הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 27784-12-15

בפני
כבוד ה שופט אלעזר נחלון

תובע

מרדכי עובדיה

נגד

נתבע

דניאל ימיני

פסק דין

א. כללי
לפניי תובענה על סך של 96,944 ₪, בגין יתרת דמי שכירות שלטענת התובע מגיעים לו מן הנתבע.
ב. רקע וטענות הצדדים
בכתב התביעה שהגיש טען התובע כי בשנת 2011 נכרת בינו לבין הנתבע חוזה שכירות בעל פה, שמכוחו הוא השכיר לנתבע שטח לא גדול לצורך הפעלת משרד של תחנת מוניות. התובע טען כי הוסכם שדמי השכירות יעמדו על סך כולל של 1,800 ₪ לחודש, וכי תקופת השכירות תחל ביום 1.4.11. לטענת התובע, כבר מתחילה שילם הנתבע תשלומים חלקיים ובלתי סדירים, אולם הוא השלים עם המצב מחשש שיתקשה למצוא שוכר חלופי.
בשלב מסוים, כך טען התובע, הוא דרש מן הנתבע לעגן את הסכמות הצדדים בחוזה כתוב ובאופן רטרואקטיבי, וכך אכן היה. על פי החוזה, שצורף לכתב התביעה, ישכור הנתבע מהתובע "מחסן/משרד" לתקופה שמיום 1.4.11 ועד 1.4.14, תמורת דמי שכירות בסך 1,800 ₪ לחודש. עוד נכתב בחוזה כי אם יבקש הנתבע לעזוב את המושכר, יהיה עליו ליתן התראה מוקדמת של חודשיים, ולחלופין למצוא שוכר להנחת דעתו של התובע. בחוזה נאמר כי יצורף לו שטר ערבות אישית על שם הנתבע, ולכתב התביעה אכן צורף טופס שטר כזה. עם זאת, טופס השטר שצורף היה מלא בחלקו בלבד, חסר פרטים מהותיים, לרבות סכום ומועד התשלום, וללא חתימה (החוזה צורף כנספח 1 לכתב התביעה, ושטר החוב צורף כנספח 2 לכתב התביעה).
התובע הוסיף וטען כי תקופת השכירות הוארכה אף מעבר לתקופה הנקובה בחוזה הכתוב, אולם ביום 10.10.15 פינה הנתבע את המושכר ללא כל הודעה מוקדמת, ובעת הגשת התובענה הוא עמד כאבן שאין לה הופכין.
בכתב התביעה המקורי נטען כי יתרת החוב בגין דמי השכירות, בניכוי הסכומים ששולמו , עומדת על סך של 87,944 ₪. בהמשך טען התובע כי בטעות נוכו סכומים מסוימים פעמיים, ובהעדר התנגדות הנתבע תוקן סכום התביעה לסך של 96,344 ₪ (החלטה מיום 21.6.16).
בכתב ההגנה הכחיש הנתבע מכל וכל את הטענות כלפיו. הנתבע הודה אמנם כי בשנת 2011 נכרת עם התובע חוזה בעל פה לשכירת המושכר החל מיום 1.4.11, אולם לטענתו לא הוא שכר את המושכר אלא חברת שיגור מוניות והסעות בע"מ, שהוא בעל מניות בה (להלן: חברת שיגור), ודמי השכירות הועמדו על סך של 1,000 ₪ בחודש, ולא 1,800 ₪ כפי שטען התובע. הנתבע הוסיף וטען כי דמי השכירות שולמו לתובע מידי חודש במזומן במשך כשלוש שנים (עד לחודש אפריל 2014), והתובע סירב להנפיק עבורם קבלות. עוד טען הנתבע כי בחלוף אותה תקופה הוסכם שדמי השכירות יועלו לסך 1,200 ₪, ובתמורה ינפיק התובע קבלות עבורם.
לטענת הנתבע, בשלב מאוחר יותר דרש התובע להעלות את דמי השכירות לסך של 1,800 ₪, אולם הוא סירב, ועל כן הוסכם על סיום השכירות. בהתאם, כך טען הנתבע, בחודש ספטמבר 2015 פינתה חברת שיגור את המושכר.
לעניין החוזה הכתוב ושטר החוב הבלתי חתום שצורפו לכתב התביעה טען הנתבע כי החוזה לא נחתם על ידו, וכי כתב היד שבשטר החוב אינו כתב ידו. הנתבע עתר להעביר את המסמכים לבדיקתו של מומחה, על מנת שיחווה דעתו בשאלה זו.
ג. השלבים המקדמיים של ההליך והפלוגתא שאליה הגיעו הצדדים
ההליך הועבר לטיפולי, והצדדים נתבקשו להתייחס לאפשרות למנות מומחה על מנת שיחווה דעתו בעניין החתימה על החוזה הכתוב, נוכח טענות הנתבע לגביה (החלטה מיום 28.2.16). הנתבע הסכים למינוי המומחה, ואילו התובע התנגד וטען כי אין הוא יודע אם הנתבע חתם על החוזה בעצמו, שכן הנתבע השיב לו את החוזה כשהוא כבר חתום. על מנת לייתר מינוי מומחה, הסכים התובע כי לצורך ההליך שכאן לא ייחשב הנתבע כמי שחתם על חוזה השכירות וכמי שמילא את שטר החוב בכתב ידו (ראו: עמדת התובע מיום 16.3.16, וראו גם סעיף 3 להחלטה מיום 16.6.16).
במסגרת קדם המשפט מיום 16.6.16 השיבו הצדדים לשאלות בית המשפט, ולאחר מכן הגדירו את הפלוגתה ביניהם, כדלקמן:
... הפלוגתא בינינו היא האם בין התובע לבין הנתבע נכרת הסכם שלפיו דמי השכירות שישולמו יעמדו על סך של 1800 ₪ לחודש. התובע טוען כי כך הוא, ואילו הנתבע טוען כי לא נכרת הסכם כאמור אלא הוסכם על דמי שכירות של 1000 ₪ ובהמשך 1200 ₪, וכי בכל מקרה ההסכם היה עם [חברת שיגור] שבבעלות הנתבע אך לא איתו באופן אישי.
(עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 22-25).
המחלוקת בין הצדדים הייתה, אפוא, כפולה: האם בשלב כלשהו – בין מראש בשנת 2011 ובין בדיעבד בשנת 2014 - הוסכם על דמי שכירות בשיעור של 1,800 ₪, כעמדת התובע, או שלאורך כל הדרך הוסכם על דמי שכירות בשיעור של 1,000 ₪ ו-1,200 ₪, כעמדת הנתבע; וכן האם חוזה השכירות היה עם הנתבע עצמו או עם חברת שיגור שהוא בעל מניות בה.
ד. ישיבת ההוכחות ועדויות בעלי הדין
במסגרת ישיבת ההוכחות נשמעו עדויות הצדדים, תחילה בחקירה ראשית ולאחר מכן בחקירה נגדית. מטעם התובע העידו התובע, פקידת משרדו, ואדם נוסף שעבד עמו בעבר. מטעם הנתבע העיד הנתבע לבדו. אסקור להלן את עדויות בעלי הדין, ולעדויות שני העדים הנוספים אתייחס בהמשך, בפרק הדיון.
בעדותו חזר התובע על עיקרי גרסתו כפי שהופיעה בכתב התביעה (אם כי בהבדלים מסוימים) . התובע העיד על הסכם בעל פה בינו לבין הנתבע עצמו בדבר תשלום דמי שכירות בסך של 1,800 ₪ לחודש החל מחודש אפריל 2011, וציין כי מדובר בסכום נמוך יחסית לדמי השכירות הרגילים באזור. כמו כן העיד התובע כי הנתבע לא שילם לו דמי שכירות כלשהם במשך כשנתיים (ובהמשך התייחס לתקופה ארוכה יותר, ראו עמוד 6 לפרוטוקול שורות 1-9), וזאת להבדיל מתשלומים חודשיים אחרים שהעביר לו במסגרת יחסים מסחריים שהיו ביניהם (שם, וכן שורות 20-22; ראו גם עמוד 9 לפרוטוקול שורות 10-20). התובע טען כי הפגין אורך רוח כלפי הנתבע במשך תקופה, אולם בשלב מסוים החל לפנות אליו בדרישות חוזרות ונשנות לפרוע את חובו, ומספר פעמים אף ניתק את זרם החשמל למושכר. משלב זה, כך טען התובע, החל הנתבע לשלם סכומים של 1,000 ₪ לחודש ובהמשך 1,200 ₪ לחודש, ואילו הוא הסכים לקבל את הסכומים ששולמו כדי לצמצם את גובה החוב (עמוד 6 לפרוטוקול שורה 23 עד עמוד 7 שורה 2).
בנוגע לחוזה הכתוב העיד התובע כי בתקופה שבין חודש אפריל 2014 לחודש יוני של אותה שנה הוסכם בינו לבין הנתבע לערוך חוזה בכתב המעגן את הסכמותיהם המקוריות. על פי התובע, פקידת משרדו ניסחה את החוזה והעבירה אותו לנתבע, וכעבור זמן מסר לו הנתבע את החוזה כשהוא חתום. התובע הודה כי גם לאחר עיגון ההסכמות בכתב לשיטתו, שילם הנתבע סך חודשי של 1,200 ₪ בלבד, ולמעשה מעולם לא שילם דמי שכירות חודשיים בסך של 1,800 ₪ (עמוד 7 לפרוטוקול שורה 30 עד עמוד 8 שורה 11; עמוד 11 שורות 18-23; באופן כללי ראו גם את עדות התובע בעמודים 1-2 לפרוטוקול).
הנתבע מצדו העיד כי המושכר מהווה כוך המצוי מתחת לגרם מדרגות, וכי בינו לבין התובע הוסכם בעל פה על שכירת המקום תמורת דמי שכירות של 1,000 ₪ לחודש, כאשר השוכרת הייתה חברת שיגור. הנתבע ציין כי בהתאם לדרישת התובע הוא שילם את הסכום במזומן, תוך שהתובע מסרב להנפיק לו קבלות, והדבר הביא לעימותים רבים ביניהם. בערך באמצע שנת 2014, כך העיד הנתבע, הסכימו הצדדים להעלות את דמי השכירות לסך של 1,200 ₪ תמורת הוצאת קבלות, וכך אכן היה. עוד העיד הנתבע כי בחודשים פברואר ומרץ 2015 החל התובע לדרוש להעלות את דמי השכירות לסך של 1,800 ₪, והוא סרב לכך. בחלוף מספר חודשים, כך העיד הנתבע, הוא מצא מקום חלופי שעבורו שילם דמי שכירות בגובה 1,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף , ועזב את המושכר (עמוד 21 לפרוטוקול; ראו גם עמוד 23 לפרוטוקול שורות 27-30).
לעניין החוזה הכתוב ושטר החוב העיד הנתבע כי מעולם לא ראה אותם קודם להגשת התביעה, וממילא לא מסר אותם לתובע (לגרסת הנתבע באופן כללי ראו גם את עדותו בעמוד 2 לפרוטוקול שורות 18-34).
לעניין זהות השוכר, הנתבע הודה שבעת ההסכם בעל פה בינו לבין התובע משנת 2011 הוא היה בעל מניות במספר חברות. משנשאל כיצד היה התובע אמור לדעת שהשוכרת היא דווקא חברת שיגור ולא הנתבע עצמו השיב כי "כשאתה לוחץ לי יד אדם עומד מולך. אני מנהל כמה חברות, השיק שיצא הוא השיק של החברה הרלוונטית. אם שילמתי בשם שיגור זו החברה" (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 25-32).
בתום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם. הגיעה אפוא העת להכריע בתובענה.
ה. דיון והכרעה
עדות התובע ועדות הנתבע לעניין גובה דמי השכירות שעליהם הוסכם בשנת 2011, סתרו זו את זו באופן חזיתי. נוכח העובדה שההתקשרות נעשתה בעל פה וללא עדים, הרי שלא הוצגו ראיות ישירות נוספות בנוגע לשאלה זו. הראיות שהוצגו – שיקים ששולמו לתובע במהלך תקופת השכירות וקבלות שהוציא, ומנגד העדויות של שני העדים מטעם התובע – נועדו לבסס ממצאים עובדתיים שיוכלו לשמש אינדיקציות נסיבתיות התומכות בגרסתו של מי מן הצדדים.
סתירה כאמור התגלעה גם בנוגע לשאלה האם בשנת 2014 מסר התובע לנתבע את החוזה הכתוב המצורף לכתב התביעה והנתבע השיבו לו כשהוא נחזה להיות חתום (וכאמור הוסכם כי במסגרת ההליך לא ייטען שהנתבע חתם על החוזה בעצמו). להכרעה בשאלה זו יכולות להיות שתי השלכות: השלכה ראייתית בעניין תנאי ההתקשרות בשנת 2011, שכן אם ייקבע כי הנתבע מסר לתובע את החוזה הכתוב, עשוי הדבר לתמוך במסקנה שהחוזה נמסר משום ששיקף את תנאי ההתקשרות שסוכמו מראש; והשלכה מהותית, שכן אפשר שמסירת החוזה תבסס עילה חוזית עצמאית של התובע כלפי הנתבע ללא קשר להתקשרות משנת 2011 . גם בשאלה זו העדויות הישירות הן של התובע ושל הנתבע בלבד, אם כי עדות פקידת המשרד יכולה אף היא להיות בעלת השלכה ישירה למדי לגביה, כפי שיפורט להלן.
מסקירת הראיות נראה כי בכל אחת מן הגרסאות קיימים קשיים, ההופכים את ההכרעה ביניהן למורכבת. אמנה את הקשיים המרכזיים בכל אחת מן הגרסאות .
ה(1) הקשיים בגרסת התובע
גרסת התובע עוררה קושי במספר מישורים.
ראשית, השיקים שצורפו לכתב התביעה לא תמכו בה . מדובר בשורה של שיקים שמשכה חברת שיגור לטובת התובע לגבי החודשים שמיוני 2013 עד מאי 2015, כאשר סכום השיקים שעד חודש ינואר 2014 הוא 1,000 ₪ כל אחד, ואילו סכום השיקים שהחל מחודש מאי 2014 הוא 1,200 ₪ כל אחד (השיקים צורפו כנספח 3 לכתב התביעה, ורשימה מרכזת שלהם הגיש התובע ביום 16.6.16). סכום השיקים , כמו גם משיכתם על ידי חברת שיגור, עולים בקנה אחד עם טענת הנתבע לפיה דמי השכירות החודשיים שעליהם הוסכם היו בסך של 1,000 ₪ ולאחר מכן 1,200 ₪, ומי שנשא בהם היא חברת שיגור, שהיא השוכרת ( כך ככלל, וכך בייחוד אם חלק מהשיקים נמסרו מראש עבור מספר חודשים רצופים, ראו עמוד 10 לפרוטוקול שורות 5-8; וראו התייחסות התובע לעניין זה בעמוד 9 לפרוטוקול שורה 21 עד עמוד 10 שורה 25).
שנית, קבלות שהגיש הנתבע אף הן לא תמכו בגרסת התובע (מוצג נ/1). מדובר בקבלות שהוציא התובע עבור התשלומים שהעבירה לו חברת שיגור מן החודשים מאי 2014 עד אוקטובר 2014 וכן עבור התשלומים מן החודשים ינואר 2015 עד אוגוסט 2015 (קבלות אחרות לא הוצגו). במרבית הקבלות מצוין כי התשלומים הם "עבור חודש פלוני", ולא מצוין כי מדובר בתשלום חלקי של דמי שכירות, או שנותרה יתרת חוב עבור אותו חודש (וראו התייחסות התובע בעמוד 10 לפרוטוקול שורות 26-32). מעבר לכך: כל הקבלות מיועדות לחברת שיגור (אם כי על גבי שלוש מהן מופיע גם שמו של הנתבע עצמו; וראו התייחסות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול שורה 27 עד עמוד 9 שורה 7).
שלישית, התובע טען כי הנתבע לא שילם במשך לפחות שנתיים סכום כלשהו עבור דמי השכירות (ראו עדותו בעמוד 6 לפרוטוקול שורות 3-4, וראו גם שם, שורה 9) וכי גם לאחר מכן נמנע הנתבע מלשלם את דמי השכירות כסדרם, ולמעשה מעולם לא שילם דמי שכירות חודשיים מלאים (ראו דבריו בעמוד 10 לפרוטוקול שורות 16-17). למרות זאת, לא הציג התובע כל תיעוד התומך בכך שפנה אל הנתבע באופן מסודר והלין על התנהלותו. ודוק: מדובר בתקופה של כארבע שנים וחצי (אפריל 2011 עד אוקטובר 2015), וניתן היה להניח כי התובע, כמי שמנהל עסק מסחרי, ינקוט הליך כלשהו, ולכל הפחות יפנה לנתבע בעניין זה בכתב. הקושי מתחדד נוכח עדות התובע שלפיה לא הייתה לו כל מניעה להשכיר את המושכר לשוכר חלופי תמורת דמי שכירות בשיעור של 1,800 ₪ לפחות (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-5 ועמוד 1 לפרוטוקול שורות 24-25).
רביעית, גרסת התובע בעדותו הייתה שונה בעניינים מסוימים מן הנטען בכתב התביעה. כך, בכתב התביעה נטען כי התובע קיבל לידיו דמי שכירות חלקיים כבר בתחילת תקופת השכירות, ואילו בעדותו העיד התובע כי דמי שכירות לא שולמו לפחות משך שנתיים, וכי התשלומים ששולמו באותה תקופה היו תשלומים אחרים, במסגרת היחסים המסחריים שבינו לבין הנתבע (השוו סעיפים 4 ו-10 לכתב התביעה אל מול עמוד 6 לפרוטוקול שורות 1-9 וכן שורות 20-22). כמו כן בכתב התביעה נטען כי התובע חשש מכך שלא יוכל למצוא שוכר חלופי, בעוד שבעדותו הבהיר התובע כי לא היה כל חשש כזה וכי אף בפועל היו לו שוכרים כאלה (ראו סעיף 10 לכתב התביעה אל מול עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-5 ועמוד 1 לפרוטוקול שורות 24-25).
חמישית, התובע טען כי דרש מן הנתבע לחתום על החוזה הכתוב בין חודש אפריל 2014 לחודש יוני 2014, אולם על פי האמור בחוזה, תקופת השכירות הסתיימה בחודש אפריל 2014 (נספח 1 לכתב התביעה). לא ברור מדוע החתים התובע את הנתבע על חוזה המתייחס רק לתקופת העבר, ולא להווה ולעתיד הנראה לעין שבו ממשיך הנתבע להחזיק במושכר.
אל מול קשיים אלה, יש לציין כי נראה היה שהתובע מעיד באמונה שלמה בדבריו, והוא לא נמנע מלהודות, ישירות ובלי גמגום, גם בעובדות שפועלות לכאורה נגדו (וראו למשל עמוד 9 לפרוטוקול שורות 23-32, וכן עמוד 10 שורות 15-18). כמו כן, גרסת התובע קיבלה חיזוק ממשי מעדותה של פקידת משרדו, ועל חלק מן התהיות הנזכרות ניתן מענה בעדותו ובעדות העדים האחרים מטעמו. אתייחס לכך בהמשך הדברים.
ה(2) הקשיים בגרסת הנתבע
גם גרסת הנתבע עוררה קושי, בייחוד אל מול עדותה של פקידת משרדו של התובע.
ראשית, בניגוד לגרסת הנתבע לפיו הסיכום המקורי משנת 2011 היה על דמי שכירות חודשיים של 1,000 ₪, ובניגוד לגרסתו כי מעולם לא נצבר לו חוב כלשהו כלפי התובע בגין דמי השכירות, מעדותה של פקידת משרדו של התובע עלו מסקנות אחרות . הפקידה העידה כי החלה לעבוד במשרד בחודש אוגוסט 2013, וכי כבר בתקופה הראשונה הבהיר לה התובע שהנתבע אמור לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 1,800 ₪. עוד העידה הפקידה כי בין התובע לבין הנתבע התנהלו לאורך כל התקופה וויכוחים חוזרים ונשנים, שבמסגרתם לא הכחיש הנתבע את טענת התובע לפיה הוא אמור לשלם דמי שכירות בסך של 1,800 ₪ (ראו: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 6-23 ועמוד 17 שורות 25-30; ראו גם עמוד 16 שורות 1-3; ועמוד 17 שורות 25-30). פקידת המשרד הוסיפה והעידה כי התובע הורה לה לקבל מן הנתבע גם תשלומים חלקיים, וזאת כדי "להציל מן הארי ומן הדוב", כלשונה (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 10-15). עדותה של הפקידה לגבי ויכוחים בגין טענות התובע לחובות של הנתבע כלפיו נתמכה בעדותו של העד הנוסף מטעם התובע (ראו עמוד 20 לפרוטוקול שורות 8-12).
שנית, גרסת הנתבע כי הוסכם על דמי שכירות בסך של 1,000 ₪ אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של העד מטעם התובע, לפיה במקור דרש התובע עבור המושכר דמי שכירות חודשיים בסך של 2,000 ₪, היינו סכום כפול. העד אף ציין כי הוא עצמו סבר, על סמך היכרותו הישירה עם שוק השכירות באזור ומידת הביקוש הגבוהה שם, שדמי השכירות שביקש התובע נמוכים יחסית, ו גם אמר זאת לתובע (ראו עמוד 19 לפרוטוקול שורות 3-5, 13-15 וכן 32).
שלישית, לעניין הטענה כי השוכרת הייתה חברת שיגור, הרי שמעדות הנתבע עצמו עלה כי בעת ההתקשרות המקורית לא חודדה שאל ת זהות השוכר . הנתבע טען כי התובע אמור היה לדעת מי מבין החברות שבבעלות הנתבע היא השוכרת בעת שקיבל ממנה שיק עם תשלום דמי השכירות (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 25-32). אלא שאפילו על פי גרסת הנתבע, יכול היה התובע להניח באופן סביר כי הוא מתקשר עם הנתבע עצמו, וזאת כל עוד לא נאמר לו אחרת באופן מפורש. כך בייחוד כאשר הנתבע קשור במספר חברות, וכאשר אין הכרח כי מי שמשלם בדיעבד עבור דמי השכירות הוא דווקא השוכר מעיקרא . לא למותר לציין כי השיק הראשון של חברת שיגור שהוגש כראיה, ושלטענת הנתבע לימד על כך שהיא השוכרת, הועבר לתובע למעלה משנתיים לאחר ההתקשרות המקורית.
קשיים נוספים התגלעו ביחס לגרסת הנתבע לפיה הוא לא ראה את החוזה הכתוב עד להגשת כתב התביעה, וממילא לא מסר אותו לתובע.
ראשית, גם גרסה זו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של פקידת המשרד. הפקידה העידה כי התובע הפנה כלפי הנתבע דרישה חוזרת ונשנית לחתום באופן אישי על חוזה שכירות ולהסדיר את חובו; כי היא הכינה את החוזה על פי הנחיית התובע; וכי לאחר אישורו היא העבירה אותו בעצמה לידי הנתבע. עוד העידה הפקידה כי כעבור זמן הגיע התובע למשרד עם החוזה בידו, ואמר לה שהנתבע אכן חתם עליו (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 6-19).
שנית, אם נכונה טענת הנתבע כאילו התובע זייף את החוזה וכן את שטר החוב, מצופה היה כי שטר החוב יזויף באופן שאכן ישיג את המטרה שביקש התובע להשיג. בפועל, שטר החוב שהגיש התובע אינו כולל פרטים בסיסיים, כמו הסכום לתשלום ומועדו; בניגוד לחוזה הוא אינו חתום; ושם עושה השטר המופיע עליו הוא "ח.פ. 51-3442095", היינו מספרה של חברת שיגור, ולא שמו של הנתבע, המופיע בחוזה כשוכר (ראו נספח 2 לכתב התביעה). דווקא הפגמים הקשים בשטר יכולים לתמוך במסקנה כי מדובר בשטר שהגיע לתובע מידי הנתבע יחד עם החוזה הכתוב, והתובע לא עשה בו כל שינוי.
ה(3) הכרעה בין הגרסאות
בשים לב לקשיים ההדדיים, הצעתי לצדדים לאחר שמיעת הראיות והסיכומים לסיים את המחלוקת בהסכמה, שתשקלל את אותם קשיים. הסכמה כזו לא הושגה, ועל כן אין מנוס מהכרעה בתובענה, לכאן או לכאן.
לאחר שקילת השיקולים שפורטו, ונוכח הפלוגתה בין הצדדים כפי שנוסחה לעיל, סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת, גם אם באופן גבולי, שבינו לבין הנתבע נכרת עוד בשנת 2011 הסכם שלפיו דמי השכירות שישולמו יעמדו על סך כולל של 1800 ₪ לחודש (כאשר לעניין ה יותו של ה נתבע השוכר עולים הדברים לטעמי אפילו מעדותו של הנתבע עצמו). כמו כן סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת את טענתו שהנתבע הוא שמסר לו את החוזה הכתוב ואת שטר החוב, באופן שיצר מצג שה נתבע עצמו חתם על החוזה.
העדויות של עדי התובע, ובייחוד העדות של פקידת משרדו, תמכו בגרסתו של התובע. כך בין היתר לגבי קיומם של חובות בגין דמי שכירות שלא שולמו במלואם ; כך לגבי חילופי הדברים בין הצדדים, שה תייחסו לשיעור דמי השכירות שעליו הוסכם בשנת 2011; וכך לגבי העברת החוזה הכתוב לנתבע בשנת 2014. כמו כן טענת הנתבע בדבר זיוף החוזה הכתוב ושטר החוב לא עלתה בקנה אחד עם האופן שבו הגיש התובע את שטר החוב, שהיה לקוי וחסר.
הנתבע טען כי אין לייחס משקל לעדויות של עדי התובע. לגבי פקידת המשרד טען הנתבע כי מדובר במי שפרנסתה תלויה בתובע וכי עדותה תואמה עם התובע, ולגבי העד הנוסף הוא טען כי מדובר במי שמנהל נגדו הליך משפטי אחר בגין סכסוך מסחרי, ועל כן יש לו עניין לנסות ולקעקע את מהימנותו.
אכן, הקשר שבין התובע לעדיו עשוי להיות רלוונטי לצורך הכרעה במשקל שיש לייחס לעדותם. עם זאת, הרושם שעלה מעדות פקידת המשרד היה לטעמי שונה מן הנטען על ידי הנתבע, וסברתי כי יש מקום לייחס משקל לא מבוטל לעדותה. הפקידה העידה באופן מדוד ומתון; לא ניסתה לייפות את העובדות (ראו עמוד 14 לפרוטוקול שורות 2-3 וכן שורות 14-15; עמוד 15שורות 5-8); לא התיימרה להעיד על דברים שלא ידעה באופן ישיר (ראו עמוד 14 לפרוטוקול שורות 8-9); ונראה היה כי היא מֵצֵרָה על הסכסוך בין הצדדים ואינה מבקשת לפגוע בנתבע (ראו למשל עמוד 12 לפרוטוקול שורות 14-15 וכן שורות 19-20, עמוד 16 שורות 1-3 וכן שורות 14-22).
דברים דומים ניתן לומר גם על עדות העד הנוסף מטעם התובע, אם כי באופן מתון יותר. עד זה לא רק שלא הכחיש שקיים סכסוך בינו לבין הנתבע, אלא אף ציין אותו מיוזמתו. כמו כן גם עד זה נזהר מלהעיד על דברים שלא ידע באופן ישיר (ראו עמוד 19 לפרוטוקול שורות 8-9 וכן שורות 31-32, ועמוד 20 שורות 5-6). לא למותר לציין כי הנתבע עצמו טען שבין העד לבין התובע היו "התנגחויות רבות" (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 5-6), ועובדה זו אינה תומכת בטענתו של הנתבע כאילו מדובר במי שיבקש לעשות עם התובע קנוניה נגדו.
יצוין כי חלק מן הקשיים בגרסת התובע, שעליהם הצבעתי לעיל, קיבלו מענה בעדותו ובעדות העדים מטעמו. כך, למשל, לעניין הימנעותו של התובע מלנקוט צעדים כלשהם נגד הנתבע במשך תקופה ארוכה, הסביר התובע כאמור כי הוא פנה לנתבע בעל פה בהזדמנויות רבות, ואף ניתק את זרם החשמל למושכר מספר פעמים (וראו עמוד 6 לפרוטוקול שורות 23-30; עמוד 11 שורות 26-29; ועמוד 2 שורות 1-11). עדות זו נתמכה בעדותה של פקידת משרדו של התובע (ראו למשל: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 16-18). כמו כן טען התובע כי כעניין של גישה הוא נכון להמתין זמן רב לצורך פירעון חובות, ואינו ממהר לנקוט הליכים משפטיים (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 28-29). "עדות אופי" עצמית זו נתמכה בעדותו של העד מטעם התובע, שציין כי התובע "אדם מתחשב ופשרן... אני יודע אישית על נהגים שהיו חייבים לו [עשרות אלפי] שקלים דמי משרד והוא בא לקראתם" (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 21-24).
לעניין העובדה שהקבלות שנמסרו לנתבע לא כללו התייחסות לכך שהתשלומים בסך 1,000 ₪ ו-1,200 ₪ היו חלקיים, העידה פקידת משרדו של התובע כי היא הוציאה את הקבלות, וכי לא סברה שעליה לכתוב על יהן הערה בדבר קיומה של יתרת חוב או היותו של התשלום חלקי, ובלשונה: "אני כתבתי את החשבוניות, ומוציאה על מה שאני מקבלת, לא מציינת הערות שהוא חייב לי עוד". הפקידה הבהירה, עם זאת, כי אמרה לנתבע בעל פה שקיימת יתרת חוב, ובלשונה: "כשאני קיבלתי את הסכומים של 1,000 ו-1,200 אני אמרתי לו שזה לא הכל" (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 21-23; ראו גם עמוד 14 לפרוטוקול שורה 31 עד עמוד 15 שורה 19). גם אם נראה שמוטב היה לנהוג אחרת, כפי שהודה התובע (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 31-32), אין באופן הרישום כשלעצמו כדי להביא לקבלת עמדת הנתבע. כמו כן לעניין רישומן של הקבלות על שם חברת שיגור העידה פקידת המשרד כי היא רשמה את נמען הקבלות בהתאם להנחיותיו של הנתבע עצמו, שבתחילה הורה לה לרשום את שמו ובהמשך הורה לה להוסיף את שמה של חברת שיגור (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 26-32).
בנוגע להבדל בין גרסת התובע בעדותו לבין הנטען בכתב התביעה, לגבי תשלו ם דמי שכירות חלקיים בתקופה הראשונה של השכירות , יש לציין כי גרסת התובע דווקא עולה בקנה אחד עם העובדה שבכתב התביעה נוכו רק תשלומים שבוצעו החל מחודש יוני 2013, למעלה משנתיים מתחילת תקופת השכירות , ולא כאלה שכביכול בוצעו קודם לכן. אי הבהירות בשאלה האם שולמו במהלך השנתיים הראשונות דמי שכירות כלשהם מצויה אפוא עוד בכתב התביעה עצמו, ואפשר שהיא נובעת מטעמים שאינם קשורים במהימנות גרסתו של התובע.
לא סברתי כי טענות נוספות שהעלו הצדדים בסיכומיהם בנוגע לגרסאות ההדדיות מטות את הכף לכאן או לכאן.
ו. התוצאה של העדפת גרסת התובע
המסקנה היא, אפוא, כי בין התובע לבין הנתבע נכרת בשנת 2011 הסכם בעל פה שלפיו המושכר יושכר תמורת דמי שכירות בסך חודשי של 1,800 ₪, וכי התובע רשאי לראות בנתבע עצמו כצד השני להסכם.
כמו כן המסקנה היא כי הנתבע יצר אצל התובע מצג כאילו הוא חתם על חוזה השכירות הכתוב. מצג זה מגבש חוזה בין התובע לנתבע, שתנאיו זהים לתנאי החוזה הכתוב (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 162 (1991)), ובכל מקרה הוא מונע מן הנתבע להתכחש לאותו חוזה כתוב מכוח עקרון תום הלב.
עם זאת, המסקנות הנזכרות אינן מביאות לתוצאה של קבלת התובענה במלואה. זאת משום שבחישוב סכום התובענה הוסיף התובע לדמי השכירות שלהם טען, בסך 1,800 ₪ לחודש, מס ערך מוסף. לעומת זאת, בחוזה הכתוב מופיעים דמי שכירות בסך כולל של 1,800 ₪, בלא שנאמר כי לסכום יתוסף מס ערך מוסף, ומן הראיות בנוגע להתקשרות משנת 2011 לא עולה כי הוסכם מפורשות שלדמי השכירות שנקבעו יתוסף מס כאמור. לפיכך, יש להניח כי הסכום של 1,800 ₪ לחודש הוא סכום כולל (ראו: ע"א 1113/09 כהן נ' המשביר לצרכן החדש, פיסקה 7 (27.1.2011); ע"א 3616/04 מגדל הזוהר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל אביב, פיסקה 7 (22.12.2005); ע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 387, 391 (1983)). מסכום התביעה יש לנכות, אפוא, את סכום מס ערך המוסף שהוסף ליתרת החוב, בסך של 18,144 ₪.
ז. סיכום
התביעה מתקבלת, אפוא, במובן זה שהנתבע ישלם לתובע סך של 78,200 ₪ (המהווה את הסכום הנתבע בכתב התביעה המתוקן בניכוי מס ערך מוסף), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בגובה סכום האגרה שבה נשא התובע, ובתוספת סך של 1,250 ₪ עבור הוצאות התובע ועדיו, וכן יישא בשכר טרחת עורך דינו בסך של 9,150 ₪. בקביעת גובה שכר הטרחה התחשבתי באופן שבו הסתיים ההליך, במידת הטרחה הסבירה בו, וכן בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) התש"ס-2000.
ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ז, 13 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.