הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 40068-11-12

לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא

התובעים

1.מועתז נשאשיבי
2.שוכת נשאשיבי
3.מחמוד נשאשיבי
4.סאמר נשאשיבי
5.אחמד נשאשיבי

ע"י ב"כ עו"ד אהרון שריג

נגד

הנתבעים

1.עזיה סלאיימה
2.סאלח סלאיימה
3.טחטח סנא עבדאללה
4.חמזה סלאיימה

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר מתי עצמון ( עד חודש יולי 2017) ובהמשך ע"י ב"כ עו"ד מנחם עצמון

פסק דין

עניינה של התביעה הוא עתירת התובעים ( חמישה אחים) לסילוק ידם של הנתבעים ( שהם הנתבעת 1 ( האם) ושני בניה - הנתבעים 2 ו-4 וגם הנתבעת 3 שהיא אשתו של הנתבע 2, מדירת מגורים ברחוב השלשלת (" באב אלסלסלה") בעיר העתיקה בירושלים.

בעוד טוענים התובעים בין השאר, כי קיימות שלוש עילות פינוי: הפרת חוזה השכירות, אי-תשלום דמי השכירות מזה 12 שנה לפני מועד הגשת התביעה בשנת 2012, וגם עשיית שינויים מהותיים בדירה, טוענים הנתבעים מנגד כי הם דיירים מוגנים וכי טענות התובעים כנגדם משוללות יסוד ואין בהן אלא ניסיון לנשל אותם מדירתם, שלא כדין.

עיקר העובדות הרלבנטיות

ממכלול החומר הראייתי בתיק, עולה כי לאביהם המנוח של התובעים ( להלן: "גאלב") ולשני אחיו, קיים נכס מקרקעין בעיר העתיקה שהוא בניין ובו דירות מגורים בקומות השנייה והשלישית, וקומת הקרקע (הראשונה) היא קומת מסחר ( להלן: "הבניין").

לטענת התובעים, גאלב ירש 1/3 ( שליש) מהזכויות בבניין, זאת באופן שווה לשני אחיו המנוחים ( להלן: "סלאח" ו-"מרואן") שכל אחד מהם ירש אף הוא שליש מהזכויות. הנתבעים לא סתרו זאת.

בשנת 1965 נחתם חוזה שכירות בין אביהם המנוח של התובעים ( גאלב) לבין מר פתחי אלסלאימה ( להלן גם: "הדייר המקורי") שהוא בעלה של הנתבעת 1 ( להלן: "עזיה") ואביהם של הנתבעים 2 ו-4 (להלן בהתאמה: "סאלח" ו-"חמזה"). במסגרת אותו חוזה שכירות, השכיר גאלב לדייר המקורי " חדר בקומה השנייה של הבית". חדר נוסף בבניין שהוא צמוד לחדר מושא השכירות הראשונה, הושכר לדייר המקורי בשנת 1975.

בשני חוזי השכירות, קיים דמיון רב בנוסחים שלהם ובתנאיהם ( להלן שניהם ייקראו גם: "חוזה השכירות").

התובעים תיארו בראיותיהם את המושכר נכון להיום, שהוא בן שני חדרים, מטבח ושירותים ( להלן: "הדירה").

עם פטירת הדייר המקורי, אשתו עזיה הפכה להיות דיירת מוגנת מכוח חוק הגנת הדייר [ נוסח משולב], התשל"ב 1972 ( להלן: "חוק הגנת הדייר" או " החוק").

התובעים הציגו כתב ויתור זכויות באישור נוטריוני, מיום 16.5.2005, ובו דודם סלאח ויתר, בין השאר, על זכויותיו בבניין לטובת התובעים ( להלן: "כתב הוויתור"). עוד הציגו התובעים פסק דין שניתן בהליך משפטי אשר התנהל בינם מזה לבין דודם הנוסף מרואן ובנק הפועלים מזה, בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ובו נקבע ביום 13.10.2013 כי כתב הוויתור הוא תקף ( להלן: "פסק הדין משנת 2013 ").

הנתבעים מצדם הציגו פסק דין שניתן בהליך משפטי אחר [ מוצג נ/1], אשר התנהל בין בעלי הזכויות בבניין סלאח ומרואן מזה לבין הדייר המקורי מזה, שבו הסכימו הצדדים לאותו הליך כי יוכרע התיק במסגרת סעיף 79 א בחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית המשפט פסק באותו הליך, ביום 30.1.2003, בין היתר, כי " הנתבע ובני משפחתו דיירים מוגנים בכל הדירה נשוא כתב התביעה", ובתמורה להיותם כך, "ישלם הנתבע לתובעים סך של 9,900 $... " (להלן: "פסק הדין משנת 2003 ").

מנספח ה' לכתב התביעה המקורי עולה כי בין סלאח ומרואן מזה לבין הדייר המקורי מזה, התנהל הליך משפטי נוסף ( בשנת 2003), בבית הדין לשכירות בירושלים [ ש. 146/03], שבו עתרו התובעים שם להעלאת דמי השכירות. כפי שעולה מטיעוני הנתבעים בסיכומיהם, הסכום הועלה לסך 1,200 ₪ עבור שני החדרים המוזכרים.

גאלב נפטר בשנת 1994. סלאח נפטר בשנת 2006, ומרואן נפטר בשנת 2014. הדייר המקורי נפטר בשנת 2011 ( לטענת התובעים בסיכומיהם, הוא נפטר ביום 31.10.2011 ; טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבעים בסיכומיהם).

לשלמות התמונה יואר כי במהלך ההליך, התביעה תוקנה ואליה צורף מרואן כנתבע 5. לאחר פטירתו, לבקשת התובעים, התביעה נגדו נמחקה ( פסק דין מיום 4.11.2014).

תמצית טענות התובעים

התובעים טוענים בין השאר, כי הם בעלים של 2/3 ( שני שלישים) מהדירה ומהבניין. אביהם המנוח ושני אחיו, ירשו את הזכויות בבנין בחלקים שווים. אמנם לתובעים ישנה דודה נוספת, אך לטענתם היא עזבה את הארץ לפני שנים רבות ולא ידוע מקום מושבה.

הדירה שליד דירת הנתבעים, מושכרת לדוד של הנתבעים, והדירה שמעליה, מושכרת כאמור למשפחת רשק.

בעלה המנוח של עזיה הוא הדייר המקורי. לאחר פטירתו ביום 31.10.2011, עזיה המשיכה להתגורר בדירה ולא נחתם עמה חוזה שכירות, או עם יתר הנתבעים. עזיה הפכה להיות דיירת מוגנת מכוח סעיף 20( א) בחוק הגנת הדייר. לעומתה, בנה סאלח ואשתו ( הנתבעים 3-2) וילדיהם, וגם בנה חמזה, לא התגוררו בדירה כאשר אביהם נפטר, אלא התגוררו בדירות אחרות ושבו להתגורר בדירה רק בשלב מאוחר יותר , כדי להקנות לעצמם זכויות ומעמד של דיירים מוגנים אף שמעולם לא הייתה להם זכות כזו.

עזיה הפרה את סעיפים 4 ו-5 בחוזה השכירות, הפרה יסודית, כאשר אפשרה לילדיה לחזור להתגורר בדירה לאחר פטירת אביהם. לפי החוזה, נאסר על הדייר, בין השאר, להשכיר את המושכר או להתיר לצדדים שלישיים לעשות בו שימוש לצורך מגורים.

עזיה גם לא שילמה את דמי השכירות הקבועים בסעיף 10 בחוזה השכירות, למעלה מ-12 שנה, ולא רק זו. הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה ולא הציגו ראיות כי שילמו את דמי השכירות ליתר בעלי הזכויות בנכס. בנוסף, הנתבעים ביצעו במושכר עבודות יסודיות ושינויים מהותיים, ללא הסכמה מראש של התובעים. הנתבעים לא הראו מה הוא היקף העבודות שבוצעו, אך עלותן נאמדת בכ-100,000 ₪, דבר שמעיד על כך שמדובר בעבודות נרחבות. על כן, מתקיימות שתי עילות פינוי לפחות.

במידה והנתבעים יבקשו מתן סעד מן הצדק, אין זה המקרה שמצדיק לתת סעד כזה, שכן סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, אלא הוא מאזן בין הפרותיו של השוכר מצד אחד, לבין תוצאות הפינוי מצד שני, כשבתווך ניצבות זכויותיו הקנייניות של בעל הבית.

תמצית טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים בין השאר, כי דין התביעה של התובעים נגדם להידחות, ולו מהטעם לפיו התובעים ( שהם לכל היותר, בעלי 1/3 מהזכויות בדירה) לא הגישו תביעה לפירוק שיתוף ולא ברור מאיזה ' ס"מ' בדירה נדרש הפינוי. בכל מקרה, הנתבעים אינם מכירים את התובעים ואין יריבות ביניהם.

עזיה לא הפרה את חוזה השכירות ומעולם לא חדלה לשלם את דמי השכירות. במשך כל השנים, דמי השכירות שולמו לדודם של התובעים, מרואן, ובהמשך הם הופקדו בבית המשפט.

תביעת הפינוי שהוגשה כנגד הנתבעת ובעלה בעבר, נדחתה על-ידי בית המשפט שקבע כי הם דיירים מוגנים והם נשארו בדירה כנגד תשלום. הנתבעת ובעלה נתבעו גם לפינוי החדר השני, אך בית המשפט החליט כי עליהם לשלם דמי מפתח גם על החדר השני ולהישאר גם בו. כך שעזיה היא דיירת מוגנת באופן עצמאי בשני החדרים.

בעלי הזכויות בדירה הגישו תביעה נוספת כנגד הנתבעת ובעלה, ובה עתרו להעלאת דמי השכירות. נקבע כי דמי השכירות עבור הדירה בת שני החדרים, יהיה סך 1,200 ₪ לשנה.

עזיה מתגוררת בדירה הן מכוח זכות בעלה המנוח הן מכוח זכותה היא, כדיירת מוגנת לפי החוק. כמו כן, סאלח נולד בדירה והוא מתגורר בה מאז ועד היום, לכן הוא בר-רשות לגבי הדירה, מכוח אמו ומכוח לידתו במקום. דין זה חל גם לגבי אשתו וילדיו שנולדו במקום. אמנם שכר סאלח דירה אחרת לתקופת קצרה בשכונת עיסוויה, אך זאת עבור אחותו שנזקקה לעזרתו והוא שילם את חשבונות הארנונה. הבן חמזה גם הוא מתגורר בדירה ומעולם לא עזב אותה. מאז פטירת אביהם המנוח, ידעו התובעים כי הנתבעים מתגוררים בדירה.

הנתבעים עזבו את הדירה לתקופה קצרה כאשר בוצעו בה שיפוצים ולצורך זה בלבד. לפיכך, עזיבה כאמור אינה נחשבת כמגורים במקום אחר דבר שיכול לבסס קבלת תביעת הפינוי בהליך דנן. בכל מקרה, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים נטשו את הדירה.

ביחס להרכב הדירה, החדר השני שהושכר לא היה בשכירות חופשית אלא שולמו בגינו דמי מפתח כאמור בהחלטת בית המשפט. דמי השכירות במשך כל השנים, שולמו יחדיו בגין שני החדרים שמהווים את הדירה כולה.

בניה של עזיה, הם דיירים מוגנים, בין כדיירים " נגזרים" ובין כדיירים " נדחים", לפי סעיפים 27-20 בחוק הגנת הדייר. לחילופין בלבד, הם ברי-רשות מטעם אמם, וכי רשות זו לא ניתנת לביטול. לא מדובר בשיתוף מגורים אלא במגורים יחדיו.

כאמור, לטענת הנתבעים הם אינם מכירים את התובעים ואלה לא פנו אליהם לפני הגשת התביעה דנן. במהלך כל השנים, הם שילמו את דמי השכירות לדודם של התובעים. לפיכך, עצם תשלום דמי השכירות במשך כל השנים, כאשר גם סאלח וחמזה התגוררו בדירה, מצביע על כך שלא הייתה כל התנגדות למגוריהם כאמור והגנת הדייר חלה גם עליהם.

בדירה בוצעו עבודות אך לא מדובר בשינויים מהותיים, אלא בתיקונים שנדרשו על-ידי עיריית ירושלים, זאת מהחשש לסכנה בטיחותית , ואלו נעשו באישורו של מרואן שהסכים לתיקונים אלה ובלבד שלא יצטרך לשאת בעלויות. לאחר התיקונים, ערך הדירה עלה ולא נגרם לה כל נזק. התיקונים בוצעו במימון עמותת " אלתעאון" (להלן: "העמותה"), שכן לולא הסכנה שנשקפה ממצב הדירה, העמותה לא הייתה מתערבת במימון התיקונים.

ראיות הצדדים

מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע 1 ( להלן: "מועתז"), וגם של אמו. התובע ואמו העידו במשפט.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבע 2 ( סאלח), של דודו המנוח מרואן ושל אשת דודו. רק הנתבע העיד במשפט. דודו המנוח מרואן הלך לעולמו לפני דיון ההוכחות ואלמנתו לא התייצבה לדיון, לדברי בא-כוח הנתבעים: "גב' נשאשיבי אמרה שהיא פוחדת להעיד" (שורה 27, עמוד 20).

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים וכן נתתי את דעתי לטיעוניהם, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

שאלות הגדרת הדירה ופירוק השיתוף

אין מחלוקת כי הדירה כוללת שני חדרים. עם זאת, בעוד לטענת התובעים החדר השני הושכר לדייר המקורי בשכירות חופשית, הנתבעים טוענים כי גם על החדר השני חלים דיני הגנת הדייר.

בנדון דנן, הנתבעים הציגו כאמור פסק דין משנת 2003 שניתן בהליך המשפטי אשר יזמו האחים סלאח ומרואן, בשנת 2000, נגד הדייר המקורי בשל אי-תשלום דמי שכירות. בפסק הדין האמור, שניתן במסגרת סעיף 79 א בחוק בתי המשפט, ולפי הכרעתו של בית המשפט ( מפי כבוד סגן נשיא ( כתוארו אז), השופט י' שמעוני), מיום 30.1. 2003, הנתבע ובני משפחתו יהיו דיירים מוגנים בכל הדירה מושא התובענה, ובתמורה להיותם כך, ישלם הנתבע שם ( הדייר המקורי), לתובעים שם ( סלאח ומרואן), סך 9,900 דולר ארה"ב.

אמנם לא הוצגו כתבי הטיעון בהליך האמור, אך מפסק הדין ( שם בסעיף 2), עולה בבירור כי מדובר בדירה בת שני חדרים.

עולה אם כן, נוכח הקביעה דלעיל, ובשים לב לכך שהתובעים הם חליפיו של אחד מבעלי הדין באותו הליך ( דודם סלאח) - זאת מכוח כתב הוויתור משנת 2005 - הרי גם לצורך הדיון בהליך זה, מדובר בדירה בת שני חדרים, ללא כל אבחנה לעניין תחולת חוק הגנת הדייר על מי מהחדרים.

אשר לעתירת הנתבעים לדחיית התובענה זאת משלא הוגשה תביעת פירוק שיתוף בזכויות של כל הבעלים בבניין - אין בידי לקבל טענות הנתבעים בנדון. לטעמי, בהתאם לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בפרט סעיפים 16, 27 ו-31, די באחד השותפים במקרקעין כדי להגיש תביעת סילוק יד.

מכאן לגוף התובענה.

האם הנתבעים, כולם או חלקם, דיירים מוגנים ושאלת הפרת חוזה השכירות

מחומר הראיות עולה כי במשך השנים לאחר פטירת הדייר המקורי, עזיה נהנית מהגנת חוק הגנת הדייר בהיותה דיירת נגזרת משהועברה אליה זכות הדיירות המוגנת מכוח הוראת סעיף 20 בחוק הגנת הדייר [ להרחבה לעניין האבחנה בין דייר מקורי, דייר נגזר ודייר נדחה - ראו והשוו: רע"א 1711/98 דוד שפי נ' עיזבון המנוחה ששונה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394 (2000); רע"א 7411/12 אילן הוניג נ' אורלי גונן, מיום 18.12.2013 ( פסקה 5)].

בכל מקרה, לא הוכח כי עזיה היא דיירת מקורית. בהקשר זה, חוזה ( חוזי) השכירות חתומים על-ידי הדייר המקורי בלבד, ולא הוכח שיתוף בין בני הזוג, שממילא ספק אם דבר זה כשלעצמו מזכה במעמד של דיירות מקורית [ ראו: רע"א 7575/09 עארף עלווי נ' לטיפה חסן, מיום 12.4.2010 ( פסקה ט' בפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין; ראו והשוו גם: ע"א ( מחוזי - ת"א-יפו) 26301-12-16‏ אליהו ליאופולד נ' מנחם מנצור, מיום 16.4.2018 וההחלטה בבית המשפט העליון שדוחה בקשת למתן רשות ערעור על פסק הדין המוזכר, רע"א 3818/18 זאב מנצור נ' אליהו ליאופולד, מיום 27.5.2018].

באותה מידה, גם הנתבעים אינם חתומים על חוזי השכירות המקוריים, וגם לא הוכח כי מי מהם חתם בהמשך על חוזה שכירות כלשהו. הנתבע 2 ( סאלח), אישר בעדותו כי זולת חוזה השכירות עם אביו, לא ידוע לו על חוזה נוסף. על כן גם הנתבעים אינם דיירים מקוריים שחוסים תחת הגנת הדייר מכוח חוזה כלשהו.

התובעים טוענים, כי זולת עזיה, יתר הנתבעים אינם דיירים מוגנים. לפיכך, משהרשתה עזיה לנתבעים 4-2, אשר עזבו את הדירה למשך תקופות ארוכות, לשוב ולעשות בה שימוש ללא הסכמת התובעים מראש, היא הפרה בכך את התנאי הרביעי בחוזה השכירות [ מוצג ת/3] וזו כשלעצמה עילת פינוי. הנתבעים טוענים מנגד כי לא עזבו את הדירה, וכי פסק הדין משנת 2003 קבע באופן מפורש כי הדייר המקורי ובני משפחתו יהיו דיירים מוגנים.

לפי התנאי הרביעי בחוזה השכירות [ מוצג ת/3], השוכר אינו רשאי לוותר על זכות השימוש במושכר, או להשכיר אותו כולו או חלק ממנו, וכן אינו רשאי לשתף עמו כל אדם במושכר, זולת אם ניתנה הסכמת המשכיר בכתב [ ראו והשוו: תנאים דומים קיימים גם בסעיפים 5-4 בחוזה השכירות השני, משנת 1975].

כאמור, זכות הנתבעים 4-2 הנטענת, אינה נובעת מחוזה שכירות כלשהו, מה גם שאין כל מקום בנסיבות העניין לבחינת דיירות נדחית זאת לפי הוראת סעיף 27 בחוק הגנת הדייר, ולו מהטעם שלא מתקיים התנאי שבסיפא של סעיף 27(1) לפיו: "...בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר". אם כן, ישאל השואל, האם זכות הנתבעים 4-2 לגור בדירה ( ככל שקיימת זכות כזו) נובעת מפסק הדין משנת 2003 - חוששני כי התשובה על שאלה זו אינה חד-משמעית.

מעיון בפסק הדין האמור, לא מפורטים בו מי הם בני משפחתו של הדייר המקורי נכון לאותה עת. כמו כן, בני המשפחה לא היו בעלי דין בהליך האמור. מכאן, לא ברור כלל למי מבני המשפחה התייחס פסק הדין, ודוק: מי מבני המשפחה של הדייר המקורי נכנס להגדרת דייר מוגן לפי סעיף 1 בפסק הדין. לפי עדות סאלח, יש לו שמונה אחיות ואחים שחלקם נשואים וגרים מחוץ לדירה. יש לזכור גם כי פסק הדין האמור ניתן במסגרת הסדר לפי סעיף 79 א בחוק בתי המשפט ואין בו נימוקים למעט התוצאה הסופית.

נראה כי פסק הדין האמור, אין בו מזור לנתבעים, שכן אין בו לפזר את העמימות ביחס למצב המשפטי מנקודת מבטו של המתבונן האובייקטיבי, כך שבכל מקרה, הנטל על הנתבעים 4-2 להוכיח קיומה של זכותם לדיירות מוגנת [ לעניין נטל ההוכחה על הטוען לדיירות מוגנת - ראו והשוו: ע"א ( מחוזי - חיפה) 22264-12-17 חורי אליאס נ' מסדר הכרמילית היחפים, מיום 3.5.2018 ( פסקה 28)].

עם זאת, גם אם אניח כי פסק הדין האמור העניק לנתבעים 4-2 את הזכות להמשך מגורים בדירה כדיירים מוגנים ( ואיני קובע כך נוכח הקושי שעמדתי עליו לעיל), או שמא הנתבעים 4-2 הם ברי-רשות ( סעיפים 80 ו-84 בכתב סיכומי הנתבעים), הרי הוכיחו התובעים לפי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, כי לאחר שנת 2003, במשך תקופות ארוכות ולסירוגין, לא התגוררו הנתבעים 4-2 בדירה, אלא לאחר שהוגשה התביעה דנן.

כמו כן, גם אם אניח כי הנתבעים 4-2 עשויים לזכות, לאחר אריכות ימים של הדיירת הנגזרת, להיות מוכרים כדיירים מוגנים מכוח דיירות נדחית לפי סעיף 27 בחוק הגנת הדייר ( ואיני קובע כל עמדה בנושא זה, ולו מהטעם שמדובר בשאלה תיאורטית שאין זה ראוי לעסוק בה בנסיבות העניין - ראו והשוו: רע"א 685/11 יעקב שורץ נ' דוד רבינוביץ, מיום 21.7.2011), הרי גם בכך אין מזור לנתבעים שכן הוכח כאמור, כפי שיפורט להלן, כי הנתבעים עזבו את הדירה במשך תקופות ארוכות. מכאן, נראה גם כי אין בדעת הרוב שבפסק הדין בעניין ע"א 4100/97 יוסף רינדר נ' אסתר ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580 (1998), כדי לסייע לנתבעים.

כך או אחרת, יש לזכור כי " זכות הדיירות המוגנת הינה זכות אישית, אשר דרכי העברתה מוגבלות ומנויות בחוק" [ע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, פ''ד מז(5) 596 (1993)].

לעניין הנתבעים 3-2 ( סאלח ואשתו): התובעים הציגו באמצעות תעודת עובד ציבור של עיריית ירושלים, שניתן להבין ממנה כי לסאלח הייתה יחידת מגורים זולת הדירה מושא התובענה, ובעדה שילם ארנונה במשך תקופה ארוכה.

בין השאר: לפי רישומי אגף השומה והגבייה בעירייה [ מוצג ת/4], סאלח שילם ארנונה עבור נכס בשכונת עיסוויה בירושלים, מיום 1.1.2003 ועד יום 31.8.2003, ובהמשך נראה כי עבר לנכס אחר באותה שכונה ושילם ארנונה בגין התקופה מיום 1.9.2003 ועד יום 31.3.2004. עוד עולה מתדפיסי העירייה, כי בהמשך, סאלח שילם ארנונה בעד נכס אחר בשכונת בית חנינה, בגין תקופה מיום 1.9.2010 ועד יום 28.2.2013. יוזכר כי אבי הנתבעים נפטר ביום 31.10.2011. עולה אם כן כי כשנה לפני שנפטר אבי המשפחה ושנה וחצי לאחר מכן, התגורר סאלח מחוץ לדירה מושא התובענה. לא זוּ בלבד, אלא שגם מתדפיס צריכת חשמל, של חברת החשמל במזרח העיר, עולה כי סאלח שילם בעד צריכת חשמל בנכס שבבית חנינה, לאורך כל שנת 2012 [ מוצג ת/5].

על אף שמסמכים אלה גולו זמן מספיק לפני דיון ההוכחות, הנתבעים לא ביקשו להגיש ראיות שיש בהן להתמודד עם חומר ראייתי זה. רק בדיון ההוכחות, הסביר סאלח כי תשלום הארנונה בגין הנכס בשכונת עיסוויה הוא עשה כן כביכול במקום אחותו אשר גרה שם שכן בעל הנכס לא סמך עליה ואז הוא החליט " להיכנס לעניינים". ברם, אין לגרסה זוּ של הנתבע כל עיגון או תימוכין בחומר הראיות, ולא ברור מדוע לא הוגש תצהיר משלים של סאלח, תצהיר של אשתו ( הנתבעת 3), תצהיר של אחותו, או כל חומר ראייתי שיש בו להתמודד עם ראיות התובעים בנדון.

יותר מזה, לעניין תשלומי הארנונה או צריכת החשמל בנכס בבית חנינה לא מצאתי תשובות מניחות את הדעת. כך למשל: סאלח אישר בעדותו תשלום עבור צריכת חשמל בנכס שבבית חנינה, אך הסברו לעניין תשלומי הארנונה והחשמל אינו ברור כלל; לדבריו: "...זה ההסכם ביני ובינו לחייב אותי לשלם. אני לא חייב לשלם לו מזומן, הוא חייב אותי לשלם לו בארנונה ובחשמל, איפה אפשר להשכיר בית בירושלים חוץ מללכת למלון, אז הוא הסכים אתי שאגור בבית הזה כמה חודשים, אני לא משקר". קודם לכן, העיד סאלח כי שכר דירה למספר חודשים לשם השיפוצים שבוצעו בדירה מושא התובענה, הוא העיד כי שכר דירה בבית חנינה: "....שכרנו מיצחק מנמברי, בשיכון נוסיבה. אני במיוחד הכי חשוב לי להוכיח איפה אני נמצא, כי אני באיחוד משפחות עם אשתי, 15 שנים, הייתי כל רגע באיום שאני נמצא פה או לא, 15 שנים הם עוקבים אחרי. אני נמצא כל החיים שלי שם, השקעתי ונולדתי, לא מעניין אותי, כל הקשרים החברתיים שלי זה כאן. איך שאני התרגלתי לסדר החיים שלי זה לא ייהרס ברגע אחד".

לא רק שתשובות העד אינן ברורות, בלשון המעטה, אלא שגם תשובותיו אינן עולות בקנה אחד עם המסמכים שהציגו התובעים ומהם עולה תמונה שונה ולפיה הנתבע שילם ארנונה במשך שנים בעד נכסי מגורים אחרים. אם לא די בכך, גם ממוצג שהגישו הנתבעים עצמם [ מוצג נ/4] עולה כי הנתבע עבר למען בבית חנינה ביום 2.4.2012, ולא ברור עד מתי.

לעניין הנתבע 4 ( חמזה): גם כאן, התובעים הציגו חומר ראייתי שממנו עולה כי בטווח התקופה מיום 1.4. 2011 ועד יום 19.8.2015, שילם הנתבע בגין צריכת חשמל בנכס בכפר עקב החל מיום 13.9.2014 ועד יום 19.8.2015, כאשר לפי טווח הצריכה, מועד חשבונית ראשונה הוא 1.1.2014 [ מוצגים ת/6 ו-ת/7]. בנוסף, הציגו התובעים קבלה עבור תשלום בגין צריכת מים, כאשר על-גביה מופיע כתובת הנתבע בכפר עקב ( קבלה מיום 23.9.2014) [ מוצג ת/8].

חמזה לא הגיש תצהיר עדות ראשית בתיק, לא הגיש ראיות כלשהן שיש בהן להתמודד עם ראיות התובעים בנדון, ואף לא טרח להתייצב לדיון ההוכחות. כאשר נשאל סאלח לעניין המוצגים המוזכרים, הוא אישר את שמו של אחיו. אמנם הוא לא נתבקש בחקירה הנגדית להסביר פשר תשלומים אלה, אך היה מצופה ממנו כי יעשה כן נוכח חשיבות הטענה שמועלית נגד אחיו בנדון, וחרף זאת, לא נתן כל הסבר.

טענת הנתבעים 4-2, שהועלתה מפי סאלח בתצהירו ( סעיף 8) ובעדותו, לפיה הם עזבו את הדירה למספר חודשים בלבד וזאת לשם ביצוע השיפוצים בה - אין בידי לקבל. טענה זו אינה נתמכת בתצהיר נוסף של משפחת הנתבע. כמו כן, טענה זו אינה נתמכת גם בראיות חיצוניות ( כגון: חוזה שכירות של דיור חלופי למשך חודשים בודדים בלבד וכו'). כאמור, תקופות תשלומי הארנונה, במיוחד בעד שכירות הנכס בבית חנינה, היא במשך תקופה ארוכה, משנת 2010 ועד שנת 2013 ולא למספר חודשים.

על-יסוד האמור נקבע בזאת כי הנתבעים 4-2, נכון להיום, אינם דיירים מוגנים בדירה, וככל שהייתה להם רשות לגור בה, הרי רשות זו התבטלה. לפיכך, בהעדר רשות כתובה של בעלי הנכס שמתירה להם לשכור את הדירה או לגור בה, מן הדין לקבל את העתירה נגד הנתבעים 4-2 לסילוק ידיהם מהנכס.

בהינתן העובדה לפיה הנתבעים 4-2 מתגוררים בנכס היום, נשאלת השאלה האם בכך הפרה עזיה את תנאי השכירות וכי גם ביחס אליה קמה עילת פינוי. לטעמי, התשובה על שאלה זו שלילית.

כפי שעמדתי על כך לעיל, המצב המשפטי שנוצר לאחר פסק הדין משנת 2003, בפרט ביחס לנתבעים 4-2, הוא עמום ולא חד-משמעי. לדידי, אין זה צודק כי עמימות זו במצב המשפטי הנתון, תיזקף לחובת הדיירת ולכן אין לפניי תשתית מגובשת שיש בה להצביע על הפרה של תנאי השכירות בהקשר זה.

עם זאת, מכאן ואילך, משכבר הובהר כאמור כי הנתבעים 4-2 אינם דיירים מוגנים בנכס וכי בהעדר רשות בעלי הנכס למגוריהם אין הם רשאים לגור בו, הרי המשך מגוריהם יכול לבסס בהמשך עילת ההפרה של חוזה השכירות, על כל המשתמע מכך.

תשלום דמי שכירות

בעוד טוענים התובעים כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שלא שילמו את דמי השכירות המתחייבים, ולכן קמה עילת פינוי מכוח סעיף 131(1) בחוק הגנת הדייר, מכחישים הנתבעים טענה זו וטוענים כי דמי השכירות שולמו באופן עקבי למרואן, ולאחר מותו הופקדו בקופת בית המשפט.

סעיף 131(1) המוזכר מורה כלהלן: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו;". בנדון דנן, נקבע לא אחת כי על מנת שתקום עילת פינוי מכוח סעיף זה, על הטוען לעילה זו, להוכיח כי הפסקת התשלום הפכה לעניין של קבע; במילים אחרות, יש להוכיח ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים והוא תנאי בל יעבור להעמדת עילה לפי סעיף 131(1) בחוק הגנת הדייר [ ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' ברוך בוכהלטר, פ"ד טז 1320 (1962); ע"א ( מחוזי - חיפה) 26599-12-14‏ אריאל קליין נ' יצחק קוהן, מיום 10.5.2015 ( פסקה 20)].

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, לא השתכנעתי כי יש בסיס לטענות התובעים בדבר קיומה של עילה בנדון.

כפי שניתן להתרשם מהתמונה שמצטיירת בהליך, במשך השנים, הבניין נוהל על-ידי האחים לפי קדימות הגיל: תחילה על-ידי גאלב, לאחר מכן על-ידי סלאח ובהמשך על-ידי מרואן, כאשר נראה כי כל אחד מהם פעל בשם יתר אחיו. הדבר עולה באופן ברור מהעובדה לפיה הדירה הושכרה תחילה על-ידי גאלב ( חתום לבדו על חוזה השכירות אף שישנם בעלי זכויות נוספים), וכידוע בהמשך, בשנת 2000, לאחר שגאלב כבר נפטר, הוגשה על-ידי סלאח ומרואן תביעה לסילוק הדייר המקורי בשל אי-תשלום דמי שכירות, היא התביעה מושא פסק הדין משנת 2003. כן הוגשה תביעה נוספת מטעמם להעלאת גובה דמי השכירות. סאלח העיד כי הקשר לעניין השכירות היה בהתחלה עם גאלב ולאחר מכן עם האחים שלו. עדותו בהקשר זה הותירה רושם אמין.

על כן, עדות אמו של מועתז בנדון, לפיה ענייני הבניין עברו לטיפול התובעים לאחר פטירת אביהם גאלב ( בשנת 1994) - אינה משכנעת. יותר מזה, עדות האם אינה עולה בקנה אחד עם עדות בנה מועתז, אשר נשאל: "מי נהל את העניינים אחרי שאביך נפטר", הוא השיב: "לא היה צורך שמשהו ינהל את הענינים היה חוזה שמסדר את הכל".

הנתבעים טוענים באופן עקבי כי שילמו את דמי השכירות למרואן כמי " שניהל" את הבניין עד פטירתו. מנגד, לפי טענת התובעים, הם ( התובעים) לא קיבלו דמי שכירות. הנתבעים מאשרים כי לא שילמו דמי שכירות לתובעים אלא רק למרואן.

ובכן, בנסיבות העניין, לא מצאתי תשתית של ממש שמצביעה על הימנעות של הנתבעים דרך קבע מתשלום דמי שכירות. אדרבא, משהוכח - כפי שיובהר להלן - כי אלה שולמו במלואם לאחד מבעלי הזכויות בדירה, אין כל בסיס לטענת התובעים בדבר אי-תשלום דמי שכירות.

ראיות התובעים הוגשו מספר חודשים לפני מתן פסק הדין מיום 4.11.2014 אשר מחק את מרואן מכתב התביעה. לראיותיהם, צורף תצהירו של מרואן, מיום 14.12.2012, שעולה ממנו כי הוא קיבל את דמי השכירות השנתיים מהנתבעים. עוד עולה מהתצהיר, כי הסכומים שחויב בהם הדייר המקורי לפי פסק הדין משנת 2003 , שולמו. אין בתצהירו של המנוח כל עדות לכך שהעביר ליתר בעלי הזכויות בנכס, בכללם התובעים, את חלקיהם מדמי השכירות.

כאמור, למרבה הצער, מרואן נפטר לפני דיון ההוכחות. בא-כוח הנתבעים התייחס לתצהיר זה, בדיון מיום 12.7.2016, בזוּ הלשון: "אני לא יודע איך להתמודד לעניין תצהירו של המנוח מרוואן נשאשיבי שניהל את הבניין בפועל, גבה את דמי השכירות, והוא אסר או התיר על הדיירים לבצע את התיקונים"; בא-כוח התובעים, התייחס בזוּ הלשון: "אנחנו טוענים שלתצהיר הזה אין ערך ראייתי".

למעשה, אף אחד מהצדדים, כל שכן התובעים, לא ביקש באופן ברור ומפורש להוציא את התצהיר מתיק בית המשפט, אלא שנוצר הרושם לפיו התצהיר האמור ייבחן במישור הראייתי לפי משקלו במארג הראייתי הכולל בתיק, כאשר כמובן לפי עמדת התובעים, אין לתצהיר זה כל ערך ראייתי.

כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, מאחר שלא עמד עושה התצהיר לחקירה נגדית, אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו " ולפיכך אין הוא קביל, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה" [רע"א 7953/99 גלעד פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529, 532 (2000)].

אחד החריגים לכלל שפוסל עדות מפי השמועה בהקשר לאמרת נפטר הוא החריג שמורה כי אמרת נפטר עשויה להיחשב קבילה ככל שקיימת הסתברות גבוהה כי העובדות הנכללות בה הן אמיתיות [ ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ''ד סד(2) 256, 273-271 (2010)], עוד נקבע בפסק הדין המזוכר:

"ההצדקה לקיום חריג זה טמונה בתודעה כי מניעת אפשרות להוכיח עובדה שהיתה בידיעתו הישירה של המנוח, כשיש רגליים לסברה כי מצויים בה סימני אמת, עלולה למנוע מבעל דין כל אפשרות אחרת להוכחתה. לפיכך, אחד המקרים בהם ניתן להגיש הודעת נפטר כראיה קבילה הינו כאשר הדברים נאמרו או נרשמו על ידי הנפטר לפחות בחלקם בניגוד לאינטרס הכספי-רכושי שלו, ומתלווה להם, עקב כך, סימן של אמת...
כן נדרש, כי בשעת מתן אמרת הנפטר, על המנוח היה לדעת שההודעה עלולה לפגוע באינטרס ממוני שלו, כאמור. כן נדרש לצורך הקמת החריג כי למנוח היתה ידיעה אישית על העובדות הנכללות בהודעתו...
עשוי להיות, כי אמירת נפטר תהיה בחלקה ל"רעתו" ובחלקה ל"טובתו". במקרה כזה הכלל הוא, כי דבריו של נפטר שיש בהם יסודות מעורבים כאמור, מתקבלים כראיה קבילה כמקשה אחת, ואין מפרידים ביניהם; זאת, "הגם שהערובה למהימנותו של אותו אדם מצויה באותו חלק העלול לגרום לו נזק"...
בהלכה הפסוקה ובספרות המשפטית ניכרת מגמה להרחיב את תחולתו של החריג... מגמת ההרחבה מתיישבת עם מגמת ההתפתחות הכללית של דיני הראיות בישראל, המבקשים לעבור בהדרגה מכללים פורמליים של קבילות, לכללים גמישים של משקל... בהתייחס לכלל הפוסל עדות שמיעה, הנטייה היא לרכך את מגבלות הכלל במקום שבו, על פני הדברים, יש נקודת אחיזה למהימנות העדות...; במקום לחסום את דרכה של הראיה לבית המשפט מלכתחילה, ניתן לבחון את מהימנותה ומשקלה לגופה..."
(ההדגשה אינה במקור)

ממכלול התמונה שמצטיירת מחומר הראיות, נחה דעתי כי האמור בתצהירו של המנוח יש בו סימני האמת שכן הדברים לא רק שהם נתמכים באמצעות ראיות אחרות אלא שגם הם מסתברים יותר בנסיבות העניין, ובכל מקרה, לא נסתרו כדבעי על-ידי התובעים.

ודוק: ביחס לתשלום דמי השכירות השנתיים למרואן, טענה זו נתמכת בעדות של הנתבע 2 סאלח בתצהירו ( סעיף 6) וגם בעדותו במשפט. עדות זו לא נסתרה על-ידי התובעים. לכך יש להוסיף, כי לא הוכח כדבעי שבמשך השנים בהן התגוררה עזיה בדירה, לאחר פטירת גאלב בשנת 1994, מי מהתובעים פנה לנתבעים בדרישה ברורה ומפורשת לתשלום דמי שכירות. התובעים לא הציגו פניות בכתב בנדון.

מטענות התובעים ניתן להבין כי במועד כלשהו היה שיג ושיח בין אמם של התובעים לבין הנתבעת 1 עזיה בהקשר זה. ברם, כפי שניתן להתרשם, מדובר בשיחה אחת או שתיים, אחת מהן במפגש מקרי תוך כדי נסיעה באוטובוס, לא ברור כדבעי מועדן; ובעיקר - משלא ראו כי דמי השכירות אינם משולמים להם, נשאלת השאלה מה עשו התובעים בנדון דנן במרוצת השנים. נראה כי לא נעשה כל דבר ממשי. למסקנה זו נמצא חיזוק בעדות מועתז, אשר שם את הדגש על אופן השימוש במושכר והעבודות שבוצעו בו, יותר מאשר חשיבות אי-תשלום דמי השכירות לכאורה; כדבריו: "הם סירבו לשלם. לא כל כך היה אכפת לנו שישלמו מעניין הכסף, אבל התחיל להיות אכפת לנו רק שהם התחילו לעשות שיפוצים והכניסה את בנה לבית", ובהמשך עדותו, הוא העיד: "הסיפור הוא לא של כסף, הסיפור שסלאיימה נוגעים בבית כרצונם וזה לא שלהם".

בנוסף, אפשר לראות בהצהרת מרואן ( ממנה עולה כי לאחר מות אחיו סלאח הוא לבדו קיבל במשך השנים את דמי השכירות לידיו), במידה רבה, משום הצהרה לרעתו בהיבט הממוני לכאורה. שכן הוא אישר בכך כי למעשה, הוא גבה לידיו את חלקי יתר בעלי הזכויות בדירה, בכללם התובעים, מבלי להעביר להם את חלקם ובכך הוא נחשף לכאורה לתביעה כספית מצד התובעים.

בהקשר זה, עוד כשהיה בעל דין בהליך, הגיש מרואן בשעתו באמצעות עו"ד מתי עצמון, שתי הודעות לבית המשפט, מיום 24.7.2013 ומיום 20.10.2013. מהודעותיו האמורות, עולה כי קיימת מחלוקת בין כלל היורשים של הבניין, למצער, ביחס לאופן ניהולו על כל יחידה מיחידותיו וגביית דמי השכירות עבור זאת ( המעיין יעיין בהודעות האמורות). עוד עולה מהודעותיו, שהמצב הנתון מחייב הסדרה והתחשבנות תחילה בין בעלי הזכויות היורשים. בסעיף 11 בהודעתו מיום 24.7.2013 ציין המנוח כי " ישמח להפגש עם התובעים, לעשות חשבון כללי ולמי שמגיעים כספים, יקבל אותם".

התובעים לא הבהירו כדבעי אם ניהלו בירור כלשהו מול דודם מרואן, וככל שלא - מדוע לא עשו כן אז ומדוע לא לעשות כן כיום מול עיזבונו, בהינתן זאת שהוא בכל מקרה, דודם ובעל זכויות שותף בנכס, מה גם שבאופן עקבי נטען כי הוא זה שגבה את דמי השכירות במשך השנים. ברי כי מחלוקת או סכסוך בין היורשים, לרבות בשאלה למי לשלם את דמי השכירות ( כפי שניתן להתרשם מעדות מועתז), אין בזאת כדי להיזקף לרעת הנתבעים אשר טענו באופן עקבי כי שילמו למרואן.

יתירה מזאת, כזכור, בעבר ( בשנת 2000) הוגשה תביעה על-ידי סלאח ומרואן בגין אי-תשלום דמי שכירות. משמע - בעלי הזכויות ידעו לעמוד על זכויותיהם כאשר קם הצורך לכך. סלאח נפטר בשנת 2006 ומרואן נפטר בשנת 2014. אין כל אינדיקציה לכך שהוגשה על-ידם תביעה כלשהי נוספת בהמשך כנגד הדייר המקורי או כנגד מי מדיירי הדירה. ללמדך, שדמי השכירות בשנים אלו כן שולמו כסדרם לאחד האחים, אחרת תביעת סילוק הייתה מוגשת על-ידי מי מהם.

ביחס לתשלום הסכום שנפסק בפסק הדין משנת 2003 כפי שנטען על-ידי מרואן בתצהירו ( סעיף 3), הציגו הנתבעים צילום ההמחאה שנמשכה מחשבון בא-כוחם עו"ד מתי עצמון, מיום 20.3.2003 [ מוצג נ/2] ואישור בעלי הזכויות סלאח ומרואן את קבלתה.

ביחס לתקופה שלאחר פטירת מרואן, הפקידו הנתבעים דמי שכירות של הדירה בקופת בית המשפט.

לאחר כל אלה, נדחית בזאת עתירת הפינוי ככל שהיא מתבססת על עילת אי-תשלום דמי השכירות.

מובהר למען הסר ספק כי אין במסקנתי דלעיל משום קביעת כל ממצא או הסקת כל מסקנה, ביחס למערכת היחסים הישירה בין היורשים, בכלל זה, התובעים מזה ועיזבון המנוח מרואן מזה, הן לעניין ניהול הבניין הן לאופן חלוקת דמי השכירות. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, מוטב אם נושאים אלה יוסדרו באופן ישיר בין היורשים, ובהקדם ככל הניתן, בשים לב לכך שמטבע הדברים ייתכן ויהיו כרוכות בנדון זכויות וחובות של צדדים שלישיים, הם השוכרים.

טענת התובעים בדבר ביצוע שינויים בדירה

התובעים טוענים כאמור, כי הנתבעים ביצעו עבודות שיפוצים בדירה, שהן עבודות יסודיות ושינויים מהותיים במושכר, ולכן קיימת עילת פינוי נוספת שמבוססת על הוראת סעיף 131(3) בחוק הגנת הדייר. לטענת התובעים, עבודות אלו נעשו ללא רשות ומבססות עילת פינוי. הנתבעים טוענים מנגד כי אמנם בוצעו עבודות בדירה, אך זאת בשל נחיצותן והתראת העירייה בדבר קיום סכנה בטיחותית בבניין, ובכל מקרה הן נעשו באישור המנוח מרואן.

לפי סעיף 131(3) המוזכר: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: ...(3) המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים;". על מנת שתבוסס עילת פינוי דנן, יש להוכיח קיומן של שני תנאים: הראשון - נזק ניכר; משמע, שינוי רב כמות או רב איכות אשר נראה לעין ומוריד את ערכו של המושכר; השני - מעשה זדון; משמע, עריכת שינויים במושכר ללא הסכמת בעל הבית [ ראו והשוו: ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' מוניק זמל, פ"ד כ(4) 226 (1966); ע"א 774/80 בדוי ארסלאן נ' דעד פאהום, פ"ד לה(3) 584 (1981); רע"א 4740/02 איברהם אלעמד נ' מוחמד אלבודרי, מיום 23.6.2005].

מחומר הראיות עולה כי בדירה בוצעו עבודות שיפוצים כאשר אלה מומנו על-ידי העמותה וסך העלות הוא 24,000 דולר ארה"ב. לפי מכתבה של העמותה, מיום 19.10.2016, עבודות השיפוצים האמורות בוצעו בבניין בדירה מושא התובענה בחודש נובמבר 2011, וכן עולה כי בוצעו עבודות נוספות גם בדירה של משפחת רשק ( קרי: הדירה שבקומה מעליה). לפי ראיות הנתבעים, בחודש מרץ 2011 ניתנה התראה על-ידי העירייה בדבר קיום סכנה בבניין ( התראה מיום 30.3.2011) [ מוצג נ/3]. לפי הודעת העירייה, יש לתקן ולחזק את גג הרעפים בבניין וגם את קירות הבית הסדוקים. סאלח העיד: "סדק בקירות, השירותים חידשו לנו, כל הבלגן היה מעלינו. היתה החלטה שהוא חייב לשפץ". תיאור הנתבעים בנדון, לא נסתר כדבעי על-ידי התובעים, ולא רק.

מתצהירו של המנוח מרואן ( מיום 14.12.2012), עולה כי אישר בשעתו לנתבעים לבצע עבודות סיוד וצבע בדירתם שכן מצבה היה " בכי רע" ובלבד שלא יחייבו אותו בהוצאות העבודות ( סעיף 4). לעניין משקלו הראייתי של תצהיר המנוח ראו דיון לעיל. טענה זו של המנוח עלתה גם בהודעותיו לבית המשפט מיום 24.7.2013 ( סעיף 10) ומיום 20.10.2013 ( סעיף 7). בכל מקרה, העבודות בוצעו כשלוש שנים לפני פטירת המנוח, סביר להניח כי לוּ אכן העבודות בוצעו שלא בהסכמתו, הוא ( או מי מטעמו) היה נוקט בהליך המשפטי המתאים להפסקתן לאלתר.

זאת עוד. מעיון בחוזי השכירות עולה באופן מפורש כי השוכר מתחייב לבצע את כל התיקונים הפנימיים במושכר על חשבונו, ואין לו זכות לבטל תיקונים אלה או לעתור להחזר העלויות שהוציא בגינם, ככל שיעזוב את המושכר [ ראו סעיף 13 בחוזה מיום 13.1.1975; ראו גם סעיף 13 במוצג ת/3].

אם לא די בכך, הרי נוכח היקף העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעים ומשכן, ישאל השואל מדוע לא פעלו התובעים ללא דיחוי לבקש הפסקת עבודות אלו בזמן ביצוען. מעדות מועתז עולה כי העבודות בוצעו לפני הגשת התביעה. ממכתב העמותה כאמור, העבודות בוצעו בחודש נובמבר 2011, אך התביעה הוגשה רק כשנה לאחר מכן. לא ברור כלל מדוע לא ביקשו התובעים, בזמן אמת, מתן צו מניעה דחוף להפסקת העבודות.

מכל אלה יוצא כי עבודות השיפוצים שבוצעו בדירה מושא התובענה היו נחוצות, והן נעשו ברשות אחד מבעלי הזכויות בנכס, ואף נראה כי למצער חלקן, אינו סותר את חוזה השכירות. על כן, גם עתירת התובעים לפינוי בהתבסס על עילת שינויים במושכר, דינה להידחות.

סעד מן הצדק

העתירה למתן סעד מן הצדק שהועלתה על-ידי הנתבעים, הועלתה באופן כללי ביותר בסעיף 17 בתצהירו של סאלח ובסעיף 78 בכתב סיכומיהם. העתירה לא התחדדה די-הצורך בראיות הנתבעים ובהמשך טיעוניהם, שכן כנראה, שמו את עיקר יהבם בטענתם לפיה כל הנתבעים הם דיירים מוגנים. כך או אחרת, משזו הועלתה בסיכומים, בית המשפט יידרש לה [ ראו והשוו: רע"א 5071/12 ט.ד.י ( עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' אבשלום נג'י, מיום 24.7.2012].

לפי סעיף 132( א) בחוק הגנת הדייר: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת".

בפסק הדין בעניין רע"א 8334/07 דאלי ( מיסודה של אבנעל) בע"מ נ' גיורא בירמן, מיום 12.11.2007, נפסק בין השאר:

"אשר להגנה מן הצדק, אכן סעיף 132( א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב לתת צו פינוי, על אף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתתו. בית משפט זה אף הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל ( ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2), 208 (1979)); סעד זה נתפס כ"תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין...", כדברי הנשיא שמגר ברע"א 4740/92 אדלר נ' חן ( לא פורסם). עסקינן בנושא של צדק, ומבלי שנידרש לפרטיו העיוניים של מושג זה ובמסורת, ברי כי כדי שהגנה זו תופעל בגדרי הגנת הדייר יש צורך ככלל בנסיבות זועקות, ואין כאן מקום להאריך"

בעניין אחר, עמד בית המשפט העליון על מהותו של סעד מן הצדק כנושא שנעוץ בשאלה של צדק, מעין שביל זהב או דרך אמצע [ רע"א 9064/11 עוזי קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד, מיום 19.2.2013 ( פסקה כא בחוות דעתו של כבוד השופט א' רובינשטיין].

לאחר שנתתי את דעתי בנדון בעניינם של הנתבעים 4-2 אשר לגביהם, לדידי כאמור, מן הדין לקבל את עתירת הפינוי, סבורני כי אין מקום למתן סעד מן הצדק בנסיבות העניין.

כפי שהוכח לפניי, הנתבעים 4-2 אינם דיירים מוגנים, וככל שהייתה להם דיירות כזו, הרי היא פקעה עם עזיבת הדירה ומגוריהם בדירות אחרות, כמפורט לעיל. לכל היותר, הנתבעים היו ברי-רשות לגור בדירה, רשות שהיא ניתנת לביטול, והוכח כי אין כל מקום להמשך רשות זו עם עזיבת הדירה כאמור לעיל. חשוב לציין כי סעד מן הצדק יכול להינתן רק למי שהוכר כדייר מוגן [ ע"א ( מחוזי - ת"א-יפו) 3780/07 עזבון המנוח שמעון אסולין ז"ל נ' טל נכסים בע"מ, מיום 10.10.2010 ( פסקה 18)]. לעתים גם ניתן לשקול התניית הפינוי של בר-רשות בפיצוי [ ראו והשוו: פרשת אסולין לעיל, פסקה 17], ואולם לא מצאתי כי זה המקרה המתאים.

בכל מקרה, לא נטען לפניי, וממילא לא הוכח, כי הדיירת הנגזרת זקוקה לנוכחות מי מהנתבעים לגור עמה כדי לסייע לה או לטפל בה נכון להיום. כמובן שאין במסקנה זו כדי לפגוע או לגרוע מכל אפשרות להתיר בעתיד מגורי בן משפחה או אחר עם הדיירת המוגנת, ככל שהיא תזדקק לכך מבחינה גופנית או רפואית, הכל בהתאם לדין ולהתקשרות החוזית שחלה בין הצדדים.

סיכום

כאמור, התביעה ככל שהיא מופנית נגד הנתבעת 1 - נדחית.

התביעה, ככל שהיא מופנית נגד הנתבעים 2, 3 ו-4 - מתקבלת. בשים לב לכך כי מדובר בדירת מגורים ובפרט לעניין הנתבעים 2 ו-3 שהם בני זוג שחיים בה עם שלושת ילדיהם בדירה ועל מנת לאפשר להם פרק זמן סביר למציאת דיור חלופי, צו הפינוי ייכנס לתוקף תוך 90 יום מיום המצאת פסק דין זה לבא-כוח הנתבעים.

משנדחתה התובענה בחלקה ונתקבלה בחלקה האחר, ובשים לב לטיב מערכת היחסים שבין הצדדים - כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.