הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 36694-04-14

בפני
כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס

תובעת
עומר אלבז השקעות בע"מ ח.פ 511762478
ע"י עוה"ד אביעד אליהו

נגד

נתבע
נסים ביטון ת"ז XXXXXX778
ע"י עוה"ד ארז בר צבי

פסק דין

עסקינן בתביעה שטרית שהחלה בהגשת שטר חוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בסך של
350,000 ₪ שנתן הנתבע כערב להבטחת קיום הסכם שכירות.

ניהול ההליך:

ביום 23.02.14 הגישה התובעת את שטר החוב לביצוע כנגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ בירושלים בתיק 03-XX022-14-6 (להלן-"תיק ההוצל"פ").

ביום 14.08.14 דחה כב' הרשם אורי פוני את ההתנגדות וקבע כי טענותיו של הנתבע נטענו בכלליות וללא פירוט וכי לא קמה לנתבע הגנה.

הנתבע הגיש ערעור על ההחלטה של כב' הרשם בע"א 43289/10/14 (להלן-"הערעור") וביום 9.9.15 התקבל הערעור בחלקו. בפסק הדין נקבע כי הנתבע, לא עמד בתנאי הנדרש בפסיקה בדבר פירוט ראוי של טעמי ההתנגדות לשטר . כב' בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ברור באיזה סכום מתוך סכום השטר מודה הנתבע ובאילו סכומים הוא כופר וכיצד, שולמו הסכומים בהם הוא כופר - אם במזומן או בדרך של "קיזוז" בגין ציוד שנטען שהתובעת נטלה מרכושו של החייב העיקרי. עוד נאמר בפסק הדין כי לא ברור מתי פונה המושכר ומה גובה דמי שכירות הראויים שלא שולמו בגין התקופה עד מועד הפינוי (פסקה 6 לפסק הדין).

עם זאת, קיבל בית המשפט את הערעור בהביאו בחשבון את דברי ב"כ הנתבע על שגגה מטעמו ונעתר לבקשתו כי הדבר לא ייזקף לחובת מרשו , בנעילת שערי בית משפט בפניו. בהתאם לכך, הערעור התקבל בקבלת ההתנגדות בכפוף להפקדה בסך של 150,000 ₪ וניתן צו המורה לנתבע להגיש כתב הגנה שייתמוך בתצהיר בו יפורטו כל טענותיו ויצורפו על המסמכים הרלוונטיים.
רקע:

ביום 9.3.09 נחתם הסכם שכירות בין התובעת, הבעלים בנכס המצוי ברחוב בית הדפוס 22 בירושלים (להלן-"המושכר") ובין חברת ח.ו שוהם בע"מ (להלן-"השוכרת" ו/או "החייבת") להפעלה של אולם שמחות, "אולמי ארגמן" במושכר (נספח 1' לכתב התשובה, להלן- "ההסכם" ).

הנתבע וכן שניים נוספים, מר עופר חסון וגב' רחל וייס, חתמו על כתב ערבות אישית בהתאם להסכם לקיום כל חובותיו והתחייבויותיו של השוכר וכן על שטר חוב בערבות אוואל בסך של 350,000 ₪ (נספחים להתנגדות ונספחים 1-2 לכתב התשובה).

טענות הצדדים:

בתצהירו של הנתבע שהוגש בתמיכה להתנגדות נאמר כי לא התקיימו התנאים לביצוע השטר; כי למיטב ידיעתו התובעת הגיעה להסדר הערבים האחרים החתומים על שטר החוב לתשלום בסכומים נמוכים מגובה השטר ובעוד רק נגדו נפתח הליך ההוצאה לפועל ולא כנגד יתר הערבים. בנוסף נטען כי התובעת פנתה אליו עובר להגשת שטר החוב לביצוע והציעה לשלם לה סכום זניח. נוכח סירובו לכך, הוגש השטר לביצוע.

בכתב ההגנה נטען כי השוכרת , החייבת, לא שילמה דמי שכירות למשך חודשיים בלבד וכי דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 60,000 ₪. התובעת, פינתה את השוכרת מהמושכר והשכירה אותו לשוכר אחר ששילם לה דמי שכירות העולים על דמי השכירות שנגבו מהחייבת. בנסבות אלו, החוב הנטען לא עולה על 120,000 ₪ ואף נמוך ממנו. יתירה מכך, בהסדר שהושג בין התובעת ליתר הערבים סולקה יתרת החוב ומנגד, לתובעת חוב כלפי השוכרת בסכום התביעה שכן השוכרת הותירה במושכר ציוד ורכוש רב שבבעלותה, ששוויו עולה על סכום החוב ומסתכם בסך שאינו נמוך מ- 150,000 ₪.

בכתב התשובה טענה התובעת כי החל מחתימת ההסכם פיגרה השוכרת בתשלום דמי שכירות. ההמחאות שנתנה עבור דמי שכירות חוללו וכן הופר ההסכם באי העמדת ביטוח למושכר. היא החלה בהליך לפינוי המושכר אך לאור הבקשה של הערב, מר עופר חסון, להתחשבות בשוכרת ובתשלום הערבות עבור דמי השכירות, ממשה התובעת את הערבות הבנקאית. כמו כן, ביום 13.5.10 חתמו התובעת והשוכרת על נספח להסכם שכירות שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.1.11 (נספח 3 לכתב התשובה) לפיו הוסכם כי הציוד המפורט בסעיף 2 לנספח ב' להסכם השכירות (מקררים, תנורים, שולחנות, כסאות ועוד) יהיה רכושה של התובעת וכי השוכרת, מנועה מהוצאתו מהמושכר בתום תקופת השכירות.

הוסיפה התובעת וטענה כי לאור ההפרה של השוכרת את ההסכם באי רכישת ביטוח למושכר, היא דאגה לכך בשנת 2012 ושילמה על חשבונה דמי ביטוח חודשיים בסך של 2,950 ₪ וסוכם עם השוכרת כי אותם סכומים יתווספו לדמי השכירות החודשיים.

לטענת התובעת, לאור הפרות שיטתיות של ההסכם היא החלה שוב בהליכי פינוי. בחודש דצמבר 2013, הסירה הרבנות הראשית את הכשרות מאולמי ארגמן לאחר שנימצא כי הוכנס ו אליו מוצרי בשר ללא סימן כשרות (נספח 4 לכתב התשובה). עקב הסרת הכשרות הפסיקה השוכרת את פעילותה באולם השמחות שנוהל במושכר ו בעל המניות של השוכרת נעלם והתיר חוב גדול. בנוסף, הוצא צו סגירה לאולם השמחות בחודש דצמבר 2013 בשל דוחות חמורים של משרד הבריאות ומשטרת ישראל (נספח 6 לכתב התשובה). במצב דברים זה ובעוד קהל היעד של אולם השמחות היה מהמגזר החרדי , נוצר קושי לתובעת למצוא שוכר חילופי לאולם אלא לאחר חלוף כחמישה חודשים ממועד הפינוי של השוכרת.

לטענת התובעת החובות של השוכרת כלפיה הגיע לסך של 694,363 ₪ לפי הפירוט הבא: א. סך של 249,363 ₪ עבור שכר דירה והוצאות פינוי (כרטסת, נספח 7 לכתב התשובה).
ב. סך של 100,000 ₪ פיצוי מוסכם בהתאם לסעיף 8 לנספח להסכם השכירות.

ג. סך של 295,000 ₪ בגין חמישה חודשי השכירות בהם הושבת הנכס בשל צו הסגירה.

ד. סך של 50,000 ₪ הוצאות להחזרת המושכר למצבו בתחילת השכירות.

דיון והכרעה:

בפתח הדברים ייאמר כי סיכומים בהליך זה הוגשו מטעם התובעת בלבד. זאת לאחר שניתנו לנתבע מספר ארכות להגשת סיכומים מטעמו ולא עשה כן ונדחתה בקשתו האחרונה למתן ארכה , כמובא בה רחבה בהחלטתי מיום 4.6.17 .

לאחר ששמעתי העדויות, עיינתי בראיות שהוצגו בפניי ובהתאם למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לתביעה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההתנגדות להידחות ודין התביעה להתקבל.

הנתבע חתם ביחד עם ערבים אחרים, על ערבות אוואל עליה חל סעיף 57 לפקודת השטרות [נוסח חדש] הקובע: "(א) פרעונו של שטר יכול שיהא נערב על ידי אדם שאינו צד לשטר, או על ידי אדם שהוא צד לשטר; ובלבד שהערבות במקרה הנזכר אחרון תהא מוסיפה על זכויות החזרה של האוחז. (ב) ערבות לשטר יכול שתיכתב על גוף השטר או שתינתן במסמך נפרד, והיא נוצרת על ידי הביטוי bon pour aval או ביטוי אחר שווה לו, שיש אחריהם חתימה; לא נאמר בעד מי ניתנה ערבות לשטר, רואים אותה כאילו ניתנה בעד עושה השטר אם הוא שטר חוב, או בעד המושך אם אינו שטר חוב. (ג) ערב לשטר חב עם האדם שלחתימתו ערב, ביחד ולחוד; הוא חב אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה; ערב לשטר שפרע את השטר זכאי לחזור על הצד שבעדו ערב ועל הצדדים החבים כלפי אותו צד".

אין חולק והוכח כי קיים חוב לשוכרת עבור דמי שכירות לחודשיים, בסך של 120,000 ₪ ( סעיף 2 לתצהירו של הנתבע; עמ' 16 שורות 19-20 לפרוטוקול). בנוגע ליתרת החוב, הנטל על הנתבע להוכיח כי אין לו חבות על פי שטר החוב. כך מצינו בפסק הדין מפי כב' השופט מלץ בע"א 562/88 ‏‎ ‎אהרון בן אריה‎ ‎נ' יוסף סופר, פ''ד מה(1) 647, 659: "לעניין זה התייחס כבוד הנשיא בע"א 205/87 [4] הנ"ל, בעמ' 693-694, תוך שהוא מסתמך על המובאות הבאות: בקשר לחזקה זו אומר השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 333/63 הנ"ל, בעמ' 553: '... אף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)'. הטעם לחזקה זו הוסבר בע"א 421/74, בעמ' 446, מפי השופט קיסטר: 'לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הבטחון היתה מסוכלת".

בכך, לא עמד הנתבע אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן בהתאם לפסק הדין שניתן בערעור לפיו היה עליו לפרט את הגנתו ולתמוך אותה במסמכים. עיון בכתב ההגנה ובתצהירו של הנתבע בתמיכה לו, מלמדים כי הועלו טענות כלליות וללא מסמכים וראיות מספיקות בתמיכה להן. במה דברים אמורים: הנתבע לא הביא ראיות להוכיח כי דמי השכירות שולמו במלואם לתובעת למעט עבור שני חודשי שכירות. מנגד, הציגה התובעת את הכרטסת שלה ממנה עולה כי השוכרת, צברה חובות בגין דמי שכירות החל מחודש מאי 2013 (נספח 7 לתצהירו של אמנון בראשי) ו עד לחודש דצמבר 2013 מבלי שנסתרה גרסתו של מר בראשי על החוב בחקירתו.

בהתאם לבקשת הנתבע בישיבת ההוכחות לראשונה, להצגת כרטסת על תקופה ארוכה מזו שהוצגה, הגישה התובעת את הכרטסת ביום 30.1.17 לתקופה החל מינואר 2012 (להלן-"הכרטסת המלאה"). ביום 13.2.17 הוגשו סיכומים בכתב מטעם התובעת ובחלוף, קרוב לשלושה חודשים ממועד הגשתם , ביקש הנתבע ביום 8.5.17 לאפשר לו לחקור את נציג התובעת בדבר הבדלים לכאורה בין הכרטסת שצורפה לכתב התשובה ובין הכרטסת השלמה שיש בהם כדי להשליך על שאלת נזקה של התובעת . הבקשה נדחתה בהחלטתי מיום 18.5.17.

עיינתי בכרטסת ממנה עולה כי לא שולמו דמי שכירות לתובעת החל מחודש מאי 2013 ועד חודש דצמבר 2013. יוטעם, כי לא מצאתי הבדלים בין הכרטסת שצורפה לכתב התשובה לכרטסת המלאה למעט בנוגע לתקופתה של האחרונה בנוגע לשנת 2013 במלואה ולא לחלק ממנה. חזקה על הנתבע, שהיה מביא לעדות את מנהליה של השוכרת: חתנו, מר ירון חסון וכן את מר עופר חסון , ככל שעדותם עמדה לטובתו. ירון חסון אף נכח בישיבת ההוכחות , מה שמלמד כי היה בידו להגיש תצהיר מטעמו. משלא עשה כן ובהיעדר טענה וראייה לקושי בהבאתם להעיד, יש בכך כדי לחזק את גרסתה של התובעת בנוגע לחוב של השוכרת ועל הפרותיה את ההסכם (על אי הבאת עד ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (12.9.99)).

מכל האמור עולה כי השוכרת הפרה את ההסכם באי תשלום דמי שכירות לחודשים מאי עד דצמבר 2013 ובאי פינוי המושכר בעצמה, מה שגרם לתובעת להוצאות עבור הפינוי שנעשה באמצעות מוציא לפועל ובסיוע המשטרה (כמובא בכרטסת). בהתאם לכך הוכח קיומו של חוב בסך כולל של 249,363 ש"ח נכון ליום 31.11.13 עליו יש להוסיף ריבית פיגורים בהתאם לסעיף 9.8 להסכם.

בנוסף, הפרה השוכרת את ההסכם באי רכישת פוליסת ביטוח למושכר מה שגרם להוצאה לתובעת בנשיאה בהוצאות בנדון. כמו כן, נגרמה לתובעת הוצאה לתיקון המושכר לאחר הפינוי כמובא בכרטסת ובקבלות שצורפו לתצהירו של העד בראשי, שגרסתו לא נסתרה בחקירתו. לכל אלו, מתווסף פיצוי מוסכם כפי שנקבע בהסכם עליו חתם הנתבע כערב לקיומו ומבלי שטען בתצהירו לאי הפרת ההסכם וכנגד הזכות לפיצוי מוסכם ואף הודה בקיום חוב ל דמי שכירות.

הנתבע, לא הביא ראיות להוכיח את טענתו על השכרת המושכר לאחרים עוד בתקופת השכירות ש נקבעה בהסכם ולאחר פינוי המושכר. מנגד, לא נסתרה גרסתה של התובעת כמובא בתצהירו של העד בראשי לפיה נוצר לה קושי ומניעה מהשכרת המושכר לאור צו הסגירה שהוצא לאולם ולאור נסיבות שלילת תעודת הכשרות, כי אם לאחר חמישה חודשים ממועד פינוי המושכר. גם בכך, היה כדי להוסיף על נזקה של התובעת מחמת הפרת ההסכם.

בעניין הטענה כי התובע הגיע להסדר עם יתר הערבים טענה התובעת במסגרת הדיון בערעור על החלטת הרשם, כי היא גבתה מהערבים איתן ורחל וייס סך של 20,000 ₪ בלבד בהתאם להסדר שהושג ביניהם (עמ' 3 שורות 7-13 לפרוטוקול בתיק הערעור; סעיף 49 לסיכומים) ולא הוכח אחרת בראיות הנתבע. אוסיף כי אף אם הנתבע היה טוען לסכום נקוב וקצוב לקיזוז בכתב ההגנה, לא היה בכך כדי לשנות מחיובו בגין השטר שעה שהחוב גבוה בהרבה מהתשלום ששולם ע"י הערבים האחרים בסך של 20,000 ₪ בלבד.

טענתו של הנתבע לפיה על השטר חתומים שני ערבים נוספים, אין בה כדי להקים לו הגנה. זאת לאור סעיף 13 לחוק הערבות, תשכ"ז 1967 הקובע: "שנים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות". בענייננו, הנתבע לא הוכיח כי הייתה 'כוונה אחרת משתמעת' לחלוקת הערבות בין הערבים. לפיכך, האחריות של הערבים היא ביחד ולחוד.

טענת הקיזוז שטען הנתבע בגין ציוד של השוכרת שנותר באולם לאחר הפינוי, דינה להידחות. שכן, בנספח להסכם השכירות הסכימה השוכרת כי הציוד יישאר במושכר בתום השכירות וכי היא לא תהיה ראשית להוציא ו מהאולם. לפיכך, אין לקזז את שוויו של הציוד מה עוד, ש לא הוכח שוויו בראיות הנתבע.

לאור כל האמור, ההתנגדות נדחית. בהתאם לכך, אני מורה על שפעול תיק ההוצאה לפועל.

הסכום שהופקד בקופת בית המשפט יועבר לתובעת ע"י המזכירות ויקוזז מהחוב בתיק ההוצאה לפועל.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ש"ח.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ז, 05 יולי 2017, בהעדר הצדדים.