הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 35659-12-19

בפני
כבוד ה שופט אוהד גורדון

התובעים

  1. מאהר קדומי
  2. עזמי קדומי
  3. עמאד קדומי

ע"י ב"כ עו"ד נ' חורי

נגד

הנתבעת
כונאנה דג'אני
ע"י ב"כ עו"ד ד' ישי

פסק דין

לפני תביעה לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 לסילוק יד מדירה, הנמצאת בקומה ראשונה בצד מערב, בבניין שבדרך שועפאט 34, ירושלים (להלן: "חוק הגנת הדייר" ו"הדירה").

רקע
בהסכם משנת 1965, הושכרה הדירה בידי מר רדא קדומי ז"ל, אבי התובעים, למר ח'ליל חסן דג'אני ז"ל, בעלה של הנתבעת (להלן: "המנוח קדומי" ו"המנוח דג'אני" בהתאמה). המנוח קדומי נפטר ב-1969, והמנוח דג'אני נפטר ב-1981, אך יחסי השכירות המשיכו אל מול הנתבעת .
כתב התביעה שהוגש ביום 15.12.19 הופנה כלפי הנתבעת ובנה, מר איאד דג'אני. אין מחלוקת כי הנתבעת היא דיירת מוגנת בדירה, אך התובעים טענו, כך בתמצית, כי לאורך עשרות שנים פיגרה בתשלומי השכירות. הוצגה מחלוקת שעלתה בתכתובות בין הצדדים באשר לגובה דמי השכירות, ובנוסף נטען כי "לאחרונה" למדו התובעים שהנתבעת התירה לבנה להתגורר עמה בדירה . נטען שדובר בהפרות של תנאי השכירות, המקימות עילת פינוי, ועל כן התבקש צו לסילוק יד הנתבעת ובנה מהדירה, ולמתן צווי מניעה האוסר ים על שימוש הבן או אחרים שאינם הנתבעת בדירה.
בהחלטה מיום 18.7.20 התקבלה באופן חלקי בקשה לסילוק על הסף, וזאת בנוגע לטענה לפיה התירה הנתבעת לבנה להתגורר בדירה ללא הסכמת התובעים, ולעילות ולסעדים הנגזרים ממנה: ניהול התביעה כנגד בנה של הנתבעת, סעד הפינוי ככל שהושתת על הטענה האמורה, וצווי המניעה. בין יתר הטעמים לקבלת הבקשה שפורטו בהחלטה האמורה, נקבע כי הסכם השכירות לא עיגן איסור לנתבעת להתגורר בדירה יחד עם בן משפחתה, וכי ניסיון התובעים להשיג מידע אודות מגורי הבן בדירה כבסיס לתביעה עתידית לפינויו אינו עילה לגיטימית לניהול הליך בעניינו כיום.
ההליך המשיך, אפוא, בנוגע לעילה הנטענת העוסקת בפינוי על יסוד אי תשלום דמי השכירות. בהסכמת הצדדים, אומץ מתווה דיוני לפיו הוגשו סיכומים וראיות ללא ניהול ישיבת הוכחות.
לאחר לימוד טענותיהם וראיותיהם של הצדדים, זו הכרעתי בסוגיה האמורה:

עיקר הטענות
התובעים טענו בכתב התביעה ובסיכומיהם, כך בתמצית, כי הנתבעת לא שילמה את מלוא דמי השכירות הנדרשים ממנה. הוצגו תכתובות אודות מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לעניין גובה דמי השכירות, בדגש על גובה תוספות מכוח דיני הגנת הדייר לדמי השכירות. התובעים טענו כי דמי השכירות מ-2014 ואילך צריכים לעמוד על 1,673 ₪ לשנה, אך הנתבעת שילמה סכום נמוך יותר וחבה הפרש בגובה מספר אלפי שקלים. נטען שהימנעות מתשלום תוספות לדמי השכירות לפי דיני הגנת הדייר מקימה עילת פינוי, והוכחשה טענת התיישנות שהעלתה הנתבעת.
הנתבעת, מנגד, טענה שהתובעים פעלו שלא בתום לב, שכן מטרתם בהגשת התביעה היא "לחלץ" ראיות ואמירות שיימנעו את מגוריו העתידיים של בנה של הנתבעת בדירה. נטען שהתובעים לא הוכיחו את זכותם בנכס ושתביעתם התיישנה. עוד נטען שלא התגבשה עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר, וכי יש לקבל את נתוני הנתבעת בדבר שיעור התוספות לדמי השכירות, כפי שהוצגו במסמך שלטענתה מהווה חוות דעת אותו צרפה לבקשה לסילוק התביעה על הסף ושלא נענה בחוות דעת נגדית. עוד נטען שהתובעים הסכימו-בהתנהגות לסכום ששולם בפועל, לא מחו בזמן אמת, לא ראו בכך הפרת הסכם או עילה לפינוי והשתהו בהגשת התביעה, מבלי שפנו לבית הדין לשכירות לקביעת גובה דמי השכירות. הנתבעת חזרה בסיכומיה ובישיבת קדם המשפט על נכונות שהציגה בכתב ההגנה, לשלם כל הפרש כספי שייקבע, והציגה עתירה חלופית ל"סעד מן הצדק" לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים וראיותיהם, החלטתי כי אין לקבל את התביעה, מהנימוקים הבאים:
דיון
התביעה עוסקת בטענה להימנעות מתשלום דמי שכירות בשיעור ם המלא לשיטת התובעים . בהסכם השכירות (לפי תרגומו שהוגש בידי התובעים ביום 18.6.20) לא נקבע שהימנעות כאמור תקים עילת פינוי, ועל כן לא קמה עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. עילת הפינוי הפוטנציאלית הרלבנטית היא, לכן, זו שנקבע ה בסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, ועוסקת במקרים בהם "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו".
בחינת החומר שלפני אל מול הדין מעלה, כי העילה האמורה לא קמה:

עובדות רלבנטיות
בפתח הדיון אחדד את טיבה העובדתי של הטענה: זו אינה עוסקת בהימנעות מתשלום, כי אם בתשלום סכום, שלשיטת התובעים אינו כולל את מלוא התוספות לדמי השכירות על פי דיני הגנת הדייר.
כך עולה מטענות התובעים: בסיכומיהם טענו כי מאז שנת 1995 הנתבעת "המשיכה להעביר תשלומים בחסר" (פיסקה 7), וכי הודתה ש"שילמה והמשיכה לשלם דמי שכירות בגובה 1,020 ₪" כשלשיטתם הסכום הנכון לתשלום הוא 1,673 ₪ (פיסקה 26. ראו גם פיסקה 10 לסיכומי התשובה). התובעים טענו כי זכותם "לעדכון דמי השכירות... לרבות כפועל יוצא מתוספות שנקבעו בשנים שקדמו ל-7 השנים האחרונות" (פיסקה 28), והציגו טבלה ובה חישוב של " ההפרש לתשלום" בשבע השנים שקדמו לתביעה, לפיה שילמה הנתבעת סך של 1,022 ₪ לשנה באותה תקופה, אך היה עליה לשלם סכומים נוספים הנעים בין 610 ל-651 ₪ לשנה (פיסקה 31 לסיכומים).
העובדה שלא מדובר בהימנעות מתשלום אלא בטענה לתשלום חסר נתמכת גם באישורים שהציגה הנתבעת על תשלומים, הגם שרישום המועדים עליהם קשה לפענוח (נספח ו' לסיכומי ההגנה).
עוד יש לדייק, כי הנתבעת לא נמנעה לחלוטין מתשלום התוספות לדמי השכירות אלא – לטענת התובעים – לא שילמה את מלוא התוספות. אלה הנתונים שהוצגו בראיות הצדדים:
בשנת 1994 הגיש התובע 1 לבית הדין לשכירות בקשה לקביעת דמי השכירות בדירה, וביום 15.3.95 הוצגה הסכמה, לפיה פסק בית הדין כי דמי השכירות יעמדו על 705 ₪ לשנה " בתוספת 10.6 החל מ1.11.93 ובתוספת 13.5 החל מ-1.11.94" (נספח ב' לכתב התביעה). החישוב של תוספת 10.6% מיום 1.11.93 ותוספת 13.5% מיום 1.11.94 מעלה סכום של 884.99 ₪ לשנה מיום 1.11.94. כמובא לעיל, הסכום ששולם בפועל גבוה יותר, ומכאן ששולמו תוספות – הן אלה שנקבעו בפסק הדין והן מעבר לכך – אך הצדדים חלוקים האם דובר במלוא התוספות הנדרשות לפי דין, או בתשלום חסר.
מסקנה זו ומסקנות נוספות עולות גם מההתכתבויות בין הצדדים: המסמך הבא לאחר פסק הדין, המצוי בחומר הראיות, הוא מכתב מיום 1.6.97 של הנתבעת לעו"ד חביב אללה שייצג את התובעים. מנוסח המכתב עולה, כי המדובר בתשובה למכתב שנשלח לנתבעת ביום 4.5.97 (ולא הוצג בפניי). במכתבה של הנתבעת, לפי תרגומו שהוצג, הציגה היא חישוב של התוספות לדמי השכירות לדירה לפי שנים, לצד התחשבנות שהעלתה לשיטתה חוב בסך 258 ₪.
לא הוצג מכתב תשובה למכתב הנתבעת , והתובעים אף לא טענו לקיומו. בסיכומיהם טענו כי לאחר פסק הדין מ-1995 התובע 1 "נאלץ לפנות לנתבעת בדרישת תשלום" – ככל הנראה מדובר במכתב מיום 4.5.97 שלא הוצג בפני – וכי הנתבעת ה שיבה במכתב מיום 1.6.97 (פיסקה 8). בהמשך , כך לפי התובעים, " מרוב ויכוחים ומפאת זניחות דמי השכירות, התובע 1 עייף מכדי להקפיד על תשלומי השכירות וחישוביהם..." (פיסקה 10. טיעון מקביל מצוי בכתב התביעה).
המסמך הבא שהוצג הוא מכתב של ב"כ התובעים לנתבעת, מיום 9.2.19. מכל אלה עולה, כי התובעים לא פנו לנתבעת בדרישות נוספות או במענה למכתבה מיום 1.6.97, מאז 1997 ועד 2019. יוזכר כי בשנים אלה המשיכה הנתבעת לשלם להם דמי שכירות, והתובעים לא הראו כי מחו בפניה על הסכום ששילמה או דרשו ממנה לשלם סכום גבוה יותר, לאורך השנים ועד 2019.
במכתב הנזכר לעיל מיום 9.2.19 הלינו התובעים על מגורי בנה של הנתבעת בדירה. עוד טענו במכתב, כי מאז שנות התשעים היא אינה משלמת את התוספות החוקיות ואף משלמת אך חלק קטן מדמי השכירות השנתיים (טיעון, שכאמור אינו הולם את טענותיהם בהליך זה). למכתב צורפה טבלה , ובה חישוב של דמי השכירות התקופתיים מאז 1996, והנתבעת התבקשה לבדקו "ולשלם את מלוא ההפרשים המגיעים ממך...". הסכום לתשלום לא ננקב במכתב.
הנתבעת השיבה במכתב מיום 27.3.19, בו הציגה חישוב משלה, טענה שהפרשי התוספות לשבע השנים שמאז 2012 מצטברים לסכום כולל של 248.13 ₪, והוסיפה כי הן תשולמנה בהמחאת דואר לתובע 1 וכי דמי השכירות השנתיים יעמדו על 1,059.57 ₪.
במכתב מיום 13.5.19 דחה ב"כ התובעים את התחשיב וטען כי "דמי השכירות השנתיים המגיעים ממך בתשלום הינם 1,673 ₪ וזאת החל משנת 1997 ועד שנת 2018". הוא עמד על תשלום לפי שיעור זה ולתקופה זו, ועל קבלת מענה לגבי מגורי הבן, אחרת תוגש תביעה. אציין שגם במכתב זה לא נרשם סכום ההפרש לתשלום.

יישום
נתונים אלה מחייבים לדחות את טענת התובעים, כי קמה עילה לפינוי הנתבעת מהדירה, לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר:
ראשית, העילה האמורה לא תקום בכל מקרה של פער בתשלומי השכירות. "עילה זו תקפה רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא תנאי בל יעבור להעמדתה של עילה [ ...] כדי שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבע בהמשכיות התשלומים..." (ת"א (ת"א) 19882/96 אברהם נ' בוכוולד ואח' פיסקה 7 (28.5.02, ציטוט מספרו של ד' בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 9. ראו גם ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר פיסקה 5 לפסק דינו של השופט זוסמן (25.6.62)).
להבדיל, בעניינה של הנתבעת אין מדובר בניתוק קבע בתשלומים. לעיל ראינו כי התשלומים בוצעו מדי תקופה כנדרש, ואף כי שולם סכום הכולל תוספות על דמי השכירות. אלא, שהתובעים סבורים כי לא שולמו מלוא התוספות.
מצב זה אינו מקים עילת פינוי. בפסיקת הערכאות הדיוניות ובספרו הנזכר לעיל של השופט (בדימ') בר-אופיר, עוגנו קביעות לפיהן מצב של תשלום שוטף של דמי השכירות המוגנת ללא התוספות אינו מקים עילת פינוי, אלא לכל היותר עילה לתביעה כספית:
"להבדיל מהפסקת תשלום דמי שכירות לתקופה ממושכת - המגעת לידי ניתוק בהמשכיות התשלומים - המקימה לבעל הבית עילת פינוי מכוח סעיף 131 [1] לחוק, אין בנמצא ב חוק הגנת הדייר עילת פינוי בשל אי תשלום הפרשים בדמי השכירות בגין התוספות.
המלומד השופט בר אופיר בספרו 'סוגיות בדיני הגנת הדייר', עמ' 9,10 , נדרש לסוגיה האמורה והוא קובע לאמור – '.... כדי שתתגבש עילת פינוי לפי סעיף 131 [1] לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים... במצב דברים שבו חייב הדייר יתרת כספים של הפרשים בדמי השכירות יש בידי בעה"ב עילה לתובענה כספית, ואין לו עילת פינוי '. הנה כי כן, כל זמן שהדייר הסטטוטורי משלם את דמי השכירות כסדרם ובמועדם אין באי תשלום התוספות שנקבעו בתקנות כדי להקים עילת פינוי" (ת"א (ת"א) 113559/00 כהן נ' גוטמן פיסקה 6 (30.5.04) ).
ראו בנוסף ת"א (י-ם) 4826/05 אלמשני נ' אלעסלי (13.7.06), ת"א (ת"א) 49680/01 גוטליב נ' ימין (7.6.05. ערעור שלא עסק בסוגיה הנדונה התקבל – ע"א (ת"א) 2822/05 (24.3.10)).
קביעות אלה מקבלות משנה-משקל בעניינה של הנתבעת, בו אין מדובר בהימנעות גורפת מתשלום תוספות אלא, לכל היותר ולפי טענת התובעים , בתשלום חלקי של התוספות. הסכום ששולם עולה על סכום השכירות שנקבע בפסק דינו של בית הדין לשכירות משנת 1995 ואף על התוספות שנקבעו שם, והמחלוקת היא בשאלה האם שולמו בנוסף מלוא התוספות החוקיות. זהו אינו "ניתוק בהמשכיות התשלומים" המקים עילת פינוי.
לאלה מתווספים טעמים נוספים: כמובא לעיל, לאחר פסק הדין מ-1995, פנו התובעים בשנת 1997 במכתב שתוכנו לא הוצג בפניי לנתבעת. זו השיבה במכתב מיום 1.6.97 ובו חישוב של דמי השכירות לשיטתה – חישוב, המכיל גם רכיב של התוספות החוקיות. בהמשך, משך שנים, שילמה הנתבעת לתובעים את הסכומים הנכונים לשיטתה, ואילו הם לא הראו כי מחו בפניה שמדובר בתשלום חלקי לשיטתם, או כי פנו אליה בדרישה לשלם סכום גבוה יותר מזה ששולם בפועל. כמצוטט לעיל, התובעים אישרו כי בחרו שלא לעסוק בעניין.
במקרה דומה, נפסק כדלקמן:
" בצדק טוענת הנתבעת 1, כי זכותו של בעל הבית לקבלת התוספות העתיות המתחייבות מכח החוק- קמה, לפי הוראת סעיף 154 ל חוק הגנת הדייר - רק מהיום שבו דרש בעל הבית, בכתב, את תשלומם, כלומר: מכאן ולהבא, ולא למפרע!. האפשרות להחיל את התוספות לדמי השכירות למפרע - שמורה, לפי סיפא סעיף 154, לבית הדין לשכירות בלבד- 'אם ראה לפי הנסיבות שמן הצדק לעשות כן, ובלבד שלא יקדים מועד זה ליותר משנה לפני יום הדרישה כאמור, ולא יקדימו לתשל"א או ליום תחילתן של התקנות המשנות, לפי הענין'.
מכאן, כי לכל היותר, היה התובע זכאי , בעקבות דרישות התשלום ששלח לנתבעת 1 – לגבות את התוספות המתחייבות מכח התקנות המשנות משנת 1993, ומשנת 1995. תוספות אלו לא שולמו ע"י הנתבעת 1, והתובע מצדו לא פנה לבית הדין לשכירות על מנת להגיע להסכמה עם הנתבעת 1 בדבר שעור דמי השכירות והתוספות, ואף לא נקט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת או בכל פעולה אחרת שנועדה לגבות את התוספות מהנתבעת 1. התובע המשיך לקבל את דמי השכירות היסודיים (ללא התוספות) מהנתבעת 1, ללא כל מחאה, התנגדות או דרישה חוזרת לתשלום התוספות – כך משנת 1995 ועד להגשת התביעה דנן בשנת 2005 !. במצב דברים זה, בו ישן התובע על זכויותיו משך עשר שנים תמימות – נראה, כי התובע ויתר או מחל על ה 'הפרה' מצד הנתבעת 1 , שביטויה באי תשלום התוספות עבור השנים 1993, 1995 (נשוא דרישות התשלום) והסכים, כי דמי השכירות שישולמו מכאן ולהבא יהיו דמי השכירות החוזיים בלבד (390 ₪ שהם כ-180 דינר לפי שער הדינר נכון להיום). כאמור, כל עוד לא טורח בעל הבית לפנות לדייר בדרישה לתשלום התוספות, ולערוך חישוב מחודש מדי שנה בשנה בהתאם לאחוז העליה בדמי השכירות, שנקבע בתקנות המשנות של אותה שנה – לא מתגבשת זכותו לקבלת התוספות הסטטוטוריות" (עניין אלמשני הנ"ל . ההדגשות הוספו).
דברים אלה יפים גם לעניינם של התובעים, שלא הראו כי הגיבו לתשובת הנתבעת מ-1997, מחו או חלקו עליה. נהפוך הוא, לאורך שנים רבות המשיכו לקבל מידי הנתבעת את דמי השכירות בסכום הנכון לשיטתה, תשלום שכלל גם תוספות, ולא ביססו כי טענו בפניה ש חישוביהם שגויים וכי הסכום בפועל צריך להיות גבוה יותר. רק בפברואר 2019 פנה עורך דינם במכתב הנזכר לעיל, שמנוסחו ומנוסח כתב התביעה עולה כי ה"טריגר" לשליחתו היה הבנת התובעים כי בנה של הנתבעת מתגורר עמה בדירה וחששם מפני טענה לדיירות מוגנת מצדו. רק אז הציגו בפני הנתבעת טענה כללית לאי-תשלום מלוא התוספות החוקיות. זאת עשו , מבלי להציג את גובה הסכום שלשיטתם חבה להם הנתבעת.
לכך מספר השלכות: ראשית, המדובר בהתנהלות שעומדת בניגוד לטענת התובעים כי מגיע להם סכום גבוה מזה ששולם. אף אם הטענה נכונה חישובית, הרי שהתנהלות התובעים משמיעה ויתור על תשלום מעבר לזה ששולם בפועל, ומחילה על ההפרה הנטענת. לעניין זה יוזכר, כי דיני הגנת הדייר לא הפקיעו מהצדדים את החופש להסכים ביניהם על תנאי השכירות לרבות תמורתה הכספית, ומקום בו משכיר הסכים לדמי השכירות ששולמו וויתר על טענות בנושא לא יוכל לטעון, בחלוף שנים ועל יסוד חישוב בדיעבד של גובה התוספות על פי דין, כי הסכומים שקיבל נמוכים מדי.
שנית, נוכח לשונו של סעיף 154 לחוק הגנת הדייר, תשלום התוספות מתחייב רק מ עת משלוח דרישה בידי המשכיר לעריכת חישוב מחודש ולתשלום התוספות. כזו לא הוצגה, ואין אלא להסיק כי לא נשלחה מאז מכתב התשובה של הנתבעת מ-1997 ועד למכתבם של התובעים בפברואר 2019. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענות התובעים העוסקות בקיומו של חוב-למפרע כבסיס לעילת פינוי (וראו הדיון המצוטט לעיל מעניין אלמשני בסיפא לסעיף 154, לפיה הסמכות להחלת תוספות למפרע שמורה לבית הדין לשכירות ולתקופה של שנה עובר לדרישת המשכיר).
שלישית, לא ניתן לראות בסירוב הנתבעת לדרישת התובעים במכתביהם משנת 2019 כמקים עילת פינוי: הנתבעת הציגה במכתב התשובה שלה נכונות לשלם את ההפרשים לשיטתה, לתקופה של שבע שנים עובר לתביעה. התובעים, מנגד, עמדו על תשלום רטרואקטיבי מלא עד לשנות התשעים. כאמור, הדין אינו מזכה אותם בתשלום שכזה על יסוד דרישה שהוצגה לראשונה ב-2019, וממילא שלא נפל פגם בסירוב הנתבעת להענות לו. בנוסף, התובעים לא הציגו באותם מכתבים סכום קונקרטי לתשלום, והוסיפו וקשרו בדרישותיהם גם את סוגיית מגורי בנה של הנתבעת, למרות שבמישור זה לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת. על רקע כל אלה, העובדה שהנתבעת סרבה להיענות לאותן דרישות לא מקימה עילת פינוי.
את הפניית התובעים לפסק הדין בע"א (מח' חיפה) 4441/97 נכסים ח.ו.מ.ג. נ' מפלגת העבודה (2002), בניסיון לבסס עמדה משפטית לפיה אי-תשלום תוספות חוקיות מקים עילת פינוי, לא אוכל לקבל. דובר שם בשכירות בית עסק, שדיני הגנת הדייר לגביה שונים מאלה העוסקים בדירת מגורים כבענייננו, כשדמי השכירות לעסק מוסדרים בפרק ג' לחוק הגנת הדייר ואילו ההסדר המקביל לדירת מגורים מצוי בפרק ב' לחוק. בכלל זה, עוגנה תוספת סטטוטורית לדמי השכירות לבית עסק, הנגזרת מעליית המדד (סעיף 52א(ב) לחוק הגנת הדייר). המשכיר בית עסק בדיירות מוגנת גם אינו חייב במשלוח דרישה לשוכר לתשלום התוספות, לפי סעיף 154 לחוק הגנת הדייר (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, בפרט פיסקאות 12-13 (17.6.98)). על רקע זה נפסק בפסק הדין הנזכר לעיל ובפרשות נוספות (למשל ת"א (נצ') 14551-03-13 רמדאן נ' ח'מיס (10.2.17)) , כי אפשר שהימנעות מתשלום התוספת הסטטוטורית בגין שכירות בית עסק תקים עילת פינוי (הגם שלא בהכרח הוראת פינוי – ראו למשל ת"א (ראשל"צ) 4379-05-12 קמיקם נ' קאופמן (19.4.15)). להבדיל, לגבי דירת מגורים כפוף המשכיר לדרישה לפי סעיף 154, ותוספות לדמי השכירות עוגנו בהסדר שונה, בסעיפים 42 ו-45 לחוק הגנת הדייר, בחקיקת משנה ובשיעורים שונים. כל אלה לא מאפשרים לראות בפסיקה הנוגעת לבית עסק, כמשליכה על פרשנות עילת הפינוי ככל שהיא נוגעת לתשלום חלקי של תוספות לדמי שכירות מוגנת לדירת מגורים.
די בדיון עד כאן להביא לדחיית התביעה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היה בידי התובעים לבסס עילת פינוי, הרי שיש מקום להעניק לנתבעת סעד מן הצדק. סעד זה אינו עניין של מה בכך ואינו ניתן מתוך רחמים, כשבמסגרת זו ניתן המשקל הראוי לזכויות המשכיר. הסעד נועד למקרים חריגים בהם תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה, ובמסגרת זו יש לתת את הדעת לכלל הנסיבות לרבות "לאופן התנהגותו של הדייר המוגן, לעילת הפינוי ולחומרת ההפרה, לשאלה האם שולמו על ידי הדייר המוגן דמי מפתח ובאיזה סכום, למשך התקופה שבה נהנה הדייר המוגן מזכות הדיירות המוגנת, למהות הנכס (האם מדובר בדירת מגורים או בנכס מסחרי), לאופן התנהגותו של בעל הדירה, ולנסיבותיו האישיות של הדייר המוגן" (רע"א 4020/13 יניב נ' פז (28.10.13)).
בנסיבות שלפניי, פינוי הנתבעת הקשישה מדירת המגורים בה היא מתגוררת מאז שנות השישים של המאה הקודמת יהווה תוצאה בלתי סבירה, בהינתן חומרת ההפרה הנטענת שבאי-תשלום מלוא התוספות החוקיות. מכתב התביעה וחומר הראיות עולה, כמובא לעיל, כי עניינם המרכזי של התובעים בייזום ההליך נגע למגורי בנה של הנתבעת בדירה ולחששותיהם כי יטען בעתיד לדיירות מוגנת. זו, כך ביארו, "טרוניתם העיקרית" (פיסקה 15 לכתב התביעה), ולא התוספות לדמי השכירות אותן כינו "זניחות" ובהן החליטו במודע שלא לטפל בזמן אמת . כך בלשונם:
"מרוב ויכוחים, ומפאת זניחות הסכומים, התובע 1 לא הקפיד יותר על תשלומי השכירות של הנתבעת 1 וחישובי תוספות ההצמדה שלהם. הכל עד לאחרונה עת התחוור לתובעים שהנתבעת 1 התירה לאחר מבניה, הנתבע 2, להתגורר עמם בדירה" (פיסקה 10 לכתב התביעה).
לעיל ראינו כי התובעים נמנעו, מאז 1997 ולאורך עשורים , מלחלוק על חישובי הנתבעת או להפנות אליה דרישות הנוגעות לתוספות התשלום, ובד-בבד קיבלו מידיה ללא כל מחאה את הסכומים ששילמה באופן עקבי. רק בשנת 2019, כשעמדו על מגורי הבן בדירה, נזכרו התובעים להעלות בדיעבד גם את הטענה הנוגעת לדמי השכירות, וזאת באופן כוללני ומבלי להציג את סכום ההפרשים ולמצות את האפשרות לתשלומם בדיעבד. הנתבעת, מנגד, הועמדה לאורך השנים אל מול מצג ש סביר להבינו כקבלה של חישוביה ושל הסכומים ששילמה באופן עקבי. כשהועלתה בפניה ב-2019 טענת דמי השכירות, הציגה במכתב התשובה ולאורך הליך זה נכונות לשלם הפרשים לשנים שקדמו לדרישה.
בנתונים אלה, וגם אם היה בידי התובעים לאתר בדיעבד עילה לפינוי, איני סבור שהוגן או צו דק לאפשר את פינוי הנתבעת על יסודה. בהתייחס לטענ ה נוספת של התובעים אוסיף, כי מקום בו הועלתה בקשה לסעד מן הצדק במסגרת הסיכומים, וכששיקולי הצדק מחייבים לקבלה, אין לדחותה אך מהנימוק הפורמאלי שלא הועלתה בכתב ההגנה (רע"א 5071/12 ט.ד.י. בע"מ נ' נג'י (24.7.12)). נסיבות העניין אף אינן מצדיק ות להתנות מתן "סעד מן הצדק" בתשלום פיצוי.
נוכח מסקנתי עד כה, לא אדרש לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה בדבר הוכחת זכות התובעים בנכס ובכלל זה השלכות הסתלקותו של התובע 1 מעזבון המנוח קדומי.

הכרעה
התביעה נדחית.
באמדן הוצאות ההליך שקלתי את טיבו, משכו והשלכותיו לנתבעת, שעמדה בפני סיכון לפינוי מדירת מגוריה. שקלתי גם את הוצאות הדיון בבקשה לסילוק על הסף, שקבעתי כי ייפסקו בעת הזו. הנתבעת הציגה בין ראיותיה חישוב של יועץ מס, שסביר כי דרש תשלום, והיא ובנה נדרשו לאגרות ולייצוג משפטי. למיתון הסכום פעלה הסכמת הצדדים למתווה הדיוני, שייעל וקיצר את ההליך.
במכלול השיקולים, אני קובע כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 500 ₪, ובשכר טרחת עורך דינה (עבור ייצוג משותף שלה ושל בנה) כולל מע"מ בסכום של 12,000 ₪. הסכומים ישולמו עד 1.11.20 אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י' תשרי תשפ"א, 28 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.