הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 2357-02-18

בפני כב' השופט אילן סלע

  1. עווד אבו סביח
  2. אכרם סעיד עבדאללה

ע"י עו"ד תאופיק דראושה התובעים

נ ג ד

עלי מחארמה
ע"י עו"ד איימן חוסיין הנתבע

החלטה

  1. בפני בקשה לקביעה כי הסעד הזמני שניתן בתובענה פקע בשל אי מילוי התנאים שנקבעו במסגרתו.
  2. ברקע לבקשה, תביעה שהגיש התובע ל"מתן צו עשה קבוע במקרקעין ופס"ד הצהרתי במקרקעין", לפיו אין לפנות אותו מהנכס הידוע כחלקה 62 בגוש 30614 בשטח של 200 מ"ר המצוי בשכונת בית חנינה בירושלים. (להלן: "הנכס"), ולהורות על ביטול צו הפינוי שניתן כנגדו.
  3. נטען, כי תובע 1 מחזיק בנכס החל מיום 1.11.13 ועד היום מכוח הסכם שכירות עם תובע 2 אשר רכש את הזכויות בנכס ממר חסן אברהים אבו חמדה (להלן: "מר חסן") שהיה בעלים במשותף בנכס עם מר חוסין אברהים אבו חמדה. לדבריו, בירור שערך העלה כי הנתבע כלל לא היה בעלים של הנכס שכן רכישתו הנטענת מיום 11.10.99 אינה בת תוקף. תובע 1 טען כי הוא אמנם רכש בעבר את הזכויות בנכס מידי הנתבע, אך הדבר נעשה נוכח הטעייתו על ידי הנתבע כאילו הוא בעל הזכויות בנכס. לשם כך צורף לתביעה זו, תובע 2, ונטען כי הוא הבעלים של הנכס לאחר שכאמור, רכש את הזכויות בו מבעליו האמיתיים, מר חסן.
  4. הנתבע עתר לסילוק התובענה על הסף, בשל מעשה בי דין, בשל העדר עילה, ובשל העדר סמכות עניינית לדון בשאלת הבעלות בנכס. הוא פרט את ההליכים שקדמו להליך זה והדגיש את השימוש לרעה שעושה התובע בהליכי בית המשפט, הכל במטרה לסכל את ביצוע צו הפינוי שניתן כנגדו. הוא הצביע על תביעה שהוגשה בשנת 2011 (ת"א 52201-05-11) במסגרתה, הוגשה בקשה לצו עשה זמני, ובהחלטה שניתנה בבקשה זו נקבע כי אין מחלוקת שהנתבע הוא הבעלים של הנכס, וביום 13.06.11 ניתן צו פינוי כנגד התובע. על אף הצו, תובע 1 ממשיך להחזיק בנכס כשהוא נוקט בהליכים רבים לסיכול פינויו.
  5. בד בבד עם הגשת תביעה זו עתר התובע לסעד זמני לעיכוב ביצוע הפינוי עד להכרעה בתובענה. בהחלטה מיום 13.02.18 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה תובע 1 לא יפונה בכפוף להפקדת דמי השכירות החודשיים בקופת בית המשפט בכל 15 לחודש, בסך של 6,000 ₪ בחודש וכן סכום חד-פעמי שייקבע לפי שיקול דעת בית המשפט. בית המשפט (כב' השופט עבאס עאסי) העמיד את גובה הסכום החד-פעמי על סך של 20,000 ₪.
  6. ביום 8.10.18, קבלתי את טענות הנתבע והוריתי על דחיית התובענה על הסף.
  7. התובע ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 31213-10-18), ובפסק הדין מיום 16.05.19 נקבע כי פסק הדין יבוטל והתובענה תתברר לגופה. ההליך נקבע להוכחות ליום 18.11.19.
  8. ביום 2.07.19 הגיש הנתבע בקשה למתן החלטה כי הסעד הזמני פקע וניתן לבצע את צו הפינוי. זאת, לאחר שתובע 1 חדל מלהפקיד את דמי השכירות החודשיים שנקבעו, כאמור, כתנאי לסעד הזמני למניעת ביצוע צו הפינוי. לדברי הנתבע, תובע 1 עמד בתנאי שנקבע עד למתן פסק הדין שדחה את תביעתו, וגם לאחר שנתקבל ערעורו, הוא לא חזר להפקיד את דמי השכירות.
  9. בתגובה נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף בשל אי תמיכתה בתצהיר. לגופו של עניין העלה התובע טענות שונות אך העיקריות שבהן היו כי בית המשפט המחוזי ציין במסגרת הדין בערעור כי לא ניתן לפנות מי מהתובעים מהנכס כל עוד שאלת הבעלות לא הוכרעה באופן פוזיטיבי. בנוסף נטען, כי הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והערעור עדיין תלוי ועומד בבית המשפט העליון, באופן שההכרעה בו יכולה לייתר את הדיון במסגרת הליך זה.
  10. לאחר שנתתי דעתי לבקשה ולתגובה, בשים לב לכך, כי בית המשפט המחוזי קבע כי התובענה תתברר לגופה, הגם שמאז לא הופקד הסכום שנקבע במסגרת ההחלטה למתן צו זמני, יש להחזיר את המצב לקדמותו, במובן זה, שהסעד הזמני יוותר בתוקפו בכפוף לתשלום סך של 6,000 ₪ לחודש לקופת בית המשפט בכל 15 לחודש.
  11. לכן, התובע יפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 15.09.19 סך של 6,000 ₪ עבור כל חודש מהמועד בו הם הפסיקו להפקיד את הסך האמור בקופת בית המשפט. מכאן ולהבא, התובע ימשיך להפקיד סך של 6,000 ₪ בכל חודש.
  12. לא יופקד מלוא הסכום שעל התובע להפקיד עד ליום 15.09.19 או שלא יופקד סך של 6,000 ₪ מדי חודש בחודשו, יפקע הסעד הזמני.

ניתנה היום, כ"א אב תשע"ט, 22 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.