הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 21758-12-18

בפני
כבוד ה שופטת חוי טוקר

התובעת:

זהבית מדמון
על-ידי עו"ד אייל אבידן

נגד

הנתבעת:
אסתר שושנה
על-ידי עו"ד איתן להמן

פסק דין

תביעת התובעת לחיוב הנתבעת בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות.
תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
הנתבעת מתגורר בפרויקט "משכנות האומה" בירושלים (להלן: "המתחם"), בבניין ברח' זבולון המר 10.
ביום 5.11.18 עברו התובעת ובן זוגה להתגורר אף הם במתחם בבניין סמוך לזה שבו מתגוררת הנתבעת, ברח' אבא אבן 6.
אין מחלוקת עובדתית, כי קופסאות הקרטון שבהן נארזו חפציהם של התובעת ובן זוגה, הונחו על המדרכה בכניסה לחניון שברח' זבולון המר.
ביום 15.11.18 בשעה 15:06 הנתבעת פרסמה בקבוצת הוואטס-אפ של דיירי המתחם מסרון בזה הלשון:
"דיירת בשם זהבית מדמון נכנסה לגור באבא אבן 6 דירה 14 את כל הקרטונים והלכלוך השאירה על המדרכה בכניסה לחניה של זבולון המר.
אם מישהיא מכירה אותה בבקשה להודיע לה שתבוא לפנות את האשפה" (להלן: "המסרון").

למסרון זה צירפה הנתבעת 2 תמונות: תמונה אחת של הקרטונים פזורים ותמונה שניה של המדבקה שעל גבי אחד הקרטונים עם פרטי התובעת, ביניהם, שם, מספר טלפון, כתובת, תאריך ההובלה בצירוף שעת התחלה ושעת סיום (המסרון ושתי התמונות צורפו כנספח א' לכתב התביעה ; להלן: "התמונות"; התמונות והמסרון יכונו ביחד "הפרסום").
כשעה לאחר משלוח המסרון, ככל הנראה לאחר שהנתבעת קיבלה את פרטי הקשר עם התובעת, פנתה הנתבעת לתובעת באופן אישי, בזו הלשון:
"זהבית מדמון שלום
מזל טוב לרגל מעברך למשכנות האומה. לצערנו השארת את כל האריזות בכניסה לחניון שלנו. כך לא נוהגים. הייתם אמורים לפנות את כל האריזות. כרגע זה מהווה מטרד אסתטי ופוגע באיכות חיינו. התמונות הועברו לכל הדיירים בשכונה" (נספח ב' לכתב התביעה).

בין התובעת לנתבעת התפתח דין ודברים כמפורט בנספח ב'. אציין כבר עתה כי הנתבעת טענ ה כי הדין והדברים המתואר בנספח ב' לכתב התביעה היה בין התובעת לבעלה של הנתבעת. לא נמצא מענה לטענה זו בתגובת התובעת, ואולם, לשאלה זו אין רלוונטיות למחלוקת שביסוד התובענה .
בפיסקה 13 לכתב התביעה ציינה התובעת:
"אם ניתן היה לצפות כי לנוכח דברים ברורים ומפורשים אלה של התובעת תתנצל הנתבעת ותמחק לאלתר את הודעותיה מקבוצת הוואטסאפ, הרי שציפייה זו נתבדתה. הנתבעת ביכרה תחת זאת להתווכח עם התובעת, בטענה סתמית כי " יש לה צילומים של כל האריזות".
התכתבות בין הצדדים מיום 15.11.18 מצ"ב כנספח ב'".

אלא שמעיון בנספחי כתב ההגנה עולה כי התובעת לא צירפה את מלוא ההתכתבות. ההודעה האחרונה שצורפה כנספח ב' לכתב התביעה הינה משעה 16:51, ואולם, מנספח ב' לכתב ההגנה עולה כי באותו היום בשעה 17:33 כתבה הנתבעת לתובעת:
"זהבית שלום אני ראיתי את הקרטונים ואני ביקשתי שיפנו אלייך לפנות את הקרטונים מאחר ואנחנו נתקלים בלא מעט מקרים של השלכת אשפה במרחב הציבורי ולכן ראיתי לנכון לבקש מאחד הדיירים שיפנה אליך. הובהר לי שחברת צוקים היא שהנחתה אותך ואם פגעתי בך אני מתנצלת לא זו הייתה כוונתי" (להלן: "ההתנצלות").

התובעת השיבה לנתבעת:
"גרמת לנזק משמעותי מאד!
הכפשה פומבית כזאת לא תעבור לסדר היום בהתנצלות אישית!
לא אבחל בהליך משפטי לניקוי שמי הטוב!
הודעות כמו שכתבת בקבוצה לא כותבים ללא בירור מקדים!
נא לפרסם לאלתר הודעת התנצלות בפורומים שהכפשת את שמי!
ולצרף אותי קודם לכן לקבוצה".

למחרת, ביום 16.11.18 , בשעה 07:22 פרסה הנתבעת הודעה בקבוצת הוואטסאפ של המתחם בזו הלשון ( נספח ג' לכתב ההגנה):
"אתמול דיווחתי על הקרטונים שהושלכו סמוך לחניה של זבולות המר. הובא לידיעתי שמי שהשליך את האשפה שם היו חברת צוקים עם זאת תמוה בעיני שהקרטונים של זהבית נזרקו בזבולון המר ולא באבא אבן. אני מביעה בזאת את התנצלותי שהאשמתי את זהבית. שיהיה שבת שלום ושנמשיך לגור במשכנות האומה ושתהיה לנו אחריות בניקיון של האזור הציבורי כי זה ביתנו" (להלן: "ההבהרה וההתנצלות").

מכאן תובענת התובעת לחייב את הנתבעת בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות.
בקדם המשפט שהתקיים ביום 27.12.19 הוברר כי המחלוקת העובדתית שבין הצדדים נוגעת לשאלה האם התובעת היא זו שהוציאה את הקרטונים למדרכה, או שמא, כטענתה, היא הניחה את הקרטונים בחדר האשפה וחב' הניהול היא שהוציאה את הקרטונים למדרכה. להלן לשון ב"כ התובעת בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון: "לכן, אני מציע להגיע למוסכמה דיונית שלא התובעת היא זו שהשליכה את האשפה. לשאלת בית המשפט האם ככל שהנתבעת תסכים למוסכמה זו האם המחלוקת שנותרה היא משפטית אני משיב שאני נוטה להסכים שברגע שהמחלוקת תוסר מסדר היום התיק יהפוך ברובו למשפטי. ההסכמה צריכה להיות לגבי מי".
ב"כ הנתבעת סבר כי אף אם המסד העובדתי הינו כגרסתה של התובעת הרי שלא קמה לה עילת תביעתה. בנסיבות, הודיע ב"כ הנתבעת כי יגיש בקשה שבמסגרתה יעלה את טיעוניו שבכתב ההגנה לסילוק התובענה על הסף, תוך שהוא מסכים כי לצורכי הבקשה יניח בית המשפט כי העובדות שביסוד התובענה הינן כגרסתה של התובעת, דהיינו, כי הקרטונים הונחו על המדרכה על-ידי חב' הניהול לאחר שהתובעת הניחה אותם בחדר האשפה , וככל שבית המשפט לא ימצא לסלק את התובענה על הסף, תישמר לנתבעת הזכות לברר את המחלוקת העובדתית.
מכאן בקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף.
עיקר טענות הצדדים:
לטענת הנתבעת, פרסום הידיעה האינפורמטיבית של תצלום מטרד האשפה והקרטונים נעשה באמצעות שליחת מסרון בודד בקבוצת הוואטסאפ של המתחם , ותכליתה להעיד על מצב עניינים נתון לצורך סילוקו והסרתו של המכשול גרידא – מטרה שלשמה הוקמה הקבוצה. החלפת מסרונים שמטרתם להעלות סוגיות חשובות המשפיעות על חיי כל דיירי המתחם באפליקציית הוואטסאפ, היא דבר שנעשה בקבוצה זו על בסיס יומיומי על-ידי דיירי המתחם בפרט, ובכל רגע נתון בכל מקום שבו ניתן למצוא קבוצת וואטסאפ שמטרתה שיפור חיי הקהילה.
הנתבעת טענה כי הטלת אחריות נזיקית בנסיבות המקרה לא רק שהיא מנוגדת לחוק ולפסיקה, ולא רק שהיא פוגעת בחופש הביטוי, אלא גם עלולה לפגוע במוטיבציה ובאכפתיות של אלו אשר חיי הקהילה, הסדר והדאגה הם בראש מעייניהם.
מכל מקום, נטען על-ידי הנתבעת, כי הפרסום לא עולה לכדי לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). לטענת הנתבעת, הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי לפיו פרסום ייחשב כלשון הרע רק אם ייתפס ככזה על-ידי האדם הסביר.
לטענת הנתבעת, מקריאה אובייקטיבית של המסרון ברור, כי כל טענה כאילו הנתבעת הציגה את התובעת כעבריינית אינה מתיישבת עם תוכנו. כל שעניין את הנתבעת הוא פינוי הקרטונים, ומכיוון ששמה של התובעת ממילא היה כבר רשום על הקרטונים שהיו מונחים באמצע הרחוב, בלב המתחם הציבורי, נקראו תושבי המתחם לסייע באיתורה של התובעת על מנת שתפנה את הקרטונים.
בנוסף, נטען על-ידי הנתבעת כי היא לא הכירה כלל את התובעת, ולכן, כשם שנסיבות ייחודיות של כל מקרה ומקרה הן אלה שיכולות להעניק לביטוי מסוים משמעות פוגענית, כך גם ואולי אף מכוח קל וחומר, הנסיבות הייחודיות יכולות גם לשלול את אופיו הפוגעני של ביטוי שבאופן רגיל היה נתפס אולי כלשון הרע, אך בנסיבות העניין אין לראות בו ככזה.
לכך הוסיפה הנתבעת וטענה כי ממילא הפרסום הוא בגדר " זוטי דברים" אשר לא מוליד עוולה אזרחית, לאור סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 4 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") .
כמו כן, טענה הנתבעת, כי אין בפרסום כדי להוות עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), שהרי כל שעשתה הנתבעת הוא צילום הרחוב והמתחם הציבורי שכל אחד מתושבי העיר בכלל, ומתושבי המתחם בפרט, חשוף אליו, והעלאתו לקבוצה שלה שייכים דיירי המתחם בלבד, כאשר התובעת היא שבחרה להותיר את שמה על אותם קרטונים שהיו ברחוב. בנסיבות, נטען על-ידי הנתבעת כי יש לדחות את התביעה נגדה גם בהעדר יריבות.
מעבר לכך נטען על-ידי הנתבעת כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, וזאת לאור התנצלותה של הנתבעת בפני התובעת והודעת ההבהרה וההתנצלות שנשלחו על-ידי הנתבעת בקבוצת הוואטסאפ של המתחם . כן נטען כי מדובר בתביעת השתקה שנועדה להרתיע אחרים מלקחת על עצמם תפקיד ציבורי ולהרתיע מפני מטרדים ברשות הרבים.
התובעת טענה כי במסגרת הפרסום ייחסה לה הנתבעת ביצועה של עבירה פלילית לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984. מעבר לכך, שייחוסה של עבירה פלילית לתובעת מהווה לשון הרע, הרי שגם הצגת אדם בפרהסיה ככזה אשר מזלזל בזולתו, מזהם את הסביבה, חסר תרבות וברברי, גם היא – כשלעצמה – מהווה לשון הרע.
לטענת התובעת, הלכה פסוקה היא שלכוונת המפרסם אין כל רלוונטיות, שכן, את הפרסום יש לבחון באופן אובייקטיבי כפי שזה יתפרש על-ידי הנמען הסביר, ולא בהתאם לכוונתו הסובייקטיבית של הנתבע. לפיכך, די בכך שהפרסום עלול להשפיל את התובעת, לעשותה מטרה לשנאה, לבזותה בשל המעשים וההתנהגות שייחסה לה הנתבעת ועוד, על מנת שיתקיים בענייננו יסוד הלשון הרע.
לכך הוסיפה התובעת וטענה כי לנתבעת אין כל הגנה מפני הלשון הרע שביצעה, משום שהפרסום היה כוזב והגנת תום הלב אינה עומדת לה, מאחר והנתבעת בחרה להכפיש את התובעת מבלי לטרוח לברר עמה פשר העניין.
התובעת טענה כי כל הנטען ביחס לעילת התביעה בגין לשון הרע יפה גם לעילת התביעה שעניינה בפגיעה בפרטיות, שעיקרה הן בכך שהנתבעת העתיקה תוכן של כתב שלא נועד לפרסום ואף השתמשה בתוכנו מבלי שטרחה לקבל רשות מאת התובעת, הן בכך שמסרה לאחרים את ידיעתה על ענייניה הפרטיים של התובעת שלא למטרה שלשמה נמסרו והן משום שפרסמה עניין הנוגע לצנעת חייה האישיים של התובעת.
לטענת התובעת, גם בעילת הפגיעה בפרטיות אין לנתבעת כל טענת הגנה. התובעת כפרה בטענה כי הפקירה את פרטיה במרחב הציבורי, הן משום שהשליכה את הקרטונים בחדר האשפה והן מפני שאף אם התובעת היתה מפקירה את פרטיה, עדיין אין בכך כדי להעניק לנתבעת כל זכות, רשות או היתר לפגוע בעצמה בפרטיות התובעת ללא הסכמתה.
משכך, טענה התובעת כי אין כל יסוד לטענת הנתבעת להעדר יריבות, שהרי, הנתבעת היא זו שפרסמה את פרטי התובעת לכלל הדיירים במתחם.
בנוסף, נטען על-ידי התובעת כי גם דין הטענות לפיהן התובענה היא קנטרנית וטורדנית להידחות, באשר מדובר בתביעה העוסקת בזכויות אדם מן הרמות שבמעלה, הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות. לטענת התובעת, טענת הנתבעת להיות התביעה קנטרנית וטורדנית מעידה כאלף עדים על כך שהתנצלותה נעשתה מהפה ולחוץ וכי היא מחזיקה בעמדתה כי היא פעלה כראוי וכדין.
באשר לטענה כי התובענה הינה תביעת השתקה נטען על-ידי התובעת כי עילה זו אינה מנויה בסעיפים 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. מכל מקום, טענה התובעת, כי התביעה אינה תביעת השתקה אלא תביעה שמטרתה להיפרע פיצויים מהנתבעת בגין העוולות שביצעה, בהיות הנתבעת בריונית רשת אשר בחרה לרוץ ולפרסם את הפרסום טרם ביררה את הפרטים עם התובעת.
דיון:
הלכה פסוקה היא כי "...השימוש בסעד הסילוק על הסף ייעשה בזהירות רבה ורק במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי אף לו יתנהלו הליכי המשפט במלואם, ובהנחה כי תוכחנה העובדות המפורטות בכתב התביעה, לא יהיה בתביעה הנדונה כדי לספק לתובע את הסעד אותו הוא מבקש (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה [פורסם בנבו] (11.6.2009)) " (ר' רעא 5337/17 דוד כץ נ' יעקב כץ, (31.7.17), פיסקה 12).
כמו כן נקבע כי:
"התכלית העומדת מאחורי סמכותו של בית המשפט למחוק תביעה על הסף הינה ייעול ההליך השיפוטי. הליך המחיקה על הסף נועד לאפשר לנתבע "לעשות קפנדריה" כאשר בעטיה של טענה משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת [ראו: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא(3) 1336, 1341 (1957); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 478 (2000); רע"א 4348/03 קופת חולים מכבי נ' חכם (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.4.04); רע"א 1120/06 לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבנין ופתוח בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.4.07), פסקה 11 ] (עא 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה, (11.6.09) (להלן: "עירית הרצליה") , פיסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).

במקרה שלפנינו, אף שהבקשה הוכתרה כבקשה לסילוק על הסף, אין מדובר בבקשה לסילוק על הסף במובנה הרגיל. כאמור, בקדם המשפט הוברר כי המחלוקת היחידה שבין הצדדים הינה בשאלה מי הניח את הקרטונים על המדרכה (האם התובעת או חברת הניהול). הנתבעת הסכימה כי בשלב ראשון בית המשפט ידון בתובענה תחת ההנחה כי במחלוקת העובדתית היחידה שבין הצדדים הדברים הם כגרסתה של התובעת. מאחר שזו המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים, הרי שלמעשה מדובר בדיון בתובענה גופה על יסוד טיעוניהם המשפטיים של שני הצדדים. ואכן, מאחר ומדובר במחלוקת משפטית גרידא, אף לא אחד מן הצדדים מצא לצרף תצהירים לכתבי טענותיו. מכל מקום, אף באספקלריה של בקשה לסילוק על הסף, המקרה הנדון מקיים את התכלית עליה עמד בית המשפט בפרשת עירית הרצליה דלעיל.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
בהקשר זה נקבע כי:
"המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, כפי שנקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. עמד על כך השופט ד לוין ב ע"א 466/83 [1], בעמ 740, בכותבו:
"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...".
יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהייתה בפועל לכתבה. ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו" ( עא 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, (20.12.92), פיסקה 4)

ר' לעניין זה גם עא 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת, (2.3.11), פיסקה 39, שם נקבע כי:
"כאמור, בבוא בית-המשפט לבחון פרשנות של פרסום, עליו נטען כי הוא מוציא דיבה, עליו לעשות כן מבעד לעיניו של האדם הסביר, כאשר "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים..." (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337 (1989))".

כן נקבע כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת להקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע, וכלשון בית המשפט:
"הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (פרשת הוצאת עתון "הארץ" בע"מ הנ"ל [1], בעמ' 300, 302; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ (להלן – פרשת פלוס [3]), פסק-דינו של השופט מ' חשין, בעמ' 876-874). לפיכך הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום (ראו פרשת פלוס הנ"ל [3]). זאת ועוד, יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו אותם או קראו אותם. ודוק, אף שבדרך-כלל פרשנות הקטע הנטען להיות לשון הרע תיעשה על רקע שאר חלקיו של הפרסום, הרי עילת התובע תישאר מוגבלת לאותם קטעים בפרסום שבגינם בחר לתבוע בגין לשון הרע, אלא אם תבע בגין הפרסום כולו (ראו: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ (להלן – ד"נ חברת החשמל לישראל בע"מ [4]), בעמ' 354; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי [5],
בעמ' 11) (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, (10.1.02), פיסקה 6).

מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מקריאה אובייקטיבית של המסרון ברור שלא היה בו משום הצגת התובעת כעבריינית וכי לא ניתן בשום דרך לראות את המסרון ככזה העלול להשפיל, לבזות או לפגוע. מטרתו של המסרון היתה אחת והיא איתור התובעת, אשר באותה העת לא היתה חברה בקבוצת הוואטסאפ של המתחם, וזאת על-מנת שתפנה את הקרטונים. המסרון הינו אינפורמטיבי לחלוטין, ללא ייחוס תכונות כאלה ואחרות לתובעת. להיפך – מן המסרון ניתן דווקא להבין שהנתבעת אינה סבורה כי התובעת עבריינית, אלא כי הנתבעת מניחה שהתובעת תענה לפנייה שתיערך אליה לבוא ולפנות את הקרטונים.
ויובהר – אין מחלוקת כי אותה העת התובעת והנתבעת לא הכירו (ר' לעניין זה המסרון ששלחה התובעת ביום 15.11.18 במענה לפנייה אליה "לא יודעת מי הכותב..."; נספח ב' לכתב התביעה). מכאן שברור שהנתבעת לא יכלה לפנות ישירות לתובעת, אלא דרך קבוצת הוואטסאפ של המתחם בניסיון לאתר את פרטי ההתקשרות עם התובעת על-מנת שתפנה את הקרטונים. למעלה מכך, כטענת הנתבעת, בבחינה האובייקטיבית של המסרון יש משקל גם לכך שהצדדים לא הכירו, וגם בכך, ובנוסף לנסיבות שבהן נשלח המסרון ותוכנו כאמור לעיל , יש כדי לשלול את אופיו הפוגעני וכלשון בית המשפט: "...דווקא בהשמעת הדברים בפני מי שמכיר היטב את המשיב יש משום לפגוע, ובוודאי שיש פוטנציאל פגיעה..." (עפ ( חי') 2321/07 אשר ברעם נ' משה הורוביץ, (12.7.07), פיסקה 26). היפוכם של דברים יפה ביחס להעדר פוטנציאל הפגיעה.
לפסיקה אליה הפנתה התובעת ( תא ( ת"א) 24315-12-16 משה גרשוני נ' רוני רוזנבלום, (7.12.19) אין רלוונטיות לענייננו. במקרה האחרון דובר במי שנטען לגביו כי הפיץ שמועה כי בבית העסק של התובע " יש עכברים", צעק לעוברים ושבים וגם לפקח עירייה כי מדובר בעסק שמתנהל ללא רישיון " אל תקנה פה, אין להם רישיון". אותם הדברים, על פי מה שנטען שם על-ידי התובע, בוצעו תוך הטרדת העובדים בעסק ואיומים, ביניהם: "בסוף תקבל אחד בראש" וכן " היה פה אריה, חבל שלא הבאתי אותו אליך" ועוד ( ר' תיאור תמצית טענות התובע שם, בפיסקה 4.1.1 לפסק הדין).
מסקנת בית המשפט שם בפיסקה 5.1.2 כי "...בעניינינו, אין כל ספק כי בעיני האדם הסביר הנחשף לפרסומי הנתבע אודות התובע, לפיהם התובע מנהל את עסקו ללא רישיון ובעסקו לממכר מזון מתהלכים עכברים, מצטייר התובע כבעל עסק שאינו מנהל את עסקו ע"פ דין וכבעל עסק שאינו שומר על תנאי היגיינה מינימאליים ובסיסיים. אין ספק כי התבטאויות הנתבע מהווים לשון הרע כלפי התובע. ואין כל ספק כי הפרסומים נועדו להכפיש את שמו של התובע בעיני הציבור...", אינה דומה כלל לנסיבות המקרה שלפנינו, ולוּ מפני כך שדובר שם בפרסום שנועד להכפיש ברבים ושנלוו אליו הטרדות ואיומים. אין כן במקרה שלפנינו, כאמור.
לכך יש להוסיף, כי כשעתיים וחצי לאחר משלוח המסרון הנתבעת שלחה לתובעת התנצלות שהובאה לעיל , ופחות מ- 24 שעות לאחר משלוח המסרון, הנתבעת שלחה בקבוצת הוואטסאפ של המתחם את הודעת ההבהרה וההתנצלות שגם היא הובאה לעיל .
התובעת פעלה שלא בתום לב עת צירפה לכתב התביעה התכתבויות חלקיות, כאשר בחרה שלא לצרף את מסרון ההתנצלות ששלחה אליה הנתבעת. התובעת הגדילה לעשות וטענה בפיסקה 13 לכתב התביעה כי הנתבעת לא התנצלה ו"...ביכרה תחת זאת להתווכח עם התובעת, בטענה סתמית כי " יש לה צילומים של כל האריזות"".
אף שבכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת לא דיברה אמת בנקודה זו ואף חזרה על טענה זו בבקשתה לסילוק על הסף, לא נמצאה בתגובת התובעת התייחסות לטענה זו למעט הטענה שהועלתה בפיסקה 36 לתגובה שלפיה "...ניסיונה של הנתבעת לשוות לפגיעות שפגעה בתובעת אצטלה של טורדנות וקנטרנות, מעיד כאלף עדים על כך ש"התנצלותה" (שממילא כלל אינה מהווה התנצלות – כפי שיוכח בשלב ההוכחות) נעשתה מהפה ולחוץ...".
סוף דבר, לא מצאתי כי המסרון עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
למעלה מן הצורך אציין כי אף לוּ הייתי סבורה כי מדובר בלשון הרע, או באבק לשון הרע, ולא היא, הרי שלכל היותר, מדובר היה בזוטי דברים לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין החלה גם על עוולות אזרחיות לפי חוק איסור לשון הרע וזאת לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע ( ר' בעניין זה תא ( י-ם) 6898/03 יורם וינוגרד נ' עמיר אברהמי, (15.12.03) (להלן: "וינוגרד") , פיסקה 13).
מכאן לטענת התובעת כי בפרסום התמונה של המדבקה שהיתה מודבקת על אחד הקרטונים, הכוללת את פרטי התובעת, יש משום פגיעה בפרטיות.
סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי:
"לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

בעא 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה, (27.7.94) (להלן: "ונטורה"), דן בית המשפט בשאלת ההסכמה לפרסום, המאיינת את האיסור על הפגיעה בפרטיות, ושם ציין בית המשפט כדוגמה כי:
"א) כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק" (פרשת ונטורה, פיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט בך) .

מעת שהתובעת השליכה את הקרטונים לחדר האשפה ולא מחקה את פרטיה המופיעים עליהם טרם השלכתם, היא הסכימה, ולוּ בשתיקה, לפרסום הפרטים, לכל הפחות, בפני דיירי המתחם. אין מחלוקת עובדתית כי הנתבעת פרסמה את התמונה רק בקבוצת הוואטסאפ של דיירי המתחם.
בעא 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי, (23.1.13) (להלן: "גוטסמן") נקבע כי:
"...הזכות לפרטיות אינה נפרשת על מידע שכבר היה מצוי בחזקתו של הציבור, ולפיכך, כאשר מידע מסוים נמצא ממילא במרחב הציבורי – יש מקום לדעה שלפיה הזכות לפרטיות כלל אינה נפגעת..." (פרשת גוטסמן, פיסקה 16).

מכאן, שבכל מקרה, אף אם נלך לגישתה של התובעת כי אין לראות ב השלכת הקרטונים על-ידה כשעליהם המדבקה עם פרטיה בחדר האשפה הסכמה מצדה לפרסום , הרי שמעת שהתובעת השליכה לחדר האשפה את הקרטונים ועליהם המדבקה עם פרטיה, הרי שפרטים אלה ממילא היו כבר מצויים בחזקתו של הציבור, ולמצער – בחזקתם של דיירי המתחם, ולכן הזכות לפרטיות אינה נפרשת עליהם, לכל הפחות, ככל שהדבר נוגע לדיירי המתחם ( ר' לעניין זה גם תא (י-ם) 7236/05 מרדכי לוין נ' אבני רביד, (15.5.06), פיסקה 14).
בנסיבות שבהן התובעת השליכה את הקרטונים לחדר האשפה עם המדבקה שעליה פרטיה, הרי שלמעשה היא הותירה את פרטיה ברשות הרבים, ולמצער – ברשות דיירי המתחם , ולכן אף אם הייתי סבורה שיש בפרסום כדי לפגוע בפרטיות, ולא היא, הרי שמדובר היה בפגיעה בפרטיות שאין בה ממש ושאינה מקנה זכות תביעה אזרחית, לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות.
כבר נפסק כי על המבקש שההגנות יחולו עליו, להראות שפעל בתום לב. הפסיקה פירשה את תום הלב הנדרש כתום לב סובייקטיבי ולכן, על מבקש ההגנה להוכיח כי פעל מתוך אמונה כי הפגיעה היא במסגרת ההגנות הקבועות בחוק ( בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (14.5.06), פסקה 24 לפסק דינו של הנשיא ברק).
בנסיבות שבהן אין חולק כי מטרתה של הנתבעת היתה לאתר את פרטי ההתקשרות עם התובעת על-מנת שתפנה את הקרטונים, היה גם מקום לומר כי חלה על הפרסום ההגנה שבסעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, מאחר והנתבעת פעלה מתוך אמונה שהמעשה הינו בבחינת חובה מוסרית או חברתית.
מכל מקום, מאחר ולא קמה לתובעת עילת תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, לא מצאתי לדון בשאלה זו כמו גם בטענת הנתבעת להעדר יריבות.
סיכום:
מן הנימוקים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי יש במסרון ששלחה הנתבעת בקבוצת הוואטסאפ של המתחם, שכל מטרתו היתה לאתר את פרטי ההתקשרות עם התובעת על-מנת שזו תפנה את הקרטונים, משום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
כמו כן, לא מצאתי כי יש ב משלוח תמונת המדבקה עם פרטי התובעת, שהיתה מודבקת על אחד הקרטונים שהושלכו על-ידי התובעת בחדר האשפה, בקבוצת הוואטסאפ של המתחם כדי להוות פגיעה בפרטיות, לאחר שהתובעת היא שהותירה את אותם הפרטים ברשות הרבים, ולמצער – ברשות דיירי המתחם . כאמור, אין מחלוקת כי התמונה עם פרטי התובעת פורסמה על-ידי הנתבעת באותו הפורום בו הותירה אותה התובעת (דיירי המתחם).
בנסיבות, לא מצאתי לדון בטענות הנתבעת כי התביעה קנטרנית, טורדנית וכי מדובר בתביעת השתקה. יחד עם זאת, נראה כי דבריו של כב' השופט נעם סולברג בפרשת וינוגרד, פיסקה 13, יפים גם למקרה שלפנינו, ואלה הם:
"בהקשר אחר אמרתי, כי "לא כל פגיעה חד-פעמית בעידנא דריתחא, צריכה להוליד התדיינות משפטית. יש וניתן למחול ולסלוח; יש ורצוי להבליג; יש ועמידה עיקשת על תביעה אינה אלא קנטרנות לשמה" [ת.א. (י-ם) 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ ואח', דינים-שלום, כרך יט, 563; כיוצא בדברים הללו אמרתי גם בת.א. (י-ם) 6264/01 יורם וינוגרד, עו"ד נ' אליהו פיליפוביץ, דינים-שלום, כרך יט, 668]".ב

לאור הבהרת ב"כ הנתבעת בדבר נסיבות אי תשלום האגרה בסך 35 ₪ בגין הגשת הבקשה לסילוק על הסף והרשאתו למזכירות בית המשפט לגבות את האגרה מחשבונו, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות בשל אי תשלום האגרה.
סוף דבר, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת והתובענה נדחית בהעדר עילה.
התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
המזכירות תחייב את חשבונו של ב"כ הנתבעת באגרת פתיחת הבקשה בסך 35 ₪ (ר' סעיף 3 לתשובה) .

זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, ח' תמוז תש"פ, 30 יוני 2020, בהעדר הצדדים.