הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 45667-03-16

בפני
כבוד ה שופט גד ארנברג

התובע

בנק דיסקונט לישראל בעמ

נגד

הנתבעים

  1. גריין אלי קנהט
  2. קלמן סבוב
  3. עקיבא יורם דהן
  4. רחלה רחל ברק
  5. הילי איתן רפאלי

פסק דין

בפני תביעה על סך 597,795 ₪ שהוגשה כנגד חמישה ערבים (הנתבעים 1-5) של חברת מדיקל סנטר ירושלים בע"מ (בשמה העדכני "תדהר מרכז רפואי להשתלות שיניים) (להלן: "חברת תדהר" או "החברה"). התובע דורש כי הערבים יסלקו את חובה של החברה ביחד ול חוד. מנגד, הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן אשר אושרה על ידי בית המשפט.
כנגד הנתבעים 3-4 הוצא צו כינוס. מאחר שהדיון הסתיים טרם הוצא צו כינוס לנתבע 3, אדון בעניינו. כנגד הנתבעת 4 בוצע עיכוב הליכים וכנגד הנתבע 5 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. לפיכך, פס"ד זה עוסק במערכת היחסים שבין התובע והערבים 1-3. במקביל להליך דנן, הוגשה תביעה נגד החברה אשר נמצאת בהליכי פירוק.

רקע:
בשנת 2015 פתחה חברת תדהר חשבון בבנק דיסקונט (להלן: "הבנק" או " התובע"). בעת פתיחת החשבון, חתמה חברת תדהר על טפסים ובניהם על טופס הנושא כותרת "הסכם תנאים כללים". על פי הסכם זה התחייבה חברת תדהר לסלק כל יתרת חובה שתיווצר בחשבון.
על פי טענת התובע, הנתבעים הינם ערבים לפירעון חובות החברה. לטענתו ביום 13.10.15, חתם הנתבע 1, אלי גרין (להלן: "גרין") על ערבות מתמדת "לכל חוב" שאינה מוגבלת בסכום. ערבות שאינה "ערבות יחיד" ולכן על ערבות זו לא חל פרק ב' של חוק הערבות תשכ"ז 1967 (להלן: "חוק הערבות") אשר מעניק הגנות לערב יחיד. כמו כן לטענתו, יתר הנתבעים חתמו על כתב ערבות זהה ביום 1.09.15. לטענתו ערבותם איננה "ערבות יחיד" בהיותם "בעלי עניין בתאגיד" במשמעות המונח בחוק ניירות ערך, התשכ"ה – 1968 (להלן: "חוק ניירות ערך"). מאידך טענו הנתבעים כי אינם משמשים כדירקטורים, אינם בעלי מניות ואין להם כל עניין בתאגיד. מעבר לכך טענו הנתבעים כי כתבי הערבות עליהם חתמו אינם ברי תוקף הן בשל פגמים טכניים בהליך ההחתמה והן בשל אי התקיימותו של תנאי לערבותם.

טענות הצדדים בהרחבה:
טענתו המרכזת של התובע היא כי הנתבעים הם בעלי עניין בחברה ולפיכך הערבות עליהם חתמו אינה "ערבות יחיד". התובע ביסס טענה זו על מספר אדנים:
מכתב חתום ע"י עורך דין המפרט את אחזקת המניות בחברה על ידי הנתבעים באמצעות חברות שבשליטתם. לפי מסמך זה, גרין החזיק באמצעות חברת "תומר" ב - 3% ממניות החברה ואילו הנתבע 2, קלמן סבוב (להלן: "קלמן" ) החזיק באמצעות חברה "איה" ב- 34% ממניות החברה. מכתב זה הוגש לבנק עם פתיחת החשבון ועל בסיסו התבקשו הנתבעים 1-2 לחתום ערבות יחד עם יתר הנתבעים.
קבלת תשלומי אשראי ששולמו לחברה, ישירות לחשבונו הפרטי של קלמן מחברת הסליקה "גמא". סכומים אלו הועברו מחשבונו הפרטי לחשבונות קבוצת תדהר.
התנהלותם של הנתבעים והתערבותם בנעשה בחברה מבחינה ניהולית ופיננסית. לטענת התובע, העובדה שקלמן הוא זה שעדכן את העובדים בקשיים תזרימים של החברה והעבודה שהנתבעים נתנו לחברת תדהר הלוואת בעלים מעידות על היותם בעל עניין בחברה.
באשר לערבותו של גרין, טען התובע כי בעניינו אין נפקות לעבודה כי חתם על כתב הערבות מחוץ לסניף הבנק ושכיום הוראת חוזר 1494/06 של המפקח על הבנקים (להלן: החוזר הישן) כבר אינה ברת תוקף ובמקומה קיימת הוראת חוזר 1926/06(להלן "החוזר החדש"). לטענתו, הוראת החוזר החדש עוסקת במגמת הרחבת שירותים עסקיים שניתנים ללקוחות מחוץ לסניפי הבנק ולכן אין כל פגם בחתימת הערבות מחוץ לבנק. יתר על הצורך טען התובע באשר לתכלית הוראת החוזר הישן, כי היא נועדה לוודא שהערב יקבל את כל המידע הנחוץ לו בנוגע לערבותו ולסיכונים הטמונים. לטענתו אין חולק כי גרין חתם על הערבות וכן על דף המידע לערב מרצונו לאחר שקיבל את כל המידע הנחוץ לו ובכך מתקיימת תכלית הוראת החוזר הישן.
באשר לערבותם של הנתבע 3, יורם דהן (להלן: "יורם") וקלמן , טען התובע כי הם לא הוכיחו שהוסכם על תנאי לחלות ערבותם. עוד טען התובע כי גם אם היה תנאי כזה הרי שהוא אינו מחייב את הבנק משעה שהבנק לא נתן הסכמתו לתניה זו ומשעה שתניה זו אינה כתובה בכתב הערבות. התובע מוסיף שכתב הערבות מדגיש כי מדובר בערבות עצמאית של כל אחד מהחתומים.
מנגד טענתם העיקרית של הנתבעים הינה כי כתבי הערבויות עליהם חתמו אינם כדין. לטענתו של גרין, הוא חתם על הטופס, שהגיע בפקס, והותיר אותו בנאמנות אצל חשב החברה עד שיחליט אם ברצונו לשמש כערב. לטענתו, כלל לא נתן הסכמתו הסופית והטופס 'השתרברב'
בשוגג עם יתר המסמכים שנשלחו לבנק.
כמו כן הנתבע הפנה לסעיף 5 (ג) לחוזר הישן אשר מחייב לחתום על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסניף בו יינתן האשראי וטען נפקות למסמך בשל העובדה שהוא לא נחתם מול פקיד בנק ולא בסניף הבנק הנותן אשראי.
הנתבעים 2-3 טענו כי ערבותם היא חסרת תוקף בשל העובדה שהייתה מותנת בתנאי שלא התקיים. לטענתם, בין כל אחד מחמשת הערבים הייתה הסכמה כי ערבותו של כל אחד מהם תהא מותנת בערבותם של כל יתר הארבעה וכי מנהלת הסניף ידעה אודות הסכמה ההדדית זו. לטענתם מאחר שהבנק לא החתים את גרין כדין ערבותו אינה ברת תוקף. לטענתם, אי החתמתם של יתר החייבים שמלכתחילה היו אמורים להתחייב ביחד ולחוד פוגעת בזכות השתתפות של הערב שבפועל חתם. הנתבעים הפנו אל רע"א 6642/13 רוקסי בנייה והשקעות בע"מ נגד פלוקובי חב' לבניין והשקעות בע"מ (פורסם בנבו). בפסק דין זה נפסק כי במקרים בהם בוטל חיובו של אחד הערבים יבוטלו חיוב יהם של יתר הערבים.
הנתבעים 1-2 טענו כי גם בשל העובדה שהם אינם בעלי עניין בחברה, הערבויות עליהן חתמו חסרות תוקף וזאת בהתאם לסעיף 21ב לחוק הערבויות האוסר ערבות יחיד בסכום בלתי מוגבל לאדם שאינו בעל עניין בחברה.
במישור הטכני טענו הנתבעים כי כתבי הערבות אינם נושאים תאריך ושם של פקיד הבנק אשר מולו אומתו החתימות וכי הבנק הפר את חובת הגילוי ומסירת עותקים מכל המסמכים עליהם חותם הערב בחובת הגילוי ומסירת פרטים לגבי הערבות.

דיון והכרעה:
ערבות יחיד
כאמור בין הצדדים קיימת מחלוקת האם הנתבעים עונים על הגדרת ערב יחיד. שאלה זו הינה בעלת משמעות שכן ערב יחיד אינו יכול להיות חתום על ערבות "לכל חוב" ללא הגבלת סכום כפי שחתמו הנתבעים.
סעיף 19 לחוק הערבות מגדיר:
""ערב יחיד" מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לעניין זה, "בעל עניין בתאגיד" – כהגדרת "בעל עניין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968;" (הדגשה שלי א.ג)

"בעל עניין בתאגיד" מוגדר בחוק ניירות ערך בין היתר, באופן הבא:
מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד או מכוח ההצבעה בו, מי שרשאי למנות דירקטור אחד או יותר מהדירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי, מי שמכהן כדירקטור של התאגיד או כמנהלו הכללי, או תאגיד שאדם כאמור מחזיק עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק שלו, או מכוח ההצבעה בו, או רשאי למנות עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהדירקטורים שלו" (הדגשה שלי א.ג).

הגדרת המונח ה"החזקה" בחוק ניירות ערך קובעת בזו הלשון:
"..."החזקה" ו"רכישה", לעניין ניירות ערך או כוח הצבעה וכיוצא באלה - בין לבד ובין ביחד עם אחרים, בין במישרין ובין בעקיפין, באמצעות נאמן, חברת נאמנות, חברת רישומים או בכל דרך אחרת; כשמדובר בהחזקה או ברכישה בידי חברה - גם בידי חברה בת שלה או חברה קשורה שלה במשמע .
בידי יחיד - יראו יחיד ובני משפחתו הגרים עמו, או שפרנסת האחד על האחר, כאדם אחד" (הדגשה שלי א.ג).

הפסיקה דנה רבות בשאלה האם ניתן להחיל את הגדרת ה"החזקה" כפי שכתובה בחוק ניירות ערך על חוק הערבות לצורך הבנת הביטוי "בעל עניין בתאגיד" וקבעה כי ניתן לעשות כן (ראה - ת"א (ת"א) בנק מרכנתיל דיסקונט סניף ראשון נ' פלג פנינה (לא פורסם); ת"א (חיפה) 23674/99 בן בסט נ' בל"ל בע"מ ואח', (לא פורסם).
בחקיקת התיקון לחוק הנותן הגנה לערבים יחידים, המחוקק רצה להגן על ערבים שאין להם אינטרס עסקי משותף וזהה לזה של החייב. המחוקק קבע שכאשר מדובר בתאגיד, רואים בעל עניין בתאגיד החייב כמי שמזוהה עם האינטרס העסקי של אותו גוף. הגנה זו מכוונת בעיקרה לערבים אשר לקחו על עצמם התחייבות לטובת אחר בלא תמורה, ובלא שיש להם אינטרס כלכלי בכך. ההגנה מכוונת לערבים שהמניע המוביל למתן ערבותם היה רצון טוב לסייע לחייב, בלא שנתלוותה להתחייבותם כל טובת הנאה, ואשר הסיכון הכלכלי שלקחו על עצמם במתן הערבות לא היה מלווה ב"סיכוי" מקביל להפקת רווח כלכלי כלשהו מהתחייבותם (ע"א 645/04 דינה בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ).
מחד, טענו הנתבעים 1-2 כי הם לא שימשו כדירקטורים, הם אינם בעלי מניות וכי אין להם כל עניין בתאגיד. מאידך הודו במהלך עדותם כי הם בעלי חברות אשר להן מניות בחברה ומניות אלו מוחזקות בנאמנות ע"י יורם.
החוק קובע מפורשות כי 'החזקה' כוללת גם החזקה בעקיפין, או בכל דרך אחרת. ברי, אפוא, כי גרין וקלמן אשר מחזיקים בחברת האם אשר לה מניות בחברה החייבת, עונים על הגדרת המחזיקים של החברה החייבת גם כן.
גרין וקלמן הודו כי בשל מקצועם כרופאי שיניים, משרד הבריאות אסר עליהם להחזיק מניות חברה בע"מ המפעילה מרפאות שיניים ולכן מניותיהם הוחזקו בנאמנותו של יורם. כאמור על פי הגדרת החזקה בחוק ניירות ערך גם החזקה באמצעות נאמן נחשבת החזקה.
על כן יש כעת לבחון את התקיימות תנאי סעיף 19 לחוק הערבות באמצעות בחינת שאלת שותפותם של הנתבעים בחברה ושאלת היותם בעלי עניין בה.
באשר לקלמן אין ספק כי הוא בעל עניין בחברה על פי הגדרה המעוגנת בחוק לניירות ערך וזאת בשל החזקתו בצורה עקיפה ב34% ממניות החברה. באשר לגרין אשר בבעלותו פחות מ 5% ממניות החברה יש לבחון האם משמש כמנהל כללי, דירקטור או כשותף של החברה.
בבחינת תפקידם את הנתבעים בחברה, בחנתי את כתבי הטענות, העדויות והנספחים שהוצגו בפני. בעדותם ניסו הנתבעים 1-2 לגמד את תפקידם ומעורבותם בחברה. הנתבעים 1-2 הציגו עצמם כמי שרחוקים מרחק מזרח ממערב מתפקיד ניהולי בחברה וכל שהיו זה שכירים וכל שעשו עבור החברה היה כמחוות חבריות וכ"שירות בהתנדבות" ותו לא. אך הסבר משכנע מדוע נתנו הלוואת בסכומי עתק, מדוע הסכימו להיות ערבים, מדוע הסכים קלמן לאפשר סליקה של חברת 'גמא' באמצעות חשבונו הפרטי ומדוע דווקא הוא זה שהודיע לעובדי החברה אודות מצבה הכללי, לא היה בפיהם.
אני סבור כי התנהלותם של הנתבעים 1-2 כפי שהוצגה בפני בעדויות ובמסכת הראיות אינה מתאימה למי שתפקידו שכיר במעמד רופא בחברה. כל שכן, התרשמותי כי אין מדובר בהדיוטות שאינם מבינים את משמעות מעשיהם. הנתבעים 1-2 הם אנשים משכילים אשר מנהלים חברות ומבצעים עסקים כחלק מהתנהלותם היום יומית. הנתבעים 1-2 לא נתנו תשובות מספקות ולא הביאו ראיות לטענותיהם. כך למשל קלמן לא הציג כל ראיה להסכמה שתיאר בינו לבין מנכ"ל החברה באשר לסליקת הכספים או כל דו"ח התחשבנות בינו לבין חברת תדהר וכל שיש זו גרסתו בלבד.
בבחינת האינטרס הכלכלי במתן הערבות, הרי שאין ספק כי ערבות הנתבעים הינה ערבות של בעלי עניין ואינטרס כלכלי. הנתבעים1-2 אינם זרים לחברה. הנתבעים 1-2 הם רופאי שיניים שנטלו חלק מרכזי בתפעול החברה. גרין העיד בעדותו כי היה נוכח בעת פתיחת חשבון הבנק, היה נוכח בישיבה שלא מן המניין של דירקטורים וכי הוא וקלמן הזרימו לחברה הלוואת בעלים בסכום של כחצי מליון ₪ לצורך תשלום משכורות. גרין ניסה להסביר כי נתן הלוואה זו בתמורה למניות (שלא קיבל בסופו של יום) והעיד כי תכנן לרכוש את כלל מניות החברה יחד עם קלמן ובכך להשתלט עליה. שנשאל מדוע נתן את הכסף אם לא קיבל את המניות ענה " כי אחרת זה היה לסגור את החברה" (עמוד 49 שורה 30) .
בת"א (ת"א) 9984-02-16 הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ נ' אלי קהנט גרין ( פורסם בנבו) עלו שאלות זהות לעניינו באשר לתפקידם של הנתבעים. ביהמ"ש קבע ש"אף אם נתייחס לנתבעים כמנהלים מקצועיים בלבד, הרי ברי שאין מדובר בצדדים רחוקים לחברות הנערבות שמצאו עצמם לפתע ערבים לחובותיהן."
בהמשך הוסיף בית המשפט בנוגע לגרין:
"... חשוב להדגיש שגם לאחר מכירת האחזקות, כטענת הנתבע 1, הרי הוא בהחלט לא התנתק מהחברות הנערבות. לעניין זה יובאו הדברים הבאים:
לנתבע 1 היה אינטרס רב בחברות הנערבות אף לאחר שנת 2013. שבעוד הנתבע 1 טוען שמכר את מניותיו, הרי הוא מפרט בתצהירו וטוען כנגד פעולות הבנק כאשר סיכל, לטענתו, מעבר קבוצת החברות לבנק דיסקונט וכן כאשר הקטין את מסגרת האשראי. כל זאת בשנת 2015 – לאחר שהנתבע 1 מכר את אחזקותיו כנטען.
בסיכומים אף מציין הנתבע 1 שנפגש יחד עם מנהל הכספים של הקבוצה " כמה פעמים עם הנהלת הסניף של הבנק כאשר ביקש עבור הקבוצה להגדיל את האשראי כפי שהיה הצורך באותו זמן זאת מאחר והיו לו יחסים אישיים בסניף". כלומר – אין מדובר במי שמכר אחזקותיו והתנתק מהקבוצה, אלא במי שהמשיך לפעול עבורה, אפילו במישור אל מול הבנק.
עוד מציין הנתבע 1 ומתאר את המשא ומתן שערך אל מול בנק דיסקונט ובסיכומים צוין כך – " מנהלת סניף דיסקונט ירושלים, נילי סרור, הגיעה למשרד גרין מספר פעמים שם סוכם העניין ואז בוצעה פניה לבנק התובע להסדיר העניין". ומכאן למדים שהנתבע 1 נותר מעורב בעסקי קבוצת החברות גם לאחר שנת 2013 בה לדבריו מכר את אחזקותיו".

להתנהלות זו, מצטרף תצהירו של מר דוד אורון, רשם החברה, בבקשה לפירוק שותפות בה כינה את קלמן "מנהל החברות". לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בטעות קולמוס ( פעמיים) וכי רשם החברה לא שם ליבו לכך בעת שחתם על התצהיר והרי חזקה ידועה היא כי אדם החותם על דבר, מוחזק כמי שקרא את המסמך והבין את הכתוב בו. המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה ( ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (פורסם בנבו)).
מעבר לצורך בבחינת שאלת השותפות של הנתבעים 1-2, בין אם מדובר בשותפות רשומה ובין אם לא, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים מתנהלים כשותפים אף שאינם רשומים. כאמור בסעיף 19 לחוק הערבות, מוגדר ערב בהגדרה שיורית אשר מוציאה מתוכה את שותפו של החייב. בת"א ( ת"א) 2027/00 בנק המזרחי סניף כפר-סבא נ' פרוסט פלסט ציין כב' הנשיא אורי גורן, ואני שותף להשקפה זו, כי אין משמעות להבחנה בין שותפו של החברה החייבת או שותף בחברה החייבת וזאת לאור תכליתו הצרכנית וההגנתית של החוק כפי שפירטתי לעיל.
בכל מקום משעה שקבעתי כי הנתבעים מילאו תפקידים מקבילים לאלה בשותפות והתנהלו כמנהלים בה יש לראותם כבעלי עניין בתאגיד ולכן אין לראות בהם ערבים יחידים.

תוקף ערבותו של גרין
אין חולק כי גרין חתם על כתב הערבות וזו נשלחה בפקס. סעיף 5(ג) לחוזר הישן קבע כי "כאשר הערבות היא בלתי מוגבלת בסכום – ניתן לחתום על חוזה הערבות רק באותו סניף בו ניתן האשראי". כפי שנקבע לא אחת, תכליתה של הוראה זו היא הגנה על הערבים שחותמים על ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום, שמעצם הגדרתה היא ערבות עתירת סיכונים. מטרת הסעיף היא שהחתימה תעשה רק בסניף הבנק המעניק את האשראי, כדי לוודא שהערב מבין את מלוא הסיכונים והמידע הנחוץ לו.
החוזר החדש אשר נכתב בשלב מאוחר יותר, שם לו כמטרה את התאמת פעולות הבנקים לשינוים הטכנולוגיים והמבניים בשוקי ההון והפיננסים ובכך מאפשר לבנק לנהל עסקים עם לקוחות מחוץ לסניפים. חוזר זה אינו מבטל את התכלית הבסיסית שהינה הגנה על הערב אלא בא לבצע התאמות לצורך הקלה על פעולות הבנק תוך קביעת סייגים ותנאים. סעיף 4 לחוזר החדש מפנה לנוסח ההיתר החדש - "היתר למתן שירותי בנקאות מחוץ לסניף לפי חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א – 1981" (להלן: "ההיתר").
סעיף 3 להיתר קובע באשר למתן ערבות:
"3 א. ערב יוכל לחתום על ערבות מוגבלת בסכום, בכל סניף של תאגיד בנקאי, וכן בפני עורך דין או רואה חשבון, שהוסמכו לכך בידי התאגיד הבנקאי הנערב.
התאגיד הבנקאי הנערב, יוודא שהערב יקבל גילוי על פי הדין או הוראות המפקח על הבנקים גם כאשר הערב חותם על הערבות כאמור בסעיף קטן א."
כאמור ההגנה הבסיסית על הערב עודנה מעוגנת בסעיף קטן ב לעיל. יחד עם זאת, קיימת הרחבה המאפשרת חתימה על ערבות מחוץ לסניף הבנק הנותן את האשראי. הוראות סעיף 3(א) להיתר כאמור לעיל עוסקת בחתימה על ערבות מוגבלת בסכום, ערבות אשר הסיכונים הנובעים ממנה פחותים מערבות ללא הגבלת סכום. החוזר מציין באופן מפורש את דרך ההחתמה על כתב ערבות מוגבלת בסכום ומציין כי יש לבצע חתימה בפני עורך דין או רואה חשבון שהוסמכו לך בידי התאגיד הבנקאי הערב. הוראות ההיתר לא עסקו כלל באפשרות הקלה באופן ההחתמה של ערב בערבות בלתי מוגבלת בסכום. קל וחומר שגם אם מתאפשרת החתמת ערב מחוץ לסניף הבנק שנותן אשראי בערבות בלתי מוגבלת בסכום, אשר הסיכונים הנובעים ממנה הם רבים יותר מערבות מוגבלת, הרי שיש לבצע את החתמה זו על פי התנאים שנכתבו בסעיף 3(א) להיתר, קרי : בפני עו"ד או רואה חשבון שהוסמכו לכך מטעם הבנק. אי עמידה בתנאי חתימת הערבות מול פקיד בנק, עו"ד או רואה חשבון מעמידה בספק את חתימתו של גרין והאם ניתנה "באופן חופשי ומרצון".
הפרה זו של הבנק על רקע היותו של גרין בעל מניות ובעל עניין בחברה מפחיתה מחומרת ההפרה של הוראת המפקח. כמו כן כאמור הוכח כי גרין ידע אודות הסיכונים הטמונים בחתימה על הערבות. התובע הוכיח זאת בחתימתו של גרין על "דף מידע לערב". כידוע חזקה שמי שחתם על מסמך, מוחזק כמי שהכיר והבין את תוכנו והנטל להוכיח כי לא הוסבר לו מהות החתימה וכי הוטעה ע"י הבנק היא על כתפיו. לא זאת בלבד שגרין לא עמד בנטל זה, אלא שמעדותה של מנהלת הבנק הגב' נילי מירסקי (להלן: "נילי"), אשר אמינה בעיני, עולה כי גרין נכח עם יתר הנתבעים בפגישה שהתקיימה ביום 1.09.15 לשם חתימה על ערבות שם ניתן להם מלוא האינפורמציה באשר לחובתם הנובעת מחתימתם על הערבות . כמו כן, כפי שראינו בת"א (ת"א) 9984-02-16 הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ נ' אלי קהנט גרין ( פורסם בנבו) זו אינה הערבות הראשונה עליה גרין חתם.
כמו כן, הוכח כי גרין ידע בעת חתימתו על כתב-הערבות את מצבה של החברה (שכן העיד בעצמו כי תכנן לרכוש את החברה עם חובותיה). לכך מצטרפת גרסתו של גרין אשר אינה נקייה משאלות ותמיהות באשר לשליחת המסמכים לבנק. המסמך נשלח בחזרה לסניף הבנק בו ניתן האשראי פחות משעה לאחר שהתקבל ונחתם ע"י גרין. אודות הטעות העידו גרין עצמו וכן חשב החברה מר אורון דוד שטען כי גרין הותיר בנאמנותו את טופס הערבות עד אשר יחליט בנוגע להסכמתו לחתום על הערבות. אולם הפקידה ששלחה את טופס הערבות לא העידה על כך ולא הוגש כל תצהיר בשמה.
לאור האמור מסקנתי היא שבמכלול השיקולים שמניתי לעיל, חרף ההפרה של הבנק, אשר הינה הפרה בוטה, הפקעת טופס הערבות הינה סעד שאינו מידתי.

תנאי לערבות יתר הנתבעים
משקבעתי כי ערבותו של גרין בעודה עומדת, הרי שאין מקום להידרש לשאלת תנאי ערבות יתר הנתבעים. אם זאת אציין בקצרה כי גם אם הטענה לפקיעת ערבותו של גרין הייתה מתקבלת, דינה של טענתם זו של קלמן ויורם להידחות ממילא לגופה. ודוק: גם אם הנתבעים סיכמו בניהם כי יחתמו על כתב הערבות רק בתנאי שכולם יחתמו, הרי שמדובר בהסכמה שלא הוכחה. ידיעת הבנק על הסכמה זו אינה מספיקה על מנת שתקום לנתבעים הגנה. הנתבעים 2-3 לא הוכיחו כי קיים הסכם כזה ולא הוכיחו כי חתמו על הערבות רק בשל שסברו כי גרין יחתום ורק בשל הבטחתה של נילי (עמ' 39 שורה 24).
כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים 2-3 חתמו על ההסדר מול הבנק ביום 1.9.15 יחד עם יתר הערבים, למעט גרין שחתם באופן נפרד ביום 13.10.15. במסגרת הסכם הערבות עליו חתמו הצהירו כל הערבים, למעט גרין, כי הם ערבים ביחד ולחוד. עם זאת, גרין לא נכלל במניין הערבים שנכתבו בטופס זה. כאמור קלמן טען בעדותו כי חתם רק בשל הבטחתה של נילי כי תחתים את גרין על אותו הטופס. אולם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל סימוכין.
יש לציין כי עדותם של הנתבעים העלתה תמיהות רבות אשר פגעו באמינותם. מחד, גרין טען שחתימתו על הערבות הייתה תלויה בהסכם עם יתר בעלי המניות למכירת מניותיהם ולכן על פי גרסא זו ידעו יתר בעלי המניות שהוא לא מתכוון לחתום על הערבות אם לא ימכרו את חלקם ובכל זאת בחרו לחתום. מאידך טען קלמן כי הוסכם בין כל הערבים כי יחתמו יחד. האם קלמן אשר תכנן לרכוש ביחד עם גרין את כלל המניות לא ידע אודות התנאי של גרין לחתימה על ערבות? ואם ידע, מדוע סבר כי חתימתו של גרין שרירה וקיימת אם לא התבצעה כל עסקת מכירת מניות בינם לבין יתר בעלי המניות? תהיה נוספת היא כיצד הגיעו הנתבעים למסקנה כי התובע ונילי כנציגתו הסכימו לתנאי זה. אומנם נילי העידה כי גם היא רצתה שכל הערבים יחתמו לצורך הגדלת הביטחון לערבות אולם אין להסיק מכך שהסכימה שערבותו של גרין הינה תנאי לקיום ערבותם של יתר הנתבעים.
פרטים טכניים ומתן ההסברים וחובת הגילוי
הנתבעים טענו כי העדר פרטים טכניים על כתב הערבות החתום פוגע בתקינותו. עוד טענו הנתבעים כי לא התקיימה חובת גילוי לפיה על הבנק להציג לערב מסמכים חיונים עם חתימתו על כתב הערבות. לטענתם לא קיבלו מהבנק העתק מהמסמכים עליהם חתמו, מסמכים בהם רשומים פרטים לגבי סכום הערבות, הריביות, הצמדות, מספר הערבים והחובות שיש לחברה כלפי הבנק בעת חתימת הערבות. כמו כן הבנק לא עדכן אותם בתום כל תקופה אודות שינויים בערבות ואודות תשלום החוב ע"י החברה. טענות אלו הועלו בעלמא בכתב הטענות ובסיכומים אולם נזנחו במהלך התצהירים והעדויות, ולא הובא בדל של ראיה להוכחת הנטען.
באשר לטענה הראשונה, הרי שהנתבעים הודו כי הנתבעים 2-5 שחתמו על כתב הערבות בסניף הבנק, ביום 1.9.15 לאחר שקיבלו את מלוא האינפורמציה. אין בהעדר פרט טכני בכדי להפקיע את טופס הערבות ואין כל מידתיות בדרישה זו של הנתבעים. באשר לטענתם של הנתבעים לעניין חובת הגילוי, הרי שחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א- 1981 מקים חובה על הבנק למסור ללקוח את כל המידע הנכון לצורך שכלול עסקה בטוחה. כמו כן סעיף 3(א)(7) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח וגילוי נאות ומסירת מסמכים) תשנ"ב 1992 מחייב תאגיד מסחרי לערוך הסכם ערבות בכתב, ומחובתו למסור העתק הימנו ללקוח.
בע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד פד"י נג(2) 337 עמד בית המשפט העליון על תכליתה של חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי הערבים:
"משמע, תכליתו של החוק היא להגן על המתקשר עם הבנק. אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב... הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון, אותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. מלבד המידע הנמסר לו על ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב...
תכליתו של חוק הבנקאות היא להגן על הציבור מפני פגיעות העשויות להיגרם בהתקשרות עם בנק. במסגרת זו איני מוצא כל קושי להכיר בערב כחלק מאותו ציבור הראוי להגנה. מכאן שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לגבי "לקוח" גם על ערב; עולה שהבנק חייב לגלות לערב כל גורם סיכון המצוי בידיו של הבנק ובכלל זה היותו של החשבון ביתרה שלילית".

מכאן שתכלית החוק היא להגן על מתקשר אשר אינו בקיא בהלכות הערבות ובעסקאות פיננסיות ואשר אין לו גישה למצבו הכספי של החייב לצורך הערכת הסיכון. על פי כן, גם אם אכן לא ניתן לנתבעים המידע שהתבקש על ידם, דבר שלא הוכח כלל, הרי שתכלית החוק מתקיימת נוכח תפקידם בחברה. הנתבעים ידעו אודות חובות החברה ואף רצו להשתלט עליה ולקנות את כלל המניות (עמוד 48 שורות 20-26).
כפי שציינתי לעיל, הנתבעים אינם הדיוטות, אלא אנשי עסקים, בעלי חברות ומניות, בארץ ובחו"ל. התרשמתי כי מדובר באנשים אשר מבינים בעניינים פיננסים ויודעים להעריך סיכונים וסיכויים ואשר יכלו וידעו לבקש את העותקים והמסמכים הנחוצים להם.

סוף דבר
אשר על כן, התביעה מתקבלת.
הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד את סכום התביעה, בסך של 597,795 ₪ בצירוף ריבית כמפורט בסעיף 19 לתביעה וזאת מהגשת התביעה ביום 28.3.16 ועד לתשלום בפועל.
כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע את אגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן על ידי התובע לגזברות ועד לתשלום בפועל לידי התובע. כן ישלמו הנתבעים לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.
במידה והליכי כינוס כנגד הנתבע 3 עדיין מתקיימים גביית חיובו תעשה במסגרתם.
כל הסכומים שנפסקו ישולמו על ידי הנתבעים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
ניתנה היום, י"ז אייר תש"פ, 11 מאי 2020, בהעדר הצדדים.