבין כי השותפות פורקה. הנתבע טען כי כיום, בגין השכרת הנכס כולו דמי השכירות שמתקבלים עומדים על סך של כ – 16,000 ₪ בחודש. לטענתו, עד שנת 2015 העסק עמד ריק וסגור וההמחאות שנמסרו על ידי התובע, בוטלו, התובע מעולם לא שלח הודעת ביטול, ויש לחייב את התובע לשאת בדמי השכירות לפחות עד ינואר 2015, בהתאם להסכם השכירות ולשיקים שנמסרו מכוחו. הנתבע טען, כי הסכם השכירות כלל לא רק שכירות אלא גם זכות לתובע להשתמש בציוד ובמיטלטלין של העסק, ועל כן אין לעובדה שבהסכם השכירות שלו מול אחד הבעלים ננקב סכום של 2,600 ₪ כדי לגרוע מהתחייבותו העצמאית של התובע לשאת בדמי השכירות שהוסכמו בסך 25,000 ₪ לחודש, מה גם שאותו הסכם שכירות מתייחס לחנות אחת מתוך ארבע חנויות שאחת נוספת שייכת לאחד, אנג'ל, שגם לו הוא משלם כ-2,600 ₪ לחודש, ואתו יש לו מערכת שכירות רבת שנים, של כ-25 שנה המבוססת על אמון, ושתי חנויות נוספות שייכות לאמו האלמנה והוא מפרנס אותה ואת אחיו הנכה, משלם לה כ-10,000 ₪ לחודש דמי שכירות (עמ' 41 ש'11-25 לפרוטוקול).
דיון והכרעה

התביעה הכספית של התובע

בהתאם לראיות שהגישו הצדדים, אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם המכירה הינו הסכם למראית עין בלבד. שני הצדדים אינם טוענים כי הנתבע מכר לתובע את בית העסק ושניהם טוענים לשותפות. עם זאת, שניהם מאשרים כי שני ההסכמים, הסכם המכירה והסכם השותפות נוסחו על ידי התובע ונחתמו באותו ערב בבית הנתבע. לעניין הסכם כזה, שאינו משקף את המוסכם, ראו בע"א 630/78 [1], בעמ' 581:
"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו...".
בהתאם לדין, במקרה כזה, שבו חזות פני הדברים אינה משקפת את רצונם האמיתי של הצדדים, יינתן תוקף לאותו רצון אמיתי, ולכן נקבע, כי ההסכם שהצדדים אינם מעוניינים בו ואשר ערכו אותו אך למראית עין - הוא בטל. בכך מקיים הדין את רצונם של הצדדים אשר מבקשים שלא לתת רוח חיים באות המתה שערכו ביניהם מטעמים השמורים עמם.
המסקנה המתבקשת, לאור העובדה ששני הצדדים מסכימים כי לא נערכה עסקת מכירה, היא כי הסכם המכירה בטל, וכך אני קובעת. כפועל יוצא, הסכם השותפות המבטא את רצונם של הצדדים להתקשר בשותפות, הוא זה שעומד לדיון.
האם עסקינן במתן הלוואה או בהשקעה בשותפות?
במחלוקת שבין הצדדים, יש להכריע איזו גרסה עובדתית נכונה – האם גרסתו של התובע לפיה העביר לנתבע כספים כהלוואה או שמא גרסתו של הנתבע לפיה התובע ביקש להקים שותפות עם הנתבע בעסקו, על כן הכסף שהועבר לידיו נועד לצורך השקעה, לרבות שיפוץ העסק, תשלום דמי שכירות, רכישת סחורה וכל שכרוך באחזקת העסק, וכישלון העסק, אינו מזכה בהשבת כספים, אלא לכל היותר, בהגשת תביעה מתאימה לפירוק השותפות.
המסגרת הדיונית הותוותה ע"י כב' השופט רון, אשר קבע ובצדק, כי לא יאפשר טענות בעניין שותפות, שכן בית משפט זה נעדר סמכות עניינית להורות על פירוק שותפות.
כאמור, התובע טוען כי הסכום של 135,000 שהעביר לידי הנתבע, ניתן על ידו כהלוואה. טענה זו נסמכת לשיטתו, על סעיף 4.2 להסכם השותפות לפיו ".....המוכר מתחייב להחזיר את הכסף לטובת החשבון החדש שיפתח..." (ר' פרוטוקול מיום 22.1.18 עמ' 31 ש' 9-17).
התובע גם טוען כי השקיע סכומי כסף נוספים לטובת שיפוץ החנות ולשיטתו, בהתאם לאמור בהסכם השותפות, על הנתבע לשאת במחצית מהשקעות אלה. על מנת לתת לטענה כסות משפטית, בניסיון להיחלץ ממלתעות השותפות שערך, טוען התובע, כי השותפות מעולם לא פעלה, ומכאן שמדובר בהלוואה. אני סבורה כי טענה זו להחזר הכספים, ולקבלת הטענה כי מדובר בהלוואה, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בפניי. עדויות הצדדים מוכיחות כי אין ספק שהתובע ביקש להקים שותפות עם הנתבע ולצורך כך העביר לו כספים. עוד עולה, כי הסכומים שהועברו לידי הנתבע, הושקעו בעסק לצורך שיפוצו, הרחבתו, רכישת סחורה ולצורך ניהולו על ידי התובע. מסקנה זו מבוססת על הנימוקים הבאים:
ראשית, התובע הודה כי לא קנה את העסק, אלא העביר את הכספים לידי הנתבע כדי להיות שותף בעסק קיים (ר' פרוטוקול מיום 22.1.18 עמ' 31 ש' 24-32, עמ' 32 ש' 8-9) וכי למעשה הסכם המכירה הינו פיקטיבי, ונעשה על מנת להקנות לו שליטה בעסק. התובע אף מאשר בכתב התביעה כי הוא עצמו הציג את הסכם המכירה לשלטונות מע"מ (ר' נספח ג' לתצהיר התובע).
שנית, התובע הודה כי הסכום שהועבר היה לטובת העסק במטרה לרומם את העסק (ר' עמ' 32, ש' 15-20). בחקירתו, כאשר נשאל על ידי ב"כ הנתבע, האם הסכים להזרים לעסק סכום של 250,000 ₪ כחלק מתנאי השותפות, על אף שזה לא מופיע בהסכם, חייך התובע והשיב כי קובי (הנתבע), אינו משקר כאשר הוא טוען לכך, אלא שבאותה נשימה, הסתייג וטען כי לא הסכים להעביר 250,000 ₪. בשלב זה, כפי שעולה מן הפרוטוקול, התובע והנתבע צחקו (ר' עמ' 32, ש' 29-31). המסקנה המתבקשת מכך היא, כי לא רק שרב הנסתר על הגלוי, בכל הנוגע להסכמה האמיתית שבין הצדדים, ושניהם גם יחד, בעריכת מסכת ההסכמים ביניהם, בקשו לגלות טפח ולכסות טפחיים בכל הנוגע לפרטי העסקה המלאים, אלא שגם דבר אחד ברור: הצדדים בקשו להתקשר בעסקת שותפות לצורך ניהול בית עסק, שימשיך את העסק שניהל הנתבע במקום במשך שנים רבות קודם לכן, ולשם כך, היה על התובע להשקיע כספים, ולא נערכה ביניהם כל עסקת הלוואה.
שלישית, מקובלת עליי טענת הנתבע כי הסכם השותפות נחתם במהלך חודש אוגוסט 2013, כאשר למעשה אין חולק כי עד לפתיחת החשבון העסקי, במהלך חודש דצמבר 2013, העסק עבר שיפוץ נרחב, סחורות נרכשו וחלק מהתשלום הועבר לשכירות העסק ולתשלום השיפוץ. בעת פתיחת החשבון של העסק, שנפתח כחמישה חודשים לאחר מועד החתימה על הסכם השותפות, בשל בעיות שהיו לתובע בפתיחת החשבון (ר' עמ' 34, ש' 1-2), הנתבע למעשה שילם חלק מהכספים עבור ביצוע השיפוץ ולכן כאשר החשבון נפתח, טענתו כי כבר לא נותר כסף להפקדה ( ר' עמ' 34, ש' 4-6) סבירה. התובע עצמו אישר כי הנתבע שיפץ את החזית המשותפת לשתי החנויות, עשה מסגרת אלומיניום וסגר חלון ראווה גדול, והנתבע אף הביא פועלים שביצעו עבודות והשקיע בריצוף, והכל מתוך הסכום של 135,000 ₪ שקיבל מאת התובע (ר' עמ' 34, ש' 12-20).
רביעית, התובע הודה כי הוא עצמו ניהל באופן בלעדי את חשבון הבנק של העסק, וכי לנתבע לא הייתה גישה אליו. מעיון בדפי העו"ש של אותו חשבון עסקי, עולה כי קיימות מספר העברות לחשבונו הפרטי של התובע (ר' נספח ד' לתצהיר התובע ועמ' 33, ש' 34- 35 לפרוטוקול). כך גם ניתן לראות כי מאותו חשבון של החברה שולם לעו"ד הר זהב שייצג את התובע בראשית ההליך שכאן, ומכאן שלא רק שנפתח חשבון לשותפות, אלא שהתובע שלט בו וניהל אותו, משמע התובע ראה עצמו כבעל העסק וחשבון העסק, לפחות כמו הנתבע, וממילא הוא ראה עצמו כשותף, ולא כמלווה.
חמישית, אין חולק כי מאז החתימה על הסכם השותפות, התובע נטל את מושכות ניהול העסק לידיו, הגיע למקום כמעט מידי יום (ר' עדותו של מר נחומיה יפה, פרוטוקול הדיון מיום 3.7.17, עמ' 24, ש' 24), העסיק עובד מטעמו בסידור החנות, כאשר לנגד עיניו עמדה המטרה לרומם את העסק ובסופו של המהלך להחזיר את השקעתו מהר ככל האפשר ולהרוויח מהעסק החדש אליו נכנס שותף ברצון. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה ל"הלוואה".
כיוון שנטל השכנוע מוטל על התובע להוכיח כי עסקינן בהלוואה, ולא בהסכם השותפות עליו הוא חתום, מהראיות שהובאו בפני אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הסכום שהועבר לידי הנתבע ניתן כהלוואה. ההיפך הגמור, הראיות שהובאו על ידו תומכות במסקנות הפוכות מאלה הנטענות על ידו, כמפורט לעיל, ועולה מהם בבירור כי הכספים ניתנו במסגרת עסקת שותפות.
וראו לעניין זה:
"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו".
[ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי [פורסם בנבו] (11.4.13), בפסקה 14 ואסמכתאות נוספות שם].
אף שקבעתי כי אין מדובר בעסקת הלוואה, אלא בעסקת שותפות, וניתן היה לעצור את הניתוח המשפטי כאן, לנוכח ההחלטה כי טענות בנוגע לשותפות, לא ידונו במסגרת התביעה הכספית, אוסיף, כי העובדה שהתובע הוא זה שבחר להביא את השותפות לסיומה באורח חד צדדי, ולעזוב את העסק ואת השותפות ביום בהיר מבלי שהודיע על כך לנתבע, מחזקת את המסקנה כי התובע לא חיפש ללבן את הסוגיה למול הנתבע, אלא חיפש דרך להיחלץ מהשותפות מתוך מחשבה שכך יזכה בהשבת הכספים שהשקיע.
הודאתו של התובע כי החל מחודש אוקטובר שקל מספר פעמים לעזוב את השותפות (עמ' 40,ש' 5-6), והודאתו כי היו לו קשיים כלכליים, כמו גם, המסרונים שצורפו ע"י הנתבע במהלך חקירתו הנגדית של התובע וסומנו נ/1 מהם עולה כי התובע הודיע לנתבע, כי אין לו כרגע את הכסף לשותפות ולכן אינו יכול לממש את השותפות ומבקש שהנתבע יחזיר לו את הכסף ואף מודיע לו כי הוא מבטל את השיקים שנתן (ר' עמ' 39, ש' 15-16, 23-26), מחזקים אף הם מסקנה זו. לא למותר לציין, כי במסרונים אלו, מאשר התובע במפורש ש"הנתבע 100%" אך הוא מבקש לבטל את בשותפות, בהעדר יכולת כלכלית, לעמוד בתנאיה.
לעניין זה אוסיף, כי דווקא לשיטת התובע לפיה הנתבע נטל ללא רשות שיק משולחנו והפקיד את השיק בסך של 3,000 ₪ שנרשם בטעות על ידי התובע, מן העובדה ששיק זה נפרע על ידי הנתבע במהלך חודש אוקטובר 2013, והתובע המשיך להתנהל במסגרת השותפות, עולה כי מדובר בטענה שעלתה לשם ההליך, שכן טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבו זמנית המשיך התובע בשיפוץ החנות, ולטענתו המשיך להזרים כסף לעסק ואפילו לחתום על הסכם השכירות ביום 31.12.2013, בה בשעה שגילה כי הנתבע "רימה" אותו. סביר יותר להניח, וכך אני קובעת, כי מדובר בטענות שעלו בדיעבד, כאשר ביקש התובע אמתלה בדיעבד לעזוב את השותפות, משיקולי כדאיות.
טענת התובע כי לאחר שמצא את ההסכם ת/2, הבין כי "רומה" החליט לעזוב את השותפות אף מבלי לברר עם הנתבע את מהות ההסכם שמצא (ר' עמ' 30, ש' 27-35), ובכך הביא במו ידיו להפסקת פעילות השותפות, אף שיש ממש בטענת התובע שהטעם להדבקת המדבקות ע"י הנתבע מעלה תמיהות ביחס להתנהלות הנתבע, ולכך אתייחס בהמשך, בדיון בתביעתו הנגדית של הנתבע, אני קובעת כי אפילו היה בכך הפרה של ההסכם מצד הנתבע, היה על התובע לפנות לנתבע, להתרות בפניו כי מדובר בהפרה של הסכם השותפות, ולא לעזוב את בית העסק חד צדדית, לאלתר ולצמיתות, ולדרוש את ההשקעות שהשקיע ואף לקחת כסף מזומן ממגירתו של הנתבע במשרד העסק (ר' עמ' 37, ש' 16-19). התנהלות זו אינה מזכה אותו בקבלת ההשקעות שהשקיע בשותפות, שלא על דרך תביעה לפירוק השותפות, שאינה התביעה המונחת בפני.
אפילו בחר התובע לסיום השותפות ולהביא לפירוקה, היה עליו לפנות לערכאה המוסמכת, לבקש את פירוק השותפות, כשבמסגרת זו היו נבחנות ההשקעות של כל צד, הוצאות, רווחים ככל שישנם וכיוצא בזה, אך אופן התנהלותו, כאשר התעורר בו החשד כי רומה על ידי הנתבע בעזיבת השותפות לאלתר באופן חד צדדי וללא מתן התראה, אינה מאפשרת לפסוק לו סכומים בגין כספים שהושקעו בעסק בהתאם לכוונה של שני הצדדים, להקים שותפות.
אני ערה לעובדה שהנתבע הסתפק בעדותו היחידה ואילו התובע הביא עדים מטעמו על מנת לחזק את טענותיו, עם זאת, ללב המחלוקת הרלבנטית להכרעה בסוגיית השבת כספי ההשקעה, עומדות אך ורק טענות בעלי הדין זו מול זו, ודווקא עדי התובע חיזקו את המסקנה כי בין הצדדים שררו, בעת הרלבנטית לתביעה יחסי שותפות, ובם הציגו עצמם כשותפים. העד נחוניה יפה שהעיד מטעם התובעים, חיזק את גרסת הנתבע שהצדדים היו שותפים בעסק וכי שניהם נהגו לפקוד את בית העסק. גם העד משה לבקוביץ', ספק של בית העסק, העיד בחקירתו כי הצדדים שהו ביחד בעסק והציגו עצמם כשותפים (ר' פרוטוקול מיום 3.7.17, עמ' 16, ש' 22-23, ש' 14-15) וכך אני קובעת.
אני מקבלת אפוא את טענת הנתבע כי כאשר נוכח התובע כי השקעתו, ככל הנראה לא תישא פרי, כפי שציפה, חיפש כל דרך אפשרית להיחלץ ממנה, ואין לאפשר לו במסווה של השבת הלוואה להורות על פירוק השותפות.
בבחינת רכיבי התביעה שפורטו לעיל, עולה שדמי השכירות, הסכומים ששלם התובע בגין רכישת ארונות, רכישת סחורה וההוצאות השונות, הינם בגדר כספים שהושקעו בעסק על ידי התובע, במסגרת השותפות בכדי שיוכל התובע בסופו של יום, בתור שותף, ליטול חלק מרווחי העסק, ככל שהשותפות תניב רווחים, דבר שבפועל, כך נראה, לא קרה.
לפיכך אני קובעת כי כל רכיבי התביעה הממוניים, אשר לא ניתנו כהלוואה, ואשר נתבעים מכוח השותפות, הינם למעשה, בגדר תביעה להחזר השקעות על אף הכותרות בהם הכתיר התובע את הסכומים, ולפיכך התביעה הכספית בגין מלוא הרכיבים הממוניים נדחית במלואה.
ככל שהדבר נוגע לרכיב עוגמת הנפש, אף כי מנקודת מבטו של התובע נגרמה לו עוגמת נפש בשל תחושותיו, לאור הקביעות שלעיל, עוגמת הנפש נגרמה, בין היתר, בשל התנהלותו, והעובדה שהשקעתו בשותפות חדשה לא הניבה פרי, כפי שציפה, ואינה מזכה אותו בפיצויים בגין עוגמת נפש.
אפילו אם סבר התובע כי הנתבע רימה אותו, החלטתו שלא להתעמת עמו בעניין ולפרק את השותפות בלא הודעה מוקדמת מבלי להגיש בקשה לפירוק השותפות ומכוחה לתבוע את החזר השקעותיו, ובחירתו לפנות בתביעה עמומה להשבת כספי ההשקעה בטענה כי מדובר היה בהלוואה, אינה מזכה אותו בפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.
התוצאה היא שהתביעה הכספית של התובע נדחית על כל רכיביה.
תביעת הנתבע
כאמור, טוען הנתבע כי ביום 31.12.2013 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים (ת/1), לפיו שכר ממנו התובע את העסק לתקופה של שנתיים, החל מיום 31.12.13 ועד ליום 31.12.15 תמורת תשלום חודשי של 25,000 ₪ כולל מע"מ. לטענתו, כאמור, בגין דמי השכירות מסר לו התובע המחאות דחויות בסכום של 650,000 ₪ ופרט לתשלום דמי השכירות בגין החודש הראשון בסך של 25,000 ₪, נמנעו הנתבעים לשלם את דמי השכירות והלכה למעשה הפרו את ההסכם. הנתבע עותר לחייב את התובעים בסך של 575,000 ₪ על הנזק שנגרם לו בשל אובדן דמי השכירות. הנתבע ציין כי התובע מעולם לא הודיע על ביטול החוזה וממילא עליו לשאת בדמי השכירות המלאים בהתאם להסכם.
כאמור, התובע טען בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, כי הסכם השכירות הינו מזוייף, וכי הנתבע זייף את חתימתו, כפי שהופיעה בהסכמים האחרים, על גבי הסכם זה. במסגרת עדותו בפני, חזר בו התובע מטענה זו והודה כי אכן חתם על ההסכם האמור (עמ' 35, שורות 28-31). התובע טען בסיכומיו, כי אף כי מדובר בהסכם בחתימתו, עסקינן בחוזה למראית עין שכן בין הצדדים לא נרקמה עסקת שכירות. לחילופין, טען התובע, כי עצם הגשת התביעה, כמוה כהודעה על ביטול הסכם השכירות.
הנתבע התנגד לשינוי החזית, וטען כי כל טענותיו של התובע בדבר הסכם למראית עין לא הועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, שם טען התובע כי ההסכם הינו מזויף, ודי בטעם זה לגרום לדחיית הטענות המשנות מחזית המחלוקת ששורטטה על ידי הנתבע עצמו בתצהירו.
טענה זו של הנתבע יש בה ממש. האיסור 'להרחיב חזית' או לשנותה, עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, פסקה 6 לפסק דינה של כב' הנשיאה חיות (2003); וראו גם תקנה 415 ל תקנות סדר הדין האזרחי ביחס להליך ערעור). הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון. בענייננו יש להוסיף, כי אין מדובר רק בטענות משפטיות שונות, אלא גם בטענות עובדתיות חלופות, שהעלאתן נאסרה גם בגדר תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
על אף האמור, אין בטענה זו כדי להועיל לנתבע, שכן אפילו אבחן את גרסתו, לפיה השיקים ניתנו במסגרת הסכם השכירות שנחתם על ידי התובע, אני סבורה שאין מקום לקבל את תביעתו, כפי שאנמק.
מעיון בפרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להתגונן, שהתקיים ביום 6.10.16 בפני כב' השופט חאג' יחיא, עולה כי נטען כבר אז, כי הסכם השכירות שלוב בכל מערכת היחסים בין הצדדים ומכוח השותפות. לטענת ב"כ התובע בדיון "לא הייתה שכירות במובן המהותי, היו שני אנשים שרצו לעשות שותפות ביניהם" (ר' פרוטוקול הדיון מיום 6.10.16, עמ' 5, ש' 1-8 עדות התובע וכן ש' 17-20 בסיכומיו).
יתרה מזו, העובדה שכל השיקים שצורפו לתביעת הנתבע, נמשכו מהחשבון החדש שנפתח בבנק הפועלים, הנושא את השם "המרכז לאבזור הבית השלם-אוצר מים חיים חברה לבניין בע"מ" (כפי שניתן לראות מההמחאות שנמשכו כלן מחשבון 499143 הזהה לדפי הבנק שצורפו מחשבון זה, נספח ו' לתצהיר התובע), וזאת בנבדל מהשיקים שנתנו בשלב הראשון לצורך תשלום הסכום של 135,000 ₪, שניתנו ע"י התובעים מחשבון "אוצר מים חיים חברה לבניין בע"מ " בבנק מזרחי טפחות, שהוא, כך נראה, החשבון ששימש את התובעים טרם לשותפות, תומכת בכך שדמי שכירות אלו היו אמורים להשתלם מהעסק המשותף, והסכם השכירות ויחסי השכירות, שלובים בניהול העסק המשותף.
לאור האמור, ולאחר שבחנתי את מכלול הראיות, אני קובעת כי הסכם השכירות הוא חלק ממערכת היחסים העסקית שקמה בין הצדדים בעקבות הסכם השותפות.
עוד אני קובעת, כי מחומר הראיות (ר' חקירתו של העד משה ארתמן ודיסק שצורף לתצהירו) עולה, כי הנתבע המשיך להחזיק בעסק לאחר עזיבת התובע, ולנהל את העסק, אפילו זה המצומצם, גם לאחר שהתובע החליט לסיים עמו את הקשר העסקי, ואף השכיר חלק מהעסק לצדדים שלישיים.
בפני הנתבע עמדה האפשרות להקטין את הנזק, ובהתאם לראיות הוא אכן עשה זאת, כאשר הודה במסגרת חקירתו כי מכר את כל התכולה שנשארה בחנות תמורת 30,000 ₪ ולא העביר חלק מסכום זה לידי התובע.
ב"כ הנתבע אכן טען בסיכומיו כי החל מינואר 2015 הוא יעץ לנתבע להשכיר את בית העסק, לצורך הקטנת הנזק, ועד אותו מועד עמד העסק ריק בשיממונו כאשר הנתבע נאלץ לשאת בתשלום דמי השכירות, אך העובדה שטענה זו עלתה רק אחר חשיפת דו"ח החוקר, שהוכיח כי לכל הפחות בפברואר 2015 כבר היה העסק או חלקו מושכר לצדדים שלישיים, מעלה ספקות באשר למידת המהימנות שיש לייחס לגרסה זו, בעת שהועלתה, ולכך שהשכרה לצדדי ג' התחילה רק בינואר 2015 ולא קודם לכן, שהרי הנכס לא חדל מעולם להיות בהחזקת הנתבע, ועם נטישת התובע את המושכר בינואר 2014, החזקה הייתה ונותרה בידי הנתבע בלבד.
העובדה שהנתבע לא מצא לנכון להתייחס לסכום שציין כדמי השכירות, על גבי מדבקות שהדביק ולהסביר את פשר התנהלותו בהדבקת מדבקות על הסכם השכירות שמצא התובע במגירתו ונמנע מלספק כל הסבר לכך, פועלת לחובתו, ופוגעת במהימנותו, ומעלה תמיהות באשר לסכום אותו שילם הנתבע בפועל כדמי שכירות, בתקופה בה הוא טוען כי העסק היה סגור.
אפילו הטענה כי חלק מן הנכס שייך לבני משפחתו, והטענה כי אין בכך לגרוע מכך שהוא משלם שכירות, לא עלתה מיוזמת הנתבע, אלא רק לאחר שהתובע העלה תמיהה ביחס לגובה הסכום שהוא נדרש לשלם, למול הסכום המקורי שסוכם בין הנתבע לבין הבעלים לפיו עומדים דמי השכירות שהוא שילם על סך 2,600 ₪ בלבד, ולאחר שהתובע הציג ראיות מתיק העיריה ומלשכת רישום המקרקעין לעניין בעלותה של אמו בחלק מן המושכר והסתרת הנתבע נתון זה ממנו, עובר לעריכת הסכם השכירות ת/1.
הצהרת בא כוחו של הנתבע כי בעצתו ועל מנת למזער נזקים, החל להשכיר את החנויות בתחילת שנת 2015 תמורת סכום כולל של 16,000 ₪, אינה מספקת. ראשית, גם סכום זה לא הוכח בפניי ונטען בעלמא. הנתבע יכול היה לזמן עדים שיעידו כי הם אכן שוכרים את העסק ממנו ולצרף את הסכמי השכירות, מהם ניתן היה ללמוד הן על מועד תחילת השכירות והן על גובה דמי השכירות, ואי הבאת ראיות אלו מקימה את החזקה כי אילו היה מביא את אותם עדים, היה בכך לפגוע בגרסתו.
אף שבמסגרת הסיכומים, אישר בא כוחו של הנתבע כי ש לקזז הכנסות אלו שהיו לנתבע מהשכרת בית העסק החל מינואר 2015, מהסכום שנתבע, כאמור, לא הובאו ראיות ביחס לסכום שאפילו לשיטת הנתבע יש להפחית.
אני קובעת אפוא כי הסכם השכירות ושיקים שניתנו על ידי התובע ושנתבעו במסגרת תביעת הנתבע, היו חלק מאותה מסכת של הסכמים אשר כולם קשורים בטבורם לשותפות שהקימו הצדדים. אני סבורה, כי כל קביעה אחרת, תהווה הפרדה מלאכותית בתוך העסקה שרקמו הצדדים, והעובדה כי דמי השכירות אמורים היו להשתלם מכספי השותפות, מקום שהשותפות חדלה לפעול עם עזיבת התובע את הנכס במהלך חודש ינואר 2014 והחזקה נותרה בידי הנתבע, אין מקום לחייב את התובעים לשאת בדמי השכירות למשך התקופה הנוספת. הנתבע עצמו הודה כי בגין חודש ינואר 2014 נפרעה ההמחאה ואין מקום לחייב את התובעים בדמי שכירות מעבר לתקופה זו.
אוסיף, כי במערכת ההסכמים המסוימת שיצרו הצדדים, ניתן לראות בבירור, כי הצדדים לא ייחסו חשיבות מיוחדת למילה הכתובה, להסכמים שערכו, ואין מקום להיצמד להוראות הסכם השכירות, כפי שמבקש התובע, בה בשעה שהוא מאשר בפה מלא, כי חתימה על ההסכמים במערכת היחסים שבין הצדדים, לא שיקפה בהכרח, את המוסכם ביניהם.
טענת הנתבע כי ההשכרה כללה גם שימוש בציוד ובמיטלטלין ועל כן עלות ההשכרה צריכה להיות גבוהה מהעלות בה הוא נשא כדמי שכירות נדחית על ידי. עצם העלאת הטענה מוכיחה כי גם הסכם זה אינו משקף את ההסכמות, שכן השימוש בציוד ובמיטלטלין לטובת העסק נקבע בגדרו של הסכם השותפות, ולא היה מקום לשלם בנפרד עבור כך, מחוץ להסכם השותפות.
אני קובעת כי כבר בעת עזיבת התובע את העסק בחודש ינואר ברור היה לצדדים כי יחסי השותפות הגיעו לקיצם, אף בטרם להכרעה משפטית בעניין. אשר על כן, ולאור ההלכה שגם בתביעה שטרית, מערכת היחסים שבין הצדדים הקרובים לשטר היא חוזית, ולאור הקביעות שלעיל, לא מצאתי כי יש מקום לקבל את תביעתו החוזית והשטרית של הנתבע, ולהשקיף על עסקת השכירות במנותק ממערכת השותפות כולה, ולכל היותר, אם במסגרת יחסי השותפות, זכאי היה הנתבע לסכומים כאלה ואחרים, לצורך שכירת המושכר ששימש את בית העסק, גם תביעה זו , לאור טיבה האמיתי של העסקה, צריכה הייתה להתברר במסגרת תביעה לפירוק השותפות, וכחלק מהוצאותיה.
לאור האמור לעיל, וניתוח התנהלות הצדדים הן במהלך ה"שותפות" והן במסגרת ניהול ההליך אני דוחה גם את התביעה הנגדית שהגיש הנתבע, הכרוכה מעצם טיבה וטבעה בשותפות.
אוסיף כי ניתוח זה הוא אפילו לשיטת הנתבע כי השיקים ניתנו כדמי שכירות, ולשיטת התובע כי אלו נתנו אך ורק במסגרת השותפות, כרצון להיטיב עם הנתבע שהתחייב להשיבם לתובע, לאחר שיציג בפני הרשויות כי הוא אינו משלם את דמי השכירות, על אחת כמה וכמה שדין תביעת הנתבע להידחות.
מהימנות
כאשר על כל צד הנטל להוכיח את תביעתו, והוכחת תביעתו כרוכה בקבלת גרסתו העובדתית, מצאתי כי לא ניתן לבסס ממצאים על אף אחת מן הגרסאות, שבכל אחת מהן נבעו סדקים, פריכות תמיהות וסתירות, כפי שפירטתי לעיל.
תוצאת פסק הדין נעשתה על בסיס הכרעה בדבר הנטלים המוטלים על שכם כל אחד ואחד מן הצדדים בתביעתו, ולא מצאתי לבסס את הכרעותיי על בסיס העדפת גרסת מי מהצדדים, על פני השנייה.
עדותם של שני הצדדים לא עשתה רושם מהימן ועוררה תחושה שרב הנסתר על הגלוי בגרסת כל אחד מהם, וכל אחד מהם בחר לחשוף את הטפח הנוח לו ולהסתיר טפחיים.
לא נעלמה מעיני העובדה שתביעת הנתבע מבוססת על הסכם כתוב, ועל שיקים שנמסרו, אך איני נכונה לקבוע כי עסקה זו הייתה נפרדת ומנותקת מהסכם השותפות הכללי, וממילא, כאשר שני הצדדים מודים כי העסקה האמיתית שנערכה ביניהם היא עסקת שותפות והשותפות חדלה לפעול בתחילת שנת 2014, בהיעדר ראיות חיצוניות למועד השכרת הנכס לצדדים שלישיים, שיהיה בהם לשפוך אור על שימוש הנתבע בנכס, התוצאה הראויה היא דחיית שתי התובענות.
סוף דבר
לאור המסקנות שלעיל, אני מורה על דחיית שתי התביעות.
כל אחד מן הצדדים יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו.
הפיקדון שהפקיד התובע לצורך קבלת הרשות להתגונן יוחזר לו באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ט, 19 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.