הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 47817-11-11

בפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובע

אברהים אבו דלו
ע"י ב"כ עוה"ד אשרף סיף

נגד

הנתבעים

1.חליל אבו דלו

2.פאטמה עליאן
ע"י ב"כ עוה"ד מרואן ג'דעון (סיוע משפטי)

3.יוסף אבו דלו
נתבעים 1 ו-3 ע"י ב"כ עוה"ד אברהים אבו דאלו ואח'

פסק דין
מבוא
בעלי הדין הם בני משפחה, אשר מסוכסכים ביניהם בנוגע לקרקעות שהוריש הסב בצוואתו, שאחת מהן היא נשוא התביעה שלפני.
התובע מבקש סעד הצהרתי לפיו מקרקעין בגוש 30284, חלקה 28 בשטח של 300 מ"ר, המהווה מטע זיתים, ואשר מכונה " בית צפפא הקטן", ניתן לתובע עוד בימי חייו של סבו, ולכן אין המקרקעין הנ"ל נכללים בעיזבונו. הסב הוריש בצוואתו את החלקה למוצטפא אבו דאלו שבינתיים נפטר והיורשת שלו היא פאטמה עליאן .
נתבעים 1 ו-3 אינם טוענים לחלק במקרקעין אלו, אולם התובע סירב למחיקתם מהטעם כי בסעד הצהרתי הנוגע לירושת הסב, היורשים צריכים להיות צד לו, ועל מנת שהפלוגתא שתוכרע תחול גם עליהם.

ת.א. 6618/04 ו-6234/06
בין חלק מהנתבעים לבין אביו של התובע התנהלו הליכים משפטיים בנוגע לאותם המקרקעין ולמקרקעין נוספים.
אביו של התובע, חסן אבו דאלו (להלן: "האב") הגיש תביעת סילוק יד כנגד אחיו מיחידות קרקע שהוריש להם אביהם, אשר לדידו אינם שייכים להם והם הגישו תביעה שכנגד לסלק ידו מכל יחידות הקרקע בהן עשה כבשלו שלא כדין, וכן לפיצויים, ולחילופין לפירוק שיתוף.

פסק הדין של כב' השופט אלכסנדר רון
פסק הדין מיום 20.2.11 התייחס למספר נכסים. בענין השטח שכונה " בית צפפא הקטן" נקבע כי הסב המנוח – אבראהים מוסא אבו דאלו (להלן: "הסב") רשם צוואה ביום 28.12.83, בה הוריש את המקרקעין למוצטפא, השימוש שנעשה בחלקה היה מינורי, עת ניטעו בו עצי זית. בית המשפט קבע כי אביו של התובע השתלט על החלקה שלא כדין ועליו לסלק ידו ממנה.
"יסלק חסן את ידו מבית צפפא הקטן באשר ירש מוצטפא חלקה זאת, וכן ישלם לו תמורת השימוש בקרקע במשך 7 שנים את הסך של 5,600 ₪...אין בית המשפט בדעה שמגיע לחסן פיצוי בגין עצי הזית שנטע במקום באשר עשה או כן בבחינת נטיעה במקרקעי הזולת, תוך שידע גם באותה העת את מצב הדברים לאשורו" (עמ' 24-25 לפסק הדין).
על הקביעה כי אביו של התובע צריך לסלק ידו מהמקרקעין הנ"ל, וכי ירש אותו מוצטפא לא הוגש ערעור (הוגש ערעור על חלקים אחרים בפסק הדין).

ההליכים בתביעה שבפני
התביעה הוגשה כאמור על ידי הבן, בטענה כי רק חודש ימים קודם להגשת התביעה נודע לו על ההליכים המשפטיים הקודמים שנמשכו עשור ועל הצוואה של סבו, שהוא כופר בכשרותה ובהחלתה על המקרקעין שהועברו אליו מידי סבו במתנה כבר בשנת 1987 .

דחיית התביעה הנוכחית על הסף
הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת מעשה בית דין. המותב הקודם שדן בתביעה, כב' השופטת אנה שניידר קיבלה הבקשה ודחתה התביעה על הסף, וכך קבעה:
"יש רגליים לסברה כי התובע כאן, שיש בינו לבין אביו בנוסף לקרבה המשפטית וזהות האינטרסים גם קרבה משפחתית מדרגה ראשונה, משמש ככלי בלבד בידי אביו, אשר עניינו הוכרע לגבי בית צפאפא הקטן בהליך הקודם. זאת ועוד, בענייננו חל גם הכלל בדבר השתק פלוגתא המונע מהתובע להעלות לדיון משפטי סוגיה שכבר הוכרעה לגופה בהליך הקודם, שם נטענו ונדחו טענות הזהות במהותן ובטיבן לטענות שמועלות בתביעה דנן". (פסק דין מיום 16.5.13).

ע"א 20752-07-13
על פסק הדין הוגש ערעור. ב"כ התובע טען כי בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה כי היחסים בין האב לבן היו תקינים, אולם לא כך הדבר ולכן לא קמה קרבה משפטית בין השניים .

הצדדים הסכימו כי יש לקבל את הערעור וכך נכתב: "לבקשת ב"כ המערער ובהסכמת ב"כ המשיבים, יושב הדיון לבית משפט קמא לבירור השאלה העובדתית, האחת והיחידה, הנטענת על ידי המערער, והיא כי היה נתק בין המערער לבין אביו – המשיב 4 חסן אבו דאלו, ולפיכך לא היה מקום לקבוע השתק שיפוטי כפי שנקבע. בית משפט קמא לאחר שישמע את הראיות, יתן פסק דין מחדש כחוכמתו". (הדגשה לא במקור).

ת"ע 34034-04-14 בבימ"ש לענייני משפחה
לאחר הערעור ובטרם התקיים דיון נוסף בבימ"ש קמא, הגיש התובע לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה לסעד הצהרתי לביטול הצוואה של סבו ולו באופן חלקי, אולם תביעה זו נמחקה על הסף מהטעמים הבאים: למבקש אין מעמד לבקש ביטול הצוואה או להחריגה, גם אם יש זיקה, לא ניתן לבטל את צו קיום הצוואה באמצעות תביעה לפסק דין הצהרתי, ביהמ"ש לא יתערב בתוכן הצוואה ולא יורה על תיקון הצוואה שעה שהצוואה תקינה ולא נפל בה פגם מן הפגמים המאפשרים ביטול לפי חוק הירושה. משהצוואה קויימה ביהמ"ש לא יבטל בנסיבות הענין את קיום הצוואה או יחריג הוראות מתוכנה.

המשך הדיונים בתביעה הנוכחית
ביום 3.3.15 העלה ב"כ הנתבעים טענה נוספת להשתק פלוגתא, הוא התבקש להגיש בקשה בכתב וכך עשה. טענתו הושתתה הפעם על קביעת ביהמ"ש לענייני משפחה, ולכן אין רלוונטיות למע' היחסים בין התובע לאביו.

ביום 22.10.15 דחתה כב' הש' א. שניידר את בקשת הנתבעים למחיקה על הסף וקבעה כי "היא עומדת בניגוד גמור להחלטת ערכאת הערעור לערוך את הבירור הנקודתי לגבי הנתק הנטען בין התובע לאביו, החלטה שניתנה לאחר שנשמעו טענות הצדדים. ככל שסבורים הנתבעים כי אין מקום לקיים את ההליך בהתאם להחלטת ערכאת הערעור - הרי שהדרך הנכונה הייתה הגשת ערעור על ההחלטה , ולא הגשת בקשה לסילוק על הסף בבית משפט זה, אשר כידוע מחויב לפעול בהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי...שאלת ההוצאות בשל הליך זה תישקל בסיומו של ההליך העיקרי. הואיל ומותב זה מסיים את כהונתו בחודש נובמבר 2015 – מועבר התיק להמשך דיון בפני שופט אחר."

השאלה שבמחלוקת
אקדים ואומר כי דוקטרינת "מעשה בית דין" חלה לא רק על בעלי הדין וחליפיהם אלא גם על מעין חליף, אדם בעל קרבה משפטית אליו או אדם שיש לו זהות אינטרסים עימו. ראו ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, ל"א(1) 29 (1976); ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס פ"ד לט(4) 29 (1985); זלצמן מעשה בית דין, בעמ' 491.
"התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בית יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך. הרציונאל שעומד בבסיסו של החריג האמור הוא כי בעל הדין אשר לא היה צד פורמאלי להליך המשפטי יוצג בבית המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית המשפט התמלאה, ועל כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת" ( דברי כב' הש' גרוניס בע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קרית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חב' לניהול ושירותים בע"מ, נט(1) 943, 958 (2004).

"הפעלה נכונה וצודקת של כלל ההימנעות הדיונית בין מי שהיה צד להליך הראשון לבין בעל דין זר לו, אינה יכולה להיעשות על ידי קביעה מראש של כללים נוקשים ויש להעניק לבית המשפט אשר לפניו מועלית טענה זו שיקול דעת נרחב להכריע בה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי" (דברי כב' הש' דנציגר בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אינג' אליהו פבר – חברה לבניין והנדסה אזרחית בע"מ (12.10.09) , ראו גם בספרה של פנינה זלצמן, מעשה בית דין, עמ' 554).

בהתאם להנחיית ביהמ"ש המחוזי שניתנה על בסיס הסכמת הצדדים, השאלה היחידה שהועברה לבחינה חוזרת היא האם הוכח הנתק בין האב לבנו, באופן ששולל את "הקרבה המשפטית" ביניהם ואת החלתו של מעשה בית הדין שאביו היה צד לו, גם על התובע.
אותו נתק צריך להיבחן גם במשקפי זהות האינטרסים וגם בנוגע ל"יומו בבית המשפט" של התובע.

העדויות
ביום 11.12.15 הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בנוגע לשאלת הנתק הנטען בין התובע לבין אביו. התובע הגיש את תצהירו ותצהיר אביו, ואילו הנתבעים הגישו את תצהירו של הנכד איברהים חוסין אבו דאלו (בנם של מוצטפא המנוח היורש על פי צוואת הסב ושל יורשתו האם פאטמה עליאן, כתב התביעה תוקן בדיון ביום 30.6.17).
בתגובה לעדות מטעם הנתבעים הגיש התובע שני תצהירים נוספים שכונו על ידי בא כוחו תצהירי הזמה: האחד של אחיו זיידון אבו דאלו והשני של שכן בשם סלמאן דאהוד . תצהירי הזמה אלו לא עסקו כלל בשאלת הנתק בין התובע לאביו , כי אם בשאלת זכותו של התובע במטע, מי נטע עצי זית ומי עיבד הקרקע. על שני עדים אלו ויתר התובע והם לא העידו בפני.

עדות אביו של התובע
על פי תצהירו של האב , התובע עבד עמו במשך שנים בעסק המשפחתי בבית הדפוס, זמן קצר אחרי נישואי התובע, ב-1995 התגלע סכסוך בין אשתו לכלתה והתובע עזב למצרים והתגורר אצל הוריה. תקופה ארוכה ניסה האב לעשות שלום בית אך לשווא. הוא אף מצהיר כי היו אנשים שונים לרבות אחייניו, בניו של מוצטפא אברהים (שהעיד בפני) ופתחי " שהיו נוכחים לא פעם במהלך האירועים קשים שהיו אצלי בבית ביני לתובע." עוד הצהיר כי "במהלך ההתדיינות המשפטית בתיקים הנ"ל ולאור הנתק שהיה קיים ביני לתובע לא הייתי משתף את התובע בסוד העניינים והתפתחות הדברים". לא נאמר בתצהיר כי התובע לא ידע שמתקיים הליך משפטי כזה, להבדיל מלשתף אותו בסוד העניינים, עוד לא נאמר כי החל משנת 20 00 מתגורר בנו בבנין שבחזקתו הבלעדית של האב, אף כי בטאבו רשום המגרש בבעלות משותפת שלו ושל שלושת אחיו.

להלן יובאו ציטוטים מחקירתו הנגדית של האב המדברים בעד עצמם:
ש.ת. אני גר בקומה האחרונה, השלישית למעלה. בקומה הראשונה ריק זה מחסן בקומה השניה גרים זיידון ואברהים."
ש.ת. הקומה השניה על שם זיידון ועל שם אברהים, הם משלמים את הארנונה." ...
ש. אם ככה, בחלקה הספציפית הזאת שבה הנכס שלך בנוי בן שלוש קומות, אין שום זכר בטאבו לבניך אברהים וזיידון נכון.
ת. בטאבו לא, בעיריה כן, קיבלנו היתר בניה על שמם. את היתר הבניה קיבלנו לפני שלושים שנה".
ש. טענת בתצהירך שלא היית בקשר עם הבן שלך 12 שנה.
ת. נכון. הנתק היה אחרי שהתחתן בדיוק 1995, היה ריב בבית הוא עזב למצרים.
ש. אם נעשה חשבון פשוט נוסף 12 שנה, הגעתנו לשנת 2007, ובשנת 2007 היחסים בינך לבין הבן שלך אברהים חזרו להיות תקינים.
ת. לא מאה אחוז.
ש. כשנהיה ריב בינך ובין הבן שלך, למעשה הריב היה בין אשתך וכלתך, אברהים ביחד עם אשתו נסעו למצרים נכון.
ת. נכון, לא זוכר בדיוק כמה זמן שהו שם.
..אני החזרתי אותו וניסיתי לעשות שלום בית וזה לא הסתדר.
"עד היום אנחנו לא בקשר טוב, הוא לא היה בבתי משפט ולא ידע מה אני עושה, לא היה בכל הדיונים. "

כשחזר התובע ממצרים חזר לבית הוריו, אולם "היה עוד פעם ריב בין אשתי לכלה" ולכן עבר לבית לחם.
ש.ת. נכון שבשנת 2000 הכל הסתדר והוא חזר להתגורר בבנין"
(עמ' 5 ו-6 לפרוטוקול).

אם נסכם את עדות האב (שהעיד לפני התובע) נגיע למסקנות הבאות: היה סכסוך בין החמה לכלתה, אשר תרם או גרם לכך שהתובע ואשתו גרו כחמש שנים במצרים. הסכסוך לא היה בין האב לבנו, כי אם בין אמו לאשתו. האב ניסה לפייס, הוא לא רצה בסכסוך, במשך שנים קודם לנישואיו, עבד עמו בנו בעסק המשפחתי (בית דפוס), ולכן אין לי ספק שיחסיהם היו קרובים ונשארו כאלו. האב הודה שעם חזרת התובע בשנת 2000 הכל הסתדר, אמנם חזר ואמר כי הם לא בקשר טוב וכי בנו לא היה בכל הדיונים, האם מכאן נובע שהיה נוכח במספר דיונים, לטענת עד הנתבעת – נכח. מכל מקום, שיבוץ המשפטים הללו בתוך עדותו מלמד על היותם עדות כבושה ומוזמנת. מתקבל הרושם כי התובע יחד עם אביו ניסו להאדיר הסכסוך בין החמה לכלה מעבר לפרופורציה שלו, ובכל מקרה, הסכסוך הסתיים או דעך בשנת 2000 עת חזר התובע להתגורר ב בנין שבו התגורר קודם לכן.
אם הצליחה אמו של התובע להרחיקו עד למצרים, לכאורה בשל סכסוך בינה לבין כלתה, בוודאי ובוודאי שלו רק רצתה לא היה בנה חוזר להתגורר בקומה שמעליהם. התובע העיד כי אמו היא זו שהמליצה לאביו לפנות לעו"ד כיואן וכך עשה (פרו' עמ' 11 ש' 24). נדמה כי מדובר באשה שיש לה השפעה על הנעשה בביתה ועם בני משפחתה.
כדי לשכנעני שמדובר בנתק כמעט מוחלט וביחסים עכורים, לא די לכתוב מלים אלו בתצהירו של התובע , מן הראוי היה להעיד גם את המעורבות הישירות בסכסוך – האם והכלה, אולם אלו לא הגיעו, אלא האב בלבד, ש עשה רושם לא טוב בפני כב' הש' א. רון, וגם בפני עדותו היתה לא עקיבה ולא משכנעת. נדמה שהוא מונע מהרצון לגרוע מחלקם של הנתבעים, אשר לטענתו חייבים לו סכומי כסף רבים.

עד נוסף שחסרונו מורגש, הוא האח זיידון, זה מסר תצהיר שלא עסק במע' היחסים בין אחיו לאביו, ואף אם תרצה לומר שהיה זה שלא במכוון, יכול היה התובע לזמנו להעיד ובמסגרת חקירתו לתקן את הדרוש תיקון. יצוין כי זיידון היה נוכח בדיון ביום 31.10.17. מי אם לא זיידון שגר באותה קומה שבה מתגורר התובע, מעל הוריהם מזה שנים, יכול היה להעיד על מע' היחסים בין התובע להוריו. מי אם לא זיידון שליווה את אביו לדיונים המשפטיים וחלק עמו את ההוצאות, כעדות עביו, יכול היה להעיד על הסודיות וההסתרה מפני התובע את ההליך המשפטי ומהותו. אי התייצבותו להעיד פועלת לרעת התובע, נוכח החזקה הראייתית, שלו היה מתייצב דבריו לא היו תומכים בתובע.
על הימנעות מהצגת ראיה ראו ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חב' לסחר וציוד בניה בע"מ (2008), פסקה 26 והאסמכתאות המובאות שם, וכן ראו דברי קדמי בספרו על הראיות חלק רביעי, עמ' 1889-1891, מהד' 2009 :
" 'אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד' ... 'כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה'

לפי עדות אביו של התובע, בנו זיידון ליווה אותו לאורך כל ההליך המשפטי ואף השתתף בהוצאות (פרו' עמ' 7 ש' 2). עוד השיב כי היחסים בין שני האחרים מצוינים " אלף אחוז", ואף על פי כן הוא בטוח שלא הוא ולא זיידון סיפרו לתובע אודות ההליך המשפטי. טענה שלא מסתדרת עם ההגיון והשכל הבריא, והרי האב לא טען שביקש להסתיר מבנו את תביעתו לזכויות באותם מקרקעין שבנו טוען לזכות נוגדת, נהפוך הוא, הוא טוען שאמר זאת כל העת –"זה מה שאמרתי בבית משפט (בהליך הקודם-מ.ק) אל תפנו אלי, תפנו אליו, זה חלק שלו"., אם כך, מדוע לא הביא את בנו לפחות להעיד על זכויותיו בבית צפפא הקטן, מדוע לא שיתף את בא כוחו בתובנה זו, ואם שיתף והדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקולים או בכתבי הטענות, הרי שאלו לא הוצגו בפני. כל שעומד לרשותי הוא פסק הדין של כב' השופט א. רון עולה כי "חסן תפס חזקה על מתחם זה, עובדה זו אינה במחלוקת" (עמ' 8 לפסק הדין). לא זו אף זו, האב דרש החזר בגין השקעתו במקרקעין, לו היה הבן השקיע הכספים, כיצד תבע במקומו. בכל מקרה כב' הש' א. רון דחה טענה זו וראה בהשקעה השקעה מינורית במקרקעי הזולת שאינה מצדיקה פיצוי.

שיתוף הפעולה הנוכחי בין האב לבנו, לכאורה על אף היחסים הלא טובים שמנסה האב בחוסר עקביות לטעון, מוסבר על ידו כך: "אני רואה שהולכים לקחת ממנו משהו שהוא שלו שאבא שלי ז"ל נתן לו ואני עומד על הצדק". הצדק של אביו של התובע הוא מושג גמיש ביותר ומתייחס לזכויותיו וזכויות בנו, עליו אמר כב' הש' אלכסנדר רון כי "בולט חלקו של חסן כמי שנחפז להקל ראש בזכויותיהם של אחיו. בולט הדבר שאין בנמצא ולו גם יחידת קרקע אחת בה לא הותיר חסן את טביעות אצבעותיו. בבית צפפא הגדול השתלט על המפלס התחתון תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיו של יוסף אחיו, בבית צפפא הקטן התשלט על כל החלקה, נטע בה זיתים, תוך ששכח לחלוטין מכך שנועדה היא למוצטפא על פי הצוואה. ברשב"ג בנה חסן את ביתו ולא העביר לאחיו דבר בתמורה לקרקע ולזכויות בניה בהם עשה שימוש ולבסוף במקור חיים, מאז פינה חסן את אזולאי מהדירה, משכיר הוא אותה לבדו, משל לא היה גם לשניים מבין אחיו האחרים זכויות במקום" (עמ' 14).

עדות התובע
התובע מצהיר כי חזר בשנת 2000 וגר באותה דירה עד היום, וחוזר על כך גם בחקירתו (עמ' 9 ש' 21, עמ' 10 ש' 14-16). להזכיר כי התביעות המשפטיות בין אביו לאחיו הוגשו ב-2004 ו-2006, כחמש שנים לאחר חזרתו. פסק הדין ניתן בשנת 2011, מפסק הדין (עמ' 2) עולה כי השופט ביקר במקרקעין נשוא המחלוקת, ביקור כזה לא נעשה בהיחבא והוא כלל גם את הבנין שבו התגורר התובע, ואף על פי כן מנסה התובע לשכנעני שלא ידע, לא שמע ולא ראה דבר??
התובע אדם משכיל, למד הנדסאי בשנת 1991, בזמנים הרלוונטיים בהם התנהלה התביעה של אביו, הוא ביצע שליחויות במשרד עו"ד כיואן שייצג את אביו, ובשנים האחרונות אף התלמד אצלו (טרום התמחות כינה זאת, במשך 5-6 שנים, פרו' עמ' 11), ואף על פי כן הוא רוצה שאאמין לו שראה את אביו במשרד עורך הדין כיואן ולא התעניין במה המדובר. "אני לא צריך לדעת את כל האינפורמציה., גם לא רציתי במיוחד לדעת" (פרו' עמ' 13 ש' 13).
את הקושי להאמין לדבריו חזה התובע עוד קודם לכן, ולכן נרשם בתצהירו כי "ראוי לציין כי עו"ד כיואן לא היה מעדכן אותי אודות ההליכים הנ"ל בשל חיסיון עו"ד-לקוח" (ס' 13 לתצהיר).
אם ביקש אביו של התובע להסתיר מבנו את ההליכים ופשרם, כיצד זה הסכים לכך שייצג אותו עורך דין המעסיק את בנו? לו היה עו"ד כיואן מעיד כי אז היינו שומעים על מידת המידע שנחשף אליו התובע במסגרת עבודתו במשרדו ועל האופן שבו התייחסו התובע ואביו זה לזה, עת זה האחרון הגיע למשרד. מצד שני, לא יכולתי שלא להבחין שבכותרת פסק דין של הש' אלכסנדר רון נרשם כמייצג של אביו עו"ד מאיר כהן ולא עו"ד כיואן.

בתצהירו טוען התובע כי בשל הנתק בינו לאביו לא ידע "על מהות ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין אבי לאחיו, ולא ידעתי על הצוואה ועל תוכנה אלא עובר להגשת התביעה. כמו כן לא הייתי נוכח בדיונים שהתנהלו בביהמ"ש הנכבד בענין ההליכים שהתנהלו בין אבי לאחיו". (ס' 12 לתצהיר, הדגשה לא במקור). בחקירתו הנגדית טען: " לא הייתי בארץ בכלל" – טענה עמומה חדשה שלא הוכחה באמצעות דרכונו או מסמך כלשהו.

התובע לא ידע על מהות ההליכים המשפטיים, משמע ידע שמתקיימים דיונים משפטיים, התובע ידע כמובן שסבו האהוב איתו היו לו יחסים מיוחדים, כך הצהיר, נפטר. מן הסתם ידע שלסבו נכסים רבים ובכל זאת לא התעניין האם השאיר הסב צוואה? האם ירושתו יש לומר הנכבדת (בניינים וקרקעות) חולקה? הובטח לו במתנה המקרקעין בית צפפא הקטן, ולא עשה דבר כדי לממש את זכויותיו בה, אם היה מסוכסך עם אביו, מדוע לא דרש החזקה במטע ממנו? אין זאת כי אם הוא ואביו שיתפו פעולה, והרי התגורר בדירה שאביו בנה. על הרצון לסייע לאביו ולטכס עצה ניתן ללמוד מדבריו הבאים:
"ת. היה פסק דין של אלכסנדר רון שהחזקה עברה לבני הדודים, משם התחלתי לבדוק איך זה הגיע לשם...אני יודע שבאיזה שהוא שלב אבא שלי שהפסיד כמה פסקי דין החליט להחליף עורך דין. אני ניגשתי לבית המשפט, הוצאתי את כל התיקים, וצילמתי כל מה שמתייחס אלי, התחלתי ללמוד את הדברים והחלטתי לעשות מעשה.
ומה זה המעשה.
ת. פסד דין הצהרתי". (פרו' עמ' 10).
מתקבל הרושם כי מדובר בתכנית משותפת שנשלפה לאחר שהראשונה נחלה כשלון חרוץ.

בחקירה חוזרת של אביו של התובע, כדי לנסות ולחזק את הטענה שגם לו רצה התובע לא יכול היה להצטרף להליך, השיב האב – " מעמדי באותם הליכים, תבעו אותי ואמרתי שאני לא הבעלים, הייתי הנתבע". אכן האב היה נתבע בתביעה 6234/06 אולם הוא היה זה שיזם את ההליך המשפטי, עת הגיש ראשון את תביעתו לסילוק יד של אחיו מיחידות קרקע שסבר שהם שלו, בת.א. 6618/04. כידוע על פי תקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לצרף לתביעה כל צד רלוונטי, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע. כל מה שצריך הוא להגיש בקשה ולהוכיח את נחיצותו של אותו צד, אולם התובע לא היה נחוץ באותו דיון, אביו עשה ככל שביכולתו להגן על האינטרסים של המשפחה. אביו של התובע לא הבחין בין רכוש שלו או של ילדיו, כשם שהעיד כי התבקש היתר בניה על שם ילדיו, על אף שאינם בעלי הזכויות, כך תבע החזר השקעה במקרקעין, על אף שטען לכאורה כי זה לא שלו. במצב דברים זה, ניתן אף לסבור כי פעל כשלוחו של בנו, בלא כל הפרעה או התנגדות מצד בנו, והרי התכוון לטובתו.

חסרונם של עדים מצד התובע
אחיו של התובע זיידון וסלמאן דאהוד לא זומנו להיחקר על תצהיריהם, נטען כי האמור בתצהירם אינו רלוונטי למחלוקת, אולם מי אם לא אחיו של התובע המתגורר באותו בנין השייך לאביו ובו גם מתגורר התובע משנת 2000 יכול להעיד על הנתק הכמעט מוחלט והיחסים המאוד עכורים בין התובע לבין הוריו עד היום, כפי שמתאר התובע בתצהירו (ס' 9). אם התובע נמנע מראש להעיד את אחיו בנושא שבמחלוקת, הרי החזקה היא שלו היה מעיד, עדותו היתה פועלת לרעתו.

חמור מזה, הוא עניינו של סלמאן. סלמאן הגיש לתיק ביהמ"ש תצהיר מאומת על ידי עו"ד וסים הלון ובו הוא מצהיר כי התובע הוא זה שהחתים אותו בשעת לילה מאוחרת על התצהיר הראשון, וכי הוא לא התייצב מעולם במשרדו של עו"ד כיואן, שאגב בעת הגשת התצהיר לא ייצג את התובע, מדוע אם כן שידפיס התצהיר או יאמת חתימת אחד העדים, מדוע עד זה לא התייצב במשרדו של בא כוחו הנוכחי עו"ד אשרף סיף. טענה חמורה זו לא התבררה כאמור, עו"ד סיף ויתר על העדת העד בתואנה כי עדותו אינה רלוונטית לשאלת הנתק, ואני סבורה כי לו היה מדובר בשקר גס, היה פועל התובע להפריכו, שהרי מדובר בפגיעה ישירה גם במהימנותו.
בולטת היעדרו תו של עו"ד כיוואן, גם לצורך הפרכת טענת סלמאן וגם בענין הנתק בין האב לבנו. היתכן שיעסיק את בנו של מרשו, על אף שזה מסוכסך עמו ורוצה להסתיר ממנו את מהלכיו?
עדות איברהים חוסין אבו דאלו
מטעם הנתבעים
הנכד איברהים חוסין אבו דאלו (בנם של מוצטפא ז"ל היורש על פי הצוואה של המקרקעין ואמו פאטמה היורשת של אביו) , מרבית תצהירו מהווה עדות שמועה לרבות "עצה משפטית" שקיבל. הסעיף היחידי שרלוונטי להכרעה שבפני הוא הצהרתו בסעיף 19 בו הוא מצהיר כי ידוע לו אישית ש"התובע התגורר בבית אביו החל משנת 2000 לפחות, וכי לא אחת היה נוכח בדיונים בענין תביעות אביו בכל הקשור למקרקעין, כאר אין לו לתובע כל מקום לטעון כי לאור נתק כזה או אחר בינו לבין אביו הוא לא ידע אודות ההליכים המתנהלים בין אביו לבין יתר האחים של אביו, ומכאן אין כל מקום להידרש כלל ועיקר לטענות התובע, מאחר וידע אודות ההליכים אשר מנהל אביו בתוקף היותו יורש, כאשר התובע לא יכל להיות צד להליך מאחר ואין לו כל מעמד כיוש, וכעת לאחר שפסקי הדין המורים כי אין לאבי התובע כל זכות עודפת על פני יתר היורשים, מגיע התובע ומגיש תביעה שאר הינה העתק זהה לתביעת אביו ואף הוגשה על ידי אותו עו"ד אשר ייצג בעבר את אביו עו"ד כיואן אשר אצלו עבד או עובד התובע, ודי בעובדות אלו על מנת לדחות כל טענה בדבר אי ידעה אודות ההליכים בין אביו לבין הנתבעים, שכן התובע ידע וידע אודות כל ההליכים אם כי המתין עד אשר יתקבל פסק דין בעניין אביו, ולאחר שאותו פסק דין נהפך לחלוט וביקשו הנתבעים להוציאו לפועל הגיח התובע עם תביעה מוזרה וחסרת כל בסיס וטוען כי יש לו זכויות בקרקע אם כי אין לו כל תימוכין לטענתו חסרת כל יסוד זו. "

עדותו בפני עשתה רושם מהימן. בחקירתו חזר ואמר כי "כשהיו מגיעים (לביהמ"ש-מ.ק.) האבא היה מגיע עם זיידון ואיתו (התובע-מ.ק.)"..."עד לפני התביעה שלו היחסים שלי עם אברהים היו אין יותר טוב מזה, משנת 2004 שעוד היה עובד אצל כיואן היה בא אלי לגזברות בעיריה ומבקר אצלי במשרד והיה אומר לי שהוא עובד אצל כיואן. הוא לא מצא חן בעיניו ההתנהלות של מר כהן", הכוונה לעו"ד מאיר כהן, שייצג את האב בהליכים המשפטיים הקודמים (ראו כותרת פסק הדין).
"הוא היה בא אלי והיינו מדברים על המשפט שהתנהל ודיברתי עם התובע שהיה מגיע אלי לעיריה. יחד היינו מגיעים לדיון בפני השופט אלכסנדר רון". (פרו' עמ' 14). "אני לא הייתי מי יודע מה מופיע בכל הדיונים, אבל זכור לי טוב שהייתי מגיע הייתי רואה את אברהים, חליל, זיידון" (עמ' 15 ש' 269.
ב"כ התובע טען שמדובר בהרחבת חזית, וחזר על כך בסיכומים בע"פ, אולם טענה זו נדחתה על ידי, באשר הטענה שהתובע הגיע לדיונים נטענה בתצהירו בסעיף 19 שצוטט לעיל, והרי זה לב ליבו של המחלוקת/החזית בין הצדדים, לכן היא לא הורחבה, תשובתו הורחבה, כפי שגם התובע השיב לשאלות שהתשובות להן לא היו מצויות בתצהירו.

הכרעה
התובע לא שכנע אותי כי לא ידע על הליכי המשפט שהתנהלו במשך עשור בין אביו לבין יתר אחיו, לא שוכנעתי כי מעת שחזר התובע לישראל בשנת 2000 היחסים בינו לבין אביו היו לא טובים ובוודאי שאיני מאמינה להצהרתו לפיה מדובר ביחסים עכורים ובנתק כמעט מוחלט. מלבד התובע שהוא בעל ענין ואביו שהפסיד בהליך הקודם, לא העיד איש לתמוך בעדויותיהם ויש בכך כדי לפעול לרעתם .
לתובע ולאביו יש זהות אינטרסים – לשמור בחזקתם כמה שיותר מירושת הסב, ובכלל זה גם בית צפפא הקטן. קיימת קרבה משפטית בין האב לבין התובע, ולכן פסק הדין של כב' הש' אלכסנדר רון בענין המקרקעין הנ"ל שכונו בית צפפא הקטן, בו נקבע כי הם שייכים למוצטפא על פי הצוואה, קביעה זו חלה גם על התובע והוא מנוע מלהתחיל הליך משפטי נוסף, בניסיון להחזיר החזקה לידי משפחתו.
לתובע היה יומו בבית המשפט באמצעות אביו. בהקשר של ניצול ההזדמנות הראשונה לטעון טענות בבית המשפט , לתום הלב ולמעשיו של התובע למיצוי זכויותיו בהליך המשפטי הראשון, ולא להמתין לתוצאותיו יש משמעות. התובע לא היה תם לב, הוא ישב ולא עשה דבר, על אף שידע על ההליכים המשפטיים ולהבנתי ידע גם ידע על הכללת בית צפפא הקטן לכתב התביעה של הנתבעים. התעניינותו בתחום המשפט רק מגבירה את חוסר האמון שיש לי לגבי טענתו כי לא ידע, אלא בנובמבר 2011.
זאת ועוד, על פניו, ובאופן עקרוני, מבלי להיזקק לטענות הצדדים לגופה של הזכות, סיכויי התובע להוכיח עסקת מתנה במקרקעין, מאוחרת לעריכת הצוואה, קלושה בהעדר מסמך בכתב שהוא תנאי בלתו אין, כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, לא התרשמתי כי ייגרם לתובע עיוות דין בסגירת דלתות בית המשפט בפניו, בתביעה הנוכחית, ולכן האינטרס הציבורי ואינטרס בעלי הדין שכנגד בהסתמכם על עקרון סופיות הדיון – גוברים.

אשר על כן אני דוחה את התביעה מחמת מעשה בית דין ומחייבת את התובע בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ח, 01 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.