הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 40041-09-13

לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא

התובע

מוראד רג'בי

נגד

הנתבעים

1.דרכים בניה ופיתוח (ש.א.צ) בע"מ
2.אלברט אלוני
3.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
4.ראמי עלון
5. עתיד המזרח התיכון בע"מ

הצדדים השלישיים 1. עו"ד זהבה פלושניק
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
3. כלל חברה לביטול בע"מ

התובע: ע"י ב"כ עו"ד עומייר מריד
הנתבעים 3-1 בעילה לפי חוק הפיצויים: ע"י ב"כ עו"ד זהבה פלושניק
הנתבעים 2-1 בעילה לפי פקודת הנזיקין: ע" ב"כ עו"ד שמעון כץ
הצדדים השלישיים 2-1: ע"י ב"כ עו"ד זהבה פלושניק

פסק דין

עניינה של התביעה הוא עתירה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים" או "החוק"), בעטיה של תאונת דרכים שאירעה לתובע ביום 18.12.2007 (להלן: "התאונה"). במועדים הרלבנטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת" ו-"הפניקס") את רכב הטרקטור שהיה נהוג על-ידי הנתבע 2, בביטוח חובה.

בנוסף, במועד התאונה, הייתה הנתבעת 1 בעלת רכב הטרקטור ומעסיקתו של הנתבע 2, ולטענת התובע, מעסיקיו היו הנתבעים 5-4.

התביעה הוגשה תחילה בעילות לפי חוק הפיצויים וגם לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נוכח המחלוקת בדבר סיווג התאונה, האם היא תאונת דרכים. ביום 12.6.2014 נקבע (מפי כבוד הרשם הבכיר כתוארו אז, ב' שלו) כי התובע זכאי לאחוז פסק דין במעמד צד אחד כנגד הנתבעים 5-4, וכי שאלת החבות תועבר לשופט.

לאחר שהתקיים דיון הוכחות ביום 2.2.2017, לאחר שהוגשו בקשות ותגובות - כפי שאתייחס לכך בהמשך - בשאלה שעלתה בשלב מאוחר לעניין התייצבות וייצוג הנתבעת 1 בהליך בעילה הנזיקית וכן לאחר שהוגשה על-ידי הנתבעים 2-1 הודעת צד שלישי נגד הנתבעת ובאת-כוחה, הוגשה ביום 14.2.2018 הודעה בדבר הסדר דיוני שלפיו סוכם בין הנתבעות 1 ו-3 כי התאונה תוכר כתאונת דרכים, ובהתאם לכך הוגשו סיכומי הצדדים.

התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כתאונת עבודה. וקביעת המל"ל לעניין נכותו הרפואית של התובע, היא קביעה לפי דין בהתאם להוראת סעיף 6ב בחוק הפיצויים.

הצדדים, אפוא, חלוקים ביניהם בשאלת אומדן הנזק.

תמצית טענות הצדדים

התובע יליד שנת 1990 (בן כ-29 היום, בן 17 ושמונה חודשים במועד התרחשות התאונה), טוען בין השאר, כי ביום התאונה, בעת שעבד באתר עבודה ששייך לנתבעת 1 באזור צומת מסמיה, הנתבע 2, שנהג על טרקטור, העביר באמצעותו שתי מחיצות בטון קשורות במוטות ברזל. תוך כדי העברתן, אחת המחיצות נפלה ופגעה בשתי כפות רגליו.

כתוצאה מכך, לטענתו, הוא נפגע בגופו, בעיקר סבל מפגיעה בכף רגל שמאל. התובע פונה לקבל טיפול רפואי במרכז הרפואי קפלן. בבדיקה, אובחנו אצלו שברים בכפות רגליו, הוא קיבל טיפול וגובס. התובע שוחרר תוך שהומלץ לו על מנוחה, נטילת משככי כאבים ואנטיביוטיקה והמשך מעקב רפואי. עוד טוען התובע כי מאז התאונה, הוא סובל מכאבים ומתקשה בהליכה ועמידה ממושכת, דבר שמקשה עליו בחיי היום-יום ובתפקוד בכלל.

הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי הסכימה שבנסיבות תיק זה ייחשב האירוע כתאונת דרכים. לתובע עבר רפואי ומגבלותיו הרפואיות הן המקור לתלונותיו ולא התאונה. עדות התובע היא עדות יחידה ומגמתית ואין לבסס עליה כל ממצא. התובע הסתיר מידע לגבי תאונות נוספות שעבר לאחר התאונה בתיק דנן, ולא הציג ראיות אודות טיפול רפואי שניתן לו מאז התאונה ועד היום. התובע מנהל שגרת חיים רגילה, חייו התעסוקתיים ושיעור שכרו אינם מושפעים מהתאונה.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית ומוצגים שכללו בין היתר, תלושים וטופסי 106. התובע העיד במשפט.

מטעם הנתבעת הוגש תיק מוצגים שכולל בין היתר, חומר רפואי ואישורים בדבר תשלומים של תקבולי המל"ל.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדות התובע והתרשמתי ממנה, וכן לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, סך אומדן נזקי התובע הוא כפי שיפורט להלן.

הנכות הרפואית

כאמור, המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% מיום 16.3.2008. עוד נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה עד יום 15.3.2008 (כשלושה חודשים).

הנתבעת לא הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, ואולם הציגה מסמכים רפואייים מעברו של התובע, מלפני ואחרי התאונה, ואשר לדידה יש בהם לשנות את שיעור הנכות הרפואית שנקבעה.

לאחר שעיינתי בחומר הרפואי שהוצג (בתיק המוצגים מיום 15.1.2017), לא מצאתי כי יש בחומר האמור תשתית משכנעת שיש בה לרופף את שאלת הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה לבין התאונה, ובעיקר, להצדיק סטייה משיעור הנכות שנקבעה. לא התרשמתי כי יש בתלונות המתועדות בחומר הרפואי האמור, או אף בעדות התובע (עמוד 11), כדי לרופף את הקשר בין הפגיעה של התובע בכפות רגליו, לבין הנכות שנקבעה בעניינו במל"ל. בהקשר זה אעיר, כי אף שביקשה הנתבעת צו שמופנה למל"ל למתן תעודות עובד ציבור (ראו החלטה מיום 23.1.2017), אף אחד מהצדדים, לרבות הנתבעת עצמה, לא נראה כי טרח לעקוב אחר הגשת כל תיקו של התובע במל"ל לתיק בית המשפט. כך או אחרת, אף אחד מהצדדים לא הציג את התיק המלא של התובע במל"ל ולו על מנת להשוות בין החומר שהונח לפני המל"ל ובדיקתיו שם לבין החומר הרפואי שהוצג על-יד הנתבעת בהליך זה.

כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון לעניין שיעור נכותו הרפואית של התובע בנזיקין [ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, מיום 24.11.2005 (פסקה 6)]. על כן, בהעדר תשתית שמספיקה כדי להצדיק סטייה מקביעת המל"ל, נקבע בזאת כי שיעור נכותו הרפואית של התובע הוא 10%.

הנכות התפקודית

התובע טוען בין השאר, כי נוכח הפגיעה בשתי רגליו וגילו הצעיר ומאחר והפגיעה היא באזור משמעותי ליציבות, לתמיכה, לאיזון, לניעות, לשימור כוח פיזי וכושר הרמה מתאים, ישנה השפעה רבה לנכות שנקבעה לו על תפקודו. עובר לתאונה הוא עבד במרץ ונהג להשקיע וללמוד בכל עבודה שנדרש לבצע. כתוצאה מהתאונה, התובע סובל מכאבים תמידיים בשתי רגליו. סובל מחולשה, מקשיי עמידה ואחיזה, מתקשה בעמידה ממושכת, וכן מתקשה לנוע, דבר שגורם לפגיעה ביכולות שלו ובקצב לעבוד בחופשיות, מונע ממנו לבצע אפילו משימות פשוטות, והדבר גורע מכושר השתכרותו. התובע סבור כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית ויש להעמידה על 15%.

הנתבעת טוענת מנגד כי נכותו של התובע, אין בה כדי להשפיע על תפקודו. ממצאי הבדיקה שלו במסגרת הוועדה הרפואית של המל"ל, מצביעים על יכולת תפקוד מוחלטת. התובע עובד מזה 11 שנים.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי הן עתירת התובע לקביעה שיעור נכות תפקודית שעולה על זו שנקבעה על-ידי המל"ל, הן העתירה הנגדית של הנתבעת - דינן להידחות. התובע נפגע באופן קשה בכפות רגליו, בעיקר ברגל שמאל, כאשר היה על סף קטינותו. אז, טרם השלים גיל 18. הפגיעה היא באיבר מרכזי בגוף. לכך יש להוסיף, כי טענות התובע בתצהירו לפיהן הוא מתקשה בעמידה ממושכת, בהליכה, בתכופפות, בהרמת משאות וכן בביצוע פעולות פיזיות נוספות (סעיפים 12-11 בתצהירו), לא נסתרו כדבעי על-ידי הנתבעת.

אמנם התובע לא צירף כל תצהיר נוסף של מי מבני משפחתו לעניין הנדון, אך עדותו בדיון הותירה רושם אמין, וכאמור, הנתבעת לא הציגה ראיות נגדיות בנושא זה.

התובע העיד כלהלן (שורות 24-14, עמוד 13):

"ש. בתצהירך אתה מספר שאתה לא יכול ולא מסוגל, תספר לבית המשפט מה אתה לא מסוגל, ואין להפעיל תקנה 15 כך המל"ל קבע?
ת. אני לא יכול לעבוד כמו אז, אני לא יכול לכופף את הרגליים שלי, אני לא יכול להעלות על סולם הרבה, ואני לא יכול ללכת למרחקים ארוכים ולא יכול לעמוד תקופה ארוכה ולא ללכת הרבה, לעבוד כמו מקודם זה לא, אני לא יכול להטריח את עצמי כמו אז. שאני הולך הרבה הרגל שלי מאוד נפוחה.
ש. ת. פעם אחת קיבלתי את הזריקה.
ת. התלוננתי הלכתי לרופא והוא נתן לי משככי כאבים שלא הסתדרתי איתם.
ש. מה אתה כן מסוגל לעשות?
ת. אני עובד כאחראי על העובדים, ביד שלי אני לא עובד הרבה, ממש אני עובד במקרים נדירים שיש משהו בבית, אבל עבודה יומיומית לא יכול, כשהייתי לומד בערב ועבדתי ביום כדי למלות את הזמן הפנוי. עבדתי ביום כדי שאוכל ללמוד בלילה. הספקתי בית ספר בכיתה י' ועשיתי אקסטרני"
(ההדגשה אינה במקור)

חשוב לציין בהקשר זה כי החלטה שקבעה מועדים להגשת ראיות הצדדים ודיון הוכחות ליום 2.2.2017, ניתנה ביום 7.6.2016. תצהיר התובע הוגש ביום 28.9.2016 ונספחי התצהיר הוגשו ביום 31.10.2016. הנתבעת הגישה בקשת אורכה להגשת ראיות, בקשה לזימון עדים וכן תיק מוצגיה, ביום 5.1.2017 (פחות מחודש לפני דיון ההוכחות). בין היתר, ציינה הנתבעת כי היא מבקשת לזמן חוקרים מטעמה ותצהירים יוצגו לעיון בית המשפט "במועד הישיבה" (תיק מוצגים מיום 15.1.2017). לאחר שניתנה הזכות להגיב, ולהשיב על התגובה, ניתנה החלטה מיום 22.1.2017 שהורתה על מתן אורכה להגשת הראיות עד מועד הגשתן בפועל. לעניין זימון החוקרים, הבקשה נדחתה ושם ציינתי: "לו נניח כי התכוונה הנתבעת לדחות את העיון בתצהירים, דומה כי היה עליה לפעול מבעוד מועד להגיש בקשה מתאימה בנושא זה, על מנת שבית המשפט יידרש אליה באופן סדור לאחר קבלת עמדת הצד שכנגד". על ההחלטה האמורה לא הוגשה השגה ערעורית.

על כן, בהתבסס על החומר הראייתי הקיים, שיעור נכותו הרפואית וגילו של התובע במועד התאונה, נקבע בזאת כי נכותו התפקודית היא בשיעור 10%.

ראשי הנזק

כאב וסבל

בהינתן גילו של התובע, מועד התאונה ושיעור נכותו הרפואית - נפסק בזאת פיצוי לתובע בגין ראש נזק זה, בסך 20,600 ₪.

הפסד שכר בגין העבר

התובע טוען בין השאר, כי בעקבות הפגיעה, הוא נאלץ לעזוב את עבודתו הכרוכה במאמץ פיזי וכיום הוא עובד כנהג אצל אחיו ומסיע עובדים. הוא נעדר תקופה ארוכה ממקום העבודה, וכיום הוא מבצע עבודות קלות שאינן מצריכות מאמץ פיזי מיוחד, עובד פחות שעות ומשמש ככוח עזר בלבד, דבר שפוגע משמעותית בכושר ההשתכרות שלו. התובע צעיר בתחילת דרכו ולכן יש לחשב את הפסדיו על-יסוד השכר הממוצע במשק גם ביחס להפסדי העבר. התובע עותר לפסיקת פיצוי בראש נזק זה בסך כ-210,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך כ-5,100 ₪. לתובע אושרה על-ידי המל"ל תקופת אי-כושר מלא במשך שלושה חודשים. עתירתו לפיצויים לאחר התקופה האמורה, יש לדחותה שכן הוא לא הוכיח כי קיים קשר בין התאונה להיקף עבודתו ולשיעור שכרו. התובע נמנע מלהציג תלושי שכר ממקומות העבודה השונים. בכל מקרה, התובע חזר לעבודה עם תום תקופת אי-הכושר ועבד במספר מקומות עבודה, בעבודות מגוונות.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי מן הדין לדחות את טענת הנתבעת שלפיה אין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה, אך גם אין להתעלם מכך שעתירת התובע בראש נזק זה מעוררת קושי. אזכיר, מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות וברורות.

מצד אחד - התובע לא הניח לפני בית המשפט תשתית ברורה אודות שכרו בתקופה של אחר התאונה משנת 2007. חלפו מאז למעלה מעשר שנים, וכל שהונח הוא שני טופסי 106 ומספר תלושים משנת 2015. מצופה היה כי התובע יניח תשתית יותר מפורטת אודות עברו התעסוקתי במשך העשור המדובר, ומכאן נראה כי עתירת התובע מעוררת קושי.

לפי טופס 106 עבור שנת 2013 לפיו ממוצע שכרו החודשי (במונחי נטו) הוא כ-6,900 ₪; טופס 106 עבור שנת 2014 לפיו ממוצע שכרו כאמור, הוא כ- 7,500 ₪, ומספר תלושי שכר משנת 2015 כאשר לפי הנתונים המצטברים של אחרון התלושים שהוצגו (יולי 2015), שכרו הממוצע אותה שנה הוא כ-8,400 ₪. בהקשר זה, לפי מסמכי המל"ל (מכתב מיום 19.11.2013) בסיס השכר שקדם לתאונה הוא כ-5,100 ₪. כפי שניתן להתרשם מהנתונים דלעיל, קיימת מגמת עליה בגובה השכר.

מצד שני - אין להתעלם מכך שהתובע נפגע עת היה בן 17 ושמונה חודשים - קטין. במועד פגיעתו, טרם החל לכתוב את ספר חייו. כך שבהסתברות גבוהה, נראה שלפגיעה הרפואית שהיא פגיעה אורתופדית בטיבה, עם השלכתה התפקודית המלאה כאמור, הייתה לה השפעה על הפוטנציאל התעסוקתי שלו; לרבות: בחירת עיסוק שמתאים למגבלה הרפואית שלו, היקף שעות עבודה מצומצם וכו'. מעדות התובע במשפט עולה כי הוא עבד כמלצר, עבד כשוטף כלים, עבד בהתקנת מערכות אזעקה ברכב ועוד (שורות 34-30 ו-8-1, עמודים 12-11). אין בנמצא הסבר ברור מדוע התובע לא התמקד בעיסוק מסוים או בסוג עיסוקים מסוימים, או אף רכש הכשרה מקצועית למקצוע כזה או אחר. עם זאת, כאמור, לא מן הנמנע כי גמישות הניוד בין מגוון רב של מקצועות, כל שכן עת מדובר באדם שבתחילת דרכו, מעיד על הקושי להסתגל למקצוע מסוים או לסוג מקצועות מסוים נוכח מגבלתו הרפואית.

ביחס לתקופת אי-כושר מלא שנקבעה על-ידי המל"ל (שלושה חודשים), נפסק בזאת פיצוי לתובע בסך 21,000 ₪ שמשקף שכר חודשי 5,100 ₪, משך תוקפת אי-כושר מלא, וכן הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

ביחס לתקופה שלאחר מכן ועד היום, ולאחר האיזון בין השיקולים שעמדתי עליהם לעיל, נפסק בזאת פיצוי לתובע, בסך 35,000 ₪ שמשקף מחצית מתחשיב אקטוארי המבוסס על שכר חודשי 5,100 ₪, התקופה מיום 16.3.2008 ועד היום, ושיעור נכות תפקודית 10%, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום.

על כן, נאמדים בזאת פיצויי התובע בראש נזק זה בסך 56,000 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות

התובע טוען בין השאר, כי הוא נפגע כאשר היה בן כ-17, וכיום הוא בן 28. לטענתו, טרם מיצה את פוטנציאל השתכרותו. התובע עותר בראש נזק זה לפיצוי בגובה כ-487,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי הנכות שנקבעה לתובע אינה תפקודית ולכן אין לפסוק לו כל פיצוי בראש נזק זה. לחילופין בלבד, יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי אגב התחשבות בעובדה לפיה לא נמצא רצף טיפולי מאז התאונה עד היום, וכי התובע מתפקד רגיל ושגרת חייו לא נפגמה. כמו כן, הנתבעת סבורה כי יש לדחות את טענת התובע לחישוב הפיצוי בהתבסס על השכר הממוצע במשק. התובע חסר השכלה מקצועית או אקדמאית כך שללא קשר לתאונה, שכרו לא יגיע לשכר הממוצע במשק. הנתבעת מציעה לפצות את התובע בראש נזק זה בסך גלובלי של 15,000 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, בשים לב לגילו של התובע במועד התאונה, חלוף התקופה מאז ועד היום (למעלה מ-11 שנים) ועברו התעסוקתי המקוטע לאחר התאונה, המגבלה הפיזית בכף רגלו שממנה הוא סובל והעובדה לפיה מדובר באיבר מרכזי בגופו כך שטענתו בדבר קשיי עמידה או הליכה ממושכות היא סבירה ביותר - נפסק בזאת פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בסך 152,000 ₪ שמשקף חישוב לפי 2/3 (שני שלישים) מתחשיב אקטוארי מלא, בסיס שכר 8,400 (שהוצג עבור שנת 2015), שיעור נכותו התפקודית, וגם מקדם ההיוון המתאים עד גיל הפרישה 67 לפי שיעור ריבית היוון 3%.

אשר לעתירת התובע בסיכומיו לקביעת שיעור ריבית ההיוון ולהעמידה על 2%, סבורני כי דין התביעה בנדון, בנסיבות העניין - להידחות. הגם שבית המשפט ער לשינוי החקיקה בנדון וכי נושא זה עומד להכרעתו של בית המשפט העליון, אך משטרם ניתנה כל הכרעה מחייבת, דומה כי טענה זו של התובע טעונה הוכחה של ממש. הטענה הועלתה בשלב הסיכומים בלבד, לא התקיים בעניינה דיון סדור בגוף ההליך וגם לא הוגשה בתמיכה לה חוות דעת מקצועית, ולכן די באלה כדי לדחותה.

עזרת הזולת

התובע טוען בראש נזק, בין השאר, כי כתוצאה מהתאונה והמגבלות שנגרמו לו הוא נזקק לעזרתם של בני משפחתו. הוא שהה תקופת אי-כושר מלא, ארוכה, שבה נזקק לעזרה מבני המשפחה מעבר למקובל. ביחס לעתיד, טוען התובע כי ככל שגילו יעלה, נכותו הרפואית תעיק עליו, על תפקודו והוא יזדקק לעזרה נוספת. התובע העמיד את עתירתו בראש נזק זה על סך 90,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי התובע לא הוכיח את הצורך בעזרת הזולת. התובע לא הביא כל ראיה לפיה הוא נזקק אי פעם לסיוע בעבודות הבית. מאז התאונה הוא נישא פעמיים. לפיכך אין לפצות אותו בראש נזק זה. ביחס לתקופת העבר בלבד, מציעה הנתבעת פיצוי בגובה 1,500 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, הגעתי לכלל דעה כי ביחס לתקופת העבר שבה שהה התובע בתקופת אי-כושר מלא במשך שלושה חודשים וכף רגלו הייתה מגובסת, ללא ספק, הוא הסתייע בקרובים לו. מנגד, התובע לא צירף כל תצהיר של מי מבני משפחתו שיכול להעיד על היקף הסיוע. נזכיר, מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. בנסיבות אלו, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי ביחס לתקופה זו על סך 3,000 ₪.

ביחס לעתיד, בהעדר כל תשתית ראייתית מניחה את הדעת בנדון שלפיה המגבלה הקיימת אצל התובע צפויה לחייב עזרת הזולת בעתיד, סברוני כי התביעה בהקשר זה מעוררת קושי. מנגד, לא ניתן להתעלם מהנכות הרפואית שנקבעה לעיל ומיקום פגיעתו של התובע. טענתו אשר ממנה עולה כי ככל שיתקדם בגילו, כך יעלה הסיכוי להיזקק לעזרת הזולת בשל פגיעתו, היא סבירה בנסיבות העניין. על כן, לאחר שקלול האמור, דרך האומדנה בלבד [ע"א 10508/08 דור זהב בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, מיום 4.2.2010, פסקה 61], נפסק בזאת פיצוי לתובע ברכיב זה בתובענה, סכום גלובאלי, בסך 4,000 ₪.

סך הפיצוי בראש נזק זה, אם כן, יועמד על סך 7,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

התובע טוען כי כתוצאה מפגיעותיו בתאונה הוא עבר סדרה של טיפולים ונזקק להוצאות נסיעה וטיפולים ושונים, לרבות רכישת תרופות ומשככי כאבים שאינם מכוסים בסל הבריאות. התובע לא שמר את כל הקבלות והוא עותר לפיצוי עבור תקופת העבר בסך 10,000 ₪. ביחס לעתיד, טוען התובע כי הוא עדיין נמצא במעקב רפואי וממשיך לקבל טיפולים בגין כאביו המתמשכים. התובע עותר לפיצוי נוסף, בסך 20,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי טענות התובע בנדון לא הוכחו ובכל מקרה, הוצאותיו מכוסות על-ידי המל"ל.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, גם כאן, כיתר ראשי הנזק שעניינם נזקים מיוחדים, חלק מראש נזק זה אף הוא נזק מיוחד. בהעדר קבלות או ראיות ממשיות בדבר הוצאות שהוציא התובע, כך גם העדר ראיות בדבר קיומו של רצף טיפולי [ובעניין זה ראו עדות התובע בדבר טיפולים רפואיים פרטיים (שורות 15-1, עמוד 10), עדות שאינה נתמכת בראיות חיצוניות], נדמה כי תביעת התובע מעוררת קושי ממשי. יותר מזה, צודקת הנתבעת בטענתה לפיה התאונה הוכרה כתאונת עבודה, כך שמרבית הוצאותיו מכוסות על-ידי המל"ל [ראו והשוו גם : ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)].

לפיכך, דרך האומדנה בלבד ומתוך נקיטת זהירות שמא בהעדר פיצוי, תקופח זכותו של התובע לפיצוי בגין נזקו [ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, מיום 8.12.2005], נפסק בזאת פיצוי לתובע ברכיב זה בתובענה, סכום גלובאלי, בסך 3,000 ₪.

זכויות סוציאליות

התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי ההשתכרות [ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג, מיום 31.7.2014 (פסקה 7); ת.א. (מחוזי - חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר, מיום 31.12.2013]. על כן, התובע זכאי לפיצוי ברכיב זה בתובענה, בסך של 25,000 ₪.

ניכויים

לפי מסמכי המל"ל שהציגה הנתבעת, לתובע שולמו דמי פגיעה (4,027 ₪ מיום 17.1.2010) וכן קצבה ומענק חד-פעמי בסכום 25,808 ₪ (בחודשים מאי ואוגוסט 2010). הסכומים האמורים, כשהם משעורכים להיום (כולל ריבית מאמצע התקופה), ינוכו מסך הפיצויים.

עתירת הנתבעת 1 לחיוב הנתבעת 3 ובאת-כוחה בהוצאות משפט

ביום 2.2.2017 התקיים דיון הוכחות בהליך. לאחר הדיון, משלא הצליחו הצדדים להגיע לפשרה ולפני שהוגשו סיכומיהם, הגיש התובע בקשה למתן פסק דין נגד הנתבעת 1 בעילה הנזיקית. כי אז, לאחר תגובת הנתבעת 3, התחדד הדיון לפיו ההגנה בהליך דנן נוהלה באמצעות באת-כוח הנתבעים 3-1, עו"ד פלושניק, אך רק בעילה לפי חוק הפיצויים. בהחלטתי מיום 16.5.2017 קבעתי כי הבקשה למתן פסק דין תידון במסגרת סיכומי הצדדים (והמעיין יעיין בנימוקי ההחלטה).

בשלב מאוחר יותר, לאחר הודעות ותגובות ולפני שהוגשו סיכומי הצדדים, הגישה הנתבעת 1, באמצעות עו"ד ש' כץ, כתב הגנה בעילה הנזיקית לפי פקודת הנזיקין, וכן הודעת צדדים שלישיים נגד הנתבעת 3 (הפניקס חברה לביטוח בע"מ), נגד באת-כוחה (עו"ד פלושניק) וגם נגד כלל חברה לביטוח בע"מ. כידוע, בהמשך, סיכמו הנתבעת 1 והנתבעת 3 לראות בתאונה כתאונת דרכים, דבר שייתר את הדיון בעילה הנזיקית, ומטבע הדברים, גם בהודעה לצדדים שלישיים. הצדדים האמורים נותרו חלוקים ביניהם בשאלת ההוצאות במסגרת היריבות הישירה ביניהם. ביום 8.3.2018 הוריתי כי הצדדים הרלבנטיים יגישו את השלמות הטיעון שלהם בשאלת ההוצאות.

הנתבעים 2-1 טוענים, בין השאר, כי הנתבעת 3 ובאת-כוחה נהגו בחוסר תום לב בניסיון להימלט מחבות הנתבעת 3 בהליך ולנסות להטיל אותה על הנתבעת 1. עורכת-הדין לא הודיעה לנתבעים 2-1 כי התביעה שהוגשה נגדם הוגשה מכוח שתי עילות חלופיות וכי הם אינם מיוצגים בתביעה על-פי פקודת הנזיקין. בשל התנהלות זו, המבטחת של הנתבעת 1 (הצד השלישי 3), דחתה את הכיסוי הביטוחי על-פי הפוליסה שהוציאה , מאחר ולא ידעה בזמן אמת אודות התובענה, אלא רק בשלב ההוכחות וטרם הגשת הסיכומים. בנסיבות אלו, נאלצו הנתבעים 2-1 לשכור שירותים משפטיים כדי להתגונן. הנתבעים 2-1 עותרים לחייב את הנתבעת 3 ובאת-כוחה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, החזר אגרת בית משפט בגין הגשת ההודעה לצדדים שלישיים, וגם בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל התנהלותם.

הצדדים השלישיים 2-1 (שהם באת-כוח הנתבעת 3 והנתבעת 3 עצמה) טוענים מנגד, כי יש לדחות את הבקשה לחיובם בהוצאות. הנתבעים 2-1 ידעו על ההליך ועל הגשת תביעה נגדם בעילה הנזיקית במסגרתה ניתן להם כיסוי רק על-ידי כלל חברה לביטוח בע"מ. הם ידעו גם כי בעילה על-פי חוק הפיצויים, הכיסוי ניתן על-ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ. בין באת-כוח הנתבעת 3 לבין הנתבעים 2-1 אין כל מערכת יחסים משפטית. ייצוג הנתבעת 1 נעשה מכוח פוליסת הביטוח אשר הוצאה על-ידי הנתבעת 3 והיא מעולם לא ייצגה את הנתבעת 1 בעילות התביעה האחרות אשר הוגשו נגדה. הנתבעים 2-1 לא חתמו על ייפוי כוח עבור באת-כוח הנתבעת 3. בכל מקרה, בעל דין זהיר שיש לו סוכן ביטוח ומספר פוליסות אצל מבטחות שונות, שמקבל לידיו כתב תביעה, אינו יכול להתנער מחובותיו ולהימנע מלהגיש כתב הגנה בפרט עת ידוע לו כי הוא מבוטח על-ידי מבטחות שונות בגין כל אחת מהעילות.

עוד לטענת הצדדים השלישיים 2-1, בהליך דנן בשום שלב לא נטען כי כתב ההגנה מוגש בגין שלל העילות המפורטות בו, לכן היה על הנתבעים 2-1 לפעול ולהעביר את התובענה למבטחת שלהם אשר נתנה את הכיסוי הביטוחי בגין חבות צד שלישי. ביחס לסכום ההוצאות הנתבע, הוא אינו רלבנטי שכן הנתבעת 3 הכירה בחבות מיד לאחר הגשת כתבי בי-דין ומבלי שהיה צורך בשמיעת ראיות בסוגיית החבות. על כן, יש לדחות את הבקשה לחיוב הצדדים השלישיים בהוצאות, אשר נגרמו באשמם המלא של הנתבעים 2-1, שנהגו ברשלנות והתעלמו מחובותיהם לפי דין.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי מן הדין לקבל באופן חלקי את הבקשה לחיוב בהוצאות, אך זאת נגד הנתבעת 3 (הצד השלישי 2) בלבד, כפי שיבואר להלן.

מטעם הנתבעים 3-1 הוגש כתב הגנה ביום 3.11.2013 ובו צוין באופן מפורש כי הוא מוגש "ביחס לעילה על פי חוק הפלת"ד בלבד". הנתבעת 3, באמצעות באת כוחה עו"ד פלושניק, טענה לאורך ההליך דנן כי לא מדובר בתאונת דרכים ולכן לא ניתן להטיל עליה חבות.

למעשה, לו היתה מתקבלת טענת הנתבעת 3 בנדון, בכך היה גובר הסיכון שהחבות הנזיקית תחול על הנתבעים 2-1 (בהנחה שהתובע היה מוכיח את תביעתו). כאן נוצר מצב מורכב, שיש בו לבלבל את המבוטחים, ולפיו: הנתבעים 2-1, באמצעות הנתבעת 3 טוענים למעשה להעדר חבות לפי חוק הפיצויים, דבר שעלול להגביר מנגד את הסיכון כי יחוייבו בעילה הנזיקית, עילה שבגינה לא הוגשה הגנה מטעמם.

במילים אחרות, מבוטח שנתבע בגין אותו אירוע, על-ידי אותו תובע, בתביעת נזק גוף, אך העילות שונות (וכנגזר מכך החלת פוליסות ביטוח שונות וייצוג שונה), אין זה בלתי נמנע כי מצב דברים זה עלול לבלבל ואין זה בלתי נמנע בנסיבות אלו כי אותו מבוטח שמוגש בשמו כתב הגנה בעילה אחת, יסבור בטעות ובתום לב שזה נותן מענה ראשוני לכל העילות והטענות שמופנות כלפיו.

בשעה שמצב דברים זה ספק רב אם היה נהיר למבוטח, יש להניח כי הוא היה נהיר לנתבעת 3 ולבאת-כוחה. מצב זה מחייב מטבע הדברים זהירות מרבית מצד עורכת-הדין בשאלת הייצוג שמא לא ייווצר ניגוד עניינים. לפיכך, אף שבאת-הנתבעת 3 הודיעה לבית המשפט ביום 19.3.2017 כי ייתכן ש-"שורש הטעות" הוא בכך שהיא לא הודיעה לנתבעת 1, במישרין, על הצורך בהגשת כתב הגנה מטעמה בעילה הנזיקית, מוכן אני לקבל את טענתה שבכתב תגובתה מיום 25.6.2018 (סעיף 9.2 סיפה) לפיו, היא לא הייתה חייבת לעשות כן. על כן, לא מצאתי הצדקה לחייב את עורכת-הדין בהוצאות משפט.

לעומת זאת, ביחס לנתבעת 3 עצמה, לטעמי המצב הוא שונה. ההליך המשפטי התנהל מספר שנים. הנתבעת 3, באמצעות באת-כוחה, ידעה כי הנתבעים 2-1 לא התגוננו בהליך והיו חשופים לקבלת פסק דין בעילה לפי הפקודה, נגדם, בהעדר הגנה. הגם קיים ניגוד אינטרסים לכאורה בין הצדדים, אך מצופה היה מהנתבעת 3 כי תפעל להסב את שימת לבם של הנתבעים 2-1 כי טרם התגוננו בהליך וכי הם חשופים מפני קבלת פסק דין בהעדר הגנה, וכל זאת מהטעם שהם מבוטחיה והיא עצמה מייצגת אותם בהליך כאמור לפי חוק הפיצויים.

הנתבעת 3 לא הניחה לפניי תשתית ראייתית משכנעת לפיה עובר להגשת כתב ההגנה בתיק או לאחר מכן, היא הסבה את שימת לבם של הנתבעים 2-1 או הסבירה להם, במישרין או בעקיפין, כי כתב ההגנה לפי חוק הפיצויים זה אחד וכתב הגנה לפי הפקודה זה לחוד. דומני כי חובות ההסבר או ההבהרה האמורות, בנסיבות העניין, נובעות מחובות ההגינות ותום הלב של חברת הביטוח כלפי מבוטחיה.

במילים אחרות, לא הונח בסיס ראייתי משכנע לפיו נוכח הסיצואציה המורכבת שנוצרה, פעלה הנתבעת 3 ליידע ולחדד לפני הנתבעים 2-1, בפרט לפני הנתבעת 1, כי הייצוג שלהם באמצעותה הוא מצוצמם לעילה לפי חוק הפיצויים בלבד וכי עליהם להתגונן בנפרד בעילה הנזיקית. הדברים יפים שבעתיים, היות והנתבעת 3 כחברת ביטוח, מצופה כי תהיה גם ערה ורגישה לשאלת חלוף הזמן וההתיישנות שבדיני הביטוח, התיישנות אשר ייתכן וכי תחול בנסיבות העניין.

אמנם בסופו של יום לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלת החבות נוכח ההסדר הדיוני אליו השכילו להגיע הנתבעת 1 והנתבעת 3 (וכך גם התייתר הצורך בדיון בכל טענת התיישנות אפשרית), ואולם בל נשכח כי ההסדר האמור הגיעו אליו הצדדים רק לאחר, וככל הנראה עקב, הגשת ההודעה לצדדים שלישיים כאמור, נגד הפניקס ונגד באת-כוחה. על כן, הוצאות הנתבעים 2-1 להגשת כתב הגנה והודעת צדדים שלישיים, בנדון דנן, הן בנות שיפוי.

לאחר כל אלה, מורה בזאת על הנתבעת 3 (הצד השלישי 2) לשאת בהוצאות הנתבעים 2-1 ובשכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, בגין הגשת כתב הגנה והודעת צדדים שלישיים, בסך כולל 15,000 ₪.

סיכום

הנתבעת 3 תפצה את התובע בגין נזקיו עקב התאונה, בסכומים הבאים:
כאב וסבל - 20,600 ₪
הפסד שכר בעבר - 56,000 ₪
פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות - 152,000 ₪
עזרת הזולת - 7,000 ₪
הוצאות רפואיות וניידות - 3,000 ₪
זכויות סוציאליות - 25,000 ₪
__________________________
סך-הכל אומדן נזק - 263,600 ₪
ניכוי תקבולי המל"ל (מעוגל) - (36,000 ₪)
סך-הכל - 227,600 ₪

לסכום האמור יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כדין.

הנתבעת 3 תשלם לנתבעים 2-1 את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין , בסך כולל 15,000 ₪ (סעיף 62 לעיל).

הסכומים האמורים ישולמו, על-ידי הנתבעת 3, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.