הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 40420-08-18

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

  1. יעקב הימן
  2. י.ש.י. יוזמה ופיתוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד איתמר בן גביר

התובעים

נ ג ד

  1. המשרד לביטחון פנים
  2. פקיד רישוי לכלי ירייה
  3. ועדת הערר לפי חוק כלי ירייה
  4. משטרת ישראל תחנת מוריה

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי),
ע"י עו"ד מג'ד בוטרוס

הנתבעות

פסק דין

התובעים עתרו לפיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין עוולות הנתבעים כלפיהם.

1. בתמצית יצוין, כי התובע, יליד 1954, מתגורר בשכונת מעלות חנן פורת במזרח ירושלים, והחזיק נשק אישי ברישיון משנת 1994 ועד שנת 2011. משנת 2000, עובד התובע כמנהל פרויקטים בתחום הבנייה , ומשנת 2007 הוא בעלים של תובעת 2.

2. בשנת 2011 נעצר התובע בחשד כי שלח מכתב לשר הביטחון. הוא נחקר ושוחרר לאחר חקירתו, לא לפני שהמשטרה החרימה את נשקו ורישיונו. התובע הגיש בקשה להחזרת תפוס (ה"ת (ת"א) 17240-06-11) , ובהחלטה מיום 27.07.11 קבע בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מוקי לנדמן), כ י למשטרה לא הייתה סמכות לתפוס את הנשק והוא הורה למשטרה להשיב לתובע את הנשק ואת הרישיון. ערר שהוגש על ידי המשטרה (עמ"י (מחוזי-ת"א) 49343-07-11) נתקבל באופן שנקבע, שהתפיסה הייתה כדין , ו הדיון הוחזר לבית משפט השלום לדון בשאלת המשך התפיסה. ביום 10.08.11 הורה בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט לנדמן) על החזרת הנשק והרישיון לתובע. ואכן, הנשק והרישיון נמסרו לתובע.

3. דא עקא, שבחלוף כחמש וחצי שנים, ביום 6.02.17 קיבל התובע מכתב מיום 12.01.17 מנתבע 2, בו נכתב כי רישיונו של התובע יבוטל , נוכח המלצת משטרת ישראל בשל ריבוי תיקים בעלי אופי של אלימות. בהתאם להחלטה , הפקיד התובע את רישיונו בתחנת המשטרה ביום 7.02.17.

4. ביום 21.02.17, הגיש התובע ערר לנתבע 2 על ההחלטה לשלול את רישיונו. ביום 15.03.17 , קיבל התובע מכתב המאשר שכתב הערר נתקבל אצל נתבעת 3. בין היתר נטען בערר, כי אין לתובע ריבוי תיקים בעלי אופי של אלימות, ומכאן כי אין סיבה לשלילת רישיונו. מה גם, שהתיקים שהיו פתוחים כנגדו, גם אם ניתן לייחס להם אופי של אלימות, הם משנת 2006 ו-2011 ואין יסוד לשלילת הרישיון בגינם בחלוף שנים כה רבות.

5. ביום 18.04.17, הודיע נתבע 2 לתובע כי טרם ניתנה החלטה בערר בשל כך שנתבעת 4 טרם העבירה את עמדתה. משחלפו שלושה חודשים נוספים ולא ניתנה החלטה בערר, פנה התובע לנתבע 2 במכתב מיום 11.07.17, בו התריע כי בשל נחיצות הנשק להגנה על חיי התובע ומשפחתו, ככל שלא תתקבל תשובה בימים הקרובים הוא ייאלץ להגיש עתירה מנהלית.

6. ואכן, משלא הגיעה כל תשובה, הגיש התובע, ביום 20.07.17, עתירה מנהלית כנגד הנתבעות (עת"מ 47772-02-17) . רק ביום 24.07.17 קיבל התובע את תשובת החלטת הממונה בערר, החלטה שנשאה את התאריך 12.06.1 7, לפיה הוחלט על קבלת הערר בשל הסרת התנגדות נתבעת 4 ביום 11.06.17. לאור זאת, ביום 31.08.17 התבקשה מחיקת העתירה בהסכמה, ועוד באותו יום ניתן פסק דין המוחק את העתירה.

7. התובע טען, כי רישיונו לנשיאת נשק נשלל באופן שרירותי באופן בלתי סביר ממניעים זרים, תוך נימוק פיקטיבי של ריבוי תיקי אלימות ורק לאחר הגשת ערר בוטלה ההמלצה המתנכלת, וגם זאת בחלוף זמן רב.

8. נטען, כי כתוצאה ממעשים אלו נגרם לתובע נזק גדול, ממוני ושאינו ממוני. הן בצורך לנקוט בהליכים להשבת הרישיון, בכלל זה הגשת עתירה נוכח היא מתן החלטה בערר במועד הקבוע בדין, והן בשל כך שהוא נאלץ לחיות זמן רב ללא הנשק, אשר שימש אותו בחייו האישים ובעבדותו אצל התובעת להגנה על חייו וחיי משפחתו . בפרט, נוכח מקום מגוריו ונוכח הצורך בנשק במסגרת עבודתו.

9. הנתבעות כפרו תחילה באחריותן לנזקי התובעים וטענו כי הן פעלו כדין, בסבירות ובמידתיות, תוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית לפעולותיהן. נטען, כי בפני הקצין המוסמך לכך במשטרה, עמדו בעת מתן ההמלצה לשלילת הרישיון, רישום פלילי של התובע הכולל ארבעה תיקי חקירה פליליים, אחד מהם חשד ל איומים על שר הביטחון, ומכאן באה המלצתו. כן נטען, כי נוכח ההסכמה למחיקת העתירה המנהלית, התובעים מושתקים מלהעלות טענות לגבי התנהלות הנתבעות. מה גם, שההחלטה להשיב לתובע את רישיונו ניתנה ביום 12.06.18 בטרם הוגשה העתירה המנהלית.

10. לאחר קדם משפט שהתקיים ביום 6.05.19, הודיעו ב"כ הצדדים, ביום 28.10.19, על הסכמה דיונית, לפיה מוסכם על הנתבעות כי בנסיבות העניין עליהן לפצות את התובעים, והמחלוקת ביניהם היא רק בשאלת גובה הפיצוי. לפיכך הוסכם, כי יינתן פסק דין בשאלת גובה הפיצוי מבלי שבית המשפט יישמע ראיות, כי אם על יסוד כתבי בית הדין, הקבלות והחשבוניות שהגיש התובע וסיכומי ב"כ הצדדים.

11. חרף הסכמה זו, הנתבעת טענה באריכות בסיכומיה כנגד חיובה בפיצוי. יש לראות בחומרה את העובדה כי בעל דין אשר הסכים במפורש כי בנסיבות העניין עליו לפצות את הצד שכנגד והמחלוקת תהא רק באשר לגובה הפיצוי, יטען בניגוד להסכמה זו בסיכומיו. הדבר חמור במיוחד שעה שבעל הדין הטוען בניגוד להסכמתו היא המדינה. כך או כך, הנתבעות מנועות מלטעון לאי חיובן בפיצוי, בניגוד להסכמתן. משהסכימה המדינה כי עליה לשאת בפיצוי, אין מקום שהיא תטען בשלב זה, לא לעניין השאלה האם נפל פגם מהותי בהליך המנהלי במקרה זה ולא לעניין שאלת הטלת אחריות בגין עוולת רשלנות בגין מעשי המנהל. שכן, בהעדר פגם במעשי הרשות, ומשלא ניתן לחייב בפיצוי בגין רשלנות המנהל (כטענת הנתבעות בסיכומיהן), אין מקום לחיוב בפיצוי, והמדינה הלוא הסכימה לקביעת פיצוי במקרה זה.

12. לאחר העיון בכתבי בית הדין ובסיכומי ב"כ הצדדים, אני סבור כי הפיצוי שעל הנתבעות לשאת בו מגיע לכדי סך של 25,795 ₪.

13. ראשית יצוין, כי בכל הנוגע להוצאות בגין העתירה המנהלית, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו. לא רק שהכלל הוא כי כאשר מתנהל הליך בבית המשפט, חיוב בהוצאות בגין אותו הליך נעשה אך ורק על פי פסיקת בית המשפט באותו הליך; אלא שבמקרה זה פסק הדין קבע באופן מפורש כי העתירה תימחק ללא צו להוצאות, ואם ביקש התובע להשיג על כך הייתה פתוחה בפניו הדרך הקבועה לכך בדין. לכן, כל הטענות הקשורות בעתירה עצמה, אין בהן כדי להצדיק פיצוי במסגרת הליך זה. כך, אין מקום לטעון בהליך זה לפיצוי בגין העובדה שהנתבעות התעלמו מהתרעת התובע זמן רב בטרם הגיש את העתירה כי בכוונתו לעשות זאת. וכך, אין לטעון בהליך זה לפיצוי בגין כך, שעל אף ש ההחלטה על השבת הרישיון ניתנה לפני הגשת העתירה, הרי שנוכח ההתרעה של התובע כי בכוונתו להגיש עתירה ובשים לב לזמן שחלף, על הנתבעות היה לוודא כי התובע קיבל את ההחלטה כשקיבלו את ההתרעה, דבר שהיה מונע את הגשת העתירה. הוצאות אלו מקומן במסגרת העתירה שהוגשה, וזו כאמור, נמחקה כשבית המשפט קובע כי לא יינתנו לתובע הוצאות בגין הגשתה.

14. לצד זאת, התובע כן זכאי לפיצוי בגין עובדת נטילת הרישיון על יסוד תיק החקירה שנפתח בעניינו של התובע בשל איומים על שר הביטחון (סעיף 6 לכתב ההגנה), שעה שבית המשפט קבע בהתייחס לאירוע זה עצמו, כי אין הצדקה לנטילת רישיונו של התובע; בגין העיכוב בהגשת תשובה לערר מצד משטרת ישראל, והעיכוב שבנגרם כתוצאה מכך במתן החלטה בערר. התובע זכאי אפוא, להוצאותיו בגין הליכי הערר, שהן לפי הטענה מגיעים לסך של 2,170 ₪ ששילם התובע כשכר טרחת עו"ד עבור שתי פגישות ייעוץ.

15. באשר לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מנטילת רישיון הנשק, התובע הודה כי לא נמנע מעבודה בשל העדר הרישיון ולא הוכח כל חסרון כיס כתוצאה מהעדר הרישיון.

16. לעניין הנזק הבלתי ממוני, הבאתי בחשבון בין היתר את עצם שלילת הרישיון ללא הצדקה, מעשה שיש בו כדי להטיל רבב בתובע, ובעיקר את ההשפעה של העדר הרישיון על התובע, החשש היומיומי והתחושה של התובע כי נבצר ממנו להגן על עצמו ועל בני ביתו. זאת, בפרט בשים לב למקום מגוריו במזרח ירושלים, ולעבודתו ביהודה ושומרון . את התקופה בה נשלל הרישיון מהתובע, החל מיום 7.02.17 ועד ליום 24.07.1 7 בו נתקבלה אצל התובע ההחלטה להשיב לו את הרישיון, היינו תקופה של קרוב לחצי שנה . אני סבור כי יש לפסוק לתובע בגין הנזק הבלתי ממוני סך של 23, 625 ₪.

15. על הסכום האמור, אני פוסק לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהליך זה בסך כולל של 2,000 ₪, כשלעניין זה הבאתי בחשבון את השלב בו הסכימו הצדדים על ההסדר הדיוני שמנע את הצורך מדיון הוכחות ואת האינטרס הציבורי שבניהול הליכים באופן שאינו מצריך זמן שיפוטי רב.

לפיכך הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 25,795 ₪ ובנוסף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪. איני סבור כי יש הצדקה לפסוק סכום כלשהו לתובעת.

ניתן היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.