הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 24420-09-19

בפני
כבוד ה שופטת ליאת בנמלך

המבקשים

  1. עזבון ויורשי עבדול ראזק סבאג ז"ל
  2. מוחמד סבאג
  3. גאדה סבאג
  4. אוסאמה סבאג
  5. הדאיה סבאג
  6. באסם סבאג
  7. דלאל סבאג
  8. באסם סבאג
  9. חדיגה סבאג
  10. ג'אלב סבאג
  11. נאהד סבאג
  12. רביע סבאג

באמצעות באי-כוחם עו"ד ס אלח אבו חוסי ין
ועו"ד סאמי ארשיד

נגד

המשיבים

  1. ועד עדת הספרדים בירושלים
  2. נחלת שמעון בע"מ

באמצעות בא-כוחם עו"ד אילן שמר

החלטה

1. בתביעה שבכותרת עותרים המבקשים להורות על ביטול פסק דין אשר ניתן בבית משפט זה ביום 26.2.2012 בת.א. 19795/08 (כב' השופט כ' מוסק) (להלן: פסק הדין). באותו הליך ביקשו המשיבים להורות על סילוק ידם של המבקשים דנן ( הנתבעים באותו הליך) מנכסים הנמצאים במתחם " שמעון הצדיק" בשכונת שייח ג'ראח בירושלים ( להלן: הנכסים). בפסק הדין הורה בית המשפט " על פינויים של הנתבעים [ המבקשים] מן הנכסים ו/או התוספות שהוקמו על ידם שלא כדין". טענת המבקשים בהליך זה היא כי פסק הדין מבוסס על הטעיה ומרמה, והם מבקשים כאמור להורות על ביטולו.
בד בבד עם התביעה הגישו המבקשים בקשה " לעיכוב ביצוע פסק דין ( הליכי פינוי)" שהיא במהותה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפנותם מן הנכסים, וזאת עד להכרעה בהליך זה.
בהתאם להסכמת הצדדים בדיון שנערך לפניי מתן ההחלטה בבקשה זו הושהה עד למתן פסקי דין בהליכים שהתנהלו בבית משפט זה בקשר עם נכסים נוספים באותו המתחם ( עליהם אעמוד להלן). משניתנו פסקי הדין והצדדים הגישו השלמת טיעון מטעמם, יש להכריע בבקשה שלפניי.
2. טרם שאדרש לטענות שהעלו הצדדים במסגרת הבקשה שלפניי, יש לעמוד על ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים בקשר עם הנכסים דנן ובהמשך לפסק הדין העומד במוקד הליך זה, ועל כך אעמוד להלן:
בפסק הדין אשר ביטולו מתבקש, הכריע בית המשפט כי התובעים בהליך - המשיבים דנן, "הינם הבעלים של הנכס ודינה של טענת הנתבעים [ המבקשים] בשאלת הבעלות להידחות". כן דחה בית המשפט את טענות המבקשים להיותם דיירים מוגנים בנכסים, ועוד קבע כי גם אם היו דיירים מוגנים, יש להורות על פינויים בעילה של " שינויים במושכר".
המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו עליו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים ( ע"א 26141-04-12). כן הגישו המבקשים במקביל תביעה לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין הצהרתי אשר עיקרה בטענה כי המתחם אינו בבעלות המשיבים וכי למבקשים זכויות בחלקם במתחם ( ת.א. 28850-01-13, להלן: ההליך ההצהרתי).
בהליך הערעורי שהגישו המבקשים על פסק הדין דנן הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו תוצאת הערעור " תחתך" בהתאם לפסק הדין שיינתן בהליך ההצהרתי, וכך הוסכם: "היה ותדחה תביעת המערערים [ המבקשים] כולה בת.א. 28850-10-13, יעמוד פסק דינו של בית משפט השלום על כנו; היה וייקבע בפסק דינו של בית השפט המחוזי כי הנכס בו מחזיקים המערערים [ המבקשים] הוא בבעלות המשיבות, יעמוד פסק דינו של בית משפט השלום על כנו; היה וייקבע כי הנכס איננו בבעלות המשיבות, יבוטל פסק הדין של בית משפט השלום ותביעת הפינוי תדחה" [ההדגשה הוספה]. עוד הוסכם כי המבקשים לא יוכלו לטעון לדיירות מוגנת. להסכמות אלו ניתן תוקף של פסק דין.
והנה, בפסק הדין אשר ניתן בהליך ההצהרתי נדחתה תביעת המבקשים, תוך קבלת טענת ההתיישנות שהעלו המשיבים ( פסק דין מיום 18.8.2016, כב' השופטת ע' כהן). על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון ( ע"א 8093/16), וזה דחה את הערעור על יסוד הוראת 460( ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). עתירה לדיון נוסף בפסק הדין, אותה הוסיפו והגישו המבקשים, נדחתה אף היא ( דנ"א 8405/18, החלטת כב' הנשיאה א' חיות מיום 10.1.2019).
3. משמוצו ההליכים הערעוריים על פסק הדין בהליך ההצהרתי, ובהתאם להסכמה הדיונית שקיבלה תוקף של פסק דין בהליך הערעור על פסק הדין דנן - אשר לפיה אם התביעה בהליך ההצהרתי תדחה יעמוד פסק הדין שניתן בהליך הפינוי ( הוא פסק הדין דנן) בתוקפו - ביקשו המשיבים לפעול למימוש פסק הדין, ופתחו הליך מתאים בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.
במסגרת ההליך לפני רשמת ההוצאה לפועל התגלעה בין הצדדים מחלוקת ביחס למיהות הנכסים שעל המבקשים לפנות במסגרת פסק הדין. רשמת ההוצאה לפועל נדרשה לסוגיה זו, ועל החלטה שניתנה על ידה בעניין הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטה שניתנה בהליך הערעורי האמור נקבע כי בפסק הדין יש אי בהירות, כי על רשמת ההוצאה לפועל לפנות בשאלת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וכי המשך הליכי הפינוי ייעשו בהתאם להבהרה שתינתן ( פסק דין מיום 5.11.2019 ברע"צ 21066-03-19). רשמת ההוצאה לפועל הגישה בהתאם בקשה להבהרת פסק הדין, ובהחלטה אשר ניתנה בבקשה זו נקבע, בין היתר, כי " כב' השופט מוסק קבע כי על הנתבעים [ המבקשים] להתפנות מכלל המקרקעין השייכים לתובעים [ המשיבים] לפי כתב התביעה ולפנות מהם את כל מה שהקימו עליהם ..." ( החלטת כב' השופט א' דהאן מיום 17.3.2020). המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובקשתם נדחתה ( החלטת כב' השופט א' רון מיום 13.9.2020, רע"א 39330-06-20).
הנה כי כן, פסק הדין שבמוקד הליך זה, בו הורה בית המשפט על פינוי הנכסים נותר על כנו, והליך של הבהרת פסק הדין ביחס למיהות הנכסים במסגרת הליך ההוצאה לפועל הסתיים אף הוא, ונקבע כי על המבקשים להתפנות מכלל הנכסים בהתאם לכתב התביעה.
4. ואולם, הגם שטענות המבקשים בנתיבים בהם פעלו כאמור נדחו, מבקשים הם להורות על עיכוב מימוש פסק הדין, על יסוד הטענות אותן הם מעלים בהליך דנן, בו מבקשים הם כאמור להורות על ביטולו של פסק הדין שניתן בידי כב' השופט מוסק.
התביעה לביטולו של פסק הדין מבוססת בעיקרה על טענה בדבר מרמה והטעיה. טענת המבקשים בהקשר זה היא כי בפסק הדין התבסס בית המשפט על הרישום בפנקס השטרות שמקורו ברישום משנת 1972, וכי רישום זה נעשה שלא כדין ובמרמה. בהקשר הפנו המבקשים לכך שבבית משפט זה התנהלו שני הליכים נוספים לגבי נכסים אחרים באותו המתחם - ת.א. 9938/09 ואח' בפני כב' השופטת מ' ליפשיץ, ות.א. 6679/09 ואח' בפני כב' השופטת ד' פינשטיין, הליכים שהתנהלו בין המשיבים למחזיקים אחרים - וכי באותם הליכים הוגשה תעודת עובד ציבור על ידי רשמת המקרקעין, ורשמת המקרקעין וסגנה נחקרו בפני בית המשפט. לפי הטענה המסקנה המתבקשת מהראיות שהוצגו באותם הליכים ומעדות הרשמת וסגנה, היא כי מקורו של הרישום בפנקס השטרות הוא בהטעיה ובמרמה, וכי עובדי לשכת רישום המקרקעין פעלו בעניין זה בזדון או ברשלנות.
עת התקיים הדיון בבקשה דנן שמיעת ההליכים הנזכרים הסתיימה, והם המתינו למתן פסקי דין. בנסיבות אלו, והיות שלמסקנה בפסקי הדין לעניין אותנטיות הרישום קיימת רלבנטיות לבקשה דנן, הגיעו הצדדים בדיון להסכמה דיונית לפיה מתן ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני תושהה עד למתן פסק דין באחד מן ההליכים הנזכרים, לפי המוקדם, וכי לאחר שיינתן פסק הדין באחד מן ההליכים יגישו הצדדים טיעון קצר נוכח הקביעות שייקבעו בפסק הדין, ותינתן החלטה בבקשה לסעד זמני על יסוד הטיעונים שהוגשו לפני הדיון, הטענות שנשמעו בדיון, והטיעון הנוסף כאמור. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ( החלטה מיום 18.5.2020).
5. בהמשך לאמור הגישו הצדדים הודעה על מתן פסק דין בהליכים שהתנהלו בפני כב' השופטת מ' ליפשיץ ( פסק דין מיום 4.9.2020), והצדדים הגישו טיעונים מטעמם. לאחר הגשת הטיעונים הוסיפו הצדדים והודיעו כי ניתן פסק דין גם בהליכים שהתנהלו בפני כב' השופטת ד' פיינשטיין ( פסק דין מיום 8.10.2020).
בשני פסקי הדין קיימת התייחסות לסוגיית אותנטיות הרישום, ולטענה כי יסודו של הרישום במרמה, ובשני ההליכים נדחו הטענות שהועלו בעניין זה על ידי הנתבעים באותם הליכים.
בפסק דינה של כב' השופטת מ' ליפשיץ קבעה היא כי "לא עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת התקינות המנהלית בחידוש הרישום וכי הרישום נעשה בהתרשלות או בתרמית ושגוי הוא", ובהמשך לכך קבעה כי "חידוש הרישום, מהווה ראיה לכאורה לתוכנו" (פסקאות 103 ו-106 לפסק הדין). בין היתר קבעה כב' השופטת ליפשיץ כי " הנתבעים, לא סתרו בראיותיהם ובעדות הרשמת את החזקה, לפיה רשם המקרקעין וכן המפקח שבחנו את הבקשה לחידוש רישום פעלו באופן תקין. כך, בהיעדר ראיות להתרשלות ברישום שיש בה כדי ללמד על טעות. כך גם, לא הורם הנטל להוכיח ברף ראיות גבוה מעשה מרמה ברישום, שהוא בעל היבט פלילי. בין אם מעשה מרמה של הוועדים ובין אם של הרשם" (פסקה 95 לפסק הדין).

גם בפסק הדין אשר ניתן בידי כב' השופטת פיינשטיין נדחו הטענות שהעלו הנתבעים באותו הליך לעניין הרישום. בית המשפט קבע כי "הנתבעים לא הרימו כלל וכלל את הנטל ולא הוכיחו כי היה זיוף ברישום הנכס על שם הוועדים [המשיבים]". בין היתר נקבע לעניין זה כי "בחקירה הנגדית של רשמת המקרקעין הטענה העיקרית שהועלתה כנגדה היא שאינה יכולה לקרוא את המסמכים העותמנים, אינה יכול לדעת למי הם הומצאו בשעתו, ולא היא שטיפלה בבקשה לרישום המקרקעין. כל אלו טענות מיותרת, שכן היה ברור מלכתחילה שהרשמת דהיום לא רשמה את המקרקעין לא בתורכיה בשעתו, וממילא כל שיטת המשפט שלנו מבוססת על תקינות ורציפות מנהלית ולא נוכל לצפות כי בעוד 50 או 80 שנה, יעיד רשם המקרקעין מידיעה אישית על עבודת הרשמת בשנת 2020" (פסקאות 13-14 לפסק הדין).

6. הצדדים הגישו כאמור טיעון קצר בכתב לאחר מתן פסק הדין שניתן בידי כב' השופטת ליפשיץ. המבקשים טענו כי נסיבות ההליכים שונות, כי בפסק הדין של כב' השופטת ליפשיץ נפלו טעויות, וכי בכוונתם לערער על פסק הדין. כן הפנו המבקשים לבקשתם העיקרית, בה טוענים הם, בין היתר, כי היות שמדובר בפינוי מדירות מגורים בהן מתגוררים הם שנים רבות, מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

המשיבים טענו מנגד כי פסק הדין של כב' השופת ליפשיץ הכריע באותן סוגיות אותן מעלים המבקשים כעת, וכי אין כל טעות בפסק הדין שניתן. המשיבים מוסיפים כי מעדות המבקש 2 בדיון עולה כי לפחות שלושה מן המבקשים פינו את הנכסים ושבו אליהם סמוך לדיון על מנת להציג מצג שווא. כן מפנים המשיבים לטענות שהעלו בתגובה בכתב לבקשה, בה עמדו הם על שלל ההליכים בהם נדחו טענות המבקשים, ועל פרק הזמן הממושך שחלף מאז ניתן פסק הדין שהורה על פינוי המבקשים מן הנכסים. עוד הוסיפו המשיבים כי הנכסים מיועדים לשכירות בשוק החופשי, כך שלא ייגרם למבקשים נזק שאינו בר תיקון אם בסופו של יום יזכו בתביעתם.

דיון

7. בהתאם להוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שהתפרשו בפסיקה, בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לשקול שלושה שיקולים עיקריים: הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני הוא מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; והשיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך (ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 24 (20.09.2011)).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את טיעוניהם בדיון שהתנהל לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יישומם של שיקולים אלו בענייננו מוביל לדחיית הבקשה.

8. בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה, סבורה אני כי טענות המבקשים מעוררות קשיים לכאוריים של ממש.
הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מתאימים ניתן לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך " משפט חוזר אזרחי". בפסק הדין בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר ( ניהול) בע"מ (25.2.2010), פורטו התנאים אשר גובשו בעניין זה בפסיקה, ובין היתר הודגש כי היענות לבקשה לביטול פסק דין מחמת מרמה " תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים" (שם, פסקה 11).
בענייננו המבקשים עותרים לביטולו של פסק דין אשר ניתן בשנת 2012 על בסיס טענה כי הרישום בפנקס השטרות נעשה שלא כדין ובמרמה, וזאת על יסוד ראיות ועדויות שהתגלו לטענתם בהליכים מקבילים שניהלו המשיבים נגד מחזיקים של נכסים נוספים באותו המתחם. ראיות ועדויות אלו נבחנו באותם הליכים, וכאמור בשני פסקי דין מנומקים הגיעו המותבים אשר ישבו בדין לכלל מסקנה כי על בסיס העדויות והראיות לא ניתן לקבוע כי יסודו של הרישום בפנקס השטרות הוא במרמה. המבקשים דנן אמנם לא היו צד לאותם הליכים, אולם הם עצמם הפנו לעדויות ולראיות במסגרת אותם הליכים כבסיס לבקשתם דנן, ודומני כי בשים לב לפסקי הדין שניתנו כמו גם לרף הנדרש כאמור עת עסקינן בבקשה לביטול פסק דין מחמת מרמה; ולתנאים שהותוו בעניין זה בפסיקה וליישומם בענייננו; אין בידי לקבוע - על יסוד החומר שלפניי כעת - כי בידי המבקשים עילת תביעה לכאורית מבוססת העומדת ברף הנדרש.
עוד אזכיר כי בהליך הערעור על פסק הדין שבמוקד הליך זה, הסכימו הצדדים כי התוצאה בהליך הפינוי תיגזר מן ההכרעה בהליך ההצהרתי ( הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין). לאחר שההליך ההצהרתי הוכרע כנגד המבקשים, מבקשים הם למעשה לאיין את אותן הסכמות ולהתנער מהן על יסוד טענת מרמה, ונראה כי בנסיבות אלו המשוכה להוכחתה של טענת המרמה - משוכה שהיא גבוהה כאמור גם במקרה הרגיל - גבוהה היא אף יותר.
9. אשר לשיקול בדבר מאזן הנוחות - המבקשים טוענים כי הם מחזיקים בנכסים, שהם דירות מגורים, שנים ארוכות.
ואולם, גם אם אניח כי המבקשים אכן מחזיקים בנכסים שנים רבות וכי בהתחשב בנתון זה מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוונם של המבקשים ( השוו עע"מ 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 (22.10.2015)), סבורה אני כי במקרה הקונקרטי דנן ובהתחשב בכל נסיבות העניין, נוטה מאזן הנוחות בכללותו לטובת המשיבים. מסקנה זו מבוססת, בין היתר, על השיקולים הבאים:
ראשית, פירטתי לעיל באריכות את ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, מהם עולה כי מאז ניתן פסק הדין נקטו המבקשים כמעט בכל הליך והליך ערעורי אפשרי על מנת למנוע את מימוש פסק הדין, אך עמדתם נדחתה. בפועל עניין לנו בפסק דין שניתן לפני למעלה משמונה שנים ולא מומש עד היום, ויש ליתן משקל בהקשר זה לנזק המתמשך הנגרם למשיבים, אשר זכו בהליכים המשפטיים ונמנע מהם לממש את פסק הדין ולקבל דמי שכירות בגין הנכסים שנים רבות.
בצדק הפנו המשיבים בהקשר זה להחלטה שניתנה בידי כב' השופט י' דנציגר בהליך אשר התנהל בינם לבין מחזיק אחר בנכס נוסף במתחם דנן ( רע"א 6239/08 אלקורד נ' ועדת עדת הספרדים (14.7.2008)). גם אל מול אותו מחזיק התנהלו הליכים רבים, כפי שפורטו באותה החלטה, ובמסגרת הליך ערעורי על אחת מן ההחלטות, אשר כללה גם בקשה לעיכוב ביצוע פינוי, עמד כב' השופט י' דנציגר על כך ש"אין חולק כי פינוי אדם מדירת מגוריו הינו צעד קשה אשר יש לנקוט בו משנה זהירות"; אולם לצד זאת נתן הוא באותו עניין משקל לכך שאין מדובר במקרה שבו מפנים אדם מדירתו בתחילתו של הליך ועוד בטרם התבררו העובדות, כמו גם על כך ש"במשך שבע שנים, ועל אף קביעה חלוטה, ממשיכים המבקשים להחזיק במקרקעין, תוך שהם מונעים מהמשיבות את היכולת ליהנות מן המקרקעין שבבעלותן. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים" (שם, פסקה 16) . דברים אלו נכונים גם בענייננו.
שנית, טענת המבקשים לעניין הנזק שייגרם להם כתוצאה מפינוי הנכסים בשים לב לכך שמדובר בדירות מגורים נטענו בכלליות, והם לא נדרשו בבקשתם לנתונים האישיים והקונקרטיים של כל אחד מן המבקשים, אחד-עשר במספר. כך לא התייחסו המבקשים לאפשרויות העומדות להם להתגורר במקום חלופי, ביחס לכל אחד מהם, ולא פירטו כדבעי מי מהם ומי מטעמם מתגורר היום בנכסים. בהקשר זה יצוין כי לטענת המשיבים לפחות שלושה מן המבקשים עזבו את הנכסים ושבו אליהם רק לקראת הדיון בבקשה. המבקש 2 העיד בהקשר זה בדיון " הם פינו ועכשיו חזרו ... שלושה עזבו. שניים עזבו טאלב ובאסל חזרו". לאחר מכן, ולשאלת בית המשפט מדוע הם עזבו וחזרו הוסיף המבקש 2 " האמת - הם לא עזבו, באסם השאיר את הבן שלו בבית וגם ג'אלב" (עמוד 5 לפרוטוקול). דברים אלו אכן מעוררים לפחות סימן שאלה לגבי המחזיקים הנוכחיים בנכסים, והיות שהמבקשים בחרו שלא לספק גרסה סדורה בעניין ביחס לכל אחד מן המבקשים, שוקל הדבר לחובתם. עוד יש ליתן משקל בענייננו לכך שהמשיבים הבהירו כי הם מבקשים להשכיר את הנכסים בשכירות חופשית, כך שאם המבקשים יזכו בתביעתם יוכלו הם לשוב לנכסים.
לעניין זה אזכיר כי נוכח " מקבילית הכוחות" בין שני התנאים הראשונים למתן סעד זמני, כאמור לעיל, ומשבענייננו ישנם כמפורט קשיים לכאוריים רבים לעניין קיומה של זכות תביעה לכאורה, מוטל היה על המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם ברף גבוה וביתר שאת, ובהינתן האמור לעיל סבורה אני כי באמירה הכוללנית כי מדובר בבתי מגורים לא היה די כדי להרים נטל זה.
לבסוף אציין, כי נטל מוגבר חל לטעמי על המבקשים ביחס לשני התנאים למתן סעד זמני, בהתחשב במספרם הרב של ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בקשר עם הנכסים והשנים הרבות שחלפו מאז ניתן פסק הדין - נתונים אשר מעבר לכך שמלמדים כי עניין לנו במקרה ייחודי וקיצוני - מקרינים הם גם על שיקולי הצדק והיושר, אשר גם להם יש ליתן משקל בענייננו.
10. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל, סבורה אני כי הכף נוטה בענייננו לדחיית הבקשה, והיא נדחית אפוא.
בנסיבות העניין, תינתן למבקשים תקופת התארגנות של 21 ימים, כך שהם יפנו את הנכסים בהתאם להחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינם, עד ליום 24.11.2020.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 7,000 ש"ח.

המזכירות תמציא לצדדים עותק של ההחלטה ללא דיחוי.

ניתנה היום, ט"ז חשוון תשפ"א, 03 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.