הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 2357-02-18

בפני כב' השופט אילן סלע

  1. עווד אבו סביח
  2. אכרם סעיד עבדאללה

ע"י עו"ד תאופיק דראושה התובעים

נ ג ד

עלי מחארמה
ע"י עו"ד איימן חוסיין הנתבע

פסק דין

בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף.

הרקע לבקשה

  1. בשנת 2011 הוגשה על ידי הנתבע, שהינו בעל דרכון ברזילאי ואשר חי ומתגורר בברזיל משנת 1952, תביעה כנגד תובע 1 בתיק זה (ת"א 52201-05-11), במסגרתה נטען כי תובע 1 פלש לנכס הידוע כחלקה 62 בגוש 30614 בשטח של 200 מ"ר המצוי בשכונת בית חנינה בירושלים. (להלן: "הנכס"), ונתבקש להורות על פינויו ממנו (להלן: "התובענה הראשונה") .
  2. לאותה תביעה צורף נתבע נוסף, מר עלי מוחמד עלי (להלן: "עלי") , אשר הציג את עצמו, לפי תצהירו של הנתבע, כמעין מתווך, והציע את הנכס לקונים פוטנציאליים. לצורך מטרה זו, נתן הנתבע אישור לעורך דינו דאז, למסור את מפתחות הנכס לעלי. במהלך חודש מאי 2011, הודיע עורך הדין לנתבע כי מפתחות הנכס לא הוחזרו אליו ונעשתה פלישה לנכס על ידי עלי או מי מטעמו, כשהסתבר שמדובר בתובע 1 ובני משפחתו.
  3. תובע 1 הגיש כתב הגנה במסגרת התובענה הראשונה, שאף לווה בתצהיר, בו נטען, בין היתר, כי הוא ראה את הנכס בסיוע עלי, אשר אף פתח את הנכס והראה לו מסמכי הוכחת בעלות של הנתבע, הוא שוחח עם הנתבע ואף הצהיר בפניו כי הוא רוצה לרכוש את הנכס ( סעיפים 9-16 לתצהיר מיום 1.06.11). הוא אף טען כי שילם לנתבע מקדמה בסך 10,000 $ לצורך רכישת הנכס.
  4. במסגרת התובענה הראשונה, הוגשה בקשה לצו עשה זמני, ובהחלטה שניתנה בבקשה זו נקבע כי אין מחלוקת שהנתבע הוא הבעלים של הנכס. עוד נקבע, כי על אף שתובע 1טען כי רכש מהנתבע את הזכויות בנכס, ההסכם לא קבע כי החזקה תימסר לתובע 1 לאלתר. על כן הורה בית המשפט , כי ה תובע יפנה את הנכס וימסור את החזקה בו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבע. כמו כן, ניתן צו זמני האוסר על הצדדים או מי מטעמם להימצא בנכס או לעשות בו כל דיספוזיציה (להלן: "צו הפינוי") . ליישום החלטה זו, נדרשה התערבות לשכת ההוצאה לפועל, אשר פינה את הנכס ביום 9.05.12.
  5. לאחר הפינוי, השתלט מר מוחמד גראבלי ( להלן: "מר גראבלי") על הנכס, והנתבע הוסיף אותו לתביעה שהוגשה במקור כנגד תובע 1.
  6. בדיון שהתקיים ביום 15.07.13, ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה שוכר הנכס באותה עת מר גראבלי מחמד או מי מטעמו יפנה את הנכס וימסור את החזקה בה לידי ב"כ הנתבע (הוא התובע שם) עד ליום 1.09.13, ואם השוכר גראבלי לא יעשה זאת, צו הפינוי שניתן ביום 13.06.1 1, במסגרת הבקשה לצו העשה הזמני הנזכר ייכנס לתוקף , והמשטרה תסייע בביצועו. בכך הגיע אותו הליך לסיום.
  7. על אף החלטה זו, מיום 15.07.13, שהייתה למעשה פסק הדין בתובענה הראשונה , שב תובע 1 וניצל את עובדת היותו של הנתבע בברזיל, והשתלט על הנכס פעם נוספת. בשלב זה, שב הנתבע ופנה ללשכת ההוצאה לפועל וביקש את פינויו של התובע, מכוח פסק הדין שניתן ביום 15.07.13. בקשתו של הנתבע נדחתה על ידי רשם ההוצל"פ, ביום 9.04.17, בנימוק כי ניתן להפעיל את הצו רק כלפי מר גראבלי.
  8. הנתבע ערער על החלטת רשם ההוצאה לפועל ( עש"א 50099-05-17), ובית המשפט ( כב' סגן הנשיא השופט גד ארנברג) קיבל את הערעור וקבע כי מאחר והתובע חזר לנכס, אין צורך בצו פינוי חדש וניתן לחזור ולפנותו, על פי צו הפינוי שכבר בוצע. זאת בהתאם להוראת סעיף 66 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. עוד קבע בית המשפט, כי בהחלטה בה נקבע כי על מר גראבלי לפנות את הנכס, נקבע גם כי עליו להחזיר את החזקה בו למשרד ב"כ הנתבע. להסכמה זו היה שותף תובע 1, באמצעות בא-כוחו שייצג אותו בהליכים הקודמים (והוא זה שאף ממשיך ומייצגו בהליך זה). נקבע, כי משכללה ההסכמה, שקיבלה כאמור, תוקף של פסק דין, את ההתחייבות למסירת החזקה בנכס לידי ב"כ הנתבע, בהליך זה, ומשעה שהתובע היה צד לאותה הסכמה, הוא מנוע מלטעון עתה, שאין להחזיר את החזקה לנתבע ולו עצמו יש זכות להחזיק בנכס.
  9. נוכח קבלת ערעורו של הנתבע, נדרש תובע 1 לפנות את הנכס ולהחזיר את החזקה לב"כ הנתבע, ואם לא יעשה זאת, על לשכת ההוצאה לפועל לפעול לפינויו של תובע 1 . עם זאת, בית המשפט דחה את ביצוע צו הפינוי לפרק זמן של 30 ימים, על מנת לאפשר לתובע 1 (בהליך זה שבפני), להגיש תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך, ובמסגרתה לבקש ולהמציא ככל שתינתן החלטה של בית משפט המעכבת את פינויים של התובעים מהנכס. בית המשפט ציין, כי ככול שלא תומצא החלטה כאמור תוך 30 ימים, רשאי המערער שבפניו ( הוא הנתבע בתיק זה) להמשיך בהליכי הוצאה לפועל שיכללו גם פינוי המשיבים (בכללם תובע 1) מהנכס.
  10. תובע 1 לא אמר נואש והגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין ( רע"א 7046-11-17). ואולם, בית המשפט (כב' הנשיא השופט אהרן פרקש) דחה את הבקשה תוך שהוא מציין, כי תובע 1 שב ומפר את צו הפינוי בדרכים שונות. גם בית המשפט המחוזי ציין, כי בנסיבות העניין אין צורך להוציא צו פינוי חדש. בית המשפט גם מצא שימוש לרעה בהליכי משפט מצדו של תובע 1 , בכך שטען בפני ראש ההוצל"פ כי אינו צד לצו הפינוי.
  11. יצוין, כי באותו הליך נתבקש להוסיף ראיה בדמות תביעת צד ג' שהוגשה כנגד הנתבע בה נטען על ידי צד ג' לזכויות בעלות בנכס. בהתייחס לכך ציין בית המשפט המחוזי , כי ככול שישנן טענות בשאלת הבעלות בנכס דינן להתברר על ידי הטוענים לבעלות בהליך נפרד, וככל שתובע 1 טוען לזכויות כלשהן בנכס עליו להצטייד בהחלטה של בית משפט מוסמך שאין לפנותו מן הנכס.
  12. ברם, תובע 1 לא פעל כפי שנקבע בפסקי הדין השונים, ותחת זאת עתר במסגרת הליך זה שבפניי ל"מתן צו עשה קבוע במקרקעין ופס"ד הצהרתי במקרקעין", לפיו אין לפנות אותו מהנכס, ולהורות על ביטול צו הפינוי.
  13. בתמצית נטען, כי תובע 1 מחזיק בנכס החל מיום 1.11.13 ועד היום מכוח הסכם שכירות עם תובע 2 אשר רכש את הזכויות בנכס ממר חסן אברהים אבו חמדה (להלן: "מר חסן") שהיה בעלים במשותף בנכס עם מר חוסין אברהים אבו חמדה. לדבריו, בירור שערך העלה כי הנתבע כלל לא היה בעלים של הנכס שכן רכישתו הנטענת מיום 11.10.99 אינה בת תוקף. תובע 1 טען כי הוא אמנם רכש בעבר את הזכויות בנכס מידי הנתבע, אך הדבר נעשה נוכח הטעייתו על ידי הנתבע כאילו הוא בעל הזכויות בנכס. לשם כך צורף לתביעה זו, תובע 2, ונטען כי הוא הבעלים של הנכס לאחר שכאמור, רכש את הזכויות בו מבעליו האמיתיים, מר חסן.

טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף
14. הנתבע, הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף, בשל מעשה בי דין, בשל העדר עילה, ובשל העדר סמכות עניינית לדון בשאלת הבעלות בנכס .
15. בבקשתו, פרט ב"כ הנתבע את ההליכים שקדמו להליך זה והדגיש א ת השימוש לרעה שעושה התובע בהליכי בית המשפט, הכל במטרה לסכל את ביצוע צו הפינוי. טענותיו של תובע 1 נידונו במספר ערכאות ונדחו פעם אחר פעם, והוא מושתק כיום מלטעון כנגד הכרעות אלו וכנגד טענותיו שלו בהליכים קודמים. ככל שמבקש תובע 1 לטעון כי הוא מחזיק כיום בנכס מכח זכויותיו של תובע 2, יתכבד ויוכיח את זכויות הבעלות של תובע 2 , במסגרת תביעה מתאימה , שעליו להגיש בבית המשפט המוסמך לכך, וכפי שהורו בתי המשפט בהליכים הקודמים.

16. ב"כ הנתבע הוסיף כי לא זו בלבד שתובע 1 כלל לא העלה את הטענה בדבר בעלות תובע 2 בהליכים הקודמים, אלא שבמסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי ביקש תובע 1 להוסיף ראיה בדמות טענה לבעלות בנכס של צד ג', כשצד ג' זה לא היה תובע 2, כי אם אשה בשם זוהרה זבידה, שאגב, גם היא, בדומה לתובע 2, לא התייצבה בבית המשפט.

17. התובעים התנגדו למבוקש. לדבריהם, אין כל מעשה בי דין, ולוּ בשל כך ששאלת הבעלות בנכס מעולם לא נידונה, וממילא לא הוכרעה. על כן , ככל שהנתבע מבקש לפנות את תובע 1 מהנכס עליו להוכיח את זכויותיו בו.

18. עוד נטען על ידי ב"כ התובעים, כי צו הפינוי פקע עם ביצועו ביום 9.05.12 ולא ניתן לעשות בו שימוש נוסף. נטען גם, כי ב תובענה הראשונה, בה ניתן צו הפינוי במסגרת סעד זמני, לא ניתן פסק דין והוא נסגר ללא הכרעה פוזיטיבית כלשהי. כך או כך, נטען, כי צו הפינוי לא היה מופנה כנגד תובע 1 כי אם אל מי שהחזיק בנכס באותה עת, מר גראבלי.

19. מה גם, נטען, שזכות החזקה של תובע 1 בנכס כיום אינה מכוחו של הנתבע כי אם מכוחו של תובע 2, בעליו האמיתיים של הנכס.

20. לדברי ב"כ התובעים , שתי הערכאות שדנו בעניין בעבר הכירו בזכותו של תובע 1 להשמיע את טענותיו ולהוכיח את זכויותיו בנכס, ו אף הורו על עיכוב ביצוע צו הפינוי על מנת לאפשר לתובע 1 להגיש תובענה מתאימה. הוא פעל בהתאם לכך, ומכאן תביעה זו.

21. על כל אלו נטען, כי ההלכה היא , שהשימוש בסמכות לסלק תביעה על הסף תעשה בזהירות רבה ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן, שמקרה זה אינו בא בגדרם.

22. ב"כ התובעים הוסיף וציין, כי במסגרת דיון בסעד זמני שהוגש במסגרת הליך זה לעיכוב הליכי הפינוי של תובע 1 מהנכס , ניתן, ביום 13.02.18, תוקף של החלטה על ידי בית המשפט (כב' השופט עבאס עאסי) להסכמת הצדדים, לפיה תובע 1 לא יפונה , בכפוף להפקדת דמי השכירות החודשיים בסך של 6,000 ₪ בקופת בית המשפט ובכפוף לסכום חד פעמי שייקבע על ידי בית המשפט , ובית המשפט העמידו על סך של 20,000 ₪. הסכמה זו, כך נטען, מצדיקה כלשעצמה, את דחיית הבקשה לסילוק התובענה על הסף, שכן היא מבטיחה את זכויותיו של הנתבע עד לסיום הדיון בתובענה.

דיון והכרעה
הדין והצדק עם הנתבע , ודינה של התביעה להידחות על הסף.
23. אכן, ההלכה היא כי סילוק תובענה על הסף הוא צעד קיצוני שננקט בלית ברירה, רק כאשר ברור ונעלה מכל ספק, כי גם אם נניח שכל העובדות בכתב התביעה נכונות, לא יוכל התובע לזכות בתביעתו (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתים עשרה (2015), עמ' 342 ואילך; ע"א 3510/99 ועלס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה , פ"ד נה(5) 826 (2001); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 11.06.09)). המבקש לסלק תביעה על הסף צריך להוכיח כי יש לסלק את התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך מבלי שייערך בירור עובדתי (רע"א 2444/13 וליד נ' מאזן (פורסם בנבו, 21.08.13). זאת, נוכח חשיבותה של הזכות הגישה לערכאות והחשיבות להגעה לחקר האמת מבלי לשים בפני בעל דין מחסום דיוני המונע ממנו להביא בפני בית המשפט את טענתו בדבר זכאותו לקבל סעד צודק.

24. ואולם, אני סבור כי מקרה זה הוא אחד מהמקרים, בהם צודק ונכון לדחות את התביעה על הסף, גם מבלי לערוך בירור עובדתי. הכרעה בטענה לסילוק על הסף יש לעשותה על יסוד התשתית הנטענת בכתב התביעה (ראו: 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"דסב(4) 525 (2008)), ועיון בכתב התביעה, במקרה זה , מלמד כי המחלוקת המובאת לפתחו של בית המשפט במסגרת תובענה זו, כבר הוכרעה בהליכים קודמים, ואין מקום לערוך בירור משפטי נוסף בשאלה העומדת לדיון לצורך הכרעה בסעד שהוגדר על ידי התובעים בכתב התביעה, ביטול צו הפינוי. שאר הסעדים המבוקשים, כהותרת המצב הקיים בנכס על כנו ואיסור ביצוע דיספוזיציה בנכס, אך נגזרים מהסעד של ביטול צו הפינוי. זכות הגישה לערכאות מחייבת מתן הזדמנות לבעל הדין להביא את ריבו בפני בית המשפט, אך משניתנה לו הזדמנות זו, והוא התדיין מול יריבו, אין מקום ליתן לו להתדיין עם יריבו פעם נוספת באותה עילה או פלוגתא.

עתה אפרט את הנימוקים למסקנה זו.

25. תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה בשל מעשה בית דין. כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון שלפיו פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, מהווה סיומה של התדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא " בקרבה משפטית" עם מי מהם. כלל זה מגשים את הכלל של סופיות הדיון ונועד למנוע מהצדדים לדון שוב בעניין שכבר נתברר בניהם, זאת, בין היתר משני טעמים, האחד שלא להטריד בעל דין שוב ושוב בהליך אין סופי והשני שלא ליצור חוסר תיאום בין הערכאות השיפוטיות אשר עשויות להגיע למסקנה שונה(ראו: ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נח(5) 511, 519(2004)).

26. כלל "מעשה בית דין" כולל בתוכו שני כללי משנה, האחד "השתק עילה" והשני "השתק פלוגתא". השתק עילה נועד למנוע מצד לפנות לבית המשפט כנגד בעל דין, או חליפיו, באותה עילה או בעילה דומה, אשר התבררה וכבר הוכרעה בניהם. השתק פלוגתא נועד ל מקום בו בעל דין פונה לבית המשפט בשאלה עובדתית או משפטית דומה, שהוכרעה כבר במפורש או מכללא, גם אם מדובר בתביעה בעילה שונה (ראו: ע"א 4170/ 14 כהן נ' כהן ( פורסם בנבו, 14.01.16)).

27. בפסיקה נקבעו ארבעה תנאים הנדרשים לצורך קיומו של השתק פלוגתא: 1) זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים בשתי התובענות; 2) קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים, ושלבעל הדין שנגדו מועלת טענת ההשתק " היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתה; 3) סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה; 4) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מהכרעה שולית שאינה נחוצה לבסיס פסק הדין ( ראו, למשל, ע"מ (מחוזי-חי') 12837-01-09 פרופאל בע"מ נ' מס ערך מוסף עכו (פורסם בנבו, 5.12.11)).

בתובענה זו, נתבקש כאמור, להורות כי לא ניתן לבצע את צו הפינוי שניתן ביום 13.06.11.

28. ראשית יצוין, כי אכן בתחילה ניתן צו הפינוי במסגרת סעד זמני ביום 13.06.11. ואולם בהמשך ניתן לצו תוקף של פסק דין במסגרת ההחלטה שניתנה בדיון מיום 15.07.13, פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה, אם לא יפנה השוכר מר גרא בלי או מי מטעמו את הנכס וימסור את החזקה בו לידי ב"כ הנתבע עד ליום 1.09.13 ייכנס צו הפינוי לתוקף . החלטה זו סיימה את הדיון בתובענה הראשונה, והיא למעשה "פסק דין". מדובר אפוא, בצו פינוי שניתן במסגרת פסק דין ולא במסגרת החלטה בסעד זמני.

29. השאלה אם צו הפינוי כוחו יפה גם כנגד תובע 1, כמו גם השאלה האם ניתן להפעילו פעם נוספת בהתאם לסעיף 66 לחוק ההוצאה לפועל, הוכרעה באופן ישיר ומפורש, הן בפסק הדין שניתן ביום 28.09.17 בעש"א 50099-05-17 והן בהחלטה מיום 5.01.18 ברע"א 7046-11-17, כשנקבע שכוחו של צו הפינוי יפה כנגד תובע 1 וניתן לבצעו פעם נוספת. הכרעות אלו ניתנו, כאמור, בשנה האחרונה, שעה בה לטענת תובע 1 הוא החזיק בנכס מכוח תובע 2 ולא מכוח הנתבע. לאמור, אין גם לקבל את הטענה כי כיום תובע 1 מחזיק בנכס מכוח תובע 2 ולכן אין משמעות לצו הפינוי, שכן, היה עליו להעלות טענות אלו במסגרת אותם הליכים. למעשה, לא רק שהוא לא העלה טענות אלו, אלא שהטענה שהוא כן העלה הייתה דווקא לזכויות בנכס של צד ג' אחר, הגב' זוהרה זבידה.

30. עוד יצוין, כי תובע 1 הכיר כבר במסגרת התובענה הראשונה בזכויותיו של הנתבע בנכס, שכן טענתו הייתה כי רכש את הזכויות בנכס מהנתבע. בית המשפט אף קבע בהחלטתו מיום 13.06.11 כי הדבר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. על בסיס זה ניתן פסק הדין שנתן כאמור תוקף להסכמת הצדדים באותה תובענה. הנה כי כן, גם שאלת זכותו של הנתבע בנכס, אל מול תובע 1 אשר טען כי הוא מחזיק בנכס מכוח הנתבע שמכר לו את זכויותיו, הוכרעה זה מכבר, ותובע 1 אינו יכול לטעון כנגדה עתה.

31. מעבר לכך, גם אם תאמר כי שאלת זכויותיו של הנתבע בנכס (אל מול תובע 1) לא הוכרעה במסגרת החלטה שיפוטית, ההלכה היא, כי בעל דין מושתק מלטעון טענה הסותרת את טענתו שלו בהליך אחר אפילו לא זכה בטענתו באותו הליך, זאת נוכח חובת ההגינות ותום הלב ומהטעם שאין בתי המשפט בחינת "ת כנית כבקשתך" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005). וראו גם: רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל (פורסם בנבו, 7.11.07)). מכאן, שגם אם לא הייתה מוכרעת שאלה זו של זכותו של הנתבע בנכס (ביחס לתובע 1) לפנות את תובע 1 מהנכס, תובע 1 מושתק מלטעון כיום כי לנתבע כלל לא היו זכויות בנכס, טענה העומדת בבסיס הסעד המבוקש על ידו ביטול צו הפינוי.

32. אכן, תובע 1 לא מנוע מלטעון כי הסכמתו בתובענה הראשונה כי הזכויות בנכס היו של הנתבע, ניתנה בטעות, שכן לאחר מכן התברר לו כי מדובר במרמה של הנתבע שהוליך אותו שלל, ועקרונית מטעם זה הוא גם יכול לטעון כי ההכרעות השיפוטיות שניתנו בעניין זה, מקורן בטעות. ואולם הדרך לכך היא בהגשת תביעה לביטול פסק הדין בתובענה הראשונה ולביטול ההסכמה שעמדה בבסיסו, ולא בדרך של הגשת תביעה חדשה בדיוק באותה עילה שכבר הוכרעה. במסגרת בקשה לביטול פסק הדין על המבקש את הביטול להוכיח את הנדרש לקבלת הסעד הנדרש על ידו, בין היתר את טענות תובע 2 לבעלות בנכס. כל עוד לא עשה כן, צו הפינוי עומד על כנו, והוא בר ביצוע כנגד תובע 1, כפי שנקבע פעם אחר פעם בהליכים שקדמו, כמפורט לעיל.

33. אין לי אפוא, אלא לחזור על דבריו של בית המשפט המחוזי, כי תובע 1 ממשיך לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט ולסכל את צו הפינוי שניתן לפני שנים רבות.

34. באשר לתובע 2, שאינו מחזיק בנכס, הרי שטענותיו הינן טענות לבעלות בנכס, ומקומן להתברר בערכאה המוסמכת לכך.

35. באשר לתובע 2 יצוין בנוסף, כי הלה לא התייצב לדיון שנקבע ליום 6.09.18 על אף ההחלטה מיום 11.04.18 שהורתה על התייצבותו. הסבר לאי התייצבות זו לא ניתן, ודי היה בכך כדי להורות על קבלת הבקשה לסילוק על הסף בכל הנוגע אליו, ולמחיקת תביעתו, בהתאם להוראת תקנות 147(ב) ו-157 לתקנות.

36. בשולי העניין יצוין כי אין כל יסוד לטענת ב"כ התובעים כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף נוכח הסכמת הצדדים במסגרת הדיון בסעד הזמני, לפיה תובע 1 לא יפונה בכפוף להפקדת דמי השכירות החודשיים בסך של 6,000 ₪ בקופת בית המשפט ובכפוף לסכום חד פעמי שייקבע על ידי בית המשפט. מדובר בהסכמה שניתנה במסגרת הדיון בסעד הזמני ובו נקבע במפורש כי הוא יעמוד, כדרכו של סעד זמני, עד לסיום הדיון בתובענה, ואין בכך כדי למנוע את סיום התובענה בדחייתה על הסף בשל מעשה בית דין.

אשר על כן, אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התובענה על הסף.

כפועל יוצא מכך, הנתבע יכול להמשיך בביצוע צו הפינוי באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

בשים לב להתנהלות תובע 1 כפי שפורטה לעיל, הוא יישא בהוצאות הנתבע בסך של 20,000 ₪. במחצית מתוך סכום זה (סך של 10,000), ישאו תובע 1 ותובע 2 ביחד ולחוד.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ט, 08 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.