הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 38069-11-13

בפני
כבוד ה שופטת ליאת בנמלך

התובעת

מדינת ישראל / רשות הפיתוח / הקרן הקיימת לישראל- על ידי רשות מקרקעי ישראל
באמצעות באת-כוחה עו"ד חלי בחרי-סני

נגד

הנתבעים
1. יוסף אברהם
באמצעות בא-כוחו עו"ד גדעון פודים

2. שמחה אברהם - ניתן פס"ד חלקי ביום 16.12.2020
3. אליהו אברהם - ניתן פס"ד חלקי ביום 16.12.2020
באמצעות בא-כוחם עו"ד צבי מנדל

פסק דין

1. בתביעה שלפניי עתרה התובעת - מדינת ישראל, רשות הפיתוח, קרן קיימת לישראל על ידי רשות מקרקעי ישראל ( להלן: התובעת), לחייב את הנתבעים להליך בדמי חכירה ובדמי שימוש, בגין נכס ברח' הזית 11 במבשרת ציון, גוש 30367 , חלקה 123 , מגרש 123 א' (להלן: הנכס).
כפי שיפורט להלן, התביעה עברה "גלגולים" רבים הן בכל הנוגע לזהות הנתבעים, הן ביחס לסכום התביעה והן ביחס לרכיבי התביעה. אעמוד על הדברים להלן:
2. ביום 15.1.1984 נחתם הסכם חכירה בין מר אליהו אברהם ז"ל ( להלן: אליהו המנוח) לבין התובעת ( להלן: הסכם החכירה) בהתייחס לנכס. אליהו המנוח הלך לעולמו ביום 29.1.1986 ובצוואתו ציווה את נכסיו לאשתו, הגב' מלכה אברהם.
בהסכם החכירה נקבע כי תקופת החכירה היא למשך ארבעים ותשע שנים מיום 1.4.1956 ו עד ליום 31.3.2005, ובסעיף 9 להסכם החכירה נקבע כי " לא לפני שנה אחת לפני גמר תקופת החכירה" יהיה רשאי החוכר לבקש מהמחכיר בכתב את חידוש החכירה למשך ארבעים ותשע שנים נוספות. תקופת החכירה הסתיימה אפוא ביום 31.3.2005, אך הסכם החכירה לא חודש, ובני משפחתו של אליהו המנוח המשיכו לעשות שימוש בנכס. משכך הגישה התובעת את התביעה שבכותרת.
3. בראשית הדרך, ביום 20.11.2013, הוגשה התובענה כנגד הגב' מלכה אברהם, יורשתו של אליהו המנוח. התביעה הוגשה בגין דמי שימוש ראויים, והתובעת ציינה בכתב התביעה, כי לפנים משורת הדין יועמדו אלו על שיעור דמי החכירה השנתיים הקבועים בהסכם החכירה. על פי חישוביה של התובעת, הסכום אשר לא התיישן במועד הגשת התביעה, בגין השנים 2007 ועד 2013, עמד על סך של 88,169.72 ש"ח.
ביום 10.7.2014 נפטרה הגב' מלכה אברהם. בעקבות פטירתה תיקנה התובעת את כתב התביעה, בציינה כי בהתאם לצוואתה של מלכה אברהם ז"ל, הורישה היא את הזכויות בנכס לנכדה, מר אליהו אברהם ( להלן: אליהו הנכד), אשר בא בנעליה. כתב התביעה תוקן בהתאם, ללא שינוי בסכום התביעה.
מספר חודשים לאחר מכן, הודיעה התובעת כי ביום 13.1.2015 התחוור לה כי שני בני משפחה נוספים טוענים לזכויות בנכס, על יסוד טענה כי אליהו המנוח חתם ביום 10.6.1984 על הסכם מכר, בו מכר את זכויותיו בדירה הנמצאת בקומת הקרקע של הנכס לבנו, מר דוד אברהם ז"ל, ולאשתו הגב' שמחה אברהם ( להלן: שמחה), וכי מכוח כך הגישו שמחה ובנה, יורשו של דוד אברהם ז"ל, מר אליהו אברהם ( אשר גם הוא נכד של אליהו המנוח), תובענה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ( תמ"ש 12691-06-13). עוד הוסיפה התובעת כי בעקבות דו"ח פיקוח מיום 29.1.2015 נודע לה כי בנכס נעשו תוספות בניה באופן שנסגרה קומת עמודים המשמשת יחידת מגורים נפרדת, כך שקיימות שתי יחידות דיור וסך השטח הבנוי עולה על זה המותר בהתאם להסכם החכירה ( חריגה של 40 מ"ר).
על כן, ביקשה התובעת לצרף את שמחה ואת בנה אליהו אברהם כנתבעים, ולתקן את סכום התביעה כך שיתווסף רכיב של דמי שימוש בגין תוספת יחידת הדיור וחריגת הבניה לשנים 2009 עד 2015 ( סך נוסף של 130,744.60 ש"ח, ובסה"כ 218,914.32 ש"ח). בהחלטה מיום 26.3.2015 נעתר בית המשפט ( כב' השופט ג' ארנברג) לבקשה זו של התובעת לתיקון כתב התביעה.
לאחר תיקון כתב התביעה והגשת כתבי הגנה, התקיים דיון קדם משפט, אשר בסיומו נקבעו מועדים להגשת תצהירים מטעם הצדדים ( החלטת כב' השופטת י' ייטב מיום 23.3.2017).
4. ואולם, חלף הגשת תצהירים מטעמה, שבה התובעת ועתרה לתיקון כתב התביעה. בבקשה אותה הגישה התובעת ביום 18.5.2017 הודיעה היא כי ביום 30.9.2015 ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ( תמ"ש 12691-06-13) לפיו לשמחה ולאליהו אברהם בנה יש זכות חכירה, שימוש והחזקה בדירה בה הם מתגוררים, בקומת הקרקע של הנכס, וכי ערעור שהגיש אליהו הנכד על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי בירושלים, נדחה בפסק דין מיום 26.6.2016 ( עמ"ש 55741-11-15). עוד הודיעה התובעת כי במהלך הכנת תצהיריה הסתבר לה כי מחמת שגגה לא צורף להליך מר יוסף אברהם, בנה של מלכה אברהם ז"ל ( להלן: יוסף), אשר על פי צוואתה הוא בעל הזכויות בקומה הראשונה של הנכס, והתבקש צירפו לכתב התביעה. במקביל התבקש למחוק מכתב התביעה את אליהו הנכד, אשר בהינתן האמור הוא אינו בעל זכויות בנכס ( ויצוין כי יוסף הוא אביו של אליהו הנכד, ראו עמוד 28 שורות 20-21 לפרוטוקול).
בקשה זו של התובעת לתיקון כתב התביעה התקבלה אף היא ( החלטת כב' השופטת י' ייטב מיום 7.6.2017).
5. הנה כי כן, בהתאם לכתב התביעה העדכני הופנתה התביעה כלפי יוסף וכלפי שמחה ובנה אליהו אברהם. התביעה כלפי שלושת הנתבעים היתה בסך של 218,914.72 ש"ח, בגין דמי חכירה לשנים 2007 עד 2013 ( סך של 88,169.72 ש"ח, נכון ליום 24.10.2013), וחוב בגין דמי שימוש בשל תוספת יחידת דיור וחריגה של 40 מ"ר מהשטח בהתאם להסכם החכירה, עבור השנים 2009 עד 2015 ( סך של 130,744.60 ש"ח).
לאחר חלופי מייצגה של התובעת, אשר גרר עיכוב בהגשת התצהירים ( ראו החלטה מיום 24.5.2019), הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה - תצהיר של ראסם איברהים, אשר על פי האמור בתצהירו היה במועד הגשת התצהיר מרכז הכספים והנהלת החשבונות במחלקת גזברות מחוז ירושלים של רשות מקרקעי ישראל.
בתצהיר צוין כי דמי השימוש בגין הנכס הועמדו על שיעור דמי החכירה השנתיים ( בציינו כי בהתאם להחלטות הרשות גובה דמי החכירה לא יעלה על שיעור של 1% מערך הקרקע לשנה), וצורף תדפיס חשבון בגין חוב זה והחלטות הרשות. באשר לחוב דמי השימוש הנטען בגין הבניה החורגת צורפו דו"ח פיקוח מיום 1.2.2015, שומת מקרקעין, ותדפיס חשבון.
6. הנתבע 1, יוסף, טען כי היות שצורף לכתב התביעה רק ביום 18.6.2017, חלק ניכר מן התביעה אשר הופנתה כלפיו התיישנה. עוד טען יוסף כי לא ניתן לחלץ מפלט המחשב שצירפה התובעת את החיוב עבור כל שנה וכי קיימת אי בהירות ביחס לנתונים שהובילו לסכום החיוב, והוא חלק על כן על סכום החוב הנטען. יוסף הוסיף כי לא ניתן לחייבו בכל סכום בגין קומת הקרקע שבנכס שכן המחזיקים בה משנת 1984 היו אחיו, דוד אברהם ז"ל, ואשתו שמחה.
הנתבעים 2 ו-3, שמחה ובנה אליהו אברהם, טענו כי הם בעלי הזכויות בקומת הקרקע של הנכס, לאחר ששמחה ובן זוגה, דוד אברהם ז"ל, רכשו את הזכויות מאליהו המנוח בהסכם מיום 10.6.1984, כפי שאף נקבע בהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי. הנתבעים 2 ו-3 הוסיפו כי הם מסכימים לשלם דמי חכירה ודמי שימוש עבור חלקם בנכס, אלא שכתב התביעה אינו מפריד בין חלקם לבין חלקו של יוסף, וכי עמדת התובעת היא כי בשלב זה ועד להסדרת החובות לא ניתן לפעול לפיצול הנכס, והדגישו כי אין כל מקום שישלמו בגין חלק הנכס בו אין להם זכויות ואשר לא בשימושם.
7. ביום 23.7.2020 נערך דיון הוכחות. בדיון נחקר מר ראסם אברהם על התצהיר שהגיש מטעם התובעת, כן נחקר הנתבע 1- יוסף על תצהירו. התובעת ויתרה על חקירתה של הנתבעת 2- שמחה.
בסיום דיון ההוכחות הוצע לצדדים להידבר ביניהם נוכח הדברים אשר נשמעו בדיון, ולנסות ולהגיע להסכמות אשר תייתרנה הכרעה בתובענה.
לאחר פרק זמן שניתן, הודיעה התובעת ביום 14.12.2020 כי הגיעה להסדר עם הנתבעים 2 ו-3, שמחה ובנה. בהתאם להסכם הפשרה אשר הוגש ויתרה התובעת על תביעתה לדמי שימוש בגין חריגת הבנייה כלפי שלושת הנתבעים, והתובעת והנתבעים 2 ו-3 הגיעו להסדר לעניין דמי החכירה השנתיים עד לשנת 2014, בגין חלקם בנכס ( סך של 57,629 ש"ח). להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין חלקי ביום 16.12.2020, כך שהתביעה בעניינם של הנתבעים 2 ו-3 הסתיימה, ונותרה להכרעה התביעה המופנית כלפי הנתבע 1- יוסף בלבד.
8. בכל הנוגע לנתבע 1, יוסף, הודיעה התובעת ביום 14.12.2020 כי במהלך הדיונים לקראת הסכם הפשרה עם הנתבעים 2 ו-3 התברר לה כי לא קיימת חריגה בשטח הבנייה בנכס, ולכן היא מוותרת על חלק תביעתה אשר התייחס לדמי השימוש בגין חריגת הבנייה, ומעמידה את תביעתה על החוב בגין דמי חכירה בלבד. בכל הנוגע לסכום דמי החכירה, הודיעה התובעת כי התחשיב שצורף לראיותיה התברר כלא נכון, נוכח השינוי בקיבולת הבניה, וטענה כי בהתאם לתחשיב הנכון חוב דמי החכירה בגין מלוא הנכס עבור השנים 2008 עד 2014 הוא על סך של 115,258 ש"ח. התובעת הוסיפה וביקשה כי יותר לה להגיש ראיות נוספות להוכחת טענה זו - תצהיר של הגב' דורית דוד, מנהלת מרחב שירות במחוז ירושלים של התובעת, ותצהיר של מר מרדכי שמש, ראש תחום בכיר כספים והנהלת חשבונות במחלקת גזברות, מחוז ירושלים של התובעת, לעניין קיבולת הבנייה ולעניין חישוב החוב. לתצהירים צורפו תדפיס חוב וטבלאות.
9. יום למחרת, ביום 15.12.2020 ( במקביל להגשת בקשה מטעם הנתבע 1 לדחיית התביעה, ועוד טרם שניתנה החלטה בבקשה להוספת ראיה), הגישה התובעת סיכומים מטעמה, בהם ביקשה לבסס תביעתה על הראיות שצירופן התבקש. במסגרת סיכומיה ביקשה התובעת לחייב את הנתבע 1- יוסף במחצית מדמי החכירה לתקופה האמורה, סך של 57,629 ש"ח. התובעת הדגישה כי הנתבע 1 אינו חולק כי הוא בעל הזכויות בחלק העליון של הנכס, כיורש של אליהו המנוח. לפי הטענה הנתבע 1 ירש את הזכויות ואת החובות המוטלות על הנכס, וכבעל הזכויות עליו לשלם דמי חכירה שנתיים ( בציינה כי " חוכר" הוא גם מי שזכאי להירשם כבעל הזכויות). התובעת הוסיפה כי דמי החכירה נקבעים בהתאם לטבלאותיה ביחס לשווי המקרקעין ובהתאם לקיבולת הבניה האפשרית. לעניין קיבולת הבניה הפנתה התובעת לתצהירה של הגב' דורית דוד, ולעניין גובה דמי החכירה לתצהירו של מר מרדכי שמש ולטבלאות שצורפו לו.
10. בהמשך לכך ובהתאם להחלטתי הגיש הנתבע 1- יוסף סיכומיו, בגדרם התייחס גם לבקשה להוספת ראיות.
הנתבע 1 מתנגד לבקשה להוספת ראיות בציינו כי התובעת למעשה מבקשת להחליף את הראיות אותן הגישה בהליך זה, בהדגישו כי הוגש תצהיר ביד מר ראסם אברהים והוא כילכל את צעדיו והגנתו בהסתמך על אותו תצהיר והראיות שהגישה התובעת, ולא ניתן כעת להציג תצהירים וראיות אחרים. הנתבע 1 מוסיף וטוען כי למעשה ברור היום גם לתובעת כי על יסוד הראיות שהגישה דין תביעתה להידחות, ועל כן מבקשת היא " לתקן" את תביעתה וראיותיה, אך לא ניתן לאפשר זאת בשלב הדיוני הנוכחי, והוא עומד בהקשר זה על כך שלא התאפשר לו לחקור את אותם עדים חדשים ולבחון את הראיות החדשות הסותרות את אלו שהוגשו בהליך.
כן טוען הנתבע 1 כי יש לדחות את התביעה היות שבשלב זה הותירה התובעת כלפיו את הסעד של דמי חכירה בלבד, אך לא ניתן לגבות ממנו דמי חכירה היות שהסכם החכירה כבר פקע; ולעניין דמי שימוש נטען כי לא זה הסעד שהתבקש בהתאם לסיכומי התובעת, וכי מכל מקום לא הוכח בפועל שימוש שלו בנכס בתקופה הרלבנטית ( והוא הפנה בעניין זה לחקירתו של העד מטעם התובעת). הנתבע 1 מוסיף וטוען כי העד מטעם התובעת לא יכול היה להעיד על השומה שצירפה התובעת לראיותיה, ואף כי מדובר היה בטיוטה לא סופית נעדרת תוקף אשר אינה ערוכה כחוות דעת. עוד טוען הנתבע 1 כי התובעת לא הביאה לעדות גם את עורך דו"ח הפיקוח מיום 1.2.2015 שצירפה לראיותיה, ולטענתו לא הוכח גם כי יתר המסמכים שצורפו מקיימים את התנאים המאפשרים להקנות להם מעמד של " רשומה מוסדית". הנתבע 1 אף טוען כי התובעת בסיכומיה לא התבססה כלל על הראיות שהוגשו בהליך, ודי בכך כדי ללמד כי דין תביעתה להידחות.
11. לאחר הגשת סיכומי הנתבע 1 הגישה התובעת בקשה להתיר הגשת סיכומי תשובה. הנתבע 1 התנגד להגשת סיכומי התשובה (ונקבע כי החלטה בבקשה תינתן במסגרת פסק הדין). בנסיבות העניין אני מוצאת להתיר את ההגשה ושלא למנוע מן התובעת את האפשרות להתייחס בקצרה לטענות הנתבע 1, ובכלל זאת להשיב לתגובה לבקשה להוספת ראיה.
בסיכומי התשובה נטען כי אמנם הבקשה להוספת ראיה היא בקשה חריגה אך בנסיבות שנוצרו האינטרס של גילוי האמת תומך בקבלתה. עוד נטען כי יש לדחות את טענות הנתבע 1 ביחס לחובת תשלום דמי חכירה וביחס לאופן החישוב, והתובעת שבה על הטענה כי על הנתבע 1, כבעל זכויות, לשלם את החובות החלים על הנכס. עוד הדגישה התובעת כי הטענות לעניין דו"ח הפיקוח וחוות דעת השמאי אינן רלבנטיות, משויותרה היא על רכיב התביעה בגין חריגת הבניה ( והבהירה כי היא מוותרת על הגשת מסמכים אלו), וכי רכיב החוב שנותר, מחושב בהתאם לטבלאות הקיימות אצלה.

דיון
12. כפי שעולה מן התיאור לעיל, תביעה זו ידעה תמורות רבות, ואף חלופי מותבים, עד הגעתה לשלב הנוכחי, בו נותרה להכרעה התביעה כנגד הנתבע 1- יוסף.
בבואנו לבחון תביעה זו יש להעמיד את כתב התביעה כנגד הנתבע 1 אל מול התביעה כפי שהיא מגולמת בסיכומי התובעת.
בכתב התביעה ( המתוקן האחרון), אשר עיצב את גדר המחלוקת ואשר בעניינו התקיים דיון ההוכחות, התבקש חיובם של הנתבעים בגין דמי חכירה לשנים 2007-2013 על סך של 88,169.72 ( נכון ליום 24.10.2013) וחוב בגין דמי שימוש עבור תוספת יחידת דיור וחריגת בניה בשטח של 40 מ"ר עבור השנים 2009-2015 על סך של 130,744.60 מ"ר ( ובסה"כ 218,914.72 ש"ח). התובעת לא הבחינה בעניין זה בין הנתבע 1- יוסף לבין שמחה ובנה, הנתבעים 2-3, וביקשה לחייב את כל הנתבעים בסכום כולו.
לעומת זאת בסיכומיה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע 1 בדמי חכירה לשנים 2008-2014, וזאת בגין מחצית מהנכס - סך של 57,629 ש"ח (נכון ליום 8.12.2020). עוד הודיעה התובעת כי היא מוותרת על הרכיב של דמי שימוש בגין בנייה בחריגה.
סכום התביעה " התכווץ" איפא באופן משמעותי ביותר, ודומני כי התובעת לא נתנה טעם טוב, בסיכומיה או בבקשות שהגישה, לסכום אשר נתבע תחילה ולפער אשר נוצר. בכל הנוגע ל"ויתור" על הרכיב שהתבקש בגין חריגת הבנייה, הרי שאין מדובר בוויתור אלא בהודאה של התובעת כי לאחר שערכה בדיקה נוספת התברר לה כי לא היתה כל חריגה בהיקף הבניה, וכי לא היתה לה כל עילת תביעה בגין רכיב זה. המשמעות היא כי הרכיב הגדול יותר אשר נכלל בכתב התביעה ( המתוקן) כלל לא היה צריך לבוא לעולם, וכי יוסף נאלץ להתגונן לגביו ללא סיבה ( וכך גם הנתבעים 2 ו-3). מצופה מתובעת, ובוודאי מרשות ציבורית, כי תערוך בדיקה מדוקדקת באמצעות כל הכלים שברשותה טרם הגשת התביעה ולא לאחר שזו מנוהלת שנים ארוכות בבית המשפט. יצוין כי לדברי התובעת עצמה הדברים התגלו כאשר נערכה " בדיקה מדוקדקת של הנתונים" במהלך הדיונים לקראת הסכם הפשרה עם הנתבעים 2 ו-3, ואין בפיה טענה כי התגלה לה נתון אשר לא יכלה היא לדעת עליו קודם לכן ( ואפנה גם לתשובות העד מטעם התובעת לשאלות בית המשפט, עמוד 23 שורות 33-37 לפרוטוקול, ולתשובות לשאלות ב"כ הנתבעים 2-3 עמוד 24 שורות 1-9 לפרוטוקול).
אשר לרכיב " דמי החכירה" - הנתבעים 2-3 ביקשו מאז צורפו להליך כי יתאפשר להם לשלם בגין חלקם בנכס, מבלי תלות בחובות של בעלי הזכויות בקומה העליונה. התובעת סירבה לכך תקופה ממושכת ( ראו דברי ב"כ התובעת בדיון המסכם מיום 25.9.2019, עמ' 5 לפרוטוקול), וניאותה לכך רק במסגרת הסכם הפשרה שנחתם לבסוף עם הנתבעים 2 ו-3. דומני כי בנסיבות הקונקרטיות והייחודיות שנוצרו בהליך דנן, ניתן וראוי היה לקצר את ההליכים גם בעניינם של הנתבעים 2 ו-3 וללכת בנתיב זה, לפיו נדרשו הנתבעים 2-3 לשלם רק בגין חלקם בנכס בהתאם לזכויות שנרכשו בשעתו מאליהו המנוח, הרבה קודם לכן, מה שהיה מקטין את סכום התביעה גם כלפי הנתבע 1.
13. אשר לסכום בו מבוקש לחייב היום את הנתבע 1- יוסף, סבורתני כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יש לחייב את הנתבע 1 בסכום המבוקש, וכי על כן, דין התביעה להידחות.
תחילה, ניתן לראות בנקל כי התקופה בגינה הוגשה התביעה והתקופה בגינה מבוקש תשלום במסגרת סיכומיה של התובעת אינה חופפת לגמרי (2007-2013 בכתב התביעה המתוקן מול 2008-2014 בסיכומי התובעת). לפער זה לא ניתן כל הסבר, והמשמעות היא אפוא כי המבוקש לגבי שנת 2014 כלל אינו נכלל בתביעה זו.
14. כמו כן, התובעת הגישה ראיות בהן ביקשה לבסס את הסכומים שנתבעו בכתב התביעה - תצהירו של מר ראסם איברהים אליו צורפו תדפיס חשבון והחלטות הרשות. אולם בבקשה שהגישה התובעת לאחר דיון ההוכחות מציינת היא למעשה כי התחשיב היה שגוי וכי יש לערוך חישוב בהתאם לטבלאות אחרות ( נוכח קיבולת הבניה, כפי שהתבררה בדיון ההוכחות ולאחריו ). מכאן בקשתה של התובעת להגיש כעת - במקביל להגשת הסיכומים ולאחר סיום שלב ההוכחות - תצהירים וטבלאות המשקפים לטענתה את הנתונים הנכונים.
אולם לא ניתן לקבל מהלכה זה של התובעת, ויש לטעמי לדחות את בקשתה לצירוף ראיות.
מבוקשה של התובעת הוא לצרף שני תצהירים אליהם מצורפים תדפיס חוב וטבלאות. כאמור שלב שמיעת ההוכחות הסתיים, וגם הנתבע 1 נחקר על תצהירו. היתר לתובע להשלים ראיות מטעמו בשלב דיוני זה ( היתר אשר משמעותו היא גם היפוך סדר הבאת הראיות) יינתן במקרים חריגים ביותר, אשר איני סבורה כי מקרה זה נמנה עימם. הטעם המרכזי לכך הוא שאין בפי התובעת כל טענה כי נמנע ממנה להגיש את כלל הראיות הרלבנטיות במועד בשל סיבה שלא היתה תלויה בה או כי אירעה נסיבה חדשה וחריגה העשויה להצדיק מתן היתר כאמור, ויוזכר לעניין זה כי התובעת היא רשות מנהלית, וכי בידיה כל המידע לעניין גובה החוב וכל הכלים לברר את גובהו הנכון.
עוד אציין כי לאחר הגשת הבקשה להוספת ראיות התובעת כלל לא ביקשה כי יתקיים דיון הוכחות בו יתאפשר לנתבע 1 לחקור את המצהירים החדשים מטעמה, אלא תחילה ביקשה כי יתאפשר לה להגיש סיכומים שבעה ימים לאחר שתינתן החלטה בבקשה להוספת ראיה, וטרם שניתנה כל החלטה בה, הגישה היא, יום לאחר הגשת הבקשה, סיכומים מטעמה, המתבססים בעיקרם על הראיות שביקשה לצרף. התובעת מבקשת אפוא כי בית המשפט יתייחס לתצהיריה החדשים כ"תורה למשה מסיני" מבלי שיתאפשר לנתבע 1 לחקור את המצהירים על האמור בתצהיריהם. דומה כי אין צורך להכביר מילים על הפגיעה הדיונית והמהותית שתגרם לנתבע 1 כתוצאה ממהלך דברים שכזה.
אזכיר בהקשר זה כי בשים לב להוראות הדין כפי שהתפרשו בפסיקה, כאשר תצהיר משמש תחליף לחקירה ראשית של עד בהליך עיקרי, והמצהיר אינו מתייצב להיחקר על תצהירו, תצהירו אינו משמש ראיה בהליך. הפסיקה עמדה בהקשר זה על כך שתצהיר עדות ראשית בהליך העיקרי " נועד להוכיח עובדות מטריאליות לתביעה או להגנה, ואשר בלא העמדת המצהיר למבחן החקירה הנגדית, יתקשה בית המשפט בקביעת ממצאי עובדה" (ראו: ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ''ד סד(2) 256 (2010)). עוד נקבע כי זכות החקירה הנגדית היא זכות בסיסית ויסודית הנדרשת לקיום הליך שיפוטי תקין, והיא אף מתיישבת עם עקרונות תום הלב והסבירות, ועם ציפיותיו הדיוניות המוצדקות של הצד שכנגד ( ראו ת.א. (שלום פתח-תקווה) 40363-02-17 אוניברסיטת בר אילן נ' נאנאוניקס אימג'ינג בע"מ (24.12.2019), והאסמכתאות המובאות שם).
מבוקשה של התובעת " לדלג" מעל זכותו של הנתבע 1 לחקור את מצהיריה, אינה יכולה להתיישב אפוא עם ניהול הליך תקין. דווקא השתלשלות הדברים בענייננו מוכיחה כי גם מקום בו תובע מוסדי או רשות מבקשים להתבסס על טבלאות או מסד נתונים, עשויות להיות טעויות באופן הצבת הנתונים או בטבלאות אליהם מתייחסים ( ואפנה גם לשאלות שנשאל העד מטעם התובעת בידי ב"כ הנתבע 1 ביחס לטבלאות שצורפו לתצהירו, ראו עמוד 11 שורות 20-32). לא ניתן אפוא ליתן פסק דין על הסכום המבוקש, מבלי שניתנה לנתבע 1 ההזדמנות להעביר את התשתית לו, כפי שהוצגה על ידי התובעת בבקשה להוספת ראיה ובסיכומיה, תחת שבט החקירה הנגדית.
לא נעלמה מעיני טענת התובעת בדבר האינטרס שבחקר האמת ולא נעלם מעיני גם האינטרס הציבורי הטמון בתשלום דמי חכירה או דמי שימוש כדין. יחד עם זאת, וגם בנותני משקל לאלו, הרי שאין בהם כדי להטות את הכף בענייננו, מקום בו המשמעות של קבלת בקשתה של התובעת היא פגיעה קשה ובלתי סבירה בזכויות הדיוניות של הנתבע 1, כפי שציינתי לעיל.
עוד יש ליתן משקל בהקשר זה גם לחלוף הזמן ול"גלגוליו" השונים של ההליך ולתיקונים הרבים שעבר כתב התביעה, אשר גם להם צריך לשים קץ בשים לב להשלכותיהם על הצד שכנגד (והדברים האמורים ביתר שאת נוכח העקרונות המגולמים בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018) .
הנה כי כן, הכף נוטה לדחיית בקשתה של התובעת להוספת ראיות, ובקשתה זו נדחית אפוא.
15. נותר לבחון אם כן האם בראיות שהציגה התובעת במסגרת תצהירה ובמסגרת דיון ההוכחות, יש כדי להרים את הנטל להוכחת תביעתה ( תביעתה המעודכנת כפי שהיא מופיעה בסיכומיה).
יש להשיב בשלילה לשאלה זו.
ראשית, התובעת עצמה הודיעה כי תדפיס החשבון שצורף לתצהיר המצהיר מטעמה אינו נכון משהתבסס על טבלאות לא מתאימות. עוד אזכיר כי תקופת החוב שהתבקשה בסיכומים אינה חופפת לגמרי לתקופה שננקבה בכתב התביעה. די בכך למעשה כדי ללמד כי התובעת לא הציגה ראיות המלמדות על גובה החוב הנטען.
שנית, גם לוּ היתה התובעת דבקה בחישובים עליהם ביססה את התביעה לכתחילה, סבורה אני כי גם אז קיים ספק רב האם היתה היא מרימה את הנטל החל עליה. כך למשל, התעוררו שאלות בהתייחס לגודל חלקו של הנתבע 1 בנכס. יוזכר לעניין זה כי התובעת הגישה את התביעה בגין הנכס על שני חלקיו, נוכח סברתה כי כל הנתבעים חייבים לשלם את מלוא החוב הנטען. מבלי להידרש לכלל השאלות המתעוררות בעניין זה מקום בו הסכם החכירה לא הוארך, השימוש מחולק בפועל וזכויות המשתמשים הנטענים אינן יונקות מאותו מקור ( חלקם יורשים וחלקם רכשו זכויות), הרי שנוכח ההסדר אליו הגיעה התובעת עם הנתבעים 2 ו-3, כיום אף היא אינה טוענת כי יש לחייב את הנתבע 1 בגין הנכס כולו, אלא רק בגין חלקו שלו. בסיכומיה של התובעת נטען כי בהתאמה יש לחייבו במחצית הסכום, אולם בדיון ההוכחות הועלה סימן שאלה האם שטח חלקו של הנתבע 1 הוא אכן מחצית בדיוק ( התובעת ביקשה להתבסס על דו"ח הפיקוח, נספח ו' לתצהיר, בו צוין " סך הבנוי בכל קומה הינו כ-120 מ"ר" [ההדגשה הוספה]; לא צורפה חוות דעת מודד; וראו עמוד 13 שורות 16-31 ו עמוד 14 שורות 15-25 לפרוטוקול. כן ראו השטח המצוין בצוואתה של מלכה אברהם, נספח ג' לתצהיר התובעת). בהיעדר ראיה לגבי חלקו המדויק של הנתבע 1 בנכס, עולה שאלה גם לגבי סכום החוב המדויק (ו דומני כי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים בהם ניתן היה לפסוק בדרך של אומדנה, מה גם שהדבר לא התבקש).
עוד אוסיף כי הנתבע 1 טען בכתב ההגנה ובתצהירו כי חלק מן התביעה כנגדו התיישנה, בשים לב לכך שהוא צורף לכתב התביעה רק במחצית שנת 2017. הנתבע 1 לא שב על טענה זו בסיכומיו כך שספק האם הוא עומד עליה, אולם מכל מקום כאמור לסברתי לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח את התביעה, כך שלא נדרשת הכרעה בשאלה האם הנתבע 1 זנח טענתו או בטענה לגופה .
נוכח מסקנותיי אלו אף איני נדרשת להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים האם במהות הדברים עניין לנו בתביעה לדמי חכירה ( כפי שצוין בכתב התביעה המתוקן ובסיכומים, הגם שאין הסכם חכירה בתוקף) או בתביעה לדמי שימוש ( כפי שצוין בכתב התביעה המקורי ובסעיף 6 לתצהיר התובעת) ועל ההשלכות של כך לעניין הוכחת התביעה ( ואף אין מקום לקבוע מסמרות בהקשר זה ביחס לטענת הנתבע 1 כי לא הוכח שהוא אישית עשה שימוש בנכס בתקופה הרלבנטית ( לטענתו השימוש נעשה בידי אחותו), וביחס להשלכה של כך על טענות התובעת כלפיו אישית, ככל שישנה).
16. הנה כי כן, הנטל להוכיח את רכיב התביעה שנותר על הפרק כלפי הנתבע 1 מוטל היה על כתפי התובעת, ולטעמי נוכח כל האמור לעיל המסקנה היא כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, והתביעה נדחית אפוא.
למען הסר ספק, מסקנה זו נגזרת מן הראיות שהונחו לפניי בהליך זה ביחס לתקופה אשר בגינה הוגשה התביעה דנן, ואין בה כדי לחוות כל דעה ולקבוע כל מסמרות ביחס לדרישות תשלום של התובעת לגבי תקופות אחרות, ככל שישנן, או ביחס לסעד אחר, ככל שיתבקש.
17. לבסוף יש להכריע בשאלת ההוצאות. בעניין זה קיימים מספר שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים. מן הצד האחד, יש ליתן משקל לכך שלא עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה, ועוד יש ליתן משקל להתנהלותה של התובעת אשר תיקנה כאמור את התביעה מספר פעמים. אמנם, חלק מהתיקונים נבעו מאירועים חיצוניים שלא היו בשליטתה ( פטירתה של מלכה אברהם והגשת הליך משפטי בידי שמחה ובנה), אולם לפחות התיקון בו הוחלף שמו של אליהו הנכד באביו יוסף נבע מטעות שניתן היה להימנע ממנה, ובעיקר - הטעות שהובילה לכך שרק לאחר שהתנהל ההליך כמעט עד סופו התברר לתובעת כי רכיב לעניין חריגת בנייה כלל אינו קיים, וגם הרכיב הנוסף, שיעור דמי החכירה או דמי השימוש, דורש תיקון. עוד יש ליתן משקל לכך שהבקשה שהגישה התובעת לצירוף ראיות נדחתה.
מן הצד השני, יש ליתן משקל של ממש בענייננו לתוצאה אשר נוצרה כאשר הנתבע 1 ירש זכויות בנכס מאליהו המנוח, ולמרות שבני המשפחה מוסיפים לעשות שימוש בנכס, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי נעשה על ידי הנתבע 1 - כבעל הזכויות בחלק מן הנכס וכמי שמנהל הליך משפטי לגבי הנכס כנגד הנתבעים 2 ו-3 (ראו עמוד 28 שורות 11-19 לפרוטוקול) - ניסיון כנה להסדיר את הזכויות אל מול התובעת ולהאריך את הסכם החכירה ( כפי שנעשה על ידי הנתבעים 2 ו-3). התוצאה בפועל היא שלא ניתן לתובעת כל תשלום בגין השימוש שנעשה בחלקו של הנתבע 1 בנכס, ויוזכר כי מדובר בכספי ציבור. התנהלות זו של הנתבע 1 אינה מניחה את הדעת, והגם שלא עלה בידי התובעת להוכיח את סכום החוב הנטען, הכל כמפורט לעיל, לא ניתן להתעלם לטעמי מן האמור בבחינת ההתנהלות בכללותה. כן אציין כי באת-כוח התובעת הלינה על סגנונו של בא-כוח הנתבע 1 במסגרת חלק מכתבי הטענות שהגיש, ודומני כי יש צדק בדבריה וכי ניתן וראוי היה להימנע מחלק מן הביטויים בהם נקט, וגם לכך יש ליתן משקל.
בסיכומם של דברים סבורה אני, כי נוכח דחיית התביעה והקשיים בהתנהלות התובעת לאורך ההליך יש לחייבה בהוצאות, אך כי נוכח האמור לעיל לעניין התנהלות הנתבע 1, יש להעמידן על סכום מתון ביותר, ולאחר איזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין, מחוייבת התובעת בהוצאות הנתבע 1 ובשכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 5,000 ש"ח.

המזכירות תמציא לצדדים עותק של פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"א, 26 מאי 2021, בהעדר הצדדים.