הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 2810-01-21

בפני
כבוד ה שופט אלעזר נחלון

תובע

אהרון מרואני

נגד

נתבע
שגב ישראל אפריאט

בשם התובע:
בעצמו

בשם הנתבע
בעצמו

פסק דין

א. כללי
לפניי תובענה על סך של 142,000 ₪, מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק).
ב. רקע עובדתי והפרסום מושא התובענה
בשנת 2020 הגיש הנתבע תובענה נגד שורה ארוכה של נתבעים (ת"א (מחוזי י-ם) 62131-10-20). התובע, שהוא עורך דין, פנה אל הנתבע באמצעות הטלפון וטען לפניו כי הוא מייצג את אחד הנתבעים באותה תובענה. במסגרת השיחה ביקש התובע לבחון את האפשרות שלקוחו הנטען והנתבע יגיעו להסדר, אשר מכוחו ימחק הנתבע את התובענה נגד הלקוח, וזאת בתמורה לכך שהלקוח יעביר לו מידע רלוונטי.
זמן מה לאחר אותה שיחה טלפונית הוגש במסגרת התובענה הנזכרת כתב הגנה יחיד מטעם כלל הנתבעים, שיוצגו על ידי עורך דין אחר שאינו התובע.
בעקבות זאת שלח הנתבע אל התובע מסרון, באמצעות הרשת החברתית ווטסאפ (המסרון והמסרונים שבעקבותיו צורפו כנספח ג לכתב התביעה וכנספח 1 לכתב ההגנה). המסרון נשלח בצהרי יום שישי 18.12.20, והנתבע דרש בו שהתובע ימסור לו בשם מי פנה אליו בשעתו , בציינו כי "טענה לייצוג כשאתה לא מייצג על מנת לדלות ממני מידע היא לא משהו שאפשר להחליק עליו". הנתבע אף הוסיף כי אם לא ייענה "עד יום ראשון" יפנה "לוועדת האתיקה עם הקלטת השיחה" (ככל הנראה הכוונה הייתה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין).
התובע השיב למסרון בתוך דקות ספורות. בתשובתו הסביר התובע כי פנה לנתבע בשעתו בשם מי שהיה לקוחו באותה עת, אולם בינתיים נתבעת נוספת באותה תובענה הציעה לכלל הנתבעים להיות מיוצגים על ידי עורך דין אחד, כך שייצוגו שלו התייתר. התובע אף ציין כי הנתבע "מוזמן לפנות לועדת האתיקה", כדבריו, וכי הוא ישמח "לגבות עלויות משפט ושכ"ט עו"ד עבור הליך סרק שתנהל נגדי". התובע הוסיף וכתב לנתבע כי "נראה שאתה מנסה באופן נואש להרויח כספים מכל מיני הליכים.. אגב, התנהגות זו מצביעה על השיטה שלך הן בעניין זה והן בעניין התביעה האומללה שהגשת ע"ס יותר מ6 מיליון שקלים כנגד ילדים קטנים. שבת שלום".
הנתבע השיב לתובע במסרון נוסף, וטען כי בשיחה ביניהם ציין התובע שפנה בשם לקוח שכונה על ידו "מרשי" כאשר הוא אינו כזה. הנתבע אף הטיח בתובע "שיקרת לי ואתה עורך דין ולי יש זכות לבקש מהוועדה להתערב". כמו כן הלין הנתבע על מה שכינה "איום בתביעה" מצד התובע אם יפנה לוועדת האתיקה, ושב והדגיש כי השיחה שבה פנה אליו התובע הוקלטה על ידו.
עוד באותו יום פרסם הנתבע בדף שהוא מנהל ברשת החברתית פייסבוק רשומה ("פוסט"). לרשומה צורפה תמונה של התובע וצילום מוקטן של חלק מתכתובת הווטסאפ דלעיל, ונכתבו בה הדברים הבאים:
הכירו את עורך הדין אהרון-לא-זוכר-שם-משפחה.
הוא פנה אליי לפני שלושה שבועות בערך וטען שהוא "מייצג את אחד הנתבעים בתביעה במחוזי" (הוא לא). רק להבהיר: הוא לא אמר שהוא בהליכים לייצג מישהו, הוא קבע עובדה שהוא מייצג אותו.
הוא ניסה להוציא ממני מידע במעטה של "בוא נעשה מקח, אנחנו ניתן, אתה תמחק". זה לא עבד לו והוא בכלל לא מייצג אף אחד מהנתבעים בתיק, בניגוד למה שאמר. כלומר, יש אמת ויש לא אמת. אמת - לא יצאה לו מהפה, מסתבר. אחרת, היה אומר שהוא בוחן ייצוג או משהו כזה ולא מציג את עצמו כמייצג בתיק בתור עובדה - כפי שעשה.
לאחרונה, עורך הדין [פלוני] שנתפס משקר על דוכן העדים והפר הוראה חוקית, טוען שהוא מייצג את כל הנתבעים - אבל לא ראיתי ייפוי כוח.
מהון להון, עורך הדין אהרון, אמר שהוא, כלשונו, "אשמח לגבות עלויות משפט ושכ"ט עו"ד עבור הליך סרק שתנהל נגדי" על תלונה שאני אגיש נגדו לוועדת האתיקה, על כך שטען שהוא מייצג מישהו בתביעה, בזמן שהוא לא.
זו טקטיקה שאני כבר מכיר, לצערו של עורך הדין אהרון. לרמוז על "שכר טרחה וכספים שייקח" על תלונת שווא.
תלונת שווא? אז למה אתה לא אומר בשם מי פנית? כי אין כזה? יש כזה? חזקה עליך לומר לי למה פנית אליי בתור בא כוח של מישהו – כשאתה ממש לא.
מצב הדברים לפי שעה הוא כזה: אני יודע שאתה לא מייצג אף אחד ואני יודע שאמרת לי שאתה כן ולי זה לא נראה אתי. לכן, המקום הראוי לבדוק את זה, הוא וועדת האתיקה. אני הרי לא משקר, אתה סתם מאיים עלי (אתה ו[עורך הדין פלוני] חברים טובים?).
בוא, נלך לוועדה, תגיד להם את מה שאתה רוצה.
(הרשומה צורפה לכתב התביעה).
הרשומה זכתה למספר תגובות, וגם התובע הגיב לה, ובין היתר ציין בפני הנתבע כי "אתה מייצר לשון הרע באופן קיצוני תוך פירסום שמי עם קיטלוג של עו"ד שטוען שהוא מייצג אדם ומשקר". התובע אף התרה בנתבע כי אם לא יתנצל וימחק את הרשומה הוא יגיש נגדו תובענה. הנתבע השיב לתגובת התובע, ובין היתר ציין כי "טענת בפניי שאתה מייצג מישהו – אתה לא מייצג אף אחד. זאת אומרת או ששיקרת לי, או שטעית לחשוב שמישהו מהם אישר לך לייצג אותו. בפועל – מה שאמרת לא היה אמת. (מה שאינו אמת יכול להיות שקר או טעות . עברית לא באמת שפה קשה) ". תגובות ותשובות נוספות פורסמו בהמשך (התגובות והתשובות צורפו לכתב התביעה).
להשלמת התמונה יצוין כי לדברי הנתבע בינתיים נמחקה התובענה שהגיש בהעדר תשלום אגרה.
ג. ההליך
במסגרת קדם המשפט מיום 4.7.21 השיבו התובע והנתבע לשאלות בית המשפט, ובהמשך גובשו פלוגתאות בין הצדדים: לא הייתה מחלוקת כי הנתבע פרסם את הרשומה מושא התובענה, והמחלוקות היו בשאלה האם הרשומה כוללת דברי "לשון הרע", כהגדרתו של מונח זה בחוק; בשאלה האם עומדות לנתבע הגנת "אמת הפרסום" והגנת "תום לב"; ובשאלת גובה הפיצוי, אם יתברר שקיימת אחריות. בהמשך אותו דיון נקבע, לצורך הכרעה בשאלת סדר הבאת הראיות, כי הפרסום מושא התובענה עולה לכאורה כדי "לשון הרע" כהגדרתו של מונח זה בחוק (לאופן ההכרעה בשאלה זו ראו למשל רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני), המפרק הזמני רו"ח חן ברדיצ'ב, פיסקה 9 (25.8.2014)).
בדיון מיום 15.7.21 העידו התובע והנתבע, ולאחר מכן השמיעו הצדדים סיכומי טענות . במסגרת הסיכומים טען הנתבע – לראשונה – כי לאחר הגשת כתבי הטענות, ובעקבות פנייה שפנה אליו אחי התובע, הוא הסיר את הרשומה מרשת הפייסבוק. הסכמה לא הושגה, והגיע אפוא שלב ההכרעה.
ד. דיון והכרעה
הצדדים הגיעו כאמור להסכמה שלפיה המחלוקות ביניהם עומדות על השאלות הבאות: האם הרשומה שפרסם הנתבע כוללת דברי "לשון הרע"; האם עומדת לנתבע הגנת "אמת הפרסום"; האם עומדת לנתבע הגנת "תום הלב"; ומהו גובה הפיצוי הראוי, אם ייקבע שהנתבע אחראי לפרסום לשון הרע כלפי התובע. אתייחס למחלוקות אלה כסדרן, כמו גם לסעדים הנוספים שנתבעו מעבר לפיצוי .
ד(1) האם הרשומה שפרסם הנתבע כוללת דברי "לשון הרע"
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לשון הרע" היא, בין היתר, דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם"; "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו"; או "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
כבר נקבע לא אחת כי בחינת הפרסום נעשית "בהקשר אובייקטיבי... על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר" (ע"א  89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פיסקה 17 (4.8.2008); וראו גם ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 24 לחוות דעתו של השופט עמית (30.4.17), ועוד רבים).
בראי האמור, קשה לטעמי לחלוק על כך שהרשומה שפרסם הנתבע כוללת דברי לשון הרע ביחס לתובע: במסגרת הרשומה ייחס הנתבע לתובע אי אמירת אמת, בכך שטען כי הוא מייצג מישהו בעוד שכביכול הוא לא ייצג אותו בפועל, והתנהלות לא אתית בקשר לכך. הנתבע אף ציין כי פנייתו של התובע אליו הייתה אמתלה ("מעטה", כלשונו) לניסיון להוציא מידע, וקישר בין התובע ובין עורך דין אחר שלטענת הנתבע שיקר על דוכן העדים והפר הוראה חוקית. כמו כן ייחס הנתבע לתובע איום כלפיו. דברים אלה כולם עשויים לבזות את התובע ולפגוע במשלח ידו ובמקצועו.
הנתבע טען כי במסגרת תשובתו לתגובת התובע לרשומה, לצד האפשרות שהתובע שיקר הועלתה גם האפשרות שהוא טעה (ראו סיכומי הנתבע בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 14-9, וראו התשובות והתגובות שחלקן צוטטו בפיסקה ‎6 לעיל). איני סבור שעובדה זו משנה את המסקנה בדבר היותם של הדברים שפורסמו ברשומה "לשון הרע", כאמור.
ראשית, האפשרות שמדובר בטעות הועלתה רק בתשובה לתגובת התובע לרשומה, אשר ברי כי אינה בולטת באותה מידה כמו הרשומה עצמה. ברשומה כתב הנתבע, כאמור, כי מצג התובע בעניין הייצוג "לא נראה אתי" וכי "אמת – לא יצאה לו מהפה, מסתבר", באופן המלמד לכאורה על טענה לשקר מכוון מצד התובע.
שנית, גם במסגרת התשובה העלה הנתבע את תרחיש הטעות כאפשרות משנית, שהופיעה לאחר האפשרות הראשונה שלפיה התובע שיקר. על רקע דברי לשון הרע הנוספים שנכללו ברשומה המקורית, ונוכח מידת הסבירות הנמוכה יחסית של תרחיש הטעות שהועלה בתשובה, נראה כי הפרשנות הסבירה של התשובה היא שגם בה ייחס הנתבע משקל גדול יותר לאפשרות שלפיה התובע שיקר (וכתמיכה חיצונית לכך ראו גם את דברי הנתבע בתכתובת הווטסאפ שצוטטה בפיסקה ‎4 לעיל, מסמוך לפני פרסום הרשומה, שם כאמור הטיח בפני התובע "שיקרת לי"; וכן את דבריו בסעיף 3 לכתב ההגנה שלפיהם הוא אכן סבור "שהתובע שיקר לו").
התובע טען כי הקישור בינו ובין אותו עורך דין פלוני שנזכר ברשומה "מהווה אולי את לשון הרע החמור ביותר" הכלול בה, וזאת משום שבפרסומים אחרים ייחס הנתבע לאותו עורך דין לא רק עדות שקר והפרת הוראה חוקית, אלא "דברים איומים.. נוכלויות ברמה הגבוהה ביותר" (ראו סעיף 21(ה)-(ו) לכתב התביעה וכן עמוד 5 לפרוטוקול שורות 16-1). אולם טענת התובע בדבר ייחוס "דברים איומים" או "נוכלויות" לאותו עורך דין במסגרת פרסומים קודמים של הנתבע באותו דף פייסבוק לא הוכחה במידה מספקת, שכן התובע לא הציג פרסומים כאמור. ממילא, לא ניתן לקבוע כי הקישור בין התובע ובין אותו עורך דין פלוני משקף "לשון הרע" מעבר לזו הנובעת מ קישורו של התובע למעשים שיוחסו לעורך הדין הנזכר ברשומה עצמה.
ד(2) האם עומדת לנתבע הגנת "אמת הפרסום" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע)
כפי שכבר צוין, במקור טען הנתבע לקיומה של הגנת "אמת הפרסום". אלא שבסיכומיו נמנע הנתבע מלהעלות את הטענה, והמסקנה המסתברת היא שהוא זנח אותה.
נראה כי לא בכדי כך עשה הנתבע: התובע העיד כי בעת שפנה לנתבע היה זה בשם לקוח שאותו ייצג באותו שלב, וכי הוא אף קיבל מהלקוח שכר טרחה. התובע גם העיד כי הוא כתב עבור אותו לקוח כתב הגנה, אולם בסופו של דבר בהליך עצמו יוצג הלקוח על ידי עורך דין אחר, שייצג את כלל הנתבעים (ראו עמוד 1 לפרוטוקול שורות 16-11). עדותו של התובע הייתה מהימנה; הנתבע לא הראה כל טעם המצדיק שלא לקבלה; ולא הציג הסבר אחר לכך שהתובע יפנה אליו בעניין התובענה שהגיש ויבקש לשוחח עמו לגביה (סברתו של הנתבע – כי התובע ניסה כביכול לאסוף מידע עבור מי מן הנתבעים האחרים באותה תובענה – נותרה סברה בעלמא, שכן לא הוכח קשר כלשהו בין התובע ובין מי מאותם נתבעים).
הנתבע טען כי העובדה שהתובע נמנע מלחשוף את שמו של הלקוח שבשמו פנה, הן בשיחתו עמו והן בתובענה שכאן "תמוהה כשלעצמה" (ראו עמוד 2 לפרוטוקול שורה 2). לטעמי אין כאן כל תמיהה: הן בכתב התביעה והן בעדותו הסביר התובע כי הלקוח ביקש שלא לחשוף את שמו, ואף חשש כי עצם הפנייה לנתבע תפגע בו (ראו עדות התובע בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 24-13; וכן סעיפים 5, 27, 32 לכתב התביעה). מדובר בהסבר סביר, ואף הנתבע – שבסיכומיו ניסה לייחס לתובע התרשלות כלפי לקוחו בגין מסירת המידע בעניינו שהייתה עלולה להביא לגילוי זהותו – הודה בכך שחשיפת הזהות אכן עלולה הייתה לפגוע בלקוח (ראו עמוד 9 לפרוטוקול שורות 4-1). סירובו של התובע לחשוף את שם הלקוח שמטעמו פנה לנתבע אינו מלמד אפוא שלקוח כזה לא היה קיים.
אכן, בסופו של יום כתב ההגנה הוגש באמצעות עורך דין אחר ולא באמצעות התובע, אולם גם לכך נתן התובע הסבר, וממילא הדבר אינו מלמד כי עוד בעת קיומה של השיחה הטלפונית הוא לא ייצג את אותו לקוח (וראו את הודאת הנתבע עצמו כי ייתכן שעורך דין יְיַצֵּג לקוח בשלב מסוים ויחדול מלייצגו בשלב מאוחר יותר, עמוד 1 לפרוטוקול שורה 22). נראה כי לא בכדי עד עתה נמנע הנתבע מלהגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בשל המצג השקרי כביכול שהוא ייחס לתובע.
נוכח האמור, הרי שהנתבע לא הוכיח כי התובע פנה אליו באמתלה ושלא בשם לקוח שאותו אכן ייצג באותו שלב, כפי שמסר לו. לטעמי אף הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי ההיפך הוא הנכון, וכי התובע אכן פנה לנתבע על מנת לבחון עניינית אפשרות להגיע להסכמות בינו ובין לקוחו באותה עת. ממילא, לא הוכח כי מרבית דברי לשון הרע שפרסם הנתבע ביחס לתובע היו אמת: כך לגבי האשמת התובע באי אמירת אמת ובהתנהלות לא אתית בכך שהציג את עצמו כמייצג מישהו שאותו לא ייצג, כביכול; וכך לגבי האשמתו בפנייה ששימשה כ"מעטה" לניסיון להוציא מידע. הנתבע גם לא הוכיח כי התנהלותו של התובע הצדיקה את הקישור שערך בינו ובין אותו עורך דין שלטענת הנתבע העיד עדות שקר והפר הוראה חוקית.
בשים לב לכך שהנתבע זנח כאמור את הגנת "אמת הפרסום", איני נדרש להכריע בשאלה האם היא הייתה עומדת לו ביחס לביטוי אחד של לשון הרע שהטיח בתובע, והוא האשמתו ב"איום". רק אציין כי ביחס לביטוי זה לבדו, לא מן הנמנע שהתנאי הראשון לתחולתה של ההגנה היה מתקיים.
ודוקו: ספק רב בעיני אם היה מקום שהנתבע יגדיר כ"איום" את דברי התובע בנוגע להוצאות ושכר הטרחה שיגבה ממנו. זאת בייחוד על רקע תכתובת הווטסאפ בין הצדדים, שבה הנתבע היה זה שפנה אל התובע בצהריי יום שישי בהאשמה חמורה, תוך הבהרה כי אם לא ישיב לו עד יום ראשון יפנה לוועדת האתיקה, ורק בעקבות זאת השיב התובע כי "אתה מוזמן לפנות לוועדת האתיקה. אשמח לגבות עלויות משפט ושכ"ט עו"ד עבור הליך סרק שיתנהל נגדי" (ראו פיסקה ‎4 לעיל).
עם זאת, בשים לב לכך שברשומה עצמה ציטט הנתבע את דברי התובע שגרמו לו לייחס לתובע "איום"; למתחם הפירושים האפשרי של המונח "איום"; וכן לגישה הכללית שבה יש לבחון את אמיתות הפרסום – בשים לב לכל אלה, לא מן הנמנע שהיה מקום להסיק ולו בדוחק כי ניתן לראות את הביטוי כמשקף את מצב הדברים בפועל, או למצער כסוטה ממנו ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (ראו סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע; ולגישה הכללית בעניין זה ראו ע"א 3199/93‏ קראוס‎ ‎נ' ידיעות אחרונות‏, פ''ד מט(2) 843, 854 (1995); ע"א 10281/03‏ ‏ קורן נ' ארגוב, פיסקה 12 (12.12.2006); אורי שנהר דיני לשון הרע 221-220 (1997), להלן: שנהר, לשון הרע). שיקולים אלה, שאינם נדרשים לצורך הדיון בתחולת הגנת "אמת הפרסום" אשר כאמור התייתר, יהיו רלוונטיים לדיון בתחולת הגנת "תום לב" ביחס לביטוי זה. להגנה זו אפנה כעת.
ד(3) האם עומדת לנתבע הגנת "תום לב"
הגנת "תום לב" קבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע: סעיף 15 מונה נסיבות שונות שבהן חלה ההגנה, בכפוף לכך שהפרסום פורסם ב"תום לב", וסעיף 16 מגדיר חזקות בנוגע לקיומו או היעדרו של "תום לב" כאמור. בין היתר נקבעה חזקה חיובית שלפיה פרסום שנעשה באחת הנסיבות שבסעיף 15 ולא חרג מהסביר הוא ב"תום לב"; וחזקה שלילית שלפיה פרסום שאינו אמת ושהנתבע לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר זאת אינו ב"תום לב". חזקה שלילית נוספת היא כאשר הנתבע התכוון לפגוע במידה גדולה מהמידה הסבירה לשם שמירת הערכים שההגנה נועדה לשמור עליהם.
הנתבע טען בכתב הגנתו כי התנהלותו של התובע בפנייתו אליו ובעקבותיה הביאה אותו למסקנה שהתובע "ניסה לחבל בתביעה במחוזי או כי פעל בהתרשלות שיש בה כדי לסכל אותה...". לפיכך, כך טען הנתבע, פרסום ההתנהלות בא בגדרי שתיים מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק: האחת, הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, שלפיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בקשר לכך טען הנתבע כי ציבור עוקבי דף הפייסבוק שהוא מנהל היה בעל עניין רב בתובענה שהגיש, אשר נתפסה מבחינתם כחלק ממאבק אידיאולוגי משותף. הנסיבה השניה, הקבועה בסעיף 15(3) לחוק, היא ש"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של... הנתבע", היינו התובענה שהגיש.
לצורך המשך הדיון, אני נכון להניח כי פרסום של עניין הקשור בתובענה שהגיש הנתבע, ובפרט פרסום של התנהלות שנועדה לחבל בה או לסכל אותה, בא בגדרי איזו מן החלופות הנזכרות. גם התובע לא טען אחרת (ראו סיכומי התשובה מטעמו בעמוד 9 לפרוטוקול שורה 10). אלא שלטעמי, את מרבית ביטויי לשון הרע שנכללו ברשומה מושא התובענה לא פרסם הנתבע ב"תום לב", כמשמעו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע.
כבר נקבע כי "תוכנה המדויק של דרישת תום הלב אינו זהה ביחס לכל חלופה, ופירושה נעשה בהתאם לאינטרסים שלשם הגנתם נוצרה כל חלופה וחלופה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פסקה 66 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014) ובאסמכתאות שם). עם זאת, העמדה המקובלת – אשר מתיישבת עם החזקות הקבועות בסעיף 16 שהובאו לעיל – היא שככלל "חובת תום הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד" ( שם, פיסקה 67, וכן ראו בחוות דעת של יתר שופטי ההרכב). נקבע כי לשם הכרעה בשאלה האם פרסום נעשה ב"תום לב" יש לשקול מגוון שיקולים, שביניהם
ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת; את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום; את נושא הפרסום ומושאו – האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן; את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום; במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי, וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת. מקצת משיקולים אלה, הצריכים לעניין תום-הלב שבסעיף 15 לחוק, משתקפים בחזקות תום-הלב, הקבועות בסעיף 16 לחוק.
(רע"א 10520/03‏ בן גביר נ' דנקנר פיסקה 32 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (12.11.2006), בהשמטת האזכורים; ראו גם: שנהר, לשון הרע 259 ואילך).
ובניסוחו של המלומד שנהר, הרי שיש ליתן את הדעת אל
מידת הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו... (שנהר, לשון הרע 261 ואילך).
באופן ספציפי מציין שנהר כי
על תום לבו של המפרסם או על העדרו ניתן ללמוד גם מהפרסום עצמו. פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית שבמסגרתה הוא נדרש, ילמד על תום לבו של המפרסם ואף עשוי להקים לו את החזקה כי עשה את הפרסום בתום לב (שם, 264).
במקרה שכאן, מעדותו של הנתבע ומהתנהלותו בהליך ניתן היה ללמוד לכאורה על האופן שבו הוא תופס את התובענה שהגיש, ועל המקום המרכזי שהוא מייחס לה במאבק הציבורי שהוא מנהל. ניתן היה ללמוד גם על האופן שבו תופס הנתבע את אות ו מאבק ציבורי ואת חשיבותו; על מידת נחישותו; ועל חששו מכל השפעה מצד מי שלטעמו עלולים לפגוע במאבק זה. בשים לב לכל אלה, ובפרט לחששותיו של הנתבע, ניתן לקבל בדוחק את גרסתו כי מבחינה סובייקטיבית גרידא הוא האמין באמיתות הפרסום שעשה – לרבות בכך שהתובע הציג את עצמו לפניו כמייצג לקוח שאותו לא ייצג בפועל, ועל כן לא אמר אמת והתנהל באופן לא אתי. כמו כן ניתן לקבל בדוחק את גרסתו של הנתבע כי מבחינה סובייקטיבית גרידא הוא האמין שבהתנהלותו הנטענת ניסה התובע לחבל בתובענה שהגיש או לסכלה, ועל כן יש לפרסם את התנהלותו. אולם גם בהנחה שזה היה המצב, הרי שאיני סבור כי הנתבע הוכיח שפעל ב"תום לב", כמשמעו של מונח זה בסעיף 15 לחוק, על היבטיו האובייקטיביים.
כזכור, התובע פנה לנתבע כעורך דין המייצג בעל דין שכנגד, וביקש לבחון את האפשרות להגיע עמו להסדר. מדובר בפנייה שגרתית, שיש לטעמי להגן עליה ולעודדה (והשוו לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, הכוללות הוראות שונות שנועדו לקדם שיח ישיר בין בעלי דין; וכן לדיני החסיונות ביחס למגעים לפשרה: יצחק עמית, חסיונות ואינטרסים מוגנים - הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי, 522 (2021)). התובע אמנם לא חשף את זהות בעל הדין שבשמו פנה, אך כפי שכבר צוין הוא נתן לכך הסבר סביר, ואף הנתבע עצמו יכול היה וצריך היה להבינו (וראו את הודאתו שלו בדבר ההשלכות השליליות האפשריות של חשיפת הזהות, כנזכר בפיסקה ‎18 לעיל). בחלוף זמן מה, משראה הנתבע כי בסופו של דבר הוגש כתב ההגנה מטעם כלל בעלי הדין שכנגד באמצעות עורך דין אחר, פנה אל התובע בצהרי יום שישי במסרון תקיף למדי, כאמור בפיסקה ‎4 לעיל. התובע השיב לנתבע על תהייתו בנוגע לייצוג, ונתן הסבר סביר ומפורט ביחס לכך שבסופו של דבר כתב ההגנה הוגש באמצעות עורך דין אחר. למרות זאת, עוד באותו יום פרסם הנתבע את הרשומה מושא התובענה בלווית תמונתו של התובע, ובה כאמור ייחס לתובע האשמות חמורות כמו אמירת דברים שאינם אמת, התנהלות לא אתית, ועוד.
לטעמי, השתלשלות העניינים העובדתית שפורטה לעיל אינה יכולה להוביל באופן סביר כלשהו למסקנה כי התובע לא אמר אמת בעת שטען שהוא מייצג את אחד מבעלי הדין שכנגד, או למסקנה כי הוא פנה אל הנתבע ממניעים זרים וכדי "להוציא ממנו מידע", כלשון הנתבע. היא גם אינה יכולה להוביל באופן סביר כלשהו למסקנה כי התנהלותו של התובע קשורה בהתנהלות מי שלדברי הנתבע העיד עדות שקר והפר הוראה חוקית. כמו כן היא אינה יכולה להוביל באופן סביר למסקנה שבפנייתו ניסה התובע לחבל בתובענה שהגיש הנתבע.
זאת ועוד: גם אם מסקנות כאלה הן אפשריות בהסתברות מסוימת, הרי שנוכח מידת הסתברותן התגובה שהגיב להן הנתבע בפרסום הרשומה לא הייתה סבירה: הנתבע פרסם את הרשומה עוד באותו יום שישי; הוא פרסם אותה בפני אלפים רבים של עוקביו (כפי שיפורט בפיסקה ‎35 להלן); כלל בה האשמות קשות ביותר נגד התובע, בניסוח שלא רק שאינו "זהיר ומתון" אלא ההיפך מכך; ואף נמנע מלכלול ברשומה עצמה את ההסברים הפשוטים שנתן לו התובע, וממילא כלל לא התמודד עמם. בשים לב למידת הפגיעה בתובע, כפי שתפורט להלן, הרי שפרסום הרשומה בנסיבות אלה חורג כשלעצמו מכל התנהלות סבירה, באופן המוציא אותו מגדרי "תום הלב" הנדרש לצורך תחולת ההגנה.
הדברים דלעיל מתייחסים למרבית דברי לשון הרע שכלל הנתבע ברשומה. עם זאת, הפרסום בדבר "איום" מצד התובע הוא שונה לטעמי , וחוסה לטעמי תחת הגנת תום הלב: מדובר בפרסום בקשר לתובענה שהגיש הנתבע, וככזה יכול לבוא בגדרי הנסיבות הנזכרות בסעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק; הנתבע האמין באמיתותו של הפרסום, היינו בכך שדברי התובע בדבר נשיאה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין עולים כדי "איום"; והגדרת דברים אלה כ"איום", בייחוד על רקע הבאת נוסחם בפרסום עצמו, אינה חורגת מן הסביר (ראו גם פיסקה ‎21 לעיל).
ד(4) גובה הפיצוי הראוי והסעדים הנוספים
הגעתי אפוא למסקנה כי הנתבע פרסם דברי לשון הרע כלפי התובע, וכי ביחס למרבית הדברים לא עומדות לו הגנת "אמת הפרסום" והגנת "תום לב" (למעט לעניין ייחוס "איום" לתובע). מהו גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין העוולה שנעשתה לו?
כבר נקבע כי הפיצוי בגין פרסום לשון הרע נועד להגשים שלוש תכליות: תכלית תרופתית, של השבת מצב הניזוק לקדמותו בטרם הפגיעה בשמו; תכלית חינוכית הרתעתית, של קידום שיח השומר על שמם הטוב של מושאיו; ותכלית עונשית, שנועדה ליתן מענה לפרסום שנעשה בכוונה לפגוע (ראו: ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' עזור , פיסקה 59 (22.7.2015), ובאסמכתאות שם). עוד נקבע כי "פיצוי ללא הוכחת נזק" מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע נועד בעיקר לשם הגשמת התכלית ההרתעתית והתכלית העונשית, ובמקביל ניתן לפסוק פיצויים תרופתיים לריפוי נזק לא ממוני שנגרם לתובע גם אם לא הוכח בראיות קונקרטיות. זאת מכוח ההלכה ש"חזקה היא כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע" (שם, פיסקה 61).
במקרה שכאן, בשים לב לכך שכאמור ניתן לומר בדוחק שהנתבע האמין מבחינה סובייקטיבית באמיתות הפרסום, איני סבור שיש לפסוק פיצוי לשם הגשמת התכלית העונשית. לטעמי, המוקד צריך להיות בפסיקת פיצוי תרופתי, שיהיה בו כדי להשיב ככל הניתן את מצבו של התובע לקדמותו, ואשר באופן עקיף גם יביא להרתעה מפני פרסום נמהר ובלתי מידתי שנזקיו כבדים.
כבר נקבע כי בפסיקת הפיצוי התרופתי על בית המשפט להתחשב בין היתר
במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום. עוד עליו להתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפרסום (שם).
במקום אחר נקבע כי בפסיקה כאמור יתחשב בית-המשפט, בין היתר,
בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים... (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510, 525 (2001)).
במקרה שכאן, הרי שמבחינת מהות הפרסום, הנתבע ייחס כאמור לתובע התנהלות לא אתית ואמירת דברים שאינם אמת, ניסיון להוציא ממנו מידע באמתלה, וכן קישר בינו ובין מי שלדבריו שיקר על דוכן העדים והפר הוראה חוקית. דברים אלה משליכים על שמו הטוב של כל אדם מן היישוב, אולם קשה להפריז בהשלכתם על שמו הטוב של עורך דין. אמנם, שמו המלא של התובע לא פורסם ברשומה , אך פורסמו שמו הפרטי ותמונתו, ובניסיון להקטין את נזקיו הוא גם פרסם תגובה לרשומה שכללה את שמו המלא.
מבחינת היקף הפרסום, התובע טען כי דף הפייסבוק שבו פורסמה הרשומה מפורסם בקרב כ-12,000 איש, והנתבע לא הכחיש טענה זו (ראו סעיף 21-20 לכתב התביעה וסעיפים 30-29 לכתב ההגנה). אדרבה, מעדותו ומסיכומיו של הנתבע אף עלה שמטרת הרשומה הייתה להביא את הדברים לידיעת עוקביו הרבים, שהם חלק מ"קהילה", כהגדרתו (ראו עמוד 6 לפרוטוקול שורה 4 ועמוד 8 שורות 25-24). מדובר בתפוצה רחבה ביותר, וגם התגובות החלקיות לרשומה שצורפו לכתב התביעה, כמו גם החיבובים שהוצגו, יכולים ללמד על מידת העניין שהיא עוררה בקרב קהל היעד של הפרסום. התובע אף טען כי בעקבות פרסום הרשומה פנו אליו מספר תושבים במקום מגוריו, שם עיקר פרנסתו, וביקשו לברר את פשר ה מעשים שייחס לו הנתבע (ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורות 14-13; סעיפים 48-46 לכתב התביעה ועמוד 1 לפרוטוקול שורה 8).
מבחינת התנהלות הצדדים, יש להתחשב בכך שלא הוכח כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות התובע, שכאמור פנה לנתבע בפנייה שגרתית, מקובלת ואף ראויה לעידוד בין בעלי דין יריבים. הנתבע מצידו פרסם את הרשומה הנזכרת ללא כל הצדקה, נמנע מלהסיר אותה חרף התראתו של התובע, ואף סירב להתנצל לפניו כפי שביקש. עם זאת יש ליתן משקל מסוים גם לטענת הנתבע – שלא הוכחשה – כי לאחר הגשת כתבי הטענות הרשומה הוסרה, כמו גם לטענתו – שאותה קיבלתי כאמור בדוחק – כי הוא האמין באמיתות הפרסום (ראו סעיף 19(2) לחוק). יש לשקול אף את האפשרות שניתנה לתובע להגיב לרשומה, כפי שאכן עשה , וכן את אופן ניסוח מסרון התשובה של התובע למסרון התקיף ששלח לו הנתבע.
באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לחייב את הנתבע לפצות את התובע בסכום של 30,000 ₪.
כמו כן בהתאם לסמכותי לפי סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, ועל מנת להקטין את הפגיעה בתובע, אני מורה כי הנתבע יפרסם בדף הפייסבוק שלו רשומה המתייחסת אל פסק הדין שכאן, בזו הלשון: "בפסק דין בת"א 2810-01-21 מרואני נ' אפריאט נקבע, בין היתר, כי רשומה ("פוסט") שפורסמה בדף זה ביום 18.12.20 בעניינו של עורך הדין אהרן מרואני כללה דברים שאינם אמת, והנתבע חויב לפצות את התובע בפיצוי כספי, הכל כמפורט בפסק הדין". גודל הגופן של הרשומה יהיה כגודל הגופן של הרשומה מושא התובענה. ככל הניתן, הנתבע יצרף לרשומה קובץ עם נוסח פסק הדין או קישור אליו . הפעולות הנזכרות תבוצענה עד ליום 1.9.21, והרשומה תיוותר בדף למשך חצי שנה לכל הפחות.
התובע עתר לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות. בפסיקת בתי המשפט הובעו דעות שונות בשאלת קיומה של סמכות ליתן סעד מעין זה (ראו למשל: ת"א (מחוזי מרכז) 20070-09-15 וינשטיין נ' ג'רבי (21.06.2018), שערעור עליו נדחה בהמלצת בית המשפט העליון; ת"א (מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון "ישראל היום" (6.2.2011), שערעור עליו נמחק לבקשת הצדדים; ע"א (מחוזי ת"א) 1413-05-11 ערוץ 10 הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, פסקה 29 (2.4.2012); ומנגד ע"א (מחוזי י-ם) 13661-10-12 באדר נ' בנימין (27.12.2013)). מבלי להכריע בשאלה זו, הרי שבשים לב לעמדתו של הנתבע איני סבור כי יש לחייבו לפרסם התנצלות שאינה מלווה בהבעת חרטה כנה, ודי יהיה בפרסום פסק הדין באופן הנזכר לעיל.
נוכח תוצאה זו, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשת התובע להורות כי אם לא תפורסם התנצלות הרי שהדף שבו פורסמה הרשומה ייסגר. למעלה מן הדרוש אוסיף כי מדובר בסעד לא מידתי לטעמי, הפוגע פגיעה יתירה בחופש הביטוי של הנתבע, ומופנה גם אל הגוף המפעיל את הרשת החברתית פייסבוק שכלל לא היה צד להליך.
ה. סיכום והוצאות משפט
הנתבע ישלם אפוא לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪.
כמו כן יפרסם הנתבע את האמור בפיסקה ‎39 לעיל באופן שנקבע, וזאת לא יאוחר מיום 1.9.21 .
בשים לב לתוצאת ההליך ולהיקף הטרחה הסבירה בו שלא היה גדול במיוחד, יישא הנתבע בהוצאות התובע בגובה סכום האגרה ששילם התובע ובשכר טרחתו כעורך דין בסך כולל של 5,000 ₪.
ניתן לערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בתוך שישים ימים.
ניתן היום, ט"ז אב תשפ"א, 25 יולי 2021, בהעדר הצדדים.