הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 4058-01-18

בפני
כבוד ה שופט אלעזר נחלון

תובע

דניאל סוסנוביק

נגד

נתבע

בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

בשם התובע:
התובע בעצמו

בשם הנתבע:
עו"ד יניב טיש; עו"ד גיל אפרתי

פסק דין

א. כללי
חשבונו של התובע – שהתנהל באחד מסניפי הנתבע (להלן: הבנק) – הוגבל על פי הוראות חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 (להלן: חוק שיקים ללא כיסוי). התובע נקט הליכים משפטיים נגד ההגבלה, אולם בסופו של יום טענותיו נדחו.
לקראת תום ההליכים הנזכרים, הגיש התובע נגד הבנק את התובענה שלפניי, על סך של 200,000 ₪, וזאת מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). לטענת התובע, במשך ימים ספורים שבהם הגבלת החשבון עוכבה מכוח סעדים זמניים שניתנו לו במסגרת ההליכים שנקט, פרסם לגביו הבנק לשון הרע, הן בכך שסירב לפרוע שני שיקים שהוצגו בחשבון והן בכך שהביא לפרסום דבר ההגבלה באתר בנק ישראל.
הבנק הסכים כי לשם ייעול הדיון לא תועלינה מצדו טענות במישור האחריות. לפיכך הדיון שלהלן יתמקד בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע מכוח החוק ובשאלת הוצאות המשפט.
ב. רקע עובדתי
התובע הוא עורך דין, המנהל חשבון בסניף כנפי נשרים של הבנק. ביום 12.1.17 הוגבל חשבונו של התובע מכוח הוראות חוק שיקים ללא כיסוי. התובע הגיש ערעור ועתר לגרוע שיקים מרשימת ה"שיקים שסורבו", כהגדרתו של מונח זה בחוק הנזכר. הערעור נדחה, והתובע אף חויב בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ (ראו עש"א (שלום י-ם) 36856-01-17 סוסנוביק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (22.5.2017), נספח 2 לכתב התביעה).
בפסק הדין נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים:
מדפי החשבון עולה כי [התובע] מנהל את חשבונו על הקצה העליון של מסגרת האשראי העומדת על סכום משמעותי של 46,000 ₪. משום כך, החשבון נכנס כמעט באופן שוטף וקבוע לחריגה ממסגרת האשראי, דבר שגרם לסירוב שיקים על ידי הבנק.
אין לקבל את טענת [התובע] בדבר הסתמכות על הסכמה מכללא של [הבנק] לפירעון שיקים כשהחשבון נמצא בחריגה ממסגרת האשראי; שכן, עובדה היא שסורבו מספר שיקים על ידי [הבנק] לאורך חודשים רבים עד שהושלם מניין השיקים להגבלת החשבון; סירוב שיקים על ידי הבנק במשך חודשים עד להגבלת החשבון סותר את טענת [התובע] בדבר קיומה של הסכמה מכללא, והסתמכות שלו על הסכמה מסוג זה. גם אחרי הגבלת החשבון ו[הגשת] הערעור המשיכו להיות חריגות בחשבון [התובע] ושיקים נוספים סורבו על ידי [הבנק] (שם, פיסקה 8).
ובהמשך צוין:
בענייננו עולה כי חשבונו של [התובע] נמצא במצב כרוני של חריגה מתמדת ממסגרת אשראי גבוהה; אין מדובר בחריגה מקרית, בודדת שגרמה לתגובת שרשרת, אלא בחריגות רבות המעידות על התנהלות סיסטמטית של החשבון (שם, פיסקה 9).
בית משפט השלום קבע, אפוא, כי התובע חרג ממסגרת האשראי "כמעט באופן שוטף וקבוע", וכן דחה את טענתו בדבר הסכמה מכללא עם הבנק לפירעון שיקים חרף החריגות.
התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעור זה נדחה אף הוא, והתובע חויב בהוצאות משפט נוספות בסך של 5,000 ₪ (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 56361-05-17 סוסנוביק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (31.12.2017), נספח ג לכתב ההגנה). בפסק הדין אישר בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית משפט השלום, ובין היתר קבע כך:
מעיון בחומר שלפנינו עולה, כי הגבלת חשבונו של [התובע] נבעה מכך שחמישה עשר שיקים אשר משך סורבו, מסיבות שונות. בנסיבות אלה, גם אם היה ממש בטענות [התובע] ביחס לשיק כזה או אחר, לא שוכנענו כי קיימת עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, או כי קיימת עילה לביטול הבאת השיקים במניין השיקים שסורבו. בהקשר זה, לא נסתרה באופן כלשהו קביעתו של בית משפט קמא לפיה חשבונו של [התובע] היה נתון באופן שיגרתי במצב של חריגה ממסגרת האשראי, עובדה שהביאה לסירוב שיקים על ידי הבנק. גם אם היו מקרים בהם נמנע הבנק מלסרב שיק כזה או אחר, לא הוצגה תשתית המלמדת, ולו בקירוב, על קיומו של הסכם מכללא המטיל על הבנק חובה לפרוע כל שיק ושיק של [התובע]. לא למותר לציין כי סירוב 15 השיקים, כפי שמופיע בפסק דינו של בית משפט קמא, החל מיום 2.2.16 ועד בסמוך לאחר יום 22.3.17, היינו, פרק זמן של למעלה מ-13 חודשים.
בית המשפט המחוזי הותיר אפוא על כנה את המסקנה שהתובע חרג ממסגרת האשראי "באופן שיגרתי", ודחה את הטענה בדבר קיומו של הסכם שהטיל על הבנק חובה לכבד את השיקים שסורבו, תוך הדגשת העובדה שמדובר על 15 שיקים שסורבו, ולאורך תקופה של למעלה משנה.
התובע התמיד בעמדתו, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשה זו נדחתה ללא שנתבקשה תשובה, תוך שצוין כי עניינו של התובע אינו מצדיק דיון ב"גלגול שלישי" (ראו רע"א 388/18 סוסנוביק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (15.1.2018), נספח ד לכתב ההגנה).
לעניין התובענה שכאן חשוב לציין כי במהלך ההליכים שנקט התובע, ולבקשתו, עוכבה תחילתה של ההגבלה באופן זמני שלוש פעמים: במסגרת העיכוב הזמני הראשון, עוכבה תחילת ההגבלה עד לתום הערעור שהגיש התובע לבית משפט השלום (ראו החלטה מיום 16.1.17, נספח 1 לכתב התביעה). עיכוב זה בוטל מאליו עם מתן פסק הדין מיום 22.5.2017, אולם בעקבות הערעור הנוסף שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי, ולבקשתו, הוחלט ביום 26.5.17 על עיכוב זמני שני של תחילת ההגבלה, עד להכרעה באותו ערעור (ראו ההחלטה שצורפה כנספח 4 לכתב התביעה). גם העיכוב השני בוטל מאליו עם מתן פסק הדין בערעור הנוסף מיום 31.12.17, אולם ביום 1.1.18 ביקש התובע עיכוב הגבלה זמני שלישי למשך 15 יום, לצורך התארגנות. בית המשפט המחוזי אִפְשֵר לבנק להשיב לבקשה, וזה השיב כי הוא אינו מתנגד לה. בהתאם, ביום 3.1.18 נקבע כי ההגבלה תעוכב בשלישית, וזאת עד ליום 15.1.18 (ראו ההחלטה שסומנה כמוצג ת/1).
ג. התובענה וטענות הצדדים
התובע מבסס את התובענה על התנהלות ממוקדת של הבנק במשך שתי תקופות בנות ימים ספורים: התקופה הראשונה היא בת ארבעה ימים, מיום 28.5.17 ועד יום 1.6.17, וחלה במהלך עיכוב ההגבלה הזמני השני (היינו לאחר דחיית ערעור התובע בבית משפט השלום וטרם דחיית ערעורו בבית המשפט המחוזי); והתקופה השנייה היא בת יום אחד, 15.1.18, וחלה בתום עיכוב ההגבלה הזמני השלישי, לאחר דחיית הערעור בבית המשפט המחוזי (ראו גם את דברי התובע בעמוד 1 לפרוטוקול שורות 14-10).
בנוגע לתקופה הראשונה טוען התובע כי כבר ביום 28.5.17 הוא המציא לבאי כוח הבנק את החלטת העיכוב הזמני השני, אולם למרות זאת הפרסום בדבר הגבלת החשבון נותר באתר בנק ישראל עד ליום 1.6.17 (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן). התובע טוען עוד כי באותו יום סירב הבנק לכבד שיק שהוצג לפירעון בחשבון, וזאת מחמת ההגבלה שעוכבה ושלא כדין (נספח 7 לכתב התביעה המתוקן). לטענת התובע, התנהלות הבנק מעוררת קושי מיוחד על רקע חובותיו המוגברות כלפי לקוחותיו.
בנוגע ליום 15.1.18 טוען התובע כי עיכוב ההגבלה הזמני השלישי היה עד לאותו יום, היינו "עד ועד בכלל", אולם בפועל הבנק ביטל את העיכוב והחיל את ההגבלה בו ביום בלא להמתין ליום המחרת. כתוצאה מכך סירב הבנק לכבד שיק שהוצג בחשבון, והפרסום בדבר הגבלת החשבון הוקדם אף הוא ביום (ראו נספח 2 לבקשה מיום 18.1.18).
הבנק מצדו מעלה שורה של טענות.
לעניין עדכון העיכוב הזמני השני רק בחלוף ארבעה ימים טוען הבנק, בין היתר, כי התובע נמנע מלמסור את ההודעה לסניף שבו מתנהל חשבונו, או למנהל הסניף שעמו היה לו קשר ישיר באמצעות מסרוני "ווטסאפ", והתעקש למסרה לבאי כוח הבנק. הבנק מוסיף וטוען כי באי כוחו עדכנו אותו בפרק זמן סביר בנסיבות העניין, בייחוד נוכח העובדה שבמהלך אותם ימים חל חג השבועות, כך שההודעה נמסרה בחלוף יום עבודה אחד או שניים.
הבנק מוסיף וטוען כי השיהוי בעדכון העיכוב הזמני השני לא פגע כלל בתובע: השיק שסורב ביום 1.6.17 כובד בו ביום, וזאת לפנים משורת הדין וחרף העדר יתרה מספקת בחשבון; והפרסום באתר בנק ישראל לא כלל את שם התובע אלא רק את מספר החשבון, ובכל מקרה גם אילולא הפרסום היה מצוין באתר שהחשבון "מעוכב הגבלה".
לעניין ביטול העיכוב הזמני השלישי כבר ביום 15.1.18 טוען הבנק כי ההחלטה קבעה שההגבלה תעוכב "עד ליום 15.1.18" וסביר לפרשה באופן שהעיכוב אמור היה לפקוע באותו יום ("עד ולא עד בכלל"); כי השיק שהוצג בחשבון באותו יום היה מסורב בכל מקרה בהעדר יתרת מספקת; וכי הפרסום באתר בנק ישראל לא כלל את שם התובע ובא במקום פרסום לפיו החשבון "מעוכב הגבלה", כאמור.
ככלל טוען הבנק כי התובע מתנהל בחשבון באופן לקוי מזה תקופה ארוכה, הן טרם הגבלת החשבון (כפי שנקבע בפסקי הדין בערעוריו) והן לאחריה, שכן גם נכון למועד הסיכומים מוצגות בחשבון באופן שיטתי הוראות חיוב בלא שקיימת יתרה מספקת לכיבודן. הבנק טוען כי בנסיבות אלה, הפרסומים מושא התובענה לא גרמו לתובע פגיעה גדולה יותר מזו שממילא נגרמה ונגרמת לו בשל התנהלותו. בהקשר זה טוען הבנק כי התובע נמנע מלהעיד את המוטב של השיקים מושא התובענה, וכי מחדל זה פועל לחובתו ומביא למסקנה שהפגיעה בשם התובע אצל אותו מוטב לא נבעה דווקא מסירוב השיק מיום 15.1.18.
בהתייחסותו לטענות הבנק מסביר התובע, בין היתר, כי נמנע מלעדכן את סניף הבנק ישירות בדבר עיכוב ההגבלה הזמני השני בשל הוראת כלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986, האוסר על עורך דין לפנות לצד שכנגד שלא באמצעות בא כוחו.
התובע מציין עוד כי גם אם בסופו של דבר השיק שהוצג ביום 1.6.17 כובד, הרי שסירובו הראשוני היה עלול להגיע לידיעת אחרים ודי בכך כדי להצדיק לפסוק לו פיצוי.
לעניין הפרסום באתר בנק ישראל טוען התובע כי גם פרסום של מספר החשבון בלבד מאפשר את זיהויו, ולעניין הימנעותו מלזמן לעדות את המוטב של השיקים מושא התובענה הוא טוען כי "זה איש גדול.... זה לא מישהו שאני יכול להביא אותו לדיון בירושלים וכאב לי להביא אותו בגלל המשמעות מבחינת הזמן שלו" (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 11-8).
ד. ההליך והשתלשלותו
במסגרת קדם המשפט מיום 11.11.18 הסכים כאמור הבנק כי מבלי להודות בטענות התובע, ולצורך יעילות הדיון, לא תועלינה מצדו טענות במישור האחריות, והדיון יתקיים רק בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע, אם בכלל. הצדדים הסכימו גם על הגשת סיכומים כתובים בשאלות אלה. הסברה הייתה כי הסכמה זו תאפשר להכריע בהליך באופן תכליתי, ממוקד ובלא צורך בדיונים נוספים. בפועל, לא כך היה.
תחילה ביקש התובע לחזור בו מן ההסכמה בנוגע לאופן הטיעון בשאלת הפיצוי. הבנק התנגד, ונקבע קדם משפט נוסף ליום 24.12.18 על מנת לדון בעניין. במסגרת קדם משפט זה, ובהמלצת בית המשפט, לא עמד הבנק על התנגדותו, ולבקשת התובע אף נקבע, מעבר לבקשתו במקור, כי הוא יוכל להשמיע את עדותם של שלושה עדים: המוטב בשני השיקים מושא התובענה (שכאמור לבסוף נמנע התובע מזימונו); מנהל סניף הבנק שבו התנהל החשבון; וכן מנהל מחלקת הבנקאות הפרטית בסניף (ראו עמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-1).
במהלך קדם המשפט הנזכר, ועוד בטרם הושגה ההסכמה בעניין בקשת התובע לחזרה מן ההסכמה המקורית, עתר התובע לפסילת שופט. בקשה זו נדחתה, ובין היתר צוין כי "הבקשה הוגשה לאחר שהתובע התבקש לפרט מה הן ההפרות של ההסכמה הדיונית שייחס ל[בנק] בדבריו, ונראה היה כמי שהתקשה לעשות כן". עוד צוין כי התובע "נמנע מלנמק את בקשתו באופן כלשהו" (ראו עמודים 3-2 לפרוטוקול). יום למחרת שב והגיש התובע בקשה לפסילת שופט. בקשה זו התבססה בעיקרה על מספר החלטות דיוניות, שלטעמו של התובע לא קיבלו את עמדתו. אף בקשה זו נדחתה, בין היתר על יסוד ההלכה כי "אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות". צוין גם כי "ההחלטות שניתנו לאורך ההליך מדברות בעד עצמן, וסבורני כי עולה מהן התייחסות עניינית ומכבדת אל התובע ואל בקשותיו השונות". למעלה מן הדרוש אף ניתנה התייחסות לעיקרי הטענות שהעלה התובע כלפי אותן החלטות דיוניות (החלטה מיום 16.1.19).
בהמשך עתר התובע לעכב את ההליך עד להכרעה בערעור שהגיש על ההחלטה בבקשת הפסילה השנייה, אולם בקשתו זו נדחתה (ראו החלטה מיום 20.1.19). להשלמת התמונה יצוין כי ערעורו של התובע היה תלוי ועומד במשך מספר חודשים, אך לא נידון בשל אי הפקדת ערבון מצד התובע, עד שבסופו של דבר נדחה לבקשתו שלו (ראו ע"א 663/19 סוסנוביק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (17.6.2019), צורף להודעת התובע מיום 6.8.19).
לאחר ההחלטה מיום 20.1.19 המשיך ההליך להתנהל, ועדויות העדים שביקש התובע להעיד כמו גם הסיכומים אמורים היו להישמע ביום 4.2.19. אלא שיום לפני מועד זה עתר התובע לדחיית הדיון, בטענה כי ימים ספורים קודם לכן הוא עבר משרד ו"נארז הקלסר הרלבנטי בשגגה בקרטון לא קשור לעניין שלפנינו ולאחר חיפוש בקפידה רבה לא נמצא עד כה" (ראו בקשה מיום 3.2.19). הבקשה הגיעה לעיוני בבוקר הדיון יחד עם התנגדותו של הבנק לדחייה, ובנסיבות אלה נקבע כי היא תידון בדיון עצמו. טיעוני הצדדים נשמעו במשך זמן ממושך, ולאחר מכן הבקשה התקבלה "על מנת לדקדק באפשרותו של התובע להיערך לדיון באופן מיטבי", כלשון ההחלטה, תוך שהתובע חויב בהוצאות הבנק והעדים שכבר התייצבו (ראו החלטה מיום 4.2.19).
בסופו של דבר, ביום 10.2.19 התקיים הדיון בתובענה. בפתח הדיון ביקש התובע באופן מפתיע להעיד גם את בא כוח הבנק, וזאת הן בניגוד להסכמה הנזכרת מיום 24.12.18 (ראו עמוד 4 לפרוטוקול) והן בניגוד להסכמה מיום 4.2.19, בעת דחיית הדיון (ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורות 17-15). בקשתו זו של התובע נדחתה משורה של טעמים (ראו החלטה בעמוד 10 לפרוטוקול). לאחר מכן נשמעו עדויות מנהל הסניף ומנהל מחלקת הבנקאות הפרטית בסניף, וכן סיכומי הצדדים. כפי שכבר צוין, התובע נמנע מלזמן את המוטב בשיקים שסורבו.
עם דחיית הערעור הנזכר בפיסקה ‎17 לעיל, בשלה העת להכריע בתובענה.
ה. דיון והכרעה
בהתאם להסכמת הבנק, לא ייערך דיון בשאלת האחריות, והשאלות שתידונה הן גובה הפיצוי שייפסק לתובע והוצאות המשפט.
ה(1) השיקולים שיש לשקול בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע ללא שהוכח נזק קונקרטי
בית המשפט העליון כבר עמד על כך שהפיצוי בגין פרסום לשון הרע אמור להגשים שלוש תכליות: תכלית תרופתית – שנועדה להשיב את מצב הניזוק לקדמותו בטרם הפגיעה בשמו; תכלית חינוכית הרתעתית – שמטרתה קידום שיח השומר על שמם הטוב של מושאיו; ותכלית עונשית – שנועדה ליתן מענה למצבים שבהם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע (ראו: ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' עזור , פיסקה 59 (22.7.2015), ובאסמכתאות שם).
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לפסוק "פיצוי ללא הוכחת נזק". נקבע כי פיצוי מכוח סעיף זה נועד בעיקר לשם הגשמת התכלית ההרתעתית והתכלית העונשית. במקביל, ניתן לפסוק פיצויים תרופתיים לריפוי נזק לא ממוני שנגרם לתובע גם אם לא הוכח בראיות קונקרטיות, וזאת מכוח ההלכה לפיה "חזקה היא כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע" (שם, פיסקה 61). בפסיקה כזו על בית המשפט להתחשב בין היתר
במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום. עוד עליו להתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפרסום ( שם).
במקום אחר נקבע כי בפסיקת הפיצוי התרופתי יתחשב בית-המשפט, בין היתר,
בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים... (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510, 525 (2001)).
במקרה שכאן, התובענה מבוססת כאמור על פעולות שבוצעו מכוח הגבלת חשבון, שבפועל עוכבה זמנית באותו שלב: סירוב נטען של שני שיקים מחמת אותה הגבלה; ושני פרסומים באתר בנק ישראל – הראשון שפורסם במשך ארבעה או חמישה ימים, והשני שפורסם במשך יום אחד (שכן אין חולק שמיום המחרת חלה ההגבלה כדין למשך קרוב לשנה). אתייחס לפיצויים בגין פרסומים אלה בראי שלוש התכליות שפיצויים כאמור נועדו להגשים.
ה(2) פיצויים עונשיים או הרתעתיים
לטעמי, ממכלול הראיות לא עולה כי איזה מן הפרסומים נעשה מתוך כוונה לפגוע בתובע או אפילו מתוך אדישות לפגיעה בו, ועל כן המוקד במקרה שכאן אינו אמור להיות בפיצויים עונשיים או הרתעתיים. אנמק דבריי.
לעניין הפרסומים במהלך עיכוב ההגבלה הזמני השני, הרי שאין חולק כי הבנק עצמו לא ידע על העיכוב לפני יום 1.6.17, והוא עדכן את רישומיו בו ביום. ממילא, לא הוברר מה הטענה העומדת לתובע כלפי הבנק, שרק הוא נתבע, וברי כי התנהלות הבנק בעניין אינה משקפת כוונה לפגוע בתובע או אדישות לפגיעה בו.
למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם התנהלות באי כוח הבנק ביחס לפרסומים הנזכרים אינה משקפת כוונה או אדישות כאמור.
אמנם, בפנייתו לבאי הכוח מיום 28.5.17 (ראו נספח 6 לכתב התביעה) הביא התובע לידיעתם את ההחלטה בדבר העיכוב הזמני השני, אך הוא כלל לא ביקש מהם להמציא את ההחלטה לסניף הבנק עצמו. לא מן הנמנע שבאי כוח הבנק הניחו כי התובע, שלו היה קשר ישיר ושוטף עם הסניף ועם מנהלו כלקוח, פנה בעניין ישירות לסניף. מסקנה זו עולה עם האמור במכתב התובע לבנק מיום 1.6.17, שם ציין התובע כי בא כוח הבנק מסר לו שהיה עליו לפנות אל הסניף ישירות, וכן עם האמור שם לפיו סמוך לאחר שלבא כוח הבנק נודע כי הסניף לא קיבל את ההחלטה, הוא פעל על מנת לעדכן את הבנק בדבר העיכוב השני (ראו סעיף 7 למכתב שצורף כנספח 8 לכתב התביעה). יש גם לזכור כי פעמים רבות הליכים מן הסוג שנקט התובע מסתיימים לאחר הדיון בבית משפט השלום, בלא שמוגש ערעור נוסף, ועל כן אין זה מפתיע שהבנק ובאי כוחו לא היו מורגלים בהתנהלות בעניין עיכוב ההגבלה השני, שניתן לאחר דחיית ערעורו של התובע בבית משפט זה.
מעבר לאמור, יצוין כי התובע המציא את ההחלטה לבא כוח הבנק ביום ראשון, והעיכוב עודכן ביום חמישי של אותו שבוע, כאשר במהלך הימים שלישי ורביעי חל חג השבועות. מדובר אפוא בשיהוי בן יום או שני ימי עבודה. שיהוי זה כשלעצמו אינו יכול ללמד על כוונה לפגוע בתובע או על אדישות לפגיעה בו.
לעניין הפרסומים ביום 15.1.18, הוא היום האחרון של עיכוב ההגבלה הזמני השלישי, הרי שגם ההתנהלות בעניינם אינה מלמדת על כוונה לפגוע בתובע או על אדישות לפגיעה בו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת התובע לעכב את ההגבלה באופן זמני לצורך התארגנות, והורה כי ההגבלה תעוכב "עד ליום 15.1.18". הפירוש שלפיו העיכוב יסתיים באותו יום – בבחינת "עד ולא עד בכלל" - אינו בלתי סביר, גם אם הוא שגוי משפטית (כטענת התובע, שאינה שנויה במחלוקת נוכח ההסכמה בנוגע לשאלת האחריות).
לא למותר לציין כי התובע טען לכוונות זדון של אנשי הסניף כלפיו, אולם מעדויות מנהל הסניף ומנהל המחלקה עלה כי מי שקבע את תחילת ההגבלה כלל לא היו אנשי הסניף, אלא אנשי מחלקת התפעול של הבנק, שאליהם העביר הסניף את ההחלטה בדבר העיכוב הזמני השלישי (ראו עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-24 ועמוד 12 שורה 30 עד עמוד 13 שורה 3). לא נטען כי לתובע יש היכרות עם מי מאנשי מחלקה זו, וממילא קשה לייחס להם כוונות זדון כלפיו.
הנה כי כן, עובדות הליבה שבבסיס הפרסומים מושא התובענה אינן מלמדות על כוונה של הבנק או מי הקשור בו לפגוע בתובע, או על אדישות לפגיעה בו.
אם בכך לא די, עובדות נוספות שהוכחו מלמדות לטעמי כי ההיפך הוא הנכון, וכי הבנק ובאי כוחו התנהלו ביחס לתובע באופן ענייני ותוך ניסיון להימנע מהגדלת הפגיעה בו, הן במהלך ניהול החשבון והן במסגרת ההליכים המשפטיים שנקט התובע נגד הגבלתו.
לעניין ההתנהלות במהלך ניהול החשבון, הרי שמנהל הסניף העיד כי חרף התנהלותו החריגה של התובע בחשבון הוא התייחס אליו "לפנים משורת הדין", וקיים עמו עשרות שיחות טלפון ומספר פגישות פנים אל פנים (ראו עמוד 14 לפרוטוקול שורות 22-16). המנהל אף הבהיר מפורשות כי אין לו כל עניין אישי נגד התובע (ראו עמוד 15 לפרוטוקול שורות 28-26), והדבר ניכר גם מאופן מסירת עדותו. אכן, עדות מנהל הסניף, כמו גם עדות מנהל המחלקה, לימדו שתיהן על רצון להימנע מפגיעה בתובע שלא לצורך. כפי שיצוין להלן, מן העדויות אף עלה כי הבנק בחר לכבד את השיק שהוצג ביום 1.6.17 חרף היעדרה של יתרה מספקת בחשבון, וזאת לפנים משורת הדין וכדי להימנע מפגיעה בתובע (ראו עדות מנהל המחלקה בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 23-18; ובעמוד 13 שורות 10-8 וכן שורה 22).
לעניין ההתנהלות במהלך ההליכים שנקט התובע נגד הגבלת חשבונו, הרי שבעת שעתר התובע לעיכוב זמני שני של ההגבלה, אִפְשֵר בית המשפט המחוזי לבנק להשיב לבקשה עד ליום 28.5.17 (ראו ע"א 56361-05-17, החלטה מיום 25.5.17). לו ביקשו הבנק או באי כוחו להזיק לתובע או היו אדישים לפגיעה בו, הם היו יכולים להמתין עם הגשת התשובה עד לאותו מועד (כאשר בינתיים ההגבלה הייתה נותרת בתוקף, נוכח דחיית הערעור בבית משפט השלום ופקיעת העיכוב הזמני הראשון), ובהמשך אף להתנגד לבקשה. בפועל, הבנק הזדרז להשיב לבקשה כבר ביום המחרת, ואף הודיע כי הוא מותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. גם את תשובתו לבקשת התובע לעיכוב זמני שלישי הגיש הבנק קודם המועד שנקבע לו, ואף כאן הוא נמנע להתנגד לבקשה לגופה (ראו ע"א 56361-05-17, תשובה מיום 2.1.18). נראה כי לעמדה זו של הבנק אף יוחס משקל בהחלטה בדבר העיכוב הזמני השלישי (ראו מוצג ת/1).
איני סבור, אפוא, שהתנהלות הבנק ומי מטעמו מלמדת על כוונה לפגוע בתובע או על אדישות בנוגע לפגיעה בו, ונראה כי היא דווקא מלמדת את ההיפך.
ה(3) פיצוי בגין נזק בלתי ממוני
נותר לדון בטענות התובע בדבר הנזק הלא ממוני שנגרם לו. טענות אלה יש לשקול בראי השיקולים שנמנו לעיל, ובין היתר מעמדו של התובע, מידת הפגיעה בשמו וההשפלה שחווה, מהות הפרסום והיקף תפוצתו, התנהגות הצדדים ועוד, כאשר כל מקרה הוא לנסיבותיו.
במקרה שכאן, התברר כי השיק מיום 1.6.17 כלל לא סורב בסופו של דבר, וכבר באותו יום הבנק כיבד אותו באופן שהסירוב הראשוני היה גלוי לעיני התובע והבנק לבדם (ראו עדות מנהל המחלקה בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 23-18, ובעמוד 13 שורות 10-8 ושורה 22; מוצג נ/1 וכן נספח 7 לכתב התביעה). ממילא, קשה לומר כי עניין זה גרם לפגיעה כלשהי בתובע, ולכל היותר מדובר בפגיעה העולה כדי "זוטי דברים".
אשר לאי כיבוד השיק שהוצג ביום 15.1.18 בשל הגבלת החשבון, ולפרסום פרטי חשבונו של התובע באתר בנק ישראל כחשבון מוגבל במשך מספר מועט של ימים, הרי שיש להניח כי מטבע הדברים אלה פגעו בשמו של התובע במידה מסוימת. עם זאת, לעניין היקף הפגיעה יש ליתן משקל ממשי לשורת השיקולים שלהלן:
אילולא היה השיק מסורב ביום 15.1.18 בשל הגבלת החשבון, הוא היה מסורב בשל העדר יתרה מספקת (ראו עמוד 16 לפרוטוקול שורות 2-1; עובדה זו נכונה גם ביחס לשיק שסורב ביום 1.6.17 וכובד לאחר מכן). ממילא אפוא היה שמו של התובע נפגע, לא בהכרח במידה פְּחוּתה.
הפרסומים באתר בנק ישראל היו למשך כארבעה או חמישה ימים, מתוכם שני ימים שאינם ימי עבודה, ולא כללו את שמו של התובע אלא רק את מספר חשבונו (ראו נספח 3 לכתב התביעה, וראו גם סעיף 14 לחוק שיקים ללא כיסוי, וכן את עדות נציג הבנק בעמוד 1 לפרוטוקול שורות 18-15).
בכל מקרה גם אילולא פרסומים אלה, היה מפורסם באתר כי החשבון "מעוכב הגבלה", באופן שממילא היה מקים חשש להתנהלות לקויה מצד התובע במסגרת החשבון.
נראה כי בעת הפרסומים ממילא כבר סבל התובע מפגיעה משמעותית בשמו הטוב בנוגע למידת כיבוד התחייבויותיו הכספיות בחשבון:
כך, 15 שיקים קודמים של התובע סורבו בשל העדר יתרה מספקת, והתנהלותו הכללית בחשבון הייתה כזו שבמסגרתה היו "חריגות חוזרות ונשנות ממסגרת האשראי" (ראו העדויות בעמוד 12 לפרוטוקול שורה 13 ובעמוד 14 שורות 17-16 ו-26);
כך, עוד בטרם הפרסום הראשון באתר בנק ישראל ניתן פסק דינו של בית משפט השלום שכלל את שמו של התובע, דחה את טענותיו וציין כי התנהלותו הכספית בחשבון הייתה לקויה;
כך, עוד בטרם סירוב השיק מיום 15.1.18 והפרסום השני באתר בנק ישראל, אושררו מסקנות אלה בערכאת הערעור;
כך, הפרסומים נעשו לאחר שההגבלה כבר חלה במשך מספר ימים ופורסמה כדין (בתקופה שמיום 12.1.17 ועד יום 16.1.17, בטרם העיכוב הזמני הראשון, ובתקופה שמיום 22.5.17 ועד ליום 26.5.17, בטרם העיכוב הזמני השני).
התובע אף נמנע מלהביא את המוטב של השיק שסורב ביום 15.1.18 כדי לבסס את טענתו בדבר הפגיעה בשמו דווקא בשל סירוב שיק זה, והימנעות זו פועלת לחובתו.
ממילא עם דחיית טענות התובע בהליכים שנקט, פורסם באתר בנק ישראל למשך קרוב לשנה כי החשבון מוגבל, וככל שהוצגו במהלך תקופה זו שיקים בחשבון הם סורבו מחמת הגבלתו. פרסום מתמשך זה הופך את ההשפעה של הפרסומים מושא התובענה, שפורסמו קודם לכן למשך ימים ספורים בלבד, לקטנה יחסית.
בשולי הדברים יוער כי נראה לכאורה שבעקבות הקדמת תחילת ההגבלה ביום (15.1.18 במקום 16.1.18) היא אף הסתיימה מוקדם יותר. משך פרסום ההגבלה הכולל לא השתנה, אפוא, והתובע לא הראה שנגרמה לו פגיעה מיוחדת בגין הפרסום באתר בנק ישראל דווקא ביום 15.8.17. לא מן הנמנע שזהו גם המצב ביחס לפרסום שבין יום 26.5.17 ליום 1.6.17.
ה(4) האסמכתאות המשפטיות שהציג התובע
התובע מסתמך על מספר פסקי דין שהתייחסו לאחריות מכוח חוק לשון הרע בגין פרסום בדבר הגבלת חשבון בנק שלא כדין, אלא שלטעמי פסקי דין אלה אינם יכולים לסייע לו.
בת"א (שלום ת"א) 12362/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ אלפא ד.ל. מוצרי מזון בע"מ (26.3.2012) אכן נקבע כי הגבלת חשבון עולה כדי לשון הרע, אולם התובע לא הפנה להמשך הקביעות באותו פסק דין, שם גם צוין כי לא קמה עילה לחיוב הבנק בפיצוי שכן הפרסום היה על פי חובה שבדין ( יצוין כי נוכח ההסכמה לפיה לא תועלינה טענות בשאלת האחריות, לא נדרשתי לעניין במסגרת התובענה שכאן).
בת"א (שלום רחובות) 38014-03-11 בנק לאומי לישראל נ' סער פתרונות בירוק בע"מ (4.7.2016) כלל לא נפסק פיצוי נפרד בגין לשון הרע, מן הטעמים שפורטו שם.
בת"א (שלום ת"א) 2888-01-10 אוחיון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (20.4.2016) אכן נפסק פיצוי כאמור בגין פרסום בדבר הגבלת חשבון, אולם באותו מקרה הפרסום היה שגוי מיסודו: הוא לא התייחס לתאגיד שהיה בעל החשבון אלא לאדם פרטי שהיה רק מורשה חתימה בו; וגם לאחר שנתבררה הטעות, נמנע שם הנתבע מלעדכן את הפרסום השגוי במשך זמן לא מבוטל. עוד יצוין כי בערעור, שאליו לא הפנה התובע, סכום הפיצוי הכולל שהוטל על הנתבע הופחת משמעותית (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 49753-05-16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אוחיון (6.3.2017), הפסיקה ניתנה בדרך של פשרה ובלא הנמקה).
ו. התוצאה
באיזון בין מכלול השיקולים שפורטו – ובתיתי דעתי גם לזהירות הנדרשת מצד הבנק בעת הטיפול בעניינים הקשורים להגבלת חשבון נוכח המשמעויות הנרחבות שהגבלה כזו יכולה לשאת בחוּבּה – סבורני כי יש לפסוק לתובע פיצוי בסך כולל של 1,000 ₪, וזאת בגין הפגיעה בשמו בשל הפרסומים באתר בנק ישראל ובשל הסירוב לפרוע את השיק מיום 15.1.18 מחמת היות החשבון מוגבל. איני סבור שהסירוב הראשוני לפרוע את השיק מיום 1.6.17, שכובד סמוך לאחר מכן חרף העדר יתרה מספקת, מצדיק פסיקת פיצוי נוסף.
ומכאן להוצאות המשפט ולשכר טרחת עורך דין. בעניין זה יש ליתן משקל לשיקולים הבאים:
ראשית, התובענה הוגשה על סך של 200,000 ₪, והסכום שנפסק בפועל מהווה 0.5% בלבד מן הסכום שנתבע.
שנית, היקף הטרחה שנדרשה מצד הבנק היה לא מבוטל, ובקשר לכך יש טעם בטענות הבנק בעניין התנהלותו הדיונית של התובע (הבנק ייחד לעניין זה פרק בסיכומיו, ראו בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 23-7, וכן התייחס לדברים גם בכתבי בי דין נוספים שהגיש בהליך): כך, בין היתר, לגבי חזרתו של התובע מן ההסכמה הדיונית בנוגע לאופן הוכחת סכום הפיצוי, שסרבלה את ההליך והביאה לקיומם של דיונים נוספים ולהגשת כתבי בי דין נוספים, ספק אם לצורך; כך, בין היתר, לגבי בקשות הביניים הרבות שהוגשו ונידונו, לרבות בעניינים של התנגדות להארכות מועד קצרות, פסלות שופט, העדת בא כוח הבנק ועוד, שאף הן הצריכו משאבים לא מבוטלים; וכך לגבי הצורך לקיים ארבעה דיונים בהליך שניתן היה לסיימו בדיון אחד או שניים, וודאי לאחר שהבנק נמנע מלהעלות טענות בשאלת האחריות, והכל תוך הקדשת משאבים מרובים לעניינים שאינם בלבו של ההליך (כעולה גם מן הפרוטוקולים של אותם דיונים).
שלישית, החל משלב מסוים חזר התובע ושנה כי בכוונתו להתייחס להיבטים אתיים בהתנהלותו של בא כוח הבנק, הן במסגרת ההליך שכאן והן במסגרת הליכים אחרים (ראו למשל עמוד 21 שורות 32-31). גם אם התובע סבור באמת ובתמים שנפל פגם בהתנהלות כאמור (וכשלעצמי ציינתי כי ספק רב בעיני אם זה המצב), הרי שהאמירות החוזרות בעניין יצרו רושם אפשרי של ניסיון לגרום לבא כוח הבנק לפעול משיקולים אישיים שלו , ושלא בהתאם לטובת לקוחו.
בנסיבות אלה, היה מקום לשקול לחייב את התובע בהוצאות הבנק בסכום העולה ממשית על סכום הפיצוי שנפסק לטובתו. לא בלי התלבטות – על מנת להימנע מהסלמת הסכסוך, נוכח מצבו המורכב ממילא של התובע כפי שעלה מן הראיות בהליך, ומתוך תקווה כי בכך יהיה כדי לשים קץ ל כלל ההתדיינויות בעניין – יחוב התובע בהוצאות הבנק בגובה סכום הפיצוי שנפסק לו בלבד ( מעבר להוצאות שכבר נפסקו).
ניתן לערער על פסק הדין בהתאם להוראות הדין.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.