הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 44090-10-12

בפני
כבוד ה שופטת אפרת אייכנשטיין שמלה

תובעים

1.שלום יהודה קליין
2.משה שטיינברג
3.צבי אריה רוטמן
4.יוחנן ארנטל
5.מרדכי ברנדמרק
6.רפאל חיים לוין
7.רפאל ויינשטוק
8.אברהם אליעזר מינצברג
9.משה פוגל
10.זרח מרקוביץ
כולם ע"י ב"כ עו"ד י.שריד ו/או נ. הרואה

נגד

נתבעים

1.יעקב גרשטנקורן
ע"י ב"כ עו"ד ז. אימברג
2.פנחס ברסלואר
3.ישראל יעקב ניסנבום
ע"י ב"כ עו"ד ר. שטוב

פסק דין

לפני תובענה כספית לפיצוי בגובה ההשקעה שהשקיעו התובעים ברכישת זכויות במקרקעין באנגליה וברומניה. עילות התובענה הנטענות כלפי הנתבעים הן תרמית, הפרת הסכם, גזל ורשלנות חמורה.
ההדגשות בפסק הדין אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.

רקע כללי

בסוף שנת 2005 ובמהלך שנת 2006, השקיעו התובעים במיזמים של נדל"ן ברומניה ובאנגליה. ההתקשרות החוזית הייתה למול חברות זרות ואין חולק כי הנתבעים באופן אישי אינם צד לחוזי ההתקשרות.
מדובר בשתי קבוצות תובעים, האחת ( תובעים 1-5), מתייחסת להשקעות לצורך רכישת זכויות במקרקעין באנגליה, והשנייה ( תובעים 6-10), מתייחסת להשקעות לצורך רכישת זכויות במקרקעין ברומניה.
בפועל, ההשקעות לא הניבו רווחים, לשיטת התובעים בגין רשלנות הנתבעים והתרמית כלפיהם, ולטענת הנתבעים בגין המשבר שפקד את שוק הנדל"ן באירופה.
התובעים הם אנשים פרטיים שרכשו זכויות במקרקעין כאמור. הנתבע 1 הוא המשווק של שני הפרויקטים, באנגליה וברומניה, ולטענת התובעים גם שותף של הנתבע 2 במיזמים. התובעים טוענים כי אף שהנתבע 2 לא עמד מולם ולא פגש בהם, הוא היזם שעומד מאחורי פרשת התרמית.
הנתבע 3 הוא עורך דין שבפניו נחתמו החוזים הקשורים למיזם באנגליה, והוא נתבע אך ורק על ידי הנתבעים 1-5, ביחס להשקעות במיזם זה.
יצוין, כי עורך הדין בפניו חתמו הצדדים לעסקאות לגבי המקרקעין ברומניה, עו"ד ישראל מנדל, אינו נתבע בהליך.
אין מחלוקת, כי מר אהרון פורוש, מתווך, נטל חלק נכבד בשיווק המקרקעין, הוא זה שהביא את התובעים, למעט את התובע 9, למשרד הנתבעים, והוא זה שתיווך בעסקאות. הנתבעים טוענים, בהקשר זה, כי ככל שהיו מצגי שווא ותרמיות כלפי התובעים, הרי שהם לא היו מודעים להם, לא נטלו בהם חלק, ואלו היו מנת חלקו של פורוש בלבד, אשר הציג את העסקאות לתובעים, ואף הוזהר לא פעם על ידי הנתבע 1, שלא לפזר הבטחות, היות ואין כל ודאות ביחס להצלחת ההשקעות, שכן מדובר בעסקאות הכוללות סיכונים. פורוש אינו נתבע בתביעה והוא הובא כעד מטעם התובעים.
יאמר כבר עתה כי כתב התביעה כולל טענות כוללניות. אין הוא מתייחס פרטנית בצורה ברורה לכל אחד מהנתבעים, תוך ייחוס חלקו בנטען, באופן שמקשה עד מאוד בבחינת הטענות שהינן טענות כבדות משקל מעצם טיבן וטבען.
עוד יצוין, כי במסגרת סיכומיהם העלו התובעים טענות חדשות הנוגעות להרמת מסך. טענות אלו לא עלו בכתב התביעה או בתצהירי העדות הראשית, לא הובאו ראיות לגביהן, לא ניתנה לנתבעים ההזדמנות להתגונן מפניהן, ולפיכך אין מקום לדון בהם במסגרת פסק הדין.

התובעים העידו בפניי וכן הגישו חוות דעת של מומחה לדין הרומני, ושל מומחית לדין האנגלי, אשר נחקרו על חוות דעתם.
הנתבעים העידו בעצמם, ותצהירים נוספים שהוגשו מטעמם נמשכו בהעדר התייצבות לחקירה נגדית. הנתבע 1 צירף לתצהירו גם מסמכים בשפה הרומנית, ללא צירוף תרגום מתאים. אציין כבר עתה, כי לא ניתן לבסס ממצאים על תוכן מסמכים אלו, למעט אלו שקיימת אליהן התייחסות בחקירת המומחה.
בהקשר זה, של אי-הבאת ראיות נוספות, כל אחד מן הצדדים טען בסיכומיו כי על הצד שכנגד מוטל היה להביא לעדות את עו"ד אנדי שוורץ, או את עו"ד ישראל מנדל, שטיפלו מטעם החברות באנגליה וברומניה בצד המקצועי של העסקאות, וכי הימנעות מלזמנם לעדות פועלת לחובת הצד שכנגד.

אנגליה

טענות התובעים 1-5 כנגד נתבעים 1-3: פרשת ההשקעות באנגליה
התובעים 1-5 טוענים, כי הנתבעים 1 ו-3 הציגו בפניהם מצגת ממוחשבת הכוללת את פרטי התוכנית לגבי מקרקעין באנגליה, כמו גם מסרו להם דפי הסבר בנושא השקעתם ( נספחים 1 ו-2 לתצהירי התובעים 1-5). לטענתם, ההטעיות שבוצעו כלפיהם, הינן כדלקמן:

הראשונה – הטעיה אשר לטיבה ולמהותה של חברת GHC, איתה גרמו להם הנתבעים להתקשר בחוזה. בעוד שנטען להיותה חברה המתמחה בנדל"ן באירופה, אשר עוסקת באיתור נכסים מניבים, בפיתוח והשבחת נכסים וקרקעות וייזום פרויקטים למגורים ולמסחר באזורים אטרקטיביים בעלי פוטנציאל צמיחה גבוה, וכי מדובר בחברה מתמחה בהשקעות נדל"ן מניבות תשואה גבוהה ובעלות ערך מוסף למשקיע, בפועל התברר, כך התובעים, כי מדובר בחברה שהוקמה רק ביום 1.3.2006 ונמחקה מהמרשם ביום 4.12.2007.
כמו כן, ובניגוד לנטען בדפי המידע שנמסרו לתובעים טרם החתימה על ההסכמים, לפיהם לחברה משרדי אדריכלות ומשרדי ניהול ופיתוח מהטובים באירופה, המבצעים עבורה את מכלול הפעולות הקשורות לבדיקת עסקאות ונכסים, הערכת מגמות בשוק המקומי, שמאות נכסים, ניהול ופיתוח נכסים שנרכשו וייזום פרויקטים לבנייה, התברר שבפועל מדובר בחברה שלמעשה כתובתה הרשומה היא תיבת דואר ברשת חנויות בשם "Mailboxes etc." המספקת שירותים של תיבות דואר.
השנייה – הטעייה ביחס להתחייבות לפתח את המקרקעין. בעוד שבדפי המידע שנמסרו לתובעים טרם ההסכם, הוצהר כי החברה תגיש לרשויות תכנית שתוכיח את כדאיות שינוי הייעוד של הקרקע, וכי החברה תבצע את כל הפעולות הנדרשות בכדי להפוך את המקרקעין למקרקעין לבנייה, בהתאם להתמחותה, כאשר עד אותה עת, בהתאם למצג, הופשרו על ידי נציגי החברה אלפי דונמים של קרקע חקלאית באזור, בפועל, כך נטען, אין מחלוקת כי לא בוצע שינוי ייעוד של הקרקע, ולא נעשה דבר במקרקעין בניגוד למצגים שניתנו לתובעים.
השלישית -ביחס למצג לפיו תירשם הקרקע בבעלות ע"ש התובעים, ובהסכם למול החברה, נקבע במפורש כי הקרקע תירשם על שם המשקיעים וכי יומצא להם אישור על בעלותם בקרקע. בפועל, לטענת התובעים, נרשמו הערות אזהרה לטובתם בלבד, הבעלות נרשמה על שם חברת GHC, ובהמשך, עם פירוק חברת GHC הופקעו המקרקעין בשלב ראשון לטובת הממלכה, ולאחר מכן לטובת הוד מלכותה, באופן שלא נותרו כל זכויות רשומות על שם התובעים.
הרביעית- בהתחייבות לפיה ההשקעה תניב תשואה של מאות אחוזים. לטענתם התחייבות זו ניתנה בחוברת המידע שסיפקו הנתבעים בשלב המשא ומתן, בה מופיע כי כל מי שיחזיק בבעלות על הקרקע ייהנה מצמיחה של מאות אחוזים עם שינוי ייעוד המקרקעין, ממקרקעין בעלי ייעוד חקלאי, למקרקעין בעלי ייעוד למגורים. בפועל, כך התובעים, ירדה ההשקעה לטמיון.
החמישית- ביחס להצגת מצג לפיו נמכרת הקרקע במחיר מוזל, בעוד שבדיעבד התברר לתובעים לטענתם, כי המקרקעין נרכשו ביום 3.4.2006 על ידי חברת GHC, בסכום השווה ל- 190,000$ ס"ה ונמכרו בסך כולל של 1,260,000 $ בסמוך לאחר מכן, ל- 42 משקיעים. כך למעשה, נמכרו המקרקעין מלכתחילה לתובעים במחיר שהוא פי 6.6 מערכן האמיתי, וממילא, לא היה סיכוי כי אלו יניבו את התשואה המובטחת.
השישית- בהצגת מצג שווא ביחס לטיבם של המקרקעין ולמיקומם הגיאוגרפי. בעוד שנטען להיות המקרקעין קרקע חקלאית הסמוכה לעיר מנצ'סטר המיועדת לפיתוח, התברר כי הקרקע מרוחקת כ-100 ק"מ משם, בשטח פתוח באזור כפרי, המיועד בהתאם לתוכניות החלות עליו, לשימושים של חקלאות וייעור, כי לא קיימות כל תכניות לפיתוח המקרקעין מאחר ומדיניות התכנון החלה על המקרקעין הנידונים נועדה לצמצם פיתוח שנועד לפגוע באופיו הכפרי של האיזור, וכי קיים עודף של יחידות מגורים באזור. כפועל יוצא, לא צפויה הייתה להישקל האפשרות לפיתוח האזור בטווח של 10-15 שנים לפחות.
השביעית- ביחס לטענה כי חברה בינלאומית גדולה תהיה מעורבת בפרויקט, בעוד שעיון ברשימת המשקיעים, כפי שמופיעה בנסח רשם המקרקעין האנגלי, מעלה, כי כולם אזרחי ישראל ללא יוצא מן הכלל ואין חברה בינלאומית מעורבת כלל.

התובעים טוענים כאמור, כי אף שהנתבעים 1 ו-3 עמדו ב"חזית פרשת המרמה", הרי שגם הנתבע 2 נטל בה חלק פעיל, היה בין יוזמיה וכיוון את מהלכיה.
לטענתם, הנתבע 1 חב בהשבת הכספים מאחר ומילא חלק מרכזי בשיווק ובשכנוע התובעים, ביצע כלפיהם תרמית כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, וכן ניהל מו"מ בחוסר תום לב קיצוני.
הנתבע 2 חב לטענתם, בהיותו שותף מלא של הנתבע 1 בפרשת ההשקעות באנגליה, ובהיותו יוזם העסקאות ומי שנשא בשכר טרחת הנתבע 3, וכן מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בהיותו משתף, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או מחדל, או מצווה, מרשה, או מאשרר את מעשי הנתבעים 1 ו-3.
ראיה לאחריותו מנסים התובעים לבסס על כך, שבתביעה קודמת שהגישו אחרים ביחס לאותם מיזמים השיב הנתבע 2 לתובעים את כספם. התובעים מבקשים לדחות את טענתו כי הדבר נעשה בשל איומים וסחיטה.

הנתבע 3 חב לשיטתם בהיותו מי שהשתתף בישיבה מול התובעים, ובהיותו שותף למצגים, ומי שהחתימם על ההסכמים למול חברת .GHC לטענתם למעשיו נודעת חומרה יתרה בשל היותו עורך דין שניצל את מעמדו כדי לשכנע את התובעים לערוך את ההשקעות, והפר את חובותיו כלפיהם, את האמון שנתנו בו, וכן את חובתו לדאוג לרשום המקרקעין על שמם אף שהוסמך ע"י עו"ד שורץ לעשות כן. לטענתם, הם לא היו מיוצגים בעת עריכת ההסכם, נתבע 3 ייצגם לצורך הרישום ובכל מקרה חב להם חובת זהירות אף אם לא ייצגם בהסכם.

תמצית טענות הנתבעים-כללי
הנתבעים טוענים לשיהוי מצד התובעים בהגשת התביעה. לטענתם, מדובר בשיהוי ששינה את מצבם לרעה, שכן מדובר בחברות שפעלו בשנים 2005-2006 והתובענה הוגשה רק בשנת 2012.
בנוסף, טוענים הנתבעים להיעדר יריבות בינם לבין התובעים. לטענתם, התביעה אינה אלא עתירה להורות על ביטולם של הסכמים שנערכו מול חברות זרות, כאשר החברות הזרות אינן נתבעות כלל על ידי התובעים.
לגוף העניין, נטען, כי לא הוצג מצג שווא, וניתן הסבר לסיכון לכל משקיע. הנתבעים מוסיפים, כי העסקה שנערכה למול התובעים קוימה. לטענתם, דווקא מחוות דעתה של העדה המומחית שהביאו התובעים עולה, כי לא רק שהייתה קרקע, אלא שנרשמו הערות אזהרה לטובת התובעים על המקרקעין, והשאלות היחידות בהן דנה חוות הדעת מטעם התובעים, קשורה להפקעה שבוצעה על ידי הממלכה בהמשך, ואינה קשורה לשלב ההתקשרות.
לטענתם, בשנים הרלוונטיות לתובענה פעלה באנגליה חברה, בהתאם להתחייבות בהסכם המכר, רכשה את המקרקעין ורשמה את הזכויות. לטענתם, כל טענות התובעים הן טענות שנופלות בגדר "טעות בכדאיות בעסקה" הנובעת מכך שבסופו של דבר, למרבה הצער, לא הניבו העסקאות תשואה כמצופה, דבר שגרם גם לנתבעים עצמם להפסד ממוני כבד ( לדברי נתבע 1 - לפחות מיליון וחצי יורו), אך טעות כזו אינה יכולה להוות עילה לביטול ההסכם, השבת כספים או כל טענה אחרת. לשיטתם, הגשת התביעה היא ניסיון להפעיל " ביטוח בדיעבד", להשקעתם, וזאת על גב הנתבעים.
הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי מעולם לא הבטיחו לתובעים כל הבטחות או התחייבות לתשואה בשל השקעתם, לא הציגו להם מצגי שווא, ולא " פיתו" את התובעים להשקיע מכספם. ככל שהיו מצגי שווא, אלו היו נחלתו הבלעדית של אהרון פורוש שהביא את פרטי העסקאות בפניהם. לטענתם, העובדה כי פורוש עצמו, אשר דאג להביא את התובעים למשרד ולשכנע אותם להתקשר בהסכמים, לא הגיש תביעה, אף כי גם הוא עצמו רכש זכויות במקרקעין, היא הנותנת שאין ממש בטענות אלו, ומוכיחה כי הוא יודע זאת היטב. הנתבעים מוסיפים וטוענים, שאף אחד מהתובעים לא הכיר את הנתבעים או מי מהם טרם עריכת החוזה, כולם כאחד הגיעו מרצונם וחתמו על ההסכמים, לאחר שקראו והבינו את תוכנם ולאחר שניתנה להם ההזדמנות המלאה לבדוק את מיקום הקרקע או כל נתון רלבנטי אחר. לטענתם, התובעים כולם מיהרו לערוך עסקאות בלי לקרוא את ההסכמים, רק על סמך אמירות ומצגים שהציג בפניהם פורוש, שאינו תובע ואינו נתבע בהליך, ואשר כפי הנראה, הציג להם כי ההשקעה תניב להם מאות ואלפי אחוזים.
עוד טוענים הנתבעים, כי התובעים לא ערכו כל בדיקות משל עצמם באשר לשווים של המקרקעין כיום. הנתבעים טוענים להתנהלות פסולה מצד התובעים, אשר לאחר שנודע להם כי יש כוונה להפקיע את הזכויות במקרקעין לטובת הממלכה, הפגינו אדישות למול זאת, והעובדה שאף אחד מהם לא טרח לפעול ולטפל בנושא הפקעת המקרקעין ולא פנה בעניין לנתבעים, אשר למדו על כך רק עם הגשת התביעה, מוכיחה כי התובעים זנחו את עניינם, כי הם מעוניינים אך ורק לקבל חזרה את כספם היות וההשקעה לא הניבה את הפירות המיוחלים. יתרה מזו, לטענת הנתבעים, אפילו כאשר פנה משרד עורכי דין Farr לתובעים, ביום 13.11.12 ( לאחר הגשת התביעה), בהצעה לרכוש את זכויותיהם, הודיעו לו כי אינם מעוניינים למכור לו את זכויותיהם, דבר המוכיח בעליל כי קיימות להם זכויות בעלות שווי ואין ממש בטענותיהם.
לטענתם, המקרקעין נשוא ההליך קיימים, לא הובאה כל ראייה כי המקרקעין " נבלעו" או " נעלמו", ובמקום לייגע את הצדדים ואת בית המשפט, מן הראוי היה כי התובעים יפנו לטפל באותם מקרקעין באופן מקצועי ומקובל.
לבסוף טוענים הנתבעים, כי בכל מקרה, לאחר רישום הערות האזהרה לטובת התובעים 1-5, חתמו האחרונים על כתבי ויתור כלפי החברה האנגלית או מי מטעמה ( נספח 25 לתצהירו של נתבע 1), ולכן הם מנועים מהגשת התביעה לאור הצהרתם בכתבי הויתור והסילוק שחתמו.

נתבע 1 צירף לכתב הגנתו ( נספח 11 א) הסכמים שכותרתם " אישור והסכם" בין החברה לבין התובעים 1,2,4,5 , מחודש יולי 2007, לפיו ( השיבושים ושגיאות הניסוח במקור א.א):
"2. הקונים מצהירים כי ראו את כל המסמכים הרלוונטיים אודות הנכס ובדקו אותו ומצאו אותו מתאימה לשביעות רצונם. וממלאות את המוסכם בין הצדדים והם מקבלים אתו כמות שהיא ומוותרים ומוחלים על טענת פגם ו/או אי התאמה.
3. הקונים מצהירים כי אין להם כל זכות או קשר או שייכות ו/או תביעה כלפי נציגי חברת G.H.C. וכלפי החברה ו/או ו/או (כך במקור – הח.מ.) מי מטעמה בין במישרין ו/או בעקיפין בין תביעה כספית ובין תביעה אחרת".
4. הקונים מצהירים כי אין להם כל תביעה ואו טענה בין כספית ובין אחרת מכל מין וסוג שהוא, הקונים מצהירים ומתחייבים כי בחתימתם על הסכם זה הם מוותרים ויתור מוחלט על כל זכות ו/או טענה ו/או חוב מכל מין וסוג שהוא אם הייתה להם".

טענת התובעים בהקשר זה היא, כי הם אינם זוכרים שחתמו על המסמך שצורף, חלקם טוענים כי נראה שאין מדובר בחתימתם, אך ככל שמדובר בחתימתם, זו נעשתה בעת קבלת ה"אישור בטאבו", בהיסח הדעת, כאשר סברו כי מדובר בהסכמה סטנדרטית על קבלת האישור, וכי לא הוסבר להם כי מדובר בכתב ויתור. תובע 3 טוען כי לא קיבל כל אישור כזה, ולא צורף אישור כזה חתום על ידו.

בנוסף העלה כל אחד מהנתבעים טענות נוספות פרטניות להגנתו הוא, כדלקמן:

נתבע 1- מר יעקב גרשטנקורן
לטענת הנתבע 1 הוא עבד כמשווק בלבד במיזם האנגלי, בליווי ובייעוץ של עו"ד אנדי שוורץ ממשרד עו"ד יהודה רווה. הנתבע 1 טוען כי הוא הסתמך על מידע שקיבל מעו"ד שוורץ ומהחברה באנגליה. "לא הייתי שותף להחתמה" (ע' 126 ש' 19), ומי שהשתתפו בתהליך החתימה על ההסכמים היו הנתבע 3 ופורוש. לטענתו, פורוש נהג להגיע " חצי שעה לפני וכבר היה יושב עם המזכירה ומכין את החוזה" (ע' 126 ש' 24-26), וזאת תוך הכחשת גרסת התובעים לפיה הנתבע 1 הוא זה שהסביר ושיכנע אותם להתקשר בעסקאות.
בהקשר זה יודגש כי נתבע 1 לא טען כי הנתבע 3 אחראי בשל מצגים כאלה ואחרים, ולהיפך, ככל שיש אחריות למשווק, טען כי הוא נוטל עליו את האחריות, אלא שהשיווק היה אמיתי, נכון, ובתום לב, בהתאם לפרטים שהיו ידועים ונכונים, בעת עריכת העסקאות.

נתבע 2 – מר פנחס ברסלוואר
לטענת נתבע 2, אין לתובעים כל עילה כנגדו, מאחר והוא אינו צד להסכמים שצורפו, ושמו אף אינו נזכר בהם. אין חולק כי הוא לא זה שנפגש עם התובעים; הוא לא זה ששכנע אותם לרכוש את המקרקעין; לא הציג בפניהם מצג כלשהו ולא נטל כל חלק בשלב הטרום חוזי, כמו גם לא קיבל כספים מהתובעים. לטענתו, כל העדויות שהביאו התובעים הינן עדויות סברה, ואפילו בהם לא היה כדי לקשור אותו 2 למצגים כלשהם ולפיתויים כלשהם כלפי מי מהתובעים.
לטענתו, הוא רק קישר בין חברה מחו"ל, בבעלות האחים אייכלר, אותם הכיר ממיזמים נוספים שלו, ובין עו"ד אנדי שוורץ שטיפל בפועל בעסקה, באמצעות הנתבע 1, עמו עמד גם כן בקשרים עסקיים. לדבריו, הוא מעולם לא הרוויח מעסקה זו סכום כלשהו ( ע' 168 ש' 32-33; ע' 169 ש' 1-10), ולא היה מבעלי המניות בחברה האנגלית ( ע' 172 ש' 4-5). הנתבע 2 לא הכחיש כי הוא זה ששכר את המשרד ( ע' 168 ש' 20), והוא שילם שכר טרחה לנתבע 3, אלא שלטענתו, עיקר המשרד שימש לפעולות רבות ולאו דווקא לעסק הנידון.
לטענתו, לא צמחה לו כל טובת הנאה או רווח מעסקאות אלו, על אף שיווק המיזם ממשרדו באמצעות הנתבע 1, ולו היו העסקאות נושאות רווחים, היה מקבל תמורה במיזם אחר שיש לו עם האחים אייכלר, בעלי המיזם, דבר שבפועל לא קרה.

עוד טען נתבע 2 שהסכומים שהוחזרו לחלק מהתובעים, וכן פשרה שהושגה בהליך דומה, הינם תולדה של מסכת איומים והכפשות שנוהלה נגדו ( לאו דווקא מצד התובעים), ערב חתונת בתו, אך אפילו כך, לטענתו, מדובר ברכישת זכויותיהם של אותם תובעים בקרקע ולא בהודאה בטענותיהם, או בפיצוי כלשהו, ואין בכך ללמד על אחריותו כלפי רוכשים כאלה ואחרים.

נתבע 3- עו"ד ישראל ניסנבוים
נתבע 3 טוען להעדר עילה ויריבות כנגדו. הנתבע 3 מאשר כי נפגש עם התובעים במשרד אשר שכן ברח' בית הדפוס 12, אך זאת רק לצורך החתמתם על הסכם הרכישה. לטענתו, לא ייצג את התובעים או מי מהם מעולם, לא קיבל מעולם שכר טרחה מאת התובעים, ולהיפך, הוא המליץ לתובעים להתייעץ עם עו"ד, ואחדים מהם אף אישרו בפניו כי הם עומדים בקשר עם עו"ד, ומשכך אין לו כל חובת השבה כלפי התובעים, או חובה לפצותם שכן לא עוול כלפיהם.
לטענתו, התובעים הם אלו שדחפו והאיצו בו כי ההסכמים יחתמו במהירות, וציינו כי בדקו את טיב המקרקעין. הוא מעולם לא עסק בשיווק המקרקעין, ושכרו שולם לו בגין כל חתימה על ידי עו"ד שוורץ שטיפל בעסקאות.
לטענתו, הוא לא היה רשאי לשנות מאום בהסכמים, שהגיעו בפורמט מוכן מעו"ד שורץ, ותפקידו התמצה בזיהוי החותמים בפניו. בהקשר זה, מפנה הנתבע 3 לסעיף 3.10 להסכמים עליהם חתמו התובעים הקובע:

בסעיף 3.10 להסכמים נקבע:
"ידוע למשקיע כי עו"ד ישראל ניסנבוים מייצג בעסקה זו את החברה".

הראיות
מאחר ולכל תצהיר צורפו מספר נספחים, חלקם בעלי ספרור זהה, לשם הנוחות הנספחים שבפרק זה יסומנו כפי שהם מסומנים בכתב התביעה, אלא אם מצוין אחרת.

ראיות התובעים 1-5:

גירסת התובעים 1 ו-2-קליין ושטינברג:
קליין, התובע 1, הינו ר"מ בישיבה, ובעת עריכת העסקה שימש כראש כולל. לטענתו, טרם לעריכת העסקה התקשר בעסקת מקרקעין באשדוד בשטח שנקרא ה"משולש החקלאי" (עמ' 35 לפרוטוקול).
לעסקה באנגליה, הגיע באמצעות חברו, התובע 2, שטינברג, אשר שמע שיש " רעיון של חברה גדולה באנגליה" (עמ' 36 ש' 9). התובעים 1 ו-2 (קליין ושטינברג בהתאמה), חתמו על ההסכם במשותף. לטענתם, בחודש מאי 2016 נפגשו עם הנתבעים 1 ו- 3, במשרדו של הנתבע 1, " נופים ייזום ושיווק נדל"ן", אשר שכן ברח' בית הדפוס 12 בירושלים, כשבסמוך לו מצוי משרדו של הנתבע 3- עו"ד ישראל ניסנבוים. הפגישה החלה לטענתם, במשרדו של הנתבע 1, ולאחר מכן עברו הצדדים למשרדו של נתבע 3 כשנתבע 1 נכנס ויוצא מן החדר. התובעים העידו כי ידעו בטרם ההגעה לפגישה, כי מדובר בהשקעה באנגליה בקרקע חקלאית, וכי סדר הגודל של ההשקעה הינו בסך 30,000$ ( שלושים אלף דולר ארה"ב).
לטענתם, הנתבעים 1 ו-3 הציגו את עצמם כמומחים בהשקעות נדל"ן בארץ ובחו"ל, ובעלי ניסיון עשיר בתחום. הנתבע 1 הציג בפני התובעים 1 ו-2 מצגת מחשב בת שתי דקות, הכוללת הדמיה של שכונת מגורים בקרבת העיר מידלטון. בפגישה נמסרו פרטי ההשקעה ולפיהם מדובר בהשקעה בקרקע חקלאית בקרבת העיר מנצ'סטר, שתופשר בקרוב לבנייה, ויוקם עליה בקרוב פרויקט בנייה למגורים. הוצג כי בפרויקט הבנייה תטפל חברה אנגלית בעלת ניסיון וידע, וכי מעורבים בכך אדריכלים ואנשי מקצוע אחרים כמו גם חברה בינלאומית ש"תרים את הפרויקט". נטען כי הובטח להם שהשקעה של 30,000$ תהיה שווה בתוך שנתיים-שלוש 300,000$. עוד נטען כי נמסר להם ע"י הנתבעים 1 ו-3 כי הם מצטרפים למשקיע גדול ולאנשים שקנו 70 דונם, והמקרקעין המדוברים, כבר עתה שוויים גבוה יותר מהסכום שהתובעים משקיעים, כך שכל מקרה התובעים יקבלו בעלות במקרקעין שערכם גבוה יותר מהסכום שישלמו. עוד הוצג להם לטענתם, כי לא תהיה בעיה למכור את המקרקעין האלו ובכל מקרה לא יפסידו. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבע 1 הצהיר בפניהם, כי הוא יודע בוודאות שיש מגרשים באזור שנמכרו בסכום גבוה יותר מהמחיר המוצע להם ( ס' 9.6 ו- 10.6 לתצהירי תובעים 1 ו-2 בהתאמה, ע' 37 לפ' וע' 59 ש' 7-9).
התובעים חתמו על הסכם מול חברת GHC ( נספח 13), בפגישה הראשונה שארכה כשעתיים, וזאת ביום 9.5.2006. התובעים 1-2 השקיעו יחד 30,000 דולר ( נספח 14), וקבלו " אישור על בעלות במקרקעין" מאת הגוף " נופים ייזום ושיווק נדל"ן", מרח' בית הדפוס 12 בירושלים ( נספח 15).
לטענת התובעים 1 ו-2, הנתבע 3, עו"ד ניסנבוים, אף הוא היה מעורב במסע השכנוע, באומרו כי מדובר בעסקה טובה שכל דונם בה יניב רווח של 200,000$ נטו לאחר מיסוי , בתוך 5 שנים ( ע' 38 ש' 3-6 לפרוטוקול, וע' 40 ש' 10-11). לטענתם, הבינו ממנו שהוא דואג להם כעורך דין, ויוודא שכל מה שנאמר בפגישה ישתקף בהסכם שייחתם, ויהיה נאמן לרשום את הנכס בבעלותם ( ס' 12-13 לתצהיר תובע 1).
לאחר כל זאת, בפגישה שנמשכה כאמור כשעתיים, האיץ הנתבע 1 בתובעים " לסגור עסקה". התובעים חתמו על הסכמים כפי שיפורט בהמשך, כאשר לטענתם הדבר נעשה תוך הסתמכות על הבטחותיהם של נתבעים 1 ו-3.
יוער, כי התובעים אישרו את קיומו של המתווך הנוסף בפרשה, פורוש, ואף אישרו ששילמו לו דמי תיווך ( ע' 36 ש' 14-17 לפרוטוקול וע' 57 ש' 27-31 לפרוטוקול).
כשנה לאחר מכן, במהלך חודש יולי 2007, קיבלו התובעים מסמך. לטענתם סברו כי המסמך מהווה " אישור" על בעלותם בקרקע ( נספח 6 ו- 5 לתצהירי התובעים 1 ו-2 בהתאמה), ונמסר להם כי הפרויקט מתקדם כפי שהובטח ( ס' 24-26 לתצהיר התובע 1). התובע 1 אישר כי ככל הנראה חתם על המסמך הנושא כותרת " אישור והסכם" (נספח 7 לתצהירו), המהווה למעשה כתב ויתור כלפי GHC, אך טען כי לא הבין את תוכנו ( ע' 44 ש' 5-9 לפ'). האישור נמסר לו ע"י אדם בשם יוסי גוטמן, שהגיע לכתובתו, הציג עצמו כנציג בחברה ומסר לו את המסמך ב"פולדר" של החברה וטען שזה ה"טאבו על הנכס", ורק משום כך חתם התובע לטענתו, על " אישור והסכם" נספח 7 לתצהירו, מבלי שהתכוון כלל לוותר על זכויותיו.
לעומתו, טען התובע 2 כי לא חתם על הסכם כזה וחתימתו זויפה ( ע' 55-56 לפרוטוקול).
התובעים הוסיפו, כי בשנת 2008, לאחר שמועות שהסתובבו במגזר החרדי על " נפילות " של אנשים בהשקעות באנגליה, ו"פשקווילים" ברחוב בהן נטען לתרמית של נתבעים 1 ו-2, (ע' 51 וע' 60 ש' 2-4 לפרוטוקול), פנו התובעים לנתבע 1, אשר טען בפניהם במהלך פגישה במלון רמדה, כי שימש רק כאיש שיווק, ומי שעומד מאחורי העסקה הינו הנתבע 2 ( פנחס ברסלוואר). הנתבע טען כי העסקה " השתבשה", וכל המשקיעים הגדולים משכו ממנה ידם, ולא נראה כי הפרויקט יצא לפועל בקרוב. לטענתם, הנתבע 1 הציע להם קרקע חילופית בפרויקט ברומניה, הצעה לה הם סירבו ( ע' 51 ש' 28-33 וע' 62 ש' 1-6 לפרוטוקול וע' 69 ש' 24-28), לאור ניסיון העבר.
התובע 1 טוען כי פנה לנתבע 2, בשיחות טלפוניות, ולטענתו, לא הכחיש הנתבע 2 מעולם כי הוא עומד מאחורי ה"מיזם". לטענתו לאחר מספר התחמקויות, הבטיח הנתבע 2 לתובע כי ישיב לו ולנתבע 1 מחצית מסכום השקעתם לסילוק סופי ומלא של טענותיהם כלפיו, וכי לגבי המחצית השנייה הם יכולים לתבוע את יתר המעורבים ( ס' 31 לתצהיר התובע 1 וע' 50 ש' 2-7 לפרוטוקול). לטענתו, הנתבע 2 שלח לתובע 1 באמצעות אדם מטעמו, צבי פולק, מסמך מוכן של נוסח התחייבות ( נספח 8 לתצהיר התובע 1), לפיו הנתבע 2 ישלם לתובעים 1 ו-2 15,000$ בכפוף לכך שהם לא יתבעו אותו. התובע טוען כי חתם על נספח 8 והשיבו לשליח מטעמו של נתבע 2. לטענתו, הנתבע 2 הפר את התחייבותו ושילם לו תשלום ראשון של 2,500$ באמצעות אותו פולק, ובהמשך 6,500$ נוספים בתשלומים קטנים באמצעות אחד, נחמן רוטנר, ובס"ה סך של 9,000$. ( ס' 34-35 לתצהיר תובע 1). יצוין, בהקשר זה כי התובע 2 העיד כי לא נפגש או שוחח עם הנתבע 2 עד לתביעה וכל ההתנהלות האמורה בוצעה באמצעות תובע 1, קליין ( ע' 69 ש' 12-23).
לאור העובדה שנתבע 2 השיב לתובעים 9,000 דולר ( ס' 49 לכתב התביעה), הם עותרים לחייב את הנתבעים בפיצוי בגובה ההפרש מתוך סכום ההשקעה ששלמו, בסך של 21,000 דולר.

גרסת רוטמן, התובע מס' 3:
רוטמן, התובע מס' 3, שימש אברך בעת עריכת העסקה ( עמ' 66 ש' 6), ומשמש מנהל בית ספר " בנות ירושלים" בביתר עילית כיום ( עמ' 57 ש' 29).
התובע מס' 3, טוען כי במהלך פגישה שנערכה בינו לבין הנתבעים 1 ו-3 במהלך חודש מאי במשרד " נופים ייזום ושיווק", שוכנע להשקיע מכספו בנדל"ן באנגליה.
רוטמן טען לעניין המצגים שהוצגו בפניו ( עמ' 57 ' 29- עמ' 58 ש' 1-3 ) כדלקמן:
"ש: כשהמתווך אמר לך שיש עסקה, אותו פורוש, מה אמר לך, באיזו עסקה מדובר?
ת: יש איזה שטח באנגליה, זה מגרש ויש התקדמות בשינוי הייעוד של הקרקע וזה ממש בהליכים אחרונים ותוך תקופה קצרה אוכל לבנות שתי וילות על המגרש, זה היה בראשי פרקים ומי שהסביר לי יותר זה הנתבע 1."

לטענתו, היה פעמיים במשרד, "פעם אחת לקחת את הנייר, עיינתי בנייר. ופעם שניה חתמתי" (ע' 250 ש' 4-5.) עוד העיד לגבי פגישה זו " הפגישה ארכה זמן" (ע' 251 ש' 19-20)
רוטמן העיד כי זו הייתה הפעם הראשונה שנפגש עם נתבע 1 ( ע' 259 ש' 27-28), וששמע עליו דרך " המתווך" פורוש ואנשים נוספים, וכי מדובר " בקבלן ובונה" (ע' 259 ש' 29-32).
על פי עדותו, הנתבע 1 הציג בפניו מצגת, אשר תוכנה לא זכור לו במדויק, שבה נראית שכונה האמורה להיבנות בקרקע ( ע' 251 ש' 24-30). התובע הצהיר ( ס' 7, 9 לתצהיר), כי הנתבע 1 הבטיח לו שהקרקע שווה הרבה כסף וערכה יעלה בשנים הקרובות במאות אחוזים. בעדותו טען לגבי המצגים, כי הוסבר לו ע"י נתבע 1 כי מדובר בקרקע חקלאית ( ע' 257 ש' 34) וכי בקרוב תיבנה עליה שכונת מגורים משגשגת ( ע' 258 ש' 2-4). לגבי יתר תתי הסעיפים בסעיף 7 לתצהירו, העוסקים בפירוט מלא של המצגים הנטענים, השיב בחקירתו הנגדית, שאיננו זוכר ( ע' 258 ש' 16-34).
באותה פגישה, כך בתצהירו ( ס' 12), טען הנתבע 1 כי הנתבע 2, פנחס ברסלוואר, עומד מאחורי הפרויקט.
לטענת רוטמן בס' 11 לתצהירו, הנתבע 3 התחייב בפניו כי כל עוד המקרקעין לא יופשרו לבנייה, הסכום שהושקע על ידו יישאר בנאמנות אצלו. יצוין, כי כשנחקר בעניין זה, השיב בחקירתו הנגדית כי אינו זוכר כי נתבע 3 אמר לו כך, אך הוא מסיק זאת מההסכם ( ע' 257 ש' 13-23).
לטענתו, מאחר והאמין כי מדובר באדם אמין ומכובד ( ס' 10 לתצהירו), סמך על הסברי הנתבעים 1 ו-3 ועל האמון הרב שנתן בהם ובפרט בנתבע 3, וחתם על ההסכם בפעם השנייה בה הגיע למשרד ( ע' 254 ש' 7-9).
ביום 10.5.2006 נחתם הסכם בין תובע 3 ובין החברה GHC ( נספח 17). תובע 3 שילם לחברה 60,000 דולר ( נספח 18). אף שצוין בכתב התביעה כי נתקבל אישור רק על 50,000 דולר, מעיון בנספחים עולה, כי קיים אישור על 60,000 דולר.
לשאלה האם שאל התובע את הנתבעים 1 ו-3 שאלות הבהרה לפני שחתם על ההסכם השיב בשלילה " כמו שאני קראתי את החוזה חתמתי על זה ככה" (ע' 253 ש' 10-15,וע' 254 ש' 24,וע' 255 ש' 25-29).
התובע 3 העיד כי סמך על הסבריהם של נתבעים 1 ו- 3 ולא חקר מעבר להסבריהם: "הייתי אצל העורך דין, הייתי אצל הרב יעקב גרשטנקורן. שתי יהודים חרדים. הציגו בפני, קראתי את ההסכם והבנתי שזה דבר סביר. ששתי אנשים כאלה לא יגידו שקר ונתתי אמון בדבר" (ע' 243 ש' 2-5) (ע' 245 ש' 11-14). התובע 3 הצהיר כי לא קיבל כל אישור לבעלותו במקרקעין, ולא חתם על שום מסמך בעניין ויתור על זכויותיו ( ס' 22,23 לתצהירו).
לאחר פרק זמן של כשנה וחצי, כששמע התובע 3 שיש בעיה עם העסקה, דרש התובע 3 שכספו יושב לו. פנייתו זו נעשתה, כך לטענתו, דרך המתווך פורוש ( ע' 241 ש' 7-8).
התובע טען בעדותו כי טילפן פעמים רבות לנתבע 2, מכיוון שפורוש אמר לו שהוא הבוס או אחד השותפים ( ע' 261 ש' 16-23). "טלפנתי לברסלוואר.. .אז הוא אמר לי... הקרקעות ירדו ואין לו עכשיו כסף להחזיר". התובע אישר בעדותו כי לא נפגש עם נתבע 2 ( ע' 263 ש' 24-29), ולטענתו, נודע לו שנתבע 2 עומד מאחורי הפרויקט מכיוון שפורוש אמר לו זאת ( ע' 265 ש' 13-20).
לטענת רוטמן, הוחזר לו סך של 14,000$ על ידי נתבע 2 באמצעות מר נחמן רוטנר, נציגו של נתבע 2 ( ע' 260 ש' 21-30), וסכום זה הופחת מתביעתו.
רוטמן אישר כי שילם למתווך פורוש דמי תיווך בגובה 1,000$ שאותם השיב לו האחרון ( ע' 261 ש' 24-34). לשאלה מדוע פורוש אינו בנתבעים, השיב, כי הסיבה לכך היא שאשתו של פורוש חולה ( ע' 262 ש' 1-3). כמו כן טען התובע כי הכספים ששולמו בגין החוזה נמסרו לפורוש כשליח ( ע' 256 ש' 27-29).
בעניין הפקעת המקרקעין על ידי הממלכה, רוטמן העיד כי קיבל מכתב מהממלכה והעבירו לבא כוחו ( ע' 246 ש' 21-34). בנוסף, אישר רוטמן שאינו יודע מה עלה בגורל הטיפול בעניין ( ע' 247 ש' 1-2). לשאלה מדוע הינו סבור כי " אין קרקע", השיב כי בא כוחו מסר לו כי ברגע שהחברה פורקה הקרקע הופקעה ( ע' 249).
לשאלה מדוע הגיש את התביעה לאחר זמן ממושך, השיב התובע 3 כי שמע ממספר אנשים שהייתה קבוצה שכספם הושב להם ומשכך פנה לבא כוחו ( ע' 243 ש' 6-10).
מאחר ולטענת רוטמן הנתבע 2 החזיר לו 14,000 דולר ( ע' 260 ש' 21-30), הוא זכאי לשיטתו לקבל החזר של 46,000 דולר בגין השקעתו.

גירסת ארנטל, התובע מס' 4:
ארנטל, התובע 4, טען כי נערכה פגישה אחת בינו לבין הנתבעים 1 ו-3 ביום 4.5.2006 במשרדי נופים, שם שכן גם משרדו של הנתבע 3, ובאותה פגישה נחתם חוזה בינו לבין חברת GHC ( נספח 19). סכום הרכישה עמד על 30,000$ וניתן אישור כי התקבל סכום זה ( נספח 20). כמו כן נרשמה לטובתו הערת אזהרה במרשם המקרקעין האנגלי, כאשר נתבע 3 נרשם כבא כוחו ( נספח 21). כן קיבל ארנטל אישור מהחברה על בעלות במקרקעין ( נספח 22). במרץ 2007 מכר ארנטל לטענתו את זכויותיו לשני אנשים שאינם שותפים לתביעה, והוא תובע בשמם ( נספח 23).
ארנטל טען כי " זכורה לי מצגת של 5-10 דקות, הביאו לי את ההסכם באמצע המצגת ולקחו את הכסף – 20 דקות גג חצי שעה" (ע' 64 ש' 30-32 לפרוטוקול). ארנטל כאמור, אינו מכחיש כי מכר את זכויותיו לצד שלישי, אך הסביר כי התביעה מוגשת על ידו מאחר והוא מרגיש עצמו מחויב כלפי אותם צדדים, והוא זה שהתקשר בהסכם עם הנתבע ( ס' 67 לכתב התביעה). ארנטל העיד כי הוא נתבע ע"י צדדים אלו והפקיד כספים בנאמנות אצל הרב סגל, עד לקבלת פסק דין בהליך זה ( ע' 56 ש' 28-32).
ככל שהדבר נוגע למצגים המיוחסים לנתבעים 1 ו- 3, טען ארנטל כי הם מסרו לו דפי הסבר, לפיהם ערכה של הקרקע יעלה בשנים הקרובות במאות אחוזים, וכי אדריכל אנגלי נודע בעל מוניטין בשם ג'יי אשל מעורב בפרויקט הנדל"ן, וכי כאמור, הוצגה מצגת מחשב והדמיה של שכונת וילות שתיבנה על המקרקעין.
כמו כן טוען התובע כי הנתבע 1 אמר לו שמדובר בקרקע חקלאית, שיש הליך תב"ע, ונלקח אדריכל ידוע באנגליה לתכנון הפרויקט ( ע' 58 ש' 7-10), וכי אנשים עשירים מהקהילה רכשו עשרות דונמים במגרשים ( ע' 58 ש' 20-21). לטענתו פגש בנתבע 1 לאחר חתימת ההסכם במלון בירושלים, והאחרון אמר לו שההפשרה של הקרקע עומדת להסתיים ( ע' 63 ש' 30-32).
כאשר נשאל אם ערך בדיקות משל עצמו בטרם התקשר בעסקה השיב: "לא היה זמן לברר. פורוש התקשר אליי איפה אני נמצא אחרי שעניין אותי בפרויקט.. אמרתי לו שאני רוצה עוד לחשוב וגם לגייס את התשלום הראשון.. אז הוא אמר לי פורוש, שהנתבע 1 יאסוף אותי". הוא הוסיף כי הנתבע 1 אסף אותו ב"רכב שרד" למשרד, הכניס אותו לחדר והראה לו קטעי עיתונות ומצגת. "שאלתי אותו אם זה על דונם אחד שתי הווילות והוא אמר שכן.. ולקח ממני תעודת זהות וצילם והכין את ההסכם ואני באותו זמן צפיתי במצגת" (ע' 59 ש' 4-12). ובהמשך: "ש. ההסכם שנחתם חתמת אחרי עיון ת. לא היה לי את הזמן.. יותר התווכחתי על מועדי התשלום מאשר לקרוא את ההסכם" (ע' 60 ש' 19-21). "ש. אתה או איש מקצוע מטעמך נסע למקום להתרשם? ת. אין לי אפשרות... סמכתי עליהם" ( ע' 61 ש' 29-30).
בהמשך הוסיף כי היו שמועות ברחוב שאנשים עשירים קנו, והניח שאם איש עסקים גדול מעורב ברכישת המקרקעין, מדובר בעסקה טובה. (ע' 70 ש' 1-6 לפרוטוקול).
כאשר נשאל ארנטל איזה מצג שהוצג לו באותה פגישה לא היה נכון השיב: "המחיר של המגרש שהם רכשו והציגו לפניי מחיר שלא שווה, שהשטח הוא חקלאי ואי אפשר להפוך אותו למגורים" (ע' 60 ש' 1-5).
ככל שהדבר נוגע לנתבע 3, ציין ארנטל כי מכר את המקרקעין לצד שלישי, ונתבע 3 ייצג אותו גם בעסקה זו, ואף קיבל עליה תשלום ( ע' 56 ש' 21-22). לטענתו, ההסכם למכירת הקרקע לצדדי ג' (נספח 8) נחתם במשרדו של הנתבע 3 ( ע' 64 ש' 7-8).
לגבי ההסכם מול החברה, טען ארנטל כי עו"ד ניסנבוים, הנתבע 3, הציג בפניו את ההסכם, וכששאלו התובע האם יכול להציגו בפני עו"ד מטעמו השיב הנתבע 3 כי אין צורך בכך משום שאין מה לשנות בהסכם, וכי עו"ד ניסנבוים מייצג את האינטרסים של התובע ( ע' 60 ש' 22-27). לטענתו, הוא ידע שהנתבע 3 מייצג את החברה רק לאחר מעשה ( ע' 60 ש' 29).
ארנטל הוסיף וטען, שסוכם שהכספים יוחזקו בנאמנות אצל עו"ד ניסנבוים עד לרישום הקרקע על שמו". (ע' 62 ש' 13).
ארנטל אישר שמי שהציע לו את העסקה והביא אותו למשרד הנתבעים 1 ו-3 היה המתווך פורוש ( ע' 56 ש' 1-4). לדבריו, פורוש הסביר לו כי מדובר בשטח באנגליה, ויש התקדמות בשינוי הייעוד, ותוך תקופה קצרה יוכל לבנות על הקרקע שתי וילות ( ע' 58 ש' 1-2).
כשנשאל לגבי מידת ידיעותיו בעת החתימה השיב ( ע' 61 ש' 19-21) :
"ש. כאשר ידעת שהקרקע היא חקלאית, מישהו אמר לך שיש הוראת חוק שחייבים לשנות את הייעוד שלהם. ת. לא זוכר. הוא אמר שהוא לקח אדריכל. .ש. אתה לא הולך לגור שם ואתה לא יודע מה יקרה עם הקרקע, מה היו הכוונות שלך ת. נתנו לי צפי להכפיל מ- 30,000 דולר ל- 300,000 דולר בתוך שנתיים. (ע' 61 ש' 7-13) ש. הכוונה שלך שאתה קונה את הדונם ובונים עבורך ויעזרו לך גם להשכיר. ת. כן. ש. היה לך כסף לבנות הוילה ת. אמרו לי שכבר אז לא יהיה לי כסף לבנות יוכלו למכור אותו בסכומים.... ש. .. נותנים לך קרקע ב- 30,000 דולר ותוך זמן קצר היא תהיה שווה 300,000 דולר. ת. אם לא הייתי מאמין לא הייתי כאן היום."

בהמשך, כאשר נשאל לגבי פעולותיו עם קבלת המכתב המודיע לו על כוונה להפקיע את המקרקעין, השיב שהעביר לעורכי הדין לטיפול והוא אינו יודע מה נעשה ( ע' 70 ש' 13-22).
ככל שהדבר נוגע למידת ידיעותיו בדבר מעורבותו של הנתבע, העיד התובע כי עד לחתימה על ההסכם לא היה לו כל קשר עם נתבע 2. " רק אמרו לי שהוא שותף. ש. באיזה שלב. ת. אמר לי נתבע 1 כבר בהתחלה" (ע' 66 ש' 14-17 לפרוטוקול). "בהתחלה ידעתי את השם הזה רק לא ידעתי לבטא אותו נכון שהוא שותף וגם אמר לי הנתבע 1 בפגישה הראשונה שבעוד כמה ימים הוא יוצא לאנגליה עם הנתבע 2 לקדם את העסקה" (ע' 66 ש' 22-24).
התובע אינו מתייחס כלל לנתבע 2 בתצהירו, ככל שהדבר נוגע למצגים, אלא מציין בסעיף 7 לו, כי הסתבר לו מאוחר יותר כי המצגים שהציגו לו הנתבעים 1 ו-3 הוצגו לו בהכוונתו של הנתבע 2 ובתיאום אתו. אין התייחסות בתצהיר למקור המידע שהסתבר בדיעבד ומועדו.
בעדותו טען התובע כי: "היחיד שהתייחס לטלפונים שהתקשרו לקבל את הכסף חזרה.. רק הנתבע 2. ש. אתה התקשרת אליו. ת. כן. ש. למה. ת. כי אמרו לי שהוא צריך לדאוג להחזיר את הכסף. לשאלת בית המשפט אני חושב שאייזנברג אמר לי. .. ת. אמר שמישהו ייצור איתי קשר. לקח כמה חודשים ובאמת אחד בשם רוטנר יצר איתי קשר". (ע' 67 ש' 10-19).
כשנשאל התובע האם פגש אי פעם בנתבע 2, השיב בשלילה ( ע' 69 ש' 25-26).
ביום 4.5.2006 נחתם חוזה בין ארנטל ובין חברת GHC ( נספח 19). ניתן אישור כי התקבל סך של 30,000 דולר ( נספח 20), נרשמה לטובתו של ארנטל הערת אזהרה במרשם המקרקעין האנגלי, כאשר נתבע 3 נרשם כבא כוחו של תובע 4 ( נספח 21). כן קיבל תובע 4 אישור מהחברה על בעלות במקרקעין ( נספח 22). במרץ 2007 מכר תובע 4 את זכויותיו כאמור ( נספח 23). התובע הוסיף בעדותו כי הושב לו סכום של 6,000 דולר וכי יש להפחיתו מסכום תביעתו ( ע' 67 ש' 28-31). יצוין כי מידע זה אינו מופיע בתצהירו. עוד העיד ארנטל, כי התבקש לחתום על מסמך המאשר את קבלת התשלום ולא חתם עליו ( ע' 68 ש' 1-7) וכי העביר את הכסף לצדדי ג' שרכשו ממנו את הקרקע ( ע' 68 ש' 8-11).
לטענתו בתביעה, הוא זכאי להפרש בסך 24,000 דולר.

גרסת ברנדמרק, התובע מס' 5:
ברנדמרק תיאר את עיסוקו כמי שיושב ולומד, כמי שבעבר אסף כספים בארץ ובחו"ל, כדי לחתן את ילדיו, וכמי שהיה מעורב ברכישת 11 דירות של ילדיו ( עמ' 158 – 159 לפרוטוקול). כן אישר התובע כפי שיפורט להלן, כי רכש בעבר קרקע באליכין.
בהתאם לעדותו, פגש בנתבעים 1 ו-3 אשר הציגו עצמם כמומחים בהשקעות נדל"ן בארץ ובחו"ל ובעלי ניסיון עשיר בתחום, בחודש מאי 2006 במשרד נופים שבו שכן משרדו של נתבע 3. לטענתו, הגיע למשרד פעמיים, פעם אחת בעת עריכת ההסכם ופעם שנייה " לתת את הכסף" (ע' 153 ש' 8-13). ביום 4.5.2006 נחתם הסכם בין תובע 5 לחברה ( נספח 25), התקבל אישור על תשלום סך של 30,000 דולר ( נספח 26). לזכות התובע 5 נרשמה הערת אזהרה ( נספח 27) ונתקבל " אישור בדבר בעלות" (נספח 28). ברנדמרק הצהיר כי שוכנע על ידי הנתבעים 1 ו – 3 לבצע את העסקה שתניב לו תשואות של מאות אחוזים תוך שנים אחדות. הוא הוסיף, כי הוצגה בפניו מצגת שהרשימה אותו מאוד, ונמסרו לו דפי הסבר בדבר ההשקעה. נוסף על כך, העיד התובע כי הגיע לעסקה באמצעות פורוש, ופורוש אף הוא הבטיח לו הבטחות בנוגע לעסקה ( ע' 159 ש' 19-34):
"ש. אתה באת באמצעותו לעסקה הזו? ת. כן. .. הוא גר לידי (ע' 143 ש' 8-9). הוא אמר שיש דבר כזה, דבר טוב, ושאומרים לו שזה עושה כסף (ע' 143 ש' 18). ש. אתה זוכר איך הגעת לעסקה הזאת? ת. פורוש. ש. זה אתה זוכר בוודאות ת. כן. .. ש. מה הוא הציע? .. ת. שיש עסקה טובה ויכולים לעשות הרבה כסף, אומרים שעושים הרבה כסף. אמרתי לו, בסדר".

כמו כן העיד התובע ששילם לפורוש דמי תיווך שהושבו לו ( ע' 161). התובע הצהיר והעיד כי מעורבותו של נתבע 3 בשכנוע הייתה רבה יותר מאשר זו של נתבע 1:
"ש. מי אמר לך, תשמע, אתה הולך להרוויח מאות אחוזים?.
ת. ניסנבוים.
בית המשפט: אתה דיברת עם ניסנבוים?
ת. ניסנבוים אמר לי. כן." (ע' 149 ש' 12-20)

"אני ישבתי כל הזמן מול ניסנבוים. גרשטנקורן הסתובב" (ע' 155 ש' 7-8)

לגבי מידת הבנתו כיצד תניב השקעתו מאות אחוזים של רווח העיד התובע כי לא הבין כי עלייה של מאות אחוזים תתרחש עקב הפשרה של קרקע חקלאית (ע' 149 ש' 26-34).

"ש. אם היו עושים עסקה ולא עושים כסף.. ש. יכול להיות דבר כזה, שעושים עסק ולא מרוויחים.. ואז מה? אז היית תובע גם?
ת. בטח. את הקרן שלי הייתי תובע." (ע' 169 ש' 9-14).

ברנדמרק העיד כי רכש בעבר קרקע חקלאית באזור אליכין ב- 40,000$, ובעסקה זו ערך בדיקות ועורך דין ייצגו (ע' 170).
"ש. אבל אתה הבנת, כשאמרו לך שאתה הולך להרוויח וכשאמרו לך שזה קרקע חקלאית, הבנת שזה התכונות כמו באליכין.. (קרקע חקלאית שקנה בארץ-א.א)
ת. לא."

כשנשאל למה באליכין לא תובע, השיב ששם מדובר בעסקה ופה ברמאות לכתחילה, אף שלא היה בידו לספק הסבר לגבי מה קיים היום במקרקעין שבאליכין. לגבי יתר הנושאים סביב חתימת החוזה, טען התובע 5 כי אינו זוכר (ע' 155-156).
המתבע 1 צירף לתצהירו (נספח 7) מסמך נושא כותרת "אישור והסכם ", בו מופיע לכאורה סעיף ויתור. בעדותו השיב כי לא זכור לו שחתם על מסמך זה " אני לא מאמין שחתמתי על דבר כזה אבל זה נראה הכתב שלי" (ע' 165 ש' 27-33).
התובע טען בעניין גילוי " התרמית" שנעשתה לטענתו על ידי הנתבעים, כי שמע עליה דרך פורוש ופנייתו נעשתה אל פורוש, האדם שהביא אותו לעסקה ( עמ' 162, ש' 4 – 13):
"ש. .. מי אמר לך שיש איזה אירוע, שקרה פה משהו?..
ת. אצל פורוש.
ש.ת. שאלתי אותו והוא אמר לי שכן, זה פה הכל רמאות". (ע' 151)
"שמעתי, כל הרחוב דיבר במאה שערים. דיברו בבית הכנסת שהפסידו"
"אני חושב שהיו גם כן פשקווילים" (ע' 162 ש' 24).

התובע העיד והצהיר כי פנייתו לתובעים 1 ו- 2, לאחר הגילוי, נעשתה דרך פורוש:

"ש. כשפורוש מגלה לך שיש רמאות, אז בטח דבר ראשון אתה הולך לגרשטנקורן..
ת. אין לי אפילו טלפון של גרשטנקורן. לא מכיר... כל הרחוב דיבר אז,.. שזה הכל רמאות.. בגלל זה, מה לי ללכת?" ( ע' 152 ש' 9-15)

לשאלה בדבר מעורבותו של נתבע 2 העיד התובע שאינו מכיר את הנתבע 2, לא נפגש איתו, לא זוכר שדיבר עימו בטלפון, ואף לא ידע לענות האם תובע אותו או לא.

"ש. אותי אתה תובע? ת. לא. לא יודע" (ע' 176 ש' 1-19).

התובע הצהיר והעיד כי קיבל מאת הנתבע 2 סך של 12,000$, באמצעות מר רוטמן שטען בפניו שהוא קשור לעסקה. התובע צירף לתצהירו ( נספח 8) מסמך נושא כותרת " הסכם ביטול" (הסכם שאינו חתום) שם בסעיף 2 נרשם " החברה תחזיר את מלוא סכום ההשקעה למשקיע וזאת בהתאם ללוח הפירעון כדלקמן".
לשאלה מדוע הוא תובע ענה: "מכיוון שהפסיק לשלם". (ע' 167).
לשאלה בדבר פעולותיו, עם קבלת המכתב בדבר הפקעת המקרקעין על ידי הממלכה, השיב:

" העורך דין עשה מה שצריך. מה אני צריך לדעת". (ע' 175 ש' 29). ברנדמרק הוסיף כי פורוש " הכניס אותו לבוץ" (ע' 172 ש' 20-21). יצויין כי העד נכח בעדותו של פורוש, ועדותו נשמעה מיד לאחריו ( ע' 143 ש' 4).
נתבע 2 השיב לתובע 5 12,000 דולר, ולטענתו יש להשיב לו 18,000 דולר נוספים, שהם ההפרש בין סכום ההשקעה לסכום ההחזר.

עדות פורוש-המתווך ביחס למיזם באנגליה
בתצהירו אישר פורוש, כי הוא זה שהביא למשרד בו ישב הנתבע 1 את הנתבעים 3-5 לצורך השקעה במיזם מידלטון באנגליה. לטענתו, הנתבע 1 הציג בפניהם מצגת כוזבת בדבר פרויקט הנדל"ן אשר אמור להיות מוקם במקום בתוך שנים אחדות, וטען בפניהם כי ירוויחו מאות אחוזים בגין השקעתם, וכי הוא העביר כספים בחלק מהמקרים לנתבע 1 ובחלק לנתבע 3.
יצויין, כי פורוש, המוצג ע"י התובעים כעד ניטרלי, אינו מייחס מצגים כלשהם לנתבע 3 ( סעיפים 8 ו-9 לתצהירו).
פורוש אישר כי בעת הרלבנטית, החזיק ברישיון תיווך מקרקעין ( עמ' 110 ש' 5-9).
בעדותו טען כי המצגת הייתה שקרית, וכי הנתבע 1 הבטיח לתובעים רווח של מאות אחוזים. העד עמד על כך כי הוא עצמו לא הבטיח לתובעים דבר, אלא הביא אותם למשרד, והנתבע 1 הוא זה שהבטיח לתובעים הבטחות מפליגות ושקריות ( עמ' 113 ש'22, עמ' 116 ש' 6-26, עמ' 119 ש' 28-34 עמ' 120 ש' 7-8, עמ' 123 ש' 29-31, עמ' 125 ש' 6-7, עמ' 128 ש' 30-31).

ריכוז המסקנות העובדתיות העולה מעדויות התובעים 1-5 לעניין עסקת אנגליה הינן כדלקמן:

כל התובעים העידו כי נפגשו עם נתבעים 1 ו- 3 במהלך חודש מאי 2006 במשרד ששכן בירושלים תחת השם " נופים ייזום ושיווק".
לפגישה זו קדם מידע שקיבלו התובעים על ההשקעה המדוברת. תובעים 3-5 העידו כי מר פורוש הוא זה שהסביר להם אודות ההשקעה. תובעים 1 ו-2 העידו כי קיבלו מידע אודות ההשקעה מאדם בשם שמואל חנון, שהיה שליח של פורוש, וכי ידעו מראש את גובה הסכום הנדרש להשקעה. התובעים העידו כי פורוש קיבל מהם דמי תיווך בגין השקעה זו. חלק מהתובעים העידו כי הכספים בגין ההשקעה עברו דרך פורוש.
פורוש אישר בעדותו כי הוא היה מתווך בעסקה, והוא הביא את המשקיעים למשרד, והיה נוכח בזמן הפגישות עמם.
התובעים העידו כי בפגישה בה פגשו לראשונה את נתבעים 1 ו-3, הובטח להם על ידי נתבעים 1 ו-3 כי השקעתם בקרקע תניב רווחים של מאות ואלפי אחוזים, הוצגה להם מצגת ממוחשבת ונמסרו להם דפי מידע על ההשקעה.
פורוש עצמו לא אישר את הטענה כי הנתבע 3 היה שותף למצגים.
התובעים העידו כי הוסבר להם על ידי נתבע 1 כי מדובר בהשקעה בקרקע חקלאית.
בסיום אותה פגישה חתמו התובעים על הסכם ההשקעה מול חברת GHC, ללא שבדקו את ההסכם ואת מהותו וטיבו. התובעים אשרו כי ההסכם נחתם על ידם ללא שביקשו לבצע בו כל שינוי, חלקם אפילו לא קראו את ההסכם בעיון. התובעים לא ערכו בדיקות חיצוניות, לא התייעצו עם עו"ד מטעמם, ולא דרשו מסמכים והסברים נוספים. לטענת התובעים, הם סמכו על הנתבע 1 ועל נתבע 3, אשר פגשו בהם לראשונה באותו יום, ועל הסבריהם ומצגיהם כפי שנטענו על ידם, וחתמו על ההסכם או ביום הפגישה הראשונה, או סמוך לאותו מועד.
התובעים כולם העידו כי לא פגשו בנתבע 2 עובר לחתימת ההסכם, ואף לאחריו. חלק מהתובעים העידו כי פורוש או נתבע 1 הבהירו להם כי נתבע 2 הוא אחד מהשותפים בעסקה.
התובעים העידו כי לאחר שמועות ברחוב החרדי " שמועות במקווה", בחסידויות השונות ובבתי הכנסת, ו"פשקווילים" שנתלו ברחוב כנגד הנתבעים 1 ו- 2, בדבר " תרמית" פנו חלקם לנתבע 1 וחלקם לפורוש, אשר לטענתם, הפנו אותם לנתבע 2. תובע 5 אף העיד כי אינו יודע אם הוא תובע את נתבע 2 אם לאו.
חלק מהתובעים העידו כי תביעתם כנגד נתבע 2 הוגשה בעצת עורך דינם, אשר ערך ברור שהעלה כי נתבע 2 " עומד מאחורי כל התיק הזה", חלקם טענו כי השבת הכספים על ידי נתבע 2, היא הסיבה להגשת התביעה כנגדו.
התובעים העידו כי נתבע 2 השיב להם, באמצעות נציגו, סכומי כסף שנעו בין 6,000$ ל- 12,000$.
התובע 1 צירף לתצהירו ( נספח 8) מסמך נושא תאריך 8.7.09 הממוען לנתבע 2 לפיו הצהיר כי עם קבלת סכום של 15,000$ לא יהיו לו כל תביעה או טענה כלפי נתבע 2 או כל תאגיד הקשור אליו. התובע 1 אישר כי הושב לו סכום של 9,000$, והינו תובע את הנתבע 2 מכיוון שהאחרון הפסיק לשלם לו. התובע 1, סירב לאשר כי הפסקת התשלומים בוצעה מכיוון שסירב לחתום על המסמך, ובכל מקרה הפחית את הסכום שהושב לו מהסכום שנתבע על ידו במסגרת התביעה.
התובע 5 צירף לתצהירו ( נספח 8) מסמך נושא כותרת " הסכם ביטול" שאינו חתום, בין " המשקיע" לבין חברת GHC לפיו יושב למשקיע מלוא סכום השקעתו בהתאם ללוח פירעון. התובע הצהיר כי הושב לו סכום של 12,000$ מתוך 30,000$, וסכומי ההחזר מצוינים על גבי המסמך, בהתאם למועד ביצוע התשלומים.
בשנת 2012 קיבלו התובעים מכתב לפיו, מכיוון שהנכס הוכרז כ"נכס עזוב", הקרקע מוחזרת לרשות הממלכה, אשר רשאית להעניק זכות בעלות חדשה בנכס. עוד בהתאם למכתב, "ההערה המגבילה שהוספה למרשם לטובתך בתאריך 1 במאי 2007 תישאר במרשם". (נספח 16 לתצהיר תובע 1, נספח 5 לתצהיר תובע 3). התובעים הבהירו כי לא טיפלו בהפקעת המקרקעין על ידי הממלכה, אלא העבירו את הודעת ההפקעה לעורכי הדין ולא ידוע להם מה עלה בגורל הטיפול בנושא זה ( ע' 246 ש' 21-34; ע' 175 ש' 29).

ההסכמים
כל ארבעת ההסכמים שנחתמו ע"י התובעים זהים, פרט לכך שבסעיף 2.1 להסכם עליו חתמו התובעים 1 ו-2, לאחר המילים " בגין העברת התשלומים יהיה הרוכש בעלים על 1,000 מ"ר ( במושע) בפרוייקט" הוספו המילים בכתב יד " הממוקם צפונית למנצ'סטר במחוז מידלטון המסומן בשטר בעלות 742588".

הוראות ההסכמים הרלבנטיות הינן כדלקמן ( השיבושים ושגיאות הכתיב הינן במקור):

בהואיל הראשון נקבע :
"הואיל : ושוק הקרקעות באנגליה נוסק אל על עקב פעילות ערה של יזמים בתחום ההשבחה כתוצאה ממשבר דיור חמור הפוקד את אנגליה".

בהואיל השני נקבע:
" והואיל: והמשקיע מצהיר כי בדק ומצא שבעקבות האמור לעיל נפתחו בפני משקיעים זרים הזדמנויות עסקיות רבות וניתנה להם ההזדמנות הנאותה להשקיע כספים במיזמים ופרוייקטים שונים באנגליה, במטרה להגדיל את רווחיהם בהתאם לרמת הביקושים לקרקעות לבנייה".

בהואיל השלישי להסכם נקבע :
"והואיל: והמשקיע מבקש להשקיע במיזם נדל"ני באמצעות החברה בקרקע חקלאית וזאת לאחר שבדק ומצא שההשקעה המדוברת מתאימה לו וליכולותיו הכלכליות, והוא מבקש ליהנות מהיתרונות הצפויים בהשקעה מעין זו."

בהואיל הרביעי נקבע:
"והואיל: "והמשקיע מעוניין להשקיע כספים בקרקע תוך הסתמכות על שיקול דעתם המקצועי של מנהלי החברה הכל כאמור להלן בהסכם זה."

בהואיל השישי נקבע:
"והואיל: והצדדים מצהירים, כי החתימה על הסכם זה יוצרת ביניהם יחסים משפטיים ומסחריים ראויים עד להעברת הזכויות בבעלות הקרקע"

בהואיל השביעי נקבע:
"והואיל והצדדים מצהירים, כי רצונם להתקשר עפ"י תנאי ההסכם בלבד, וזאת אף אם יתברר בזמן אמת כלשהוא כי תנאי כלשהו מתנאיו נוגד דין כלשהו, וכל צד יהיה מנוע מלהעלות טענת אי חוקיות או אי קבילות או העדר הסכמה מודעת ומפורשת וכדומה:"

בסעיף 2.2 להסכמים נקבע:
"בהפקדת התמורה בידי חשבון החברה או לחילופין חשבון עו"ד ישראל ניסנבוים בסיום התשלום החברה תמציא לרוכש את מלא המסמכים הרלוונטיים המוכיחים את בעלות הרוכש בקרקע ללא כל שעבוד או משכון לצד ג'".

בסעיף 2.3 להסכם נקבע:
"החברה מתחייבת לפעול בכל עניין הנוגע לרכישת הקרקע ו/או שינוי הייעוד שלה על פי מיטב נסיונה ושיפוטה המקצועי, תוך שהיא מתחייבת להמציא לידי הרוכש (בסיום התשלומים) אישור בעלות על הקרקע".

בסעיף 3.7 להסכם נקבע:
"החברה תישא בהוצאות ועלויות שונות בגין אחזקת הנכס לרבות מיסים. ארנונה. אגרות והיטלים ותשלומים עירוניים וממשלתיים או אחרים שיחולו על הקרקע עד העברת הבעלות, הרוכש יישא בהוצאות ועלויות שינוי הייעוד באופן יחסי ועם בקשת החברה"

בסעיף 3.8 להסכם נקבע :
"למשקיע ידוע כי הסכם זה הוא סופי ומחייב וכי כל סיכום קודם או מצג או התחייבות שבעל פה לא יחייבו את הצדדים".

בסעיף 3.9. נקבע:
"המשקיע יחתום במעמד החתימה על הסכם זה על יפוי כוח בלתי חוזר אפוסטילי בנוסח שיימסר לנו על ידי החברה המייפה את כוחה של החברה או עו"ד בין היתר, לרישום הזכויות על שם הרוכש".

בסעיף 3.10 להסכם נקבע:
"ידוע למשקיע כי עו"ד ישראל ניסנבוים מייצג בעסקה זו את החברה".

מסמך האישור וההסכם שהוצג ביחס לתובעים 1-2, 4 ו-5.
האישור שקיבל כל אחד מן התובעים הנ"ל ביום 20.7.2007 ( דוגמת נספח 6 לתצהיר קליין), נושא כותרת " אישור על בעלות במקרקעין " האישור הוא בשפה האנגלית, ה"נידון" מופיע כ"זכויות בהתאמה לרישום בספרינו" והוא מהווה אישור כי בספרי החברה נרשמה זכות למקרקעין בגודל המופיע בהסכם ליחידת מקרקעין.

במסמך האישור וההסכם מאותו תאריך, הנושא כותרת " אישור והסכם" מופיעים, בין היתר התנאים הבאים ( שגיאות ושיבושים במקור):
"הקונים מצהירים כי ראו את כל המסמכים הרלבנטיים אודות הנכס ובדקו אותו ומצאו אותו מתאימה לשביעות רצונם וממלאות את המוסכם בין הצדדים והם מקבלים אותו כמות שהיא ומוותרים ומוחלים על טענת פגם ו/או אי התאמה" (סעיף 2 ).

"הקונים מצהירים כי אין להם כל זכות או קשר או שייכות ו/או תביעה כלפי נציגי חברת G.H.C. וכלפי החברה ו/או מי מטעמה בין במישרין בין בעקיפין בין בתביעה כספית בין בתביעה אחרת" (סעיף 3 לאישור והסכם).

"הקונים מצהירים בזאת כי בחתימתם על הסכם זה נעשית ברצון וללא כפייה מכל סוג שהוא ו/או אונס ומצהירים כי חתימתם נעשית לאחר שיקול דעת מעמיק ורצון חופשי".(סעיף 5 לאישור והסכם).

חוות הדעת של המומחית לדין האנגלי, הגב' קרוליין וולש מטעם התובעים

ההתקשרות למול התובעים נעשתה באמצעות חברה שהתאגדה באנגליה, בשם Global Housting & Construction Ltd ( להלן: "GHC" "החברה"), אשר הייתה רשומה כבעלת המקרקעין באנגליה. התובעים טוענים כי החברה אינה אלא " חברת קש".

כאמור, במהלך חודש מאי 2007 חתמה החברה כאמור, על הסכמים מול התובעים 1-5 למכירת חלקים בשטח שנרכש על ידה:
התובעים צירפו לתצהירי העדות הראשית מטעמם, חוות דעת של מומחית מטעמם לדין האנגלי, עו"ד קרוליין וולש, בעניין החברה והמקרקעין אשר נרכשו על ידה. חוות הדעת הינה למעשה תשובות לשאלות ספציפיות שנשאלה ע"י ב"כ התובעים, וממנה עולים הדברים הבאים:
החברה, התאגדה בבריטניה ונרשמה ביום 1.3.2006. בעלת מניותיה היחידה הייתה חברה משוויץ בשם LAMINTEX ASSETS INC.
הנכס הינו נכס מקרקעין באנגליה הידוע כ:Land on the south side of Carr Lane Middleton Morcambe מס' נכס LA742599.
ב-3.4.2006 רכשה החברה את הקרקע באנגליה נשוא הפרשה ( ביחד עם נכס נוסף), בעלות כוללת של 106,515 ליש"ט, בהתאם לדיווח לרשם המקרקעין.
בלשכת רישום המקרקעין של בריטניה נרשמו ביום 1.5.2007 " הערות אזהרה" לטובת 44 אנשים וביניהם התובעים 1-5. ( הערות 37, 23, 11, 34, 24 לתובעים 1-5 בהתאמה).
החברה רשומה כבעלים של הנכס בנסח. החברה נמחקה מהמרשם ביום 27.11.2007, ופירוקה הושלם עם הפרסום ברשומות ביום 4.12.2007. מיום זה החברה אינה קיימת כישות משפטית והסטטוס שלה הינו " חברה מחוקה". החברה נמחקה על ידי רשם החברות באנגליה לפי סעיף 652 בחוק החברות האנגלי, לפיו יכול הרשם למחוק חברה ביוזמתו, אם הוא סבור כי היא אינה פעילה. על פי הוראות החוק, על הרשם להודיע לחברה כי הוא עומד למחוק אותה ובהעדר תשובה, רשאי הרשם לפרסם הודעה בעיתון הרשמי ולמחוק את החברה. על פי בדיקת המומחית, בעת מחיקת החברה, מזכיר החברה ( אשר בדרך כלל מטפל בצד האדמיניסטרטיבי של ניהול החברה) היה Coddan Secretary Service LTD., והדירקטורים של החברה היו Coddan Managers Service LTD.
לפי נסח המקרקעין, רשומות בנכס 42 הערות אזהרה לטובת אנשים שונים ( מעיון בנסח שצורף נספח ד' לחוות הדעת עולה כי ישנן 44 הערות א.א). על פי נוסח ההערות המופיעות בנסח, מטרת ההערות היא למנוע רישום עסקאות אחרות בקשר לנכס ללא הסכמותיהם של הזכאים על פי הערות האזהרה. אין להערות אזהרה אלו משמעות קניינית.
אין מניעה בחוק האנגלי לרשום זכויות בעלות בנכסי מקרקעין על שם אזרחים זרים.
היות שהחברה נמחקה, ולפי הדין הנוהג באנגליה, הבעלות בנכסים ללא בעלים עוברת לממלכה. הממלכה אינה מחויבת לקבל את הבעלות בנכסים אלה, והיא רשאית לוותר עליהם. בהתאם לחוות הדעת, כפי שעולה מהנסח, ביום 30.4.2012 ויתר ב"כ הממלכה על זכויותיה בנכס. מאחר שהממלכה ויתרה על זכויותיה בנכס, לפי הדין הנוהג, הבעלות בנכס כזה עוברת למלכה. מאחר שהנכס נמצא במחוז Lancashire הוא שייך ל- Duchy of Lancaster ( נכסי המלכה באזור זה) ונציגיו יחליטו מה יעשה בו בעתיד בהתאם לאינטרס המלכה.
לאור העובדה שהנכס אינו בבעלות החברה, אין נפקות להערות האזהרה שנרשמו לטובת התובעים. המומחית צרפה לחוות הדעת את ההודעה בדבר הפקעת הנכס מיום 16.5.2012 וכן מכתב מיום 4.10.13, בו הוצע לבעלי הערות האזהרה לקנות את הנכס במחיר שיוסכם, או לחלופין לפנות לבית המשפט לתבוע את זכויותיהם בנכס, ככל שישנן. לטענת המומחית אין ודאות כי בקשה כזו תתקבל, ומנגד עלויות ניהול הליך משפטי באנגליה כרוכות בהוצאות משפטיות ניכרות לבעלי ההערה הישראלים.

ביום 3.7.2016 נחקרה המומחית ע"י ב"כ הצדדים, ואף השיבה לשאלות בית המשפט.
המומחית אישרה כי כל המסמכים, למעט מכתב עורך הדין Farr, אשר צורף על ידה נספח ו', לגבי אפשרות רכישת הזכויות מן התובעים, לאחר ההפקעה, הוצאו על ידה באמצעות שימוש במערכת האינטרנט. העדה אישרה גם כי בכל שלב ניתן לפנות ולעתור לקבלת הזכויות חזרה בנכס, וראו עמ' 31 ש' 17-20 לפרוטוקול:
"ת: יש שלושה שלבים- יש את השלב הראשון שאז הנכס של החברה, השלב השני, פירוק החברה ואז הנכס עובר על פי חוק לממלכה. השלב השלישי הוא שהנכס עובר למלכה. בשלב שזה עובר לממלכה, אז שוב יש אפשרות לפנות דרך בית המשפט או ישירות לשם ולראות אם הם מוכנים למכור חזרה את הנכס"

וכן בעמ' 32 ש' 22 -24 לפרוטוקול:

"...אבל באופן תיאורטי יש אפשרות לנסות לתבוע ולהוכיח. בדרך כלל זה להחיות שוב את החברה, זאת זכות של הדירקטור ושל בעל מניות בתוך 6 שנים. אם כבר הנכס נמכר, תיאורטית אולי יש אפשרות לתבוע את המדינה".

ובהמשך, בעמ' 34 ש' 3-14:

"ש: האם הרישום ע"ש הממלכה דומה לרישום אצלנו שנעשה לגבי מקרקעין אצל האפוטרופוס על נכסי נפקדים כדי שלא יווצר ואקום רישומי, אבל אין בכך למנוע מבעל הזכות להוכיח את בעלותו ולשחרר את הקרקע לידיו?
ת: בשלב הראשון הנכסים אכן עוברים לממלכה שהיא בעצם מישהו שמייצג את המלכה ואת החלק המסוים שנקרא הדוכסות, או יותר המלכה בתפקיד הדוכסית. באותו שלב יש אפשרות לנהל ויש אפשרות לוותר. בתוך הניהול אפשר למכור ולשמור. כאן החליטו לוותר. ברגע שמוותרים, בעצם הבעלות פוקעת והנכס עובר על פי חוק בעלות על של המלכה ואז הנכס לא קיים כנכס נפרד, זה חוזר להיות כחלק אינטגראלי של קרקעות המדינה וצריך לייצר את הנכס הספציפי. בשלב השני שאנו מדברים, יש זכות בשלב הזה למלכה אם להחזיר או לא להחזיר ואם כן-באיזה מחיר כי היו הוצאות לדוגמא. זו לא זכות אוטומטית.
ש: האם הסיבה שהמדינה שלחה הודעות לבעלי הערת האזהרה היא כדי לאפשר להם לטעון לזכויות?
ת: זה כדי ליידע אותם. למדינה אין אינטרס לקחת נכסים של אחרים ויש ממצאים על פי חוק שאפשר לנקוט בצעדים מסוימים אם רוצים לתבוע אינטרס בנכס."

באשר לשאלת ב"כ הנתבע 3, אם המומחית לא הביעה פליאה על כך שאנשים מוותרים על זכויות ואם ניסתה לברר מדוע ויתרו התובעים על זכויות, השיבה ( עמ' 32 ש' 16-18 לפרוטוקול):
" לא נכנסתי. התבקשתי להתייחס לנושאים ספציפיים ולזה התייחסתי".

למען שלמות התמונה יובהר, כי לבקשת ב"כ הנתבע 3, אף צורף לתיק בהמשך, מכתב המומחית, אליו צורפו הסעיפים בחוק האנגלי, המתייחסים לקיומה של אפשרות לפנות למלכה ולבקש הכרה בזכויות במצב של פירוק חברה, המכונה בהתאם למומחית " בונה וקטיה".

ראיות הנתבעים

גרסת הנתבע 1
הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית, במסגרתו טען כי התובעים עצמם מודים כי רכשו וקבלו את המקרקעין וכן אישורים מלשכת רישום המקרקעין המקומית וכל יתר המסמכים הנדרשים על פי הסכמי הרכישה, כי טענת התרמית אינה יכולה להיטען נגדו שכן תפקידו התמצה בשיווק וכל המסמכים החוזים וההתנהלות נעשו ע"י מומחים מהטובים בתחומם, עליהם הסתמך. לשיטתו, הוא מעולם לא נתן יעוץ משפטי או אחר ולא היה צד לכל התחייבות.
אשר למצגים הנטענים, נתבע 1 העיד שלא רק שהוא לא הציג מצג כלשהו לעניין התשואה, אלא שהוא אף התרה בפורוש, אשר תיווך בעסקאות בינו לבין התובעים, לכל אורך הדרך, כי לא יבטיח הבטחות וכי לא יציג מצגי שווא, כפי שעולה מההקלטה והתמליל של שיחה שערך עמו ביום 19.6.2007, נספח 5 לתצהירו, שנים לפני שהוגשה התביעה, במועד סמוך למועד " מסירת אישור הבעלות", לאחר שהגיע לאזניו כי פורוש פיזר הבטחות שווא. וראו למשל בעמ' 11 לתמליל ש' 3 :
"יעקב: אני על מה שהתחייבתי אני עמדתי.
אהרון: אנשים מבקשים נכס לפחות. אתה התחייבת לטאבו אנגליה. גם את זה אין להם.
יעקב: יהיה, זה רשום, זה רשום.
אהרון: או.קיי אם זה רשום זה אחרת.
יעקב: זה רשום.
אהרון: הוא יכול להיכנס לאינטרנט ולראות אם זה רשום?
יעקב: אה?
אהרון: הוא יכול, הוא יכול להיכנס לאינטרנט במשרד המשפטים ו...
יעקב: כן, כן, כן,......."

ובהמשך, בעמ' 12 ש' 8-20:

"אהרון: רשום בטאבו, או רשום אצלך על הדף?
יעקב: לא, לא, רשום. רשום לי באנגלית פה בטאבו. אני מחזיק את הטאבו בידיים.
אהרון: הוא יכול לבוא לקבל את זה?
יעקב: לא.
אהרון: אלא מה?
יעקב: זה לא המקורי, אני הורדתי את זה מהאינטרנט גם. הוא יכול להיכנס לאינטרנט ויוריד את זה כמוני.
אהרון: רגע, ומתי מגיע המקורי?
יעקב: כנראה אני מקווה שבוע הבא יחד עם הנציג הזה.
אהרון: הבנתי בסדר.
יעקב: מה?
אהרון: אתה אומר, אמרת. נראה, נחכה".

לטענתו, פורוש עצמו לא הצטרף לתביעה מאחר וידע שטובי המומחים פעלו בפרויקט במקצועיות, ולא נעשתה כל תרמית, או הוצג מצג שווא.
כמו כן צירף הנתבע 1 לתצהירו תכתובות בינו ובין ב"כ לעו"ד אנדי שוורץ ונציגים ממשרדו.
ב"כ התובעים התנגד להגשת המסמכים, בשל הכלל הפוסל עדויות שמיעה, ובשל הניסיון להגיש מסמכים שלא באמצעות עורכם. לטענתו, מסמכים אלו אינם יכולים לשמש ראיה לאמיתות תוכנם, ככל שאין המסמכים מבית היוצר של הנתבע עצמו, שהוא היחיד שהעיד לגביהם בתיק.
אני סבורה, כי אכן, המסמכים ותכתובות המייל שקיבל הנתבע, בנבדל מאלו שהוא עצמו שלח, אינם יכולים להוות ראיה לאמיתות תוכנם, ככל שמדובר בצד השולח, אשר לא נתן תצהיר ולא עמד בחקירה נגדית. יחד עם זאת, יש במסמכים אלו, כדי להוות ראיה ולשפוך אור על הלך הרוח של הנתבע 1 ביחס לפעולות שהוא עצמו נקט, הלך רוח שהינו בעל משמעות עצומה, מקום שנטען כלפיו לתרמית ולהצגת מצגי שווא, שהינם בהכרח עוולות הנטועות ביסוד התנהגות שלילי, הכולל פער בין הידיעה בפועל של המציג לבין אופן הצגת הדברים על ידו.
כך למשל, בנספח 19 לתצהירו של הנתבע, במסגרת תכתובת עם עו"ד רענן בלטר, ממשרד עו"ד רוה, שוורץ ובלטנר, פונה הנתבע 1 לעו"ד בלטנר ביום 10.1.2007 בהודעה הבאה:

"רענן שלום רב!
מצורף דף קובץ פורמט של שמות הרוכשים ופרטים מזהים וכן כמות במטרים הצריכים להירשם במרשם המקרקעין באנגליה על הקרקע. כל שאר הטפסים, היפויי כוח וכו' נמצאים אצלך. באם חסר לך משהו ספציפי צור קשר בהקדם... מאד חשוב לי לרשום במהירות ולספק לרוכשים שטרי בעלות המעידים על כך. אודה לך בכל לב אם תפעל במהירות וביעילות.
להשתמע יעקב גרשטנקורן
העתקים: עו"ד אנדי שורץ, מר פנחס ברסלואר, עו"ד ישראל ניסנבוים"

במענה ביום 21.1.2007, משיב עו"ד בלטנר:
"יעקב שלום,
הרשימה שהעברת לי ביום 10.1.2007 הינה רשימה בעברית בה מצויינים שטחים.
כזכור, הוסבר כי לא יירשמו שטחים אלא רק שמות הרוכשים לפי ההסכמים שנחתמו איתם.
נא אישורך כי רשימות אי ובי המצורפות הן הרשימות המעודכנות.
לאחר אישורך, אאשר לעו"ד באנגליה לבצע את הרישום.
בברכה,
רענן".

בהמשך, בהודעה מיום 12.2.2007 מודיע עו"ד בלטנר לנתבע 1:

יעקב שלום,
אנו שמחים להודיעך, כי המשרד של מייקל לופיאן באנגליה הודיע לנו כי טפסי הרישום מוכנים וישלחו אלינו בדואר עוד השבוע לצורך חתימתם והגשתם ללשכת רישום המקרקעין באנגליה.
לאור האמור יש להכין את הכספים הנדרשים לצורך רישום, דהיינו סך של 650$ (כולל מ.ע.מ) בגין רישום של כל אחד מן הרוכשים........

ובהמשך, ביום 10.5.2007 :
ליעקב שלום,
בשעה טובה, נתבשרנו, כי הושלם הליך הרישום בלשכת רישום המקרקעין של המקרקעין במידלטון אנגליה.
ראה להלן את מכתב ניקולה בייטמן, עוה"ד האנגלי בדבר רישום הזכויות.
על מנת לקבל את החומר המקורי המעיד על רישום הזכויות יש להשלים את תשלום האגרות ויתרת חוב קודמת, כמפורט במכתב המשרד האנגלי להלן...... עדכנתי את פנחס בנושא-אבל מסור לו את הסכומים.
כמו כן יש להשלים את יתרת שכר טרחת משרדנו בהתאם לסיכום שכר הטרחה עימכם. כזכור שולם עד כה סך של 20,0000$ בלבד. שכר הטרחה הינו 650$ כולל מע"מ בגין כל רישום."

בשולי הודעת המייל מובא נוסח המכתב של עורך הדין האנגלי.

בנוסף, צירף הנתבע 1 תשריט של המקרקעין, קבלות המעידות על תשלומים של שכר טרחה למשרד עו"ד שורץ בגין הטיפול, נספח 23, אישור רישום הבעלות במרשם המקרקעין ע"ש החברה נספחים 24, וכתבי הויתור, נספחים 25.
לטענתו, כל שנעשה בין הצדדים הוא במסגרת עסקה נורמטיבית, לגיטימית ומקובלת אף בהשוואה לעסקאות דומות בארץ של רכישת קרקעות חקלאיות, בעלות אופק כלכלי מחד וסיכון מאידך גיסא. לא הייתה מבחינתו כל התחייבות לתשואה, התובעים יכלו לבדוק כל נתון רלבנטי בין בעצמם ובין באמצעות עו"ד רוה וצוות משרדו, ואין לו כל אחריות.
יצוין, כי לתצהיר צורפה כנספח 22 חוברת, שהיא המצגת השיווקית שהוצגה לתובעים, ולפיה מדובר בקרקע חקלאית. בהתאם למוצג בה, החברה תנסה לשכנע את הרשויות להפוך את יעוד המקרקעין למקרקעין לצורך מגורים, דבר שבהתאם למצגת הינו בעל היתכנות, ובכך תושג תשואה למשקיעים.
לטענת הנתבע 1, מאחר וחברה גדולה עמדה מאחורי הפרויקט לא מדובר במצג שווא בחוברת ( ע' 124 ש' 15-26). לשאלה האם שיווק והציג נתונים בפני אנשים ללא שידע דבר, השיב: "ממש לא, הדברים האלו הוצגו כחוברת ללא התחייבות, אני לא הכנתי אותם" (עמ'19 ש'22). "זה מוצג שיווקי" (ע' 132 ש' 6, וראו שם להשוואה שערך לפרסום מטעם קוקה-קולה " טעם החיים").

"נתתי לכל בן אדם את ההסבר שכמו שזה יכול להרוויח בעוד עשר עשרים שנה זה גם יכול להפסיד, זה הימור, לכן אדם שיש כסף מיותר שיזרוק בתור הימור... על כל עסקה שנעשתה חמש אנשים זרקנו אותם מהמשרד כי הם לא היו מתאימים" (ע' 129 ש' 22-26).

"מעולם לא הובטח להם הפשרה, כולם ידעו שמדובר בעסקה במדינה יציבה כלכלית כמו אנגליה ומדובר בקרקע חקלאית.. היה פה סיפור כלכלי מעניין, מה שלא הובטח, אני לא יכול להבטיח.. ולכן גם לא פנו אלי" (ע' 149 ש' 11-21).

לגבי המצגים שהציג בעניין מיקום המקרקעין באנגליה טען הנתבע 1 ( ע' 120 ש' 4-8):
"שסיפרתי לאנשים על אנגליה אז אמרתי להם יש את לונדון ויש בצפון אנגליה שזה יותר באזור מנצ'סטר.. לא אמרתי שזה קרוב למנצ'סטר, אמרתי שזה בצפון אנגליה.."
"זו אדמה חקלאית שצמודה לעיר מידלטון". (ע' 120 ש' 10).

לשאלה מדוע לא נרשמה הבעלות על שם מי מהמשקיעים בניגוד להתחייבויות, השיב:
"נאמר לי בייעוץ משפטי שקיבלתי מאנדי שוורץ שהועברה אליהם בעלות, ככל אשר יש הסתמכתי עליו" (ע' 120 ש' 16-19).

"התובעים יכלו לפנות בכל עת שהיא ולבקש להשלים את הקניין, גם היום הם יכולים לפנות.. שיחזירו את הכסף שהם קיבלו בחזרה, ואני מוכן לטפל בהם ולהשלים להם את הקניין בקרקע" (ע' 120 ש' 27-30).

"הם היו יכולים לפנות להגיד לי יעקב או פנחס או ישראל, הבטחתם לי בעלות ולפי חוות דעת שיש לי זה לא בעלות" (ע' 121 ש' 1-2).

לשאלה מדוע מאז התביעה הקודמת שהוגשה נגדו בשנת 2009 לא טיפל בנושא הבעלויות, השיב כי בתביעה הקודמת לא עלתה הטענה בדבר הבעלות. "בהתאם ליעוץ משפטי שאני קיבלתי זה הבעלות הכי ראויה שהם יקבלו ואי לכך זה נקרא בעלות, זה נאמר לי על פי אנדי שוורץ". (ע' 127 ש' 6-7).

הנתבע 1 טען כי בשנים הרלוונטיות לתביעה, עבד כשכיר אצל נתבע 2 וטען לעניין זה כי היה משווק בלבד בפרוייקטים נשוא התביעה ( ע' 111 ש' 32-33 לפ') "כשכיר כמשווק מטעם החברה" (ע' 112 ש' 4). "השתכרתי חלק כתלוש וחלק כעצמאי שהייתי מוציא חשבוניות. היה לי גוף עצמאי יש לי חברות מטעמי, גם עוסק מורשה שלי" (ע' 112 ש' 12-13). "אני הייתי שכיר סך הכל בתפקיד שלי, במשבצת של השיווק מרגע שנסגרה עסקה אני יצאתי מהתמונה אני לא הייתי קשור" ( ע' 114 ש' 31-33). "אני הייתי אמור לקבל אחוזים בקרקע" (ע' 127 ש' 29). "החברה לא באמצעותי, אני הייתי משווק...לא היה לי גישה לכסף, לא טיפלתי בזה, לא גביתי כסף מאנשים" (ע' 115 ש' 11-12)."היו מגיעים שליחים מטעם המשרד, מטעם אייכלר, מטעם פנחס, כספים שעברו לצורך רכישת הקרקע ולהשלמת הרישום" (ע' 127 ש' 15-17). "גם פנחס העביר את הכסף לחברה האנגלית" (ע' 127 ש' 21).
הנתבע 1 טען כי המשרד ברח' בית הדפוס היה " במשרדים של פנחס לא שלי" (ע' 115 ש' 31). וכי עו"ד ניסנבוים – נתבע 3 – ישב אף הוא שם ( ע' 115 ש' 29-33).
הנתבע 1 טען בעדותו, כי חברה בשם BMI, היא חברה בהנהלת האחים אייכלר, שהם לטענתו אנשי עסקים מצליחים מאוד באנגליה. לטענתו, מכיוון שלנתבע 2 היה מוקד עסקי ברומניה, נוצר ביניהם שיתוף פעולה, והם, האחים אייכלר, מצאו שלעסקה על אותה קרקע נשוא התביעה, קיים אופק רווחי " ואת כל הסיפור הכלכלי שהם הציגו" (ע' 116 ש' 8-24).
יצוין, כי הנתבע 1 לא תמך את טענתו זו, לפיה חברה בשם BMI עומדת מאחורי הפרויקט האנגלי באסמכתא כלשהי, ולשאלה מדוע לא מופיעה חברת BMI בניירת מול התובעים, ענה ( ע' 119 ש' 7-11) כי:

"משפחת אייכלר לא רצו לעמוד בפרונט.. בשביל זה הם הקימו את חברת GHC ולכן גם המצגות העסקיות, כשיש התייחסות לחברה שיש לה רקורד עשיר עם מתכננים ויועצים אדריכלים, הכוונה הייתה ל BMI שהיא עמדה מאחורה ."

הנתבע 1 טען כי הסתמך על עו"ד אנדי שוורץ כששיווק את הקרקע באנגליה:
"הסתמכתי עליו.. הוא אמר לי שמדובר בעסקה שלהבדיל מרומניה, באנגליה אפשר לרשום בטאבו.התלהבתי מזה, שלאנשים יהיה נכס בבעלותם, (ההדגשה שלי א.א), הוא אמר לי שיש אופק רווחי הוא הסביר לי את כל העסקה באמצעות חברת BMI. נשלח כל הניירת והמצגות כולל התוכנית העסקית, באמצעות עו"ד אנדי שוורץ נשלח למשרד ניסנבוים. הכל עבר בצורה שיש לי על מי להסתמך אני בסה"כ משווק ומציג את הנתונים, נתונים עובדתיים נטו, מעבר לכך לא היה שום מצגים" (ההדגשה שלי א.א)
(ע' 117 ש' 5-13).

בתשובה לשאלה מדוע לא זימן לעדות את עו"ד אנדי שוורץ, השיב הנתבע 3 כי עו"ד שוורץ ביקש ממנו שלא יזמנו לעדות, משיקולי חיסיון עו"ד-לקוח לגבי חברת BMI, אך הודיע כי אם יוזמן ייתן תצהיר. הנתבע 1 מפנה תהיה כלפי התובעים, מדוע לא זימנו הם אותו לעדות. לשאלה לגבי דפי המידע שהציג לגבי ההשקעה באנגליה השיב כי " כל החומרים האלה קיבלתי מחברת BMI" (ע' 122 ש' 31). לשאלה למה לא הביא את מי שמסר לו את החומרים לעדות השיב שזה תפקידם של התובעים.
אשר לתביעה שבה הסתיים התיק בפשרה לגביה נטען כי שולם לתובעים מלוא סכום תביעתם, השיב כי " בחרנו אז לשלם ולא להתמודד עם זה משפטית כי לא היה לנו ברירה זה פשוט היה נטו סחיטה ואיומים" ( ע' 121 ש' 14-26). לשאלה האם התובעים בתיק זה איימו עליו ענה " לא זכור לי" (ע' 122 ש' 3.).

הנתבע העיד לעניין מעורבותו של פורוש בשכנוע התובעים להשקיע במקרקעין באנגליה: ( ע' 125 ש' 9-24):

"באו עם מקדמה למשרד, ואני אומר לישראל, ישראל תסנן אותם, אולי פורוש הבטיח להם הבטחות.. אתה בטוח שאתה רוצה להשקיע? בוא תקרא את החוזה בוא תקרא את התנאים.. אין לי זמן אני ממהר.. ככה אנשים באו... וישראל לא הסכים, פשוט אמר להם אתה רוצה זה עסקה של הימור, זו עסקה שיכולה להצליח ויכולה גם לא להצליח.. אותם אנשים לא סמכו עלי, לא הכירו אותי יום קודם.. אנשים קנו רק בגלל שפורוש, הוא הבטיח להם והוא גזר עליהם דמי תיווך שמן"

ובעמוד 129 לפרוטוקול, ש' 22-26:
"נתתי לכל בן אדם את ההסבר שכמו שזה יכול להרוויח בעוד עשר עשרים שנה זה גם יכול להפסיק, זה הימור, לבן אדם שיש כסף מיותר שיזרוק בתור הימור.. על כל עסקה שנעשתה חמש אנשים זרקנו אותם מהמשרד כי הם לא היו מתאימים."

ובעמ' 129 ש' 32-33 ע' 130 ש' 1-9.

"הם באו לעו"ד ניסנבוים. היה מוכן שם החוזה פורוש כבר בא קודם הוא אומר לי אל תפריע, אני בשלב יותר מאוחר עלה בעיני חשד שמא פורוש מבטיח להם הבטחות סרק, ניגשתי לפורוש דיברתי איתו הוא אמר לי לא הכל בסדר. אמרתי אתה לא מבטיח להם כסף? נכנסים פה לעסקה לטוב ולרע, עסקה יכולה להיות טובה יכולה להיות רעה, תסביר את זה לאנשים... אני יזמתי והתקשרתי לפורוש והקלטתי אותו כי אמרתי אני לא יודע מאיפה זה יבוא לי ביום אחד."

בתביעה הזו " כולם באו דרך פורוש, למרות שיש כאלה שאמרו שלא. מבחינתי פורוש הביא אותם" (ע' 130 ש' 13-14), וכן בע' 130 ש' 17-22:
"נכון יש לקוחות שבאו באופן אישי לא דרך פורוש, לקוחות האלה באמת שמעו אותי, והקשיבו לי והסברתי להם והצגתי להם את העסקה ככל שהיא יפה היא יכולה להיות גם לא יפה.. אין לך שום ביטחון מלבד הקרקע, אמרתי את זה לאנשים. ואח"כ ישראל ניסנבוים חזר להגיד את זה לאנשים".

נתבע 1 העיד כי עו"ד ניסנבוים ישב שם " בעוד הרבה תיקים ופרויקטים" ולא רק לגבי הפרויקט באנגליה. "והיה חשוב מאוד שניסנבוים יאמת את החתימה של האנשים ויסביר להם את ההיבט המשפטי של העסקה, אני אהיה פה לשווק את הצד השיווקי. ניסנבוים יכול להסביר את החוזה"
(בעמ' 131 ש' 1-7).
ובעמ' 130 לפרוטוקול, ש' 28: "ספציפית לתובעים האלה אף אחד מהם לא ישב איתי, הם באו ישר לחתום על עסקה, אבל לקוח סטנדרט שהגיע, הצד השיווקי זה היה אני. אם תהיה טענה של מצג שווא או מרמה שיטענו את זה נגדי" (ע' 131 ש' 11-14). "האנשים ספציפית האלה לא ראו את המצגת" (ע' 137 ש' 11). כשעומת עם נספחים 1 ו-2 לתצהיר התובע 1 ענה " אני לא קשור לפרוספקטים האלה" (ע' 126 ש' 1). לשאלה מדוע כל האזהרות שהוא טוען להן, אינן מופיעות בחוזה ומדוע לא נאמר שהחברה תפורק לאחר שנה, ענה " היה הסכם כתוב מסודר שהכין אותו עו"ד אנדי שוורץ".
הנתבע 1 העיד כי התובעים חתמו בפני ניסנבוים והוא לא היה שותף להחתמה ( ע' 126 ש' 17-19). מי שהחתים ובא במגע עם האנשים אלו ישראל ניסנבוים ואהרון פורוש. "אהרון פורוש היה מגיע חצי שעה לפני כבר היה יושב עם המזכירה ומכין את החוזה" (ע' 126 ש' 24-26 ) והוא מכחיש את טענתם של כל התובעים לפיהן הוא, הנתבע 1, הסביר ושכנע אותם להתקשר בעסקאות.
לשאלה האם שונה ייעוד הקרקע ענה " לא, לפי מה שידוע לי לא" (ע' 128 ש' 29). ובהמשך " מעולם לא הובטח להם הפשרה, כולם ידעו שמדובר בעסקה במדינה יציבה כלכלית כמו אנגליה ומדובר בקרקע חקלאית.. היה פה סיפור כלכלי מעניין, מה שלא הובטח, אני לא יכול להבטיח.. ולכן גם לא פנו אלי" ( ע' 149 ש' 11-21). לשאלה האם יודע שהחברה פורקה ובשל כך הקרקע הופקעה ענה: "אני יודע שהיא הופקעה אני לא יודע אם זה כתוצאה מזה שהחברה פורקה"( ע' 129 ש' 1-2).

גרסת הנתבע 2
הנתבע 2 אימץ בתצהירו את גרסתו העובדתית של הנתבע 1 ביחס לנסיבות שהובילו להשקעות המשותפות לטענתו, באנגליה וברומניה, וחזר על כך כי הם שכרו את מיטב אנשי המקצוע בקשר עם המיזמים, מתוך אמונה שלמה כי אלו ישגשגו לרווחתם ולרווחת הרוכשים הפוטנציאליים. הנתבע הצהיר כי לא פגש במי מהתובעים עובר לעריכת העסקאות. הנתבע 2 טען כי לאחר כישלון העסקה, התובעים " שיסו בו" את פורוש. פורוש לשיטתו, איים אליו כי לא יוכל להראות את פניו ברבים, אם לא יפצה את התובעים, וכי הוא יכפיש את שמו בקרב העדה החרדית, אשר הינה עדה קטנה ובגדרה " טוב שם משמן טוב". נתבע 2 מוסיף, כי צר היה לו על שהעסקה לדאבונו לא נשאה פירות, דבר שגרם גם לו להפסד ממון רב. לטענתו, מטעמים אלו, הן בשל האיום והן בשל הצער שחש כלפי התובעים, הסכים להתחייב לשלם לתובעים שחתמו על כתב הסילוק והוויתור מחצית מכספם, כפוף להתחייבות של ויתור וסילוק מוחלט של מלוא טענותיהם, ולא מכל טעם אחר.
הנתבע 2 טען בעדותו כי הוא אינו דובר או מבין את השפה האנגלית או הרומנית, כי הוא יזם ובעל מניות ב-13 חברות ברומניה וכי גייס עבורן מעל 100,000,000 ₪. לטענתו, כל ההתנהלות הייתה לכל אורך הדרך כדת וכדין מכל בחינה שהיא, מקצועית, חוקית וחשבונאית, ומלווה בבעלי מקצוע מתאימים.
יצוין, כי הנתבע לא תמך גרסה זו במאום.
לגבי המשרד בירושלים, אישר הנתבע שהוא זה ששכר אותו, וכי באותה עת היו לו משרדים נוספים ברחבי הארץ, לבד או עם שותפים עסקיים ( עמ' 168 ש' 17-23). לטענתו:
"חברה אנגלית, הכרתי, הייתי קשור לבעלי החברה, עשיתי עסקים איתם באנגליה, עשיתי עסקים איתם ברומניה, ביקשו שאני אמכור את הקרקעות שלהם בארץ, הייתי באותה תקופה עם קשרים טובים מאד עם משרדו של יהודה רווה הגדול. היה לו חתן שישב במשרד שלו שקראו לו אנדי שורץ, שהוא מומחה בדין האנגלי, הוא מהנדס. הוא מבין בתכנון ובניה, הוא גם אדריכל בתואר, נדמה לי גם בארץ וגם באנגליה. הוא הכיר את הפעילות שלי עם השותפים שלי. סיפרתי לו שהשותפים שלי, כל מיני דברים, רוצים לעשות מיזם בארץ, הוא אמר לי תהיה זהיר, ביקשנו ממנו שייסע לשם שיבדוק הכל. פניתי ליעקב גרשטנקורן, שהיה לי אתו עסקים כאלה ואחרים, ביקשתי מאנדי שוורץ תעשה את הכל, תהיה מעורב בכל, הסכים, היה מעורב בהכל, ידע את הכל, ניהל את הכל, וזה הפעולה שלי, לא הרווחתי מעולם" (ע' 168 ש' 32-33 ע' 169 ש' 1-10).

ובעמ' 171, ש' 14 – 24:
"מעולם לא קיבלתי כסף במיזם הזה באנגליה.. החברות היה להם קרקעות באנגליה ביקשו לשווק אותם בארץ, עזרתי להם" (ע' 169 ש' 20-23). "אני באנגליה, הבאתי את החברה היות והיו לי עסקאות משותפות.. עניין אותי השותפות איתם.. התייעצתי עם עו"ד אנדי שוורץ אמר לי כדאי לך ברמה העסקית להכניס את הפעילות.. הייתי מעורב, לא לקחתי אגורה לכיסי, לא הרווחתי ולא הייתי אמור להרוויח, אם החברה הייתה מצליחה הייתי מקבל בונוס מהקרקע השנייה".

נתבע 2 הכחיש שהיה מבעלי המניות בחברה האנגלית, אלא רק " הכיר את האנשים שהפעילו חברות...את ,BMI את האחים אייכלר " (ע' 172 ש' 4-5).
"שום בן אדם לא בא אלי עם שקל, אף אחד לא טוען שהביא לי שקל.. לפי מיטב ידיעתי, החברה באנגליה הייתה פעילה בארץ, ייתכן שמישהו לקח את הכסף, לא יודע, לא הייתי שותף כלום במיזם הזה, פעילות ברומניה הייתי מעורב, החברות שלי מכרו, לא לאנשים ספציפיים, לחברות אחרות, הכספים הועברו לרומניה כדת וכדין" ( ע' 169 ש' 28-33).

לשאלה מה הייתה חלוקת העבודה בינו לבין נתבע 1 ענה: " היה לנו הרבה עסקאות משותפות, הוא לכאורה שיווק אותן" (עמ' 170 ש' 17). "הוא שיווק אותן, הייתי לידו הרבה פעמים כשהוא ניהל שיחות עם אנשים בטלפון, הוא מעולם לא הבטיח לאנשים הבטחות. אני ישבתי לידו. נסענו הרבה בדרכים" (ע' 170 ש' 19-20). ולשאלה בדבר חלוקת ההכנסות בינו לנתבע 1, השיב כי באנגליה לא היה אמור לקבל עמלה על התיווך בין החברה לשוק בארץ וכי אינו זוכר ואין זה רלבנטי, מה הייתה חלוקת ההכנסות בינו לנתבע 1.
הנתבע 2 הכחיש בכל תוקף את הטענה שהיה מבעלי מניותיה של BMI או של החברה האנגלית GHC ( עמ' 172 ש' 1-5). לשאלה מי היה אחראי לקיום תנאי החוזים בהם התקשרו התובעים במקרקעין באנגליה ענה " אנדי שוורץ, הכרתי אותו לישראל ניסנבוים והוא מבחינתי ידע כל מה שהוא עושה בין החברות האנגליות לרוכשים בארץ" ( ע' 172 ש' 28-29). לשאלה מי היה האדם שהיה אחראי לניהול העסקי והגורם שיוודא שההתחייבויות כלפי המשקיעים מתקיימות ענה " באנגליה מבחינה עסקית, זה שמכרה את המגרשים לאנשים זה חברה באנגליה.. היא חתמה, היא התחייבה ברמה העסקית... ברמה המשפטית מי שהיה צריך לקיים את החלק של החברה לדעתי זה עו"ד אנדי שוורץ". לשאלה מי אחראי ברומניה לא ניתנה תשובה ברורה ( ע' 173 ש' 31-33 ע' 174 ש' 1-4). וכן בעמ' 171 ש' 3: "ש. ז ה נכון שGHC הוקמה לצורך גיוס הכסף מאנשים פה בארץ ופורקה מיד לאחר מכן? ת: לא מאמין. ש: זה מה שמראים הנתונים ."
בתשובה לשאלה, מה בעצם קיבלו האנשים בעסקת אנגליה בתמורה, השיב:

"ת. אני לא מתעסק עם פרויקטים קטנים. זה היה פרויקט של מיליון דולר. באותה עת המחזור שלי היה בערך חצי מיליארד שקל, זה לא עניין אותי אפילו. עניין אותי השותפות איתם. אבל היות ואני הכרתי את אנדי שוורץ התייעצתי עם עו"ד אנדי שוורץ אמר לי כדאי לך ברמה העסקית להכניס את הפעילות, אמרתי. פניתי. הייתי מעורב, לא לקחתי אגורה לכיסי, לא הרווחתי ולא הייתי אמור להרוויח, אם החברה הייתה מצליחה הייתי מקבל בונוס מהקרקע השנייה" .
ש: אתה לא נתת לי תשובה לשאלה, מבחינתך לא היית צריך לתת להם דבר עבור הכסף?
ת: האנשים מסכנים אבל במקום ילכו למי ששלח אותם, לפורוש שלדעתי רימה אותם".

הנתבע 2 העלה טענות לאיומים מאדם בשם דב סגל, שלטענתו, הוא שותף של ב"כ התובעים ( ע' 181 ש' 1-15). לשאלה האם כשהשיב לחלק מהתובעים את כספם היה זה בגלל שהם איימו עליו ענה " אני לא יודע אם הם באופן אישי איימו עליי, הייתי מאוים בוודאות.. אני גם מאמין שהם לא איימו עלי" (ע' 175 ש' 31-33 ).

גרסת הנתבע 3
הנתבע 3 הצהיר כי הוא התבקש ע"י הנתבע 2 לעסוק בחתימת החוזים מול הלקוחות ובכך בלבד, וכי לצורך כך הפגיש הנתבע 2 בינו לעו"ד אנדי שורץ. באותה פגישה נאמר לו ע"י עו"ד שורץ כי הנתבע 2 רכש קרקעות באנגליה, כי הוא מעוניין לשווקם וכי משרד עו"ד רוה מלווה את העסקה, וביקש כי החותמים יחתמו בפניו והסמיכו לעשות כן. רק לאחר שהמשקיעים החליטו לערוך עסקה היו נכנסים למשרדו לחתום על החוזה.
לטענתו, השאלות שנשאל היו, אם קיימת אופציה לביטול ההסכם או לרכישה של שטחים נוספים באותו מחיר, אם ניתן למשכן את הזכויות או לדווח עליהן בהצהרת הון, אילו בטחונות יקבלו וכיו"ב, הא ותו לא. הוא טוען כי מעולם לא עסק בפיתוי, שיווק או מתן יעוץ הנוגע לשווי הכלכלי או לתשואות צפויות, וכי הקפיד להבהיר כי אין לו מידע או פרטים ביחס לכדאיות העסקה. בנוסף הבהיר כי הוא מייצג רק את החברה ולא את הרוכש, וכך גם נרשם בכל אחד ואחד מן ההסכמים.
עבור החתמת כל רוכש קיבל לטענתו עמלה, והוא צירף נספח ב' לתצהירו חשבוניות המעידות על כך. לטענתו, אכן נרשמו הערות אזהרה לטובת הרוכשים בהתאם להתחייבות החברה.
הנתבע 3 טוען כי אינו יודע מתי הוקמה חברה GHC ומתי פורקה, מתי נרכשה הקרקע, באיזה מחיר ואם ומתי הופקעה, וכל המצגים ללא יוצא מן הכלל המייחסים לו התחייבויות, פיתוי או תשואות מעולם לא הוצגו על ידו. הנתבע 3 מכחיש מכל וכל אמירה מצידו כי אינו יכול להשקיע כעו"ד החברה, ומוסיף כי הרוכשים בעסקה זו רכשו זה אחרי זה, ומעולם לא פנה אליו מי מהם לאחר מכן.
בעדותו חזר הנתבע 3 על כך שהתבקש להיות נוכח בפגישה בה נחתמו החוזים מול המשקיעים על ידי עו"ד אנדי שוורץ. "עו"ד אנדי שוורץ הוא טיפל בכל העסקה.. הייתה פגישה משותפת ביני לבין פנחס ברסלוואר, במשרד של יהודה רווה, עם עו"ד אנדי שוורץ, ששמה ביקש ממני אנדי שוורץ שהוא רוצה שאנשים יחתמו בפני עו"ד.. וזה ביקש ממני שאני אדאג לאמת" (ע' 150 ש' 22-28). "לא היה צריך כאן אימות חתימה מבחינת נוטריון או אימות חתימה שמישהו ביקש, עו"ד אנדי שוורץ ביקש ממני אימות חתימה לעו"ד אנדי שוורץ" (ע' 151 ש' 3-10). "אני הייתי יד ארוכה של עו"ד אנדי שוורץ" (ע' 151 ש' 28).
הנתבע 3 העיד כי הגיע למשרד אותו שכר הנתבע 2 ברחוב בית הדפוס, כשהיו מודיעים לו שיש רוכשים שרוצים לחתום בפניו ( ע' 150 ש' 9-17). "קיבלתי טלפון מהמזכירה.. היא אומרת לי מתי תוכל להיות, אמרתי לה בסביבות ארבע.. היא אומרת לי תראה נמצא כאן אהרון פורוש וכבר מילאתי את כל החוזים, סידרתי כבר סדרי תשלומים, אני מבקשת ממך אני רוצה שתבוא ותגיד לי מתי אתה בא לאמת חתימה" (ע' 153 ש' 13-19). "היה לו שם המון חדרים מיותרים זה היה משרד גדול" (ע' 154 ש' 30-31). הנתבע העיד שהפנה אנשים לעו"ד שוורץ ונתן להם את הטלפון של משרד יהודה רווה כשנשאל שאלות לגבי הקרקע, ואף הציע לאנשים לרדת לעורכי דין אחרים ברח' בית הדפוס לבדוק את העסקה ( ע' 152 ש' 14-15). "הפניתי אותם ויעצתי להם, בוא נקרא לזה ככה, אמרתי להם לטובתכם, כדאי לכם לפני שאתם נכנסים לעסקה, ראיתי שם אנשים שאמרתי חבל, בואו תבדקו תראו, אבל הם היו להוטים על העסקה, וכשבנאדם להוט אתה לא יכול לעצור אותו" (ע' 152 ש' 18-2). "לא התיימרתי מעולם לבוא ולהגיד שאני מטפל, מי שטיפל זה עו"ד אנדי שוורץ, אני סה"כ הייתי אמור שביקש עו"ד שוורץ שאני אדע שבן אדם חתם" (ע' 154 ש' 16-19). הנתבע 3 העיד לעניין מעורבותו של מר פורוש בשכנוע המשקיעים לבצע את השקעתם: "אני בדיעבד יודע, שאנשים הגיעו יחד עם אהרון פורוש, דיברו ביידיש, אני לא מדבר יידיש, התלחשו הגיעו עם כסף כאשר אהרון פורוש מתיישב ליד המזכירה, הביא לה כנראה את הפרטים של אותו בן אדם, הוא צילם תעודת זהות של אותו בן אדם, כאשר הם באו אלי לחדר, הם באו נטו לחתום" (ע' 155 ש' 1-5). "יושבים כאן חמישה אנשים שאת כולם אני בכלל לא מכיר, כי הם נכנסו למשרד לאחר שניה ויצאו, מי שהכיר אותם זה אהרון פורוש, שאהרון פורוש הכניס אותם אלי למשרד וגם הוציא אותם, זאת אומרת הם לא דיברו.. אני הרבה פעמים נעלבתי בתור עו"ד למה הם לא שואלים אותי שאלות" (ע' 155 ש' 17-21). "אלה שהביא פורוש, מעולם, יכול להיות אחד שניים שאל שאלה.. אבל הם אף פעם לא רצו אפילו לדבר איתי, ז"א הם הרגישו שהם דיברו ביידיש עם אהרון פורוש.. עכשיו, היה חלק שלא הביא פורוש, שהם שאלו שאלות" (ע' 156 ש' 5-13). "הם גמרו לחתום אצלי, הם הלכו עם פורוש ביחד למזכירה ומשם הדרך אני לא יודע" (ע' 157 ש' 10-11). "הם הגיעו עם כסף ביחד עם אהרון פורוש, התיישבו אצל המזכירה ומילאו פרטים כאשר אלי כשהם הגיעו הם הגיעו נטו לחתום, הם לא שאלו אותי שאלות" (' 164 ש' 24-26 ). "דבר ראשון אהרון פורוש בא איתם עם כסף ביד, ואז נכנסים לחדר של גרשטנקורן, לא הייתי שם אני לא יודע על מה הם מדברים ומה הם לא מדברים, כשמסיימים שם ניגשים למזכירה, אהרון פורוש לקח את התעודת זהות, מצלמים, כאשר נכנסים אלי יש חוזה מסודר עם שם של בן אדם, אני רק בודק את התעודת זהות לראות שזה הוא" (ע' 166 ש' 4-15 ). "התובעים כאן בתיק הזה, החמישה שיש כולם הגיעו עם פורוש" (ע' 166 ש' 33). "הם ישר הגיעו, והם היו להוטים, יותר מזה כשרציתי טיפה להעיר להם, שום כלום.. עשו לי בכלל טובה הבודדים שכן שאלו, אז באמת היה חלקם ששאלו שאלות טובות ולא היה לי תשובות, הרמנו טלפון לעו"ד אנדי שוורץ, ענה להם, סיפק אותם, לא סיפק אותם" (ע' 165 ש' 11-24).
עוד העיד הנתבע 3, כי בניגוד לטענת התובעים, "אני וגרשטנקורן לא ישבנו מעולם ביחד, יחד עם משקיע נקודה" (ע' 155 ש' 23). כשעומת נתבע 3 עם עדותו של נתבע 1 שטען שישב עימו בפגישה עם המשקיעים: "הוא אמר שכשהם נכנסו לחדר הם באו רק לחתום, הוא לא אמר שהם ישבו איתי" ( ע' 156 ש' 29-32).
נתבע 3 העיד גם לעניין מעורבותו של נתבע 2 בפרשה: "הלקוח שלי היה פנחס ברסלוואר" (ע' 160 ש' 32). לשאלה מי שילם לו את שכר טרחתו השיב שהנתבע 2 ( ע' 152 ש' 24-25) "כשאני הייתי פנחס כמעט ולא ראיתי שם" (ע' 153 ש' 8). "גרשטנקורן היה יד ימינו, היה הולך עם פנחס ברסלוואר ביחד" (ע' 154 ש' 1-2).
הנתבע 3 טען בעדותו כי עו"ד אנדי שוורץ היה צריך לטפל ברישום הזכויות במקרקעין על שם התובעים והוא הסתמך בצורה מלאה על עו"ד אנדי שוורץ. "אני קיבלתי חוזה פורמט מעו"ד אנדי שוורץ לא הייתי רשאי לשנות בו כלום" (ע' 163 ש' 16-17). לשאלה מדוע נרשם ברשם המקרקעין האנגלי שהוא עורך הדין של בעלי הזכויות בקרקע ענה: "אני לא יודע איך להסביר. ש. אתה שאלת את עו"ד אנדי שוורץ? ת. לא" (ע' 161 ש' 29-32). "ש. והוא גם כותב בנספח שאתה צירפת שאתה היית אחראי על זה. ת. כן אבל בפועל אני אומר לך שמי שביצע את הרישומים זה עו"ד אנדי שוורץ" ( ע' 161 ש' 32 ע' 162 ש' 1-2).
לשאלה האם נתבע 3 ידע שהחברה פורקה ענה שמידע זה הגיע אליו רק מכתב התביעה והבהיר כי " לא ייצגתי את החברה, עו"ד אנדי שוורץ הוא ייצג" (ע' 164 ש' 16-18).

רומניה

העובדות הרלבנטיות-רומניה
התובעים, למעט התובע 9, אליו אתייחס בהמשך, העידו כי נפגשו עם הנתבע 1 בחודשים ספטמבר-נובמבר 2005, במשרדו של עו"ד ישראל מנדל, ברח' כנפי נשרים 24 בירושלים ( ע' 188 ש' 1-2).
התובעים 6,7,8 ו-10 חתמו על הסכמים למול חברת Bareket Investments S.R.L Romania (להלן: ברקת), לרכישת " זכות לשתי יחידות דיור", וסכום ההשקעה של כל אחד מהם עמד על סך של 36,000$.
בהסכמים התחייבה ברקת כי המקרקעין יופשרו לבנייה תוך שנה מיום עריכת ההסכם וכי אם לא יופשרו תוך מועד זה, תהיה למשקיע האופציה לחזור בו מהשקעתו והחברה התחייבה להחזיר לו את סכום השקעתו.
עוד נקבע בהסכמים, כי מאחר והחוק הרומני אינו מאפשר רישום מקרקעין ברומניה ע"ש מי שאינו אזרח רומניה, המקרקעין ירשמו ע"ש החברה ( סעיף 5.1 להסכם). הקרקע כולה
בהסכמים הוצהר כי " ידוע למשקיע, כי עוה"ד ישראל מנדל מייצג בעסקה זו את החברה". כן נקבעה בהסכמים תניית בוררות.
התובעים קיבלו אישור מברקת לפיו נרשם בספריה כי התובעים רכשו את היחידה/ות, בהתאם לשטח שנרכש בפרויקט סילבר וילג' היוקרתי באיזור רומניה.
לאחר כחצי שנה, חתמו התובעים על הסכם נוסף, הפעם למול חברה בשם SHAL FINANCE" אולימפיקס ייזום וניהול פרויקטים" (להלן: ההסכם השני). במסגרת ההסכם השני, השקיע כל אחד מהם סכום נוסף של 7,200$, תמורת 4 יח"ד נוספות, במסגרת " פרצלציה" שתבוצע במקרקעין. ההסכם נחתם מול חברת SHAL, ששימשה כחברת ניהול עבור ברקת ( נספחים 31,34,38,51 שצורפו גם לתצהירי התובעים).
לטענתם, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, השיב הנתבע 2 באמצעות " שליחים" מטעמו, חלק מן ההשקעה לתובעים.

תובע מספר 9 אינו המשקיע עצמו, מר נחמן פוגל, אלא בנו, מר משה פוגל, אליו לטענתו, המחה את " כל הזכויות שהשקעתי את ר' פנחס ברסלויאר מאשדוד... וזכותו לדרוש את ר' פנחס הנ"ל כראות עיניו" (נספח 1 לתצהיר).
יוער, כי על אף האמור, המצהיר מטעם תובע זה הינו האב, מר נחמן פוגל, המשקיע המקורי.
לטענת פוגל, בשלהי חודש אוקטובר 2005, נערכו מספר פגישות בינו ובין הנתבע 1 בביתו של פוגל. פוגל העיד שבניגוד לטענתו של נתבע 1 שלא נפגש עמו מעולם, הוא נפגש עמו ואף נתבע 1 היה בביתו פעמיים ( ע' 96 ש' 16-21). ביום 27.10.2005 נחתם הסכם בין חברת אודם בע"מ לבין פוגל, בנבדל מיתר התובעים אשר חתמו על הסכמים מול חברות ברקת ובהמשך, על ההסכם השני למול – SHAL, על הסכם זה חתום נתבע 2 בעצמו. עם זאת, פוגל אישר כי " עם נתבע 2 לא דיברתי אף פעם, והנתבע 1 דיבר בשמו. כל השנים התנהלתי מול הנתבע 2 באמצעות הנתבע 1" (ע' 92 ש' 2-3).
לפי ההסכם ( נספח 3 לתצהיר פוגל), קשרו פוגל וחברת אודם בע"מ שותפות ביניהם לגבי שטח חקלאי בן 90 דונם, הממוקם כ- 27 ק"מ מבוקרשט, על כביש האוטוסטרדה החדיש. בהתאם להסכם, עלות העסקה הכוללת לרכישת הקרקע, אדריכלות, שינוי הייעוד והוצאות שונות, תחושב לפי 648,000 אירו, וחלקו של המשקיע בחברה יהיה בשיעור של 10% תמורת השקעה בסך 60,000$. בהסכם פורט אופן ביצוע העסקה, לפיו תוקם חברה ברומניה, כשכל צד יקבל אחוזים בהתאם להיקף השקעתו. עוד נקבע בהסכם, כי חברת אודם מתחייבת לפעול לשינוי ייעוד הקרקע לבנייה לא יאוחר מתוך 12 חודש מיום עריכת ההסכם, ובמקרה שלא יתאפשר השינוי מכל סיבה שהיא, יהיה זכאי צד ב' (המשקיע) לחזור בו מהעסקה ולמשוך את סך השקעותיו. לטענתו, בחלוף מספר חודשים, נשלח אליו מסמך בשפה הרומנית ( נספח 5 שאליו מצורף תרגום שנערך על ידי ב"כ התובע). לפי מסמך זה חלקו של המשקיע, מר נחמן פוגל, בהון המניות של חברה בשם " שוהם השקעות" הינו בשיעור של 10%, כאשר הנתבע 2 מחזיק ב- 65% מהון המניות, ואילו נתבע 1 מחזיק ב- 10% מהון המניות ( בעל מניות נוסף בשם זאיד נחמיה, החזיק במניות הנותרות בשיעור של 15%). עוד נרשם במסמך המתורגם, כי המנהל היחיד של החברה הינו הנתבע 2, מר פנחס ברסלוואר.
המשקיע טען כי בחודשים מרץ-אפריל 2006, פנה לנתבעים 1 ו-2 באמצעות מזכירתו של הנתבע 2, ודרש כי כספו יושב לו. הוא הוסיף כי לאחר דרישה זו הגיע לביתו של הנתבע 2, וכי בפגישה זו טען בפניו הנתבע 2 כי " הכל בסדר ואין לי מה לדאוג".
המשקיע הצהיר כי לאחר שהמשיך לתבוע כי כספו יושב לו, נתבע 2 הציע למכור לו דירה באשדוד שתיבנה על ידי נתבע 2, והמשקיע ישלם תמורתה סכום מוזל כפיצוי על העסקה. לאחר תקופה, עורך הדין שפנה אליו בשם הנתבע 2 לא עשה דבר לקידום אותה עיסקה, ואילו הנתבע 2 התחמק ולא ענה לטלפונים ( ע' 99 ש' 20-32; ע' 100 ש' 1-7).
המשקיע טען כי פנה בכתב אל הנתבע 2 ( נספח 6) במכתב הנושא תאריך ח' אלול תש"ע ( אוגוסט 2010) שם גולל את טענותיו, ודרש מהנתבע 2 כי ישיב לו את השקעתו. המשקיע טען כי פנה לבורר שידון בינו לבין הנתבע 2 בדין תורה, אך הבורר הודיע שאינו מעוניין לשמש כבורר בעניין ( נספח 7 לתצהירו) ומכאן תביעתו, בה הוא דורש להשיב לו את סכום השקעתו בסך 60,000$.

תמצית טענות התובעים בפרשת ההשקעות ברומניה
לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו-2 שכנעו אותם להשקיע ממיטב כספם בהשקעה ברכישת קרקע חקלאית ברומניה, בקרבת העיר בוקרשט, תוך מצג כי מדובר בקרקע המיועדת להפשרה לבנייה, שתופשר תוך תקופה של חצי שנה עד שנה, וכי לאחר ההפשרה יוקמו עשרות יחידות דיור על קרקע זו, וערכה של הקרקע יעלה בשנים הקרובות במאות אחוזים.
לטענתם, מדובר באופרציה דומה לזו שהופעלה לגבי המקרקעין באנגליה, וזו הופעלה ממשרדו של עו"ד מנדל ( שכאמור, אינו צד להליך שבפניי).
התובעים חתמו על הסכם מול חברת ברקת ( חברה רומנית), שלטענתם, הוקמה על ידי הנתבע 1 והוא בעל המניות בה ומנהלה היחיד.
לטענתם, ההטעיה שביצעו כלפיהם הנתבעים הינה כדלקמן:
הראשונה- בכך שלא התקבלה תמורה כנגד ההשקעה. בהסכמים עליהם הוחתמו התובעים לא מופיע זיהוי כלשהו של המקרקעין וזיהוי כזה לא נמסר עד היום. לא ניתן כלל לדעת היכן הושקע כספם, והאם והיכן ניתן לממש הזכות שנקנתה, אם נקנתה. לא נרשמו זכויות כלשהן על שמם ולא ניתנו להם מניות בחברת ברקת. לא נמסר לתובעים אישור בכתב מאושר על ידי עורך דין, כי הקרקע הופשרה לבנייה ואין מניעה חוקית לבנות על המקרקעין בהתאם לתב"ע המאושרת במקום. בהתאם לחוזה, והיות שלא הומצא אישור זה, זכאים התובעים להשבת הכספים שהשקיעו. ההבטחות להקמת הפרויקט לא קוימו, ולטענתם, חברת ברקת שהייתה אמונה על הטיפול בכך, היא חברת קש שהוקמה רק לצורך קבלת כספי התובעים ומשקיעים ישראלים נוספים ופורקה סמוך לאחר מכן. במסגרת ההסכם נקבע כי ברקת תשקיע את כל סכום התמורה למטרת רכישת המקרקעין והמסתעף מכך, ובפועל לא הוכח כי התחייבות זו אכן קוימה והנתבעים לא נתנו כל הסבר בחקירתם, מה נעשה בכסף מלבד טענה להעברת כספים לגורמים עלומים כלשהם בארץ ובחו"ל.
השנייה- הצגת מצג שווא לגבי החברה, וזאת מאחר ובהסכמים שנחתמו למול התובעים נרשם כי חברת ברקת עוסקת ברכישת נדל"ן לצורך הקמת פרויקטים או השבחת נדל"ן. בפועל התברר כי החברה הוקמה רק ב- 12.8.2005 וכי מעולם לא הקימה פרויקטים קודם לכן, ולא ביצעה כל פעילות בתחום המקרקעין. לטענתם, אילו ידעו כי מדובר בחברת קש חסרת כל ניסיון שהוקמה לצורך קבלת כספים בלבד, לא היו מתקשרים בהסכמים.
השלישית- כי הוטעו לחתום על כתב ויתור. התובעים טוענים כי אין כל תוקף לסעיף הויתור עליו חתמו בסעיף 9 בהסכם למול SHAL ( המכונה חברת " אולימפיקס"), החברה עמה התקשרו בהסכם מאוחר יותר בנוגע לפיתוח המקרקעין, וסעיף זה אינו פוטר את חברת ברקת ואת הנתבעים 1 ו- 2, שכן ההתחייבות במסגרת ההסכם לרכוש את זכויות חברת ברקת במקרקעין ברומניה מעולם לא מומשה וSHAL- אינה הבעלים של הקרקע. למעשה, ובהתאם לטענה, רוקנו הנתבעים 1 ו- 2 את הזכויות החוזיות שהיו לתובעים למול חברת ברקת מכל תוכן. החתמת התובעים על ההסכם למול SHAL אינה לשיטתם, אלא נדבך נוסף במסכת ההטעיות.
הרביעית-ההטעיה אינה קשורה למשבר הנדל"ן העולמי. התובעים טוענים, שנתבע 1 זנח את העסקה כבר בסוף שנת 2006 והמחה את הזכויות לחברה בבעלות עורך דינו שמעולם לא היו לה זכויות במקרקעין. הנחת היסוד שהוצגה לתובעים, לפיה ההשקעה היא בפרויקט של פיתוח נדל"ן וכי הנתבעים ידאגו להשקעותיהם הופרה תוך הטעייה בוטה. לטענתם, אין בין ההטעיה לבין המשבר הכלכלי העולמי דבר, שכן ההטעיה בוצעה בסוף שנת 2006 ושבקה חיים לאחר שהנתבע 1 הסתלק מהתחייבויותיו, והמשבר העולמי התרחש בסוף שנת 2008.
תובע 9, שלו הומחו זכויות אביו, הרב נחמן פוגל, טוען להטעייה דומה, אלא שההתקשרות מולו הייתה כאמור, בשנת 2006 באמצעות חברת ODEM שהייתה בבעלות משותפת של הנתבעים 1 ו-2 והחל משנת 2007 בבעלות הנתבע 2 ורעייתו. חברה זו נמצאת לטענתו, בהליכי פירוק ברומניה עקב חוב לרשויות. נטען כי הנתבע 2, באמצעות ODEM, התחייב להקצות לפוגל 10% ממניות החברה, וכי אם לא תופשר הקרקע לבנייה בתוך 12 חודשים יקבל חזרה את כספו. מעבר לתיאור הקרקע ככזו שמצויה על האוטוסטרדה בבוקרשט, אין פרטי השקעה. לטענתו קיבל רק אישור כי הוא בעלים של שתי מניות בחברת SHOAM ממזכירת הנתבע 2, הא ותו לא. עוד נטען על ידו, כי בחלוף השנים, משלא נעשה דבר ביחס לאותו פרויקט, הוצע לו על ידי הנתבע 2 להשיב לו את כספו באמצעות מתן הנחה ניכרת לדירה באשדוד, אלא שהבטחה זו הופרה.
כל התובעים טוענים לאחריות אישית של הנתבעים בשל העוולות הנזקיות שבצעו כלפיהם, וזאת בשל הטעיה, מצגי שווא ורשלנות רבתי מצדם. כן טוענים התובעים לניהול מו"מ שלא בתום לב. בסיכומי התובעים עלתה לראשונה טענה להרמת מסך לאור העובדה כי הנתבע 1 היה המנהל והבעלים היחיד של חברת ברקת.
נטען, שהעובדה שהנתבע 2 החזיר לתובעים 6,7,8 ו-10 חלק מכספם, וכמו כן התחייבויות שנתן בהמשך לרב פוגל להשיב לו את כספו, מהווים ראיה לדידם, שהיה שותף לנתבע 1 בקבלת הכספים וראה עצמו אחראי להשבתם.

טענות הנתבעים

טענות כלליות של הנתבעים:
הנתבעים טוענים לשיהוי, שכן לטענתם החברות פעלו בשנים 2005-2006, והתובענה הוגשה רק בשנת 2012 ולפיכך לא ניתן היה להביא עדויות ( עדים ומסמכים) שהיו בנמצא במועד הסמוך להתרחשות האירועים הנטענים בכתב התביעה.
בנוסף טוענים הנתבעים להעדר יריבות שכן, מדובר לטענתם בבקשה לביטולם של הסכמים שנערכו מול חברות זרות, כאשר החברות הזרות אינן נתבעות כלל על ידי התובעים.
כראיה לכך מפנים הנתבעים לסעיף 3.6 להסכמים – נספח 9 – שהוא דוגמת הסכם בין חברת אולימפיקס SHAL לבין התובעים, לפיו: "כל התחייבויותיה של החברה בהתאם להסכם זה הינם התחייבויות של החברה כתאגיד משפטי נפרד, אולם בשום פנים ואופן לא התחייבות אישית של מנהליה ו/או של בעלי המניות בה".
בנוסף טוענים הנתבעים, כי התובעים לא יכולים היו להגיש את התביעה לאור הצהרתם בכתב הויתור והסילוק שחתמו ( סעיף 4.5 להסכם התובעים 5-10, עם חברת אולימפיקס, נספח 9, כדלקמן:
"קבלת הודעת החברה על דבר הפשרת המקרקעין יחד עם הודעה כי המשקיע יכול לעשות בזכויותיו כרצונו כאמור לעיל בהסכם זה, מהווה הודאה מוחלטת וסופית מטעם המשקיע כי קיבל את כל המגיע לו בהתאם להסכם זה, וכי החברה אינה חבה לו יותר מאומה (ס' 4.4), והוא מודה שעם חתימתו על גבי הסכם זה הוא מבטל את זכויותיו אצל ברקת ורכישתו וחתימתו הנוכחית על הסכם זה אצל החברה, החזירה לו ברקת את מלוא הכספים ששילם לה עבור זכויותיו אצלה וכי אין לו שום תביעות או טענות כול שהן כלפי חברת ברקת ואו מי מטעמו ".

הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי העובדה שבהמשך התובעים התקשרו עם חברה אחרת, בשםSHAL ׁ ( אולימפיקס), שאין לה קשר לנתבע 1 ( לטענתו), וזו הציעה לתובעים להמיר את הקרקע שנרכשה מחברת ברקת בקרקע אחרת, והתובעים 6-8 ו-10 חתמו על הסכם חדש מול חברה זו, אף שלא טרחו לצרף את אותם הסכמים מול SHAL, מוכיחה כי מוצו מלוא זכויותיהם מול ברקת.
לגופו של עניין, ולחילופין, הנתבעים עומדים על כך שלא הציגו כל מצג שווא. הנתבע 1 טוען כי מעולם לא הבטיח לתובעים כל הבטחות או התחייבות לתשואה בשל השקעתם, לא הציג מצגי שווא, ולא " פיתה" את התובעים להשקיע מכספם ( ראה פרוטוקול: ע' 125 ש' 9-24; ע' 129 ש' 22-26; ע' 129 ש' 32-33; ע' 130 ש' 1-9; ע' 130 ש' 17-22). הנתבע מוסיף שאף אחד מהתובעים לא פנה למשטרה והגיש תלונה נגדו, כפי שהיה מצופה, כאשר נטען לתרמית מעין זו שנטענה. הנתבע הוסיף עוד: "ספציפית לתובעים האלה אף אחד מהם לא ישב איתי, הם באו ישר לחתום על עסקה, אבל לקוח סטנדרט שהגיע, הצד השיווקי זה היה אני. אם תהיה טענה של מצג שווא או מרמה שיטענו את זה נגדי" (ע' 131 ש' 11-14), "האנשים ספציפית האלה לא ראו את המצגת" (ע' 137 ש' 11). "מעולם לא הבטחנו אלפי אחוזים, אמרנו שהקרקע אמורה להשביח. אבל לא בהתחייבות, הכל יכול לקרות... אני לא יכול להתחייב על רווחים" (ע' 133 ש' 12-21).
לטענתם, מצג שווא, ככל שהיה, נוצר על ידי אהרון פורוש, כפי שטען נתבע 1: " אני ישבתי במשרד של מנדל, והצגתי את הנתונים של העסקה לטוב ולרע, ואח"כ במשרד נכנס לעו"ד מנדל שמדברים על הנתונים המשפטיים ועל החוזה, אז ספציפית, שוב פעם, התובעים בתיק זה מטעם פורוש לא רצו לשמוע אותי בכלל זה לא עניין אותם.. אנחנו סומכים על אהרון פורוש. חלק מהם הביאו את הכסף דרך אהרון פורוש, חלק הוא לקח בכלל להחתים אותם במאה שערים" (ע' 136 ש' 25-31)... אהרון פורוש אמר זה בסדר, הסברתי להם (ע' 137 ש' 5-6)... אני לא אמרתי, הם לא רצו לשמוע ממני כלום הם סמכו על פורוש. אני לא הכרתי אותם לא יום קודם ולא יום אח"כ... הם היו בקשר עם פורוש כל הזמן" (ע' 147 ש' 5-10).
נתבע 2 הוסיף כי הוא מעולם לא פגש בתובעים, ולפיכך לא יכולה לעלות טענה נגדו בעניין מצג כזה או אחר, ובכל מקרה לא היה מצג שווא: "אני יודע בוודאות שלו המשבר לא היה קורה, המגרשים האלה היו שווים הון תועפות של כסף" (ע' 172 ש' 32-33; ע' 173 ש' 1-4).
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי ההסכמים קוימו במלואם. לטענתם, הם השקיעו יחד בקרקעות ברומניה, אשר באותו זמן ( שנת 2005) הפכו להשקעות אטרקטיביות עבור משקיעים ישראלים. ההשקעה בוצעה דרך חברה שהוקמה ברומניה בשם ברקת. חברה זו מכרה קרקעות למשקיעים עפ"י תכנית שהכין משרד אדריכלים רומני. החברה לוותה ע"י עו"ד מקומי בשם אמיל דרגוז'ין, ואילו בארץ לוו העסקאות ע"י עו"ד ישראל מנדל. הנתבעים טוענים כי החברה עמדה בהסכם וכי הקרקע אכן הופשרה תוך 12 חודשים. בהקשר זה מציינים הנתבעים, כי בהתאם לחוק הרומני לא ניתן לרשום קרקע ברומניה על שם אדם פרטי שאינו אזרח המדינה.

אשר להקמת החברה ולהפשרת הקרקע, נתבע 1 טען בעדותו ( ע' 132 ש' 11-33):
"נסענו לשם (לרומניה)... בדקנו באמצעות יועצים כלכליים, יועצים משפטיים, הבנו שיש פה איזה סיפור כלכלי... לקחנו את עו"ד אנדי שוורץ שהוא מתמחה בדין הרומני, וחודש חודשיים הרכבנו עסקה נכנסנו אני ופנחס בשותפות עם עוד גורם שלישי... פתאום עשינו הפשרות... פנחס פתח שם משרד עם שבעה שמונה אנשי צוות, עם עו"ד רומני צמוד, עם אדריכל עם מהנדס צמוד, היה שם משרד שעבד שם בצורה מאד חזקה וניהל בו זמנית עשרים עד 25 פרויקטים".

לטענתם, דווקא חקירת המומחה מטעם התובעים בבית המשפט, מאששת את טענות הנתבעים, וזאת מאחר שהוכח כי בשנים הרלוונטיות פעלו ברומניה חברות שיוצגו על ידי מיטב בעלי המקצוע ברומניה כולל משרדי עורכי דין ואדריכלים. חברות אלו רכשו קרקעות והביאו לשינוי הייעוד המבוקש מקרקע חקלאית לקרקע מופשרת לבנייה. לטענתו, תפקיד הנתבעים התמצה בשיווק והוא פעל תוך הסתמכות על בעלי המקצוע.
עוד ציינו הנתבעים ביחס לנספח 13 לתצהיר הנתבע 1 – שמאות מיום 12.12.2006 לחברת SC EFOD ביחס לשטח שמספרו 1112, ו172/5/1/1/2- כי שטח זה הוערך ב- 7.65מיליון יורו לפני ההפשרה, תוך הערכה כי אם המקרקעין יופשרו, יעמוד ערך המקרקעין על סך של 11.75 מיליון יורו.
נתבע 1 מוסיף וטוען כי אכן רשומה קרקע ע"ש חברת SHAL, הקרקע הופשרה, ובשעתו שוויה אכן עמד על סך של 7.6 מיליון אירו, אך בשל קריסת שוק הנדל"ן ברומניה, לא הייתה כדאיות כלכלית להמשיך בבניית הפרויקט. נתבע 1 העיד: "אנשים רצו לקבל ולמקסם את הרווחים שלהם ונקשרו בהסכם חדש מול חברת שאל פיננס... ושם הם ויתרו על הזכויות שלהם בחברת ברקת והם קיבלו קרקע אחרת והגדילו את היחידות דיור. ולקחו... לעוד שנה קדימה" (ע' 142 ש' 20-24).
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעים לא ערכו בדיקות בדבר שווים של המקרקעין כיום, ואין עילה לביטול ההסכמים מאחר ומדובר לכל היותר בטעות בכדאיות בעסקה ולא בהטעיה, וכי התובעים לקחו סיכון מחושב בהשקעתם. עקב משבר הסאב פריים שפרץ בארה"ב, קרס שוק הנדל"ן ברומניה, והמשקיעים, והנתבעים בכללם, איבדו את השקעתם שם.
אשר לסכומים החלקיים שהוחזרו לתובעים כאן ולתובעים בתביעה אחרת, לטענת הנתבעים, דבר הסחיטה והאיומים הובאו ופורטו על ידם ( פרוטוקול, ע' 121 ש' 14-26), צורף נספח 10 לתצהיר הנתבע 1, שמוכיח כי אין מדובר בטענה בעלמא ואפילו הוגש כתב אישום בגין הסחיטה והאיומים שננקטו. כן צירף הנתבע 1 נספח 11 לתצהירו, דוגמת " פשקוויל" שהופץ נגד הנתבעים. הנתבעים טוענים, שאף שאין וודאות כי האיומים הגיעו דווקא מטעם התובעים כאן, אותם איומים שהופנו כלפיהם, הובילו לפשרות שנערכו, ובמסגרתם הושבו לתובעים חלק מן הכספים שהשקיעו תחת אותם איומים, ואין בכך ראיה כלשהיא לאחריות או חבות מצדם.

טענות ספציפיות

נתבע 1 – יעקב גרשטנקורן
הנתבע 1 טוען כי לא היה צד להסכמים בין התובעים, ומשכך הוא לא נהנה מהכספים ששולמו על ידי התובעים. הנתבע 1 טען בעדותו, כי בשנים הרלוונטיות עבד כשכיר אצל נתבע 2 והיה משווק בלבד בפרויקטים נשוא התביעה ( ע' 111 ש' 32-33), "כשכיר כמשווק מטעם החברה" (ע' 112 ש' 4). אשר להיותו בעל מניות בברקת טען: "נרשם באופן פורמלי על שמי, והאמור להיות הבעלים זה אח"כ עו"ד מנדל, להחזיק אותה בנאמנות עבור הרוכשים, בסיום הקבוצת רכישה" (ע' 134 ש' 5-7). "אני לא הבנתי מה המשמעות של זה, שלחו אותי לעו"ד תחתום פה תחתום שם... ש: מי שלח אותך? ת. פנחס או עוד יהודי שעבד איתנו שהיה שותף איתנו בכל המיזמים.. אני לא הייתי הבעלים של זה" (ע' 135 ש' 6-12). "לא נכחתי בעת החתימה, לא קיבלתי כסף מאנשים.. אמרתי להם תבדקו ותתייעצו, החתימה נעשתה אצל עו"ד מנדל במשרד" (ע' 142 ש' 26-30). " מאותו רגע שאנשים נקשרו עם חברת שאל פיננס אולימפיקס, מבחינתי סיימתי את חובתי ואני לא קשור לכך.. אני מתכוון לחברת ברקת, אני מעולם לא התחייבתי על כלום. והכל נעשה במסגרת של חברות, אני אישית לא מתחייב על כלום" (ע' 144 ש' 5-8).
ובהמשך: "הייתה את חברת אודם, היה לנו קרוב ל-20 חברות.. בסופו של דבר אנשים ויתרו על הזכויות של הקרקע בחברת ברקת לטובת שאל פיננס, ולכן אודם העבירה קרקע לשאל פיננס" (ע' 148 ש' 1-3).
הנתבע 1 הוסיף וטען להעדר יריבות משפטית בינו לבין משה פוגל-תובע 9, שכן אפילו בהתאם לכתב ההתחייבות שצירף תובע זה, הזכויות שהומחו לו הן ביחס לנתבע 2 בלבד, ואינן מתייחסות אליו.
גם לגופו של עניין טוען הנתבע 1 כי מעולם לא נפגש עם התובע 9 או עם אביו.

נתבע 2 – מר פנחס ברסלאור
הנתבע 2 טוען כי אין לתובעים עילה כנגדו, מאחר והוא אינו צד להסכמים שצורפו, ואף אינו מוזכר בהם, ואין חולק כי הוא לא זה שנפגש עם התובעים, הוא לא זה ששיכנע אותם לרכוש את המקרקעין, לא הציג בפניהם מצג כלשהו ולא קיבל כספים מהתובעים.
הנתבע טוען כי לאחר מסכת איומים והכפשות שנוהלה נגדו מצד התובעים, נאלץ להסכים לשלם לתובעים חלק מן הסכומים, אך אפילו כך לטענתו, מדובר ברכישת זכויותיהם בקרקע ולא בהודאה בטענותיהם.
אשר לתובע 9, טוען הנתבע 2 כי לאחר שנתיים מעת חתימת ההסכם מולו, ביקש התובע לממש את ההשקעה, אך סירב להצעותיו של הנתבע להעברת המקרקעין על שמה של חברה שתהיה בבעלות מלאה של התובע. תחת זאת ביקש התובע 9 לקבל דירות בפרויקט שיזם הנתבע 2 באשדוד, ונוהל בין התובע 9 לנתבע 2 מו"מ אשר לא צלח. אין בכך לדידו, בכל מקרה, לגרום לחיובו האישי.

הראיות בעניין רומניה

גרסת התובע מס' 6 –לוין
התובע 6 ( להלן: "לוין") טען כי נפגש עם הנתבע 1 בחודש ספטמבר 2005, במשרדו של עו"ד ישראל מנדל, ברח' כנפי נשרים 24 בירושלים ( ע' 188 ש' 1-2). במהלך אותה פגישה שכנע אותו הנתבע 1 להשקיע מכספו ב"רכישת יחידות דיור" בפרויקט נדל"ן שאמור להיבנות ברומניה. לטענת לוין, הבטיח לו הנתבע, כי ערכה של הקרקע יעלה בשנים הקרובות במאות אחוזים, עקב פרויקט בנייה יוקרתי שייבנה בה בקרוב.
לוין חתם על הסכם מול חברת ברקת ביום 26.9.2005 והשקעתו עמדה על סך של 36,000$ עבור רכישת " זכות לשתי יחידות דיור" (ס' 2.2. לנספח 1 לתצהירו).
לוין קיבל אישור מאת חברת ברקת על רישום זכויותיו בספריה ( נספח 2 לתצהירו).
לוין אישר שפורוש היה המתווך בעסקה, והכספים ששילם בגין ההסכם עברו דרכו ( ע' 178 ש' 18-19 וש' 33-34), והוסיף כי פורוש, אף הוא הבטיח לו, כי ירוויח מאות אחוזים בגין השקעתו " ש. כשפורוש הביא לך את העסקה הוא אמר לך.. פה יהיה מאות אחוזים. ת. כן כן נכון" (ע' 180 ש' 14-16). יחד עם זאת טען: "אני ידעתי שהוא לא מתוך העסקה.. שהוא רק מתווך.. האנשים שעשו את זה רימו אותו אז אני תובע את האנשים לא את פורוש" (ע' 181 ש' 28-34).
אשר לחתימה על ההסכם השני מול חברת SHAL, טען לוין כי שוכנע על ידי הנתבעים 1 ו-2 באמצעות " המתווך מטעמם ר' אהרון פורוש להגדיל את השקעתו ב-7,200$ ולקבל עוד 4 יח"ד תמורתם במסגרת "פרצלציה" שתבוצע במקרקעין". לתצהירו צירף את ההסכם ( נספח 3) לגביו העיד שמר פורוש שהיה שליח מטעמו וחתם במקומו ( ע' 188 ש' 25-34).
לוין צירף לתצהירו ( נספח 4) אישור שקיבל מאת חברת SHAL, אשר גם לגביו הצהיר כי נתקבל באמצעות פורוש, כי אין לו חוב לחברה זו וכי " אישורי זכויות על שמך עבור 6 יחידות קרקע" לוין טען כי לאחר מספר שנים נמסר לו ע"י פורוש, כי "פרויקט הנדל"ן ברומניה ירד לטמיון" (ס' 23 לתצהירו). לוין מוסיף וטוען, כי לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, השיב הנתבע 2 באמצעות שליחים מטעמו סך של 10,000$. בעניין זה טען לוין כי כל הפניות שלו נעשו אל פורוש ( ע' 182). "הכל דרך פורוש...הרמתי כמה פעמים טלפון.. ופורוש דיבר איתם" (ע' 183 ש'2).
אשר לנתבע 2, הודה לוין כי אינו מכיר אותו ולא דיבר איתו ( ע' 189 ש' 25-30), והשיב בתשובה לשאלת הנתבע 2 " ש. מה עשיתי לך? ת. שעל ידי העורך דין שבירר שאתם הייתם השותפים בכל העסקאות של החברה, אתם וגרשטנקורן. רק בגלל זה" (ע' 189 ש'33-34 ע' 190 ש' 1-5).
לוין אישר שאת כל המידע בדבר המקרקעין המצוי בידו, קיבל מעורכי הדין ( ע' 184 ש' 1-8), והוסיף כי שילם דמי תיווך בסך 2,000 ₪ לאדם בשם סגל על הגשת התביעה ( ע' 184 ש' 13-21) באמצעות עורכי הדין המייצגים אותו בתיק.

גירסת התובע 7- וינשטוק
וינשטוק, התובע מס'7, הצהיר כי נערכה פגישה בחודש ספטמבר 2005 בינו לנתבע 1 במשרדו של עו"ד ישראל מנדל. לטענתו הגיע לעסקה דרך " חבר בישיבה שלמד איתו– הוא אהרון פורוש" (ע' 74 ש' 6).
"ש. הוא פנה אליך? ת. כן. הוא אמר שזו מציאה וניתן לצאת פי שלוש מהעסקה. ת. הוא סיפר לי שקונים שטח ברומניה יחד עם קבוצה של ברסלוואר, הוא היה קבלן גדול שסמכו עליו. הוא סיפר לי וזה היה נשמע טוב אז, אז הלכתי על זה" (ע' 74 ש' 15-19). "ש. איך ידעת כשהגעת כמה כסף צריך להביא? ת. הכל דרך פורוש" (ע' 75 ש' 6-7). "ת. הוא אמר לי בע"פ. ש. שכדאי להשקיע? ת. כן. ש. על סמך זה קנית? ת. כן" (ע' 86 ש' 18-23). "ת. הובטח לי פי שלוש מהקרן. ש. מי אמר לך? ת. פורוש אמר לי בהתחלה, גם הנתבע 1 אמר לי כשהגעתי למשרד" (ע' 76 ש' 9-11).
וינשטוק טען, כי לאחר שפורוש סיפר לו על העסקה, ואף נקב בסכום ההשקעה, הגיע למשרדו של עו"ד מנדל ונפגש עם הנתבע 1 ועם אדם נוסף בשם הרטמן. לטענת וינשטוק בתצהירו, הנתבע 1 הציג בפניו מצגי שווא רבים אודות המקרקעין וההשקעה, ולפיהם מדובר בקרקע חקלאית בקרבת העיר בוקרשט, באיזור יוקרתי, המיועדת להפשרה ופיתוח תוך תקופה קצרה של עד שנה, כי לאחר ההפשרה יוקם על המקרקעין פרויקט בנייה גדול ויוקרתי בשיתוף עם חברות גדולות, וכי ערך הקרקע יעלה פי שלוש מערכה הנוכחי.
התובע טען כי נתבע 1 הציג בפני התובע פרוספקט, "זה היה משהו ענק מקרטון" (ע' 75 ש' 31), וכן אמר לו שיהיו אישורי בנייה תוך חצי שנה ומדובר באזור יוקרתי" (ע' 75 ש' 1-3).
"ש. ווידאת שלפחות זה כתוב בהסכם? ת. זה היה בעל פה, לא" (ע' 76 ש' 14-15)
התובע הצהיר כי בגין הבטחות ומצגי הנתבעים, שוכנע להשקיע מכספו, אולם בעדותו אישר שסמך על פורוש: "ת. הוא אמר לי (פורוש –א.א.) בע"פ. ש. שכדאי להשקיע. ת. כן. ש. על סמך זה קנית? ת. כן. (ע' 86 ש' 18-23).
התובע הוסיף כי תביעתו מוגשת מכיוון ש"אני תובע כי לא קיבלתי את מה שהבטיחו לי. הבטיחו לי 6 יחידות דיור ברומניה במקום שמצוין, ולא קיבלתי שום דבר" (ע' 79 ש' 17-18).
ביום 27.9.2005 חתם וינשטוק על הסכם מול חברת ברקת, לפיו תמורת השקעה בסך 36,000$ יקבל " זכות לרכישת שתי יחידות דיור בפרויקט של החברה ברומניה". "ש. קראת את ההסכם לפני שחתמת עליו? ת. לא בדיוק. קראתי, אבל לא חשבתי יותר מידי. ש. לא עניין אותך מה היה כתוב? ת. סמכתי על פורוש" (ע' 76 ש' 1-3).
וינשטוק הוסיף וטען בתצהירו, כי היה מתווך מטעם הנתבעים אשר שכנעו אותו להגדיל את השקעתו ב- 7,600$ נוספים, ולקבל תמורתם 4 יחידות דיור נוספות ( ס' 16 לתצהירו), ובעדותו אישר כי אותו מתווך היה פורוש. "ת. אחרי חצי שנה, פורוש הציע לי להוסיף לו 7,600 דולר.. ש. למי עברו הכספים ת. הכל עבר דרך פורוש" (סעיף 16 ע' 77 ש' 4-7).
מששוכנע להשקיע כספים נוספים, חתם וינשטוק על הסכם מול חברת SHAL ביום 27.8.2006 ( נספח 3 לתצהירו) לפיו " החברה מתחייבת שניתן יהיה לבנות על המקרקעין המוגדלים של הרוכש 2 או 3 יחידות דיור". נספח זה צורף על ידי הנתבע 1 לכתב הגנתו, ולגביו טוען וינשטוק כי לא זכור לו שחתם על מסמך זה, אף שבתצהירו אישר כי מדובר בחתימתו. ובכל מקרה, כך טען, לא קרא את תוכנו וזה לא הוסבר לו. "אני פשוט סמכתי על פורוש מה שאמר לי חתמתי" (ע' 77 ש' 32).
וינשטוק צירף לתצהירו ( נספח 4) אישור שקיבל מאת חברת SHAL, המאשר כי אין לו חוב לחברה זו וכי " אישורי זכויות על שמך עבור 6 יחידות קרקע בחודשים הקרובים". לטענתו, "אחרי שנתיים שראינו שהעסקה לא מתקדמת, פורוש אמר לי שהכל הלך לטמיון" (ע' 78 ש' 12).
וינשטוק אישר את טענת הנתבע 2 כי לא פגש בו, לא דיבר איתו; הנתבע 2 לא הציג בפניו מצגים בקשר להשקעה, והוא מעולם לא שילם לנתבע 2 כספים ( ע' 85 ש' 1-12). עוד העיד וינשטוק שפורוש אמר לו שהנתבע 2 " יושב על כל העסקה" (ע'85 ש' 17-18). לטענתו, כוונתו בטענה כי פותה על ידי נתבע 2 להשקיע מכספו " הכוונה שפיתה אותי הנתבע 2 באמצעות פורוש" (ע' 20-21)." אז הבנתי שפורוש הוא הנציג של הנתבע 2. " עכשיו אני מבין שהחברה כולה היא על שמו של הנתבע 2"(ע' 86 ש' 3-4). וינשטוק טען כי הושבו לו כספים על ידי נתבע 2: " שמעתי שהנתבע 2 התחיל להחזיר כספים לאנשים... פניתי לפורוש.. פורוש דיבר עם הנתבע 2 לא יודע בדיוק מה, אחרי זה קיבלתי.. מאיזה חסיד בשם נחמן רוטנר 2000 דולר" (ע' 80 ש' 22-29). "אני סיכמתי עם פורוש ונחמן רוטנר היה מתקשר אלי.. והיה נותן לי כסף והייתי חותם לו" (ע' 82 ש' 1-2). "ש. בסעיף 27, "לאחר הפצרות חוזרות ונשנות".. פרט את ההפצרות.. ת. לחצתי על פורוש ופורוש אמר לי שהנתבע 2 מוכן לשלם בתשלומים". (ע' 87 ש' 18-20)
"ש. כמה כסף קיבלת חזרה מרוטנר ואם יש ספק מהו גדר הספק? ת. קיבלתי 10,000 דולר בטוח ו-4000 דולר נוספים אני לא זוכר" (ע' 87 ש' 29-31).
וינשטוק הוסיף שאדם בשם סגל הגיע אליו לאחר מספר שנים דרך מר פורוש, ותיווך בינו לבין בא כוחו, עו"ד שריד, ואילולא זה, לא היה מגיש את תביעתו ( ע' 82 ש' 14-25).

גרסת תובע 8- מינצברג
בפתח עדותו ציין העד כי מזה שנתיים הוא סובל מבעיות זיכרון ונוטל תרופה ( עמ' 191 ש' 20). התובע 8, מינצברג, טען כי נפגש עם הנתבע 1 בחודש נובמבר 2005 במשרדו של עו"ד מנדל. ביום 20.11.2005 חתם על הסכם מול חברת ברקת, והשקעתו עמדה על סך של 36,000$ תמורתה יקבל " זכות לרכישת 2 יחידות דיור" (ס' 2.2. להסכם נספח 1 לתצהירו). הוא טען שחתימתו על ההסכם מול חברת ברקת נעשתה בפעם הראשונה שהגיע למשרד ( ע' 203 ש' 31-32). גם מינצברג אישר כי הגיע לעסקה באמצעות פורוש, אשר מסר לו את פרטי העסקה. "ש. את העסקה הזו מי הביא לך, העסקה שאנחנו מדברים עליה כאן. ת. יש לי שכן שקוראים לו פורוש, הוא גר לידי, אז הוא אמר לי שיש עסקה, שאפשר להיכנס לזה, והוא שלח אותי.. לרחוב.. כנפי נשרים, ושמה השתכנעתי" (ע' 192 ש' 23-27). "פורוש שלח אותי לשמה... אמר לי שיש יהודי שכדאי להשקיע אצלו, הוא הולך לבנות פרויקט ברומניה וכדאי להשקיע שמה" (ע' 193 ש' 11-14). מינצברג טען, כי הנתבע 1 הציג בפניו מצגי שווא רבים אודות המקרקעין וההשקעה; כי מדובר בקרקע חקלאית בקרבת העיר בוקרשט, באזור יוקרתי, המיועדת להפשרה ופיתוח תוך תקופה קצרה של עד שנה; כי לאחר ההפשרה יוקם על המקרקעין פרויקט בנייה גדול ויוקרתי בשיתוף עם חברות גדולות, וערך ההשקעה יעלה במאות אחוזים בקרוב. התובע העיד לעניין המצגים שהוצגו לו בפגישה בה חתם על ההסכם כדלקמן:
"במצגת הראו לי שזה קרקע חקלאית ובתוך זמן קצר זה יופשר לבנייה" (ע' 195 ש' 1) "בעוד זמן קצר הוא הבטיח, ואפילו על פתק גם כן" (ע' 195 ש' 6-7). "ש. אתה שואל אותו (את נתבע 1-א.א) מניין לך תוך זמן קצר או תוך עשר שנים? ת. לא שאלתי. .. אף פעם לא עשיתי עסקאות במקרקעין ואני לא ידעתי מה לשאול" (ע' 197 ש' 1-8). מינצברג אישר שהיה מנהל בניה וידע לקרוא תכניות ( ע' 200 ש' 1-7). "ש. אז ביקשת תוכניות.. שיראו לך?.. ת. אני חושב שעדיין עוד לא היה להם תוכנית" (ע' 200 ש' 8-11). "ש. ביקשת איזה שהוא ביטחון לכסף? ת. לא ביקשתי. סמכתי על הזקנים" (ע' 200 ש' 14-17). "אני קניתי את זה בברקת מפני ששמעתי שהאנשים שמתעסקים בזה זה אנשים מהקבוצה שלנו ואפשר לסמוך עליהם" (ע' 202 ש' 18-19). "תשעים ותשע אחוז שכן קראתי. אני לא חושב שאני אחתום על חוזה ואני לא אקרא" (ע' 205 ש' 33-34). "ש. .. מה שאנחנו מסכמים שקראת, זה היה נראה בעיניך, כל פרט בהסכם הזה ולכן גמרתם את העסקה. נכון? ת. כן." (ע' 206 ש' 1-3).
מינצברג צירף לתצהירו ( נספח 7), צילום של פתק נושא תאריך 2.1.2007 בו נרשם בכתב ידו של הנתבע 1 וחתום על ידו " אני מתחייב כי בתוך 8 חודשים מהיום יהיה לאברהם מינצברג הפשרה". הוא הוסיף כי בהמשך שוכנע על ידי הנתבע 1 להשקיע 7,600$ נוספים תמורתם ירכוש 4 יחידות דיור נוספות. לטענת מינצברג הנתבע 1 אמר לו ש"זה עבר לחברה אחרת" וצריך לחתום על ההסכם מול חברת SHAL. לטענתו, קבל על כך שהזכויות עברו לחברת אולימפיקס ( ע' 202 ש' 18-26), אך נמסר לו שכל מי שיש לו מניות הסכים ( ע' 206-207 וכן בעמ' 212 ש' 27-30). מששוכנע להשקיע כספים נוספים, חתם מינצברג על הסכם מול חברת SHAL ביום 10.9.2006 ( נספח 4 לתצהירו) לפיו " החברה גם מצהירה בזאת, כי בהתאם לידע שלה.. ניתן יהיה.. לבנות על הקרקע המוכפלת של הרוכש ס"ה 6 יחידות דיור. ללקוח אברהם מינצברג". מינצברג צירף לתצהירו ( נספח 6) אישור שקיבל מאת חברת SHAL, כי אין לו חוב לחברה זו וכי " אישורי זכויות על שמך עבור 6 יחידות קרקע בחודשים הקרובים".
בכל הנוגע לתביעתו כלפי נתבע 2 העיד כי אינו מכיר אותו ( ע' 208). לשאלת הנתבע 2, מדוע תובע אותו ענה: "אמרו לי שבברקת אתה היית כל המניות.. הדירקטור.. והעובדה שנתת לי 25,000$ על החשבון. לא צריך יותר הוכחה מזה שאתה הכל.. אתה שלחת את זה עם.. רוטמן אני חושב" (ע' 208 ש' 34 ע' 209 ש' 1-5).
לשאלה אם יוכיח הנתבע 2 כי הוא לא בעל מניות בחברת ברקת, האם ימשוך את התביעה כנגדו, ענה בשלילה, והסיבה לכך " מפני שאתה נתת לי 25,000$" (ע' 209). "הלכתי לפורוש, אמרתי לו, למה הכנסת אותי לעסקה כזו? אז הוא אמר לי שאתה בעל הבית" (ע' 210 ש' 7-8).
מינצברג אישר כי לא בדק ומצא מידע שקושר את נתבע 2 לעסקה ( ע' 212 ש' 1-4).
כאמור, מינצברג הוסיף כי הושבו לו על ידי נתבע 2, באמצעות שליח מטעמו, רוטנר, סך של 25,000$ במספר תשלומים, ואף צירף נספח 8 לתצהירו תרשומת בכתב ידו המפרטת את מועדי התשלומים וסכומם, ולפיה נותר חוב כלפיו בסך 18,600$.
לטענתו, הנתבעים השיבו לו סך של 14,000$ נוספים בגין עסקת רכישה נוספת ונפרדת שעשה עם פורוש בקשר למקרקעין באנגליה, ללא קשר לתובענה זו.
מינצברג אישר כי מקור טענותיו לגבי המקרקעין התקבלו מבא כוחו: "אין קרקע. ככה שמעתי מעוה"ד" ( ע' 198 ש' 12).

גרסת תובע 10- מרקוביץ'
התובע 10, זרח מרקוביץ', מפקח חינוכי במקצועו, הצהיר והעיד כי בחודש נובמבר 2005 סיפר לו חבר בשם משה יעקב מרקוביץ' על השקעה ברומניה. בהמשך, נפגש עם החבר ועם נתבע 1 בביתו של החבר ( ע' 214 ש' 6-7). מרקוביץ' הצהיר כי הנתבע 1 שכנע אותו להשקיע מכספו ברכישת יחידות דיור ברומניה. בעדותו אישר שגם החבר מרקוביץ' וגם הנתבע 1 הסבירו לו על הקרקע ( ע' 216 ש' 1-4). בתצהירו ציין מרקוביץ' כי הנתבע 1 הציג בפניו מצגי שווא רבים אודות המקרקעין וההשקעה, ולפיהם מדובר בקרקע חקלאית בקרבת העיר בוקרשט, באזור יוקרתי, המיועדת להפשרה ופיתוח תוך תקופה קצרה של עד שנה, כי לאחר ההפשרה יוקם על המקרקעין פרויקט בנייה גדול ויוקרתי בשיתוף עם חברות גדולות, וערך ההשקעה יעלה במאות אחוזים בקרוב. לגבי הפגישה העיד התובע: "הוא הגיע, גרשטנקורן, הוא הציג מצגת כמו שזה נחשב, זה שוק, משהו מתפתח שמה, רצה לשכנע אותי לקחת אולי חמש יחידות. זה ישתלם לי, זה יכפיל את עצמו" (ע' 214 ש' 26-28).
לטענת מרקוביץ' הבין מהמצגת כי מדובר במשהו עובדתי שקורה בקרקע ולא בהדמיה ( ע' 215 ש' 12-15), וכי הובטחה לו תשואה של מאות אחוזים: "ש. הבטיחו לך את הקרן חזרה? ת. קרן ומאות אחוזים" (ע' 226 ש' 6-9), אך בהמשך " ש: אבל במינימום הוא הבטיח לך שגם אם הכל לא הולך תקבל את הקרן בחזרה. זה מה שהוא אמר? ת: הוא לא אמר לי.... הוא לא אמר לי מינימום.... לפחות לקבל את הכסף חזרה. לא דיברנו על קרן. אמרנו שזה יחזיר את עצמו" (ע' 226 ש' 29 עד עמ' 227 ש'2). התובע העיד כי חברו, מרקוביץ, הוא זה ששלח אותו למשרדו של עו"ד מנדל בכנפי נשרים 24 ושם חתם על ההסכם. עוד העיד התובע, כי כל הכספים עברו דרך אותו מרקוביץ ( ע' 218 ש' 19-29).
ההסכם שנחתם ביום 29.11.2005 בין מרקוביץ' לבין חברת ברקת צורף לתצהירו של התובע כנספח 1, ההשקעה עמדה על סך של 36,000$ תמורת " זכות לרכישת 2 יחידות דיור". התובע צירף לתצהירו ( נספח 5) מכתב מאת חברת ברקת מיום 21.5.2006 בו בישרה לו החברה כי " בתקופה הקרובה (תוך כ-60 יום) התב"ע תאושר סופית". וכי " הצלחנו להגדיל את גדלי הוילות". עוד נאמר " בתוך 60 יום נשלח לכם מכתב נוסף ובו הזמנה להזמינכם להראות לכם את התכניות הסופיות.. כמו כן יוקם חברה מנהלת בישראל שתטפל בכל בקשותיכם".
מרקוביץ' העיד כי זמן קצר לאחר מכן פנה אליו אדם בשם שמוליק הרטמן ושכנעוֹ להשקיע 7,600$ נוספים שעבורם יקבל 4 יחידות דיור נוספות ( ע' 219 ש' 3-6). לשאלה מדוע לא תובע גם את אותו הרטמן השיב " אמרו לי שהוא לא שייך פה בתיק" (ע' 219 ש' 19-20), וכי לא מצא אותו ( ע' 220 ש' 25-31).
לתצהירו צורף הסכם בינו לבין חברת SHAL מיום 20.9.2006 לפיו " החברה גם מצהירה בזאת, כי בהתאם לידע שלה ולבדיקות שטח שביצעה בפרויקט ניתן יהיה – ככל הנראה – לבנות על הקרקע המוכפלת של הרוכש ס"ה 6 יחידות ללקוח". עוד צורף לתצהירו ( נספח 6) אישור שקיבל מאת חברת SHAL, כי אין לו חוב לחברה זו וכי " אישורי זכויות על שמך עבור 6 יחידות קרקע בחודשים הקרובים". נספח 8 לתצהירו, הוא מכתב מאת חברת SHAL מיום 14.5.2007 לפיו נרשמו על שמו 8 יחידות קרקע בחברת SHAL. למכתב זה אף צורפה מפה. עוד נאמר " השלב הבא קבלת תב"ע, ככל הנראה בחודש הקרוב". לטענת מרקוביץ', התבררה לו התרמית דרך פשקווילים שהיו, וכשפנה לחברו מרקוביץ, השיב לו האחרון כי גם הוא " נפל ברמאות הזו.. שברסלוואר וגרשטנקורן זה אותו.." (ע' 220 ש' 12-15).

לאחר גילוי התרמית הנטענת אישר מרקוביץ' כי פנה לפורוש ולא לנתבע 2 או לנתבע 1: " לא פניתי לפנחס ולא לגרשטנקורן. פורוש היה, הוא עסק, הוא הביא עוד משקיעים.." (ע' 232 ש' 8-12), פנה " דרך חבר שלי אהרון פורוש" (ע' 232 ש' 25) "פורוש אמר לי שמחזירים לפחות, מתחילים להחזיר" (ע' 234 ש' 18). "ש. מה אמרו לך? ת. יש קרקע. אבל זה לא שווה גרוש". (ע' 217 ש' 17-18). הוא הוסיף, כי לאחר דרישות, השיב לו הנתבע 2 במהלך השנים 2009-2010, באמצעות שליח מטעמו, מר נחמן רוטנר, סך של 14,000$ במספר תשלומים.
מרקוביץ' אישר שלא דיבר אף פעם עם הנתבע 2 ( ע' 221 ש' 3-4) וכן אישר שהוא לא מכיר את הנתבע 2. בתשובה לשאלה מדוע הוא תובע את נתבע 2 השיב, "ת. שמעתי שאתה עומד מאחורי כל התיק הזה... ש'. שמעת שאני.. ת. העורכי דין ביררו" (ע' 239 ש' 25-34). מרקוביץ' טען כי חברו מרקוביץ קישר אותו למר פורוש ( ע' 216 ש' 16-12), "פורוש קישר אותי לסגל וסגל הביא אותי" (לעו"ד שריד) (ע' 221 ש' 22-27).

גרסת תובע 9 - פוגל
פוגל, התובע 9, נבדל מיתר התובעים 5-8 ו- 10 בשני אופנים.
ראשית, בכך שהתובע אינו המשקיע עצמו, מר נחמן פוגל, אלא בנו, מר משה פוגל, אליו המחה המשקיע את " כל הזכויות שהשקעתי את ר' פנחס ברסלויאר מאשדוד... וזכותו לדרוש את ר' פנחס הנ"ל כראות עיניו" (נספח 1 לתצהיר),. יוער כי, המצהיר והמעיד מטעם תובע זה הינו מר נחמן פוגל.
לשם הנוחות יכונה בפרק זה מר נחמן פוגל " המשקיע", ובנו יכונה " התובע 9 ".
שנית, בכך שלא כיתר התובעים אשר השקיעו ביחידות הקרקע ברומניה וחתמו על הסכמים מול חברת ברקת ובהמשך למול חברת - SHAL, משקיע זה חתם על הסכם מול חברת אודם בע"מ, ועל הסכם זה חתום נתבע 2 בעצמו. המשקיע העיד בעניין זה כי " הוא (הנתבע 1-א.א.) בא בשם נתבע 2 והביא את הדף חתום" (ע' 96 ש' 27). "מסמך 3 זה היה הדף החתום שהציג לי הנתבע 1 וטען שזה חתימת הנתבע 2. הוא לא הציג את עצמו כשותף אלא כמי שעובד איתו, כמתווך ולכן הנתבע 2 חותם ולא הוא" (ע' 96 ש' 2-31).
לפי הסכם זה ( נספח 3 לתצהיר המשקיע), קשרו המשקיע וחברת אודם בע"מ שותפות ביניהם לגבי שטח חקלאי בן 90 דונם, הממוקם כ-27 ק"מ מבוקרשט על כביש האוטוסטרדה החדיש. לפי ההסכם, עלות העסקה הכוללת לרכישת הקרקע, אדריכלות, שינוי הייעוד והוצאות שונות, יחושב לפי 648,000 אירו, וחלקו של המשקיע בחברה יהיה בשיעור של 10% תמורת השקעה בסך 60,000$.
בהסכם פורט אופן ביצוע העסקה, לפיו תוקם חברה ברומניה כשכל צד יקבל אחוזים לפי שיעור השקעתו. עוד נאמר בהסכם כי חברת אודם מתחייבת לפעול לשינוי ייעוד הקרקע לבנייה לא יאוחר מ-12 חודש, ובמקרה ולא יתאפשר לו מכל סיבה תתאפשר לצד ב' (למשקיע- א.א.) לחזור בו מהעסקה ולמשוך את סך השקעותיו".
בהסכם נקבע:
"אופן ביצוע העסקה. פותחים חברה ברומניה כחוק כשכל צד מקבל בעלות על החברה לפי סדר גודל השקעתו. מיותר לציין שההגינות והיושר היא נר לרגליהם של שני הצדדים ושני הצדדים יהיו שותפים לכל החלטה הקשורה במישרין או בעקיפין לעסקה וכל פעולה משמעותית צריכה את הסכמת שני הצדדים".

עוד סוכם כי אי עמידה באחד מתנאי ההסכם, תזכה את הצד השני בפיצוי בסך 10% מערך העסקה ובכל סכסוך ישמש הרב ויז'ניצר מאשדוד כבורר.
המשקיע טען בעדותו בהקשר זה, כי אף שעולה מההסכם כי מדובר בהשקעה בשותפות, בפועל סוכם שאם תוך כמה חודשים לא תתבצע הפשרה, יושב לו כספו ( ע' 98 ש' 9-11). המשקיע העיד כי חתנו הוא זה שהמליץ לו להשקיע בעסקה זו ( ע' 97 ש' 10-11). לטענתו, בשלהי חודש אוקטובר 2005 נערכו מספר פגישות בינו לבין הנתבע 1 בביתו של המשקיע. לטענתו, הנתבע 1 שכנע אותו להשקיע בעסקה, הציג מצגת ממוחשבת והבטיח כי ערכה של הקרקע יעלה בשנים הקרובות בכ- 400%. לטענתו, נפגש עם נתבע 1 מספר פעמים והאחרון הציג בפניו מצגת ו"דיבר בעדינות" וכך " משך אותו" לבצע את ההשקעה. "הוא בא עם מחשב והראה לי מצגת" (ע' 92 ש' 5). "אמרו לי שהכל מאושר והביאו לי ניירות של קבלנים, גדולות, עם קוטג'ים, כאילו כל נקודה היא קוטג' ושאקנה עוד" (ע' 92 ש' 8-9). "אמרו לי שבתוך 6 חודשים אקבל חזרה את הכסף" (ע' 96 ש' 10-11). נתבע 1 אמר ש"אין סיכוי שאני אפסיד" (ע' 91 ש' 22).
המשקיע צירף לתצהירו ( נספח 2) מסמך נושא כותרת " ההצעה הקונקרטית" אשר אינו חתום אך נחזה להיות ערוך ע"י אחד, "יוסי אבירי, יועץ כלכלי בכיר לענייני נדל"ן בוקרשט רומניה". לדבריו נמסר לו על ידי הנתבע 1 ולפיו " לאחר ההפשרה ניתן למכור שטח ליח"ד (חצי דונם) בצורה גולמית ללא השקעה נלווית בשוק המקומי ב- 20,000 אירו לערך".
ובהמשך:
"בהשקעה נוספת לאחר ההפשרה, כמו תשתיות כבישים פארקים וכדו' + שיווק מתאים ניתן להשביח יותר את הנכס, ובהחלטה נכונה ניתן להניב עוד הכנסות של מאות אחוזים, מלבד הרווחים הראשונים מעצם הפשרת הקרקע".

המשקיע עומד על כך שבניגוד לטענתו של נתבע 1 שלא נפגש עימו מעולם, הוא נפגש עימו ונתבע 1 אף היה בביתו פעמיים ( ע' 96 ש' 16-21).
כאמור, ביום 27.10.2005 נחתם הסכם בין חברת אודם בע"מ לבין המשקיע.
המשקיע הוסיף, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי החלקים בכתב היד בהסכם, הינם כתב ידו של נתבע 1 ( ע' 96 ש' 16). המשקיע טען כי " עם נתבע 2 לא דיברתי אף פעם. הנתבע 1 דיבר בשמו. כל השנים התנהלתי מול הנתבע 2 באמצעות הנתבע 1" (ע' 92 ש' 2-3). לטענתו, לאחר כשבועיים מחתימת ההסכם פנה למזכירתו של נתבע 2, אשר עדכנה אותו, כי אדם בשם פורטל מטפל בעסקה ויצור עימו קשר. לטענתו אדם זה אכן יצר עמו קשר, ואף הגיע לביתו מספר פעמים וטען בפניו כי העסקה הצליחה מעל למשוער. לאחר כ- 9 חודשים, כך המשקיע, הגיע אליו מר פורטל ולחץ עליו להשקיע 100,000 דולר לרכישת 2 קוטג'ים, ואמר " שהקרקע הופשרה כבר והולכים לבנות" (ע' 93 ש' 14-18). המשקיע הצהיר ( ס' 20 לתצהירו) כי לאחר שסירב להצעה זו, הפסיק מר פורטל לפנות אליו ואף הפסיק לענות לשיחותיו.
משנוכח כי אין כל התקדמות, פנה לטענתו למשרדו של הנתבע 2, ובעקבות כך נשלח אליו על ידי מזכירת הנתבע 2, מסמך בשפה הרומנית ( נספח 5 שאליו מצורף תרגום שבוצע על ידי ב"כ התובע). לפי מסמך זה חלקו של המשקיע, מר נחמן פוגל, בהון המניות של חברה בשם שוהם השקעות הינו בשיעור של 10%, כאשר הנתבע 2 מחזיק ב- 65% מהון המניות, ואילו נתבע 1 מחזיק ב- 10% מהון המניות ( קיים בעל מניות נוסף בשם זאיד נחמיה שהחזיק במניות בשיעור של 15%). עוד בהתאם למסמך המתורגם המנהל היחיד של החברה הינו הנתבע 2, מר פנחס ברסלוואר.
המשקיע הצהיר כי במשך כל השנים הנתבע 2 התחמק ונמנע מלדבר עימו אישית או להעביר לו מסמכים בחתימתו האישית. לטענתו, בחודשים מרץ-אפריל 2006, פנה לנתבעים 1 ו- 2 באמצעות מזכירתו של הנתבע 2, ודרש כי כספו יושב לו. לטענתו, לאחר דרישה זו הגיע לביתו של הנתבע 2 ובפגישה זו טען בפניו הנתבע 2 כי " הכל בסדר ואין לי מה לדאוג".
המשקיע הצהיר כי לאחר שהמשיך לתבוע כי כספו יושב לו, נתבע 2 הציע לו כי ימכור לו דירה באשדוד שתיבנה על ידי נתבע 2, והמשקיע ישלם תמורתה סכום מוזל כפיצוי על העסקה. לאחר תקופה, עורך הדין שפנה אליו בשם הנתבע 2 לא עשה דבר, ואילו הנתבע 2 התחמק ולא ענה לטלפונים ( ע' 99 ש' 20-32 ע' 100 ש' 1-7).
לאחר כל זאת, כך המשקיע, הוא פנה בכתב אל הנתבע 2 ( נספח 6), במכתב נושא תאריך ח' אלול תש"ע שם גולל את טענותיו, והפציר בנתבע 2 כי ישיב לו את השקעתו. המשקיע טוען כי פנה לבורר שידון בינו לבין הנתבע 2 בדין תורה, אך הבורר הודיע שאינו מעוניין לשמש כבורר בעניין ( נספח 7 לתצהירו).
המשקיע הצהיר כי לאחר כ- 5 שנים מחתימת ההסכם, בשנת 2010, התבררה לו ה"תרמית" לאחר שפנה למומחים ברומניה, באמצעות באי כוחו. בפועל, כך המשקיע, לא קיבל כל תמורה בגין השקעתו, ולא רשומות על שמו כל זכויות בקרקע כלשהיא ברומניה.

סיכום טענות תובעים 6-8 ו-10 בעניין רומניה
קבוצת תובעים זו מתייחסת להשקעה ברכישת זכויות במקרקעין ברומניה. בתחילה חתמו על הסכם מול חברת ברקת, ולאחר תקופה הגדילו את השקעתם וחתמו על הסכם מול חברת SHAL. תובעים אלו נפגשו עם נתבע 1 במשרדו של עו"ד מנדל בירושלים ושם חתמו על הסכם ההשקעה.
גם תובעים אלו העידו כי קדמו לפגישתם זו, הסבר ותיווך של פורוש, ואילו נתבע 10 הגיע באמצעות חברו, מר מרקוביץ, אשר הסביר לו על העסקה.
התובעים 6-8 העידו כי פורוש מסר להם את פרטי ההשקעה, ואת גובהה, והבטיח כי תשואתם תניב רווחים גבוהים, עוד בטרם נפגשו עם נתבע 1. תובעים אלו העידו כי פורוש הוא זה שהציע להם להגדיל את השקעתם, שלאחריה חתמו על הסכם נוסף מול חברת SHAL. תובע 6 אף העיד כי פורוש חתם במקומו על הסכם זה. התובעים העידו כי סמכו על הסבריו של פורוש, ועל סמך הסבריו השקיעו בעסקה. תובע 7 העיד כי מר פורוש הבטיח לו " פי שלוש מהקרן".
תובע 10 העיד כי חברו, מרקוביץ, הוא זה שהסביר לו על ההשקעה ועל הקרקע, ואף העיד כי הכספים בגין ההשקעה הועברו על ידו דרך אותו חבר. עוד העיד כי הפגישה הראשונה מול נתבע 1 נערכה בביתו של אותו חבר, מרקוביץ.
התובעים העידו כי ידעו שמדובר בהשקעה בקרקע חקלאית שתופשר לבנייה. לטענתם, הובטח להם על ידי נתבע 1 בפגישתם עימו כי הקרקע תופשר לבנייה תוך זמן קצר. הוצגה להם על ידי נתבע 1 הדמיה של פרויקט הנדל"ן שאמור להיבנות בקרקע.
חלק מהתובעים העידו כי לא קראו את ההסכם בעיון, חלקם העידו כי סמכו על הסבריו של מר פורוש ופרטי ההסכם לא עניינו אותם, חלקם " סמכו על הזקנים" וכי מדובר ב"אנשים מהקבוצה שלנו".
גם כאן, כל התובעים העידו כי לא הכירו את נתבע 2, ולא נפגשו עימו לפני חתימת ההסכמים וגם לא לאחריהם. תובע 7 העיד כי שמע מפורוש כי הנתבע 2 מעורב בעסקה.
התובעים העידו כי לאחר מספר שנים, ו"שמועות" הקשורות לנתבעים 1 ו- 2, לא פנו ישירות אל הנתבעים אלא פנו אל פורוש שהסביר לחלקם כי " מתחילים להשיב כספים". התובעים העידו כי חלק מהשקעתם הושב להם על ידי נתבע 2 באמצעות נציגו מר רוטנר. נתבע 7 העיד כי הוא זוכר בוודאות שהושב לו סכום של 10,000$ וסכום נוסף של 4,000 לא זכור בבהירות על ידו, ולא הוזכר בכתב תביעתו.
התובעים העידו כי השמועות בדבר ה"תרמית" והמידע אודות הקרקע שישנה, או לא, ושוויה, נתקבלו בידם מאת עורכי הדין, וכי אדם בשם סגל הוא זה שהפנה וקישר אותם לאחר מספר שנים לבא כוחם לצורך הגשת התביעה.

עדות מר אהרון פורוש, עד מטעם התביעה בעניין רומניה
כאמור, התובעים העידו ( מלבד תובעים 9 ו-10) שפורוש היה המתווך בעסקה, והכספים ששילמו בגין ההסכם עברו דרכו ( ע' 178 ש' 18-19 וש' 33-34).
פורוש הצהיר כי בשנת 2005 פגש בנתבע 1, שהציע לו לשמש כסוכן לצורך גיוס השקעות עבור פרויקט נדל"ן ברומניה. לטענתו, הביא אנשים למשרדו של עו"ד מנדל, לפגישות עם הנתבע 1, אשר הציג בפניהם מצגת מחשב להדמיית הפרויקט, וכן, כך פורוש, הבטיח הנתבע 1 כי הקרקע תופשר לבנייה תוך מספר חודשים וכי ירוויחו תשואות של מאות אחוזים עבור השקעותיהם.
בהמשך, כך פורוש, כפי שפורט בפרק הקודם, גייסו הנתבעים 1 ו- 2 כספים לצורך השקעה במקרקעין באנגליה. גם בפניהם הציג הנתבע 1 מצגות מחשב וטען כי ירוויחו מאות אחוזים על השקעתם.
לשאלה מה בירר לפני שהציע לאנשים להשקיע ענה " לא ביררתי שום דבר" (ע' 113 ש' 19) "הייתי אז מתווך. היה לי כל מיני דברים.. הבאתי את האנשים למשרד. אמרתי להם שיש לי עסקה טובה, שאני גם השקעתי בה כספים. ותבואו למשרד תראו את הסרטון השקרי. ואז הם השקיעו כל אחד " ע' 115 (ש' 24-31). לשאלה למה התכוון כשאמר " סרטון שקרי" ענה " התכוונתי שזה מה שיצא בסוף מזה" (ע' 117 ש' 18). פורוש העיד שהוא זה שהביא את האנשים למשרד והיה איתם ( ע' 117 ש' 26-30). פורוש העיד שבפעם הראשונה שנפגש עם נתבע 1 הגיע להשקיע בעצמו ( ע' 121 ש' 19). מישהו שלקח אותו טרמפ הכיר לו את הנתבע 1 ( ע' 135 ש' 31-34). כמו כן העיד פורוש לגבי מעורבותו של הנתבע 2 " הוא היה במשרד כל הזמן" (ע' 122 ש' 32). לשאלת נתבע 2, בחקירה נגדית: "ש. ראית אותי במשרדים שם נכון? ת. כן. ... ת. ידעתי שאתה קבלן גדול שבנית באשדוד. ש. ומדוע לא באת לשאול אותי.. ת. אתה התעלמת מאתנו לגמרי" (ע' 139 ש' 15-29). לטענת פורוש: "אני לא הבטחתי שום דבר, אני הבאתי אותם לשמוע" (ע' 123 ש' 31). כשהופנה לתמלול שיחה שלו עם נתבע 1 ממנה עולה לכאורה אחרת, השיב, "זה לא יכול להיות. אני לא הודיתי על דבר שלא עשיתי" (ע' 124 ש' 11-17 )."אף פעם לא הבטחתי" (ע' 134 ש' 14).
פורוש הוסיף כי קיבל דמי תיווך מהנתבע 1: " אני קניתי את הדירה מהכסף שקיבלתי בדמי תיווך מגרשטנקורן... כל עסקה קיבלתי ממנו דמי תיווך" (ע' 140 ש' 7-10). "אף פעם לא שכנעתי, הבאתי אותם למשרד" (ע' 141 ש' 12). לשאלה האם יכול להיות שכמו שטוען שסידרו אותו, סידרו את נתבע 1 ענה " שאני באתי ואני הצעתי עסקה ובאו לגרשטנקורן וגרשטנקורן הבטיח להם מאות אחוזים..." (ע' 119 29-32). "מאות אחוזים הוא אמר לאנשים" (ע' 132 ש' 13). פורוש הצהיר כי הוא הביא למשרדו של הנתבע 1 את התובעים 6,7 ו- 8 בקשר להשקעות בקרקעות ברומניה, ואת התובעים 3, 4 ו- 5 בקשר להשקעות בקרקע באנגליה. פורוש הצהיר כי האמין למצגים של הנתבע 1 והשקיע בעצמו בפרויקטים.

חוות דעת מר קטלין קוטורגיאה מטעם התביעה – המקרקעין ברומניה:
התובעים הגישו מטעמם חוות דעת מומחה לדין הרומני, שערך עו"ד קטלין קוטורגיאה. חוות הדעת תורגמה מרומנית לעברית. המומחה הגיע מרומניה ונחקר באנגלית ביום 30.6.2016 על חוות הדעת, על ידי עורך דין אנדי שוורץ. המומחה העיד כי חוות דעתו " מבוססת על מסמכים ואינה מתייחסת בשום חלק שלה למצגים או הטעיות". (ע' 14 ש' 25-26 לפ').
השאלות בחוות דעתו, והמסמכים עליהם נסמך, הוצגו לו על ידי ב"כ התובעים.
כעולה מוות הדעת, זו התבססה על מסמכים חלקיים שהוצגו לו ע"י התובעים ( עמ' 4 לחוות הדעת). המסמכים מכונים על ידו " תכנית 1" ו"תכנית 2", מסמך אישור (3) ודו"ח שמאות (4). המסמכים צורפו בהתאמה נספחים 1-4 לחוות הדעת. כמו כן נסמך המומחה לטענתו, על נסחים שהוציא מלשכת רישום המקרקעין ועל תמציות רישום מלשכות למרשם עסקים, ביחס לחברות המפורטות בחוות הדעת. המומחה מדגיש כי לא ניתן לזהות על פי המסמכים שהועברו לו, באיזו קרקע מדובר.
מחוות דעתו של המומחה עולים הדברים הבאים:
ביחס למקרקעין
התכנית (1) נראית כמסמך שהוא חלק מתוכנית לפרויקט תכנון עירוני, שבוצעה ע"י חברה לתכנון עירוני " פרויקט בוקרשטי". יחד עם זאת, לשיטתו, ללא החלטה מפורשת של המועצה המקומית של מחוז ג'ורג'יו, אין לתכנית ערך, היא אינה מהווה הוכחת בעלות, ואין בה כדי לאשר כי נעשו פעולות כגון חלוקה, הפשרה, שינוי ייעוד וכיו"ב. התכנית בוצעה עבור חברת ARIL, אין בה אינדיקציה לבעלות ברקת או אפילו לבעלות אריל שהיא ה"מוטב" שהזמין את התכנית. התכנית (1), היא גם נספח 2 שצורף לכתב הגנתו ולתצהיר עדותו של נתבע 1 ( להלן נקראה בחוות הדעת " התוכנית") אשר לגביה טען נתבע 1 כי היא מתייחסת לקרקע שנרכשה על ידי חברת ברקת, והופשרה תוך 12 חודשים מיום רכישתה.
התכנית השנייה היא בעלת אותם מאפיינים, וגם בה אין מידע רלבנטי שיאפשר זיהוי, מעבר להיותה מצויה בקומונה פרטסטי במחוז ג'ורג'יו.
האישור נספח 3 לחוות הדעת, הוא מסמך באמצעותו אישרה לשכת רישום המקרקעין בקשה לרישום נכונות למכירה/קנייה מתאריך 26.5.2009 בין אודם, המוכרת, לבין שאל כמוטב, בנוגע למכירה של השטח שהיה בבעלות קודמת, של חברה אחרת, כשהאישור כולל את תיאור הנכס המדויק, שם בעל הזכות וזכויות משניות או הערות מגבילות. באישור מצוין שהשטח בגודל של 200,000 מ"ר אליו מתייחס האישור, ממוקם באיזור השטח הבנוי ( אינטרה מורוס) בקומונת פרטסטי מחוז ג'ורג'יו, ומספר רישום המקרקעין שלו הוא 1112/1 הרשום בספר המקרקעין במספר 387/ N באותו מחוז. אין באשור רישום של בעלות אלא בקשה לאישור הנכונות. בעת מתן האישור, בעלי המניות באודם היו חיה ופנחס ברסלאור, ששימש גם מנהלה ובעל המניות, ובעל המניות בשאל היה מנדל ישראל משה. בפועל, לא נראה שהזכויות עברו בסופו של יום לשאל, אלא לחברה בשם LIVNAT INTERNATIONAL, שהיא הבעלים הנוכחי של חלק בגודל 60,000 מ"ר מאותו שטח, וזאת מאחר שביום 19.3.2010 פוצל השטח, והחלק הנוסף, בגודל של 140,000 מ"ר נותר בבעלות אודם.
צוין גם כי הוצא צו עיקול ביום 22.5.14 על חלקה של לבנת, בשל חוב נטען לרשות העירונית. השטח שבאישור מהווה 40% מן השטח שהוערך בדו"ח השמאות, נספח 4 לחוות הדעת.
שטח 1112 נרכש בספטמבר 2006 מברקת ע"י אודם ובתאריך 20.4.2007 חולק ל-3 מגרשים. מתוך שטח זה 1112/1 הועבר בין אפריל 2007 לאוגוסט 2007 מאקסטרה מורוס לאינטרה מורוס, וביום 29.8.2007 הוסר סופית ממעגל החקלאות. יאמר בשלב זה, כי המשמעות של חלק זה של חוות הדעת היא למעשה, כי הקרקע שהייתה בבעלות ברקת עד ספטמבר 2006, שאז נמכרה לאודם, הופשרה מקרקע שיעודה חקלאי לקרקע למגורים. ביום 19.3.2010 חולק השטח לשני החלקים כמפורט לעיל, מגרש 1 עבר על שם לבנת בהתאם להסכם המכירה בין אודם ללבנת מיום 20.3.2010. החברה בהליכי פירוק. קיימת הערה בדבר בקשה לביטול ההסכם, וזאת לבקשת מפרק חברת אודם, והעניין מצוי היה במועד עריכת חוות הדעת בהליך משפטי.
מגרש 2, ( הנסח צורף נספח 6), החלק השני של מגרש 1112/1, בן 140,000 מ"ר הוא בבעלות אודם מאפריל 2007. אין שום ראיה לכך, לדעת המומחה, שהקרקע היא בבעלות חברת ברקת.
שטח 1112/2, ( נסח המקרקעין צורף נספח 16), הוא שטח " אינטרה מורוס" בגודל 85,986 מ"ר בבעלות חברת DELCOM FINANCE S.R.L.' שבעל מניותיה היחיד הוא ברסלוואר, והיא בהליכי חדלות פירעון.
שטח 1112/3 ( נסח נספח 17), הוא שטח אינטראמורוס נוסף בגודל 200,000 מ"ר, בבעלות ספאצ'ו אנג'ל, והוא הוסב ביום 12.3.2014 לשטח אינטראמורוס, אך חקלאי.
שטח 172/5/1/1/2 ( נספח 21) מהווה אינדיקציה לדעת המומחה, יחד עם נספחים 18 ו-19 כי השטח נמכר לברקת שמכרה אותו לאודם. השטח אוחד עם חלקה 172/5/1/1/4 ביום 11.4.2013, הוא מונה 14,296 מ"ר בבעלות נוכחית של חברה רומנית לגידול עופות LA TARARO S.R.L אשר מצויה כיום בחדלות פירעון.
המומחה מדגיש בחוות דעתו כי המידע בתוכנית לא מספיק לזיהוי השטח, מאחר ואינו מזוהה ע"י כתובת מדויקת יותר או מספר המקרקעין, ועל כן מיקומו אינו ידוע. בקשת המומחה מלשכת רישום המקרקעין לניסיון לאתר את המקרקעין המופיעים בתוכנית נענתה לטענתו בשלילה ( ס' 10-13 לחוות הדעת המתורגמת).
לחוות דעתו צורף דוח שמאי מקרקעין מיום 12.12.2006 ( נספח 4 לחוות הדעת, הוא נספח 13 לתצהיר עדותו של נתבע 1), לגביו אישר המומחה כי השטח באישור הוא חלק מהשטח שבהערכת השמאי ( כ- 40% ממנו) (ס' 36 לחוות הדעת).

נתונים כלליים אודות החברות מתוך חוות דעת המומחה
חברת BAREKET התאגדה ביום 12.8.2005 ע"י יעקב גרשטנקורן ( נתבע 1), והוא בעל המניות היחיד בה ומנהלה מאז הקמתה.
חברת ODEM הוקמה בתאריך 2.10.2005 ע"י מר/גב' איליאסקו אדריאנה, אזרחית רומניה. ב- 8.11.2005 בעלי המניות היו יעקב גרשטנקורן ופנחס ברסלואר אשר שימש כמנהל. ב- 24.3.2006 הצטרף לבעלי המניות מר יוסף שלמה פונפדר. ב- 20.12.2006 נגרע האחרון מבעלי המניות. ביום 25.1.2007 בעלי המניות בחברה היו חיה ברסלואר ופנחס ברסלואר. בבעלות החברה שטח של 140,000 מ"ר, ושטחים נוספים שאין להם קשר למסמכי התובענה. לחברה חוב ציבורי, ומונה לה מפרק משפטי. לאחר שתפורק החברה, כל נכסי החברה יימכרו לכיסוי החובות לנושים.
חברת S.H.A.L הוקמה אף היא ע"י גב' איליאסקו אדריאנה, ובעל המניות הנוכחי שלה ומנהלה מאז ינואר 2008 הינו מר ישראל משה מנדל.
חברת ARIL הוקמה ע"י גב' איליאסקו אדריאנה. בתאריך 8.9.2005, בעל המניות היחידי בחברה ומנהלה היה פנחס ברסלואר. בעלי המניות הנוכחיים מ- 4.1.2007 הינם פנחס ברסלואר וחיה ברסלואר.
חברת SHOHAM הוקמה בתאריך 22.12.2005 ע"י פנחס ברסלואר ויעקב גרנשטנקורן. בעלי המניות הנוכחיים מאז 22.8.2006 הינם פנחס ברסלואר, יעקב קליין, נחמן פוגל ונחמיה זייד.
לשאלה האם למי מהתובעים 6-10 ישנם זכויות במקרקעין המנויים בחוות הדעת, השיב המומחה כי לאף אחד מהתובעים אין זכויות כלשהן על השטחים הרשומים, וכך גם לחברות BAREKET ו- S.H.A.L. עם זאת לגבי השטח שמספרו 172/5/1/1/2, אשר היה בבעלות חברת BAREKET, אך זו מכרה אותו לחברתODEM תמורת סך של 97,500 יורו, הוא אישר שיתכן כי הוא היה בעבר בבעלות אודם.

חקירת המומחה
המומחה טען בחוות דעתו, כאמור, כי לא היה במסמכים שהוצגו לו די לצורך זיהוי המקרקעין. בחקירתו אישר שלא פנה לקבל יפוי כח מהנתבעים לצורך קבלת מידע נוסף, וכי כל התנהלותו למול הרשויות הייתה בדרך של הצגת שאלות. שאלות אלו לא הוצגו בחקירה, אף שנתבקשה הצגתם ( עמ' 15 ש' 1-17). העד גם אישר שיתכן שהיו שינויי יעוד נוספים, מלבד אלו שהוא אישר.
כשהוצג לו הסכם, שלגביו נטען כי הוא חוזה הרכישה שמתייחס למקרקעין אליהם מתייחסת תכנית 1, המפה והסכם התכנון שבו תכננו האדריכלים את השטח, ונשאל אם נכון יהיה להסיק מתוך אלו, כמו גם ממסמך המיסוי שמוכיח כי העסקה דווחה לרשויות המס על הבעלות במקרקעין, השיב:
"זה נראה כך אבל אני לא יכול לאשר במאה אחוז. ראשית, הנוטריון הציבורי מזהה עסקאות לפי תאריך ביצוע העסקה ובפרויקט זה אין מספר של הנוטריון הציבורי. שנית, האישור הנוטריוני תמיד מהודק להסכם. מוצג לפניי הסכם נפרד ואישור נוטריוני נפרד ואני לא יכול לקשור בין השניים. אמנם יש התייחסות לאותם צדדים ולאותן חתימות אבל אני לא יכול לאשר בוודאות שההסכם הזה, הוא זה שאושר על ידי האישור הנוטריוני" ( ע' 18 ש' 4-8 לפ').

המומחה אישר כי לו היו בידיו המסמכים שהוצגו לו בדיון, בעת עריכת חוות הדעת, היה יכול לקבל את היסטורית הבעלויות על המקרקעין נשוא התוכנית, אך הוא לא התבקש לעשות זאת. במהלך עדותו, חזר המומחה מספר פעמים על כך שמטרת חוות הדעת לא הייתה לקבל אינפורמציה מהרשויות, אלא לענות על שאלות ביחס למסמכים שהוצגו בפניו ( עמ' 20 ש'8-9, ש' 29-20, עמ' 21 ש' 15-16, עמ' 22 ש' 2-3, עמ' 24 ש'2-12, ש' 30-32., עמ' 26 ש' 4 ).
המומחה אישר שהפשרת קרקע חקלאית היא פעולה האורכת זמן, כי מישהו צריך לבצעה והיא לא נעשית בעצמה ( עמ' 19 ש' 19-31), כי לא נוכח בפעולה לא חוקית שנעשתה, וכי יתכן שההפשרה נעשתה ע"י חברת אריל, והוא לא בדק זאת.
העד אישר כי אם יסכם את שטח שלושת החלקות שפוצלו, יקבל כנראה את השטח של 485,986 מ"ר שהוא השטח של הסכם התכנון 1002, שאודם היא הבעלים שלו וברקת היתה הבעלים לפניה, וכי קיימים אישורים של משרד החקלאות על גריעה של שטחים חקלאיים בגודל של מיליון מטר לצרכי בנייה ע"ש אודם, במחוז קלוגרי, ויתכן שיש שטחים נוספים שלא בדק ( עמ' 27 לפרוטוקול).

ההסכמים של התובעים 6-8 ו- 10 מול חברת Bareket Investments S.R.L. Romania
התובעים 6-8 ו-10 טוענים כי נפגשו עם התובע מספר 1, והוא זה שהציג בפניהם את מצגי השווא הנטענים.
ההסכמים, כאמור, נחתמו מול חברה זרה שהתאגדה ברומניה בשם Bareket Investments S.R.L. Romania ( להלן: חברת ברקת).
בהסכמים הנ"ל התחייבה החברה כי הקרקע שתירכש תופשר לבנייה תוך שנה מיום עריכת ההסכם ( סעיף 2.4 לנספח 29 לכתב התביעה), ובאם לא תופשר הקרקע במועד זה, תהיה למשקיע האופציה לחזור בו מהשקעתו והחברה התחייבה להחזיר לו את סכום השקעתו, וכך גם מדי חצי שנה לאחר מכן, ככל שלא תהיה הפשרה.
עוד נקבע בהסכמים, כי מאחר והחוק הרומני אינו מאפשר רישום קרקע ברומניה ע"ש מי שאינו אזרח המדינה, הקרקע כולה תירשם על שם החברה.
נקבע בהסכם כי " ידוע למשקיע, כי עוה"ד ישראל מנדל מייצג בעיסקה זו את החברה", ונקבעו בהסכמים תניות בוררות.
התובעים קיבלו אישורים מאת חברת ברקת על רכישת " זכות ליחידת דיור לוילה".
זמן קצר לאחר מכן טוענים התובעים כי שוכנעו להשקיע סכום כסף נוסף בסך 7,600$ תמורתם יקבלו " 4 יחידות דיור נוספות".
כמו כן קיבלו התובעים אישורים מאת חברת Olimpix SHAL. FINANCE S.R.L על יתרת חובם לחברת אולימפיקס, כאשר לטענת התובעים, מדובר בחברה ששימשה " חברת ניהול" עבור חברת ברקת.

ראיות הנתבעים ביחס לעסקאות ברומניה

הנתבע 1
בתצהירו טען הנתבע 1, כי בשנת 2005 הפך שוק הקרקעות ברומניה ללהיט הן בקרב החברות הגדולות במשק, כגון תנובה, סולל בונה ואשטרום ( נספח 1 לתצהירו, כתבות עיתונות), ולפיכך התחילו הוא והנתבע 2 להשקיע ברומניה. במסגרת זו פנו אליהם אנשים שונים במגזר החרדי שכינו את ההשקעות " חולות הזהב של רומניה".
לטענתו, עו"ד שורץ ומנדל ליוו את העסקה משפטית, והקימו ברומניה את חברת ברקת, שנרשמה על שמו פורמאלית בלבד, לצורך ארגון קבוצת רוכשים ואיתור קרקע עבורם ברומניה. ברקת אכן אתרה קרקע, רכשה אותו, והפשירה אותו באמצעות משרד אדריכלות בשם " פרויקט בוקרשטי" בתקופה לה התחייבה, קרי, תוך פחות מ-12 חודשים, בהתאם להתחייבות שקבלה ממשרד האדריכלים.
לתצהירו צורף נספח 2, תכנית לגביה נטען כי היא תכנית חלוקה והפשרה בשפה הרומנית, כמו גם נספח 4, שהוא אסופת מסמכים ברומנית, לגביהם נטען כי הם ספר פרויקט, ותצהירו של עו"ד מנדל. התצהיר נמשך מאוחר יותר מן התיק ואינו משמש ראיה.
הנתבע 1 טוען בתצהירו כי ברקת לוותה על ידי משרד עו"ד מקומי בשם אמיל דרגוז'ין שייצג את החברות הגדולות במשק שהיו פעילות שם והוא זה שטיפל בביצוע עסקאות הרכישה, ברישומים הנדרשים וכל הרוכשים הופנו אליו לצורך קבלת כל מידע שנתבקש.
לטענתו, כל הרוכשים הגיעו ראשית למשרדו של עו"ד מנדל שטיפל בעריכת החוזים, הוא זה שיעץ להם וגם המליץ להם לקבל יעוץ עצמאי. הוא עומד על כך שלא הבטיח כל הבטחה או מצג לתשואה וכל משקיע ידע כי מדובר בקרקע חקלאית שתעבור הפשרה.
מי שהביא את התובעים למשרד הוא פורוש, ובדיעבד כשנודע לו על הבטחות מצדו לתשואה הוא התריע בפניו על כך מספר פעמים, כעולה תמליל הקלטת השיחה מיום 19.6.07 שצורף נספח 10 לתצהירו. בשל ביקוש עצום, הוצע לרוכשים לטענתו לרכוש יחידה אחת ולא יותר, על מנת למזער את הסיכון של הפסד, וחלק " השתוקק" בלשונו, ליותר מאותם חולות זהב. הנתבע טען כי רוב הרוכשים רכשו את הזכויות במהלך 2005, ההפשרה אכן בוצעה בתוך 12 חודשים, ורק לאחר מכן, התקשרו התובעים עם חברת שאל לצורך פיתוחם. לטענתו, אין לו כל קשר עם חברת שאל-אולימפיקס, הוא מעולם לא פעל מטעמה בשום צורה ואופן, לא שכנע אף אחד לחתום על הסכם מולה, לא נכח במעמד החתימות, לא קיבל תמורה או כספים בגין ההסכם עמה ואין לו כל קשר ומעורבות מכל מין וסוג עם חברה זו. לתצהירו צירף נספח 7 תעודת התאגדות של אותה חברה ברומנית, וכן דו"ח רשם החברות לגביה, נספח 8, מתורגם, ממנו עולה כי בעל מניותיה ומנהלה היחיד הוא עו"ד מנדל והחברה נרשמה ביום 30.1.2006.
לטענתו, ברקת התחייבה לתובעים להפשרה בלבד, התחייבות זו קוימה במלואה ובנקודה זו הושלמה עסקת ברקת למול הרוכשים. לאחר מכן, לטענתו, הודיעה שאל לברקת כי היא במו"מ למול הרוכשים על ניהול והשבחת הקרקע ובהמשך כשהמו"מ הסתיים, נחתמו כתבי ויתור כלפי ברקת במסגרתם, אשר צורפו כנספח 9 ( תובעים 6,7, 8 ו-10).
בהסכמים אלו הצהירו כל אחד ואחד מהם, כי ברקת המציאה להם את אישורי התב"ע, וכי עם חתימתם על ההסכם עם שאל, הם מבטלים את זכויותיהם אצל ברקת ואין להם שום טענות כלפיה, כלפי מי מטעמה וכלפי הפועלים בשמה.
הוא מוסיף ומפרט אודות משפחות הפשע שעמדו מאחורי הפצת השקרים נגדו, ולטענתו הם שיתפו פעולה עם גורמים מתחרים במגזר החרדי, שסחטו אותו. הוא מצרף כנספח 12 לתצהירו, מכתב של הרב שטרן, אליו פנה על מנת להזים את השמועות, ובמכתב מתוארת התרשמותו החיובית של הרב מן העסקה ותמונות שלו על רקע המקום. הרב שטרן לא הובא לעדות.
לסיכום מציין הנתבע 1, כי היה מדובר בעסקאות לגיטימיות, אשר למרבה הצער, בשל קריסת הנדל"ן ברומניה לא הייתה כדאיות בהמשך השקעה, ואם היו ממשיכים בבניה, ככל הנראה לא ניתן היה עד היום למכור דירות, והפסדי הצדדים היו מאמירים בשל ההשקעות הנוספות בבניה.
הנתבע צירף לתצהירו דו"ח שמאות עליו הסתמך, של חברה מובילה שערכה לטענתו שמאויות לבנקים ולחברות גדולות, ואשר לפיה עמד ערכה של הקרקע שרכשה שאל ב-2006 על 7,650,000 יורו ( נספח 13 לתצהיר ונספח 4 לחוות דעת המומחה מטעם התובעים). הנתבע טוען כי נספח 14 ברומנית, הוא נסח מקרקעין המוכיח בעלות של שאל אולמפיקס, נספח 15 ברומנית הוא תכנית הפשרה מאושרת לבניה של המקרקעין, ונספח 16 אף הוא לטענתו אישורי בעלות של ברקת ברומנית.
עוד מצורף הסכם בשפה הרומנית של מסמך, אשר לגביו נטען כי הוא הסכם המכירה של הקרקע מאודם לשאל-אולימפיקס ואישור רשם המקרקעין לכך. גם למסמכים אלו לא צורף תרגום, וככל שאלה לא זכו להתייחסות במסגרת חוות דעת המומחה, לא ניתן להסתמך עליהם, בהיעדר תרגום, כראיה לאמיתות תכנם.
לטענתו, אין כל תרמית, לא לחינם לא הוגשה כל תלונה במשטרה או בכל רשות, והתביעה היא ניסיון להפעיל לחץ, ע"י התובעים שאין קשר ביניהם, וכולם, כך נראה, נאספו ע"י פורוש, לאחר שנלחץ מהבטחותיו והחל לירות לכל הכיוונים. הנתבע 1 טוען כי מעולם לא פגש בפוגל, לא היה לו שום קשר, לא עם האב ולא עם הבן, מדובר בשקר או בטעות בזיהוי ובכל מקרה לא הומחו כל זכויות של האב לבן בכל הנוגע אליו, אלא ביחס לנתבע 2 לכל היותר.

בחקירתו הנגדית טען הנתבע 1:
"נסענו לשם (לרומניה –א.א.).. בדקנו באמצעות יועצים כלכליים, יועצים משפטיים, הבנו שיש פה איזה סיפור כלכלי.. לקחנו את עו"ד אנדי שוורץ שהוא מתמחה בדין הרומני, וחודש חודשיים הרכבנו עסקה נכנסנו אני ופנחס בשותפות עם עוד גורם שלישי.. פתאום עשינו הפשרות.. פנחס פתח שם משרד עם שבעה שמונה אנשי צוות, עם עו"ד רומני צמוד, עם אדריכל עם מהנדס צמוד, היה שם משרד שעבד שם בצורה מאד חזקה וניהל בו זמנית עשרים עד 25 פרויקטים" (ע' 132 ש' 11-33). "האנשים עצמם באו אלי ואל פנחס שרצו להשקיע ברומניה.. הרעיון בא להקים מן חברה שתהווה קבוצת רוכשים ובהתאם לקבוצה שנגייס נצא בתוך הקרקע ואנחנו נתחייב על ההפשרה.. מעולם לא הבטחנו אלפי אחוזים, אמרנו שהקרקע אמורה להשביח. אבל לא בהתחייבות הכל יכול לקרות, .. אני לא יכול להתחייב על רווחים" (ע' 133 ש' 12-21). "היו מספר קרקעות קיימות לא ידענו איזה קרקע ניתן לרוכשים הספציפיים שיתאגדו תחת חברת ברקת" (ע' 133 ש' 32-33).
"חברת ברקת זה חברה שהוקמה לצורך גיוס משקיעים בארץ ואח"כ נרשום על החברה קרקע בהתאם לגודל הכסף שגייסנו מהאנשים" (ע' 134 ש' 2-4). "הבעלות נרשם באופן פורמלי על שמי, והאמור להיות הבעלים זה אח"כ עו"ד מנדל להחזיק אותה בנאמנות עבור הרוכשים, בסיום הקבוצת רכישה" ( ע' 134 ש' 5-7). "
אני לא הבנתי מה המשמעות של זה, שלחו אותי לעו"ד תחתום פה תחתום שם..." ש: מי שלח אותך? ת. פנחס או עוד יהודי שעבד איתנו שהיה שותף איתנו בכל המיזמים.. אני לא הייתי הבעלים של זה" (ע' 135 ש' 6-12).

לשאלה האם לפי מה שטען בחקירתו, האנשים לא ידעו איזו קרקע מקבלים? ענה " היה קרקע מסוימת שאותה הצגנו.. אנחנו נראה אם היא לא מתאימה כן מתאימה אנחנו נדבר עם האנשים ונראה מה עושים איתם". (ע' 134 ש' 10-12).
בהמשך טען: "הם קיבלו פרטים על הקרקע" (ע' 136 ש' 14). "הם קיבלו דף עם גוש וחלקה עם תמונה עם תשריט של הקרקע במשרד" (ע' 134 ש' 16-20). הובטחה " יחידת קרקע...שתופשר לבניה" (ע' 136 ש' 7-10).
לשאלה מי ישב עם האנשים שבאו להשקיע ברומניה, השיב: "החלק שלי היה החלק השיווקי ועו"ד מנדל בחלק המשפטי" (ע' 136 ש' 22-23). "אני ישבתי במשרד של מנדל, והצגתי את הנתונים של העסקה לטוב ולרע, ואח"כ במשרד נכנס לעו"ד מנדל שמדברים על הנתונים המשפטיים ועל החוזה, אז ספציפית שוב פעם התובעים בתיק זה מטעם פורוש לא רצו לשמוע אותי בכלל זה לא עניין אותם.. אנחנו סומכים על אהרון פורוש. חלק מהם הביאו את הכסף דרך אהרון פורוש, חלק הוא לקח בכלל להחתים אותם במאה שערים" (ע' 136 ש' 25-31), "אהרון פורוש אמר זה בסדר הסברתי להם.." (ע' 137 ש' 5-6). "אני לא אמרתי, הם לא רצו לשמוע ממני כלום הם סמכו על פורוש. אני לא הכרתי אותם לא יום קודם ולא יום אח"כ... הם היו בקשר עם פורוש כל הזמן" (ע' 147 ש' 5-10). הוא טען שהראה לתובעים מצגת " תשריט של הקרקע צילום אווירי של הקרקע, עם הסמיכות שלו לבניינים, עם כתבות.. עם סקירה כלכלית.. מעבר לכך לא הייתה שום הבטחה. הייתה תמונה של הקרקע בצמוד לבניינים עם הדמיה מה אפשר לבנות שם, איזה תכנונים ההדמיה הייתה באמת לפי התוכנית שהגשנו. הייתה הדמיה אדריכלית לא סתם הדמיה באוויר" (ע' 137 ש' 5-27).

כנשאל על עדותו לפיה בעת חתימת ההסכם לא ידע באיזו קרקע מדובר, ענה " עמדנו על קרקע מסוימת שהייתה לחברת ברקת ולמעשה בסוף, האנשים בחרו לעבור לקרקע אחרת כי טענו שזה יותר מידי יקר, ולכן נפתחה חברת שאל פיננס ולכן נרשם בבעלות עו"ד ישראל מנדל כדי שהם יהיו רגועים ויהיה להם מישהו מטעמם שיחזיק להם את הנכס.." (ע' 137 ש' 30-32 ע' 138 ש' 1). "השארנו את זה פתוח כי לא ידענו איך זה ייגמר, לאנשים הוצג התשריט גוש וחלקה עם כל הפרטים" (ע' 139 ש' 29-31). "הוא (מר לוין – תובע 6) קיבל בזמנו את כל הפרטים הרלוונטיים" (ע' 141 ש' 1). "אני אחראי למצגי השווא שנטענים נגדי" (ע' 141 ש' 27). "מעבר להצגת הפרויקט והשיווק שלו ההתחלתי, ולא הבטחתי מאומה מלבד מה שאמרתי" (ע' 142 ש' 10-11).
לשאלה האם האנשים ביקשו " לעבור" לקרקע אחרת, ענה " ברגע שהם קיבלו קרקע מאושרת לבניה על אותה קרקע של חברת ברקת עם ההדמיה והכל, הם רצו מישהו שינהל עבורם את הקרקע, פנה אלי יהודי בשם שמואל הארטמן" (ע' 138 ש' 5-9). "יש קרקע של שאל פיננס" (ע' 138 ש' 27). "זו חברה בבעלות שמוליק הארטמן וזה עבר למנדל" (ע' 138 ש' 32). "אלא שאנשים רצו לקבל ולמקסם את הרווחים שלהם ונקשרו בהסכם חדש מול חברת שאל פיננס.. ושם הם ויתרו על הזכויות שלהם בחברת ברקת והם קיבלו קרקע אחרת והגדילו את היחידות דיור. ולקחו.. לעוד שנה קדימה." (ע' 142 ש' 20-24).
לשאלה האם היה חלק מעניין זה, ענה: "לא נכחתי בעת החתימה, לא קיבלתי כסף מאנשים.. אמרתי להם תבדקו ותתייעצו, החתימה נעשתה אצל עו"ד מנדל במשרד, שמוליק הארטמן ישב שם בחדר ישיבות, אמרתי לו תרצה שנעביר לך את הקרקע תציג לי את החתימות מכל אנשים שמאשרים לי שזה מתאים להם" (ע' 142 ש' 26-30).
לשאלה מה המשקיעים קיבלו, ענה " קרקע פלוס הפשרה" (ע' 138 ש' 23). "אכן הקרקע הופשרה... אותה קרקע של חברת ברקת ... יש תוכניות מאושרות לבניה תוך שנה" (ע' 142 ש' 12-20). "עו"ד מנדל לקח את הכסף ושליחים מטעם פנחס ומטעם המשרדים ברומניה היו באים לקחת את זה" (ע' 1-4).
לשאלה האם קיבל כסף מתוך השיווק הנ"ל השיב בשלילה: "התשובה היא שלא קיבלתי כסף" (ע' 140 ש' 12).
כשנשאל לגבי האישורים שחברת ברקת מסרה לתובעים השיב " אני לא הנפקתי את האישור. זה ניהול של החברה ברומניה, החברה אומנם נרשמה על שמי, אני לא הייתי הבעלים של החברה. לא ידעתי מה קורה, לא חתמתי מעולם בשם החברה.. זה נרשם על שמי באופן פורמלי בלבד" (ע' 141 ש' 18-23). "כשהוקמה חברת ברקת ניהלנו ספר של משקיעים ושם נוהל ספרים, חילקו את הקרקע" (ע' 142 ש' 1-4).

לשאלה אם אחד מהתובעים רוצה לבוא ולבנות ביחידת הקרקע שרכש ברומניה, האם יכול לעשות זאת, השיב ש"אין אפשרות" (ע' 136 ש' 1-3). לשאלה האם בסעיף 2.5 כשהתחייבה חברת ברקת כי בתום המועד הקובע החברה תמציא אישור, ענה " שבעת החתימה עם חברת אולימפיקס היה שם משרד.. ת.ב.ע מאושרת על ידי עו"ד רומני וישראלי. אני אומר לך שכל מי שרצה בא הלך וחזר שלוש פעמים וארבע פעמים ובדקו וכל אחד מה שעשה עשה על דעתו ובתום לב ולקח על עצמו את כל הסיכונים האפשריים, ולא נטענה טענה שלא הופשרה הקרקע" (ע' 143 ש' 3-7).
הנתבע 1 טוען שהאישור הוצג כשהתובעים חתמו על ההסכמים מול חברת שאל פיננס. "כל התובעים שחתמו על הסכם מול אולימפיקס חתמו על הדברים האלה וזה מאשר שהיה מוצג להם כל הנתונים" (ע' 144 ש' 1-2.) "מאותו רגע שאנשים נקשרו עם חברת שאל פיננס אולימפיקס, מבחינתי סיימתי את חובתי ואני לא קשור לכך.. אני מתכוון לחברת ברקת, אני מעולם לא התחייבתי על כלום. והכל נעשה במסגרת של חברות אני אישית לא מתחייב על כלום" (ע' 144 ש' 5-8).
לגבי חברת אולימפיקס טען הנתבע שיש להם קרקעות שם " אני הראיתי, הם צריכים להעביר את זכותם המשפטית, אם הם לא ישלמו מיסוי, אם הם לא ימשיכו לשלם את האגרות של ניהול חברות ברומניה אז יקחו להם.. זה רשלנות תורמת שלהם שהם לא יצפו שאני ועו"ד מנדל נהיה בייביסיטר שלהם. כל החיים." (ע' 145 ש' 9-13 ).
לשאלה האם פנה לתובעים בדרישה לתשלום כספים, ענה " פנו אליהם ודיברו איתם" (ע' 145 ש' 16). כשנדרש להציג אסמכתא לכך, טען: "אני לא יכול להראות שום דבר.. ניהלו שיח ודברים איתם וזה היה התגובה שלהם, אין לי שום תכתובת בעניין הזה, זה מה שיש לי להגיד" (ע' 145 ש' 20-22). "הם לקחו את עו"ד מנדל שירשום על שמו את חברת שאל פיננס כדי שיהיו יכולים להיות בטוחים ויכלו לפנות אליו" (ע' 145 ש' 26-28). "בחברת שאל יש קרקע אני לא יודע מה המצב של הקרקע המשפטי.. אני בטוח שאפשר להציל את הקרקע הזאת.. אם אנשים יחזירו את הכסף שהם קיבלו בחזרה אני אקשר בין עו"ד רומני שינסה להעביר בשבילם ולהציל את הקרקע" (ע' 146 ש' 25-31).
אשר לנספח 14 לתצהירו, שהוא כאמור מסמך בשפה הרומנית, השיב בתשובה לשאלה, כי הוא מעריך כי מדובר בהסכם בין חברת אודם לחברת שאל פיננס ( ע' 147 ש' 25-33). כשנשאל מדוע חברת אודם ולא חברת ברקת, ענה כי " הייתה את חברת אודם, היה לנו קרוב ל-20 חברות.. בסופו של דבר אנשים ויתרו על הזכויות של הקרקע בחברת ברקת לטובת שאל פיננס, ולכן אודם העבירה קרקע לשאל פיננס" (ע' 148 ש' 1-3).

לגבי כלל המסמכים בשפה הרומנית ללא תרגום שצירף לתצהירו, כשנשאל האם יודע מה כתוב בהם, השיב: "חלק מהם קיבלתי הסבר, חלק לא" (ע' 149 ש' 4-7). לשיטתו, נספח 17, הוא הבטחת מכירה-קניה בין חברת אודם לחברת שאל, המוכיח כי חברת אודם מכרה לשאל שטח של 200,000 מ"ר המזוהים תחת מס' רישום מקרקעין 1112 וזאת בחודש דצמבר 2007.

גרסת הנתבע 2
הנתבע 2 מאמץ את המסכת העובדתית שתיאר הנתבע 1 בתצהירו, ומאשר כי נשכרו מיטב בעלי המקצוע בקשר עם המיזמים, מתוך אמנה שלמה כ אלו ישגשגו לרווחת כולם.

אשר לפעילות ברומניה טען בעדותו ( עמ' 172 ש' 25-עמ' 173 ש'3):
"אני מכיר את החוזים שאני עשיתי עם החברות... בקניות של הקרקע, העו"ד שליוו אותם מכיר את כל החוזים...אני לא יודע, אני יודע שרכשתי קרקעות ברומניה, הפשרנו אותן, היינו במו"מ עם ליווי בנקאי, עם בנק לאומי, הוא פתח סניף ברומניה, היה לנו הסכמים... אתה מפחד שאני אענה לך. אני יודע בוודאות שלו המשבר לא היה קורה, המגרשים האלה היו שווים הון תועפות של כסף, זה היה קרוב לבוקרשט, בנתונים של היום גם אחרי המשבר הייתי מרוויח עליהם כסף".

ובהמשך, בעמ' 173 ש' 8-12:

"מה זה כביכול, הם קיבלו? ש: אתה יכול להראות לי איפה הם קיבלו, איפה הרישום? ת: זה אתה צריך להזמין את העו"ד של החברות. לא אותי. ש: אני הייתי צריך להזמין את העו"ד של החברות שלכם? ת: אם אתה טוען שרימו אותם בטח שצריך להזמין אותם מה השאלה? ש: למה לא בחוזים של אנגליה ולא בחוזים של רומניה יש זיהוי כלשהו של הקרקע? ת. לא יודע כי אני לא ערכתי את החוזים האלה.

ובהמשך, בעמ' 173 ש' 31- עמ' 174 ש' 18:

"וברומניה מי אחראי? ת: העסקאות ברומניה היו עסקאות טובות, המגרשים נמצאים עם פרצלציה, קרוב להיתרי בניה, לו היית שואל אותי את כל השאלות האלה הייתי עונה לך, משרד אדריכלים מירושלים, התייעצתי עם משרד גדול של אייל ניסקי ממבשרת ציון. גם פתח סניף ברומניה, גם ליווה אותי. היה לו קשר עם קבלנים בכל מיני... הייתי על סף חתימת הסכמי ליווי עם בנק לאומי. ש: אני שואל אותך אותה שאלה ששאלתי קודם. אם היום אחד מהתובעים קונה כרטיס, טס לרומניה, אומר הנה הגעתי אני רוצה לבנות את הוילה או שתי וילות או חמש וילות שלי, מה הוא עושה לצורך העניין הזה? ת: הוא צריך להרים אלי טלפון, יראה לי מה הוא קנה ואני אעזור לו. כטובה, לא כי אני חייב להם משהו. ש: ואם הוא לא רוצה טובות ממך? אבל מה עושים והבאנו את זה בחוות הדעת שהחברות שלך ברומניה הן בפירוק. ת: זה לא נכון. החברות לא בפירוק. ברומניה להחזיק חברה עולה הרבה כסף. חברות שהן בבעלות שלי בלבד, אני מפרק אותן. זה לא כדאי לי להחזיק אותן. חברות עם שותפים, או חברות שכדאי להחזיק אותן, מוחזקות. אני משלם כל שנה כ-20,000 יורו, ואם התובעים שאין להם שכל לא דואגים לרכוש שלהם, מי ידאג להם?"

כשנשאל אם התכוון שיהודים ממאה שערים ירוצו לחפש בשדות רומניה הנרחבים היכן נמצאת האדמה שלהם, השיב כי היה לו ברומניה משרד עם תקורה של 30,000 יורו וליווה את המיזם עו"ד ישראלי, עו"ד אנדי שוורץ, והיה גם רו"ח ישראלי, עו"ד משה ליאון ( עמ' 175- ש' 1-9).
הנתבע פירט את מסכת האיומים שהופנתה כלפיו, ושאותה הוא מייחס לסגל, שותף של ב"כ התובע, לטענתו, והוסיף כי הוא מעולם לא הפסיד בבוררויות שהתנהלו מולו. הנתבע 2 עמד על כך כי מעולם לא פגש בפוגל, לא לפני ולא אחרי העסקה איתו. כי כל המגעים נוהלו באמצעות אחרים, וכי פוגל משקר כשטוען כי פגש בו באחד ממוצאי השבתות בביתו של הנתבע 2 ( עמ' 178 לפרוטוקול). לטענתו פוגל קיבל מסמך שלם הכולל גוש וחלקה בהם מופיע זיהוי המקרקעין המדויק, אך מסמכים אלו לא הוצגו על ידו ( עמ' 179). לטענתו, פוגל כבעל מניות יכול לקבל את זכויותיו בקרקע, "רק שיבקש". לטענתו, לו, לברסלוואר יש גם היום קרקע שהוא מתחיל לבנות בה ( עמ' 180 ש' 8-9), אלא שפוגל מעוניין בהשבת כספו, וטוען לתרמית, ולא הייתה כל תרמית. הוא מוסיף כי התביעה שמאחוריה עומד סגל, זכתה לעידוד מהרב שפרן, שאמר לאותו סגל ש"ברסלוואר ביליונר ולהוציא ממנו כסף זאת ברכה" (עמ' 181 ש' 1-5), ואף כי בשלב ראשון העדיף לשלם ולשמור על שמו הטוב לאור האיומים, בשלב מסוים, לא הסכים להיסחט יותר. הנתבע 2 חזר על כך כי בשום שלב לא הציג מצג למי מהתובעים, לא פגש במי מהם והקשר הראשון עמו נוצר על ידם לאחר כישלון העסקאות, שאז הציע, מאותם טעמים שעמדו בבסיס הצעותיו לתובעים במיזם שבאנגליה, להשיב להם חלק מכספם תמורת ויתור על כל טענותיהם. לטענת הנתבע 2, הוא גייס מעל 100,000,000 ש"ח למיזמים ברומניה ( עמ' 168 ש' 10-12), הוא בעלים של כ-13 חברות ברומניה, שכולן נוהלו כדת וכדין, ולא היה מצג שווא כלשהו ביחס להתנהלות מול התובעים.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות צדדים ואת מכלול הראיות שהובאו ואלו אשר לא הובאו, ובחנתי את השיקולים הרלבנטיים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ביחס לנתבעים 1 ו-2 ודין התביעה להידחות כנגד הנתבע 3.
היות שמדובר בתשעה תובעים, עומדות להכרעה תשע תביעות, שהתקבצו להן תחת קורת גג אחת, כשהמשותף לכולן הוא הייצוג המשותף לתובעים, היות התביעות עוסקות בהשקעות באותם מיזמים, חוות דעת המומחים מתייחסות לשני המיזמים ורלבנטיות לכל התביעות, ובכל אחת מהן מיוחסת התנהלות דומה לנתבעים.
יחד עם זאת, מאחר ונטען לתרמית ולמצגי שוא, כל אחד ואחד מן התובעים העיד ביחס לעסקה הספציפית שערך, טען את טענותיו העובדתיות, והוא מבקש כי אסיק את המסקנות המשפטיות ואחייב את הנתבעים בהתאם לעילות שנטענו על ידי כל התובעים.
לאור האמור, לא היה מנוס מסקירה ארוכה ומפורטת של גרסתו של כל אחד מן התובעים באופן פרטני.
לאחר סקירה זו, דומה כי אין שוני מהותי בין הגרסאות, שיצדיק התייחסות שונה לאיזה מן התובעים, על אף השינויים הקלים ביניהם, ולפיכך בפן המשפטי, אתייחס לתובעים כחטיבה אחת, אלא אם אציין אחרת.
אציין, כי אף אחד מן התובעים אינו טוען כי מי מהנתבעים הינו צד לאיזה מן ההסכמים שערך מי מהם ביחס להשקעות שהשקיע, ותביעתם אינה תביעה חוזית. על אף האמור, סכום התביעה של כל תובע שווה לסכום ההשקעה שהשקיע, בניכוי החלק שהוחזר לו בדרך זו או אחרת, ומאחר שמיוחס לנתבעים ביצוע עוולות נזיקיות כלפי התובעים, הטענה היא לפיצוי נזיקי בגובה סכום ההשבה. יושם אל לב, כי כאשר בפיצוי נזיקי עסקינן, הבחינה היא רב שלבית, כשבשלב הראשון יש לבחון אם בוצעה עוולה, ובשלב השני, ככל שאסיק כי בוצעה עוולה, יהא עלי לבחון את סוגיית הנזק, ובגדר בחינה זו לבחון את גובה הנזק, את שאלת הקשר הסיבתי, את הקטנת הנזק ע"י התובע, ואת מידת אשמו התורם של התובע, ככל שאקבע כי קיים כזה.

טרם שאפנה לדיון המשפטי, אביא, בקצרה הפעם, את הממצאים העובדתיים אותם אני קובעת, אשר ישמשו אותי כבסיס להכרעה בטענות המשפטיות:
כל התובעים מאשרים כי הגיעו למשרדו של הנתבע 1 לאחר שפרטי העסקאות הוצגו להם ע"י פורוש או מי מטעמו, התובעים טוענים למצגים נוספים מטעם הנתבעים 1 ו-3, כלם מודים ומאשרים כי לא קראו את תנאי ההסכם, לא בקשו לערוך בו שינויים, ולאלו שבקשו להוסיף תוספות, הוספו תוספות בכתב יד.
כל התובעים טוענים כי הובטחה להם תשואה גבוהה, חלקם אף טוענים שהובטחה להם תשואה של מאות אחוזים. יחד עם זאת, אף אחד אינו טוען כי מצג זה לווה בחוות דעת מקצועיות רציניות, אלא במצגים בעל פה, המלווים במצגת הדמיה של הפרוייקט העתידי בליווי עלוני שיווק.
התובעים מאשרים כי אף אחד מהם לא ערך בדיקות משל עצמו ביחס לטיב ההשקעות שהוא משקיע, לא בדק את מיקומם המדויק של המקרקעין, לא בדק את המוניטין של החברות עמן התקשר באיזה מן המיזמים, ולא נסע לבחון את המקרקעין.
חלק מן התובעים לא אישרו כי חתמו על כתב ויתור, וכל התובעים שאישרו חתימה על סעיף כזה במסגרת המסמכים בהם הופיעו סעיפים מעין אלו, טענו כי לא הבינו את משמעות החתימה. הנתבעים מצידם לא טענו כי מי מהם הסביר לאיזה מן התובעים הסבר כלשהו ביחס לאותם סעיפי ויתור, או כי אלו אפילו נחתמו בנוכחות מי מהם.
על פי הראיות שהוצגו, אין למי מהתובעים כיום זכויות בעלות רשומות על איזה מן המקרקעין, לא במיזם האנגלי ולא במיזם הרומני. באנגליה, נרשמו בשלב הראשון הערות אזהרה לטובת התובעים הרלבנטיים, אך בהמשך הופקעו המקרקעין. ברומניה נרשמו המקרקעין ע"ש חברות, לתובעים ניתן אישור כי בספרי החברות יש להם זכויות, אך אין כיום זכויות רשומות על שמם בחברות פעילות או בלשכת רישום המקרקעין.
סכום הקרן של ההשקעה אינו מובטח באופן כלשהו, ואפילו אם נתעלם מהעדר התשואה, ואפילו יעלה ערך המקרקעין בעתיד, אין לתובעים כאמור, זכויות רשומות. הנתבע 1 אישר גם כי אין אפשרות לבנות כיום על המקרקעין ברומניה.
לא הוגשה ע"י הנתבעים חוות דעת נגדית לאיזו מחוות הדעת שהגישו התובעים, לא הובאו ראיות לפעולות שבצעו החברות שנקשרו בהסכמים, לאחר עריכת ההסכמים, לא הובאו כל אסמכתאות להשקעות שהושקעו בשכירת בעלי מקצוע שונים, בתוכניות, ואפילו אותם מסמכים שצורפו כנספחים לתצהיר הנתבע 1 לא תורגמו.
על אף האמור, לא ניתן לקבוע כי לא נעשו כל פעולות, וכי ההסכמים נחתמו למול חברות קש שהוקמו לצורך תרמית. במיזם האנגלי נרשמו הערות אזהרה לטובת התובעים, אלא שבהמשך ובשל היעדר טיפול - הופקעו המקרקעין. ברומניה, ניתן לקבוע כי התבצע הליך הפשרה של מקרקעין והעברתם מגדר קרקע חקלאית לקרקע למגורים, אלא שאין שיוך קנייני לתובעים אלא לחברות שחלקן בפירוק.
הנתבעים 1 ו-2 טענו כי במיזם האנגלי רק תיווכו בין האחים אייכלר, אותם הכירו מפרויקטים אחרים, וכי התמורה מן המיזם האנגלי אמורה הייתה להתקבל על ידם מתוך אותם פרויקטים. גרסה זו עלתה לראשונה בחקירה הנגדית של הנתבעים 1-2. לא נטען כי לתובעים הודע על כך בשלב כלשהו, ומהתכתובות שצירף הנתבע 1 למול משרד עורכי הדין הישראלי, עולה כי לאחר חתימת ההסכם היו מעורבים שני הנתבעים בפניות למשרד לצורך רישום הזכויות על שם התובעים, הנתבע 2 עודכן בכל שלב, והוא זה שגם נשא בשכר טרחת עורכי הדין בישראל ובאנגליה. בנוסף, הנתבע 3 העיד כי המקרקעין היו שייכים לנתבע 2. הנתבע 2 טען כי הנתבע 1 היה שותפו במיזמים, אף כי נמנע מלפרט את אופי השותפות. לצורך ההכרעה, אני קובעת כי הנתבעים 1 ו-2 היו שותפים כלפי התובעים בשני המיזמים.
הנתבע 3 מכחיש כי הציג מצג כלשהו למי מהתובעים ביחס למיזם האנגלי, ועומד על כך כי תפקידו התמצה בהחתמת התובעים על ההסכם בפורמט המוכן שנערך ע"י עו"ד שורץ. פורוש, שליווה את התובעים לפגישה ולחתימת ההסכם במיזם האנגלי, בו נתבע הנתבע 3, מאשר, כמפורט לעיל, כי הנתבע 3 לא הציג לתובעים או למי מהם מצגים ביחס למיזם זה וכל הצדדים חתמו במסגרת ההסכם, שאינו ארוך, על הצהרה לפיה ידוע להם שעו"ד ניסנבוים אינו מייצג אותם בעסקה. גם הנתבע 1 אישר שככל שיש טענות בעניין השיווק, יש להפנותם אליו ולא לנתבע 3. אני קובעת כממצא עובדתי כי הנתבע 3 לא הציג מצגים ביחס למהות העסקה למי מהתובעים.
ביחס לתובע 9, אני מקבלת את עדותו לפיה מי שעמד מולו היה הנתבע 1 ודוחה את טענת הנתבע כי מעולם לא פגש בו, וזאת מאחר ולא הוכח כי מאן דהוא שאינו הנתבע עסק בשיווק המקרקעין עבור הנתבע 2, והיות שהנתבע עמד למול מספר רב של מבצעי עסקאות, לעומת התובע 9 שזו לא העסקה היחידה, העדפתי את גרסתו בנקודה זו.

הדיון המשפטי

כאמור, טוענים התובעים לתרמית, מצגי שווא ורשלנות חמורה מצד הנתבעים 1 ו-2 בשני המיזמים ומצד הנתבע 3 במיזם באנגליה.
בסיכומיהם העלו התובעים טענה חדשה בעילת הרמת מסך. אין מקום להתייחס לטענה מעין זו, כאשר היא עולה לראשונה בשלב הסיכומים. מדובר בטענה הכוללת יסודות עובדתיים ומשפטיים כאחד, אשר העלתם במועד וטיעון להם כחלק מעילות התביעה היה מאפשר לנתבעים להתגונן מפניה באופן מפורש וברור. הדיון בתיק התנהל במשך שנים ארוכות, ניתן היה לעתור לתיקון כתב התביעה וזאת לא נעשה בשום שלב. דיון בעילה הנעוצה בדיני החברות, ללא מתן הזדמנות מתאימה פוגעת בהגנת הנתבעים, ואין לכך מקום.
אוסיף, כי גם העילה החוזית של ניהול מו"מ בחוסר תום לב, עלתה לראשונה בצורתה המפורשת בסיכומי התובעים, אלא שבנבדל מהטענה להרמת מסך, הונחה בכתב התביעה ובראיות הצדדים, התשתית העובדתית לה, וכפי שיפורט להלן, העוולה הנזיקית של מצגי שווא, והעילה החוזית של ניהול מו"מ שלא בחוסר תום לב, עשויות לצמוח מאותן עובדות, ולטעמי אין בכך כדי לפגוע בהגנת הנתבעים.
טרם דיון בטענות התובעים, אבחן את טענות הסף שהעלו הנתבעים.

טענות לויתור, שיהוי והעדר יריבות למול התובעים 4 ו-9

אינני מקבלת את טענת הנתבעים ביחס לכתבי-ויתור אשר כביכול, נחתמו על ידי התובעים בהמשך, ככאלו שפוטרים אותם מכל חובה ביחס לתובעים.
ביחס למיזם האנגלי, הטענה היא שעם קבלת אישור על בעלותם של התובעים במקרקעין, חתמו התובעים על סעיף ויתור לפיו הם מוותרים על טענותיהם לאור אותו אישור. ראשית, הנתבעים לא העידו על נסיבות חתימת אותו כתב-וויתור, ואני מקבלת את טענת התובעים כי לא ידעו שבחתימתם על קבלת האישור הנחזה להוות אישור על זכויותיהם במקרקעין, הם מוותרים על כל טענה כנגד GHC. אין מדובר במסמך הנושא כותרת כתב ויתור, אלא בכזה הנושא כותרת של אישור על קבלת בעלות שבגדרו נוסח סעיף ויתור. על מנת שויתור יהיה בר תוקף, עליו להיות מפורש וברור, ונסיבות חתימתו צריכות להיות כאלו שניתנה לחותם ההזדמנות והאפשרות להבין על מה הוא חותם. לא שוכנעתי כי הבלעת הסעיף במסמך האמור, וחתימה בנסיבות שתוארו על ידי התובעים, לפיהם הגיע מסמך האישור באמצעות נהג, שהמתין למטה לחתימתם, עונה על דרישה זו. לא זו אף זו, כעולה מהראיות שהוצגו בפניי, בכל מקרה, לא נרשמו זכויות על שם מי מהתובעים, וממילא לא ניתן לומר שכנגד רישום זכויות הבעלות על שמם, ויתרו על כל טענה כנגד החברה ונציגיה. אף שכותרת המסמך שניתן לתובעים היא אישור על בעלות, עולה מאותו אישור שניתן להם, כי זכויותיהם נרשמו בספרי החברה. הא ותו לא. אותה חברה פורקה בהמשך. גם ראיה זו לא נסתרה וממילא לא ניתן לייחס ויתור כאשר לא ניתנה כל תמורה כנגדו.
אשר למיזם הרומני אני דוחה את הטענה לפיה, עם חתימת ההסכם אל מול חברת אולימפיקס שאל, בבעלות עו"ד ישראל מנדל, ויתרו התובעים במיזם זה על טענותיהם כלפי הנתבעים, או חברת ברקת, עמה התקשרו בשלב הראשוני. גם כאן, לא הביאו הנתבעים כל ראיה לעניין נסיבות חתימת אותם כתבי ויתור, או ליתר דיוק סעיפי ויתור במסגרת הסכם פיתוח למול חברה אחרת. אני מקבלת את הטענה כי התובעים לא הבינו כי חתימה זו שלהם, כוללת ויתור. לא הוצג כי כנגד הוויתור קיבלו התובעים תמורה כלשהי; עו"ד מנדל לא הובא לעדות על ידי הנתבעים; לא הובאו ראיות לעניין נסיבות החתימה על אותו כתב ויתור, ואף שהנתבעים ניסו להרחיק עצמם בכל דרך, מקשר או זיקה לחברת שאל, אין בכך לפטור אותם מהמצגים שהציגו בשלב הראשון, עם עריכת ההסכמים אל מול התובעים 6 עד 8 ו-10, באמצעות חברת ברקת, ואל מול התובע 9 באמצעות חברת אודם. למעלה מן הצורך, אציין כי דווקא העובדה כי בהתקשרות מול חברה שנטען להעדר כל זיקה בינה לנתבעים, קיים סעיף ויתור בצלו מבקשים הנתבעים לחסות, ואשר נועד לטענתם להגן עליהם, מחזקת את ההשערה כי אין מדובר בחברות זרות לנתבעים לחלוטין, שאם אכן כך, מה מצאה אותה חברה זרה לכלול סעיף ויתור כנגד הנתבעים?
אני דוחה גם את טענת השיהוי שהעלו הנתבעים.
התביעה הוגשה טרם לחלוף המועד להתיישנות, ושיהוי שיש בו כדי להוות טענת הגנה הוא כזה אשר גורם לנזק ראייתי לנתבעים.
התובעים טענו כי נודע להם על ה"תרמית" הנטענת בשלב מאוחר. לא הוכח כי נמנע מהנתבעים להביא ראיה או עדות בשל שיהוי זה, והעובדה שהנתבע 2 טען כי גם היום הוא עדיין מחזיק בחברות ש"כדאי לו להחזיק" ברומניה, מוכיחה כי לא הייתה כל מניעה מצידו להציג ראיות גם כיום, אין לו בעית נגישות לרומניה, ולא הוכח שגם לאנגליה, וחלוף הזמן לא פגע בכך.
הטענות להיעדר יריבות ביחס לתובעים 4 ו-9, אף הן נדחות על ידי.
אכן, התובע 4 טען כי מכר את זכויותיו לשנים נוספים, אך הוסיף כי לאחר ששילמו לו 28,000$ מתוך 32,000$ להם התחייבו תמורת זכויותיו, ביטלו השנים את ההסכם והוא מחויב להחזיר להם את הכספים. טענה זו לא נסתרה, ואני קובעת כי די בכך לצורך קביעה כי קיימת יריבות בין הצדדים.
התובע 9 טוען כי זכויות אביו הומחו לו, על אף זאת העיד האב במסגרת ההליך. בהתאם לסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1967, אין מניעה להמחאת זכות כזו, ודי בעדותו של הממחה בפני כי זו הומחתה, כדי לאפשר לבן זכות להגשת התביעה.
העובדה כי בהתחייבות הכתובה נרשמה המחאה ביחס לנתבע 2 אינה שוללת את ההמחאה ביחס לשני הנתבעים, ואפילו בעל פה, ולא הובאה כל ראיה שיש בה לסתור את עדות האב כי מלוא זכויותיו הומחו.
אוסיף כי העובדה שהממחה הוא זה שהעיד בפני, מסירה חשש כי תוגש תביעה נוספת מטעמו, וכי בוצעה המחאה חלקית בלבד.
אשר לטענת העדר היריבות שטוען לה הנתבע 3, מאחר ובטענה זו שלובים יסודות עובדתיים, הדיון בה יערך לגופם של דברים, במסגרת הדיון באחריות כל אחד ואחד מן הנתבעים.

עוולת התרמית

סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), קובע כדלקמן:

"56. תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בטענת תרמית רובץ נטל הוכחה מוגבר על בעל הדין אשר מעלה טענה זו.
".....יחד עם זאת, להוכחת עוולת התרמית, נדרשת מידת הוכחה גבוהה יותר, ממידת ההוכחה הרגילה במשפט האזרחי. וראו לעניין זה ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253:
"אך טבעי הוא שבית משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא ...אולם אפילו בדונו בעניין מעין פלילי אין בית המשפט דורש בהליך אזרחי הוכחה בדרגה הנדרשת בפלילים." (מקור...)

ועוד לעניין הרף הראייתי הנדרש בעילת המרמה, ראו בת"א ( ת"א) 2430/02 שוויצר רות נ' מתתיהו חותה, יו"ר הוועדה המחוזית י-ם:

"נטל ההוכחה להראות כי התקיימו יסודותיה של העוולה, רובץ על הטוען לה. ההלכה קובעת, כי הרף הראייתי הדרוש להוכחתה של תרמית הוא רף גבוה יחסית (ראו: ע' בר שירה, התרמית בתוך דיני הנזיקין - העוולות השונות בעריכת ג' טדסקי "(1995), עמ' 48).

כן ראו בספרו של קדמי בעמ' 1554:
"יש גורסים, כי במישור האזרחי נוהגת – בנסיבות מיוחדות – מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת הביניים" במקרים הבאים: 1. כאשר נושא התביעה האזרחית מייחס לנתבע מעשה שיש בו משום עבירה פלילית, כגון תביעה בגין מרמה...עקרון זה אינו קובע מידת הוכחה מוגברת... אלא דורש ראיות בעלות משקל מוגבר להוכחת נושאים רציניים יותר".

לעוולת התרמית חמישה יסודות מצטברים, אותם על הטוען לקיומה להוכיח:
היצג כוזב של עובדה;
העדר אמונה באמיתות המצג מצד המציג, גם אם הדבר נעשה מתוך קלות ראש;
כוונה שהתובע יוטעה ע"י המצג ויפעל בהסתמך עליו;
התובע הוטעה ופעל על סמך המצג;
התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג.
וכן ראו בעא 614/84 דניאל ספיר נ' דוד אשד (וכן בהמ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1317, 1321-1320, 1350-1327 (1954); ע"א 790/81 AMI נ' אלביט, פ"ד לט (2) 785, 795-797 והאסמכתאות שם וכן ב- עא 3824/13 SF Wing Overseas Real Estate Investments Ltd נ' אמנון יניב ו-7 אח' (מיום 1.3.16), ( להלן עניין יניב).

היצג כוזב ואמונה באמיתותו
בחינת היצג כוזב, נעשית באמצעות מבחן מהותי של מצב הדברים, שעל יסוד הצגתם משנה הניצג את מצבו לרעה. עוולת התרמית היא עוולת כוונה, ועל מנת לבסס עילת תביעה יש להראות כי מצג השווא נעשה בידיעה שהוא כוזב, או באין אמונה באמיתותו. נתבע שהאמין בתום לב בנכונות מצג בלתי נכון שהציג - לא יהא חייב בתרמית. לאמור לעיל קיים חריג הנוגע למצב מסוים בו המצג נעשה בקלות ראש ומתוך אי-אכפתיות אם מדובר במצג נכון, אם לאו. גם קלות ראש זו דורשת יסוד נפשי מסוים של אדישות מוחלטת העלולה להיחשב כתרמית.
כפי שפורט לעיל, כל התובעים יחסו לנתבעים היצג כוזב והטעיה במספר היבטים. חלק מן ההיבטים נוגעים להצגת המצב העובדתי והנתונים הידועים בעת עריכת העסקה, כמצג שקרי ומטעה וחלקם האחר, למצגים כוזבים בהבטחות עתידיות לתשואה גבוהה.
טענת התובעים היא כי חלק מההיצג הכוזב נעוץ היה בהצגת מצגת בה נראים פרויקטים עתידיים בנויים, ובהצגת עלוני שיווק המתארים רווח עצום למשקיעים.
משמעות מצג נטען באמצעות דפי שיווק, עלונים וחומר פרסומי, נידונה במספר פסקי דין.
וראו בת.א. (מרכז) 5768-08-07 אילן מירון נ' LAKE MARION GOLF ESTATES LTD ( להלן: עניין מירון) בפסקה 59 :
"אשר לחילופי דברים בעל פה עובר לחתימת החוזה, מוסכם על הכל כי אין להם תוקף מחייב, וכי החוזה שבכתב מגלם את חיובי הצדדים (עא 449/85‏ ‎ ‎היועץ המשפטי לממשלה‎ ‎נ' גד חברה לבניין בע"מ, פ''ד מג(1) 183, עמוד 208). אני סבור כי הלכה זו ישימה גם לגבי מצגים בכתב שהוצגו בשלב הטרום חוזי באמצעות עלונים, חומר פרסומי וכיוצא באלה.
...
בספרות המשפטית נסקרים מספר מבחנים תכליתיים שיישומם נדרש לשם ביסוס הקביעה בדבר הפיכתו של מצג טרום חוזי להתחייבות חוזית מחייבת. מבחנים אלה משלבים מספר מדדים להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה. כך לדוגמא יש להתחשב באופיו של החוזה (מסחרי, צרכני או פרטי), במיהותו ובזהותו של מציג המצגים, בחשיבותו היחסית של העניין שלגביו נעשה המצג (מהותי או צדדי ושולי), בצורה שבה הוצג המצג, בדרגת הפירוט והדיוק שלו, במידת ההחלטיות שבה הוצג, במידת ההסתמכות של הרוכש עליו, בפרק הזמן שחלף בין המצג לבין כריתת החוזה, וכן - בהסתייגויות שסייג בעל המצג את תוקפו ובקיומם או היעדרם של מצגים והתחייבויות דומים, שונים או סותרים, בגוף החוזה (ראו: פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, חוזים, כרך ב' (תשנ"ג-1992), סעיפים 15.88-15.91)"

פסק הדין מפנה לפסיקה הנוגעת לפרוספקטים ועלוני שיווק וראו ב- ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חימר בע"מ, פ"ד נ(1), 826, עמוד 834. בע"א 9085/00 שטרית אברהם ואח' נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז(5), 462, עמוד 473; וכן בע"א 6271/95 אדוניהו אשר ואח' נ' פרוייקט גן העיר, פ"ד נה(1), 577, עמוד 583). בע"א 8737/00 שלפרד חברה לפיתוח ובניין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4), 662.
וכן ראו בעא 3824/13 הנ"ל, בעניין יניב, המתייחס לתוקף מצגות בפסקאות 28-41 ובפסקה 30 לפסק הדין:
"על דרך ההיקש, שמא על דרך של קל וחומר, ניתן להשוות ענייננו להלכות הנוגעות למעמדו העדיף של הסכם מכר דירה על פני הפרוספקט שהוצג בשלב הטרום חוזי, מקום בו ניתן ללמוד מהסכם המכר או מהתוכניות/תשריטים/תרשימים שצורפו לו את הפרטים השנויים במחלוקת" (ראו ע"א 8949/07 י.ר. אחים עזרא חברה לבניין בע"מ נ' זאב, [פורסם בנבו] פס' 9-5 והאסמכתאות שם (18.11.2009)). "

אשר למצגים הנטענים ביחס להבטחות לתשואה עתידית, ראו עניין מירון ( פסקה 96):
"ההטעיה היא הצהרה לגבי נתון עובדתי או משפטי ובלבד שאין מדובר בחיזוי, הערכה או הבעת דעה (ראו: ע"א 3700/98 א.מ. חניות (ירושלים) נ' עיריית ירושלים, פ"ד נז(2), 590, עמוד 597; פרידמן וכהן, חלק ב', עמודים 860-870). השקפה זו מבוססת על הרעיון כי כל צד צריך לסמוך על שיפוטו שלו ולא על שיפוטו של הצד השני, למעט במקרה של מרמה. כל קונה מבין כי קיים סיכון של ירידת מחירים ולפיכך ניתן לראות בהצהרה של מוכר בדבר סיכויי עליית המחיר כהצהרה ביחס לכדאיות העונה על הגדרת "טעות בכדאיות העסקה" (פרידמן וכהן, כרך ב', עמוד 796).

וכן ראו שם בפסקה 98:
"עוד יצויין בהקשר זה כי דיני מצג השווא אינם חלים על הפרזות, דברי התפארות (Mere Puffs) או דברי שבח כלליים מהסוג המקובל במשא ומתן. אולם, מקום בו משתמע מצג ספציפי המוכח בדיעבד ככוזב אין להתיר לצד שהשמיעם לטעון שהיה זה "תכסיס מותר במשא ומתן" (ראו: פרידמן וכהן, כרך ב', עמוד 870).
(פסקה 101): פרופ' שלו מציינת בספרה כי "טעות בכדאיות העסקה היא טעות המתייחסת לערך העסקה, לשווייה המסחרי או הכלכלי היחסי. מי שחשב שהוא עשוי להרוויח מעסקה מסוימת שיעור רווח מסוים, ומטעמים שונים הצטמצמו רווחיו כדי מחצית - טעה לגבי כדאיות העסקה. כמוהו גם מי שקנה נכס שערכו נמוך במחיר גבוה או מי שהעדיף לקבל מיד סכום כסף ולא להמתין בערך הריאלי של מנייתו" (שלו - החלק הכללי, עמוד 203; ראו גם: ע"א 1804/05 אהוד אלוני נ' פקיד שומה כפר-סבא (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 31.1.08), סעיף 19).

ובפסקה 104:

"אך גם לגופם של דברים – התבדות תחזית ביחס לעתיד - כדוגמת תחזיות חברות הניהול שהועברו לתובע ביחס לאפשרות להפיק הכנסות בעתיד מהשכרת היחידה - אינה מהווה "הטעייה" כהגדרתה בחוק החוזים. עסקת נדל"ן, מעצם טיבה, כוללת סיכונים בדבר האפשרות שההכנסה הצפויה מהנכס עלולה להשתנות כתוצאה משינויים עתידיים בשוק הנדל"ן בכלל, ובשוק ההשכרות בפרט. לא בכדי צויין על גבי הפרוספקטים כי נתוני התפוסה הם בגדר הערכות ותחזיות בלבד אשר מקורן בחברות ניהול נכסי דלא ניידי באזור הפרוייקט. דהיינו: מקור המידע הוא אצל צדדים שלישיים ולא אצל הנתבעים."

כן ראו ב-עא 1237/13 דוד קונין נ' חיים גפני ( מיום 5.4.2015) ( פסקה 5 לפסק הדין):
"בית המשפט המחוזי (השופטת ר' ברקאי) דחה בפסק דינו את תביעת המערער, בקובעו כי זה לא הרים את נטל ההוכחה הכבד המוטל עליו להוכחת טענות הטעיה ומרמה. נקבע שהמערער הודה בחקירתו הנגדית שלא בדק אישית את טיב העסקה, לא טרח לטוס לרומניה ולבדוק את הדברים מקרוב, ואף לא שכר את שירותיו של מומחה שיבדוק עבורו את העסקה, ובפרט אם החברה רכשה קרקעות ואם זכויותיו נרשמו בספרים, כפי שעלה ממסמך האישור. עוד נקבע שהמערער אישר כי הוא ראה לנכון להסתמך על האישור שקיבל לביצועה של העסקה מהאדמו"ר מפיטסבורג. בית המשפט קבע כי טענות המערער מתמצות בכך שהקרקע לא שווה כלום ואין מה לעשות איתה או ששילם על הקרקע סכום הגבוה משווייה האמיתי.
עוד קבע בית המשפט כי המערער לא נקט בהליכים נגד החברה שהיו מאפשרים לו לדרוש התייצבותה עם מסמכיה לפני בית המשפט. בית המשפט ציין כי התנהלותו של המערער היתה תמוהה, משבחר להשקיע סכום כסף ניכר מבלי לבדוק את הממכר. בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח ששילם עבור הקרקעות מחיר שהינו גבוה ממחיר השוק (באותה עת), אך אף אם אכן כך היה המצב, אין די בכך כדי לבסס טענת הטעיה או מרמה, זאת בהעדר נסיבות מיוחדות של עושק או כפייה. לכל היותר, כך נקבע, מדובר בטעות בכדאיות העסקה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער הינו אדם בגיר שעשה בעבר עסקאות והבין את משמעות מעשיו, ואין בכשלון השקעתו ובהפסד כספו משום מרמה מצד המשיב. לבסוף נפסק כי מאחר שלא עלה בידי המערער להניח תשתית ראייתית המעידה על הטעיה או מרמה, אין צורך לבחון את שאלת חבותו האישית של המשיב כמנהל החברה כביכול, ואף לא את הטענה כי מדובר היה בעסקאות חליפין."

כן ראו בענין יניב:
"ברי, כי כל השקעה נושאת עמה סיכונים, בוודאי השקעה ספקולטיבית אשר בה מצפים המשקיעים לרווח גדול מן הרווח אותו הם יכולים לקבל בכל השקעה סולידית אחרת".
במקרה הנדון, החליטו התובעים להשקיע את כספם במיזם במזרח אירופה - רומניה ולטביה – היות ובאותה העת פרח שוק הנדל"ן בארצות אלו והביא עמו רווחים נאים.
בעדותו אומר מומחה בית המשפט פרופ' נחום ביגר:
"זאת הייתה תקופה של אופטימיות בשוק שהולכים ומשקיעים, כל עם ישראל הלך והשקיע ברומניה ובלטביה ובמזרח אירופה, כשהמחירים עולים מיום ליום ויש לי כמה חברים אגב שבזמנו השקיעו שם והוציאו הרבה מאוד, רווחים מאוד יפים, הם יצאו בזמן והם העבירו את זה למקום אחר והם שמחו מאוד. (בעמ' 263). כך גם באשר לטענה, כי הקרקע ברומניה נרכשה בסכום נמוך יותר מזה שדווח בפועל למשקיעים. לענייננו, אין רלוונטיות למחיר רכישת הקרקע.
אובדן ההשקעה הינו תוצאת המשבר העולמי בשוק הנדל"ן העולמי ולא כתוצאה מהתנהלות רשלנית כלשהי או אחרת של מי מן הנתבעים נושאי המשרה ו/או האחרים.
משבר שוק הנדל"ן בעולם כולו, הביא עמו לקריסת פרויקטים, התמוטטות חברות ובנקים ולאובדן השקעות, ביניהם ההשקעה במיזם נשוא הדיון. מדובר בסיכון מחושב אותו לקחו על עצמם "השותפים המוגבלים", עת השקיעו במיזם זה. עתה, אין הם יכולים "לגלגל" סיכון זה ואת הפסדיהם על אחרים."

יישום ההלכות שלעיל, כאשר יושם אל לב כי הן בעניין יניב והן בע"א 1237/13 הנ"ל, נדונו השקעות ברומניה, מוביל למסקנה כי לשאלה אם הנתבעים או מי מהם הציגו לתובעים או למי מהם מצג כוזב בידיעה שמדובר במצג כוזב, יש להשיב בשלילה.
העובדה שערך המקרקעין לא עלה והעובדה שההשקעה ירדה לטמיון, אינן מובילות למסקנה כי המצגים שהוצגו היו כוזבים.
התובעים בקשו להשקיע בהשקעות מעבר לים, שהינן בעלות סיכון מעצם טיבם וטבען. הנחת היסוד היא כי השקעה שעשויה להשיא תשואה גבוהה, שאינה עומדת ביחס סביר להשקעה, ולטענת התובעים הובטחה להם תשואה "של מאות אחוזים", הינה השקעה בעלות סיכון מעצם טיבה וטבעה, וזאת לעומת השקעה סולידית, בה הרווח הצפוי לא ירקיע שחקים, אך מנגד סכום קרן ההשקעה בטוח יותר, בהיותו במקרקעין באיזורים יציבים.
על משקיע אשר בוחר להתקשר בעסקה, לבחון את מידת התאמת ההשקעה לציפיותיו וליכולותיו, וככל שהוא מבקש להבטיח את שמירת ערך הקרן, עליו לבחור בהשקעה זהירה המתאימה לכך.
מניתוח הראיות עולה כי התובעים לא ערכו בדיקות כלשהן אשר לטיב ההשקעה, טיב המקרקעין, טיב בעלי המקצוע שנשכרו, וחלקם אפילו לא קרא את החוזה. ניכר היה מתוך עדותם, כי כלם אכן השתוקקו, כפי שתיארו הנתבעים 1 ו-3 להתקשר בעסקאות, ובמועד הפגישה הראשונה מיהרו לחתום על הסכמים.
אני קובעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעים, או מי מהם, הציגו היצג כוזב של עובדה מהותית שלא האמינו באמיתותה. התובעים טענו כי כאשר הגיעו למשרד בו ישב הנתבע 1, היה זה לאחר שפורוש, או שליחו חנון, הציגו להם מצגים רבים לעניין הפרויקטים המדוברים, חלק מהם גם טענו שגם הנתבעים 1 ו-3 הציגו מצגים נוספים.
בכל אופן, לא הוכח כי בעת עריכת העסקאות מדובר היה בעסקאות פיקטיביות ו/או בחברות קש כפי שטוענים התובעים. מתוך חוות הדעת שהציגו דווקא התובעים עולה כי מדובר היה בחברות אמיתיות, שהיו פעילות בעת עריכת ההסכמים. הן באנגליה והן ברומניה נעשו פעולות לטובת התובעים. ברומניה נעשתה פעולה של הפשרת מקרקעין שהיו בבעלות חברות הקשורות לנתבעים. ובאנגליה נרשמו הערות אזהרה לטובת התובעים על מקרקעין בבעלות החברה עמן התקשרו התובעים, כך שלא ניתן לומר שהכל היה " בלוף" כפי שטוענים התובעים.
המומחה מטעם התובעים בעניין רומניה אישר שהפשרה והעברה של מקרקעין מחוץ למסגרת החקלאית אינה קורית מעצמה וכי זו פעולה שאורכת זמן, ואין ספק כי מדובר בפעולה הכרוכה בהוצאות כספיות גבוהות, ומלווית באנשי מקצוע שונים.
נתתי אמון בטענת הנתבעים כי הנתבעים 1 ו- 2 עצמם השקיעו במקרקעין מתוך אמונה שלמה שההשקעה תישא פרי לרווחת כולם. נתתי גם אמון בטענתם כי לשם פיתוח ההשקעות התקשרו עם מומחים שונים. הדבר עולה מן הנספחים שצירפו שני המומחים מטעם התובעים לחוות דעתם, אפילו אתעלם מהנספחים שצירף הנתבע 1, בהיותם בלתי-מתורגמים.
בעניין זה איני רואה הבדל בין שני המיזמים. אני ערה לעובדה שהנתבעים לא הביאו כל עדים או מומחים מטעמם, שיעידו על האמור, אך לצורך ההכרעה במהות ואמיתות המצגים, די בראיות שהביאו התובעים ובפעולות שעלו מחוות הדעת מטעם התובעים, כדי לקבוע שלא היה מצג שווא שהוצג טרם להתקשרות.
איני סבורה שהעובדה שמדובר בחברות שהוקמו זמן לא רב קודם לכן, גורעת ממסקנתי האמורה, שכן, ככל שהדבר נוגע לפעולות שאמורות היו להתבצע מכוח ההסכמים שחתמו התובעים למול החברות, ניתן לייחס ניסיון למי שעומד מאחורי המיזמים, מה גם שהתובעים עצמם טענו שהנתבע 2 היה קבלן ויזם ידוע. אני מקבלת את טענת הנתבע 2 לפיה, נהג להקים לכל מיזם חברה נפרדת, וקובעת כי מדובר בפרקטיקה מקובלת וסבירה. גם העובדה שבהמשך פורקו החברות, אין בה לטעמי, כדי להשליך על המצגים שהוצגו בעת עריכת העסקאות מאחר שהוכח כאמור, כי נעשו פעולות לצורך הוצאת ההסכמים מהכוח אל הפועל, וכי היו בבעלות החברות שעמדו מאחורי המיזמים זכויות במקרקעין, הן באנגליה והן ברומניה.
אציין כי טענת התובעים כי רכשו את הקרקע במחיר מופקע, אינה יכולה לסייע להם בטענותיהם לעניין הטעיות או מצגי שווא שכן בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה, שאינה עולה כדי טעות, או הטעייה, ומן העבר השני, אין במצגים לעניין זה להוות מצגים כוזבים, שכן לא נטען כי מי מהנתבעים הציג לתובעים מצג בעניין מחיר הרכישה, וכי מי מהתובעים ביקש לדעת את מחיר רכישת הזכויות במקרקעין ע"י החברות עמן התקשרו.
אני דוחה גם את טענת התובעים כי הוטעו ביחס למיקום המקרקעין בכל אחד מהמיזמים, וכי בעוד שנטען להיות המקרקעין באזור מנצ'סטר ובוקרשט, בפועל מדובר במקומות רחוקים יותר. הצגת אזור מיקום המקרקעין באופן שהוצג, אינו כולל לטעמי מצג שווא, שכן, לא הובאה בפניי כל ראיה כי מדובר במיקום פחות יקר ואף אחד מן התובעים לא טרח לבצע בדיקות משל עצמו, דבר שהיה מתחייב לו מיקום המקרקעין היה קריטי מבחינתו.
גם התכתובת שהציג הנתבע 1, אשר לגביו טענו התובעים כי הוא בעיקר זה שהציג את המצגים בפועל, למול עו"ד רענן ועו"ד שורץ, ובה הוא מתעניין ביחס למצב הרישומי של הזכויות באנגליה, ומבקש לזרז את הרישום, מוביל למסקנה כי הנתבע סבר שהמצגים שהציג נכונים, וכי המומחים שנשכרו יבצעו את הפעולות הנדרשות לצורך השאת הרווחים.
העובדה שבשלב מאוחר יותר כשלו המיזמים, ואפילו אם כתוצאה ממחדלים שנעשו ע"י החברות עמם התקשרו התובעים, או אפילו כתוצאה ממחדלי הנתבעים עצמם, אין בכוחה לקבוע כי המצגים שהוצגו היו כוזבים בשעת הצגתם.
אני ערה לטענת המומחה הרומני, אשר טען בחוות דעתו כי על סמך הפרטים המצויים בידו, לא עלה בידו לאתר מקרקעין בבעלות החברות הקשורות לנתבעים 1 ו-2, אך העובדה שבחקירתו הנגדית אישר כי לא ביקש מסמכים נוספים וכי לאחר שהוצגו לו מסמכים נוספים, סביר להניח, כי אכן מדובר בתכניות פיתוח למקרקעין שבבעלות חברות שהיו קשורות לנתבעים, די בה לצורך הקביעה כי לא הוצג מצג כוזב מתוך ידיעה שהוא כוזב.
אשר למצגים לעניין התשואה המובטחת, הנתבעים הכחישו כל הבטחה לתשואה בכלל ובוודאי לתשואה של מאות אחוזים. לטענתם, מי ששכנע את התובעים להתקשר בעסקאות ומן הסתם הציג להם תחזיות שונות הוא אהרון פורוש. התובעים עצמם הודו כי מי שהביא אותם למשרד היה אותו פורוש; הוא זה שהציג להם את העסקה, בעצמו או באמצעות חנון מטעמו, למעט התובע 10 שהובא באמצעות חבר בשם מרקוביץ'. אציין גם כי לפי הצהרתו של נתבע 1, תובעים 1 - 5 לא ראו כלל את המצגת, ובכל מקרה איני סבורה כי ניתן לייחס כזב למצגת רק בשל היותה כוללת הדמייה עתידית. פורוש עצמו אישר בעדותו כי הוא טוען להיות המצגת שקרית, מעצם העובדה שהתברר בדיעבד שזו לא קרמה עור וגידים, אך כאמור, הבחינה צריכה להיעשות בעת הצגת המצג ולא בדיעבד.
בהתאם לתמלול שצירף הנתבע 4 לתצהירו נספח 10, עולה כי הנתבע 1 התרה בפורוש, שנים רבות לפני הגשת התביעה, כי לא יציג מצגים מופרזים, ונראה מן התמליל, כי פורוש בחצי פה מאשר כי היו מצגים כאלה ואחרים מצידו, אלא שמאחר והוא אינו צד להליך שבפני, אין מקום להרחיב בעניין זה.
מכל מקום, ובהתאם לפסיקה שנסקרה לעיל, אין בהצגת מצגות, או בהבטחת תשואות לכשעצמן, משום תרמית.
בבחינת נסיבות נוספות, עולה כי גם בהצטברן, אין מקום לסטות מן המסקנה האמורה.
ככל שהדבר נוגע למיזם באנגליה, גם בהתאם לסעיף 3.8 לחוזה שנחתם בין התובעים לבין חברת GHC ( נספח 13 לכתב התביעה) נקבע כי: "למשקיע ידוע כי הסכם זה הוא סופי ומחייב וכי כל סיכום קודם או מצג או התחייבות שבעל פה לא יחייבו את הצדדים".
לא נטען לתנאי מקפח בחוזה אחיד, בהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים האחידים. אוסיף, כי אפילו הייתה עולה טענה כזו, בהתאם להוראת החוק, בית משפט יבטל תנאי מקפח " בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות".
אותן נסיבות אחרות לטעמי מטות היו את הכף לחובת התובעים; החוזה נערך בשפה העברית באופן ברור, מדובר בחוזה קצר, לא הייתה כל מניעה למי מהתובעים לקרוא את ההסכם וככל שהתובעים, אשר חלק מהם אישרו כי קראו אותו, בחרו לחתום על ההסכם, אין להם להלין אלא על עצמם.
אוסיף, כי ככל שמי מהצדדים סבר כי יש לתת ביטוי בהסכם להבטחות או מצגים שהוא טוען שהובטחו לו, היה על הדבר להיות מעוגן בהסכם, בדרך זו או אחרת. לא נטען כי מי מהתובעים ביקש לעשות כן וסורב. נראה כי כפי שטוענים הנתבעים, התובעים אכן סמכו על פורוש, ובחרו שלא להגיש תביעה נגדו משיקוליהם הם.
אני ערה לעובדה כי התביעה שבפני אינה תביעה חוזית, אך בסעיפי החוזה יש כדי ללמד על המצגים לצורך הכרעה בחבות הנתבעים בנזיקין.
זאת ועוד, לא רק שלא הוכח היצג כוזב, לא הוכחה גם העדר אמונה באותו היצג. שוכנעתי שגם הנתבעים האמינו בכדאיות הכלכלית של העסקאות, הן באנגליה והן ברומניה. שוכנעתי כי הנתבעים 1 ו-2 התכוונו, בעת עריכת העסקאות, כי אלו יישאו פרי, ועל יסוד הראיות שלפניי, לא אוכל לקבוע כי התובעים ראו בעסקאות אלו דרך לרמות את התובעים ולהוציא מהם כספים מתוך כוונה לשלשל לכיסם כספים, ללא מתן תמורה כלשהי. מקובלת עלי הטענה כי הן נתבע 1 והן נתבע 2 סברו כי מדובר בעסקאות טובות, שאמורות להניב רווחים, שאם לא כן לא היו משקיעים כספים והוצאות במיזמים אלו, כפי שכאמור, עולה מחוות הדעת מטעם התובעים.
כפי שאציין בהמשך, העובדה שהנתבעים לא טרחו לתמוך טענתם לפיה הסתמכו על מומחים, בעדים או אסמכתאות נוספים, בגדרם יפורט אילו פעולות עשו אותם מומחים, מה סכום ההוצאות שהוצאו, ואלו מומחים נשכרו, כמו גם העובדה שלא טרחו להגיש חוות דעת נגדיות לחוות הדעת שהציגו התובעים, תיבחן ביחס לרשלנות הנטענת כלפיהם, אך מבלי לגרוע מכך, אין בה כדי להוכיח את התרמית הנטענת.
משהגעתי לכלל מסקנה כי לא התקיימו שני היסודות הראשונים הנדרשים להוכחת עוולת התרמית, אני קובעת כי הנתבעים לא בצעו כל תרמית ביחס לתובעים.
קביעה זו נעשית ביחס לנתבע 1, שאין מחלוקת שהוא זה שהציג לתובעים מצגים. הנתבע 2 מעולם לא פגש בתובעים לפני עריכת העסקאות וממילא לא ניתן לייחס לו מצגים כלשהם. מאחר ואני קובעת שהנתבע 1 לא הציג מצג שיש בו תרמית, או היצג כוזב, ממילא לא ניתן לייחס לנתבע 2 שותפות באותו מצג מכוח פקודת הנזיקין, כמעוול במשותף, או כל שותפות אחרת בגרימת העוולה.
קביעה זו כוחה יפה גם בנימוק נוסף ביחס לנתבע 3, אפילו לא אקבל את עמדתו כי לא הציג כל מצג, אלא שכפי שיפורט בהמשך, אני סבורה כי לא היתה לו כל חובה כלפי מי מהתובעים, וכי עובדתית לא הוצג על ידו כל מצג כלפי התובעים.
אשר למצג שוא שאינו תרמית, בעניין יניב, בית המשפט נדרש במסגרת הערעור לטענת מצג השווא שעלתה וכך קבע:
"24. מצג שווא יכול וייעשה באופן אקטיבי על ידי הצגת נתונים מטעים או בלתי מדוייקים ובאופן פסיבי על ידי אי הצגת נתונים חיוניים. לצד ההכרה במצג שווא כאחת הקטיגוריות של חוסר תום לב בדיני החוזים, ניתן לסווגו גם כעוולה נזיקית במסגרת עוולת התרמית ועוולת הרשלנות (ראו, לדוגמה, ע"א 4948/13 עו"ד הרכבי נ' אבני, [פורסם בנבו] פס' 33-26 והאסמכתאות שם (15.3.2015)).

25. עוולת התרמית מעוגנת כעוולה פרטיקולרית בסעיף 56 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), וכוללת חמישה יסודות מרכזיים ומצטברים – היצג כוזב של עובדה; אי אמונה באמיתות העובדה; כוונה להטעות; הטעייה בפועל; וגרימת נזק ממוני למוטעה. מצג שווא רשלני הוכר גם במסגרת עוולת הרשלנות הכללית המעוגנת בסעיפים 36-35 ב פקודת הנזיקין, והפסיקה מנתה חמישה תנאים לתחולתו: הוצג מצג עובדתי; המצג לא מהימן; המציג היה צריך לצפות הסתמכות של הצד השני על המצג; המציג היה יכול לצפות כי ייגרם נזק; הצד השני הסתמך בפועל על ההיצג (המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1317, 1321-1320, 1350-1327 (1954); ע"א 790/81 AMI נ' אלביט, פ"ד לט (2) 785, 795-797 והאסמכתאות שם (1985))".

לאחר שקבעתי כי אינני רואה במצגים כאלו העולים כדי מרמה, אפנה לבחינת הטענות לפיהן מדובר במצגי שווא רשלניים, אשר, כאמור, יכולים להיבחן במסגרת הקטגוריה של ניהול משא ומתן שלא בתום לב בדיני החוזים, או כעוולה נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות.

ניהול משא ומתן בתום לב

התובעים טענו לניהול משא ומתן שלא בתום לב, על פי סעיף 12 לחוק החוזים:
"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים."

בעניין זה נקבע בעניין מירון ( פסקה 127):
"על-פי ההלכה הפסוקה, החובה לנהל משא ומתן בתום לב מכוח סעיף 12 לחוק החוזים חלה גם על אורגן המנהל משא ומתן בשם החברה (ד"נ 7/81 פנידר ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לז(4), 673). הפרתה של חובה זו עשויה להביא להטלת חובת פיצוי אישית על האורגן כפי שנפסק בע"א 10385/02 דן מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2), 53, עמוד 57: "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיווית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית".

כפי שציינתי לעיל, טענה בעניין זה עלתה לראשונה בסיכומי התובעים.
כאמור, מצג שווא רשלני יכול שיהיה בגדר עוולת הרשלנות הנזיקית, ויכול גם להוות ניהול משא ומתן שלא בתום לב, במסגרת דיני החוזים.
אני דוחה את טענת התובעים כי הנתבעים ניהלו עמם מו"מ בחוסר תום לב, מאותם טעמים שדחיתי את טענות התובעים לתרמית ולמצג כוזב בגדרה, אני קובעת כי לא הוכח בפני כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב בעת המשא ומתן ובעת כריתתו של החוזה, וקובעת כי לא המצגים שהוצגו על ידם הוצגו בתום לב.

עוולת הרשלנות
עוולת הרשלנות קבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

בעניין מירון סוכמו גם יסודות עוולת הרשלנות ( פסקה 57):
"עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. במסגרת היסוד הראשון על בית המשפט לבחון האם בין המזיק (הנתבעים) לניזוק (התובע) התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים את צמצום היקף האחריות הנזיקית (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113). חובת הזהירות הוגדרה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין באופן הבא: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף......"אשר ליסוד השני של עוולת הרשלנות נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי לשם הוכחת "התרשלות" מצד המזיק לא נדרשת הוכחת כוונה ודי בכך שיוכח כי היה על "האדם סביר" העומד בנעליו לדעת כי מדובר במצגים מוטעים עליהם מסתמך הצד השני."

כאמור, אף שייתכן שלהצגת מצג מסוים לא נלוותה כוונה להציג מצג כוזב, ייתכן לקבוע קיומו של מצג שווא רשלני על פי אותן נסיבות. איני קובעת מסמרות אם הרשלנות בה אדון נוגעת למצגים שהוצגו, אשר יבואו בגדר מצג שווא רשלני, או ברשלנות בפעולתם הכוללת למול התובעים, כפי שאפרט, המובילות לאותה תוצאה.
מניתוח הראיות שלעיל, אני קובעת כי חלה על הנתבעים חובת זהירות מושגית ביחס לתובעים בשני המיזמים – האנגלי והרומני, וכי במסגרת חובה זו חלה עליהם חובת הזהירות הקונקרטית לדאוג כי התובעים יוכלו לקבל רישום ממשי של זכויותיהם במקרקעין במרשם מסודר, או לחילופין, ככל שהרישום מתבצע בחברה, לדאוג כי החברה תישאר פעילה, ולא תפורק תוך פרק זמן קצר ממועד ההשקעה.
היה על הנתבעים לדאוג כי יתבצע מנגנון שיבטיח לתובעים מעקב אחר ההשקעה, אפילו במקרה שההשקעה לא תניב תשואה כלשהי, או אפילו לא יבנו אותם בתים המתוארים במצגות, או בעלוני השיווק.
אף שהנתבע 2 לא היה שותף למצגים באופן אקטיבי, מעצם העובדה שהוא טען כי הנתבע 1 היה שותפו העסקי, אף אם במסגרת חלוקת העבודה ביניהם עסק הנתבע 1 בשיווק והנתבע 2 הוא זה שעמד מאחורי הקלעים, אני סבורה כי על שניהם הייתה מוטלת החובה לדאוג כי לתובעים תיוותרנה לפחות זכויות במקרקעין, בנבדל משאלת שוויין העתידי של אותן זכויות. משמעות הדבר היא כי ביחס למיזם האנגלי, היה על התובעים לדאוג לבדוק שיש היתכנות אמיתית לביצוע, שתאפשר הצגת הדברים באופן שכפי ההתחייבויות בהסכמים, יירשמו בפועל זכויות התובעים, ולא רק הערות אזהרה לטובתם של התובעים בספרי חברות, שאין כל מעקב מסודר כי תמשכנה להתקיים.
העובדה שנרשמו הערות אזהרה והמקרקעין נרשמו על שם חברה שהתפרקה בהמשך, גרמה לכך שהלכה למעשה אין כיום בידי התובעים מאום. באופן זה, אפילו אם בעתיד, מסיבות התלויות בתנודות שוק, יעלה ערך המקרקעין, לא יהא בכך כדי להועיל לתובעים, שכן, בסופו של יום אין כל זכות שקיבלו כנגד התמורה ששילמו.
עובדה היא שהנתבעים סברו כי רישום הערות האזהרה הוא בגדר הרישום שהובטח על ידם. כפי שעולה מן התמליל שצרף הנתבע 1 המתעד את שיחתו של פורוש, הנתבע 1 טען שרישום זכויות התובעים בוצע במלואו, הוא לא טרח לבדוק את טיב רישום הזכויות, אם כהערת אזהרה או כרישום זכויות מלא, ובתכתובת בה הודיע לו עו"ד בלטנר, כי לא ירשמו זכויות על שם התובעים, אלא הערות אזהרה בלבד, לא גילה ערנות מספקת, או התעלם מחובותיו כלפי התובעים, כמי שהציג לתובעים את העסקה ככזו שבמסגרתה יקבלו זכויות במקרקעין, והסתפק ברישום זה.
אני ערה לכך שההיבט הרישומי נבחן כיום בדיעבד, אך על אף זאת, מן הראיות שהוצגו, אני קובעת כי הצגת המצג באופן שלא הבהיר לתובעים או למי מהם את משמעות רישום הזכויות באופן בו הם נרשמו, או אי עמידה על כך שירשמו זכויותיהם, מהווה רשלנות מצידם.
מחוות דעת המומחית לדין האנגלי, עו"ד קרולין וולש, עולה כי אין ולא הייתה מניעה לרשום את הזכויות על שם אזרחים זרים דוגמת התובעים. העובדה שבסופו של יום נרשמו רק הערות אזהרה לטובתם, והחברה שעל שמה נרשמו המקרקעין, פורקה, גרמה להפקעת הזכויות לטובת הממלכה, באופן שלא נשתייר בידי התובעים דבר. מדובר במצב שהיה על הנתבעים לצפות, כיזמי מקרקעין, כשותפים במיזם, וכמי שמשווק בפועל, או מחזיק במערך שיווק, ובמסגרת חובה מושגית וקונקרטית זו, היה עליהם לדאוג כי הזכויות ירשמו, שהרי שיווק משמעו שיווק אמיתי של זכויות ממשיות ולא זכויות ערטילאיות, או לחילופין, ככל שלא נרשמו זכויות, במסגרת חובה זו היה עליהם לידע את התובעים כי לא נרשמו הזכויות, ואם מידע זו לא היה ברשותם, די בכך לקבוע כי התרשלו כלפי התובעים.
אמנם, במיזם הרומני, ברור היה כי בהיעדר אפשרות חוקית לרשום את המקרקעין ע"ש זרים, יש לרשום את המקרקעין על שם חברות, אך חובה זו מקפלת את אחריות הנתבעים לכך שהחברות תמשכנה להיות פעילות, שכן כפי שהודה הנתבע עצמו, חברות שכדאי לו להמשיך ולהחזיק, אף שהדבר כרוך באגרות יקרות, ממשיכות להיות פעילות.
אני ערה לטענת הנתבעים, כי משמעות זו היא כי הם משמשים כשמרטף על זכויות התובעים, אך להבנתי, מקום שמשווק או יזם בוחר לשווק מקרקעין באופן שזכויותיהם של הרוכשים רשומות בספרי חברה שהקים, אחריותו כלפיהם, אינה יכולה להסתיים בהתאם לרצונו, בכל עת שיחליט כי אין כדאיות מבחינתו בהמשך קיום החברה ואפילו ללא מתן הודעה מתאימה ללקוחותיו, כפי שהוכח בפני כי נעשה.
אף שמדובר בהפרה חוזית של ההסכם לרשום את המקרקעין על שם התובעים, והנתבעים אינם צד להסכם, אין בכך כדי לפטור אותם מחובת הזהירות המטילה עליהם לוודא כי התובעים יוכלו קבלו זכות ממשית הרשומה על שמם באופן כלשהו במרשם יציב ומסודר, אפילו אם השקעה זו לא תניב רווחים כלשהם.
ייתכן שלו היו טורחים הנתבעים להציג חוות דעת נגדית, שבמסגרתה מוכח היה כי אותן זכויות יכולות להניב ערך כלשהו לתובעים גם היום, או כי אין משמעות לעובדה שהזכויות הן על שם חברה, או לפחות להוכיח מה נעשה על ידם ואילו מומחים נשכרו לצורך ביצוע התחייבויות שניתנו, וכי בעת עריכת ההסכמים דאגו למנוע את המצב שאירע בפועל, וזה ארע כתוצאה מאירועים מאוחרים שלא הייתה להם שליטה עליהם, מסקנתי הייתה שונה. העובדה שאפילו במהלך ניהול ההליך שבפניי, ניהלו הנתבעים את ענייניהם בצורה מתחמקת, שבאה לידי ביטוי באי-הבאת כל ראיה נוספת מעבר לעדותם הם; באי-הצגת חוות דעת נגדיות; בהעדר תרגום של מסמכים שצורפו על ידם באנגלית וברומנית; ובאופן כללי, תוך זלזול בתובעים, מלמדת על היחס הרשלני מצידם ביחס למצגים שהציגו, ביחס לפעולת השיווק, ביחס לחובה כלפי התובעים לשווק להם מקרקעין שירשמו על שמם. אף אם לא הייתי נכונה לקבוע כי היתה בהתנהלותם פעולה זדונית או מכוונת או פחות מכך, מצגים שניתנו תוך קלות ראש באופן שעשוי לעלות כדי מרמה, אני סבורה שהראיות שהובאו מלמדות על התנהלות רשלנית מצידם.
ראיה נוספת לכך שהנתבעים 1 ו-2 נהגו בזלזול בתובעים, ניתן לראות בעדות שני הנתבעים לפיה, הם מוכנים גם כיום " לעשות טובה" לתובעים ולבדוק מה ניתן לעשות, ביחס לשני המיזמים, כאשר ניכר היה בעדותם כי מבחינתם לא חלה עליהם כל חובה מכל מין וסוג שהוא, ולא הייתה חלה עליהם חובה כזו בעבר.
אין ספק, כי הטענות בדבר המצב המשפטי לפיו אין לתובעים כל זכויות רשומות באיזה מן המיזמים, ידוע לנתבעים, לפחות מעת הגשת ראיות התובעים, ואין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה העובדה שהתובעים לא פנו אליהם קודם לניהול ההליך, מנעה טיפול מתאים מצידם, שכן לא היתה כל מניעה לעשות כן במהלך ניהול ההליך, ולא כ"טובה".
זאת ועוד, לטעמי, חובת זהירות מושגית זו של משווק ויזם מקרקעין, אשר חלה קונקרטית ביחס לתובעים, הופרה על ידי הנתבעים 1 ו-2. היה עליהם לדאוג לא רק לחתימת החוזה, אלא גם לדאוג לכך שללקוח תהיה כתובת ברורה לפנות אליה במהלך ביצוע החוזה. הדבר לא הובהר לתובעים. העובדה שהעסקה מתבצעת לגבי מקרקעין המצויים בחו"ל, למול חברות הרשומות בחו"ל, על ידי משקיעים שחלקם הגדול אינו דובר לא אנגלית ולא רומנית, והגישה היחידה שלהם לעסקה היא באמצעות הנתבעים 1 ו-2, להם הועברו כספי ההשקעה, מחייבת אותם שלא לראות די בעובדה שנקשרה עסקה, לצורך מילוי התחייבויותיהם.
העובדה כי אף אחד מן הצדדים, בין אם מדובר בתובעים ובין אם בנתבעים, לא ידע לומר מה מיקום המקרקעין המדויק ברומניה, והנתבעים הודו כי אף הם עצמם לא קיבלו החלטה בשלב ראשון, באילו מן המקרקעין שבבעלותם יוקנו לתובעים זכויות ולא הודיעו להם אחרת בהמשך, תומכת במסקנה זו.
אשר למיזם האנגלי, התובעים לא קיבלו כל דיווח מן הנתבעים מה עלה בגורל המקרקעין עד לקבלת המכתב מממשלת הוד מלכותה, כפי שנזכר בהרחבה בחוות הדעת מטעמם. סביר להניח כי גם החברה שנרשמה כבעלת אותה מקרקעין, קיבלה הודעה כזאת, והעובדה שהנתבעים טענו שנודע להם על ההפקעה רק מן התובעים, רק מוכיחה עד כמה לא טרחו כלל לוודא מה יעלה בגורל המיזם ששיווקו.
לטעמי, התנהלות זו לוקה ברשלנות, ואינה עומדת במצופה ממשווק ויזם בעסקאות נדל"ן בין משקיעים ובין חברות מחו"ל, ואני קובעת כי הנתבעים 1 ו-2 עוולו ברשלנות כלפי התובעים.
אחריות מתווך להמשך קיום העסקה במשפט העברי
למעלה מן הצורך, אציין, כי גם במשפט העברי קיימים סימוכין לכך שעבודתו של מתווך, (המכונה בדיון ההלכתי סרסור), עשויה, בנסיבות מסויימות, שלא להסתיים בחתימת החוזה בין הצדדים, אלא להימשך לשלב העסקה עצמה.
רבי ישראל איסרלין ( המאה ה15, פולין) נשאל ( שו"ת תרומת הדשן, סימן שכד) בעניין ראובן ש"המציא חוב בטוח" לשמעון, כלומר תיווך בעסקה של הלוואה ( בריבית) בין שמעון ובין אדם זר לקהילה היהודית, ואחר כך עלו קשיים בגביית החוב. הדרך לגבות את החוב היתה על ידי " השתדלות אצל השר", כאשר לא היתה מחלוקת כי ראובן, המתווך, מסוגל לכך יותר. שמעון טען שעל ראובן לטרוח על מנת לגרום לגביית החוב, כיון שהוא תיווך בעסקה וקיבל על כך שכר, וראובן טען שאין לו אחריות על כך, מאחר שאחריות הסרסרות היא רק על העסקה ולא על המשך הקיום שלה. ראובן טען כי כיון שבזמן חתימת ההסכם הכל היה כהוגן, אין לו חיוב לטרוח. רבי ישראל איסרלין חייב את ראובן ( המתווך): "רק לפי שראובן יודע לטרוח יותר דמחויב ראובן לטרוח ולחזור שלא יהא ממון חבירו נאבד, הואיל ומתחת ידו יצא הדבר".
דין זה נפסק להלכה על ידי רבי משה איסלריש ( המאה ה16, פולין) שכתב ( שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצד, סעיף ו):

"ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וקבל שכר על הסרסרות, ואח"כ נתקלקל החוב וצריכין להשתדל עם השר בעד החוב, ושמעון רוצה שראובן יטריח אותה טירחא הואיל וקבל שכר מן החוב, יש אומרים דהדין עם שמעון".

אמנם, יש מן הפוסקים החולקים על חידושו של תרומת הדשן ועל פסקו של הרמ"א. ביניהם: רבי יוסף קארו ( המאה ה16, טורקיה-ארץ ישראל), שכתב על דברי תרומת הדשן ( בית יוסף, חושן משפט, סימן שלה, בסופו): "ודבריו מגומגמים בעיני", והרב שבתאי כהן ( המאה ה17, פולין-ליטא, ש"ך, חושן משפט, סימן רצד, ס"ק ט).
ואולם, יש שהעירו על דברי הש"ך והצדיקו את דינו של תרומת הדשן והרמ"א, ולכל הפחות צמצמו את המחלוקת בין הדעות. רבי אפרים זלמן מרגליות ( המאה ה18, אוקרינה, שו"ת בית אפרים, חושן משפט, סימן לה) דחה את כל קושיות הש"ך, והביא סימוכין לשיטתו מדברי רבי שמואל די מודינא ( המאה ה16, סלוניקי-יון), שהסתמך בתשובתו על דברי תרומת הדשן ( שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, חלק ב, סימן קכב). כדברי רבי שמואל די מודינא כתב גם רבי שלמה הכהן ( המאה ה6, יון, שו"ת מהרש"ך, חלק א, סימן קפד; חלק ב, סימן מו).
גם רבי יוסף שאול נתנזון ( המאה ה19, גליציה, שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תליתאה, חלק ג, סימן קס) חייב את המתווך כאשר הוא שימש מעבר למפגיש: "בכהאי גוונא דהמלוה אינו יודע רק על פי דבריו של הסרסור שבקי באיש הלז, אף שזה שואל גם כן עליו, אבל עיקר הענין בא על ידי הסרסור". עוד הוסיף, שגם לפי הש"ך, העניין תלוי במהותה של הסרסרות, שאם היא נועדה מראש להסתיים בזמן ההלוואה, אין למלווה תביעה על הסרסור, אבל אם פעולת הסרסור מתייחסת גם לאחר כך, לא נגמרת אחריותו שם.
דברים דומים כתב גם הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין ( המאה ה19, בלארוס, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רצד, סעיף י): "ונראה לי דלא פליגי לדינא [=שאינם חולקים לדין] כלל, דודאי אם היה רק סרסור בעלמא והמלוה בעצמו הלוה להשר, ודאי דאין הסרסור חייב לטרוח עוד בזה. אבל רבינו הרמ"א כוונתו שהסרסור הלוה להשר, והביא הזכיות להמלוה, דהשר לא ראה כלל את המלוה, ובכהאי גוונא ודאי דדמי לשומר, וצריך לטרוח בגביית החוב.. וכן הנהוג בסרסרות כזה שהחוב נעשה על ידי הסרסור שמטריח את עצמו בגביית החוב". ערוך השולחן מבחין, אם כן, בין סרסור, שכל פעולתו היא המפגש בין המלוה ללווה, שאז אין עליו עוד אחריות לאחר ביצוע העסקה, ולעומת זאת, סרסור שעושה גם את פעולת החיבור בפועל בעסקה עצמה, שאז נשארת עליו אחריות להמשך ביצוע העסקה. בעניין זה הוא מונה כמה קריטריונים: האם השר ראה את המלווה? למי ניתן הכסף? מי העביר את הזכויות למלוה? מה הנוהג המצופה בעסקאות מעין אלו?
עוד נציין, שמעבר לאחריות המוטלת על הסרסור, נקבע כי ניתן לחייב את הסרסור בנזקים אם לא טיפל כנדרש בעסקה. כך כותבים המהרש"ך ומהרשד"ם ( בהפניות שהובאו למעלה). [להרחבה בסוגיה זו ראו חוק לישראל, שליחות, מיכאל ויגודה וחיים צפרי, 2014, עמ' 459-460.].
העולה מן האמור, שאליבא דתרומת הדשן, שנפסק להלכה ברמ"א ובאחרונים נוספים כאמור, קמה אחריות למתווך, גם לאחר סיום השליחות, לטרוח לקיומה של העסקה. לדעת כמה מגדולי האחרונים ( שואל ומשיב; ערוך השולחן), גם לדעות החולקות ( בית יוסף; ש"ך), יש מקרים בהם המתווך חייב, משום שהיה מצופה ממנו לעשות כן.
מאחר ובעניננו, אין חולק, כי מדובר בפעולת שיווק, שהיא אפילו למעלה מתיווך, מאחר ותפקידו של המשווק אינו מתמצה בקשירת הקשר בין הצדדים בלבד, אלא שהוא כמשווק, מייצג את הגורם המשווק את המיזמים, והפעולות הנדרשות לצורך ביצוע העסקאות, בנבדל מהלוואה קלאסית, אינן מתמצות בעריכת ההסכמים, המסקנה בדבר הטלת אחריות על הנתבעים 1 ו-, ככאלה שחבים חובת זהירות כלפי התובעים, נתמכת גם בעמדת המשפט העברי.
אני ערה לטענה לפיה הנתבע 1 הוא בלבד זה שפגש בתובעים, אך כפי שאפרט להלן, אין בכך לפטור את הנתבע 2, כמעוול במשותף, לאור הראיות שהובאו, ולאור עדותו של הנתבע 2 בדבר השותפות שבין הצדדים.

אחריות כל אחד מן הנתבעים

כאמור לעיל, החיוב מתבסס על קביעתי כי קיימת רשלנות מצד הנתבעים ואין הוא מתבסס על מצגים כוזבים, הקביעה היא ביחס לשני הנתבעים, שהיו שותפים בדרך כזו או אחרת במיזמים, בהתאם לקביעות שלעיל.
מטעם זה, אין משמעות לעובדה כי הנתבע 2 לא עמד בחזית מול התובעים ולא הציג להם מצגים ישירות. אין חולק כי הוא זה אשר נשא בשכר טרחת הנתבע 3, הוא זה ששילם את שכר טרחת עורכי הדין במיזם האנגלי, כפי שעלה מן התכתובת עם עו"ד בלטנר, והוא זה שמינה את הנתבע 1 לשמש גורם משווק בעסקה.
אני סבורה כי גם עליו הייתה מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי כל אחד ואחד מן התובעים, כפי שפורט בפרק העוסק ברשלנות. אציין, כי איני מבססת קביעה זו מכוח טענת התובעים כי העובדה שהנתבע מס' 2 השיב להם חלק מכספי ההשקעה מהווה ראיה לכך שראה עצמו מחויב כלפיהם.
הוכח בפניי כי כנגד הנתבעים 1 ו-2 הופעלה מסכת איומים שהובילה אף להגשת כתב אישום כנגד המאיימים. נתתי אמון בטענת הנתבע 2 כי הופעל עליו לחץ ערב חתונת בתו והופנו כלפיו איומים בפגיעה בשמו הטוב, שהוא נכס רב ערך, במגזר אליו הוא משתייך.
אני מקבלת את טענתו כי בשלב הראשון ניסה להימנע מהכפשת שמו ברבים, ושילם סכומים מסוימים לתובעים, עד כי חש נסחט וחדל לשלם.
מאחר והנתבע מעולם לא טען כי לא היה לו קשר כלשהו למיזמים, וככל שהיה בראיות בדבר אותו תשלום, לקשור אותו לאותם מיזמים, הרי שאין צורך בכך, וקביעתי אשר למידת אחריותו, נעשית בשל קביעתי כי הוא והנתבע 1 היו שותפים בשני המיזמים, וכי התרשלו כלפי התובעים בכך שבמסגרת השיווק לא דאגו לשווק זכויות מקרקעין רשומות, או להציג מצג לפחות לפיו יתכן שהזכויות לא תרשמנה על שם התובעים.
אשר על כן אני קובעת כי הנתבעים חייבים ביחד ולחוד כלפי התובעים בשני המיזמים.
כאמור, לאור קביעתי העובדתית ביחס לתובע 9, לא ראיתי להחריגו ממסקנתי האמורה.

הנתבע מס'3

אשר לנתבע 3, ראשית אציין, כי אף שחלק מן התובעים טענו כי הנתבע 3 הציג כלפיהם מצגים שונים, פורוש, שהינו העד היחיד שאינו בעל דין, למעט המומחים, אישר שלא היו כל מצגים מטעמו.
בכל מקרה, ומאחר וקבעתי כי לא היה במצגים שהוצגו בכל מקרה משום תרמית, הרי אפילו אקבל טענת חלק מהתובעים אותה הכחיש הנתבע, כי הוא הציג מצגים שונים כלפיהם, קבעתי כי אין בכך משום היצגים כוזבים או מצגים שניתנו בקלות ראש.
בנבדל מן הנתבעים 1 ו-2, לגביהם קבעתי כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית שלהם ביחס לנתבעים, לדאוג כי הזכוית ירשמו במרשם יציב וקבוע, אני קובעת כי חובה כזו לא קמה לנתבע 3.
כל התובעים הצהירו בהסכמים שכרתו ביחס למיזם האנגלי, בו נתבע הנתבע 3, כי עורך הדין אינו מייצגם בעסקה, ואני מקבלת את טענתו כי חובתו הסתכמה בהחתמת התובעים על הנוסח הקבוע של ההסכם, שהועבר אליו על ידי עו"ד שוורץ.
אני מקבלת גם את טענתו כי ייצג את החברה בעניין עריכת העסקה בלבד, ואין אחריותו נמשכת לאחר מכן. העובדה שהנתבע 3 נרשם במרשם באנגליה כמי שמייצג את התובעים, אין בה כדי לגרום לאחריות כזו או אחרת כלפי התובעים. התובעים חתמו על ייפוי כוח לנתבע 3 לצורך העברת הזכויות של שמו, אך אין בכך כדי לחייבו לרשום את הזכויות מטעמם; אחריותו היא ביחס לחברה וכלפיה בלבד. יוזכר כי הנתבע 3 נתבע ביחס למיזם האנגלי בלבד, ובמיזם הרומני לא מצאו התובעים שהתקשרו במיזם זה לתבוע את עו"ד מנדל שבפניו חתמו על ההסכם.
אף שהיה מקום להביא את עו"ד שורץ גם כעד מטעם הנתבע 3, ואף שלהימנעות מהבאת עדים יש משמעות משפטית לחובת מי שנמנע מהבאתו לעשות, כפי שאפרט להלן, אין די בראיות שהציגו התובעים, מקום שהם עצמם הצהירו כי הנתבע 3 מייצג את החברה בלבד, כדי להטיל עליו אחריות או חובת זהירות כלפיהם.
אשר על כן, אני קובעת כי התביעה נגדו נדחית.

בנסיבות אלו, אפנה לבחינת היסוד השלישי של עוולת הרשלנות: הנזק.

הנזק

על מנת שהתובעים יזכו בתביעתם, מוטל עליהם להוכיח כי התנהגותם הרשלנית של הנתבעים 1 ו-2 היא זו שגרמה לנזק הנטען, וכי עמדו בחובת הקטנת הנזקים שנגרמו להם.
אף שמדובר בשני מבחנים שונים, מאחר והדיון בהם יוביל לאותה תוצאה, במקרה הקונקרטי, מצאתי לדון בהם במאוחד.
ההלכה הפסוקה התייחסה לשאלת הקשר הסיבתי בנוגע לתביעות שעילתן ייעוץ השקעות, ולהבחנה בין הקשר העובדתי והמשפטי באותם מקרים:
"בפסיקתם של בתי-המשפט השתרשה הבחנה בין שני סוגים של קשר סיבתי. האחד, נוגע לסיבתיות הבין אישית, דהיינו: לשאלה אם הצהרותיו או עצותיו של הנתבע גרמו בפועל להשקעתו הפיננסית של הנפגע [...] הסוג האחר נוגע לקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק, דהיינו: לשאלה המקובלת של סיבתיות וריחוק נזק" (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות-ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385, 340 (1999) (להלן: "קרטין")).

בהתייחס לקשר הסיבתי העובדתי - על התובע להראות כי הפרת החובה מהווה גורם אשר "בלעדיו אין", כלומר, שבלא הפרת החובה לא היה נגרם נזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 146 (1982); עניין שירי). נטל השכנוע בעניין זה מוטל על התובע (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004)).

לטענת התובע, "מבחן האלמלא" מתקיים במקרה דנן, מאחר ולטענתו אלמלא היו מפרים הנתבעים את הדין ומייעצים לו בדבר ביצוע העסקאות, הוא לא היה מבצע פעולות במערכת והנזק היה נמנע. מנגד טענו הנתבעים שאף אם ייקבע שהם הפרו חובה חקוקה, אין כל קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק, מאחר והפסדיו של התובע נגרמו רק כתוצאה מהתנהלותו שלו."

כאמור, התובעים טענו כי נזקם הינו מלוא שווי העסקאות שערכו, וגובה הפיצוי הוא בהשבה מלאה של סכום ההשקעה. נזק זה נגרם לטענתם, בשל התנהלות הנתבעים ומסכום זה יש להפחית את סכומי ההחזר שקיבלו. לעומתם טענו הנתבעים, כי הנזק נגרם לתובעים בגין המשבר העולמי שפרץ באותן שנים וכי לולא אותו משבר, היו ההשקעות מניבות תשואה יפה, כפי שציפו הצדדים. לטענתם, התובעים מנסים להשתמש בהם כחברת ביטוח לצורך הצלת השקעה שכשלה, אף שבכל השקעה טמון סיכון, בפרט בהשקעה מעין זו, ועל כן הנזק שטוענים לו התובעים, נעדר קשר סיבתי לנטען כלפיהם.
אטעים, כי הנתבעים לא טרחו להביא כל ראיה ביחס למשבר העולמי, למועדו, לאיזור הגיאוגרפי בו הוא בא לידי ביטוי וטענה זו, נטענה על ידם בעלמא. התובעים טוענים בהקשר זה, כי המשבר העולמי פרץ רק ב-2008, ואילו כאן הוכח, לטענתם, כי הנתבעים זנחו את הטיפול במיזמים זמן רב קודם לכן.
אני סבורה כי אף שניתן לקבוע כי התובעים התקשרו בהסכמים מתוך הנחה כי קיימת היתכנות לרישום הזכויות על שמם בהתאם לחוזים שחתמו, ואלמלא הרשלנות בפעולות הנתבעים שסקרתי לעיל, יתכן שלא היה נגרם הנזק, שכן לו היה ברור לתובעים כי אופן הרישום לא יבטיח אפילו רישום זכויות במקרקעין על שמם, ללא קשר לרווחים, יתכן כי לא היו מתקשרים בעסקאות.
יחד עם זאת, לא ניתן לייחס את מלוא סכום ההשקעה לנזק שנגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעים.
כאמור, כפי שקבעתי לעיל, אין לנתבעים כל אחריות בגין אי-עליית ערך המקרקעין, ואחריותם היא לנזק שנגרם כתוצאה מאותה רשלנות ולפיה, אין לתובעים כיום זכויות רשומות כלשהם על שמם לא באנגליה ולא ברומניה.
לא ניתן להתעלם מן העובדה שלטענת הנתבעים, לא הייתה כדאיות כלכלית להשקעות נוספות במיזמים, ועל כן לא היו מניבות ההשקעות פרי בשל מצב השוק. מסקנה זו מבוססת ולו רק על העובדה כי עולה מחוות דעת המומחים מטעם התובעים, כי לאחר ההסכמים נעשו פעולות, והמסקנה היא כי הוצאו הוצאות ע"י הנתבעים או מי מהם ביחס לשני המיזמים.
יתרה מזו, מן התכתובת שהציג הנתבע 1 בינו לעו"ד רענן בלטנר עולה כי שכר הטרחה לעורכי הדין באנגליה ובישראל, לצורך רישום הערות האזהרה לטובת התובעים, שולם ע"י הנתבע 2, ובמיזם הרומני הוצאו הוצאות לשם שכירת בעלי מקצוע שפעלו להפשרת המקרקעין וגרמו להוצאתם מהמעגל החקלאי, כפי שאישר מומחה התובעים.
אף אחד מן הצדדים לא טרח להוכיח את שווי המקרקעין כיום, שממנו ניתן היה לגזור את גובה הנזק האמיתי, או לחילופין, להוכיח כי למקרקעין שהופקעו אין כל שווי, שכן ממכתבו של עו"ד Farr לתובעים בו הוא מבקש לרכוש את זכויותיהם לאחר ההפקעה ומעדות המומחית לפיה קיימת דרך לממש את הזכויות על אף ההפקעה, אף אם הדבר כרוך בעלויות, עולה לכאורה, כי קיים ערך כלשהו לזכויות התובעים במיזם. יתכן שניתן היה למנוע את הנזק או חלקו, בפנייה מתאימה לרשויות באנגליה, או במכירת הזכויות לעו"ד האנגלי, אשר ידע כי אלו מגולמות בהערת אזהרה על מקרקעין שהופקעו.
ביחס למיזם הרומני, עולה מהראיות כי התובעים התקשרו עם חברת שאל, ולא נסתרה טענת הנתבעים כי אין להם חלק בחברה זו, כי לא היו צד לעסקאות שערכו התובעים עמה ולא נטלו כל חלק במו"מ מולה, על אף התמיהה שהעליתי לעניין זה לגבי בפרק העוסק בכתב הויתור.
אף אחד מן הצדדים לא טרח להביא ראיות בעניין זה. התובעים לא הציגו בשלב ראשון הסכמים אלו, לא תבעו את חברת שאל או את עו"ד מנדל, ולעומתם, הנתבעים לא הביאו ראיות לתמיכה בטענתם כי המקרקעין עברו על שם שאל, כפי טענתם, בניגוד לטענת המומחה לדין הרומני.
אינני סבורה כי במצב דברים זה, יהיה זה נכון לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין נזקי התובעים לרשלנות התובעים, שכן לו היו רשומות הזכויות במיזם האנגלי ע"ש התובעים, היה בכך להוות בטוחה כלשהי להשקעה, ולו לא היו מאפשרים הנתבעים לחברת ברקת להיקלע להליכי פירוק, היה לתובעים שהשקיעו במיזם זכויות ממשיות במקרקעין ממשיים הרשומים על שם חברה פעילה.
יחד עם זאת, יתכן שכפי טענת הנתבעים, לולא המשבר, היו משלימות החברות את הליכי רישום הזכויות ויתכן כי המקרקעין היו שווים " הון תועפות", אך גם לתמיכה בטענה בדבר המשבר העולמי לא הובאה כל חוות דעת או ראיה מצד הנתבעים, ואין בעצם קיומו של משבר עולמי בתאריך ובמועד שלא הוכחו לנתק לחלוטין את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעים לנזקי התובעים.
אדגיש, כי אף שבמהלך הניתוח המשפטי הפניתי לעניין יניב, באותו עניין צירפו הנתבעים חוות דעת מומחה מטעמם וטרחו להציג בפני בית המשפט ראיות לכך שעשו כמיטב יכולתם להצלחת הפרויקטים. בהתאם לכך גם מונה מומחה מטעם בית המשפט לבחינת טענות הצדדים ( דבר שלא נעשה בענייננו, היות ולא הוגשו חוות דעת מטעם הנתבעים), ומומחה זה קבע כי המשבר העולמי היווה את הגורם העיקרי לכישלון העסקאות. כמו כן, בעניין יניב, קבע בית המשפט כממצא עובדתי, כי מדובר במשקיעים בעלי ניסיון " שחקנים חוזרים", מה שלא נטען ולא הוכח בענייננו, ולהיפך, ניכר היה בתובעים, כי אף אחד מהם אינו בקיא בתחום ההשקעות.
אין בידי אפוא ראיות לקבוע כי נותק הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעים לנזק הנטען.
אשר לחובת הקטנת הנזק המוטלת על התובעים, ראו: בעא 544/10‏ פלונית נ' עיריית כפר קאסם, פסקה לז לפסק דינו של השופט רובינשטיין; ד' קציר פיצויים בעד נזקי גוף (מהדורה 5, 2003; להלן קציר) 1648).
מתוך הראיות שהובאו לא ניתן לקבוע כי התובעים פעלו באופן כלשהו להקטנת נזקיהם. בכל הנוגע למיזם האנגלי, במסגרת זו, היה על התובעים לדאוג לכך שהקרקע לא תופקע, ולפנות מיד אל הנתבעים עם קבלת המכתב מן הרשויות באנגליה.
מקובלת עלי טענת נתבע 1 כי התובעים בקשו לקבל השבה של דמי העסקה במלואה ועל כן לא פעלו להקטנת הנזקים, והם מבקשים להטיל את מלוא ההפסד של השקעה שהתבררה בדיעבד ככושלת על כתפי הנתבעים.
דווקא התנהלות זו תומכת בהשערה כי אפילו היו הזכויות רשומות על שם התובעים, לא היה למקרקעין ערך ממשי, אך כאמור, אין די בכך כדי לקבוע כי הנתבעים אינם אחראים לנזקי התובעים.
גם ביחס לעסקה ברומניה, היה על התובעים לפעול להקטנת נזקיהם. לא הוצגה כל פנייה לחברת אולימפיקס שאל או לעו"ד מנדל, שלגביה אישרו התובעים כי התקשרו בהסכם מאוחר עמה לצורך פיתוח המקרקעין. העובדה שהתובעים נמנעו מלעשות כן, תומכת בהשערה כי אין למקרקעין ערך כתוצאה מהמשבר העולמי, והתובעים מעוניינים בקבלת מלוא הנזקים מן הנתבעים, אף שמרבית נזקם אינו בעטיים של הנתבעים.
כך או כך, התובעים לא עמדו בחובה להקטנת הנזקים במלואה.
אני סבורה כי התובעים גם לא הוכיחו כל זכאות לקבל פיצוי בגין השקעות נוספות שבצעו עם ההתקשרות למול חברת שאל במשרדו של עו"ד מנדל, כפי טענתם.
לא הובאה כל ראייה הקושרת מי מהנתבעים לעריכת הסכמים אלו, לקבלת הכספים בגינם, לרשלנות מצידם בכל הנוגע להתקשרויות אלו, ולפיכך, גובה הנזק לא יקח בחשבון כלל את התשלומים הנוספים במיזם הרומני ששלמו חלק מן התובעים עם עריכת ההסכם השני.
אני ערה לכך, שהטלת פיצוי בגובה ההשבה המלאה, אינה מתקבלת על הדעת, מקום שקבעתי כי אין לנתבעים אחריות ביחס לאי עליית ערך המקרקעין, ואדון בגובה הנזק בהמשך, לאחר שאבחן את טענת האשם התורם.

אשם תורם
סעיף 68( א) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] קובע :

"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק ...".

הגנת האשם התורם הוכרה כדוקטרינה שחלה בצורה רחבה בדיני הנזיקין כולם, לרבות בעילת התרמית (ראו: ע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 1134, 1150 (1961); ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 (1985); יצחק אנגלרד "האשם העצמי התורם", במסגרת: דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 259-258 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, 1977) (להלן: טדסקי); אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 39-32 (1997); עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 358, 369 (2006); משה ויסמן הגנות בדיני נזיקין 63 (2007) (להלן: ויסמן)).
בעניין השיעור הנכון והצודק שיקבע את מידת ההפחתה, ננקט בפסיקה מבחן "מידת האשמה המוסרית", שהוגדר כך: "על בית-המשפט לשקול מבחינה מוסרית את התנהגויות הרשלניות זו לעומת זו בבואו לחלק את האחריות". מבחן האשמה המוסרית הנ"ל ייבחן על רקע התנהגותם הקונקרטית של הצדדים, והפעלתו איננה מדע מדויק, אלא הוא מושתת על: "שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ראו: ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 306 (1976);
וכן ראו בע"א 9070/07 מד"י נ. אפל ( מיום 2.4.2012):

" הקשרו של סעיף 68 לפקודת הנזיקין (וההקשר הנורמטיבי של הוראת חוק – כך ידענו – חשוב ביותר להבנתה) הוא הצורך בהסדרה של מצב שבו נוצר נזק שהקטין את "העוגה" הכוללת. במקרה שכזה מתעורר הצורך לבחור, עת מגיעה שעת ההשבה, בין המזיק, שיצר את הנזק, לניזוק, שתרם אף הוא, באשמו, למכלול. במקרים שכאלה, כאשר המזיק לא התעשר עקב העוולה – החלוקה בין המזיק לניזוק תהיה רק ביחס לתרומה היחסית שלהם ליצירת הנזק, כפי שאכן דורש סעיף 68 הנ"ל. לעומת זאת, במקרים מן הסוג השני (ובפרט ב"מקרי ההעברה"), "כיסו" של המזיק, שממנו אמור להגיע הפיצוי, הפך עמוק ורחב יותר עקב העוולה, ועל כן הוא איננו עומד "שווה בשווה" עם הניזוק, אף שזה תרם בצורה מסוימת לנזק. הווה אומר: במקרים אלה לא ניתן להתעלם בעת חלוקת הנזק מן העובדה כי האירוע הנזיקי שינה את מצבו של המזיק לטובה, אף אם הניזוק תרם לו בצורה עקיפה כלשהי. נתון זה יוצר חוסר שוויון מובנה בין המזיק לניזוק שבגללו איננו יכולים לבחון את הסיטואציה רק מנקודת המבט של הזיקה ה"טבעית" לנזק. במצב עניינים זה – בית המשפט איננו "אדיש", איפוא, למזיק; אדרבה, התנהגותו של מזיק שכזה יוצרת: “Antipathy for those who have secured an unjust enrichment at the expense of another by deception” (ראו: Philip H. Osborne The Law of Torts 298 (3rd ed., 2007))".

מניתוח הראיות, אני קובעת שלא הוכח בפני כי הנתבעים התעשרו כתוצאה מעריכת העסקאות. הוכח בפני כי הנתבעים הוציאו הוצאות לצורך הוצאה לפועל של העסקאות, אף כי שיעורן לא הוכח. לאור קיומו של המשבר העולמי העולה אף מעניין יניב, ללא קשר לשאלה אם זה נגרם לאחר רשלנות הנתבעים עליה עמדתי, משבר זה הוביל בהכרח לתוצאה של מניעת רווח לנתבעים באותם מיזמים.
אני קובעת כי התנהלות התובעים טרם להתקשרות ואי כל בדיקה מצידם, לא ביחס לטיב ההשקעה, לא ביחס למידת הסיכון, לא ביחס לעלות המקרקעין, לא בנסיעה למקום ולא בליווי משפטי מינימלי, מקום שמדובר בהשקעות ספקולטיבית, מהווה התנהגות שיש בה תרומה לאשם הנתבעים עליו הצבעתי. התנהלות זו היא ביחס לשני המיזמים.
ביחס למיזם האנגלי, התנהלותם לאחר ההתקשרות עם הנתבעים, הן בעניין הימנעות מלדאוג כי המקרקעין באנגליה לא יופקעו לטובת הממלכה, הן בהימנעות בפעולה אקטיבית מצידם לאחר ההפקעה, כאשר המומחית אשרה כי גם כיום ניתן לעשות כן, מצדיקה הפחתת הנזק שהם טוענים לו בשיעור 50%. ביחס למיזם הרומני, ההתקשרות עם שאל, אי פניה אליה, כאשר לא הוכח כי הנתבעים קשורים לחברה זו, גם היא מצדיקה קביעת אשם תורם ביחס לתובעים הקשורים למיזם הרומני. גם העובדה שהתובעים לא טרחו להגיש תביעות חוזיות כנגד החברות עמן התקשרו, כאשר לא הוכח כי פנו אפילו לאיזו מהן, מצדיקה קביעת אשם תורם מצידם, והפחתת סכום הפיצוי.
אני קובעת מכל השיקולים שלעיל, כי שיעור הרשלנות התורמת יעמוד על 50% , והפחתת הפיצוי תיעשה על פי שיעור זה.
כמו כן, ובמסגרת שיקולי הנכון והצודק אני סבורה כי אין מקום לחייב את הנתבעים בריבית בגין השנים שחלפו מיום עריכת ההסכם ועד להגשת התביעה. אף שקבעתי כי אין מדובר בשיהוי שיגרום לסילוק התובענות, אין מקום לחוב הנתבעים לשאת בריבית בגין תקופת השיהוי. הפיצוי שיפסק יהיה בערך דולרי למועד הגשת התביעה, היות והצדדים בחרו במנגנון תשלום דולרי בעסקאות המקוריות, אני קובעת כי מנגנון זה ישמש במקום הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה.

משקל הראיות- אי הבאת עדים וראיות רלוונטיים
שני הצדדים טענו לכך שאי הבאת עו"ד אנדי שוורץ ועו"ד מנדל לעדות פועלת לחובת הצד שכנגד. הכלל הוא, כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת את החשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. התנהגות כזו, ללא הסבר אמין וסביר, נזקפת לחובת הנוהג בה, והמסקנה המתחייבת ממנה היא כי אילו הושמע העד שלא הובא, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

לעניין זה ראו בע"א 548/78 נועה שרון, יעל שרון נ' יוסף לוי, פ"ד ל"ה (1) 736 :

" ... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו ... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה ".

וראו בעניין מירון ( פסקה 132):
"בית המשפט העליון עמד במספר הזדמנויות על כך שאי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, עמוד 659 והאסמכתאות המופיעות שם). יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ה' בן-עתו בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736, עמוד 762: " [...] הכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו".

התרשמתי כי התובעים לא נמנעו מהבאת עדים, לא הסתפקו בעדותם הם, וטרחו והביאו חוות דעת של מומחים, בנסיון להציג בפני בית המשפט תמונה מלאה הנוגעת לפרטי המקרקעין והחברות, שלא היו בידיעתם.
לעומת זאת, הנתבעים, שלהם נגישות לראיות הכרוכות בהוכחת טענותיהם, ובכל אופן לא הוכח לי אחרת, נמנעו מהבאת ראיות כלשהן, שעשויות היו לתמוך בטענותיהם.
הדבר נכון במיוחד ביחס להבאתו לעדות של עו"ד אנדי שוורץ, אשר כל הנתבעים טענו כי סמכו על מקצועיותו.
לא זו אף זו, הנתבעים נמנעו מהצגת ראיות להוצאות שהוציאו, ומקום שהנתבע 2 טען כי המיזמים היו מלווים בבעלי מקצוע מן המעלה הראשונה בתחום החשבונאי ובתחום המקרקעין, והנתבעים טענו כי הסתמכו על אותם בעלי מקצוע; כי כל המצגים שהציגו נעשו על סמך מקצועיותם, הבאתם לעדות של אותם גורמים מקצועיים, יכולה הייתה לשפוך אור על כל העובדות שנותרו עלומות, לאפשר לבית המשפט לבחון אם אכן מדובר בשיווק אמיתי ובתום לב, ולבחון את מידת הנזק הנטען באופן ברור ומדויק יותר.
לא ניתן כל הסבר להימנעות זו מהבאת הראיות והעדים המתאימים.
טענת הנתבעים לפיה עו"ד שוורץ ביקש שלא לתת תצהיר כדי לא לפגוע בחיסיון לקוחו, אך אישר כי לו היה מוזמן לעדות, היה מופיע, לא רק שאינה מהווה הסבר המניח את הדעת לאי-הבאתו של עו"ד שוורץ לעדות, אלא להיפך, מעלה את התמיהה בדבר אי הבאתו לעדות ביתר שאת.
הנתבעים לא הגישו כל בקשה לזמן עדים נוספים מלבד הנתבעים שהעידו בעצמם. הדבר תמוה במיוחד מקום שעורך דין שוורץ הופיע לדיונים לצורך חקירת המומחים, דבר המאשש את ההשערה שלנתבעים יש קשר עמו ושלכאורה, הבאתו לעדות הייתה עלולה לחשוף פרטים שהם מעוניינים להסתיר.
אני קובעת אפוא, שאי הבאת העדים והראיות פועלת לחובתם של הנתבעים.

משהרימו התובעים את הנטל הראשוני להוכיח שנגרם להם נזק, ואין הפרטים מצויים בידם, הנתבעים הם אלו שנמנעו מלחשוף את העובדות, וגרמו לכך לנזק ראייתי שייתכן ויש לזקוף לחובתם ( בעניין נזק ראייתי ראו עא 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי), אני קובעת כי הנזק הוא בסכום ההשקעה, כפוף לקביעת הפחתה בשל אשם תורם. יצוין כי במשפט האזרחי, מידת ההוכחה הדרושה היא לפי מאזן ההסתברויות, קרי, הגרסה שתתקבל היא הגרסה המסתברת יותר, גם אם אין היא קרובה מאוד לוודאי ( ראו: ספרו של כב' השופט י. קדמי ' על הראיות', חלק שלישי – מהדורה מעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1546 (להלן- "קדמי"); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4), 687).

במצב הדברים הרגיל, התובע הוא אשר נושא בנטל השכנוע של היסודות העובדתיים של עילת התביעה שלו, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע של היסודות העובדתיים של טענת הגנתו ( ראו גם: קדמי- חלק שלישי, עמ' 1508).

ב-דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ש נב(2), 813 (להלן- פ"ד מרום) נקבע כי:
"ככלל, על-פי הדין המהותי, המוציא מחברו עליו הראיה. על-פי כלל זה, נטל השכנוע מוטל על התובע או על המבקש..."

אם התובע, אשר נושא בנטל השכנוע הביא ראיות להוכחת טענותיו לכאורה, נטל השכנוע עובר לנתבע להביא ראיות להוכחת טענותיו הוא ( פ"ד מרום לעיל).

"אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר."

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי התובעים הביאו די ראיות להוכחת טענותיהם לכאורה, הן בעדים והן במסמכים, לעניין מצגי השווא הרשלניים, בנבדל מטענתם לתרמית, ובכך עבר הנטל לנתבעים להוכחת טענותיהם כי פעלו בתום לב ולא מתוך רשלנות בכל השלבים וכי כל המצגים שהציגו היו נכונים, היתה היתכנות לביצוע העסקאות ולרישום הזכויות המלאות על שם התובעים, והכל נעשה תוך הסתמכות על אנשי מקצוע מעולים שנשכרו לשם כך.
הנתבעים לא טרחו להביא ראיות חיצוניות להוכחת טענותיהם וגם באי-הבאת חוות דעת נגדית יש משום הימנעות מהבאת ראיות.

סוף דבר
לאור האמור, אני קובעת כי התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית, והתביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 מתקבלת בחלקה.

משמעות הדבר, לאחר קביעת האשם התורם מצד התובעים היא, כי כל אחד ואחד מן התובעים יהיה זכאי לפיצוי בגין נזק בשיעור מחצית מסכום השקעתו, בהפחתת הסכומים שהוחזרו לו.

התוצאה היא כדלקמן:

הנתבעים ישלמו לתובעים 1 ו-2 סך השווה ל-6,000$ שהם מחצית מסכום השקעתם המשותפת בסך 30,000$ לאחר ניכוי הסכום ששל 9,000$ שהוחזר להם.
הנתבעים ישלמו לתובע 3 סך השווה ל-16,000$, שהם מחצית מסכום ההשקעה שהשקיע בסך 60,000 $ לאחר ניכוי הסכום של 14,000$ שהוחזר לו.
הנתבעים ישלמו לתובע 4 סך השווה ל-9,000$ שהוא מחצית מסכום השקעתו בסך 30,000$ , לאחר ניכוי הסכום של 6,000$ שהוחזר לו.
הנתבעים ישלמו לתובע 5 סך של 3,000$ שהם מחצית מסכום השקעתו בסך 30,000$, לאחר ניכוי הסכום של 12,000$ שהוחזר לו.
הנתבעים ישלמו לתובע 6 סך של 8,000$ שהם מחצית מסכום השקעתו בסך 36,000$, לאחר ניכוי הסכום בסך 10,000$ שהוחזר לו.
הנתבעים ישלמו לתובע 7 סך של 4,000$ שהם מחצית מסכום השקעתו בסך 36,000$, לאחר ניכוי הסך של 14,000$ שהוחזר לו.
הנתבעים ישלמו לתובע 9 סך של 60,000$ שהוא מחצית מסכום השקעתו.
הנתבעים ישלמו לתובע 10 סך של 4,000$ הוא מחצית מסכום השקעתו בסך 36,000$, לאחר ניכוי הסך של 14,000$ שהוחזר לו.
התובע 8 אינו זכאי לכל תשלום מן הנתבעים, היות והוחזר לו טרם להגשת התביעה סך של 25,000$ העולה על מחצית מסכום השקעתו בסך 36,000$.

הסכומים שלעיל יומרו לשקלים חדשים על פי ערכם במועד הגשת התביעה ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד זה ועד לתשלום בפועל.
חיוב הנתבעים לשאת בסכומים האמורים הוא יחד ולחוד.

אשר לשאלת ההוצאות:

הנתבעים 2 ו-3 יישאו בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דינם יחד ולחוד, בסך של 50,000 ₪ בצירוף מחצית מסכום אגרות המשפט כפי ששולמו כשסכומי האגרות יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ותשלום ועד לתשלום בפועל.
בקביעת סכום ההוצאות, לקחתי בחשבון את העובדה שהתובעים נזקקו לחוות דעת של מומחים לדין הזר.

אף שהוריתי על דחיית התביעה כנגד הנתבע 3, לא מצאתי לחייב את התובעים בהוצאותיו, בשל העובדה שהוא שימש עורך דין בעסקאות, וקיבל שכר טרחה בגין עריכת העסקאות מן הנתבעים.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ח, 05 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.