הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 29137-11-16

בפני
כבוד ה רשם הבכיר אהרן אורנשטיין

תובע

מאיר בן דב

נגד

נתבע
פרופ' דן בהט

פסק דין

התובע טען לש לוש הפרות של זכויות היוצרים של ו באיור פרי יצירתו של מבנים מתקופת בית אומייה בצד הדרומי של הר הבית על יד מסגד אל אקצא (להלן- " האיור").

קיים דמיון בין התיק דנן לבין סכסוך אחר שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 2366/00 מאיר בן דב נ' ד"ר אילת מזר (29/4/04). פסק הדין שניתן ע"י כב' סגנית הנשיא יפה הכט סייע לי בהבנת הסכסוך הנוכחי.

התובע הוא ארכיאולוג אשר כיהן בתפקיד בכיר במשלחת הארכיאולוגית שעסקה בחפירות למרגלות הר הבית, החל משנת 1 968. בראש המשלחת עמד פרופ' בנימין מזר ז"ל.

ת"א 2366/00 הנ"ל מתייחס לארבעה איורים לגביהם טען התובע לזכויות יוצרים. האיורים נשוא אותו תיק מתייחסים אמנם לתקופה היסטורית אחרת, אך יש דמיון בין הטענות שנטענו באותו תיק לטענות שהועלו בתיק דנן.

מחומר הראיות עולה כי התובע היה החוקר הדומיננטי של המשלחת והאיור מבוסס על מחקריו.

שוכנעתי, לאחר עיון בחומר הראיות שהגיש התובע, כי לתובע זכויות יוצרים באיור ואין בסיוע שקיבל התובע ממר ליין ריטמאייר, שפעל באותה עת כצייר של המשלחת , כדי לגרוע מזכויות היוצרים של התובע . הגעתי למסקנה זו משום שהאיור הינו פרי מחקריו של התובע וגרסה מוקדמת שלו נעשתה לפי הנחיותיו. בע"א 4396/90 חנה רוזנמן ואח' נ' ד"ר ג'ורג' קריגר ואח', פ"ד מו(3), 254, 263 נפסק : "ראה, לעניין זה, ד"ר א' ח' זליגסון, יסודות דיני זכות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים (מפעל השכפול, תשכ"ג) 49: "הנותן לייצר עזרה מכנית, או טכנית, גרידא, אינו הופך כשלעצמו ליוצר. הכתבנית שלה מכתיב הסופר את סיפורו - איננה יוצרת; המגיה, שבודק את ההגהות ומתקן אותן - איננו הופך על-ידי כך ליוצר משותף...".

ההפרה הראשונה - הנתבע, אף הוא ארכיאולוג, פרסם אטלס בשם The Illustrated Atlas of Jerusalem (להלן- "האטלס") וכלל בו את האיור. התובע הלין על עצם הכללתו של האיור באטלס אולם בהחלטה מפורטת שנתתי ביום 6/7/20 קבעתי כי טענותיו של התובע בעניין אותה הפרה התיישנו .

עלי לדון כעת בשתי ההפרות שעילת התביעה לגביהן לא נמחקה על הסף מחמת התיישנות ב מסגרת החלטתי מיום 6/7/20.

ההפרה השנייה- התובע מלין על פרסומו של האיור בספר בשפה האנגלית שיצא לאור ע"י הוצאת יד בן צבי בשנת 2009.

ביום 4/1/09 פנה מר יונתן רובין-רונן מהוצאת יד בן צבי בדוא"ל לנתבע וביקש את אישורו לפרסם את האיור (שכאמור כבר פורסם באטלס של הנתבע ) בספר שהוציאה לאור ששמו Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem's Sacred Esplanade (להלן-" הספר").

הנתבע השיב בדוא"ל לפנייה זו ואישר את הפרסום. התובע טוען כאמור כי האישור שניתן ע"י הנתבע מהווה הפרה של זכויות היוצרים שלו באיור.

התובע הציג בפניי את האיור שפורסם בתחילה בספר, ללא מתן קרדיט לתובע, וגם מהדורה מאוחרת יותר של הספר בה ניתן לו קרדיט, לאחר שבא בדברים עם הוצאת יד בן צבי והעמידה על טענותיו. התנהלותה של הוצאת יד בן צבי והתיקון שהכניסה במהדורה המאוחרת תומכים במסקנתי כי יש לתובע זכויות יוצרים באיור.

התובע הציג פנייה מוקדמת יותר שקיבל מהוצאת יד בן צבי עוד ביום 26/10/94 בה מתבקש אישורו לעשות שימוש באיורים מתוך ספרו "חפירות הר הבית בצל הכתלים ולאור התגליות" (שיצא לאור בשנת 1982), כאשר אחד האיורים הינו של ארמונות בית אומיה.

התובע הוסיף והציג פנייה שקיבל ביום 25/10/15 מאת ד"ר ניצן עמיתי פרייס מהאוניברסיטה העברית, המבקשת ממנו לעשות שימוש בשרטוט שנכלל באחד מספריו המתייחס לתקופה המוסלמית הקדומה בירושלים . התובע נתן את הסכמתו מבלי שדרש תשלום.

גם פניות אלו תומכות במסקנה כי לתובע זכויות יוצרים באיור.

דומה כי זכויות היוצרים של התובע עולות גם מתוך תכתובת מייל שצורפה לכתב ההגנה. הנתבע הציג את דבריו של ליין ריטמאייר לפיה ם יש לתובע זכויות יוצרים ב גרסאות מוקדמות של האיור. בחינת הגרסה המאוחרת של האיור אשר פורסמה בספר (לפי טענת הנתבע - באישורו של ריטמאייר) מעלה כי היא מבוססת על הגרסאות הראשונות שלגביהן כתב ריטמאייר כי נתונות לתובע בהן זכויות יוצרים. אשר על כן, יש לתובע זכויות יוצרים גם בגרסה שפורסמה בספר. לדידי, בשל הדמיון הרב בין הגרסה המוקדמת לגרסה המאוחרת, המהווה למעשה יצירה נגזרת של הגרסה המוקדמת, יש לקבוע כי לתובע זכות יוצרים גם בגרסה המאוחרת, ויש לראותו לפחות כיוצר במשותף של הגרסה המאוחרת. ראו: ת"א (ת"א) 60077-01-17 זאב גרוס נ' דוד טרטקובר (29.05.2019) בפסקאות 32, 47.

הנתבע טען להגנתו כי לתובע אין זכויות יוצרים באיור וכי הוא גנב אותו מפרופ' מזר ז"ל. טענה זו לא הוכחה והיא מנוגדת למייל הנזכר לעיל לפיו יש לתובע זכות יוצרים באיור . לא זו אף זו, התרשמתי כאמור כי האיור הינו פרי מחקריו של התובע ולא מצאתי בסיס לטענה, החמורה כשלעצמה (וטוב היה לה שלא נטענה) , כי התובע גנב את האיור.

הנתבע אף טען כי זכויות היוצרים באיור היו נתונות לפרופ' מזר שהיה בעל הרישיון לביצוע החפירות הארכיאולוגיות ולא לתובע וזאת לפי סעיף 12(ב) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 הקובע כי "לבעל רשיון שמורה זכות ייחודית לפרסום בדבר החפירות עשר שנים מסיום החפירה...". דין טענה זו להידחות. כבר נפסק בת"א 2366/00 הנ"ל (סוף סעיף 92) כי "אין לומר כי זכויות היוצרים של התובע באיורי הר הבית נדחות מפני סעיף 12(ב) שבחוק העתיקות".

הנתבע הוסיף וטען, וגם טענה זו לא הוכחה, כי הוצאת כרטא קנתה מריטמאייר את האיור ואת הזכות לפרסמו. טענה זו איננה מתיישבת עם תכתובת המייל האמור ה, לפיה יש לתובע זכויות יוצרים באיור . למותר לציין כי לא ניתן לקנות מריטמאייר את זכויות היוצרים של התובע.

ההפרה השלישית - בהחלטתי מיום 6/7/20 קבעתי כי ההפרה השלישית (פרסום האיור כשהוא מעובד בספרו של הנתבע "מנהרות הכותל המערבי" בעמ' 40-41) ל א תימחק על הסף מחמת התיישנות.

בכתב הגנתו, הנתבע לא התייחס באופן ספציפי להפרה השלישית. משקבעתי לעיל כי יש לתובע זכויות יוצרים באיור, היה על הנתבע להימנע מלפרסמו ללא אישורו של התובע. אציין כי העיבוד שנעשה לאיור בספר "מנהרות הכותל המערבי" איננו מפקיע מהתובע את זכויות היוצרים באיור.

יש לשים לב להבדל חשוב בין ההפרה השנייה לבין ההפרה השלישית. במסגרת ההפרה השנייה נתן הנתבע, שלא כדין, אישור לפרסם את האיור בספר שיצא לאור ע"י צד ג' (הוצאת יד בן צבי) אך לא פרסם את האיור בעצמו. ההפרה השלישית חמורה יותר במובן זה שהנתבע פרסם את האיור. מכאן, שהפיצוי לתובע עבור ההפרה השלישית צריך להיות גבוה יותר מהפיצוי עבור ההפרה השנייה.

סוף דבר: התובע זכאי לפיצוי בשל ההפרה השנייה ובשל ההפרה השלישית. בשים לב לאמור לעיל ולהבהרה שהוספה בספר על ידי הוצאת יד בן צבי ולקרדיט שניתן לתובע, אעמיד את סכום הפיצוי עבור ההפרה השנייה על סך מתון של 4,000 ₪. הפיצוי עבור ההפרה השלישית יעמוד על סך 8,000 ₪. הפיצוי בגין שתי ההפרות יעמוד אם כן על סך 12,000 ₪.

בנוסף לכך יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך כולל של 2,500 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 יום.

ניתן היום, י"ט אב תשפ"א, 28 יולי 2021, בהעדר הצדדים.