הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 41841-03-16

בפני
כבוד ה שופטת ליאת בנמלך

התובע

אליעזר שטרית

נגד

הנתבע
אשר טבול

פסק דין

1. בתביעה שלפניי עותר התובע לחייב את הנתבע להשיב לו חוב שהוא חב לו לטענתו, בסך של 389,000 ש"ח.
להלן אפרט את גרסאות הצדדים ביחס לנסיבות יצירת החוב ואת הראיות שהציגו.
2. התובע הוא אדם כבן 82 שנים, וכבד ראיה. לפי גרסת התובע, הוא התוודע לנתבע בבית הכנסת בו התפללו השניים בשכונת מגוריו, קרית מנחם בירושלים. לטענתו, הנתבע אשר הציג עצמו בפניו כבעלים ודירקטור של חברה העוסקת בבניית מבנים ( אשר אבני החושן בנייה בע"מ), הלווה ממנו מעת לעת סכומי כסף שונים, אותם הוציא מחסכונות כספי הפנסיה שלו, והשיב לו את הסכומים בתוספת עמלה ( לגרסתו עמלה נמוכה כנגד הפסד התשואה בתכנית החיסכון). לגרסת התובע בראשית שנת 2013 פנה אליו הנתבע וסיפר לו כי הוא מגייס כספים עבור פרוייקט בניה של עמותה ששמה " מוסדות משכנות יעקב בית וגן ירושלים" (להלן: העמותה). לטענת התובע הנתבע נתן לו את מילתו שהסכומים אותם ילווה יושבו לידיו, ועוד הבהיר כי העמותה נתנה בידיו המחאות " פתוחות" והוא ימסור לו אותן כבטוחה להחזר ההלוואה. לטענת התובע הנתבע שכנע אותו להלוות סכומי כסף גדולים " במתק שפתיים" ובמסע שכנועים, ולבסוף נתן הסכמתו ונתן לנתבע, במספר תאריכים מינואר 2013 ועד פברואר 2014, סכום מצטבר של למעלה מ-350,000 ש"ח ( על הסכום אעמוד להלן), וכנגד קיבל כבטוחה אחת-עשרה המחאות של העמותה הנחזות כחתומות על ידה וללא שם מוטב ( תוך שהנתבע אמר לו כי הוא יכול לכתוב עליהן את שמו), בסכום כולל של 389,000 ש"ח. התובע טוען כי בשלב מסוים היה זקוק לכסף ופנה לנתבע בבקשה שידאג להשבת סכום ההלוואה. לטענתו של התובע הנתבע הודיעו כי הסכומים יושבו בתוך כמה ימים וכי הוא ערב לכך. משלא הושבו הסכומים, והגם שהנתבע ביקש ממנו להימנע מכך, כתב התובע את שמו כמוטב על אחת ההמחאות והפקיד אותה, אך ההמחאה לא כובדה לאחר שנמסר לתובע מן הבנק כי חסרה חתימה של מורשה חתימה מטעם העמותה. התובע פנה בעניין זה לנתבע, אך לטענתו חרף הבטחתו כי הסכום יושב בהקדם, זה לא הושב עד היום.
מכאן התביעה דנן בה מבקש התובע להורות לנתבע לשלם לו את הסכום המצטבר הנקוב בהמחאות שנמסרו לו על ידי הנתבע, כאמור סך של 389,000 ש"ח.
3. בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את הטענות נגדו. לטענתו עסקת ההלוואה נקשרה בין התובע לעמותה, והוא אינו צד לה, ועל כן, כך נטען, יש לדחות את התביעה בשל היעדר יריבות. הנתבע טען כי הוא מכר של " בעלי העמותה", מר דוד ברדה ( להלן: ברדה), והוא קישר בינו לבין התובע, בהדגישו כי לא הפיק כל טובת הנאה כתוצאה מההיכרות שערך ביניהם. הנתבע הוסיף כי בעבר הוא אכן לווה אישית כספים מן התובע אך השיב לו את הסכומים שלווה בתוספת עמלה של 10%. הנתבע הוסיף כי הוא לא היה זקוק להלוואה הנטענת, שכן הוא קבלן ביצוע בלבד, כי החתימה המופיעה על ההמחאה שהציג התובע אינה חתימתו, וכי התובע סיפר לו כי הוא עוסק בפדיון שיקים ובהלוואות בריבית. בתצהיר העדות הראשית שהגיש הנתבע הוסיף הוא וטען כי על ההלוואה הנטענת חל חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: חוק הלוואות חוץ בנקאיות) [אשר שמו שונה לחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 - ל.ב], ועל כן בהיעדר מסמך בכתב המסדיר את ההלוואה, דין התביעה להידחות. עוד נטען בתצהיר כי מדובר בקנוניה שנרקמה בין ברדה לתובע, על מנת לחלץ את העמותה מהחזר ההלוואה שנטלה היא מן התובע. כן חזר הנתבע על גרסתו כי הוא היה " צינור" בלבד להעברת הכספים לעמותה, ולטענתו כנגד כל סכום שהלווה התובע לעמותה העביר הוא לתובע המחאה כבטוחה, בגובה ההלוואה ובתוספת של 10% עמלה. לאמור אוסיף כי הנתבע נחקר על ידי בדיון קדם משפט שנערך ביום 21.1.2019, ובאותו מעמד העלה גרסה לפיה ברדה ביקש ממנו לנכות שיקים של העמותה ובמסגרת זו נמסרו השיקים לתובע על ידו.
הראיות שהגישו הצדדים והעדים מטעמם
4. לתמיכה בגרסתו הגיש התובע את הראיות הבאות:
א. תצהיר מטעם התובע בו פורטה גרסתו, עליה עמדתי לעיל.
התובע נחקר על תצהירו. בחקירתו שב התובע על עיקרי גרסתו. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע התרשמתי כי הוא אכן רחש לנתבע אמון, וכי מסר לו סכומי כסף על סמך הבטחתו כי הסכומים יושבו לו במלואם. בעדותו חזר הוא שוב ושוב על האמירה כי הנתבע אמר לו " אני לא ארמה אותך, אתה כמו אבא שלי ולא ארמה אותך" (עמוד 36 שורה 12 לפרוטוקול). יצוין בהקשר זה כי כאמור לעיל התובע אדם מבוגר, כבן 82 שנים, וכי חלק מן השאלות התקשה הוא להבין, ועל כן התקשה ליתן להן תשובות ברורות, אולם על הגרסה לפיה העביר סכומי כסף לידי הנתבע על יסוד הבטחות הנתבע ואמונו בו, וכי הסתמך על כך שהנתבע ידאג להשבת הסכום לידיו, אך הסכום לא הושב לו, חזר הוא באופן ברור, ומצאתי לתת בה אמון.
ב. תצהיר מטעם ברדה - ברדה נזכר לראשונה בכתב ההגנה, בו נטען כי הנתבע קישר בין התובע לברדה, וכן נזכר הוא בתצהירו של הנתבע בו נטען כי התביעה היא קנוניה בין התובע לברדה.
בתצהירו הצהיר ברדה כי מטרת העמותה היתה הפעלת מוסדות חינוך לילדים ולנוער, וכי הוא היה שכיר בעמותה - מנהל חינוכי, ואיש קשר של העמותה ( ולא " בעליה" כטענת הנתבע). ברדה הוסיף בתצהירו כי הנתבע עבד בעבודות שיפוצים בכיתות לימוד של העמותה, וכי להבטחת התמורה בגין השיפוצים מסר הוא לו המחאות של העמותה, בהן אמור היה ברדה להחזיק עד לתשלום התמורה במזומן, אולם, כך הוסיף וטען, כאשר התמורה שולמה לבסוף במזומן ההמחאות לא הושבו. ברדה הוסיף כי השיקים שצורפו לכתב התביעה לא נמסרו לנתבע מן העמותה וכנראה נגנבו על ידו, תוך זיוף החתימות, ומכל מקום מורשי החתימה בהתאם להחלטת העמותה לא מופיעים על ההמחאות. כן הצהיר ברדה כי מעולם לא פגש את התובע ולא נטל ממנו הלוואה, ולפי ידיעתו גם העמותה לא נטלה ממנו הלוואה, והאמור בתצהירו של הנתבע כאילו קישר בין התובע לבינו אינו אמת. בחקירתו על תצהירו הוסיף ברדה כי העמותה היום אינה פעילה, ונסגרה לפני כחמש-שש שנים. לעניין מסירת ההמחאות לנתבע העיד ברדה כי הנתבע קרוב משפחה שלו, ולכן פנה אליו לביצוע שיפוצים בכיתות של העמותה בזול, ועוד העיד כי נתן לו כפיקדון המחאות של העמותה - וזאת על דעת העמותה - וכי שילם לו את תמורת השיפוצים בסך של כ-70,000-80,000 ש"ח במזומן. ברדה העיד כי למרות שהשיפוץ נעשה עבור העמותה התשלום לנתבע נעשה מכיסו האישי והוא אף נטל הלוואות אישיות לשם כך, והוסיף כי סכום זה וסכומים נוספים לא הושבו לו על ידי העמותה עד שנאלץ להגיע להליך של פשיטת רגל. כן העיד ברדה כי השיקים של העמותה היו מוחזקים במשרד העמותה עם חותמת העמותה, אך ללא חתימות, וביחס להמחאות שצורפו לכתב התביעה העיד כי אינו מזהה את החתימות עליהן. כן העיד ברדה כי העמותה לא נטלה הלוואות מאנשים פרטיים אלא רק מן הבנק. ברדה הוסיף כי למיטב זכרונו אחת מן ההמחאות שמסר לנתבע כבטוחה, המחאה מיום 15.1.2013 על סך של 29,000 ש"ח, היא אחת מן ההמחאות שצורפו לכתב התביעה, אותן מסר הנתבע לתובע.
ג. זימון חברי עמותה לעדות - התובע זימן לדיון שישה עדים אשר בהתאם לבירור שערך היו חברי עמותה. לדיון ההוכחות אשר נערך ביום 16.1.2020 התייצבו שלושה מתוך אותם עדים. האחד, מר משה הלוי, העיד כי כלל לא היה ער לכך שהוא רשום כחבר בעמותה, וממילא לא ידע להעיד ביחס למחלוקות; השני מר יהושע עדס, העיד שהיה ממייסדי העמותה, אך לא היה לו כל קשר לניהול הכספי שלה, ועל כן לא היה גם בעדותו כדי להועיל לענייננו. העד השלישי, מר מאיר מכלוף ועקנין ( להלן: ועקנין), העיד כי אכן היה חבר עמותה ומעדותו וכן מהנספח שצורף לתצהירו של ברדה עלה כי הוא היה מורשה חתימה של העמותה. עד זה העיד כי העמותה נטלה הלוואה מן הבנק, וכי מעולם לא שמע על הלוואה שניטלה מגורם פרטי בכלל ומן התובע בפרט. בהתייחס להמחאות שצורפו לכתב התביעה, עליו מופיעות חתימות הנחזות כחתימתו, השיב העד כי מדובר בחתימות מזויפות ( עמוד 18 לפרוטוקול).
ד. עוד הגיש התובע תעודת עובד ציבור של רשות האכיפה והגבייה, בה מפורטים תיקי ההוצאה לפועל בעניינו של הנתבע. מהתע"צ עולה כי פתוחים כנגד הנתבע עשרה תיקי הוצאה לפועל וחובותיו המצטברים הם בסך של כ-630,000 ש"ח.
5. הנתבע הגיש תצהיר מטעמו, אליו צירף העתקים של מספר המחאות.
אולם הנתבע לא התייצב להיחקר על תצהירו. להתנהלותו הדיונית של הנתבע, ולנפקות של כך שהנתבע לא נחקר על תצהירו, אתייחס כעת.
התנהלותו הדיונית של הנתבע והמשמעות של אי התייצבותו להיחקר על תצהירו
6. יש לייחד בענייננו מספר מילים להתנהלותו של הנתבע במסגרת ההליך, התנהלות אשר הובילה לעיכוב בירורו.
בראשיתו של ההליך, ומשלא הוגש כתב הגנה בידי הנתבע, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ( פסק דין מיום 9.5.2016). לאחר שהנתבע נטל ייצוג עתר הוא לביטול פסק הדין, וזה אכן בוטל ( החלטה מיום 18.9.2016). לאחר חלופי ייצוג הוגש כתב הגנה בידי הנתבע. בדיון קדם משפט שהתקיים ביום 27.3.2018, בו הוחלף הייצוג שוב, ביקש בא-כוח הנתבע כי יותר לו לתקן את כתב ההגנה. חרף התנגדות התובע קבע בית המשפט ( כב' השופטת י' ייטב) כי הנתבע רשאי להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה וכן הורה על השלמת ההליכים המקדמיים ועל הגשת תצהירים. בפועל לא הוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה, וההליכים המקדמיים לא הושלמו במועדם, ומטעם זה ביקש התובע להורות על מחיקה של כתב ההגנה. באותו שלב הועבר ההליך, שהתנהל בפני מותב אחר, לטיפולי. בדיון קדם משפט שנערך לפניי ביום 19.12.2018 התייצב הנתבע ללא ייצוג, לאחר שבא-כוחו השתחרר מייצוגו, וביקש שתינתן לו שהות ליטול ייצוג חדש. בנסיבות העניין ניתנה ארכה להשלמת ההליכים המקדמיים, תוך חיוב הנתבע בהוצאות ( ראו החלטתי מאותו היום). הנתבע אכן נטל ייצוג ( עו"ד שמעון פרנקו), ובדיון נוסף שנערך לפניי ביום 21.1.2019, שבתי והוריתי על השלמת ההליכים המקדמיים ועל הגשת תצהירים, ולאחר דיון נוסף נקבע דיון הוכחות ליום 16.1.2020.
בפתח דיון ההוכחות מיום 16.1.2020 הודיע בא-כוח הנתבע כי הנתבע הודיע לו בערב היום הקודם כי הוא חולה בשפעת ולכן לא יתייצב לדיון ( ובמהלך הדיון הוסיף כי הנתבע מופנה לחדר מיון). בנסיבות העניין - וחרף ההודעה המאוחרת, אשר לא גובתה באסמכתאות באותו מעמד - נחקרו באותו המועד שלושת חברי העמותה שהתייצבו, על מנת שלא יידרשו להגיע לדיון נוסף, ושמיעת יתר העדים נדחתה ליום 23.4.2020. דיון זה לא התקיים בשל מצב החירום שחל באותה עת בשל התפשטות נגיף הקורונה, ובתום מצב החירום נקבע דיון תחתיו ליום 25.5.2020. גם בפתח דיון זה הודיע ב"כ הנתבע כי הנתבע לא התייצב, באשר לפי הנטען הוא לא חש בטוב והופנה לבדיקת קורונה. האישורים הרפואיים שהוצגו באותו מעמד היו חלקיים ובלתי מספקים, אולם בסופו של יום החלטתי כי באותו מועד יישמעו עדי התובע, וכי תינתן לנתבע הזדמנות נוספת להתייצב להיחקר על תצהירו, ודיון נוסף נקבע ליום 8.6.2020 ( ואפנה להחלטות מאותו היום). כן נקבע כי הנתבע יגיש לתיק בית המשפט את תוצאות בדיקת הקורונה, עד ליום 1.6.2020. ואולם הנתבע לא הגיש את תוצאות בדיקת הקורונה, וביום 7.6.2020, יום קודם למועד הדיון הנוסף שנקבע, הודיע כי התקבלו בידיו תוצאות הבדיקה ואלו היו שליליות, אך מששוב הוא אינו חש בטוב ניתנה לו שוב הפניה לבדיקת קורונה, ומטעם זה " הוצע" לדחות את מועד הדיון. בהחלטה מאותו היום דחיתי את " המוצע" וקבעתי שהדיון יתקיים במועד שנקבע, מהטעמים שפורטו באותה החלטה, ובצייני, בין היתר, כי ההודעה-בקשה אינה נתמכת בתיעוד רפואי הולם. חרף האמור בהחלטתי בחר הנתבע שלא להתייצב לדיון מיום 8.6.2020, ובאותו מעמד ניתנה על ידי החלטה כדלקמן:
"הנתבע לא התייצב לדיון, אשר נקבע לשמיעת עדותו ולסיכומי הצדדים בעל פה.

אפנה לשתי ההחלטות אשר ניתנו על ידי בדיון הקודם, 25/05/2020, וכן להחלטתי מאתמול 07/06/2020.

ראוי להדגיש לעניין זה כי נוכח שתי הדחיות הקודמות של דיוני ההוכחות, ובשים לב לכך שזו הפעם השלישית בה מגיע התובע לדיון הוכחות, הנטל המוטל על הנתבע להוכיח כי קמה הצדקה לדחייה נוספת של הדיון, גבוה יותר מזה שנדרש ממנו בשלבים קודמים של ההליך. כן אציין, כי הנתבע לא הגיש כל השלמה או תיעוד נוסף בהמשך להחלטה מאתמול, אשר נצפתה על ידי בא כוחו בשעה 16:23.

אוסיף ואדגיש כי ההליך הוגש בשנת 2016, וכי התובע שהוא כיום כבן 82 שנים, זכאי לכך שההליך שהגיש יסתיים ויוכרע, ולהשלמת התמונה, אפנה גם להחלטה שניתנה על ידי בדיון מיום 19/12/2018.

עוד אוסיף כי מעבר לעניינו האישי של התובע הקונקרטי, הרי יש לזכור כי הזמן השיפוטי הוא משאב מוגבל השייך לציבור כולו (ראו: רע"א 6905/11, גולדנברג נ' רובנר, פסקה 20 (31/12/12)).

בענייננו, גילה בית המשפט פעמיים אורך רוח, למרות ספקות שעלו, וזו ישיבת ההוכחות השלישית אשר נקבעה בהליך זה, אשר ניתן וצריך היה לסיימו בישיבת הוכחות אחת.

מטעמים אלו, המצטרפים לטעמי החלטתי מאתמול, איני מוצאת לשנות מהחלטתי מאתמול, 07/06/2020, על כל המשתמע מכך, ובדיון היום יישמעו סיכומי הצדדים בעל פה".

בעקבות החלטה זו הודיע בא-כוח הנתבע תחילה כי הוא מבקש להשתחרר מייצוג, אך לבסוף חזר בו מכך, ובדיון נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה. ההליך הסתיים אפוא מבלי שהנתבע נחקר על תצהירו.
7. מהי המשמעות הראייתית של אי חקירת הנתבע על תצהירו?
חובת התייצבותו של מצהיר להיחקר בחקירה נגדית בבית המשפט מבוססת על הוראות סעיף 17 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) ועל הוראת תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
סעיף 17 לפקודת הראיות קובע כי:
"הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה".

תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כך:
"(א) מצהיר בהליך עיקרי או בעל דין שמסר תצהיר בהליך ביניים, יתייצב לחקירה ביום הדיון, אלא אם כן הודיע בעל הדין שכנגד בהודעה בכתב לבית המשפט ולכל בעלי הדין, שהוא מוותר על חקירתו של המצהיר.

(ב) רצה בעל דין לחקור חקירה שכנגד מצהיר שאיננו בעל דין בהליך ביניים, יודיע על כך לבעל הדין שהגיש את התצהיר וידרוש את התייצבותו של המצהיר לשם חקירה שכנגד בשעת הדיון; ההודעה תומצא בעוד מועד כדי ליתן למצהיר שהות מספקת להתכונן ולנסוע למקום המשפט.

(ג) לא התייצב המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש תצהירו ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית המשפט או הרשם".

בהתאם להוראה זו, כפי שהתפרשה בפסיקה, כאשר תצהיר משמש תחליף לחקירה ראשית של עד בהליך עיקרי, והמצהיר אינו מתייצב להיחקר על תצהירו, תצהירו אינו משמש ראיה בהליך. הפסיקה עמדה בהקשר זה על כך שתצהיר עדות ראשית בהליך העיקרי " נועד להוכיח עובדות מטריאליות לתביעה או להגנה, ואשר בלא העמדת המצהיר למבחן החקירה הנגדית, יתקשה בית המשפט בקביעת ממצאי עובדה" (ראו: ע"א 8493/06  עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ''ד סד(2) 256 (2010)). אכן, זכות החקירה הנגדית היא זכות בסיסית ויסודית הנדרשת לקיום הליך שיפוטי תקין, והיא אף מתיישבת עם עקרונות תום הלב והסבירות, ועם ציפיותיו הדיוניות המוצדקות של הצד שכנגד ( ראו ת.א. 40363-02-17 (שלום פתח-תקווה) אוניברסיטת בר אילן נ' נאנאוניקס אימג'ינג בע"מ (24.12.2019), והאסמכתאות המובאות שם).
פועל יוצא של האמור לעיל, הוא כי תצהירו של הנתבע ( על נספחיו) אינו מהווה ראיה בהליך זה ( ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1211-1212 ( מהדורה שתיים-עשרה, 2015). כן ראו ת.א. 1665/98 (מחוזי ירושלים) בביוף נ' מימוש פרוייקטים ( ס.ד. פתוח וייזום) בע"מ, פסקה 11 (2.8.2002) אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומיו). עוד אציין כי ב"כ הנתבע לא חלק בסיכומיו על טענות התובע לפיה משנמנע הנתבע מלהתייצב לחקירה על תצהירו, תצהירו אינו משמש ראיה בהליך זה, והוא עצמו ציין בסיכומיו " אי אפשר היום להתבסס על תצהירו של הנתבע" (עמוד 53 לפרוטוקול).
סיכום התמונה הראייתית והמסקנות העולות ממנה
8. הנה כי כן, הראיות המרכזיות אשר הציג לפניי התובע הן עדותו של התובע והנספחים שצורפו לתצהירו, וכן עדותם של ברדה וועקנין; ואילו תצהירו של הנתבע אינו בבחינת ראיה בהליך דנן, ומשלא הוגשה על ידו כל ראיה אחרת, לא הניח הוא למעשה תשתית ראייתית נגדית לזו של התובע.
השאלה היא אפוא - האם בראיות שהציג התובע יש כדי להרים את הנטל להוכחת תביעתו?
לטעמי יש להשיב בחיוב לשאלה זו.
גרסתו של התובע היא כמתואר כי הנתבע שיכנע אותו להלוות כספים לעמותה, תוך שהתחייב כי הוא אחראי לכך שהסכומים יושבו לידיו. התובע מסר את סכומי הכסף שיועדו לעמותה לידי הנתבע, והנתבע מסר לידיו המחאות של העמותה כבטוחה להשבת הסכומים, אך הכספים לא הושבו לידיו והמחאה שהופקדה לא כובדה בידי הבנק. בגרסה שהציג התובע תומכת עדותו שלו - וכאמור התרשמתי כי התובע, שהוא איש מבוגר, אכן רחש לנתבע אמון ועל יסוד אמונו בו ובהבטחתו כי אלו יושבו לידיו מסר לו כספים - אשר אמורים היו להיות כספי הלוואה לעמותה, ובנוסף תומכים בה העתקי ההמחאות שצורפו לתצהירו.
כן הוצגו ראיות התומכות במסקנה, לה טען ב"כ התובע בסיכומיו, כי בפועל הנתבע לא העביר את סכומי הכסף שמסר לו התובע לידי העמותה. ברדה - שלפי טענת הנתבע דרכו נערך הקישור בין התובע לעמותה - העיד כי מעולם לא פגש את התובע, לא נטל ממנו הלוואה ולא ידע על הלוואה שניטלה ממנו, והוא וועקנין, שאף הוא העיד כי לא ידוע לו על הלוואה שניטלה מהתובע, העידו כי העמותה נטלה הלוואות מהבנק ולא מגורמים פרטיים. כן העיד ועקנין, שהוא עד ניטראלי, כי החתימות על ההמחאות שמסר הנתבע לתובע ( הנחזות כחתימותיו) אינן חתימות שלו.
משתצהירו של הנתבע אינו ראיה בהליך זה, אין לפניי למעשה גרסה עובדתית סותרת, וממילא לא הוכח כי הנתבע הפגיש בין הנתבע לבין ברדה ( אשר בעדותו הכחיש כאמור כל היכרות עם התובע ונטילת הלוואה ממנו), כי הנתבע העביר את סכומי הכסף שקיבל מאת התובע למי מטעם העמותה ולא העבירם לכיסו שלו או כי נרקמה קנוניה בין התובע לברדה, ולא הוכחו למעשה כל עובדה או נתון אחר אשר היה בהם כדי להוביל למסקנה כי גרסתו של התובע אינה נכונה.
בהקשר זה יש להוסיף כי פרט לתצהירו של הנתבע - אשר עליו כאמור לא נחקר לבסוף - לא הגיש הנתבע כל ראיות נוספות, ולא זימן לעדות עד כלשהו אחר אשר תומך בגרסה שהעלה. חסר זה בראיות הנתבע ואי זימון עדים התומכים בגרסתו, בולט על רקע הגרסה שהעלה הנתבע. כאמור, גרסתו של הנתבע היתה כי הוא שימש כ"צינור" בין התובע לעמותה, כי לא קיבל כספים לכיסו, וכי הוא מסר לתובע המחאות של העמותה בכובעו זה. מצופה היה אם כן כי הנתבע יזמן לעדות ולוּ אדם אחד מטעם העמותה אשר יכול לתמוך בגרסתו לעניין מתן הלוואה לעמותה, מאן דהוא אשר קיבל ממנו את הכסף לידיו או אשר היה מודע לאותה הלוואה עבור העמותה או מסר לידי הנתבע המחאות של העמותה על מנת שיעבירן לתובע, ויכול להעיד כי הכסף הועבר לעמותה בפועל ומה עלה בגורל ההלוואה. חסר זה מתחדד על רקע העובדה שבדיון המסכם מיום 17.6.2019 הודיע הנתבע כי הוא מבקש לזמן שני עדים נוספים, ובהחלטה מאותו היום התאפשר לו להגיש בקשה בעניין. אולם הנתבע בחר שלא להגיש כל בקשה לזימון עדים נוספים. לשאלת בית המשפט במסגרת הסיכומים בעל-פה ביחס להימנעות מהבאת עד השיב בא-כוח הנתבע: "אם היה שיתוף פעולה מצד הנתבע התמונה היתה אולי מתבהרת, גם ביחס לאותו מר ברדה" (עמוד 53 שורות 20-21 לפרוטוקול). לא היה אפוא בפי ב"כ הנתבע הסבר להימנעות הנתבע מהבאת עדים, והוא עצמו סבר כי התמונה לא התבהרה כיוון שהנתבע לא שיתף פעולה בהליך. בנסיבות אלו מובן כי ההימנעות של הנתבע מהבאת עדים אשר יכולים היו לתמוך בגרסתו שוקלת לחובתו.
כן מצאתי ליתן משקל להתנהלותו הדיונית של הנתבע. כפי תיארתי לעיל התנהלותו הדיונית של הנתבע הובילה לעיכובו של ההליך, ובסופו של יום הוא בחר שלא להיחקר על תצהירו. הימנעות זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות של בעל דין המאמין בגרסתו ומבקש להוכיחה בבית המשפט ( ויוזכר כי לאחר שהנתבע לא התייצב לדיון מיום 25.5.2020, וחרף הקושי בהתנהלותו, מצאתי ליתן לו אפשרות נוספת להתייצב ולהיחקר על תצהירו ( ראו החלטתי מאותו היום), אך הוא בחר שלא להתייצב לדיון, על כל המשתמע מכך). קשה להשתחרר על כן מהרושם כי הנתבע ביקש לחמוק מלהיחקר על תצהירו, והדבר אומר דרשני.
9. אוסיף ואציין כי אמנם קיימים סימני שאלה מסוימים בקשר עם גרסת התובע ( שוני מסוים בין כתב התביעה לתצהיר ותהיה בקשר לאי פנייתו לעמותה) וכן ביחס לגרסתו של ברדה ( אשר העיד כי הנתבע ביצע עבודות שיפוצים עבור העמותה אך הוא שילם לו תמורה במזומן מכיסו האישי, לצד המחאות של העמותה שנמסרו לו זמנית).
לוּ היה הנתבע מתייצב לחקירתו על תצהירו בהזדמנויות אשר ניתנו לו ולוּ היה מזמין עדים רלבנטיים ומציג ראיות התומכות בגרסתו, ייתכן וסימני שאלה אלו היו מתבהרים. ואולם, משלא הציג הנתבע כל ראיה התומכת בגרסתו, ולפניי ראיות התובע בלבד, איני סבורה כי באותם סימני שאלה המתעוררים, אשר כאמור לא נעלמו מעיני, יש כדי להטות את הכף, ולהוביל למסקנה כי התובע לא הוכיח תביעתו, במאזן ההסתברויות ( וזאת אף מבלי להכריע במחלוקת בין הצדדים האם יש לראות בגרסתו של הנתבע כגרסה של הודאה והדחה, המעבירה את הנטל אל כתפיו, כטענת ב"כ התובע).
הנה כי כן, במאזן ההסתברויות הראיות שהונחו לפניי מתיישבות יותר עם המסקנה כי התובע נתן לנתבע סכומי כסף - אשר אמורים היו לעבור לעמותה כהלוואה - על יסוד ההבטחה כי הסכומים יושבו לידיו, אך סכומים אלו לא נמסרו לעמותה בידי הנתבע ולא הושבו לידי התובע, ועל כן דין התביעה להתקבל.
10. עוד יש להתייחס בענייננו לסכום התביעה. התובע העמיד את תביעתו על סך של 389,000 ש"ח, הוא הסכום המצטבר של ההמחאות שמסר הנתבע לתובע, ובכתב התביעה נטען כי סכום זה שווה לסכום ההלוואה. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע על ידי בית המשפט ביחס לסכום אותו הלווה בפועל ולתועלת אותה ביקש להשיג מן ההלוואה. מתשובות התובע בעניין זה עולה כי הנתבע התחייב לתובע כי יפיק רווח מסוים בגין ההלוואה, וכלשונו " עמלה קטנה" (עמוד 40 שורה 4 לפרוטוקול); כי הסכום שהתובע הוציא מכיסו בפועל היה "350 אלף או משהו כזה" (עמוד 40 שורה 15 לפרוטוקול); וכי הרווח שהיה התובע אמור להשיג מגולם בהמחאות שנמסרו לו (" זה מה שכתוב בשיק אני אקבל", עמוד 40 שורה 12 לפרוטוקול). שקלתי האם בשים לב לאמור, ותוך מתן משקל גם לאי הדיוק ביחס לסכום ההלוואה, יש לקבוע כי על הנתבע להשיב לתובע סך של 350,000 ש"ח בלבד. אולם לאחר ששקלתי בדבר סבורה אני כי גם אם הסכום המצטבר הנקוב בהמחאות מגלם גם את הרווח אותו אמור היה התובע לקבל בהתאם להתחייבות הנתבע, ומשהסכום אותו התחייב הנתבע להשיב נתמך בסכומים המופיעים בהמחאות, הרי שיש להורות כי הנתבע ישיב לתובע את מלוא הסכום לו התחייב ( גם הקרן וגם שיעור הרווח), ועל כן סכום החוב שעל הנתבע להשיב לתובע הוא בסכום המצטבר של ההמחאות שמסר לידיו, דהיינו סך של 389,000 ש"ח. יחד עם זאת, משנפסק לטובת התובע " סכום העמלה" שסוכמה, איני מוצאת להוסיף ולפסוק הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההלוואה ועד למועד מתן פסק הדין ( כמבוקשו של ב"כ התובע בסיכומיו).
11. במאמר מוסגר אציין כי הנתבע העלה בתצהירו טענה כי דין התביעה להדחות בהתאם לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, בהיעדר מסמך בכתב. אולם טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ( למרות שהנתבע ביקש לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף טענה זו, ולבסוף בחר שלא לעשות כן, ראו פרוטוקול דיון מיום 27.3.2018, וראו והשוו: רע"א 1261/13 טולדנו נ' החבובות חנות צעצועים שלי בע"מ, פסקה ז' (24.4.2013)), ומכל מקום ב"כ הנתבע זנח כל טענה בעניין זה בסיכומיו, כך שממילא הוא עצמו לא עמד על הטענה בעניין.
12. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים התביעה מתקבלת, והנתבע מחויב לשלם לתובע סך של 389,000 ש"ח. בנותני משקל לנסיבות העניין בכללותן, ובתוך כך למספר הדיונים שהתקיימו, יישא הנתבע בהוצאות התובע ובשכר טרחת בא-כוחו בסכום כולל של 45,000 ש"ח.
היה והסכומים האמורים לא ישולמו בתוך 30 ימים ממועד פסק הדין, יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין.
13. בסיום סיכומיו עתר התובע לסעד של עיקול זמני על זכויות הנתבע בשני נכסי מקרקעין ( אשר פרטיהם פורטו במסגרת בקשה שהוגשה במסגרת ההליך), מכוח הוראת תקנה 363( ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם להוראה זו מוסמך בית המשפט ליתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין בעת מתן פסק-הדין, מבלי להתנות זאת בהפקדת התחייבות עצמית וערובה. תכליתה של הוראה זו היא למנוע הברחת נכסים בפרק הזמן העשוי לחלוף ממועד מתן פסק הדין ועד מועד פתיחת תיק הוצאה לפועל לביצועו של פסק-הדין ( ראו ע"א 890/05 משה נ' שרב השקעות בע"מ, פסקה 2 (25.12.2005)).
לאחר ששקלתי בדבר החלטתי להיעתר למבוקש.
בהתייחס לעקרון ההכבדה ולמאזן הנוחות ( אותם יש לבחון גם בבקשה למתן סעד זמני לאחר מתן פסק הדין, ראו ת.א. 1353/06 (מחוזי תל-אביב-יפו) ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ נ' צאיג, פסקה 11 (15.12.2011)) אציין כי מתעודת עובד הציבור שהגיש התובע עולה כי כנגד הנתבע פתוחים עשרה תיקי הוצאה לפועל, וכי חובו המצטבר הוא בסך של כ-630,000 ש"ח. עוד יצוין כי מן הבקשה לעיקול זמני שהוגשה במהלך ניהול ההליך עולה כי על אחד מנכסי המקרקעין הוטלו מספר עיקולים. כן נתתי משקל לכך שהתנהלותו של הנתבע בהליך זה מלמדת לכאורה על רצון לחמוק מתשלום החוב, ועוד אוסיף כי ב"כ הנתבע התנגד לבקשה לעיקול זמני בשפה רפה ולא העלה כל טענה לעניין מאזן הנוחות או עקרון ההכבדה ( אלא טען רק כי התביעה לא הוכחה).
ניתן אפוא צו עיקול זמני ברישום על זכויות הנתבע בנכס ברח' איסלנד 7 בירושלים - גוש 30436, חלקה 10, תת חלקה 8 ; וכן בנכס ברח' הר חומה B-4 בירושלים - גוש 29935, חלקה 3, 89, 90.
הערות מתאימות תרשמנה בהתאם לצו זה.

המזכירות תשלח לצדדים עותק של פסק הדין.

ניתן היום, ג' אב תש"פ, 24 יולי 2020, בהעדר הצדדים.