הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 47172-05-12

בפני
כב' השופטת יעל ייטב, סגנית הנשיא

התובעת
פלונית
ע"י ב"כ עו"ד אבי זרחי

נגד

הנתבעת
שירביט חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אילנית בן עזרא

פסק דין

מבוא
התובעת, ילידת 17.8.1978, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 1.9.2011 בעת שנהגה ברכבה בירושלים. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.
הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקים שנגרמו לתובעת בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- " חוק הפיצויים"), ולפיכך השאלה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת הדרכים, והפיצוי הראוי בגינם.

הנכות הרפואית
לבחינת מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה, מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: ד"ר מיכל עמית כהן מונתה כמומחית בתחום האורתופדיה; ופרופ' מרדכי פרס מונה כמומחה בתחום הראומטולוגיה. שני המומחים קבעו כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה.

הנכות בתחום האורתופדיה
בחוות דעתה מיום 22.1.14 סקרה ד"ר עמית כהן את תולדות המקרה, את תלונותיה של התובעת, את ממצאי בדיקתה, ואת המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותה.
המומחית פירטה בחוות הדעת כי בדקה את התובעת ביום 30.7.13. תלונותיה של התובעת היו כי נותרה רגישות באזור החבלה ברגל ימין, וכי לאחרונה היא סובלת מכאבים דומים ברגל שמאל, יש לה קושי לנעול נעלי עקב, היא הפסיקה לרקוד, הידיים מציקות עם תחושת עקצוצים, צוואר כואב כל הזמן. כן התלוננה התובעת על סבלה מכאבי ראש.
בבדיקה הקלינית, מצאה המומחית, בין היתר, ביחס לצוואר, ללא דפורמציה, ללא מתח שרירי, רגישות דיפוזית. טווח תנועה: הגבלה קלה מאד בתנועה לכל הכיוונים כולל כיפוף, יישור, סיבובים והטיות, תנועות כתפיים תקינה, ללא ממצא נוירולוגי בגפיים עליונות- תחושה כוח גס והחזרים גידיים בידיים תקינים, לא הופקו החזרים פתולוגיים. ביחס לכפות הרגליים מצאה המומחית כי ההליכה ללא צליעה, עמדת קרסול ועקב תקינה ושווה דו צדדית, בליטה גרמית בכפות הרגליים באזור ראש המטטרסוס הראשון דו צדדית, יותר מימין – DORSAL BUNION, רגישות מקומית בבסיס הבוהן, יותר מימין.
בחלק הסיכום והמסקנות פירטה המומחית כי ביחס לעמוד השדרה הצווארי, מנגנון התאונה מתאים לחבלה צווארית, ואף שאין התייחסות לאזור זה בסמוך לתאונה, ישנם רישומים על כאבים מספר ימים לאחר מכן. טווח הזמן שחלף מאפשר לדעת המומחית לקשור בין התלונות לחבלה. אשר לכף רגל ימין פירטה המומחית כי בבדיקה נמצאה רגישות בבסיס הבוהן דו צדדית יותר מימין עם בליטה גרמית מתאימה לבוניון דורסלי וסביר כי מדובר בממצא מבני הקשור בגנטיקה, אולם בעקבות החבלה התעוררו כאבים.
המומחית קבעה כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה כדלהלן: בגין הגבלת התנועה הצווארית- בשיעור 10%, לפי פרט 37(5)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"); בגין כאבים במפרק בסיס הבוהן מימין- בשיעור 3%, לפי פרט 35(1)ב' לתוספת לתקנות. המומחית העריכה כי נכותה הזמנית של התובעת הייתה בשיעור 100% למשך 4 שבועות ובשיעור 50% למשך שבועיים נוספים.

הנכות בתחום הראומטולוגיה
בחוות דעתו מיום 2.11.14 סקר פרופ' פרס את תולדות המקרה, את תלונותיה של התובעת, את ממצאי בדיקתו ואת המסמכים שעמדו לרשותו.
המומחה פירט כי בבדיקה שנערכה ביום 28.10.14 מצא, בין היתר, מצב כללי ותזונתי טובים, אין עודף משקל, אין סטיות בבדיקת ראש, עיניים, פה לוע וצוואר, פרט לרגישות בתנועות הראש והצוואר ובמגע. ריאות נקיות ללא חרחורים אן צפצופים, קולות לב סדירים, אין דלקת או הגבלת תנועה באף פרק, היפרמוביליות בכל הפרקים, כל 18 נקודות הטריגר רגישות מאד.
בחלק הדיון בחוות הדעת פירט המומחה ללא ספק סובלת התובעת מפיברומיאלגיה. המומחה סקר את תסמונת הפיברומיאלגיה, ופירט כי למרות שאין תיעוד רפואי מילדותה ונעוריה של התובעת, המסמכים הקיימים מגיל 27.5 ועד לתאונה ביום 1.9.11 מצביעים על כך שהיא לא סבלה מפיברומיאלגיה עובר לתאונה, ועל כן התאונה היא שגרמה להתפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה.
המומחה ציין כי מחלת הפיברומיאלגיה אינה מופיעה בספר התקנות של הביטוח הלאומי, וכי התאמת מצבם ותפקודם של החולים בפיברומיאלגיה נקבעים לפי סעיפי התפקוד של מחלת "דלקת פרקים ראומטואידית ניוונית או כל אחר, כאמור בפרט 35( 1).
המומחה הוסיף כי בעקבות התאונה התפתחה אצל התובעת פיברומיאלגיה קלה, כי התובעת ממשיכה לעבוד ולהתעמל, וכי נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין פיברומיאלגיה קלה בשיעור 10% לפי פרט 35(1)ב' לתוספת לתקנות.
בתשובות לשאלות ההבהרה מטעם שני הצדדים לא שינה המומחה את קביעתו.

סיכום הנכות הרפואית
הנתבעת חלקה על קביעות המומחים. בסכומיה הפנתה לתיעוד רפואי בעניינה של התובעת, לפיו החלה התובעת להלין על כאבי צוואר, תשישות, ומגבלת תנועה, החל בשנת 2007, היינו עובר לתאונה. כן נטען כי התובעת הלינה על הקרנת הכאב מהצוואר לאורך כל הגפה העליונה, כאבי גב וסחרחורות. לשיטת הנתבעת, שגתה המומחית בתחום האורתופדיה בשעה שלא שייכה את מלוא נכותה של התובעת לעברה הרפואי. לחלופין טענה הנתבעת כי היה על המומחית לנכות 5% מהנכות שקבעה בקשר לעבר הרפואי של התובעת.
הנתבעת הוסיפה וטענה בסיכומיה כי היה על המומחה בתחום הראומטולוגיה לקבוע כי התובעת סבלה מפיברומיאלגיה עובר לתאונה. הנתבעת הפנתה לשאלות הבהרה ששלחה למומחה ולתשובת המומחה שלפיה יתכן שהתיעוד הרפואי מהשנים 2006- 2010, שלא הגיע למומחה קודם לכן, מעיד על פיברומיאלגיה קלה לפני התאונה. הנתבעת הוסיפה כי בהתאם לעדותה, התגרשה התובעת שלושה חודשים לאחר התאונה, וכי המומחה ציין כי גירושין או פרידה מבן זוג עלולים להחמיר את הסימפטומים של פיברומיאלגיה זמנית.
הנתבעת הפנתה לתשובות המומחה כי מיגרנה שכיחה בין חולי פיברומיאלגיה וכשלעצמה עשויה להוות גורם סיכון להתפתחות פיברומיאלגיה, וכי התובעת הלינה רבות בפני הצוות הרפואי, ובטרם התרחשה התאונה, כי היא סובלת ממיגרנה, כאבי ראש, סחרחורות, תשישות ועייפות. לשיטת הנתבעת, לא מן הנמנע כי הצוות הרפואי לא אבחן כראוי את מצבה ולא ייחס לה את מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סבלה שנים רבות עובר לתאונה.
כפי שפורט לעיל, לא שינה המומחה מקביעתו בעקבות שאלות ההבהרה שנשלחו אליו. המומחים הרפואיים לא זומנו לחקירה. כפי שנפסק "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ראו: ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (מיום 28.3.07),; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מיום 12.10.08), ובענייננו לא מצאתי שקיימת הצדקה לסטות מקביעותיהם של המומחים.
לפיכך אני מאמצת את קביעת המומחים הרפואיים שלפיה נותרה לתובעת בעקבות התאונה נכות רפואית צמיתה משוקללת בתחום האורותופדיה והראומטולוגיה בשיעור 21.43%.

ראשי הנזק
כאב וסבל
בהתאם לשיעור הנכות זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 38,500 ₪ במעוגל בראש נזק זה.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות
המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה באשר לנכות התפקודית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה. לטענת התובעת, בעקבות התאונה נפגע כושר השתכרותה בשיעור 40%, כאסמכתא לטענתה הפנתה התובעת לאחר הגשת הסיכומים לקביעת המל"ל שלפיה נכותה התפקודית מסתכמת ב- 37%.
התובעת טענה בסיכומיה כי אופי עבודתה כמורה לחינוך גופני וכמדריכת כושר גופני דורש בריאות תקינה, כושר גופני גבוה ויכולות פיזיות גבוהות מהממוצע. לטענתה, עובר לתאונה הייתה אשת מקצוע טוטאלית, עיסוקה כמורה לחינוך גופני ומדריכת כושר היה מאז תחילת חייה כאדם בוגר מטה לחמה ומרכז חייה האישיים והמקצועיים, ואף היום היא משתדלת לשמור על כושרה הגופני. ואולם התאונה שמה קץ למאמציה להפיק רווח, שכר וקידום מקצועי בתחום עיסוקה.
לטענת התובעת, יש להבחין בין עבודתה כמורה לחינוך גופני בחינוך המיוחד, לבין עבודתה כמדריכת כושר במסגרות שונות, אשר נגדעה כמעט לחלוטין לאחר התאונה. לטענתה, אמנם עלתה הכנסתה מעבודתה במשרד החינוך, ואולם אחוזי משרתה ושעות עבודתה לא עלו. את השינוי בשכרה ייחסה התובעת, בין היתר, לשינוי בדרגת ותק הוראה, רפורמת אופק חדש והשפעתה על שכר היסוד של התובעת: החל מחודש התאונה- 9/2011 צוינו רכיבי השכר של התובעת בהתאם לרפורמה זו, ובכלל זה שכר היסוד שלה הוכפל ל-5,000 ₪, כן קיבלה התובעת תוספת חניה בסך 500 ₪ בחודש. נוסף על כך, ותק כללי, תוספת עבור תואר שני, תוספת עבור גמול השתלמות השפיעו על שכרה. לעומת זאת עבודתה כמדריכת כושר כמעט והופסקה. לטענתה בעקבות התאונה היא מתקשה לעמוד שעות ארוכות, ומתקשה להתמודד עם התלמידים בבית הספר, בפרט עם הצורך להרימם או לתמוך בגופם ובמשקלם לעיתים. בעקבות קשייה נטען כי יצאה לחצי שנת שבתון. הכנסותיה נפגעו בעקבות התאונה וכי בפועל כמעט אינה עובדת כמדריכת כושר, כך למשל עובר לתאונה השתכרה שכר שנתי בסך 29,000 ₪ - 50,000 ₪ מעיסוק בהדרכת כושר, ולעומת זאת לאחר התאונה הכנסותיה ממתנ"ס גילה הינה בסך של כ- 900 ₪ בחודש.
התובעת הוסיפה כי היקף עבודתה כמורה לחינוך גופני הוא שלושה ימים בשבוע, כך שלמעשה עומדים לרשותה שלושה ימים פנויים שבהם היא יכולה לעבוד בעבודה נוספת. למרות זאת, בשנה האחרונה הפחיתה את היקף משרתה כמדריכת כושר ביותר מ- 75%, וזאת בעקבות השלכות התאונה.
הנתבעת טענה מנגד, כי הפגיעות שנגרמו לתובעת הוגדרו על ידי המומחים כהגבלות קלות. נטען כי התובעת לא הפסידה ימי עבודה בעקבות התאונה, ולא הייתה גריעה בשכרה, שכרה אף השביח מאז התאונה. נטען כי התובעת לא שינתה את עיסוקה או את מקום עבודתה, וכי למרות שחלפו כ-6 שנים מאז התאונה, עדיין עוסקת התובעת בפעילות ספורטיבית, נוהגת, עובדת כמורה לחינוך גופני וכמדריכת כושר ולא נגרמו לה הפסדי שכר. לפיכך, לשיטת הנתבעת, לא נותרה לתובעת כל נכות תפקודית בעקבות התאונה, ולא הייתה גריעה בכושר השתכרותה.
הנתבעת הוסיפה כי אין רלוונטיות לקביעת המל"ל שכן לא מדובר בענייננו במסלול התדיינות לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים. הנתבעת הוסיפה כי לאחר התאונה הפכה התובעת לאם חד הורית לשני ילדים, וכי לאחר גירושיה ולאור המשמורת על ילדיה, פחתה יכולתה לעבוד מספר שעות חלקיות במכוני כושר שונים, ללא קשר לתאונה. נתוני שכרה השתנו מהטעם ששהתה בחצי שנת שבתון בשנת 2016.
כפי שנפסק, קביעת הפיצוי שלו זכאי הנפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה גם ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ (4) 687; ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991) ; ו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797, להלן- "פרשת גירוגיסיאן").
השלכתה התפקודית של הנכות תהיה שונה על כושר ההשתכרות של כל אדם, בהתאם לנתוניו האישיים, מקצועו, וטיבה של עבודתו. עמד על כב' השופט ברנזון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050, 1060 -" יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר: בעברו של האיש, גילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצבו החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה. כי תפגענה למשל, שתי אצבעות של יד שמאלו של כנר מקצועי מבלי יכולת לכפפן כדבעי, הרי זו מכה קשה שתוצאותיה חמורות ביותר בשבילו. ואילו חנוני או מורה במצב דומה כמעט ולא ירגיש במומו, מבחינה כלכלית".
כפי שנפסק לא אחת, לעיתים משקפת הנכות הרפואית גם את שיעור הנכות התפקודית וגם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, ראשית, את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו. ראו למשל את פסק הדין בפרשת גירוגיסיאן).
נכותה הרפואית של התובעת, טיבה והיקפה, הינה נקודת מוצא לקביעת הגריעה מכושר השתכרותה. כפי שקבעו המומחים הרפואיים, נותרה כאמור לתובעת בעקבות התאונה נכות בשיעור 10% בתחום האורתופדי, ונכות בשיעור 10% בגין הפיברומיאלגיה. הנחה מקובלת בפסיקה הינה כי הנכות האורתופדית משקפת בדרך כלל גם את הנכות התפקודית. לא כך המצב באשר לנכות בתחום הפיברומיאלגיה. כפי שציין המומחה פרופ' פרס בחוות דעתו, הטיפול היעיל ביותר במחלה הוא באמצעות התעמלות והעלאת הכושר הגופני. עוד ציין בחוות דעתו כי עבודה קבועה ומספקת, פעילות גופנית קבועה ויומיומית, משפרים את המצב הרפואי, לרבות הכאבים, העייפות, ותופעות הלוואי האחרות. בענייננו ניתן ללמוד מהראיות כי למרבית המזל מנהלת התובעת אורח חיים ספורטיבי ועובדת בעבודה קבועה. לא זו בלבד. משלח ידה של התובעת הוא הוראת החינוך הגופני, עיסוק שדווקא עשוי לשפר את מצבה ולטפל במחלתה, כפי שעולה מחוות הדעת הרפואית, כך שאין לחשוש מגריעה בכושר השתכרותה. ואכן, עיון בהיסטוריה התעסוקתית של התובעת, שהוא אחד המבחנים הנוספים לנכות התפקודית ולפגיעה בכושר ההשתכרות, מלמד על התמדתה בעבודתה חרף נכותה.
בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת כי היא גרושה ואם לשני ילדים, בעלת תואר שני בחינוך מיוחד ותואר ראשון ממכון וינגייט. ממקום התאונה פונתה באמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם ושם אובחן כי קרעה את רצועת הרגל. התובעת שוחררה לאחר שרגלה נחבשה. על פי האמור בתצהירה, היא חזרה לעבודה לאחר מספר ימים, וכשלושה שבועות לאחר מכן החלה בבדיקות עקב כאבים שמהם סבלה. כשנתיים לאחר התאונה אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה. התובעת תיארה בתצהירה כי מחלת הפיברומיאלגיה הינה מעבר לכאב, ותיארה כי היא סובלת מחוסר אנרגיות, קושי לשמוח ועייפות תמידית.
התובעת הצהירה כי היא מורה לחינוך גופני ועובדת בבית ספר לחינוך מיוחד "ניצנים" בירושלים. עד ליום התאונה הדריכה מחול מספר שנים, והיא מדריכה בחוגי התעמלות נשים ועבדה במכון "רזים" בחוגים שונים. מיד לאחר התאונה הופסקה עבודתה במכון "רזים", ונכון ליום 27.7.15 נותרה עם שלוש שעות עבודה שבועיות במנהל הקהילתי. התובעת הצהירה כי במהלך השנתיים האחרונות זומנה מספר פעמים לשיחה בחדר המנהלת לשיחות הבהרה עקב חוסר תפקוד בהתאם למצופה. התובעת ביקשה להפחית את שעות העבודה.
עוד הצהירה התובעת כי היא מקבלת קנאביס רפואי למשך חצי שנה ולאחר מכן עליה לחדש את הרישיון לשימוש בקנאביס. התובעת פירטה בתצהירה כי היא עוסקת בפעילות גופנית כל חייה וקשה לה לוותר על כך. בימים שהיא חשה טוב, משתדלת התובעת לצעוד 8- 10 ק"מ לפחות 4 פעמים בשבוע.
במהלך דיון ההוכחות העידה התובעת כי הספורט הוא חלק ניכר מחייה וכי היא ממשיכה לעסוק בספורט כל השנים. (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 19.7.16, עמ' 51, ש' 12- 13).
מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר שחר כהן. מר כהן הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי הכיר את התובעת לפני כארבע שנים, והם הפכו לזוג לפני כשלוש שנים ומנהלים חיים משותפים. מר כהן תיאר בתצהיר את סבלה של התובעת ואת השינוי שחל בחייה עם התפרצות מחלת הפיברומיאלגיה. במהלך החקירה הנגדית השיב מר כהן, כי הוא אכן הכיר את התובעת רק לאחר התאונה. את הסתירה בין עדותו בתצהיר לעדותו בחקירה נגדית הסביר כדלקמן: "אני הכרתי את גברת אורלי אחרי התאונה. אני הכרתי אותה בתור בן אדם חי ותוסס ומלא אנרגיות וחי באירובי ופעילויות וכל היום רק רצה ממקום למקום. נכון שזה לא היה לפני התאונה, אבל אני קיבלתי אישה תוססת וחיה. את המחלה גילו אחרי שעשו סקר של אורתופדים וכל מיני רופאים כאלה ואחרים. המצב שלה הלך והתדרדר והוא נמצא במצב שהוא היום. זה לא שנשברה לה רגל ומאותו רגע היה לה שבר ברגל וזה המצב. זה התדרדרות מתמשכת ותמידית. ובגלל זה העדתי את מה שהעדתי. אני קיבלתי פרח לידיים." (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 19.7.16, עמ' 64, ש' 19- 25).
אף שהתובעת ובן זוגה ניסו להעצים ולהאדיר את סבלה וכאבה של התובעת בגין הפיברומיאלגיה, מדובר בנזקים שהינם בתחום הזק הבלתי ממוני, ובענייננו השפעתם על כושר ההשתכרות נמוכה. ניכר מעדויותיהם של התובעת ובן זוגה, שהתובעת נותרה ספורטיבית ומלאת חיים, מנהלת אורח חיים חיוני חרף מחלתה. אמנם הפיברומיאלגיה אובחנה באיחור, ואולם המחלה הופיעה בעקבות התאונה, ועצם תיאורו של בן הזוג, משקף לטעמי את מצבה התפקודי של התובעת לאחר התאונה, ואינו מעיד על התדרדרות במצבה, שכן לא נקבעה נכות זמנית בשיעור גבוה יותר בתחום הפיברומיאלגיה.
ממכלול הראיות שהוצגו בפניי עולה כי במהלך השנים שחלפו מאז התאונה לא נפגע שכרה של התובעת, נהפוך הוא, שכרה של התובעת השביח מאז התאונה, בין היתר לעומת שכרה הרבע שנתי לצורך המל"ל העומד על 19,849 ₪. שכרה הכולל בשנת 2010, השנה שקדמה לתאונה, הסתכם ב- 92,253 ₪; שכרה הכולל בשנת 2011, שנת התאונה, עמד על 99,669 ₪, וזאת חרף צמצום העבודה במכון רזים, שהחל עוד לפני התאונה; שכרה הכולל בשנת 2012, השנה שלאחר התאונה, עמד על 113,779 ₪; שכרה הכולל בשנת 2013 עמד על 106,179 ₪; שכרה הכולל בשנת 2014 עמד על 105,520 ₪; שכרה הכולל בשנת 2015 עמד על 105,279 ₪.
זאת ועוד, עולה מהראיות כי התובעת נותרה למרבית המזל ספורטיבית, והיא עוסקת בספורט באופן מלא. בשים לב לכך שחלפו כ- 6 שנים מאז התאונה, עולה כי חרף נכותה הרפואית הגבוהה וקשייה, המשיכה התובעת באורח חייה ובעבודתה והיא עוסקת בספורט, המטיב עמה. עדותו של בן זוגה מלמדת דווקא על חיוניותה גם אחרי התאונה.
לא מצאתי שעלה בידי התובעת להוכיח כי השלכות התאונה הן שגרמו להפחתת היקף עבודתה כמדריכת כושר. כך למשל לא זומנו עדים ממכוני הכושר שיכלו לשפוך אור על נסיבות צמצום עבודתה, ויש להניח את ההנחה המקובלת כי בעל דין לא היה מונע מבית המשפט עדות שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, ועל כן סביר להניח שאילו היו אנשי הנהלת המתנ"ס או מדריכים אחרים מזומנים לעדות, לא היה בעדותם כדי לתמוך בגרסת התובעת.
במהלך חקירתה הנגדית הודתה התובעת בכך שהפחתת עבודתה במכון "רזים" הושפעה מהמצב הכלכלי הקשה שבו היה המכון נתון, עד שצמצם בפעילותו והחל בסגירת סניפיו. צמצום פעילותו החל כשלושה חודשים עובר לתאונה, והמשיך לאחר מכן. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפניי העידה התובעת כי מכון רזים הפחית בשעות העבודה שלה עקב סגירת סניפים, כדלהלן: "ת. ברזים מספר השעות שלי עמד על ה36 שעות שבועיות. פחות או יותר עד חמישה חודשים או שלושה חודשים לפני התאונה.. שלושה חודשים אחר כך, אמיר התחיל לאט לאט, באופן מגמתי בגלל בעיות כלכליות לסגור מועדונים מסוימים. כשאני עובדת ותיקה אצלו והובטח לי שכל השעות שהפסדתי בסניפים יוחזרו אליי אחרי התאונה." (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.17, עמ' 10, ש' 2- 9). התאונה אפוא לא היוותה עילה להפחתת עבודתה של התובעת במכון 'רזים'.
הפחתת היקף העבודה ב- 75% כמדריכת כושר נעשה שנים לאחר התאונה, ולא מצאתי שקיים קשר סיבתי בין השניים. סביר להניח כי נוכח העלייה המשמעותית בשכרה ממשרד החינוך, כמו גם השינוי בהרכב המשפחתי, וטעמים אחרים שאינם קשורים לתאונה, ביכרה התובעת לשנות את תמהיל עבודתה ומספר שעות עבודתה, והתמקדה בעבודתה במשרד החינוך, תוך כדי זניחת הדרכת הכושר, ואולם נוכח הסבריו של המומחה בתחום הראומטולוגיה, לא מצאתי שמחלת הפיברומיאלגיה הקלה שממנה סובלת התובעת היא שחייבה אותה, או שגרמה לה, להפחית את שעות ההדרכה במתנ"ס או במסגרות אחרות החיצוניות למשרד החינוך. בכל מקרה, לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה בנושא.
אשר לקביעת המל"ל, לא מדובר בקביעה מחייבת לענייננו ושיעור הנכות התפקודית נתון לשיקול דעת בית המשפט. בשים לב לטיב הנכות, לעיסוקה של התובעת שאינו מושפע ממחלת הפיברומיאלגיה, אלא דווקא מהווה אמצעי לטיפול בה, גילה של התובעת בעת התאונה, העובדה שהתובעת ממשיכה לעסוק בחינוך גופני במשך שנים מאז התאונה, לא רק במסגרת עבודתה, העלייה בשכרה, סביר להניח הגריעה בכושר ההשתכרות נמוך משיעור הנכות הרפואית. בשים לב לכלל הנתונים שפירטתי, אני קובעת כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה זהה לשיעור הנכות הרפואית, היינו עומד על 19%.

הפסד שכר
התובעת טענה בסיכומיה כי יש להעמיד את בסיס שכרה החודשי לצורך הפסדי שכר בעבר על 3,300 ₪ בהתאם לסך שנתי של 39,600 ₪, שהוא ממוצע הכנסותיה השנתיות בשנים 2008- 2011. התובעת סקרה את נתוני השתכרותה מאז התאונה (ובכלל זה נתוני שכר לשנת 2016- לפיהם השתכרה ממתנ"ס גילה 1- 5/2016 6,042 ₪) משכך, לשיטתה, סך כל הפסדי השכר בעבר מאז התאונה ועד היום הינם בסך של 80,357 ₪.
הנתבעת טענה מנגד כי התובעת הודתה בכך שהפחתת עבודתה במכון "רזים" הושפעה מהמצב הכלכלי הקשה שבו היה המכון נתון. הנתבעת הוסיפה כי לא הוכחו הפסדי שכר, אף לא הוכחה סיבת עזיבתה את מכון רזים ולפיכך אין מקום לפיצוי בגין הפסד לעבר.
כידוע נזק מיוחד הוא נזק הטעון הוכחה. בענייננו לא הוכח על יסוד הראיות שהובאו בפני כי נגרמו לתובעת הפסדי שכר. התובעת נעדרה מעבודתה במשך תקופה קצרה, ואולם שולמו לה במהלך התקופה האמורה דמי פגיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. לאחר מכן המשיכה התובעת לעבוד במשלח ידה, ולא נגרמה לה ירידה בשכר. חרף טענותיה בדבר שינוי באופן עיסוקה כמדריכת אירובי והעובדה כי ויתרה לכאורה על עבודה בחוגים שונים של כושר גופני, לטענתה בעטיים של מכאוביה, לא הובאו ראיות אובייקטיביות לכך.
בהעדר כל ראיות לאבדן שכר, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר.

הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות והפסד הפנסיה

אשר לעתיד טענה התובעת כי יש לחשב את הפסדיה בגין הגריעה מכושר ההשתכרות על יסוד בסיס שכר של 9,958 ₪ ונכות תפקודית של 40%, ולפיכך עתרה לפיצוי בסך של 939,883 ₪ בגין גריעה מכושר השתכרות ובסך של 124,979 ₪ בגין הפקדות המעביד לפנסיה.
לטענת הנתבעת, אין כל משמעות תפקודית לנכויות שנקבעו לתובעת, שכן הפגיעה קלה ביותר והתובעת ממשיכה לעבוד, לנהוג ולהתעמל. לשיטת הנתבעת יש לפצות את התובעת בסכום גלובלי של 40,000 ₪. אשר לרכיב הפנסיה, טענה הנתבעת כי לתובעת פנסיה תקציבית, הנגזרת משכר היסוד המשולב ועל כן לא יגרם לה נזק בראש נזק זה.
על יסוד הראיות שהובאו בפני, מצאתי כי יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך של 8,000 ₪ המטיב עם התובעת לעומת פוטנציאל שכרה בשנת 2012, ובשים לב לנתונים שהובאו בפני ולטענות הצדדים. לאור הקביעה בדבר שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 345,000 ₪ (הסכום האמור מקביל במקורב ובמעוגל לתחשיב אקטוארי מלא, בהנחת בסיס שכר של 8,500 ₪, נכות תפקודית בשיעור 19%, ובהנחה של עבודה עד גיל 67 (היוון 227.1347).
אשר להפסד בגין הפנסיה, יש לפסוק לתובעת סך של 41,000 ₪ במעוגל ( 12%).

עזרה וסיעוד
התובעת עתרה בסיכומיה לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 569,123 ₪ בהתאם ל-8 ש"ש, 55 ₪ לשעה ולפי היוון ליתרת תוחלת חייה. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת ובן זוגה הודו במהלך החקירה הנגדית כי לא העסיקו עזרה בשכר לאחר התאונה וכי מגבלותיה קלות. לעבר ולעתיד הוצע סכום של 8,000 ₪.
במהלך דיון ההוכחות העידה התובעת כי היא לא העסיקה עזרה בשכר, כדלהלן: "ש. האם לאחר התאונה נאלצת לשכור שירותיה של עובדת בית? אם כן, מתי ובאיזה חודשים? ת. אני נעזרת באמא שלי. ש. לא, אני, ת. ובשחר. ש. אני שאלתי. ת. לא שילמתי. ש. לא שילמת. ת. בשביל מישהו שינקה לי את הבית, לא." (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 19.7.16, עמ' 50, ש' 15- 23).
בשים לב לשיעור הנכות הרפואית וטיבה, לגילה של התובעת, תקופת אי הכושר, וכן לאור העדויות, אני פוסקת לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסכום של 60,000 בערכי יום מתן פסק הדין.

הוצאות
התובעת עתרה בסיכומיה לפיצוי בסך של 267,477 ₪ בגין הוצאות רפואיות וניידות, כדלהלן; התובעת טענה כי רוב ההוצאות הרפואיות כוסו על ידי קופת החולים, יחד עם זאת, התובעת שילמה עבור השתתפות עצמית בביקורים אצל רפואיים, צילומים, רכישת משככי כאבים ועבור קנאביס רפואי. התובעת טענה כי עלות חודשית של קנאביס רפואי היא בסך של 370- 400 ₪ בחודש החל מחודש יולי 2015. התובעת טענה כי לעבר הוצאות רכישת קנאביס רפואי על פי קבלות הן 4,870 ₪, וכי הוצאות לעתיד בהתאם ל370 ₪ כפול היוון ליתרת תוחלת חיים בסך של 112,607 ₪. בנוסף טענה התובעת כי יש לפצותה בסך של 150,000 ₪ בגין יתרת הוצאותיה הרפואיות וניידות בגין עבר ועתיד.
הנתבעת מנגד טענה כי אין מקום לפיצוי כלל, שכן התובעת לא צירפה אסמכתאות רלוונטיות וכי לא ניתנה חוות דעת לגבי הצורך של התובעת ברכישת קנאביס.
בשים לב כי מדובר בתאונת עבודה וכי התובעת זכאית לקבל את הוצאותיה הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי ובהעדר תשתית ראייתית אשר להוצאות בעבר וכן אשר לצורך לכאורה לרכישת קנאביס רפואי עקב נכויותיה בעטיה של התאונה ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי שיש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד כאחד, בערכי יום מתן פסק הדין.

ניכויים
כיון שמדובר בתאונת עבודה, יש לנכות מהפיצוי את כלל תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובעת או שישולמו לה בעתיד. הואיל ודמי הפגיעה הובאו בחשבון, אין לנכות מהפיצוי את דמי הפגיעה.

סיכום
התובעת זכאית לפיצוי כמפורט להלן:
נזק לא ממוני- 38,500 ₪;
גריעה מכושר השתכרות- 345,000 ₪;
פנסיה- 41,000 ₪;
עזרת הזולת בעבר ובעתיד- 60,000 ₪;
הוצאות 3,000 ₪;
סה"כ- 450,500 ₪
מהסכום האמור יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי. נוכח טענות הנתבעת באשר להחלטת המל"ל לגבי הפעלת תקנת 15, יוקפא הסכום עד תום ההתדיינות במל"ל. הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% (כולל מע"מ). ככל שהתביעה נבלעת, תשלם התובעת לנתבעת הוצאות בסכום כולל של 2,500 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהחלטתו הסופית של המוסד לביטוח לאומי בדבר הפעלת תקנה 15, או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר .

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ז, 04 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.