הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 42302-03-10

בפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובעים

  1. פארס עארף חוסייני
  2. חאלד חסיני
  3. כאמל חוסייני

ע"י ב"כ עוה"ד מאהר חנא ואח'

נגד

הנתבעת
c&m properties partnership
ע"י ב"כ עוה"ד נויה גבע ואח'

החלטה

מבוא
בפניי בקשה בהתאם לתקנה 371 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 לחילוט ערבון בסך 40,000 ₪ אשר הפקידו התובעים כתנאי למתן צו מניעה זמני, מסך ה-40,000 ₪ שהופקדו נותרו 33,000 ₪ לאחר שהועברו לידי הנתבעת סך 7,000 ₪ הוצאות שחויבו התובעים עקב דחיית הבקשה לצו מניעה זמני (החלטת כב' השופטת מ.ליפשיץ מיום 2.12.10).

מהות התביעה
התובעים ביקשו בתביעתם העיקרית צו מניעה קבוע, המונע מהנתבעת לבצע כל פעולה במקרקעין אותם רכשה מרשות הפיתוח ב-1986 , זו האחרונה רכשה המקרקעין מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, לטענת התובעים המקרקעין שייכים להם. (גוש 30134 חלקה 9, בשייח ג'ראח).

צו מניעה זמני
התובעים ביקשו צו מניעה זמני במעמד צד אחד והפקידו סך של 40,000 ₪ וכן
צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד היה בתוקף מיום 21.7.10 ועד שבוטל ביום 2.12.10. למעשה הוא היה בתוקף חודשיים נוספים , משום שעל ההחלטה לביטול צו המניעה הזמני הוגשו בקשות רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ולביהמ"ש העליון (רע"א 369/11 מיום 2.2.11).
ביום 19.5.11 ביקשו התובעים להחזיר להם הערבון, כב' השופט י. שמעוני נענה לבקשה מבלי שהועברה לצד שכנגד, ועל כן משהוגשה ביום 30.5.11 בקשה לעיכוב החזרת הערבון ולעיון מחדש בהחלטה, נוכח בקשתם לחילוט ובקשת ארכה, כיוון ש-60 ימים מאז ביטול הצו חלפו להם, נטען כי מחמת ריבוי ההליכים לא שם לב בא כוח הנתבעת למועד. לגופה של בקשת החילוט נטען כי הערבות הבנקאית שהופקדה על סך 350,000 ₪ ואגרות בגין היתר בניה בסך 1,500,000 ₪ עמדו בטלים במשך 133 ימים בהם הצו היה בתוקף. עוד נטען כי הנזק בשלב זה לא ניתן לכימות וכי "מן המפורסמות שזמן שבוזבז לשוא עולה כסף" (ס' 4 לבקשה).

ביום 1.6.11 כב' השופט שמעוני הורה על עיכוב העברת הערבון והעברת הבקשה לתגובת התובעים תוך 20 ימים. התגובה לא הגיעה והבקשה נותרה תלויה ועומדת עד היו ם.

לאחר שהתחלפו מספר מותבים, נשמעו ראיות והוגשו סיכומים, נדחתה התביעה ביום 7.11.07, ערעור שהגישו התובעים על פסק הדין נדחה בהסכמתם ללא צו להוצאות ביום 16.9.18 ( ע"א 46598-12-17).

בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ביום 21.11.17 הנתבעת ביקשה לחלט את הערבון שהפקידו התובעים, נוכח הנזקים שנגרמו לה. עיכבתי מתן ההחלטה עד לקבלת תוצאות הערעור, משזה נדחה, חזרה הנתבעת על בקשתה.

טענות הנתבעת לחילוט ערבות
נזקים שנגרמו בעקבות צו המניעה הזמני
לטענת ה נתבעת, בזמן שצו המניעה הזמני היה בתוקף, התעכב פרויקט הבניה, על אף שניתן היתר בניה, בהמשך לכך גם הערבות הבנקאית שהפקידה להבטחת התחייבויותיה נותרה בתוקף זמן ארוך יותר, דבר שכרוך בעלויות נוספות.

הנתבעת מפנה לתקנה 371 א' לפיה "חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם". לבקשה הראשונה והשניה לא צורף תצהיר, מהטעם ש"העובדות הנזכרות בה מוכחות מתוך מסמכי תיק בית המשפט".
בתיק ביהמ"ש מצאתי היתר הבניה מיום 15.3.10 אשר צורף להתנגדות הנתבעת לצו המניעה (נספח ב' לתגובה מיום 27.7.10), וכן אישור לכך שעבודות חפירה עם ציוד כבד החלו במקום, עד שביקשו התובעים להפסיקן במסגרת בקשתם לצו מניעה זמני במעמד צד אחד.

טענות התובעים
התובעים טענו לשיהוי העולה על שבע שנים מיום פקיעת הצו , מה שמלמד על זניחת הטענה. השיהוי טענו יש בו כדי להשפיע על שלילת הסעד, באשר מדובר בסעד מן היושר.
הבקשה לא נתמכת בתצהיר, כאמור בתקנה 241 לתקסד"א ובנוסף, הבקשה לצו מניעה זמני אינה בלתי סבירה, שאם לא כן היו הערכאות שדנו בכך קובעות זאת, ואף ביהמ"ש העליון ברע"א 369/11 (שהגישו התובעים על החלטת בית המשפט המחוזי שהותירה על כנה את ביטול צו המניעה הזמני, בהתאם להחלטת כב' הש' ליפשיץ), קבע כי יש מקום לרשום הערת אזהרה בדבר קיומו של ההליך כדי למנוע שינוי המצב.

דיון והכרעה
"בהתאם לתקנה 371(א) לתקסד"א, רשאי ביהמ"ש להורות על חילוט עירבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שהופנה נגדו צו זמני שפקע, בהתקיים שני תנאים מצטברים: הגשת הבקשה לסעד הזמני הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין ומבקש החילוט הראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו. לשון התקנה קובעת אומנם כי חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם אך בהקשר זה נפסק במקרה אחד כי על המבקש לחלט את העירבון להציג "כמות מינימלית של ראיות" גם בעניין זה. אפילו התקיימו תנאים אלה כולם, אין פירוש הדבר חילוט אוטומטי של העירבון והדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש על פי הראיות שהובאו לפניו. " (דברי כב' השופטת א. חיות ברע"א 3208/13 פריוב נ' בוטביקה (5.6.2013), כשהיא מפנה בין היתר לרע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ (2003) , לרע"א 6448/01 חיר נ' לידאי (2003) ולספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 530, מהדורה 10 (2009)).

במקרה שלפניי, לא הובאה כל ראיה מינימאלית להוכחת גרם נזק, לא צורפה לבקשה תצהיר הנתבעת, ובמקרה זה התצהיר הוא תנאי הכרחי ומהותי ולא תנאי פורמאלי. בניגוד לנטען אין בתיק ביהמ"ש ראיות לענין נזקי הנתבעת, ולא ניתן לומר, כפי שטוען בא כוחה, כי מהמפורסמות שעיכוב בבניה גורם נזק. דווקא כאשר מדובר בפרויקט בניה גדול, שהתבצע במשך מספר שנים (גם משך הבניה אינו ידוע לביהמ"ש) , כאשר חל עיכוב של 3 חודשים בתחילת הפרויקט, ניתן לפעול להקטנת הנזק ולצמצום לוחות הזמנים בשלבים הבאים של הפרויקט . לא הוכח שמכירת הדירות התעכבה, ואם התעכבה, לא הוכח שנגרם נזק כספי, בהתחשב בעליית מחירי הדירות, לא הוכח שיעור העמלה של הערבות הבנקאית, לצורך מה הופקדה, מתי הוחזרה, ואף תשלום האגרה לצורך קבלת היתר בנייה שהוזכר בבקשה , ממילא היה מחויב על פי הדין, ולכן לא ברורה הטענה לנזק בענין זה.
על דחיית בקשה לחילוט בשל טיעון בעלמא ללא הבאת תצהיר או ראיה, ראו לדוגמא ע"א(חי') 25759-02-16 יניר נ' בן סימון(5.8.16).

יש לציין עוד כי הבקשה לחילוט הערבות הוגשה באיחור, ב"כ הנתבעת טען לחוסר תשומת לב, אולם כידוע, חוסר תשומת לב של בא כוח, אינו מהווה סיבה מספקת להארכת מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות, גם אם לביהמ"ש סמכות להאריך אותם.
את הבקשה יש להגיש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני ולא ממועד מתן פסק הדין. (האיחור הוא בן חודשיים, אם מועד מתן ההחלטה בבר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון הוא הקובע ולא חודשיים קודם לכן).
גם לו היה מתקיי ם התנאי בדבר הוכחה מינימאלית של הנזק, יש לעמוד בתנאי המצטבר והוא העדר הסבירות של הגשת הבקשה לסעד זמני. אכן אף ערכאה לא קבעה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ובהעדר כל סבירות, נכון למועד הגשת הבקשה. בחוכמה שבדיעבד, ניתן אולי לומר כי היה על התובעת לסגת מתביעתה לצו מניעה קבוע, כבר לאחר מיצוי הליך הסעד הזמני שבוטל, ולפנות בתביעה אחרת בנוגע להוכחת זכויותיה וככל שאלו יוכחו – לתביעת פיצויים מהאפוטרופ וס לנכסי נפקדים. הטענה כי הדבר נעשה בכוונת מכוון לגרום נזק לנתבעת, ולא נבע מניתוח משפטי/טקטי שגוי, לא הוכחה בפניי.

בנסיבות אלו, אני מוצאת לדחות הבקשה ומורה על החזר יתרת הפקדון לידי התובעים.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשע"ט, 31 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.