הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 42064-05-16

בפני
כבוד ה שופטת מיכל הירשפלד

תובעת
פלונית
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר שמואל ילינק ואח'

נגד

נתבעת
רשות הטבע והגנים
ע"י ב"כ עוה"ד בלטר, גוט אלוני ושות'

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך טיול בשמורת הטבע נחל דוד במדבר יהודה.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
ביום 28.2.14, יום שישי בשבוע, יצאו התובעת, ילידת 1977, ומשפחתה (בעלה בני ושני ילדיה, בנה בן 7 וחצי ובתה, לינוי, בת 4 וחצי) לטיול בשמורת הטבע נחל דוד, שהיא חלק משמורת עין גדי שבמדבר יהודה. אל משפחתה של התובעת, ששהתה באותם ימים בנופש באחד ממלונות ים המלח, נלווה זוג חברים.
לטענת התובעת, במהלך ההליכה בשביל השמורה, כאשר המשפחה הגיעה בערך לאמצע המסלול (למפל המצוי בנקודה הרחוקה ביותר מהכניסה, שממנה צריך להסתובב ולחזור), "נזקקה" לינוי "לשירותים באופן מידי".
אין מחלוקת, כי בתוך השמורה עצמה לא קיימים מתקני שירותים. כאלה קיימים רק בכניסה לשמורה, ליד הקופות, מרחק של כ-800 מ' מקצה המסלול, אליו הגיעו התובעת ומשפחתה.
לטענת התובעת, בעלה (בני) לקח את לינוי למקום נסתר ובטוח, סמוך לשביל ומעט מעליו, על מנת שזו תוכל לעשות את צרכיה, אלא שפקח מטעם הנתבעת שזוהה על ידם כ"בעל סמכות", הורה להם לקחת את בתם לעשות את צרכיה דווקא במדרון שמתחת לשביל, מקום שהתברר כמסוכן, שכן התובעת, שהלכה בעקבות בעלה ובתם כשבידיה מים ומגבונים, מעדה בו עת עברה מסלע לסלע.
עקב נפילתה, סבלה התובעת משבר בקרסול רגל ימין ופונתה מהשמורה, תחילה בפינוי מוסק ולאחר מכן באמבולנס, לבית החולים, שם נותחה גובסה ואושפזה.
התובעת טוענת כי אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו לה קמה לה כמחזיקת המקרקעין וכמי שהוראה שנתן עובד שלה, שגם לא צויד בהנחיות מתאימות, גרמה להתרחשות התאונה ולקרות הנזק. יצוין, כי למרבה המזל בעלה של התובעת ובתם לא נפגעו.
לטענת הנתבעת, נסיבות התאונה אינן מקימות לה כל אחריות. הנתבעת מכחישה הוראה כנטען של הפקח. לטענתה הפקח הורה לבעלה של התובעת לחזור לשביל ממנו אין מחלוקת שהוא סטה ותו לא. לטענת הנתבעת, בעלה של התובעת סטה מהשביל על דעת עצמו וסיכן את בתו כשלקח אותה לעשות את צרכיה במקום מסוכן במקום לחזור לכניסה לשמורה שם נמצאים שירותים. נסיונה של התובעת להצטרף אל השניים תוך שהיא "מקפצת", בלשונה של הנתבעת, בין הסלעים, על מנת לספק לבעלה מגבונים היתה גם מיותרת ולא רק מסוכנת.
מטעם התובעת העידו היא, בעלה בני וחברו לעבודה, מרדכי אבו, שנלווה אליהם לטיול יחד עם אשתו. מטעם הנתבעת העידו הפקח, דור הירש וכן מנהל השמורה דוד גרינבאום, שלא היה במקום בעת התאונה. כמו כן הציג בעלה של התובעת תמונות וסרטון שצילם במקום כשנה לאחר התאונה.
הצדדים הגישו גם חוות דעת רפואיות מטעמם והסכימו בסופו של דבר על מיצוע הנכויות, באופן שהנכות הרפואית האורתופדית הצמיתה ממנה סובלת התובעת תעמוד על שיעור של 7.5%.
הצדדים חלוקים הן בשאלת אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו לתובעת, הן בשאלת שיעור הנזק.
שאלת האחריות - טענות הצדדים
טענות התובעת
לטענת התובעת, הנתבעת הפקידה על בטיחות המטיילים הרבים שטיילו בשמורה פקח צעיר וחסר ניסיון שנתן לתובעת הוראות שגויות, רשלניות ומסכנות חיים. בכך, לטענתה, התרשלה הנתבעת כלפי התובעת וגרמה באופן בלעדי לקרות הנזק ממנו סובלת כיום התובעת.
העדויות שהובאו על ידה, טוענת התובעת, היו אמינות עקביות ולא נסתרו בחקירה, בעוד מעדותו של הפקח עלה כי הוא למעשה אינו זוכר דבר מנסיבות הארוע, ואף לא זוכר שהיתה שם ילדה. מנהל השמורה לא נכח במקום בעת הארוע ואילו הפקח ניב, שהשתתף בתחקור הפינוי של התובעת לא הובא לעדות.
לטענת התובעת, בעלה לקח את בתם "למקום נסתר ובטוח, סמוך לשביל ומעט מעליו", על מנת שתוכל לעשות את צרכיה, כאשר פקח של הנתבעת "שלבש חולצה וחבש כובע שזיהו אותו כבעל סמכות", הורה לתובעת ולבעלה "בתנועות יד נחרצות", לקחת את בתם לעשות את צרכיה במדרון שמתחת לשביל, שהתברר כמקום מסוכן, כאשר התובעת מעדה בו "כשעברה באופן מתון וזהיר מסלע לסלע".
התובעת טוענת, כי בעלה לקח תחילה את בתם למקום קרוב ונסתר מעין העוברים בשביל וכי "מדובר היה בנקודה שהיתה גם נסתרת וגם קרובה ובטיחותית". לטענתה, הוראת הפקח ניתנה בעת שהבת היתה כבר "לקראת עשיית הצרכים" כך שהפקח ראה כי מטרת הסטיה מהשביל היתה עשיית צרכים, למרות זאת הוא שלח את בעלה של התובעת ובתם במורד השביל. התובעת מדגישה, כי נאמר לפקח שבתה זקוקה בדחיפות לעשיית צרכיה וכי הפקח הורה להם לגשת למקום אחר. עוד מדגישה התובעת, כי היא ובעלה צייתו להנחיות "בעל הסמכות ובעל התפקיד", בלא להרהר על נכונותה, ולא ניתן לבוא אליהם בטענות בשל כך. לטענתה היה להם גם ברור שהפקח עומד ומוודא שהם נשמעים להוראותיו, כפיה שהיה מצופה ממנו לעשות.
התובעת מוסיפה מדגישה, כי המרחק מפתח השמורה לא היה קצר (כעשרים דקות עד חצי שעה הליכה) וכי הנתבעת לא הוכיחה שניתנו לפקח הנחיות ברורות מה לעשות כאשר אדם ובמיוחד ילד נזקק בדחיפות לשימוש בשירותים בשמורה.
לטענת התובעת הנתבעת הינה גוף עתיר משאבים וכח אדם, הגובה דמי כניסה לשמורות המתופעלות על ידו, בסכום המגיע לכ-11 מיליון ₪ רק ביחד לשמורה הנדונה. אף על פי כן בחרה הנתבעת להעסיק בתחום השמורה, בבוקר יום שישי פקח מתנדב כבן 18 שהיה במקום לבד.
התובעת ממשיכה וטוענת, כי "אילו היה מדובר בפקח מנוסה, בעל נסיון, קשוב לרחשי הלב ומצוקת המבקשים התאונה היתה נמנעת. כ"כ אילו הפקח היה מקבל הוראות ברורות ו/או אם היתה מדיניות ברורה המתירה לילדים קטנים לעשות את צרכיהם בשטח השמורה במקום נסתר ובטוח כאשר אין ברירה כבמקרה זה, התאונה היתה נמנעת".
לטענתה, אחריותו של מחזיק במקרקעין לתאונות המתרחשות בשטחו ברורה לכל, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהוראה שנתן עובד של המחזיק במקרקעין. התובעת מסכמת וטוענת כי הוכח שהנתבעת התרשלה כלפיה והוכח כי הנזק שנגרם ל ה נגרם בשל התרשלות זו.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה מכל וכל. לטענתה, התובעת החליטה על דעת עצמה לקפוץ בין סלעים כבירים המצויים מחוץ לשביל המסודר בשמורת הטבע כדי לצייד את בעלה במגבונים. עדויות התובעת ועדיה היו, לטענת הנתבעת, מבולבלות סותרות ולעיתים אבסורדיות, כאשר מנגד ניצבה עדותו של הפקח, שהוא נטול אינטרס ועדותו אמינה וסבירה.
לטענת הנתבעת, מהעדויות התברר כי הפקח כלל לא שוחח עם התובעת או בעלה ביחס לצורך בשירותים אלא ביקש להשיב אותם לשביל המסומן לאחר שסטו ממנו לעבר מקום מסוכן (תהום). עוד נטען כי מהעדויות עלה כי התובעת עצמה כלל לא דיברה עם הפקח אלא הילכה אחר בעלה כ"סומא באפילה כנושאת הכלים של המים והמגבונים". לפיכך, היא לא הסתמכה על דברי הפקח ולא פעלה על פי הוראותיו.
לטענת הנתבעת, עדותם של התובעת ובעלה היו בלתי אמינה. ביחס לבעלה של התובעת, טענה הנתבעת, כי טענתו לפיה לקח תחילה את בתם למקום נסתר ובטוח הוכחה כלא נכונה, כעולה מהסרטון שהוא עצמו צילם במקום ממנו עלה בבירור כי הנקודה אליה בחר תחילה ללכת היתה גלויה ועל סף תהום. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, חובה היה על הפקח להתריע בפניו לחזור אל השביל המסומן, תהא הסיבה לצאתו ממנה אשר תהא. מכל מקום, כעולה מעדותו של הפקח לא היה בין הצדדים כל שיח בענין זה ובודאי שהפקח לא הורה לבעלה של התובעת לקחת את בתו לנקודה מסוימת מחוץ לשביל מצידו השני (במקום שלא ניתן היה כלל לראות ממקום הימצאו של הפקח) על מנת שתעשה צרכיה שם.
לטענת הנתבעת גם חברו של בעלה של התובעת ממקום עבודתו, העד מוטי, לא שמע כלל את השיח שנטען שהתנהל עם הפקח ואף על פי עדותו ראה רק סימני ידיים "כלפי מטה". יותר מכך, הנתבעת טוענת כי עדותו סתרה את תצהירו ביחס למקום המצאה של רעייתו, ויש בהקשר זה לייחס משמעות גם לעובדה כי היא לא הובאה לעדות.
לטענת הנתבעת אין גם כל הגיון בטענת התובעת לפיה הפקח שדאג להחזיר את משפחתה לשביל המסומן ישלח אותם לסטות ממנו במקום מסוכן ולקפוץ על בולדרים. יותר מכך, הפקח העיד כי לו היה נשאל על ידי מטיילים היכן להתפנות היה משיב כי עליהם לצאת מהשמורה. עדות זו, לטענת הנתבעת, מחזקת את הטענה כי איש לא שוחח עם הפקח אודות הצורך בשימוש בשירותים. הפקח, טוענת הנתבעת, לא התרשל בתפקידו ואין כל בסיס לטענה כי לו היה מועסק פקח בוקר ומקצועי היתה התאונה נמנעת.
מכל מקום מדגישה הנתבעת, כי לא היו אלה בעלה או בתה של התובעת שהלכו כנטען בעקבות הוראת הפקח שנפלו, אלא היתה זו התובעת, שפסעה בעקבות בעלה מחוץ לשביל המסומן, שלא לצורך, לא נזהרה ונפלה. בעלה בני לא היה עד לנפילה ולמעשה לבד מהתובעת לא היו עדין אחרים לנפילתה.
הנתבעת גם דוחה את הטענה כי היה עליה לדאוג לקיומם של מתקני שירותים בתוך השמורה ואת הטענה כי בתה של התובעת לא יכולה היתה להתאפק עד הגעה לשירותים המצויים בכניסה לשמורה ועל כן בחרו הוריה לסכן אותה ואת עצמם, דבר שלא היו עושים, לטענתם, לו היו מצויים בנסיעה בכביש מהיר למשל.
עוד טוענת הנתבעת, כי טענת התובעת להעדר הנחיות ביחס לשימוש בשירותים בתוך השמורה היא מגוחכת, שכן ההנחיה היחידה החשובה והמהותית היא להישאר במסגרת השביל המסומן, כפי שמופיע גם בשלט בכניסה לשמורה. בהקשר זה אין גם לצפות כי הפקח ילווה "יד ביד" את המטיילים ויוודא כי הם מבצעים את הוראתו לחזור לשביל המסומן.
שאלת האחריות – ראיות הצדדים
העדויות מטעם התובעת
לטענת התובעת (בסעיף 8 לתצהירה) : "מכיוון שלא היו שירותים במסלול עצמו, בעלי נהג כמו כל אבא, ולקח את הבת שלנו לפינה נסתרת במעלה השביל במקום מרוחק ונסתר מהעין שלא אמור היה להפריע למטיילים בשמורה". בהמשך (בסעיפים 9 ו-10 לתצהירה) טוענת התובעת (במקור - באופן מודגש) כדלקמן:
"9. לפתע, ניגש אלינו אדם שהיה לבוש בחולצה ירוקה של רשות הטבע והגנים וחבש כובה של רשות הטבע והגנים והורה לנו בכעס ובאופן נחרץ שלא לאפשר ללינוי לעשות את צרכיה במקום אליו הלכנו במעלה השביל אלא לרדת מהשביל המסומן במדרון לכיוון הנחל, ולהורות ללירון לבצע שם את צרכיה".
10. לפי הוראות הפקח שעמד במקום, שהשקיף עלינו ובדק שאנו מבצעים את הוראותיו, לקחנו את בתנו הקטנה במדרון מחוץ לשביל כדי לבצע את הצרכים מחוץ לשביל ההליכה ובמרחק משמעותי ממנו. במהלך הירידה במדרון, שהיה המחוץ לשביל ההליכה החלקתי מסלע גדול על אבנים שהיו במקום. כתוצאה מהנפילה ריסקתי את קרסול רגל ימין. נשכבתי בשטח כשאני סובלת מכאבים קשים."
אף שבתצהירה נקטה התובע בלשון רבים, בחקירתה הסתבר כי היא עצמה לא דיברה ם הפקח ולא שמעה מפיו דברים, ולכל היותר הבחינה בתנועות ידיו. בחקירתה, טענה תחילה התובעת שהיא ובעלה שניהם דיברו עם הפקח (עמ' 21, ש' 31 ואילך), אולם בהמשך הבהירה כי היה זה בעלה שדיבר עם הפקח (עמ' 22, ש' 4) וכי "הפקח סימן לבני ללכת לשם" (שם, ש' 10) ובהמשך הסבירה: "אני הלכתי אחרי בני" (שם, ש' 23).
ביחס לטענה כי הפקח השקיף עליהם ובדק כי הם מבצעים את הוראותיו, העידה התובעת בחקירתה: "אני יצאתי מתוך הנחה שהוא רואה אותנו ומפקח על התהליך" (עמ' 24, ש' 3). בהמשך הוסיפה התובעת והסבירה: "בני עשה את הכל במהירות, הוא סובל מבעיות בגב, אני סחבתי את התיק והוא הזדרז ללכת איתה ואני באתי אחריו עם התיק" (עמ' 24, ש' 13-14). לשאלה אם הילדה לא יכולה היתה להמתין דקה או שתיים השיבה "לא היה נראה לנו שזה מסוכן, למה שאלך עוד?" (עמ' 25, ש' 13-14).
בעלה של התובעת, בני, הצהיר בענין זה דברים זהים, בתוספת אחת המתייחסת לטענה בדבר הוראת הפקח, לפיה "הסברנו לו שזו ילדה קטנה שחייבת לעשות את צרכיה מיד, אבל הוא עמד על דעתו והצביע על המקום אליו דרש שנרד" (סעיף 6 לתצהירו).
בחקירתו אישר בני שחיפש מקום יחסית נסתר כדי לא להפריע לציבור. הוא הסביר שרצה להגיע לנקודה יחסית נסתרת מאחורי הסלע ולא הסתפק בסטיה קלה מהשביל (עמ' 11, ש' 20 ואילך). הוא תאר את המקום שבחר והסביר שמדובר היה בעליה ובנקודה שאף גבוהה מהמפל (עמ' 12 ש' 12 ואילך) והוא גם אישר שהפקח הוריד אותו משם (עמ' 12, ש' 24). לטענתו, הפקח "הצביע על מקום מסוים ואמר רד לשם, ברור אחרי שאני מגיע והבולדר הראשון שזה לא מתאים ולכן המשכתי לרדת (עמ' 17, ש' 24 ואילך).
ביחס למקום בו בסופו של דבר איפשר לבתו לעשות את צרכיה, הסביר: "ילדה בת 4 רוצה לעשות צרכים וכבר יורד לה. אתה בתור אבא עושה הכל ע"מ לשחרר אותה מהמצוקה שלה ולכן שם פחות לב ודגש למשהו כמו בולדרים כדי לספק את רוצנה לעשות את צרכיה" (עמ' 16, ש' 23-24).
בהמשך נשאל בני ביחס לאפשרות עצירה בכביש 6 בנסיבות אלה והסביר (עמ' 16, ש' 30 ואילך):
"זה שונה מכביש 6. אני הרמתי אותה בצורה הזהירה ביותר כדי להביאה למקום שבו תוכל לעשות את צרכי בשונה לגמרי מכביש 6 ששם לא הייתי עוצר כי בטיחות היא מעל הכל... לחזור חזרה זה לא היה לוקח רבע שעה אלא לפחות חצי שעה. להגיד לילדה להתאפק חצי שעה זה לא רציונלי. בכביש 6 לא הייתי עומד. פה כן הייתי יורד מהבולדר וזה ההבדל בין שני המקרים" (עמ' 16 החל מש' 30).
בהמשך (עמ' 17, ש' 26 ואילך) הסביר בני, כי אשתו, התובעת, החזיקה מים ומגבונים והיתה צריכה לבוא אחריהם כדי לנקות. לשאלה למה לא הוא לקח איתו את המגבונים השיב שיש גבול למה שהוא יכול לסחוב, שכן יש לו פריצת דיסק.
עוד אישר בני בחקירתו, כי הוא היה מודע לכך שקיימת הוראה לא לרדת מהשביל בשמורה (עמ' 9, ש' 1) אף שהסביר ש"כולם שם יורדים מהשבילים גם כי אין ברירה וגם כי הם רוצים להצטלם (עמ' 8, ש' 31).
חברם של בני הזוג, מרדכי אבו, הצהיר (ס' 3 לתצהירו), כי כשהיו בנקודה הרחוקה ביותר מהכניסה לשמורה, שלאחריה מסתובבים וחוזרים להתחלה (להערכתו מרחק של לפחות חצי שעת הליכה בקצב של ילדה קטנה) שמע את לינוי אומרת כמה פעמים בקול שהיא "צריכה קקי דחוף", וכי "כשבני ו(התובעת) הבינו שהיא לא יכולה להתאפק (היא חזרה על זה כמה פעמים) בני לקח אותה לפינה נסתרת במעלה השביל כדי שתעשה את צרכיה שם.
בהמשך (ס' 4) הצהיר מרדכי אבו:
"מדובר במקום נסתר ולא על שביל ההליכה, שברור לי שלא היה מפריע אם היא היתה עושה בו את צרכיה, אבל לפני שהם הספיקו לתת ללינוי לעשות את צרכיה הגיע למקום פקח של רשות הטבע והגנים, שחבש כובע והחזיק בידו מכשיר קשר. הוא דרש מבני ומ(התובעת) בתקיפות ובסימני ידיים יד משמעיים לקחת את לינוי במורד המדרון הסמוך, מחוץ לשביל, כדי תעשה שם את צרכיה".
עוד הבהיר המצהיר (בס ' 5) כי אשתו והוא המשיכו מעט במעלה השביל, ולפתע הגיע אליהם בעלה של התובעת בריצה ואמר להם שהתובעת נפלה ונפצעה. לטענתו "שמעתי את בני אומר כמה פעמים 'הכל בגלל הפקח שאמר לנו לרדת לשם'".
מחקירתו של אבו עלה כי גם הוא, כמו התובעת, לא עמדו ליד בני והפקח בעת שבני סטה מהמסלול, כלפי מעלה, על מנת לאפשר לבתו לעשות את צרכיה. על פי עדותו, הוא אף היה רחוק מהמקום, לאחר שהתקדם, עם אשתו הלאה בהמשך השביל אל המפל. כמצוטט להלן, אבו לא שמע את הפקח מדבר עם בני וגם הוא, לכל היותר ראה את תנועות ידיו של הפקח "כלפי מטה".
כך העיד העד (עמ' 3 ש' 27-32), לאחר שהוצגה לו תמונה של המקום:
"ת. אני מזהה שבני הלך שמאלה לכיוון האבנים כלפי מעלה, כאשר עמד שם והגיע אליו הפקח ועם סימנים חדים (ב)ידיים סימן לו את הדרך לכיוון מטה.
ש. לא שמעת מה הפקח דיבר איתו?
ת. לא, הייתי רחוק אבל ראיתי את סימני הידיים שהיו מאד חדים כלפי מטה. לאחר מכן לאחר שסיים וראיתי שבני עם הילדה מתחיל להתכונן לקחת את הילדה, כאשר היא אומרת קקי קקי לא תשב ותמתין, הלכתי לכיוון אשתי והמשכנו להתקדם בדרך. הלכנו והגענו למפל"
עוד יצוין, כי בניגוד לכתוב בתצהירו ולמעשה גם בניגוד לעדותם של התובעת ובעלה, בחקירתו טען העד שגם התובעת וגם בעלה עלו למעלה ביחד עם לינוי (עמ' 5, ש' 4).
העד הסביר בחקירתו, כי לדעתו לאדם מבוגר לוקח 20 דקות מהכניסה עד למפל (עמ' 4, ש' 4), אולם אחר כך (שם, ש' 23) הבהיר: "זה לוקח 20 דקות במיוחד אם יש לך שני ילדים קטנים".
עוד הוסיף העד בחקירתו, שנראה לו שבני התכוון לצאת מהשביל המוסדר ולקחת את לינוי מאחורי הבולדרים שהיו קרובים "בהינתן שהבולדרים קרובים לשביל אז אני לא רואה בכך סיכון" (עמ' 6, ש' 3).
העדויות מטעם הנתבעת
הפקח דור הירש הצהיר כי במועד הארוע עמד בסמוך לסלע המשקיף על רחבת מפל דוד, בנקודה הגבוהה מהשביל ב- 2-3 מ'. לטענתו, המשפחה עלתה מכיוון בריכת הביניים לכיוון כללי של מפל דוד והגיעו למקום בו עמד, ממנה אין מעבר למפל. "הפניתי אותם בחזרה לשביל המסומן שיורד למפל ולדרך הנכונה" (ס' 4 לתצהיר), "בני המשפחה לא פנו אלי בנושא עשיית צרכים של הילדה ואני לא הפניתי אותם לגשת מחוץ למסלול לשם עשיית צרכים" (שם, ס' 5).
בחקירתו הבהיר הפקח דור:
"אני יודע שהם הגיעו אלי כמו הרבה משפחות שמגיעות לנחל דוד וסופו למפל. מהנקודה שאני יושב בה נראה שזה ממשיך למפל למי שלא מכיר, ואחרי הנקודה הזו יש מדרגה. הכוונתי אותם חזרה לשביל... הנקודה הזו מחוץ לשביל 2-3 מ' מחוץ לשביל". (עמ' 31, ש' 13-15).
בהמשך הוסיף והסביר:
"פגשתי הרבה אנשים שחשבו שזו הדרך, לכן בתקופות עומס ישבתי שם, הכוונתי את האנשים. הם יכולים להגיע למעלה, ולהבין לבד וללכת מסביב. אני ישבתי שם וקיצרתי את התהליך" (שם, ש' 25-27).
בחקירתו התברר כי הפקח לא זכר את המקרה ב-100% (עמ' 32, ש' 8). למיטב זכרונו של הפקח הם שאלו איך להגיע (עמ' 32, ש' 6). ביחס לטענה כי התובעת או מי מטעמה פנו אליו בענין שירותים והוא הפנה אותם לרדת למקום אחר, השיב כי "אין סבירות כזו בשום מצב, אם אדם פונה אלי עם שירותים, בבקשה לצאת החוצה, כי אין שום מצב" (עמ' 31, ש' 19). הפקח הדגיש בחקירתו, כי "אם אנשים שאלו לגבי שירותים, אמרתי בבקשה בחוץ" (עמ' 32, ש' 17).
ביחס לשאלה אם לאחר שהורה לבני לחזור לשביל, כטענתו, בדק כי הנחיתו מבוצעת, הבהיר הפקח, כי הוא "לא יכול לראות שאנשים יורדים למקום אחר" (שם, ש' 17), וכי "לא המשכתי לעקוב אחרי המשפחה כי יש עוד עשרות משפחות ויש עוד הרבה מטיילים והיו הרבה אנשים בנחל..." (עמ' 32, ש' 11).
בסוגית משך ההליכה עד לכניסה לשמורה העיד הפקח כי המסלול הוא 750 מ' הלוך וחזור (עמ' 32, ש' 23) וכי בהליכה בקצב סביר ללא עצירה בבריכות יקחו עשר דקות עד רבע שעה להגעה לקופות (עמ' 31, ש' 6).
מנהל שמורת עין גדי, דודי גרינבאום (שלא היה בשמורה בעת הארוע), הצהיר כי מדובר במסלול משפחתי קצר וכי קיימת הוראה, בין היתר בשילוט המצוי בכניסה לשמורה (שצורף לתצהיר) כי יש ללכת אך ורק בשבילים המסומנים. עוד הבהיר בתצהירו, כי במסלול עצמו אין שירותים אולם בכניסה לשמורה יש שירותים ומי שנזקק להשתמש בהם בדחיפות יכול לצאת מהשמורה ולהגיע אליהם בתוך זמן קצר. לטענתו, היה מקום שהתובעת תשלח אל ילדיה הקטנים לשירותים טרם התחילו את המסלול.
בחקירתו הבהיר גרינבאום, כי מדובר במסלול באורך של 800 מ' לכל צד והוא אורך כשעה הלוך וחזור, כולל עצירות וכניסה למים (עמ' 38, ש' 30 ואילך, עמ' 43, ש' 18). הוא הדגיש, כי "תוך כמה דקות נמצאים בחוץ ולכן אסור גם לאכול בשמורה... אין שום אפשרות לעשות צרכים (עמ' 39 ש' 12-14).
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ובתצהירים שהוגשו, שמעתי את עדי הצדדים ושקלתי את טענותיהם בכתב, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את אחריות הנתבעת לתאונה, ועל כן דינה של התביעה להידחות.
בתביעתה מבססת התובעת את אחריותה של הנתבעת על עוולת הרשלנות.
כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.
דומה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת חבה בחובת זהירות מושגית כלפי המטיילים בשמורה והתובעת בתוכם, וזאת בראש ובראשונה מכח היותה המחזיקה במקרקעין.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת בנסיבות ענייננו, כמו גם לשאלת הפרתה של חובה זו, אם וככל שהיא קיימת.
כידוע, לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית יש להבחין בין סיכונים סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם סבירים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113)). כפי שנקבע (שם), רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". עוד נקבע (שם), כי לא כל יצירת סיכון מטילה אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזותה מראש. חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת ביחס לסיכונים סבירים, שהם חלק מחיי היומיום.
ביחס לסיכון של החלקה נפסק גם, כי "במקום שמדובר בחומר שהוא 'טבעי' במקום ההחלקה, נטיית ההליכה היא לסווגו כ'סכנה רגילה' ('סכנה סבירה', 'סכנה צפויה') – לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה..." (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3)345). דברים אלה, שנפסקו בהקשר של אחריות מעביד לעובדיו במקום העבודה, יפים גם שעה שמדובר בטיול ב"חיק הטבע".
במסגרת שאלת קיומה או הפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית, הצדדים חלוקים ביחס לשאלה העובדתית האם הורה הפקח מטעם הנתבעת לבעלה של התובעת לסטות משביל ההליכה אל כיוון מסוים בו נמצאו סלעים גדולים (בולדרים) שנדרש לדלג עליהם וזאת על מנת לאפשר לבתם לעשות שם את צרכיה.
לטענת התובעת, כך הורה הפקח לבעלה והוראה זו של הפקח מטעם הנתבעת, פקח שהיה בלתי מנוסה ושלא קיבל הנחיות מתאימות בענין, גרמה לסיכון בלתי סביר לתובעת ועל כן היא מקימה יסוד להתרשלותה של הנתבעת.
אלא שכעולה מעדויות הצדדים, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפקח הורה לבני לקחת את בתם לעשות את צרכיה מחוץ למסלול ההליכה וממילא לא הוכח כי הם נשלחו לעשות זאת באותו מקום מסוים בו נעשה הדבר. המקום בו בסופו של דבר עשתה בתה של התובעת את צרכיה נבחר על ידי בעלה של התובעת. כזכור, הוא המשיך והתרחק ממסלול ההליכה, מעבר לבולדר הראשון אליו הגיע משום שלא מצא אותו מתאים (עמ' 17, ש' 24 ואילך, כמצוטט לעיל). יותר מכך, הוא אף הודה כי "פחות שם לב לבולדרים" נוכח המצוקה בה היתה בתו (עמ' 16, ש' 23-24).
בניגוד לעולה מנוסח שלושת התצהירים שהוגשו מטעם התובעת, היא ובעלה לא פעלו כמקשה אחת והאדם היחיד שלמעשה תיקשר עם הפקח, באופן כזה או אחר, היה זה בני בעלה. לא התובעת ולא החבר מרדכי אבו שמעו דבר מה שנאמר על ידי הפקח ולמעשה גם בני בחקירתו לא טען שהפקח הורה לו במלל מפורש לקחת את בתם לעשות את צרכיה מחוץ לשביל ההליכה במקום אחר, אלא הורה לו לרדת מהמקום אליו סטה.
כל עדי התובעת כולם הבהירו כי הפקח הורה לבני, בתנועות ידיים, לרדת מהמקום אליו טיפס עם בתו מחוץ לשביל ההליכה. לטענת הפקח, הוא ביקש להחזיר את בני והבת בחזרה לשביל ההליכה. לא הוכח כי במסגרת הוראתו של הפקח לבני לרדת מהמקום אליו טיפס הוא הורה לו להמשיך ולרדת מהשביל המסומן דווקא לכיוון השני, במורד, אל נקודה מסוימת שלא ניתן היה כלל להבחין בה מהמקום בו ניצב, ואף לא הוכח שהפקח הורה לבני לעשות כן על מנת לאפשר לביתו לעשות את צרכיה. לא למותר להוסיף כי קשה גם למצוא היגיון בהוראה מסוג זה של הפקח.
בפועל יצא, שבעלה של התובעת סיכן את בתם, תחילה על ידי יציאה מהשביל המסומן ועליה לכיוון סלע שמהעבר השני שלו (במיוחד אם הוא חיפש מקום נסתר מעיני ההולכים בשביל), המתינה לשניהם תהום פעורה (כעולה גם מהסרטון שצילם בני בביקור מאוחר יותר במקום).
כפי שהעיד בני, כוונתו המקורית לא היתה לסטות רק מעט משביל ההליכה. כדבריו, "...לא היה טעם להתרחק ימינה מטר או שמאלה מטר כי זה היה מפריע לציבור או לעשות את זה במרכז השביל. חיפשתי מקום יחסית נסתר" (עמ' 11, ש' 22-21). לגישתו, המקום שבחר תחילה היה קרוב לשביל, נסתר מעיני העוברים ובטיחותי (עמ' 12, ש' 21). לסרטון שהוצג בפניו לפיו מאחורי הסלע שאליו רצה לעלות מצויה תהום של כ-7 מ', הגיב "...נעצרתי כמה מ' לפני כן...הילדה שלי הכי חשובה לי מעל הכל. כמובן גם האישה" (עמ' 12, ש' 30-29).
למזלם הרב, רגע לפני התהום, פגשו בני ולינוי בפקח שהוצב במקום על ידי הנתבעת בדיוק על מנת למנוע ממטיילים ללכת בכיוון זה מתוך טעות ולסכן כך את חייהם. כפי שהעיד הפקח דור "אני עומד כמו מעצור ומשקיף, יכול לראות מנקודה זו, חלק נרחב מהשמורה, אחורה ורחבת המפל, זו נקודה אסטרטגית בשמורה" (עמ' 32, ש' 2-1). הפקח הורה לבני, בין השאר תוך סימון בתנועות יד לחזור אל המסלול. לדבריו, "... דברתי עם המשפחה והכוונתי את המטיילים" (עמ' 34, ש' 2).
לא הוכח בפני כי הפקח הורה לבעלה של התובעת לחזור אל השביל המסומן ובאותה נשימה גם להמשיך ולסטות ממנו דווקא לכיוון השני במדרון למקום לא ברור שאף לא ניתן היה להבחין בו ממקום המצאו של הפקח. כאמור, הן התובעת, הן בעלה הבהירו בעדותם כי הפקח הורה להם ללכת "לכיוון" מטה מהמקום אליו טיפס בני ולא למקום ספציפי מסוים במורד, שלא ניתן היה כלל לראות מנקודת מבטו של הפקח. כאמור, בני הוא זה שבחר בסופו של דבר את המסלול בו הלך ואת הנקודה בה עצר (אחרי הבולדר הראשון אותו לא מצא מתאים). בני אף הסביר במפורש, כי היה עליו להתרחק מהשביל, שכן "כל נקודה אחרת היה ליד אנשים ולא יכולנו לעשות זאת לידם..." (עמ' 17, ש' 9-5).
גם לא הוכח שהפקח התכוון להפנות את בני למקום חלופי לעשיית צרכים. הטענה שלינוי היתה כבר "באמצע" הפעולה ולכן הפקח היה צריך להבחין בכך ולפעול בהתאם לא הוכחה, אף התובעת עצמה הבהירה בעדותה (עמ' 29, ש' 8), שבעלה "ניסה להושיב אותה ואז הגיע הפקח..". מכל מקום, גם אם היה הפקח מבחין בכך שבני מבקש למצוא מקום לאפשר לבתו לעשות את צרכיה, הרי שעדיין היה עליו להורות לו לרדת מהמקום אליו טיפס ולחזור למסלול.
יודגש, כי גם התובעת עצמה בסיכומיה מציינת אפשרות זו, שהפקח כיוון בחזרה את בעלה של התובעת אל השביל ממנו סטה, כאפשרות מסתברת. כך, בסיכומיה טוענת התובעת:
"יתכן כי דור, נער לא מנוסה כבן 18, כיוון את התובעת ובני משפחתה כפי שכיוון אחרים "בחזרה אל השביל" באופן נחרץ וחד משמעי, מבלי להקשיב לדבריהם ומבלי להבין את מצוקתם ואף מבלי לעקוב ולראות שהם הבינו את דבריו ופועלים לפי הנחיותיו" (ס' 19 לסיכומים).
בהמשך אף נכתב, כי "דור ביצע את תפקידו במסירות, כך נראה, מבלי להקשיב ולנסות להבין את הסיבה בגינה בני התקרב לנקודה זו, ומבלי להבין את המצוקה בה היו נתונים בני, (התובעת) ובתם הקטנה באותה עת" (שם, ס' 22).
הטענה כי עובדת היותו של הפקח בן 18 או "לא מנוסה" גרמה לו שלא להקשיב לדברי התובעת (שלא דיברה איתו) ושל בעלה ושלא להבין את מצוקותיהם, אינה מבוססת עובדתית וגם אינה ברורה לכשעצמה. עדי הנתבעת הבהירו בעדותם כי אין כל מתקני שירותים במסלול ההליכה ולא קיימת אפשרות למצוא להם תחליף וממילא לא ברור כיצד היתה הבנה של "מצוקת" התובעת ובעלה, מסייעת לפתרונה .
זאת עוד, אין גם כל בסיס לטענה שעל הפקח לעקוב ולוודא שכל מטייל שסוטה מהשביל והוא מפנה אותו חזרה אליו אכן מקיים את הנחיתו, במיוחד נוכח ריבוי המטיילים בשמורה, כעולה מעדותו. יאמר, כי באותה מידה שבה ציפו התובעת ובעלה כי הפקח יקשיב להם מצופה היה גם מהם להקשיב לו.
יודגש, כי שני הצדדים הרעיפו שבחים על הפקח ועל עדותו. התובעת עצמה כינתה אותו בסיכומיה "בחור צעיר ונחמד כבן 18" (ס' 9) ובמקום אחר "בחור צעיר נחמד וחדור אידיאלים" (ס' 38). הנתבעת הוסיפה מצידה "עלם חמודות" (ס' 6) וכהתרשמותה מעדותו, "בחור עדין, מלח הארץ נעים הליכות" (ס' 55).
ירידה מהשביל המסומן במיוחד כשהדבר נעשה למרחק לא מבוטל תוך כדי מעבר בין סלעים גדולים (בולדרים), על מנת לאפשר לילדה קטנה לעשות את צרכיה יש בה כדי לסכן אותה ואת מי שמלווה אותה (וממילא גם את כל מי שבוחר להצטרף אליהם מסיבה כזו או אחרת). יש מקום להשוות זאת לעצירה לצורך דומה באמצע נסיעה בכביש מהיר. אם אין כל אפשרות להספיק להגיע למקום מוסדר דומה שיש להעדיף מצב בו ילד יתלכלך, אם לא יספיק להגיע בזמן לשירותים שבפתח השמורה (או בתחנת שירות בכביש מהיר), מאשר מצב בו הוא עלול לסכן את חייו או את שלמות גופו.
בהקשר זה, טענת התובעת בסיכומי התשובה מטעמה (ס' 2) לפיה "אפילו בכביש 6, אם יש צורך, אפשר לאתר בתוך מס' דקות מפרץ עצירה בטיחותי ולרדת עם הילדה לשולי הכביש למרחק בטוח", לא מבוססת עובדתית, ואף מטרידה. יודגש, כי דברים אלה שנכתבו בסיכומים אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של בני, שערך אבחנה בין המצבים והבהיר "בכביש 6 לא הייתי עומד. פה כן הייתי יורד מהבולדר וזה ההבדל בין שני המקרים" (עמ' 16, ש' 30). אלא שסכנה, גם אם היא שונה במהותה, קיימת בשני המצבים.
לא ברור על סמך מה טענו התובעת ובעלה כי המקום אליו ביקשו תחילה לקחת את בתם היה "מקום נסתר ובטוח סמוך לשביל ומעט מעליו". כאמור, המקום אליו ביקש בעלה של התובעת לקחת תחילה את בתם לא היה בטוח כלל וכלל. בפועל התברר כי הוא היה אף מסוכן. בדיוק בשל כך אין מקום לאפשר למטיילים להחליט בעצמם מהו מקום בטוח לדעתם לרדת מהשביל ומהו מקום שאינו בטוח לעשות כן.
כל הצדדים העידו כי מסלול ההליכה בשמורה אינו ארוך ואינו קשה (כ-800 מ' מקצה לקצה), ומאפשר להגיע מקצהו אל הכניסה בתוך פרק זמן לא ארוך (לדעת החבר אבו הדבר היה אפשרי אף ב-20 דקות, כנזכר לעיל). הנתבעת הציבה שירותים בכניסה לשמורה ואין בסיס לטענה כי היה עליה להציב שירותים גם במהלך המסלול בנסיבות אלה.
זאת ועוד כעולה מהעדויות שנשמעו, התובעת הלכה אחר בעלה ובתם, ללא קשר לדברים כאלה או אחרים שנאמרו על ידי הפקח, וזאת על מנת לספק לו מים ומגבונים. מכאן, שסטיתה של התובעת מהשביל המסומן, לעבר אזור מסולע, הדורש ממנה לעבור מסלע לסלע (גם אם לטענתה עשתה כן "באופן מתון וזהיר", ס' 12 לסיכומיה), בוצעה למעשה על פי שיקול דעתה, באופן ש דומה שיש בו כדי אף לנתק את הקשר הסיבתי בין דברים כאלה ואחרים שנטען שאמר הפקח וחילופי הדברים הנטענים בינו ובין בעלה של התובעת לבין התאונה ופציעתה של התובעת. במילים אחרות, מי שנטען שפעל בהתאם להנחיות שקיבל מהפקח, לא היה מי שנגרם לו נזק.
בסיכומיה טענה התובעת כי יש לדחות את ניסיון הנתבעת לנתח בחכמה בדיעבד מדוע ירדה אחר בעלה עם התיק. לטעמה אין לנתח לאחר מעשה אירוע שאירע ולנסות להגיע כעת ל"דרך פעולה אופטימלית" (ס' 32 לסיכומיה). לטענתה, מדובר בזוג הורים שפעלו כפי שכל הורה מסור היה פועל בנסיבות דומות. כפי שהעיד החבר מוטי, אילו היה נמצא בסיטואציה דומה היה פועל כפי שפעלו התובעת ובעלה. לדברי התובעת, בני בעלה סובל מפריצות דיסק בגב ועל כן נשאה היא על גבה את התיק עם המגבונים והמים במשך כל המסלול (עמ' 24, ש' 13). אלא שגם טענות אלה, אין בהן כדי לחסן את התובעת מפני טעות בשיקול דעת , כפי שארע בעניננו.
אכן, בנסיבות דנן היתה התובעת צריכה להימנע מלעקוב אחרי בעלה, תוך טיפוס על הבולדרים, גם אם לדעתה עשתה זאת בצורה זהירה. אם לא היה באפשרותה להעביר לבעלה את המגבונים והמים מבלי שתיאלץ לסכן את עצמה ולעקוב אחריהם, הרי שהיה עליה להמתין להם במסלול עם המגבונים והמים. מכאן, שבכל מקרה, וגם אם היה מקום להטיל בעניננו אחריות כלשהי על הנתבעת (ולא היא) הרי שבנסיבות אלה היה מקום ליחס לתובעת אשם תורם מכריע, אם לא מלא לתאונה שארעה לה.
יודגש, כי הן התובעת הן בעלה בני ידעו או לכל הפחות היה עליהם לדעת כי קיימת הנחיה חד משמעית שלא לסטות מהשביל המסומן של השמורה ולא הוכח כי הם סטו ממנו בהוראה של הפקח מטעם הנתבעת. ההיפך הוא הנכון, כמפורט לעיל.
אין מחלוקת כי על שלט הכניסה לשמורה (נספח 4.3 לראיות הנתבעת) מצוין מפורשות "ההליכה מותרת בשבילים המסומנים בלבד". קיומה של ההנחיה המפורשת שלא לרדת מהשביל המסומן הודגשה גם בעדויות מטעם הנתבעת ( עמ' 39, ש' 4). גם בעלה של התובעת אישר במפורש כי ידע אודות הוראה כאמור (עמ' 9, ש' 1), אף שטען כי "לפעמים אין דרך להימנע מלסטות טיפה" (עמ' 8, ש' 29).
התובעת מוסיפה ומציינת בהקשר לשילוט, כי בביקור חוזר שערך בעלה במקום הוא ראה (ואף צילם) שהשטח אליו ירדו גודר והוצבו בכניסה אליו שלטים לפיהם אסור לרדת אליו. שלטים אלה לא היו שם במועד התאונה. מאידך טוען מנהל השמורה, כי מאז התאונה השתנה המקום עקב שטפונות חזקים שגרמו לתזוזה טבעית של הסלעים במקום. לטענתו, הגידור והשילוט שבמקום נועדו למנוע נפילה של אנשים לערוץ העמוק של הנחל ואין להם כל קשר לתאונה.
כעולה מטענה זו של התובעת, לטעמה היה על הנתבעת להציב שלטים בדבר איסור סטיה מהשביל המסומן לאורך כל השביל ולא די היה בשלט שהוצב בכניסה לשמורה. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת, שגם אינה עולה בקנה אחד עם טענתה כי בעלה קיבל הוראה מפורשת מפקח של הנתבעת לסטות מהשביל באותו מקום ומשום כך ולא משום העדר שילוט, סטה מהשביל.
יפים לעניננו הם גם הדברים שנפסקו בת.א. (מחוזי חיפה) 1051/07 אלון מחלוף נ' רשות הטבע והגנים (16.08.2010), מפי כב' השופט ר' סוקול: "איני סבור כי הוכח שהיה על הנתבעות לנקוט באמצעי שילוט נוספים. בשערי הכניסה (לשמורה – הח"מ) השילוט ברור וכל בר דעת המכיר את שבילי הארץ מבין כי עליו ללכת לאורך השביל ולא לסטות ממנו".
בנוסף כאמור, דומה שקיומם של שלטי אזהרה נוספים במקום לא היה בהם כדי להעלות או להוריד, שכן טענת התובעת היא כי הסטיה מהמסלול נעשתה על פי הוראה מפורשת של הנתבעת.
כפי שצוין עוד בפתח הדברים, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את אחריות הנתבעת לנזק שנגרם לה. גם בהינתן קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי התובעת, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפיה וגם לא את הפרתה של חובת זהירות זו לו היתה קיימת. במילים אחרות התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיה התרשלות שגרמה לה לנזק.
אין מחלוקת, כי טיול בטבע טומן בחובו סיכונים כאלה ואחרים וכי טיול בשמורת טבע מטיל על המחזיק בה חובה לנקוט באמצעים שיבטיחו את שלומם של המטיילים. יחד זאת, לא מוטלת על מחזיק זה החובה לקדם פני כל סכנה באשר היא, וזאת גם בתוך גבולות שביל ההליכה המסומן של השמורה .
על אחת כמה וכמה שלא מוטל על הנתבעת לקדם פני סכנות הכרוכות למטייל בסטיה ניכרת ממסלול ההליכה, תוך דילוג על סלעים גדולים (בולדרים). גם הסבירות להתממשות סכנ ות שכאלה אינה גבוהה. אין ענייננו במכשול או מפגע סמוי המסכן את המטיילים בשביל ההליכה וגם לא כזה שבצידי השביל בצמוד או בסמוך מאד לו. אין מקום להטיל אחריות על הנתבעת להכשיר את השטחים שמחוץ לשבילים המסומנים ולהסיר מהם כל מכשול או סכנה.
על הנתבעת מוטל להזהיר את המטיילים שלא לסטות משביל ההליכה ובחובה זו היא עמדה. מכאן, שגם אם מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית במסיבות דנן, הרי שהיא עמדה בה בהציבה שילוט כאמור.
יחזור ויודגש בהקשר זה, כי אין מחלוקת שקיים שילוט בכניסה לשמורה לפניו נאסר על המטיילים בה לסטות מהשביל המסומן ואין גם מחלוקת כי התובעת ובעלה היו מודעים לכך.
כמפורט לעיל, לא הוכח כי בעלה של התובעת סטה מהמסלול על פי הוראה מפורשת של הפקח מטעם הנתבעת. בעלה של התובעת ובתם גם לא נפלו וחזרו למסלול בריאים ושלמים, למרבה המזל. כפי שפורט לעיל, התובעת ממילא לא פעלה בהתאם להוראה כלשהי אלא עקבה אחרי בעלה, מיוזמתה ועל פי שיקול דעתה.
סיכומם של דברים
כפי שפורט בהרחבה לעיל, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מוטלת על הנתבעת האחריות לתאונה שארעה לה ולנזקים שנגרמו לה. כמפורט לעיל, התובעת היא האחראית לפציעה הקשה והמצערת שנגרמה לה.
לפיכך, התביעה נדחית.
משנדחתה טענת התובעת לקיומה של אחריות מצד הנתבעת, לא מצאתי מקום לדון בנזק שלנגרם לתובעת והיקף הפיצויים המגיע לה לטענתה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"א, 01 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.