הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 39730-01-13

בפני
כבוד ה שופטת יעל ייטב

התובע

עו"ד אמגד ג'אבר
ע"י ב"כ עו"ד עמוס ון- אמדן

נגד

הנתבע

עו"ד עמוס גבעון
בעצמו

פסק דין

מבוא
תביעה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר, בסכום של 1,178,489 ₪, בגין חלקו של התובע בשכר טרחת עו"ד, על פי הסכם שנחתם בין הצדדים. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, וזו ניתנה לו ביום 4.3.13, תוך שנקבע כי התצהיר התומך בבקשה יחשב לכתב הגנה.
התובע והנתבע הם עורכי דין במקצועם, אשר חתמו ביום 22.8.08 על הסכם ( להלן- "ההסכם") הקובע כדלקמן:
עו"ד עמוס גבעון יעביר לעו"ד אמג'ד ג'אבר 40% משכר הטרחה שיגבה בכל תיק שהועבר על יד עוד ג'אבר.
עו"ד ג'אבר יהיה אחראי לקשר עם הלקוחות וידאג לזימונם לצורך הטיפול בתיקים.
הוצאות שהוציא עו"ד גבעון ושלא התקבלו מהצד השני בתיק מסוים, יקוזזו בחלקים שווים משכר הטרחה מהתיקים האחרים.
בכתב התביעה פורט שהתובע העביר לנתבע כ- 100 לקוחות על פי ההסכם, לשם הגשת תביעות בגין רשלנות רפואית, ועד הגשת התביעה שבפני הגיש הנתבע תביעות לגבי 41 מאותם הלקוחות. במהלך שנת 2011 חדל התובע מהעברת לקוחות לנתבע, לאור השגותיו על טיב הטיפול שניתן ללקוחות. התביעה שבפני הוגשה לאחר שלטענת התובע טרם שילם לו הנתבע את חלקו בשכר הטרחה, חרף העובדה שההליכים ב- 7 תיקים הסתיימו זה מכבר, והנתבע קיבל לידיו את שכר הטרחה.
מהראיות שהובאו בפני עולה כי הנתבע גבה מלקוחותיו ב- 7 התיקים האמורים שכר טרחה בסכום כולל של 3,586,278 ₪, וכן גבה החזר הוצאות שהיו לו באותם תיקים, בסכום של 226,404 ₪.
לטענת התובע, בקצירת האומר, היה על הנתבע לשלם לו את חלקו בשכר הטרחה, בשיעור 40% משכר הטרחה שגבה, בניכוי מחצית מההוצאות ש בהן נשא עד אותו המועד. בסיכומיו פירט התובע כי המנגנון לתשלום שכר הטרחה שעליו הוסכם בין הצדדים, הינו כי ההתחשבנות מתבצעת במועד קבלת שכר הטרחה על ידי הנתבע בכל תיק ותיק . באותו המועד מקוזזות תחילה מחלקו של התובע בשכר הטרחה מחצית ההוצאות שהוציא הנתבע בפועל בגין התיקים שהעביר אליו התובע, ואשר טרם הוחזרו לו מהלקוחות. התובע פירט בסיכומיו כי לטעמו חלים על ההתחשבנות בין הצדדים 4 עקרונות (כמפורט בסעיפים 110 עד 114 לסיכומים):
ההוצאות הוצאו על ידי הנתבע, והוא לבדו קיזז את המע"מ, ככל שהיה גלום בהן מע"מ, ועל כן בהתחשבנות בין הצדדים אין להביא בחשבון את מרכיב המע"מ;
בהליכים שהסתיימו ניכה הנתבע מהסכום ששולם לו על ידי המזיק את סכום ההוצאות, ועל כן ההוצאות שיופחתו מחלקו של התובע בשכר הטרחה הן רק אלו "שלא התקבלו מהצד השני בתיק מסוים", כלשון ההסכם;
על הנתבע להוכיח את ההוצאות שבהן עמד;
במועד ההתחשבנות מובאות בחשבון ההוצאות שהוצאו על ידי הנתבע עד אותו מועד.
הנתבע לא כפר בטענה שלפיה לא העביר לתובע את חלקו בשכר הטרחה בגין 7 התיקים נושא התובענה ( למעט תשלום מקדמות, שאינן שנויות במחלוקת). הנתבע אף לא כפר בטענות לעניין המע"מ או בטענה שאין להפחית מחלקו של התובע בשכר הטרחה הוצאות ששולמו לנתבע " על ידי הצד השני", היינו, על ידי המזיק או מכספי הפיצוי ללקוח . יחד עם זאת טען הנתבע שתי טענות הגנה מרכזיות, הפוטרות אותו לטעמו מתשלום חלקו של התובע בשכר הטרחה: האחת, שהתובע לא מילא אחר חלקו בהסכם, ובכך הפר אותו; השנייה, שעל פי הסכמה שהייתה בין הצדדים, יש לנכות מחלקו של התובע בשכר הטרחה גם את ההוצאות הצפויות בתיקים האחרים. בשל טעמים אלו, כך נטען, לא הגיע לתובע בעת הגשת התביעה סכום כלשהו על חשבון שכר הטרחה.
לשם השלמת התמונה אציין כי בין הצדדים התגלעו מחלוקות נוספות בעקבות ההתקשרות ביניהם , אשר התבררו בהליכים אחרים, בחלקם אף ניתנו פסקי דין אשר הוזכרו על ידי הצדדים שוב ושוב בהקשרים שונים . אף שאותם הליכים שבו ועלו, המחלוקת הטעונה הכרעה בפסק דין זה, על פי כתבי הטענות, היא באשר למנגנון המוסכם בין הצדדים לחלוקת כספי שכר הטרחה ביניהם , ולחלקו של התובע בשכר הטרחה עבור 7 התיקים הראשונים שבהם הוגשה על ידי הנתבע תביעה בגין רשלנות רפואית.
אקדים ואציין כי לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה.

דיון והכרעה
המחלוקת שבפני, רובה ככולה, היא מחלוקת באשר לפרשנות ההסכם, שהינו הסכם קצר ותכליתי, המשקף לטעמי הסדר פשוט וממצה לתשלום שכר טרחה.
ראוי להזכיר תחילה את מושכלות היסוד שנקבעו בהלכה הפסוקה, שלפיהן " לשון החוזה היא התוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי ועל כן לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו ... מבחינה זו שמור ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני ... ", כפי שנקבע על ידי כב' השופטת א' חיות ( כתוארה אז) בע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י ואח' ( מיום 11.5.14).
בית המשפט העליון חידד לאחרונה הבחנות אלו והזכיר, בע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ ואח' נ' אנטונינה לבירנצ'וק ואח' (מיום 8.8.18) כי בפסיקה הוטמעו שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא " כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו, כפי שנקבע גם בפרשת ארגון מגדלי הירקות ( ע"א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות נ' מ"י, פ"ד נט (5) 481 (2005); ודנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות נ' מ"י, פ"ד סא (2) 1 (2006)), ובע"א 8836/07 ‏בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (מיום 23.2.2010); והשני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא " זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי ... לשון אחר - במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים".
על רקע הבחנות אלו יש לבחון את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

האם הותנה תשלום שכר הטרחה בתנאי מתלה
טענה ראשונה שנטענה על ידי הנתבע הייתה כאמור כי זכאותו של התובע לחלקו בשכר הטרחה, הייתה מותנית בביצוע חלקו בהסכם, שכלל על פי האמור בתצהיריו, כל אחד מאלה:
לדאוג לכל קשר עם הלקוחות, קבלת רשומות רפואיות מהם, הזמנתם למשרד, תרגום רשומות מערבית לעברית, הכנת חומר לבחינת התיקים או לקראת תביעה, הסעת עדים ברכבו: לבית המשפט, לעדות, לבדיקות רפואיות, ולתרגום;
לדאוג למלא אחר כל הנדרש בקשר ללקוחות או לעדים הדוברים את השפה הערבית;
להכין טיוטת כתבי תביעה, תצהירי גילוי מסמכים, תצהירי תשובות לשאלון ושאלונים, ותצהירי עדות ראשית;
המצאת כל דרכי ההתקשרות עם הלקוחות שרובם ללא כתובת מסודרת וטלפונים בבית;
גביית הוצאות משפט מלקוחות;
עדכון הלקוחות באופן שיטתי ושוטף על אופן ניהול התיקים;
להמציא במסירה אישית את כתבי התביעה לרופאים ולמוסדות הרפואיים במזרח ירושלים;
לבצע כל מטלה שתוטל עליו על ידי הנתבע.
בתצהיר עדותו הראשית הדגיש הנתבע כי התובע הציע לו לבדוק עשרות תיקים שהיו תקועים במשך שנים במשרדו של עו"ד וייל. לאחר לבטים קשים הסכים הנתבע לכך, "תוך התניה מפורשת שאני אתעסק אך ורק בצד הרפואי והמשפטי, והוא יבצע את כל ההכנה, כל הפגישות, יהיה נוכח בכולן, הקשר עם הלקוחות יהיה אך ורק באמצעותו, ולא רק בגלל שהלקוחות דוברי ערבית, אלא חוסר היכולת להעמיס על המשרד היקף עצום כזה של תיקים..." (סעיף 25 לתצהיר עדות ראשית מיום 28.3.16).
הנתבע הוסיף וטען בסעיף 33 לתצהיר עדותו הראשית, כי רק בדיעבד התברר לו שהתובע חסר כישורים משפטיים, ואינו יכול לקיים את חלקו בהסכם. הנתבע הוסיף ופירט כי לא זו בלבד שהתברר לנתבע כי התובע אינו יודע את השפות אנגלית ועברית בצורה סבירה, הלקוחות התלוננו נגד התובע על כך שהוא אינו עונה להם, התובע לא התייצב לפגישות במשרדו של הנתבע, ולעיתים נאלצו הלקוחות להמתין לתובע במשרד במשך שעות ( סעיף 35 לתצהיר עדות ראשית). כיון שלא היו בידי התובע האמצעים לבצע את חלקו בהסכם, נאלץ הנתבע להעמיד לרשות התובע חדר במשרדו, ושירותי משרד מלאים, אך גם לאחר מתן אפשרויות אלו קיים התובע את חלקו בהסכם במידה מועטה, ולאחר לחצים כבדים מצד עובדי המשרד ( סעיף 36 לתצהיר).
התובע הכחיש את טענות הנתבע בדבר קיומה של רשימת חיובים אשר עמידה בהם היוותה תנאי לתשלום שכר הטרחה.
בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי חלקו בהסכם הסתכם בכך שהיה עליו להעביר לקוחות לנתבע, ולדאוג לזימונם, לצורך הטיפול בתיקים. מעולם לא דרש ממנו הנתבע לבצע מטלות נוספות, מעבר לאלו שנקבעו במפורש בהסכם. התובע הוסיף והצהיר כי לא פעם מצא את פעולת הנתבע איטית מדי, ועל כן לעיתים נחלץ לסייע לנתבע בדרכים שונות, בטיפול בקבלת חוות דעת רפואיות, בכתיבת כתבי תביעה והליכים מקדמיים. נוכח הקרבה הפיזית בין משרדי הצדדים, היה התובע בן בית במשרדו של הנתבע בתקופה האמורה. התובע הדגיש כי מעולם לא הוסכם בין הצדדים על התניית תשלום חלקו של התובע בשכר הטרחה בתנאי כלשהו, או בביצוע מטלות כלשהן מצדו ( תצהיר עדות ראשית, סעיפים 6-9).
מצאתי לבכר את גרסת התובע לכך שתשלום חלקו בשכר הטרחה לא היה מותנה בקיום תנאי כלשהו, וממילא לא הוטלו עליו במסגרת ההתקשרות בין הצדדים החיובים הנטענים על ידי הנתבע .
מעיון בלשונו של הסכם עולה כי תשלום חלקו של התובע בשכר הטרחה אינו מותנה בתנאי כלשהו, לא בביצוע מטלות או חיובים מצד התובע, אף לא בכל תנאי אחר. זאת ועוד. בהסכם לא מפורטים חיובים כלשהם המוטלים על התובע, מעבר לקביעה כי התובע " יהיה אחראי לקשר עם הלקוחות וידאג לזימונם לצורך הטיפול בתיקים".
כזכור, התובע והנתבע כאחד הם עורכי דין בהכשרתם, וסביר להניח כי אילו היו מתגבשות ביניהם הסכמות באשר לחיובים המוטלים על התובע, או באשר לתנאי מתנה או מתלה באשר לזכאותו של התובע לקבל שכר טרחה, היה הדבר מוצא את ביטויו במפורש בלשון ההסכם. כך במיוחד שעה שהנתבע חזר והדגיש כי מבחינתו לא היה מדובר בחיובים שוליים או נלווים שהוטלו על התובע, כי אם בתנאי חשוב ובסיסי, אשר היווה שיקול מכריע בהסכמתו של הנתבע להתקשר בהסכם, חרף לבטיו. זאת ועוד, מדובר בתנאי לתשלום שכר הטרחה, שהוא הנושא המרכזי שנדון בהסכם, ובוודאי שתנאי כה מרכזי, אילו אכן היה מוסכם להגבילו בדרך כלשהי, היה מפורט במפורש בהסכם, כשם שפורט ללא כל קושי בתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע. בחירתם של הצדדים בהגדרת תפקיד כה מצומצמת, בהסכם שבמהותו הוא הסכם שכר טרחה, מהווה למעשה הסדר שלילי, ומדגישה כי למעט יצירת קשר עם הלקוחות וזימונם אין לתובע כל תפקיד נוסף בטיפול בלקוחות, וכי שכר הטרחה משולם עבור עצם יצירת הקשר בין הלקוחות לבין הנתבע.
לשון ההסכם אינה תומכת אפוא בגרסתו של הנתבע, אלא דווקא בגרסתו של התובע, שלפיה לא הוטלו עליו חיובים כלשהם מעבר לאלו שצוינו במפורש בהסכם, ובוודאי שלא הוסכם בין הצדדים כי תשלום שכר הטרחה יהיה מותנה בקיומו של תנאי כלשהו.
גם התנהלות הצדדים בביצוע ההסכם אינה תומכת בגרסתו של הנתבע. הנתבע הצהיר כאמור על כך שביצוע המטלות שהוטלו על התובע היווה מבחינתו תנאי בסיסי והכרחי בהתקשרות, ורק לאור מחויבות זו, ולאחר לבטים, הסכים להתקשר עם התובע בהסכם. כמו כן הצהיר כי זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם מצא כי התובע נעדר כישורים בסיסיים לביצוע המטלות שהוטלו עליו. הפרת ההסכם הנטענת התגלתה אפוא לתובע, על פי שיטתו, זמן קצר לאחר ההתקשרות בהסכם. אילו אכן היה מדובר בתנאי כה חשוב ובסיסי, לא ברור מדוע הסכים הנתבע להמשיך ולקבל מאת התובע תיקים נוספים לאחר שהתבררו לו כל אותם כשלים שעליהם הצביע. על פי הוראות ההסכם לא הייתה לנתבע התחייבות כלשהי לטפל במכסה מסוימת של תיקים, או לטפל בתיקים המתקבלים במשך תקופה מסוימת, ועל כן הוא לא היה כבול בהסכם, ולא הייתה כל מניעה מבחינתו להפסיק את ההתקשרות ולסרב לקבל תיקים נוספים, במיוחד אם טענתו היא הפרת ההסכם מצד התובע. התנהלותו של הנתבע אפוא אינה תומכת בעמדתו, אלא דווקא בעמדת התובע.
מעבר לכך, התרשמתי מהראיות כי הנתבע היה מודע להיקף הצפוי של הטיפול בתיקים מצד משרדו, עוד בטרם ההתקשרות בין הצדדים, וכי ההיקף המצומצם של המטלות שהוטלו על התובע בהסכם, ליצור קשר עם הלקוחות ולזמנם, נקבע בין הצדדים במודע. הגדרת התפקיד המצומצמת לא נעשתה בשל שגגה או השמטה מקרית, אלא היא מהווה ביטוי להסכמה המפורשת בין הצדדים, שלפיה יטפל הנתבע בתיקים מראשיתם, על כל שלביהם. מודעותו של הנתבע והסכמתו לכך נלמדים לא רק מעדותו של התובע אלא גם מעדותו וטענותיו של הנתבע. הנתבע הדגיש בסיכומיו כי התובע ביקש ממנו מלכתחילה גם לבדוק האם קיימת עילת תביעה בתיקים , להזמין חומר רפואי, ולקבל חוות דעת, היינו לטפל בתיקים כבר מהשלבים המקדמיים. ברור אפוא, על פי תיאורו של הנתבע, כי היה ברור לו עוד לפני ההתקשרות בין הצדדים שיהיה עליו לנהל את תיקי הרשלנות הרפואית על כל שלביהם , לרבות את השלבים הראשונים, ובכלל זה להזמין חומר רפואי, וכי התובע פנה אליו מלכתחילה לשם כך.
עולה מהראיות כי התובע בחר משיקוליו הוא, להפנות תיקים לטיפולו של הנתבע, ולא לטפל בהם בעצמו , כפי שעשה גם עם עורכי דין נוספים. הנתבע הוא עו"ד ותיק המתמחה בניהול תיקי רשלנות רפואית, בעל משרד מבוסס, מוניטין ופרקטיקה ותיקה בתחום. כפי שהעיד התובע, לאחר שנים של עבודה עם משרד עו"ד וייל, חיפש חלופה אחרת לניהול תיקי הרשלנות הרפואית המגיעים אליו, נוכח ההיקף הגדול של התיקים שהיו בטיפולו . סביר להניח כי הנתבע, המעורה בתחום הרשלנות הרפואית, התמחות מוגדרת ומצומצמת מבחינת העיסוק בה, היה מודע לכך שתיקי הרשלנות הרפואית של התובע טופלו על ידי עו"ד וייל, כפי שפורט בסיכומיו, עוד בטרם התקשר בהסכם, במיוחד נוכח היכרותו הקרובה עם עו"ד וייל, שעל פי האמור בסיכומיו הוא התמחה במשרדו. ההתקשרות בין הצדדים הייתה מלכתחילה לשם טיפול מלא בתיק, ובשל כך לא הוטלו על התובע בהסכם כל חיובים מעבר ליצירת קשר עם הלקוחות, וזימונם לצורך הטיפול בהם.
עיון בהסכם מעלה כאמור כי מהותו היא חלוקת שכר הטרחה, נוכח טיבה של ההתקשרות בין הצדדים שעל פיה הפנה התובע לקוחות לנתבע, לשם טיפול בתביעותיהם באמצעות ה"פלטפורמה" שבידי הנתבע, המקצועית והמנהלתית, המשמשת אותו בניהול תביעות רשלנות רפואית רבות של לקוחותיו ( מזכירותו של הנתבע השיבה בחקירתה הנגדית כי משרדו של הנתבע טיפל באלפי תביעות, ולא רק בלקוחותיו של התובע). עולה מהראיות כי הנתבע טיפל בתיקיו של התובע באותה מתכונת בדיוק כפי שטיפל בתיקי לקוחותיו האחרים, וקליטת התיקים, שנעשתה באופן הדרגתי על פני מספר שנים, לא הביאה לשינויים מהותיים בעבודת המשרד.
נוכח טיבה של ההסכמה, שעיקרה היה חלוקת שכר הטרחה, נחתם בין הצדדים הסכם קצר וענייני, ולא נדרש להכביר בו בפרטים, שכן לא היו חיובים נוספים שהוטלו על התובע, אף לא היו כל הסכמות נוספות שהיה צורך לעגנן בהסכם.
למותר לציין כי על פי הראיות שהובאו בפני , אף שהתובע לא היה מחויב לכך, הוא נטל חלק פעיל בטיפול בלקוחות, בוודאי ביצירת קשר עמם, ובביצוע תרגומים. לתובע הוקצה חדר במשרדו של הנתבע, והוא שהה שם פרקי זמן ממושכים. מזכירתו של הנתבע, גב' אילנה ממן, אשר העידה כאמור מטעם הנתבע, תמכה בעדותו של התובע בעניין זה, והשיבה בחקירתה הנגדית כי לא נתקלה בכל קשיים בהשגת הלקוחות, וכאשר נזקקה לעזרה מהתובע היה התובע מסייע לה, כיון שגם לו היה אינטרס לקדם את התיק ( עמ' 146 לפרוטוקול הדיון מיום 25.9.17, שורות 10-21). עוד השיבה כי היא זו שביצעה המצאות לנתבעים. ככל שאישור מסירה לבתי חולים ערביים לא היה מתקבל, הייתה נעזרת בתובע לצורך כך. לדבריה נושא ההמצאות עבד חלק, והיא זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד התובע ( עמ' 147 לפרוטוקול, שורות 21-32). גב' ממן שללה את טענת הנתבע שלפיה נאלצה להתקשר לתובע עשרות פעמים בשעה שהלקוחות המתינו לו במשרד, והשיבה כי אמנם היו פעמים ספורות שבהן נעדר התובע מהמשרד, כאשר אשתו עברה טיפולים במחלת הסרטן שבה חלתה, ואז נעזרו עובדי המשרד בעורכי דין דוברי ערבית שהיו במשרד לשם תרגום, ואולם מעולם לא היה עליהם לזמן מתורגמן במיוחד. עוד השיבה כי תמיד כאשר התובע נעדר מהמשרד, הייתה לו סיבה מוצדקת לכך ( עמ' 143, שורות 3-4). גב' ממן השיבה כי היה לתובע טלפון נייד, וכאשר נזקקה לו הייתה מתקשרת אליו והוא היה מגיע באופן מידי ( עמ' 141 לפרוטוקול הדיון, משורה 32, עד עמ' 142, שורה 11); עוד העידה על סיוע מטעם התובע בתרגום, במפגש עם מומחים, במענה לשאלון ( למשל בעמ' 141, שורה 1; 18-31; עמ' 142, שורות 12-25, משורה 29 עד עמ' 143 שורה 17). העדה הוסיפה כי התובע שהה זמן רב במשרד ( עמ' 144, שורות 19-24). מעולם לא התלוננו במשרד על התובע. עורכי הדין האחרים כבדו את התובע, והוא כיבד אותם ( עמ' 142 ).
מזכירותו של הנתבע תמכה אפוא בגרסתו של התובע לכך שחרף העובדה שלא הוטלו עליו מטלות מפורשות בהסכם, והתיקים טופלו בידי עורכי דין שעבדו במשרדו של הנתבע, השקיע התובע עבודה רבה בסיוע לעובדי המשרד בטיפול בלקוחות. אמנם הייתה תקופת מה שבה נעדר התובע, והתקשה להגיע למשרד, מפאת מחלתה של אשתו והטיפולים שעברה , ואולם מעבר לכך שמדובר באילוצים סבירים שיש להתחשב בהם, התמונה המתקבלת היא שהתובע עבד באופן שוטף במשרד, שעות ממושכות, סייע בקשר עם הלקוחות ובתרגום. התובע סיפק לנתבע לקוחות, שלגבי 41 מהם הוגשו תביעות, ולא הובאה כל ראיה לכך שהוא נכשל ביצירת קשר עמהם לשם ניהול ההליך, או שהוא הפר את ההסכם בצורה אחרת.
הנתבע טען לתלונות ולטרוניות מצד לקוחות כלפי התובע , וזימן לשם הוכחתם לדיוני ההוכחות מספר לקוחות שהפנה אליו התובע. לא התרשמתי מעדויותיהם של אותם לקוחות כי עדותם תמכה בגרסתו של הנתבע בדרך כלשהי. ככל שהיו להם טרוניות, היו הטרוניות מופנות כלפי הנתבע, ולא כלפי התובע.
מעבר לדרוש אציין כי בהעדר כל תנאי מתנה או מתלה, גם אילו היה הנתבע מוכיח הפרה, שכאמור לא הוכחה, התרופה לכך אינה קיזוז שכר הטרחה או עיכובו, כולו או חלקו. הנתבע היה רשאי לבטל את ההסכם ככל שסבר שמדובר בהפרתו, והוא לא עשה כן. כמו כן לא הוכיח כל נזקים שנגרמו לו בשל ההפרות כביכול הנטענות, ועל כן גם אילו הייתי מקבלת את הטענה שהייתה הפרה כלשהי של ההסכם מצד התובע , לא רשאי הנתבע לקזז סכומים כלשהם מחלקו של התובע בשכר הטרחה, זולת סכומים בגין הוצאות שעליהן הוסכם בין הצדדים .
לסיכום נקודה זו אני קובעת כי אין כל תנאי שלפיו מותנה תשלום חלקו של התובע בשכר הטרחה בביצוע מטלות כלשהן מצד התובע, על התובע לא הוטלו מטלות כלשהן מלבד העברת לקוחות ויצירת קשר עמם, וממילא אף לא היו הפרות מצד התובע.

מועד תשלום שכר הטרחה
לטענת התובע, היה על הנתבע לשלם לא את חלקו בשכר הטרחה במועד שבו גבה את שכר הטרחה מהלקוחות. הנתבע גרס מנגד כי ההסכמה בין הצדדים הייתה כי חלקו של הנתבע בשכר הטרחה ישולם לו רק לאחר ניכוי ההוצאות הצפויות, או למעשה לאחר גמר כל ההליכים בכל התביעות שיגיש הנתבע, ולאחר חישוב כלל ההוצאות שהוצאו.
שכר הטרחה שאותו גובה הנתבע מלקוחותיו, לרבות מהלקוחות שהועברו לטיפולו על ידי התובע, הוא שכר טרחה שנקבע בהתאם לתוצאה, בשיעור 33.33% מכלל התשלומים המשולמים ללקוח : הפיצוי, הוצאות המשפט, שכר טרחה עו"ד ומע"מ. עובדה זו נלמדת מהסכם שכר הטרחה הנהוג אצל הנתבע ( נספח ד' לכתב התביעה), מהמכתבים ששלח הנתבע ללקוחות נושא התביעה ( אשר צורפו לתצהירו של התובע), ומהעדויות שנשמעו. התובע אינו גובה שכר טרחה במהלך הטיפול בתיק, כי אם מהתשלום הראשון המשולם בתיק על ידי המזיק.
ההוראה שנקבעה בסעיף 1 להסכם נקבעה על רקע המנגנון הנהוג במשרדו של הנתבע לגביית שכר הטרחה. כזכור, נקבע בסעיף 1 להסכם , כי " עו"ד עמוס גבעון יעביר לעו"ד אמג'ד ג'אבר 40% משכר הטרחה שיגבה בכל תיק שהועבר על ידי עוד ג'בר". הוראה זו קובעת לא רק את שיעור שכר הטרחה שיקבל עו"ד ג'אבר, אלא גם את המפתח לחישוב חלקו של התובע בשכר הטרחה, וכן את עיתויו של התשלום. אשר למפתח לחישוב חלקו של התובע בשכר הטרחה, נקבע שהוא יהיה בשיעור משכר הטרחה שגבה הנתבע, 40% ממנו, ולא מפתח אחר, כגון שיעור מהפיצוי.
אשר לעיתוי התשלום של חלקו של התובע בשכר הטרחה, נקבע כי חלקו של התובע בשכר הטרחה לא ישולם במהלך הטיפול השוטף בתיק , לא ישולם מראש, לא ישולם במועד מתן פסק הדין, אלא במועד שבו גבה הנתבע את שכר הטרחה, כפי שנכתב במפורש בהסכם. הואיל והנתבע גובה את שכר הטרחה בכל תיק ותיק בנפרד, ברור מהוראת ההסכם כי גם חלקו של התובע בשכר הטרחה ישולם בכל תיק בנפרד.
כפועל יוצא מהוראה זו, בעת שהנתבע גובה את שכר הטרחה בכל תיק ותיק, עליו להעביר 40% מהסכום שגבה כשכר טרחה לידיו של התובע (בניכוי ההוצאות שידונו בהמשך) .
כפי שציינתי, התובע והנתבע כאחד הינם עורכי דין וותיקים ומנוסים, אשר ראו לנכון להעלות את ההסכמה ביניהם על הכתב, ואילו היה בדעתם לדחות את עיתוי תשלום שכר הטרחה לתובע, מעבר למועד גביית שכר הטרחה על ידי הנתבע, היו קובעים זאת במפורש בהסכם. מעבר לדרוש אציין כי המנגנון המוסכם מבחינת עיתוי תשלום חלקו של התובע בשכר הטרחה הוא סביר והגיוני. ככל שהנתבע דוחה את עיתוי גביית שכר הטרחה למועד קבלת הפיצוי בפועל, גם אם יחלפו שנים מספר עד סיום בירור התביעה ועד קבלת הפיצוי, סביר שגם חלקו של התובע בשכר הטרחה ידחה לאותו המועד, וייקבע בהתאם לאותו מנגנון. מנגד, ככל שהגיע מועד גביית שכר הטרחה על ידי הנתבע, סביר וראוי כי גם התובע יהיה זכאי לחלקו בשכר הטרחה באותו המועד.

ניכוי ההוצאות
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהנתבע, כחלק מהשירות שהוא מעניק ללקוחותיו, גובה שכר טרחה בהתאם לתוצאות, ומממן בעצמו, באופן שוטף וכמימון ביניים , את תשלום ההוצאות הנדרשות לניהול התיק, כגון אגרות, שכר טרחת מומחים עבור חוות הדעת, וכו'. רק בתום ההליך המשפטי, העשוי להימשך שנים, ולאחר שמתקבל הפיצוי, גובה הנתבע מהלקוח כאמור את שכר טרחתו, וכן את ההוצאות שהיו לו בניהול התיק. גם עובדה זו נלמדת הן מהסכם שכר הטרחה הנהוג אצל הנתבע ( נספח ד' לכתב התביעה) והן מהמכתבים שנשלחו ללקוחות נושא התביעה ( אשר צורפו לתצהירו של התובע), והן מהעדויות שנשמעו בפני. על פי האמור במכתבים ללקוחות, בעת קבלת הפיצוי, גבה הנתבע מהתשלום הראשון בגין הפיצוי שני רכיבים נפרדים: ראשית, שכר טרחה בשיעור 33.33% מכלל הסכום המשולם לניזוק ברוטו, היינו מהפיצוי, מההוצאות ומשכר טרחת עו"ד והמע"מ; שנית, את ההוצאות שהיו לו בניהול התיק. ההוצאות אפוא לא נוכו על ידי הנתבע משכר הטרחה שקיבל, אלא התווספו אליו.
מזכירתו של הנתבע, גב' אילנה ממן, נשאלה בחקירתה הנגדית על מנגנון תשלום ההוצאות וגבייתן, והשיבה כי בכל תיק שבו טיפל הנתבע הוא שילם את ההוצאות בשם הלקוח, וההתחשבנות נעשתה בסוף ההליך . העדה הייתה זו שטיפלה בתיעוד החשבונות, ונהגה להקליד כל הוצאה למחשב. בסיום הטיפול בכל תיק, ערכה חישוב מפורט של ההוצאות. החישוב נערך עבור כל תיק ותיק בנפרד. במקביל נהגה לבדוק כל מסמך ומסמך כדי לוודא שלא נפלה טעות בחישוביה. (עמ' 150 לפרוטוקול הדיון, שורות 30-33; עמ' 151 , שורות 10-18). גב' ממן השיבה כי ההתחשבנות נעשתה תמיד לגבי כל תיק בנפרד , והיא מעולם לא התבקשה להכין לנתבע התחשבנות כוללת עם התובע, או חישוב כולל של כל ההוצאות שהוציא בתיקים שהועברו על ידי התובע ( עמ' 152, שורות 9-18). רק בשנה האחרונה לעבודתה במשרד, בשנת 2013, ביקש הנתבע מעורכת דין במשרד, לערוך טבלה של כל ההוצאות שהוציא הנתבע בתיקים שהעביר אליו התובע, והעדה סייעה לה בהפנייתה לתיקים הרלוונטיים.
עיון בהסכם מלמד שלא נקבעה בו הוראה מפורשת המחייבת את התובע לשאת ביחד עם הנתבע במימון ביניים של ההוצאות, באופן שוטף, לפני גבייתן מאת המזיק או מהכספים המשולמים ללקוח, אף שהיה באפשרותם של הצדדים לקבוע בהסכם למשל הוראה שלפיה יעביר התובע לנתבע באופן שוטף מחצית מכול הוצאה שהוציא לניהול התיקים. אילו היו הצדדים קובעים הוראה שכזו, שלפיה נושא התובע במימון ביניים של ההוצאות באופן שוטף, לצד הנתבע, היו מן הסתם קובעים במקביל גם הוראה משלימה שלפיה במועד גביית ההוצאות (ושכר הטרחה) יקבל התובע לא רק 40% משכר הטרחה, אלא גם מחצית מההוצאות, שאם לא כן, התוצאה המתקבלת היא שהנתבע יקבל את הוצאותיו פעמיים: פעם אחת יקבל מחצית מההוצאות באופן שוטף מהתובע, בדרך של קיזוז ההוצאות מחלקו של התובע בשכר הטרחה; ופעם שנייה במועד גביית ההוצאות מהמזיק או מהתשלומים ששולמו ללקוח.
למותר לציין כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבע אינו זכאי לקבל את הוצאותיו גם מהתובע וגם מהמזיק או מהלקוח .
ההוראה היחידה שנקבעה בהסכם לעניין ההוצאות היא ההוראה הקבועה בסעיף 3 בהסכם, הקובע כזכור כי " הוצאות שהוציא עו"ד גבעון ושלא התקבלו מהצד השני בתיק מסוים, יקוזזו בחלקים שווים משכר הטרחה מהתיקים האחרים".
הוראה זו מתייחסת להוצאה שלא שולמה על ידי הצד השני. כמו כן היא קובעת כי התובע יישא במחצית ההוצאה, ולא בשיעור של 40% בהתאם לחלקו של התובע בשכר הטרחה.
השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא מהן אותן הוצאות "... שלא התקבלו מהצד השני בתיק מסוים" שמחצית מהן יש לקזז מחלקו של התובע בשכר הטרחה. לטענת התובע מחלקו בשכר הטרחה יקוזזו מחצית מההוצאות שבהן נשא הנתבע בתיקים אחרים, עד מועד תשלום שכר הטרחה, ושטרם הוחזרו לנתבע מתוך הכספים ששולמו ללקוח. הנתבע טען מנגד כי משמעות התיבה " שלא התקבלו מהצד השני בתיק מסוים" כוללת גם הוצאות עתידיות והוצאות צפויות, שאותן עתיד הנתבע להוציא לצורך הטיפול בתיקים אחרים.
קריאה תמה בסעיף 3 בהסכם, בשים לב לכלל הוראות ההסכם ולהסכם שכר הטרחה עם הלקוחות עצמם , מעלה לכאורה את האפשרות שמשמעותה של ההוראה שנקבעה בסעיף 3 מצומצמת מזו שאותה אימץ התובע בהגינותו, ולפיה ההוצאות היחידות שיקוזזו מחלקו של התובע בשכר הטרחה הן הוצאות שבסופו של יום לא התקבלו מהצד השני, היינו, הוצאות שהנתבע נשא בהן כמימון ביניים , כפי שהוא עושה בכל תיקי הלקוחות, ואולם בסופו של יום, בתום הטיפול בתיק, הוא אינו יכול לגבותן, הן מחמת העובדה שהתביעה נדחתה, הן מחמת העובדה שלא כל ההוצאות נגבו מכספי הפיצוי מסיבה כלשהי, הן בשל כל סיבה אחרת.
צמצום ההוצאות שיקוזזו לאלו שלא ניתן לגבותן ממקור אחר ("מהצד השני"), מבטיח יעילות ופשטות בהתחשבנות בין הצדדים, שאף לה יש שווי כלכלי, ואכן במהלך בירור המחלוקת בפני התקשה הנתבע לבצע את החישובים הנדרשים לשם הפחתת הוצאות שקוזזו, התובע התקשה לעקוב אחר החישובים שהוצגו לו, שניהם נדרשו למערכת התחשבנות ענפה שגזלה זמן רב, אשר כאמור אף לו ערך כלכלי. ראוי להדגיש לעניין זה, כי בהסכם לא נקבעה הוראה משלימה, שלפיה בעת גביית ההוצאות יוחזרו לתובע ההוצאות שקוזזו משכר טרחתו, אף שאין בין הצדדים מחלוקת על כך שהנתבע אינו זכאי לתשלום כפול של הוצאותיו: גם מהנתבע, באמצעות קיזוז מחצית מההוצאות שהוצאו מחלקו של התובע בשכר הטרחה, וגם מהלקוחות, בעת גביית ההוצאה מהלקוח. לא זו בלבד שלא נקבעה הוראה שכזו בהסכם, בפועל לא התקיים כל מנגנון במשרדו של הנתבע המאפשר מעקב כולל אחר ההוצאות שהוצאו בכלל תיקי התובע , בהבדל ממעקב פרטני בכל תיק בנפרד , אף לא נערך מעקב אחר סכום ההוצאות שקוזז מחלקו של התובע בשכר הטרחה . כפי שהעידה מזכירת הנתבע, ההתחשבנות בגין ההוצאות הייתה פרטנית לגבי כל תיק, ובתום הטיפול בתיק חושבו ההוצאות שבהן עמד הנתבע . לא נערכה במשרד התחשבנות כוללת בין התובע לבין הנתבע, ובפועל נערך חישוב בדבר ההוצאה הכוללת בכל תיק רק בסיום הטיפול בתיק ולצורך דרישת התשלום מהלקוח. סביר היה אפוא שהצדדים יסכימו ביניהם על פרעון ההוצאות בתום כל אחד מההליכים, מכספי הפיצוי, כפי שנוהג הנתבע לגבי כל התיקים שבטיפולו, לפחות לשם הפשטות והיעילות.
התובע כאמור הסכים בהגינותו לפרשנות מרחיבה יותר לסעיף 3 בהסכם , המטיבה יותר עם הנתבע, שלפיה יקוזזו מחלקו של התובע בשכר הטרחה לא רק ההוצאות שלא ניתן לגבותן לעולם , אלא כלל ההוצאות שהוציא הנתבע בכל התיקים ושטרם נגבו בפועל, עד מועד תשלום חלקו של התובע בשכר הטרחה. מבחינת לשונו של ההסכם אפשרית פרשנות זו, שכן ההסכם נוקט כאמור בלשון עבר, ומתייחס להוצאות " שלא התקבלו מהצד השני בתיק מסוים...". את החסר בשל העדר הוראה בדבר החזרת חלקו של התובע בהוצאות במועד גבייתן, ניתן להשלים, במיוחד נוכח הסכמתו המפורשת של הנתבע לכך שאין הוא זכאי להוצאות מעבר לפעם אחת.
בחקירתו הנגדית תיאר התובע שבמהלך המשא ומתן בין הצדדים ביקש ממנו הנתבע להסתפק בשכר טרחה בשיעור 30%, ואולם הוא עמד על כך שחלקו בשכר הטרחה יעמוד על 40%. הנתבע הסכים לבסוף, בתנאי שאת ההוצאות שיוציא בתיקים האחרים הוא יקבל מהתיקים המסתיימים. כיון שידע שהנתבע עתיד להשקיע סכומים נכבדים בהוצאות, הסכים התובע לדבריו לדרישה זו. לאחר שהסתיים הטיפול בתיקים הראשונים, הסכים התובע להמתין לקבלת חלקו בשכר הטרחה , על מנת שיהיה באפשרותו של הנתבע לכסות את ההוצאות שהיו לו. לאחר סיום התיק הרביעי ביקש התובע מהנתבע לקבל את חלקו בשכר הטרחה, כיון שהעריך כי באותה עת כוסו ההוצאות שהוציא הנתבע עד אותו המועד. כאשר ביקש לקבל לידיו מהנתבע את אופן עריכת ההתחשבנות, החל הנתבע להתחמק. הנתבע אף ביקש ממנו להסתפק בתשלומים על חשבון שכר הטרחה, בשל אילוצים אישיים שהיו לנתבע , והעביר לידיו של התובע מספר מקדמות. זמן קצר לאחר מכן איבד התובע את אמונו בחישובים שהוגשו לו ובהסברים שניתנו לו על ידי הנתבע , ועל כן הגיש את התביעה (עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.17, שורות 4-19) .
התרשמתי כי התובע אכן העיד על השתלשלות העניינים כפי שהייתה, ודבק בהסכמות בין הצדדים, אף שלכאורה ניתן היה לפרש את ההסכם בצורה מצומצמת יותר.
מנגד, לא מצאתי כל בסיס, בלשונו של ההסכם או בתכליתו, לגרסתו של הנתבע שלפיה ישולם חלקו של הנתבע בשכר הטרחה לא רק בניכוי ההוצאות שהוצאו בפועל עד אותו המועד , אלא גם בניכוי ההוצאות העתידיות הצפויות בכל התיקים, וכפועל יוצא לעמדה זו, ישולם שכר טרחתו של הנתבע רק בסיום הטיפול בכל התיקים, ולאחר עריכת התחשבנות כוללת.
בהסכם לא נקבעה כל הוראה הקובעת כי מחלקו של התובע בשכר הטרחה יקוזזו הוצאות צפויות או הוצאות עתידיות, אף לא נקבע כי עיתוי תשלום שכר הטרחה ידחה עד לסיום הטיפול בכלל התיקים. נהפוך הוא. העיתוי שנקבע הינו במועד גביית שכר הטרחה על ידי הנתבע. בהתייחסות להוצאות נקטו הצדדים בלשון עבר, והתייחסו להוצאות שלא התקבלו. כפי שציינתי קודם לכן, שני הצדדים להסכם הם עורכי דין במקצועם, והיה באפשרותם לנסח כל הסכמה, ככל שהייתה הסכמה שכזו לקיזוז הוצאות עתידיות או צפויות .
מעבר לכך שפרשנותו של הנתבע מנוגדת להוראות ההסכם, פרשנותו של הנתבע אף אינה סבירה.
ההתקשרות בין הצדדים בהסכם לא הייתה קצובה בזמן, אף לא במכסת תיקים, ובתחילתה עמדה על הפרק האפשרות כי ההתקשרות תמשך תקופה ארוכה. באופן עקרוני ניתן היה להמשיך את ההתקשרות בין הצדדים עד עצם היום הזה , אלמלא הסתיימה קודם לכן בשל המחלוקות בין הצדדים. הפרשנות שלפיה ידחה תשלום שכר הטרחה למשך שנים, עד שניתן יהיה לבצע את ההתחשבנויות בין הצדדים, הינה בלתי סבירה לחלוטין, ומנוגדת לקביעה המפורשת בדבר עיתוי התשלום. חוסר הסבירות בולט במיוחד נוכח העובדה שאין כל מגבלה בהסכם על אפשרותו של הנתבע לקבל לידיו את חלקו בשכר הטרחה, ולעשות בו שימוש אישי. בפועל קיבל הנתבע את שכר הטרחה לידיו, שכן שכר הטרחה גבוה מההוצאות שהוציא הנתבע בפועל בכל התיקים. תכליתו של ההסכם הייתה השאת רווחים ופירות לא רק לנתבע, אלא גם לתובע, ודחיית עיתוי ההכנסה למשך שנים אינה מתיישבת עם תכליתו של ההסכם, ובוודאי שאין לה כל ביטוי בלשונו.
מגרסתו של הנתבע כלל לא ברור מהן אותן הוצאות צפויות שאותן יש להפחית ומה היקפן. בכתב הגנתו ( התצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן), העריך הנתבע את ההוצאות העתידיות ב-כמיליון ₪. בתצהיריו אמד את ההוצאות הצפויות פעם אחת ב-6,217,850 ₪ ( סעיף 41 ב לתצהיר הראשון) ופעם שנייה ב- 5,582,3888 ₪ ( סעיף 66 ב לתצהיר עדותו השני). בסיכומיו טען הנתבע כי ההוצאות הצפויות גם לפי אומדנו של התובע מסתכמות ל- 2,000,000 ₪. מגרסתו של הנתבע כלל לא ברור כיצד יחושבו ההוצאות הצפויות, ועל כן משמעות גרסתו היא כי רק בתום הטיפול בתיקים תערך התחשבנות כוללת בדבר שכר הטרחה המגיע לתובע.
חישוב הוצאות צפויות מחייב מנגנון מורכב, לא רק של עריכת מעקב מלא ומסודר אחר הוצאות שהוצאו בפועל, בכלל התיקים, מעקב שאף הוא לא היה נהוג במשרדו של הנתבע (על פי עדות מזכירתו שעבדה על כך), אלא גם מנגנון של הערכת ההוצאות הצפויות, על יסוד נתוניו הספציפיים של כל תיק, הן במישור המשפטי, באשר להוצאות הקונקרטיות הצפויות נוכח נסיבותיו של התיק, חוות הדעת הנדרשות, סיכוייו של התיק, הן במישור החשבונאי, בשים לב לכך שהתשלום מבוצע עוד לפני העמידה בהוצאה, ובהינתן העובדה שמדובר בהתקשרות לטווח ארוך, יתכן שיש צורך בעריכת הפרשות חשבונאיות, חישוב היוונים, ואולי גם תחשיבים סטטיסטים. זאת ועוד. הנתבע לא הציג כאמור מנגנון המאפשר מעקב ועדכון של ההוצאות הצפויות, הפחתת ההוצאות שלא הוצאו בפועל או הוצאות שנפרעו, ניכוי ההוצאות שקוזזו מחלקו של התובע בשכר הטרחה, והחזר ההוצאות לתובע לאחר שנגבו בסיום ההליך.
ניתן היה להתרשם, הן מעדותה של מזכירת הנתבע, הן מההתנהלות בפני, כי התחשיבים בדבר ההוצאות הצפויות הוכנו על ידי הנתבע רק לצורך ההליכים שבפני, אך לא בזמן אמת לצורך יישום הסכמות כביכול שהיו בין הצדדים. בהעדר כל אפשרות לעקוב אחר הוצאות צפויות, ולעדכנן בהתאם לגביית הוצאות בפועל או לקיזוז לשכרו של התובע, נקלע כאמור הנתבע לתוצאה שלפיה תדחה ההתחשבנות עד לסיום ההתקשרות בין הצדדים, תוצאה בלתי סבירה לחלוטין, שאין לה כל יסוד בלשון ההסכם.
הנתבע אף לא הציג נימוק מניח את הדעת מדוע דווקא התובע הוא שיישא באותן הוצאות עתידיות וצפויות במלואן עוד לפני הוצאתן, בשעה שגם הנתבע לא נושא בהן בדרך כלשהי לפני שהוצאו בפועל. תוצאה זו מנוגדת לגרסתו של הנתבע עצמו, אשר חזר והדגיש בסיכומיו את טענתו בדבר העדר כל יכולת כלכלית מצד התובע לנהל את התיקים האמורים. בוודאי שלא ניתן על ידי הנתבע הסבר סביר לכך שחרף העובדה שלטעמו על התובע להקדים ולהפקיד בידיו את שכר טרחתו כדי לממן את ההוצאות הצפויות שטרם הוצאו , נקבע בהסכם כי חלקו של התובע בהוצאות יהיה בשיעור של 50%, ולא כשיעור חלקו של התובע בשכר הטרחה, או אף בשיעור נמוך יותר, כביטוי להקדמת תשלום ההוצאה. הכספים שנותרים בידיו של הנתבע נושאים הפרשי הצמדה וריבית, ונוכח הטלת המימון עליו בלבד, עוד בטרם הוצאו הוצאות, סביר היה שהצדדים יביאו בחשבון תוצאה זו בקביעת שיעור ההוצאות, אילו אכן הסכימו הסכמה שכזו.
הנתבע טען בסיכומיו ( סעיף 47) כי טענתו של התובע שלפיה הייתה צריכה ההתחשבנות להיעשות כל פעם שמתקבלים כספים, אינה נכונה, שכן לא הגיוני שהנתבע היה מסכים להמשיך ולשאת בהוצאות התיקים המתנהלים, בעוד שהתובע נהנה מהפירות בלבד. זאת ועוד, כך נטען, גם אם הדבר לא הוסכם לפני החתימה על ההסכם, הרי שהוסכם במשתמע, לאור ההגדלה המשמעותית במספר התיקים, שההתחשבנות תתבצע לאחר כיסוי ההוצאות הצפויות, שהכבידו על הנתבע ועל משרדו. הנתבע הוסיף כי לטענתו הייתה הסכמה מפורשת על כך.
אינני מוצאת לקבל טענה זו. בראש ובראשונה, לא הוכחה הסכמה אחרת, מעבר לזו הקבועה בהסכם ומעבר לזו שתוארה על ידי התובע בעדותו. הואיל והצדדים מצאו לנכון להעלות את ההסכמות ביניהם בכתב, סביר היה שכל שינוי בהסכמות בין הצדדים יעשה אף הוא בכתב, במיוחד כאשר מדובר בשינוי כה מהותי באופן ההתחשבנות בין הצדדים, שלילת חלקו של התובע בשכר הטרחה למשך שנים, ובשעה שמדובר בצדדים ששניהם עורכי דין מנוסים, אשר ראו לנכון מלכתחילה להסדיר את היחסים ביניהם בכתב.
הנתבע לא הוכיח קיומה של הסכמה אחרת בעל פה, מאוחרת יותר, ובנסיבות העניין, שעה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, העומדת בסתירה לעדות עו"ד אחר, לא מצאתי מקום לקבלה. בוודאי שהסכמה שכזו אינה משתמעת מהתנהלות הצדדים , נוכח חוסר סבירותה של גרסתו של הנתבע, אשר תוצאתה כאמור היא דחיית מועד תשלומי חלקו של התובע בשכר הטרחה למשך שנים רבות. הנתבע טען לחוסר היגיון בכך שהתובע ייהנה מהפירות, ואולם הוא לא ביאר מדוע לטעמו הגיוני שהוא זה שייהנה באותה עת מהפירות, ומדוע הגיוני לטעמו שהתובע יישא בהוצאות שטרם הוצאו, בשעה שאף הוא עצמו עדיין אינו עומד בהן.
אשר על כן ביכרתי את גרסתו של התובע באשר לניכוי ההוצאות מחלקו בשכר הטרחה, לרבות לעניין מועד תשלום חלקו בשכר הטרחה, בד בבד עם גביית שכר הטרחה הכולל על ידי הנתבע.
הפרשנות המתבקשת מלשון ההסכם ומתכליתו, נוכח הסברי התובע בדבר אומד דעתם של הצדדים בעת החתימה על ההסכם, היא שבכל פעם שהנתבע מקבל לידיו שכר טרחה, זכאי התובע לקבל גם את חלקו בשכר הטרחה , ואולם מחלקו יקוזזו מחצית מההוצאות שהוציא הנתבע עד אותו מועד בפועל. הוצאות שנוכו מחלקו של התובע בשכר הטרחה יוחזרו לתובע, ביום שבו יגבה הנתבע את ההוצאות בכל תיק ותיק.
טענות נוספת שטען הנתבע
בסיכומיו העלה הנתבע לכאורה טענה נוספת, שלא בה זכרה בתצהיר שצורף לבקשת רשות להתגונן, המהווה כתב הגנה בתיק זה, שלפיה נפל קרבן לתרמית, ולאחר שהשקיע שנים של עבודה בעשרות תיקי רשלנות רפואית, ולאחר שנשא לבדו בהוצאות הטיפול בתיקים, החליט התובע להפר את ההסכם ולבטלו, בטענה שהנתבע אינו מעביר לו את כספי שכר הטרחה בהתאם להסכם. כפי שציינתי, בין הצדדים מתנהלות מחלוקות נוספות בפני ערכאות שונות, קיימות אף מחלוקות שטרם הגיעו לבירור משפטי. על כל פנים, לא התבררה בפני מחלוקת בדבר טענה לכך שההסכם בוטל בידי התובע, או שהייתה זו משום הפרה של ההסכם. בוודאי שלא הוכח בפני שככל שהייתה הפרה היא מצדיקה עיכוב חלקו של התובע בשכר הטרחה בגין 7 התיקים נושא התביעה .
הנתבע הפנה בסיכומיו לפסקי דין שניתנו במחלוקות אחרות שהתבררו בין הצדדים, ואולם אינני מוצאת שלפסקי דין שניתנו ישנה נפקות לעניין זכאותו של התובע לשכר טרחה על פי ההסכם, במיוחד לגבי התיקים ששכר טרחה לגביהם נתבע בהליך שבפני. ככל שלקוחות ביקשו לבטל את ייצוגם על ידי הנתבע, התקיימו בעניין זה הליכים משפטיים אחרים, הרלוונטיים ללקוחות מסוימים, ואין בכך כדי להשליך על זכאותו של התובע לשכר טרחה בגין תיקי לקוחות אחרים, במיוחד אלו שבגינם הוגשה התביעה שבפני.
טענה נוספת שהעלה הנתבע בסיכומיו, ברוח זו, הייתה כי פסק דינה של כב' השופטת מ' קסלסי בתיק 25397-11-13 מהווה השתק עילה, במיוחד לאחר שאושר בבית המשפט המחוזי. בשל השתק זה מנוע התובע, לטענת הנתבע, מלטעון כי הוא לא הפר את ההסכם. לאחר עיון בטענות לא מצאתי שיש לקבל את הטענה. באותו עניין נדונה מחלוקת ספציפית, לגבי לקוחות שהעבירו ייצוגם לידי התובע לאחר שהנתבע החל לטפל בעניינם. מדובר במחלוקת נקודתית לגבי שכר הטרחה בגין הטיפול באותם לקוחות, ואין בכך כאמור כדי להשליך לגבי שכר הטרחה שגבה הנתבע בגין טיפול בלקוחות אחרים, בשעה שחלקו של התובע באותו שכר הטרחה לא הועבר לידיו.

חישוב חלקו של התובע בשכר הטרחה
התובע תבע בתביעה שבפני את חלקו בשכר הטרחה בגין 7 תיקי תביעות שהסתיימו עד מועד הגשת התביעה.
בכתב התביעה פורט כי שכר הטרחה שגבה הנתבע מלקוחותיו, בהתאם להסכמי שכר הטרחה שצורפו לכתב התביעה, עמד על 33.33% בצירוף מע"מ, נוסף להוצאות ומע"מ. הנתבע לא חלק על הטענה כי שכר הטרחה שאותו גבה היה בהתאם להסכם זה.
בתצהירו ובסיכומיו פירט התובע את סכומי שכר הטרחה המגיעים לו, לפני ניכוי ההוצאות, כדלקמן:
תיק מספר 35 ברשימת התיקים שהועברו לנתבע- ביום 27.10.10 חתמו הלקוחות על כתב קבלה ושחרור לפיצוי בסכום של 2.1 מיליון ₪. בקשה לאישור הסכם הפשרה הוגשה לבית המשפט ביום 1.11.10. הנתבע גבה שכר טרחה בסכום של 812,000 ₪. לטענת התובע, חלקו בשכר הטרחה הוא 324,000 ₪;
תיק מס' 36 ברשימת התיקים- הפיצוי ללקוחות עמד על 735,000 ₪, והסכום שגבה הנתבע כשכר טרחה עמד על 283,915 ₪. חלקו של התובע בשכר הטרחה מסתכם לסכום של 113,566 ₪;
תיק מספר 41- סכום הפשרה הסתכם ל- 100,000 ₪. חלקו של הנתבע בשכר הטרחה עמד על 38,628 ₪. חלקו של התובע הוא 17,383 ₪;
תיק מספר 39- ביום 27.7.12 חתמו הלקוחות על כתב קבלה על סך 1,500,000 ₪. הנתבע גבה שכר טרחה בסך 585,000 ₪. חלקו של התובע בשכר הטרחה עומד על 234,000 ₪;
תיק מספר 38- ביום 19.10.12 נחתם כתב הקבלה האחרון על ידי האב, לפיצוי בסכום של 2.4 מיליון ₪. הנתבע גבה שכ"ט בסכום של 936,000 ₪. חלקו של התובע בשכר הטרחה הסתכם ב-374,499 ₪;
תיק מספר 40- ביום 16.10.12 חתמו הלקוחות על כתב קבלה לפיצוי בסכום של 350,000 ₪. הנתבע גבה שכר טרחה בסכום של 135,135 ₪. חלקו של התובע בשכר הטרחה - 54,000 ₪;
תיק מספר 5 – ביום 8.1.13 חתמו הלקוחות על כתב קבלה לפיצוי בסכום של 3 מיליון ₪. שכר הטרחה שגבה הנתבע היה 795,600 ₪. חלקו של התובע בשכר הטרחה - 318,240 ₪.
הנתבע לא חלק למעשה בסיכומיו על סכומים אלו. בסיכומיו טען כי התובע קיבל מקדמות על חשבון חלקו בשכר הטרחה כדלקמן: ביום 9.1.11 קיבל התובע מקדמה על סך של 50,000 ₪; ביום 3.9.12 קיבל מקדמה על סך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ; וביום 10.10.12 קיבל מקדמה על סך 50,000 ₪. התובע אישר כי קיבל מקדמות בסכום של 247,000 ₪, שאותן יש להפחית מחלקו בשכר הטרחה.
אשר להוצאות, התובע הסכים כאמור בסיכומיו כי יש לנכות מחלקו בשכר הטרחה מחצית מהוצאות שהיו לנתבע בגין תיקים אחרים, כמפורט בסעיף 116-120 לסיכומיו של התובע, אשר טרם הושבו לנתבע. התובע ערך טבלת הוצאות ( מוצג ת/4), המבוססת על טבלת ההוצאות שהגיש הנתבע כצרופה לתצהירו. מההוצאות שאותן חישב הנתבע הפחית התובע הוצאות שלטעמו לא היה מקום לתבען, כפי שפירט בסעיפים 131-149 לסיכומיו. כך למשל הפחית מסכום ההוצאות ערבונות שהופקדו בבית משפט עליון והוחזרו לידי הנתבע, הוצאות שאין לגביהן אסמכתאות, הוצאות שהוצאו בתיקים שאינם תיקי לקוחות התובע, וכיוצ"ב. על פי תחשיבו של התובע, עמד סכום ההוצאות שיש להביאן בחשבון על סך של 658,057 ₪, ואת מחציתו יש להפחית מחלקו בשכר הטרחה.
התובע ביקש להחיל את אותו המנגנון של התחשבות בהוצאות על הוצאות שהוציא מטעמו, כפי שפירט בסעיף 118 לסיכומיו, וגרס כי יש להוסיף לו מחצית מהסכום שהוציא, היינו- 27,625.21 ₪, כך שסך ההפחתה תסתכם ל- 314,903 ₪.
הנתבע טען בסיכומיו כי אין כל יסוד לחישובו של התובע שלפיו מחצית מסכום ההוצאות עד יום הגשת התביעה עמדה על 314,903 ₪. הנתבע הפנה לכך שבסעיף 28.3 לתצהירו טען התובע כי סכום ההוצאות עד הגשת התביעה עמד על 919,227 ₪, ולפיכך חלקו בהוצאות מסתכם ל- 459,613 ₪, או לכל היותר ל-431,988 ₪. יחד עם זאת לא הציע הנתבע בסיכומיו תחשיב אחר, מעבר לטבלת ההוצאות שצירף לתצהירו. כזכור, הוצאות שהוציא מצויות בידיעת הנתבע, ונראה כי השינוי בעמדת התובע נבע מחוסר ידיעה, או ממידע נוסף שקיבל מהנתבע. בסיכומיו לא התייחס הנתבע להוצאות שאותן פסל התובע, בשל כך שדובר בערבויות שהוחזרו, בשל דרישת הוצאות כפולות, בשל דרישת הוצאות שהוצאו בתיקים שאינם תיקי התובע, וכו', ועל כן יש לראות את הנתבע כמסכים לכך שיש לשלול את אותן הוצאות. אשר להוצאות שהוציא התובע בתיקי לקוחות אחרים , טען הנתבע כי מדובר בהוצאות שהוצאו על ידי עו"ד וייל, ולא הוצאות שהוצאו על ידי התובע.
בחקירתו הנגדית התייחס הנתבע לטענה שלפיה משמעות גרסתו היא קבלת ההוצאות פעמיים, הן באמצעות קיזוז מחלקו של התובע בשכר הטרחה, הן באמצעות גביית ההוצאות מהפיצוי הכולל המשולם ללקוח, והבהיר, בהגינות רבה, כי כל הוצאה שתשולם לו, לפני הגשת תצהירים, או לאחר מכן, תקוזז מסכום הקיזוז שלו הוא טוען (עמ' 93 לפרוטוקול הדיון מיום 24.5.17, שורות 4-19). על יסוד התחייבות זו של הנתבע עתר התובע בסיכומי התשובה להפחתה של ההוצאות שנפסקו לנתבע בפועל במהלך הליכים שונים שניהל.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו, מצאתי שיש לקבל את אופן החישוב שחישב התובע, למעט לעניין ניכוי הוצאות שהוצאו על ידו, אשר לא הוכחו, ושלגביהן טען הנתבע כי הן לא היו הוצאותיו של התובע, ולמעט לעניין טעויות חישוב. לאחר עיון בפסקי הדין שבהם נפסקו הוצאות לטובת הנתבע, בהתאם להוצאות שהוציא בפועל, כמפורט בסעיף 5 לסיכומי התשובה, ובשים לב לכך שתשלום ההוצאות שולם לידי הנתבע, יש להפחית את ה סכום שנפסק מסכום ההוצאות המופחת מחלקו של התובע בשכר הטרחה.
לפיכך חלקו של התובע בשכר הטרחה בגין 7 התיקים נושא התביעה הוא בסכום של 1,030,029 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה עד יום התשלום בפועל, בהתאם לחישוב הבא:
שכר הטרחה שגבה הנתבע עבור 7 התיקים- 3,586,278 ₪;
חלקו של התובע בשכר הטרחה (40%), לפני ניכוי ההוצאות- 1,434,511 ₪;
בניכוי 247,000 ₪, ששולמו לתובע על ידי הנתבע כמקדמה;
סה"כ- 1,187,511 ₪.
בניכוי מחצית ההוצאות שסכומן עמד על 658,000 ₪- 329,000 ₪;
בתוספת הוצאות שנפסקו לטובת התובע במתן פסקי דין- 171,518 ₪;
סה"כ- 1,030,029 ₪.

פיצוי בגין הפרת הסכם
בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בגין הפרת הסכם. לא זו בלבד שבתביעתו, שהוגשה כאמור כתביעה לסכום קצוב, לא תבע פיצוי בגין הפרת הסכם, ממילא לא הוכיח התובע את נזקיו, ועל כן לא מצאתי שיש לפסוק לו סכום כלשהו כפיצוי בגין הפרת הסכם.

סיכום
מצאתי שיש לקבל את התביעה, ולהורות לנתבע לשלם לתובע את חלקו בשכר הטרחה.
אשר על כן הנתבע ישלם לתובע, תוך 30 ימים, סכום של 1,030,029 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד יום התשלום בפועל.
הנתבע ישלם לתובע גם הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד , כפי שיובאו לאישורי תוך 10 ימים.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ט, 12 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.