הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 44628-06-20

בפני
כבוד ה שופטת ליאת בנמלך

המבקשים

  1. נאדיה תותנגי
  2. מוחמד אשף נמר
  3. אמל גועבה
  4. ננגיב חסן זיד (באמצעות מהא חסן זניד)

נגד

המשיב
חאתם אבו סנינה

החלטה

  1. לפניי בקשה למתן סעד זמני לפיו יימנע המשיב מעבודות בניה או פלישה או חפירה או כל פעולה אחרת בחלק מחלקה 615 גוש טבעי 6 באלטור בירושלים ( להלן: המקרקעין), אשר הוגשה בגדר תובענה בה עתרו המבקשים לסילוק ידו של המשיב מחלק מן המקרקעין. יצוין כי בתובענה עותרים המבקשים לסילוק ידו של המשיב "מאדמה שמוגדרת כאדמה מס' 2 ואינה מוסדרת" בחלקה 6 15, ואילו בבקשה לסעד זמני מתבקש סעד ביחס ל"חלקת אדמה הידועה [כ]תת חלקה 1-2 מהחלקה הכללית 615 גוש 6 טבעי... ".
  2. בבקשה נטען כי על "חלקת האדמה מספר 1 מהחלקה הכללית 615 " בנוי בניין מגורים ( להלן: הבניין), וכי המבקשים הם בעלי זכויות בדירות המצויות בבניין. לטענת המבקשים 92 מ"ר המשמשים אותם לחניה לרכביהם " נמצאים בחלקת האדמה מס' 2". על פי הנטען המבקשים עושים שימוש בחלק זה של המקרקעין למעלה מעשר שנים, ועל כן בפיהם טענה מכוח "חזקה בפועל", ובנוסף הם בעלי זכויות במושע בשטח זה. עוד טוענים המבקשים כי כניסתם לבניין היא "מכיוון חלקת האדמה מס' 2", והם ביקשו בנסיבות אלו ליתן סעד אשר יהיה בו לשמור על המצב הקיים.
  3. המשיב מתנגד לבקשה. המשיב מתאר את השתלשלות הדברים הנוגעת לזכויות במקרקעין בכלל ובשטח שבמחלוקת בפרט. לטענת המ שיב הוא רכש זכויות בשני מגרשים - המגרש הכולל את השטח שבמחלוקת, אותו מכנה הוא " מגרש מספר 1", וכן מגרש נוסף -סמוך; ואילו הבניין נבנה על חלק אחר של המקרקעין, במגרש המכונה "מגרש מספר 2 ". המשיב מפרט הליכים משפטיים נוספים שהתנהלו בקשר עם המגרש שבמחלוקת, אשר לא פורטו בבקשה שהוגשה, וטוען כי המבקשים לא הוכיחו עילת תביעה לכאורה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר בשים לב להיתר הבניה שניתן לו, וכי גם שיקולי צדק תומכים בדחיית הבקשה.

להשלמת התמונה אציין כי לא מצאתי ליתן סעד ארעי במעמד צד אחד ( החלטות מיום 18.6.2020 ומיום 19.6.2020), וכי התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים בו נחקרו המצהירים על תצהיריהם.
אעיר כי הצדדים עשו שימוש במספרים שונים כמייצגים את חלק המקרקעין שבמחלוקת, ולמען האחידות יכונה חלק המקרקעין עליו נבנה הבניין בו מתגוררים המבקשים כמגרש 2 , וחלק המקרקעין בו מבקשים המבקשים להחנות את רכביהם, ואשר לטענת המשיב הזכויות בו נתונות לו, יכונה מגרש 1 .
דיון
4. בהתאם להוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפי שהתפרשו בפסיקה, בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לשקול שלושה שיקולים עקריים: הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני הוא מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; והשיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי " אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה " מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך ( ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 24 (20.09.2011)).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את טיעוניהם ועדויותיהם בדיון שהתנהל לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יישומם של שיקולים אלו בענייננו מוביל למסקנה כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.
5. בפתח הדברים יש לציין כי אך לאחרונה ניתן פסק דין בהליך שהתנהל בין שישה בעלי זכויות אחרים בבניין הבנוי במגרש 2 - ת.א. 51478-09-17 יאסיני נ' אבו סנינה, פסק דין מיום 25.3.2020, אשר ניתן בידי כב' השופטת מ' בנקי. באותו הליך ביקשו התובעים מתן סעד אשר יימנע מן המשיב להכנס לשטח שבמחלוקת (המצוי במגרש 1 ), לעשות בו שימוש, לקדם הליכי תכנון ביחס אליו ולבצע עבודות חפירה ובניה בו ( להלן: פסק הדין בעניין יאסיני). בפסק הדין נקבע כי התובעים באותו הליך לא הוכיחו קיומה של זכות חזקה במגרש 1 או בכל חלק ממנו וכי תביעתם אף נגועה בחוסר תום לב, ועל כן, אין להם כל זכות למנוע מן המשיב להכנס ולפעול במגרש 1 ( וממילא הצו הארעי שניתן באותו הליך פקע).
בפסק הדין בעניין יאסיני פירטה כב' השופטת בנקי את ההליכים השונים אשר התנהלו בקשר עם המקרקעין דנן. בין היתר עמדה היא על פסק דין אשר ניתן בשעתו בתובענה שהגיש המשיב, בה עתר לסילוק ידם של בעלי דירות בבניין ( המקבילים ברובם לתובעים בעניין יאסיני) ממגרש 1, פסק דין אליו הפנו המבקשים בבקשה שלפניי וממנו ביקשו להיבנות - ת.א. 20928-07-13 אבו סנינה נ' סנדוקה, פסק דין שניתן בידי כב' השופט א' רון ביום 23.6.2015 ( להלן: פסק הדין בעניין אבו סנינה). בפסק הדין בעניין אבו סנינה נקבע כי המשיב ( הוא התובע באותו הליך) לא הוכיח את הנדרש לקבלת הסעד שנתבע על ידו. עוד קבע בית המשפט כי גם הנתבעים באותו הליך לא הוכיחו " כל זכות לחניה", אולם היות שהנטל היה מוטל על המשיב תביעתו נדחתה. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בהסכמה.
פסק הדין בעניין יאסיני חשוב לבקשה שלפניי בקשר עם כל אחד מן התנאים הרלבנטיים לעניין בקשה למתן סעד זמני, ולכך, בין היתר, אתייחס להלן.
6. בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה, סבורה אני כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם.
כאמור לעיל לטענת המבקשים הם בעלי זכויות בדירות בבניין הבנוי על מגרש 2. את הטענה כי יש להם זכויות גם במגרש הסמוך, מגרש 1, בו הם מחנים את רכביהם, ביקשו הם לבסס בבקשתם על הטענה כי בחוזי הרכישה צוין כי שטח האדמה עליו נבנה הבניין הוא שטח של 725 מ"ר, ואילו הבניין נבנה בפועל על שטח של 632 מ"ר. השטח החסר (93 מ"ר) נמצא לטענת המשיבים במגרש 1, ומכאן - כך לטענתם - יש להם זכויות באותו השטח.
איני סבורה כי ניתן לקבוע כי למבקשים קיימת עילת תביעה לכאורה על יסוד טענה זו.
ראשית, לבקשה צורף חלק מהסכם הרכישה של המבקשת 3 (נספח א' לבקשה) , ובבקשה צוין כי בחוזה הרכישה "צוין במפורש כי שטח האדמה המוצהר על ידי המוכר ... הוא 725 מ"ר במושע". לבקשה לא צורף תרגום של אותו הסכם, וזה הוגש לאחר הדיון בהתאם להחלטתי. מן התרגום שהוגש עולה כי שטח המקרקעין כלל לא נזכר בהסכם של המבקשת 3 ( ואף לא בהסכמים של המבקשים 1 ו-4 שהוגשו בדיון). עוד אציין כי כפי שציין ב"כ המשיב, בהסכמים אף לא צוין כי המבקשים רוכשים גם מקום חניה (וראו עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 6 ; עמוד 19 לפרוטוקול שורות 12-13) .
אוסיף כי השטח 725 מ"ר נזכר ביפוי כוח בלתי חוזר לפיו מכר בעל הזכויות במגרש עליו נבנה הבניין ( ח'טיב) מחצית מזכויותיו, וכן בהסכם חלוקה בין אותו מוכר לקונה הזכויות, אולם המבקשים כלל לא היו צד לאותם הסכמים, ומכל מקום המבקשים לא הוכיחו כי הם עצמם רכשו זכויות כלשהן מעבר לרכישת זכויות בדירה הקונקרטית אותה רכשו.
שנית, המבקשים לא הוכיחו מה שטח הבניין בפועל. יצוין לעניין זה, כי המבקשים צירפו לבקשתם חלק ממפה בה מצוין המספר 632 (נספח ב' לבקשה) , אלא שכפי שציין בא-כוח המשיב מדובר במספר המסמל קואורדינטות ולא בשטח שנמדד, כך שהטענה לא הוכחה. עוד יצוין כי המבקשים הגישו בדיון מפה ( סומנה מב/1). המשיב חלק על המדידות הכלולות בה וטען כי יש להתבסס על המפה שקיבלה אישור של מפ"י כחלק מן הבקשה להיתר בניה, בהפנותו בין היתר לכך שבמפה שהגישו המבקשים צוין כי החלוקה על גביה נעשתה " ע"פ הצהרת הבעלים", הם המבקשים אשר עבורם הוכנה המפה. מכל מקום, גם במפה זו שהגישו המבקשים עצמם, לא מצוין כי שטח הבנין אשר נבנה הוא 632 מ"ר .
שלישית, גם לו היו המבקשים מוכיחים כי שטח הבניין הוא 632 מ"ר כאשר בהסכמים נכתב כי שטח המגרש עליו נבנה הבניין הוא 725 מ"ר, לא די היה בכך כדי להוכיח כי השטח " החסר" מצוי דווקא במגרש 1 שבמחלוקת, באופן המקים למבקשים זכות לפנות ממנו את המשיב.
רביעית, המבקשים הגישו בדיון חלק מהסכם אשר לפי הטענה הוא הסכם הרכישה של אחיה של המבקשת 4. בהודעה שהוגשה עם תרגום המסמכים מפנים המבקשים לכך שבאותו הסכם נכתב כי "בנוסף לקווי הבניין מהצד המערבי דרומי" נמכר "שטח אדמה שמסביב לדירה". המבקשים לא הבהירו מדוע הסכם זה לא צורף לבקשה, ונוכח עיתוי הגשתו לא היה סיפק בידי המשיב לבחון אותו טרם הדיון ולהתייחס לאמור בו (ובא-כוחו טען כי למיטב ידיעתו כלל ההסכמים של הדיירים היו זהים) . מכל מקום, גם בנוסח הסכם זה לא מצוין מה גודלו של "שטח האדמה שמסביב לדירה" אשר לפי הנטען נמכר, ואיני סבורה כי יש באמור בו, כשלעצמו, כדי להטות את הכף בענייננו.
חמישית, המבקשים ביקשו כאמור להיבנות מפסק הדין בעניין אבו סנינה אשר ניתן בידי כב' השופט א' רון. אולם, נוכח הקביעות בפסק הדין, ובכלל זאת הקביעה המפורשת כי הנתבעים באותו הליך לא הוכיחו כי יש להם " כל זכות לחניה" בשטח שבמחלוקת, אין באותו פסק דין כדי להכריע בקשר עם הבקשה דנן, בה הנטל להוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורה מוטל על כתפי המבקשים. אציין כי גם בפסק הדין בעניין יאסיני קבעה כב' השופטת בנקי כי פסק הדין הנ"ל בעניין אבו סנינה " אינו מהווה מעשה בי-דין במובן של חסימת הנתבע [ המשיב] מהוכחת זכויותיו ובוודאי אין בו להביא לקבלת התביעה כאן", ודברים אלו וודאי נכונים בענייננו, כאשר התובעים דנן כלל לא היו צד להליכים האמורים.
שישית, ובבחינת למעלה מן הנדרש, יש להפנות לקביעות שנקבעו בפסק הדין בעניין יאסיני. באותו עניין קבע בית המשפט כך:
"ענייננו בתובעים אשר רכשו דירות בבניין מגורים בידיעה וקביעה ברורה כי אין להם חניה מוסדרת. סמוך לבניין ישנו מגרש ריק ופתוח לכל, והתובעים אשר לא רכשו בו כל זכות, החלו לטענתם לחנות בו את רכביהם. לטענת התובעים גם דיירים אחרים בבניין נוהגים לחנות את רכבם במגרש, ולמעשה אין כל מניעה כי כל עובר אורח ייכנס ויחנה את רכבו.
התובעים לא סגרו את המגרש, לא הם שגידרו אותו, לא נמצא בו כל שער ואף אם היה בו שער - הוא נותר פתוח. התובעים הודו כי אינם עושים שימוש ייחודי ובלעדי במגרש, כי זרים יכולים להיכנס למגרש באין מפריע ולחנות בו את רכבם, ולא הוכח קיומו של שטח מסוים ספציפי לכל תובע. עובדות אלו שוללות את קיומה של זכות החזקה, ויסודות ה'שליטה' הנדרשים בדין כלל לא מתקיימים בעניינם של התובעים למעט הקרבה הפיזית של המגרש לדירותיהם.
הנתבע טוען כי הוא רכש זכויות במגרש המדובר וביקש להיכנס לשטח ולממש את זכויותיו, אלא שאז קמו התובעים וטענו כי מנהגם לחנות את רכביהם בשטח מקים להם זכות חזקה גוברת.
הנתבע הציג מסמכי רכישה ובעלי המגרש הקודמים העידו מטעמו ואישרו את תקפותה של העסקה שבמסגרתה הוא רכש את המגרש. לענייננו, הזכויות שהציג הנתבע ודאי גוברות על הזכויות להן טענו התובעים.
המסכת העובדתית שהוצגה ע"י התובעים עצמם לא מקימה להם כאמור זכות חזקה במגרש ומלמדת כי תביעתם נגועה בחוסר תום לב" (פסקאות 40-43 לפסק הדין).

המבקשים אמנם לא היו צד לאותו הליך, על המשתמע מכך לעניין קיומו של מעשה בית-דין, אולם לאחר חקירת המצהירים התרשמתי - והדברים נאמרים בזהירות המתבקשת וברמה הלכאורית בלבד - כי האמור באותו עניין יפה גם לענייננו.
לבסוף אציין כי בתום הדיון נקבע כי המבקשים יגישו תרגומים למסמכים שצורפו לבקשה וכן למסמכים אשר הוגשו בדיון. בהמשך לכך הגישו המבקשים תרגומים, ואף צירפו תמונות שונות. המבקשים הגישו את התמונות מבלי שניטלה רשות לכך, ולאחר הדיון, כך שלא ניתן היה לחקור את המבקשים והמשיב לעניין זה ולאפשר למשיב להתייחס לנטען ( ויצוין כי ב"כ המבקשים התנגד להגשת מסמכים בידי ב"כ המשיב במסגרת סיכומיו, ראו עמוד 29 לפרוטוקול), ומכל מקום איני סבורה כי יש בתמונות שהוגשו, כדי להוביל למסקנה שונה בענייננו.
7. משלא התקיים התנאי הראשון, והמבקשים לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה לכאורה, די בכך להוביל למסקנה כי דין בקשתם להידחות.
אולם בענייננו גם התנאים הנוספים אינם תומכים לטעמי בקבלת הבקשה.
בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבורה אני כי נסיבות העניין הקונקרטי מטות את הכף למסקנה כי גם השיקול בדבר מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים.
המשיב הפנה לכך שניתן לו היתר בניה ביחס למגרש 1 ולמגרש הסמוך אותו רכש ( היתר 2013/1126), לאחר שנדחו התנגדויות שהוגשו בידי חלק מן הדיירים בבניין ( וצורפה החלטת ועדת הערר מיום 6.6.2017). המשיב לא מימש את היתר הבניה עד לאחרונה בשל סעד זמני אשר ניתן כנגדו בהליך שהתנהל בעניין יאסיני ( סעד זמני אשר בוטל עת ניתן פסק הדין). דהיינו, המשיב מחזיק בידו היתר בניה תקופה ממושכת ( היתר אשר מטבע הדברים הוצאתו היתה כרוכה במשאבים לא מבוטלים), ובשל הליכים שהוגשו כנגדו לא היה בידו לממשו, ולטענתו היה ולא יחל בבנייה לפני יום 15.7.2020 תוקפו של ההיתר יפוג.
אשר למבקשים - המבקשים, העותרים להוסיף ולהחנות את רכביהם בשטח מגרש 1, לא הוכיחו כי אין בידיהם להחנות את הרכבים בשטח חלופי. עוד יודגש לעניין זה כי מדובר במגרש המשמש את המבקשים היום לחנייה, ולטענת המשיב הוא בונה במגרש חניון תת קרקעי, כך שלא מן הנמנע כי גם המבקשים יוכלו להחנות בו לאחר שתושלם בנייתו (וראו עמוד 5 לפרוטוקול שורה 25; עמוד 6 לפרוטוקול שורה 7), ומכל מקום לא הוכח אחרת. אציין לעניין זה כי נוכח " מקבילית הכוחות" בין שני התנאים הראשונים למתן סעד זמני, כאמור לעיל, והקשיים הלכאוריים הרבים לעניין קיומה של זכות תביעה לכאורה בענייננו, היה על המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן מובהק וברור, מה שכאמור לא הוכח.
עוד אציין כי נוכח טענת המבקשים לפיה כניסתם לבית המגורים היא מתוך מגרש 1, סברתי כי השיקול של מאזן הנוחות מצדיק להורות כי כניסתם הרגלית של המבקשים לבניין לא תפגע, עד להכרעה בתובענה. המשיב טען אמנם כי בידי המבקשים להכנס לבניין גם מצד אחר וכי המדרגות שנבנו מצד מגרש 1 נבנו שלא כדין, אולם בדיון הסכים, לצרכי פשרה, כי ייוותר מעבר ברוחב של מטר אחד בין המדרגות הקיימות לבין האזור בו תבוצענה העבודות. לאחר הדיון הגיש המשיב הודעה בה ציין כי למרות שלא התגבשה הסכמה בין הצדדים, כמחווה של רצון טוב , הוא נותן הסכמה לאמור, גם אם הבקשה תדחה (עד להכרעה בתובענה, ומבלי לוותר על טענותיו לעניין הבעלות) . לנתון זה משקל משמעותי בבחינת מאזן הנוחות, שכן אין עוד יסוד לחשש שהביעו המבקשים לפיו לא יהיה באפשרותם להכנס לבית מגוריהם באופן נאות.
במאמר מוסגר אעיר כי המשיב טען בסיכומיו כי היות שעבודות החפירה כבר החלו מבוקשם של המבקשים הוא למעשה מתן צו עשה ולא מתן צו מניעה. טענה זו נסמכה על כך שבחקירת המבקש 2 אישר הוא שיוכל להמשיך להחנות במגרש 1 "אם אחזיר את כל מה שלכלכתם וקלקלתם" (עמוד 17 שורה 8 לפרוטוקול). ככל שמתן הסעד אכן דורש פעולות אקטיביות המשנות מן המצב הקיים כעת במקרקעין, הרי שידו של בית המשפט אכן קפוצה יותר ממתן סעד שעניינו שמירה על המצב הקיים גרידא. מעדות המבקש 2 אכן עלה לכאורה כי החלו כבר עבודות חפירה במקרקעין שיידרשו שינוי, אולם המשיב עצמו לא הציג תמונות עדכניות לעניין המצב במקרקעין היום, למרות שיכול היה לעשות כן, כך שלא מצאתי לבסס החלטתי על טענה זו.
8. עוד אוסיף כי שיקולי יושר וצדק תומכים אף הם לטעמי בדחיית הבקשה.
ראשית, המבקשים הציגו את העובדות והאירועים באופן חלקי ומגמתי, וכללו בבקשתם פרטים לא מדויקים. כך, בחרו המבקשים להפנות לפסק הדין בעניין אבו סנינה שניתן בידי כב' השופט רון ( ואף צירפו אותו לכתב התביעה), ולא הפנו לפסק הדין שניתן בעניין יאסיני, למרות שמדובר בפסק דין מאוחר ומפורט יותר, המנתח גם את פסק הדין בעניין אבו סנינה, ולא ניתן טעם משכנע לחסר זה.
כמו כן, המבקשים כללו בבקשתם פירוט לא מדויק הן כאשר טענו כי שטח המגרש עליו בנוי הבניין נזכר בחוזה הרכישה של המבקשת 3, והן כאשר הפנו לקואורדינטות המופיעות על המפה כדי לתמוך בטענה לעניין שטח הבניין.
על בעל דין העותר למתן סעד זמני לבוא לבית המשפט בתום לב ובניקיון כפיים, ולפרוש את מלוא העובדות הרלבנטיות כהוויתן, ומשלא עשו כן המבקשים בענייננו, אין מקום ליתן סעד זמני לטובתם.
שנית, יש לקבל לטעמי את טענת המשיב לפיה הבקשה הוגשה בשיהוי. המשיב החל בפעולות בניה מכוח היתר הבניה עוד בשנת 2017, ואלו נעצרו בשל צו המניעה שניתן בהליך שהוגש נגדו בידי חלק מן הדיירים בבניין ( ההליך בעניין יאסיני). לאחר ששמעתי את עדויות המבקשים לפניי לא שוכנעתי כי נודע למבקשים על עבודות הבניה לראשונה רק סמוך לפני הגשת הבקשה דנן וכי לא ידעו על העבודות וההליך שהתנהל במהלך התקופה הארוכה בה היה הוא תלוי ועומד. בחירתם של המבקשים שלא להצטרף להליך בעניין יאסיני - אשר כלל כאמור בקשה למתן סעד זמני - אינו יכול להצדיק להגיש כעת בקשה עצמאית-חדשה לסעד זמני, משל מדובר בעבודות בניה שהחלו לראשונה סמוך לפני הגשת הבקשה. בהקשר זה אף אציין כי המבקשים הם ארבעה מתוך בעלי הזכויות בבניין, ולא הבהירו מדוע לא צירפו כצדדים להליך את כל יתר בעלי הזכויות והדיירים (ויוער כי המבקשים עצמם ציינו בבקשה כי בבניין עוד בעלי דירות שלא הצטרפו לבקשה "והם יצטרפו לבקשה זו בהמשך" . לא הובהר מדוע אותם דיירים לא צורפו להליך כבר במועד הגשתו, ומכל מקום הם לא הצטרפו לבקשה עד עתה).
נתונים אלו כולם מטים אף הם את הכף לדחייתה של הבקשה.
9. המבקשים חזרו והדגישו בבקשתם ובדיון כי הם עושים שימוש במגרש 1 לצורך חניה שנים ארוכות (לטענתם כ-15 שנים), וטענו כי האמור מצדיק מתן סעד זמני לטובתם. נתון זה לא נעלם מעיני, אולם בנסיבות הקונקרטיות המפורטות לעיל, סבורה אני כי נתון זה אינו שוקל - כשלעצמו - כנגד כל השיקולים אותם מניתי לעיל, ובהם גם אותם שיקולי צדק ויושר, כך שבסופו של יום נוטה הכף בענייננו לדחיית הבקשה. לצד זאת, בהתאם לאמור לעיל, ובהסכמת המשיב, המשיב ישמור על מרחק שלא יפחת ממטר מן המדרגות המובילות אל הבניין לבין מקום ביצוע העבודות, עד להכרעה בתובענה.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של המשיב בסך כולל של 7,000 ש"ח.

המזכירות תמציא לצדדים עותק של ההחלטה ללא דיחוי.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תש"פ, 07 יולי 2020, בהעדר הצדדים.