הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 21354-09-17

לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא

התובע

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד אהרן בארי

נגד

הנתבעים

  1. ייצור ופיתוח מעוז חיים אגוד שיתופית חקלאית בע"מ
  2. ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אבי תירוש

פסק דין

עניינו של הליך זה נזק גוף שנגרם לתובע עקב תאונה במסגרת עבודתו כרפתן ברפת, ביום 9.12.2016.

הנתבעת 1 היא אגודה שיתופית של קיבוץ מעוז חיים ומעסיקתו של התובע במועד התאונה (להלן: "הנתבעת") והנתבעת 2 היא המבטחת שלה.

התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.

הצדדים חלוקים ביניהם, הן בשאלת החבות הן בשאלת אומדן הנזק.

עיקר טענות הצדדים

התובע, יליד שנת 1993, טוען בתביעתו בין השאר, כי במועד התאונה, הוא היה חייל משוחרר וביצע אצל הנתבעת עבודה מועדפת ברפת. ביום התאונה (יום שישי), בשעות הצהריים, לאחר שהכניס קבוצת פרות למכון החליבה (להלן: "המכון"), ירד במדרגות שיורדות מהמשטח העליון בפתח המכון (להלן: "המדרגות"), אל תוכו (הוצגו תמונות ביום 5.4.2021). המגפיים שלרגלי התובע החליקו על צואת הפרות שהייתה על-גבי המשטח, ורגלו השמאלית נחתה תוך סיבוב היישר לתוך פתח/חור שהיה באחת מבין שלוש מדרגות המוליכות למכון. הרגל של התובע ירדה עד הרצפה ונתקעה בין המדרגות לצינור שהיה מתחתן, וגופו נזרק קדימה (להלן: "התאונה").

עקב התאונה, חש התובע כאב חד. בהמשך, הוא הצליח לחלץ את עצמו ולהגיע להתאוששות קצרה בחדר העובדים, אך המשיך לעבוד באותו יום. ביום למחרת (יום שבת) הוא חזר לעבוד כאשר הוא צולע וסובל מכאבים. ביום ראשון (11.12.2016) פנה התובע למיון במרכז הרפואי העמק. הוא שוחרר לביתו עם המלצות לחבישה למשך חמישה ימים, שימוש במשככי כאבים והיעזרות בקביים או הליכון. ואולם, מאז התאונה הוא שב לבדיקות רפואיות חוזרות, והוא סובל מכאבים בברך שמאל שמלווים בהגבלת תנועות. הכאבים קיימים גם במנוחה ומקשים עליו בשִנתו. הכאבים מתגברים בישיבה, בעמידה, בהליכה, במאמץ גופני ונשיאת משקל ומקשים עליו בביצוע פעולות יומיומיות. התובע טוען גם, כי פגיעתו הרפואית שיבשה את המסלול התעסוקתי שלו וגרמה לעיכוב משמעותי בהתקדמות שלו מבחינה תעסוקתית.

הוא גורס שהנתבעת כמעבידה לא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה, בין השאר, היא התרשלה בכך שהותירה מדרגה ללא פתח וגם לא סיפקה לו נעליים נוגדות החלקה. מכאן, הוא עותר לחייב את הנתבעות לפצות אותו בגין נזקיו הממוניים והלא-ממוניים.

עיקר טענות הנתבעות

הנתבעות כופרות בנטען על-ידי התובע וגורסות, כי גרסתו לעניין נסיבות התאונה לא הוכחה. מדובר בעדות יחידה שאינה נתמכת בראיות נוספות. התובע לא הודיע לאף אחד מהממונים עליו דבר התאונה סמוך לאחר התרחשותה כדבריו. בנוסף, הוא המשיך לעבוד וסיים את המשמרת באותו יום ואף בא למשמרת נוספת למחרת. רק יומיים לאחר התאונה, הוא הודיע למעסיקו על מה שאירע. בכל אופן, על-יסוד התמונות הצבעוניות שהוצגו, אין זה הגיוני שרגלו של התובע נכנסה אל תוך פתח המדרגה, וממילא מדובר במדרגות נוגדות החלקה (הן ממוגנות באמצעות בליטות).

התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ונמנע מלזמן עדים רלבנטיים, כגון עובדים שעבדו עמו ביום התאונה או סמוך לאחר מכן ואשר סיפר להם דבר התרחשותה. בין השאר, לא הוא לא זימן גם את בת-זוגו שגם היא עבדה ברפת, אך למחרת התאונה. לא זו בלבד, במהלך עדותו במשפט, ניסה התובע להאדיר את ממדי פגיעתו, לא דייק בתיאורים ומכאן שיש להטיל ספקות במהימנות גרסתו.

הנתבעות גורסות שהנתבעת פעלה בנסיבות העניין כמעביד סביר. לדידן, לא נפל פגם במדרגות המכון שהיו נוגדות החלקה, והחריצים שבהן נועדו למנוע הצטברות לכלוכים. לתובע סופקו נעלי עבודה (מגפיים) שמשמשים רפתנים וחלבנים באופן תדיר, ואשר נועדו בין היתר למנוע החלקה. מכאן, אם וככל שאירעה התאונה, הרי היא נגרמה ברשלנותו הבלעדית של התובע, חוסר הזהירות שלו ופזיזותו שהתבטאו בחוסר תשומת לב למדרך רגלו. התובע מכיר היטב את הרפת ואת המכון ומודע גם כן לסכנת ההחלקה. הנתבעות אפוא, חולקות על הטלת כל אחריות עליהן וגם חולקות על אומדן הנזק הנטען.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית שלו ותצהיר של עד מטעמו, מר ע' צובירי (להלן: "עד התובע"). מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדות ראשית של מר י' וישנו – מנהל הרפת (להלן: "עד הנתבעות") וכן הוזמנו תעודות עובד ציבור מאת המל"ל.

זה המקום לציין, כי כאמור, התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה ולתובע נקבעה תחילה נכות בשיעור 5%. לאחר מכן, עקב השגה של התובע, נכותו הרפואית הועמדה על שיעור 25%, בתחולה מיום 1.12.2017, תוך החלת תקנה 15 בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ובסך-הכל 42%. בהמשך, במהלך ניהול הליך משפטי זה ולאחר שניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (כפי שיפורט להלן), עקב פניית התובע למל"ל לדיון מחדש (ש' 21-20, ע' 33), החליטה ועדה רפואית במל"ל כי שיעור נכותו הרפואית יופחת ל-10% ללא החלת תקנה 15, ושם צוין: "לדעת הפוסק התובע מסוגל לחזור לכל עבודה" (ראו צרופות תע"צ מיום 2.11.2020 שהוגשו ביום 26.11.2020).

הנכות הרפואית

לתמיכה בטענותיו הרפואיות צירף התובע שתי חוות דעת רפואיות (של פרופ' ג' מן), מיום 25.2.2018 ומיום 5.10.2018. מומחה התובע העריך את נכותו הרפואית עקב התאונה בשיעור 25% לפי סעיף 48(2) בתקנות המל"ל. הנתבעות מצדן, הגישו חוות דעת רפואית נגדית (של ד"ר ג' ביאליק), מיום 10.12.2018, לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

נוכח הפער המשמעותי בין ההערכות הרפואיות של מומחי הצדדים, מינה בית המשפט ביום 25.1.2019 מומחה רפואי מטעמו (פרופ' ר' מושיוב). המומחה בדק את התובע ביום 17.3.2019 ונתן את חוות דעתו ביום 14.7.2019.

לפי חוות הדעת, התלונן התובע לפני המומחה בגין כאבים בברך שמאל המלווים בהגבלת תנועה; הכאבים קיימים במנוחה ומקשים בשינה; הכאבים מתגברים בישיבה, בעמידה, בהליכה, במאמץ גופני ובנשיאת משקל. בבדיקתו על-ידי המומחה, מצא האחרון אצל התובע, דלדול שרירים ברגל שמאל ורגישות פטלו-פמורלית ומבחן שחיקה חיובי. במיפוי עצמות, נמצאה עדות לנזק חבלתי לרקמות הרכות.

המומחה מטעם בית המשפט העריך, כי נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה היא בשיעור 10% בשל מכלול ממצאים קליניים, כל זאת לפי סעיף 35(1)(ב) בתקנות המל"ל. עוד מצא המומחה כי התובע סבל מאי-כושר מלא מיום התאונה ועד יום 19.8.2017 (ראו בהקשר זה מכתבו של המומחה מיום 8.9.2019 בתשובה על שאלות הבהרה).

אף אחד מהצדדים לא עתר לחקור את המומחה על חוות דעתו הרפואית. לפיכך, בהעדר כל תשתית רפואית שמצדיקה סטייה מהערכתו המקצועית, נקבע בזאת כי נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה הנטענת, היא בשיעור 10% ברגל שמאל. סעיף 35(1)(ב) המוזכר עניינו: "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות".

יוזכר שוב כאמור, כי גם המל"ל, ולאחר שבדק את התובע, החליט ביום 12.10.2020 שיש להפחית את שיעור הנכות ולהעמידה על 10% ללא החלת תקנה 15, זאת במקום הנכות בשיעור 25% עם הפעלת תקנה 15 (42%). כאשר נשאל התובע אם הוא מתכוון לערער על החלטה זו של המל"ל, הוא השיב בשלילה (ש' 14-13, ע' 36).

דיון והכרעה – נסיבות התאונה ואחריות המעביד

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את עדות התובע מזה ועדות עד הנתבעות מזה, מצאתי ליתן אמון בעדות התובע לעניין נסיבות התאונה ואחריות הנתבעת, כפי שינומק להלן.

בסעיפים 4 ו-5 בתצהירו מיום 4.6.2020, תוך שהוא מפנה לתמונות של המדרגות מתאר התובע את התאונה בזו הלשון:

"התאונה אירעה בסביבות השעה 13:00 בצהריים, ביום שישי אחרי שהכנסתי קבוצת פרות למכון החליבה. ירדתי במדרגות מחצר ההמתנה של הפרות לתוך מכון החליבה....
חצר ההמתנה הינו איזור מלוכלך בגללי פרות. עפ"י המקובל מנקים אזור זה רק בסיום החליבה (יש שלוש חליבות ביממה). הייתי נעול במגפי עבודה רגילות שסופקו לי ע"י הרפת. לרוע מזלי, מאחר שהמשטח העליון שצמוד למדרגות היה מלוכלך (כבדרך כלל), רגלי השמאלית החליקה עליו ונחתה תוך סיבוב היישר לתוך חור שהיה במדרגה העליונה, כשהרגל "שוקעת" עד הברך עד לרצפה ונתקעת שם בין המדרגות לצינור שהיה מתחתיהן וגופי נזרק לפנים – מה שגרם להיתלות שלי על פיקת הברך"
(ההדגשה אינה במקור)

גם בעדותו לפניי הוא הסביר כי החליק וכי אז כף רגלו נכנסה לפתח המדרגה (ע' 85-83), ולדבריו: "כשנכנסה לי הרגל היה שם צינור, הרגל שלי נתפסה בין הצינור לרצפה, הכף רגל, המדרגה ישבה לי על הברך, כאילו פה, וכל הגוף שלי עף קדימה, זו הייתה הנפילה" (ש' 22-20, ע' 85; ראו גם: ע' 71, 74, 85-83).

נכון, גרסת התובע ביחס לעצם התרחשות התאונה ונסיבותיה היא בבחינת עדות יחידה. ואולם, גרסתו ועדותו לפניי בהקשר זה הותירה רושם אמין וקיימים לה גם חיזוקים.

ראשית – כפי שעולה מהטופס שכותרתו בקשה למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה, אשר הגיש התובע למל"ל, נרשם שם בחתימת ממונה הבטיחות אצל הנתבעת, כי מקום התאונה הוא ברפת, "בעת חליבה, כשירד במדרגות למכון החליבה". עוד צוינו שם תאריך התאונה (9.12.2016) ושעתה (13:00). שעה שהמעביד חתום על טופס רשמי שמגיש העובד למל"ל לצורך הכרה בתאונת עבודה, חזקה שהוא מודע לתוכנו ולעצם קרות התאונה. הנתבעות לא הגישו תצהיר עדות ראשית של אותו ממונה בטיחות החתום על המסמך ולא זימנו אותו לעדות. התמיהה מתחדדת בסוגיה זו לנוכח מה שעלה מעדות עד הנתבעות לפיו הממונה על הבטיחות אף חקר את נושא התאונה (ע' 94-93). מכאן, אין בידי לקבל את הכחשת הנתבעות לקרות התאונה בנסיבותיה, וממילא נטל השכנוע שעבר לשכמן לנוכח תשובת העד, לא הור ָם.

שנית – התובע לא נזקק לטיפול רפואי מידי. ואולם, העיד בתצהירו כי סבל מכאבים אותו יום וגם ביום למחרת אף שהוא שב לעבודה בצליעה. לגרסתו בתצהירו (סעיף 7), מנהלו בשם "יריב" (עד הנתבעות), הפנה אותו לבדיקה. עד הנתבעות בתצהירו מיום 30.6.2020 לא התייחס לטענה עובדתית ספציפית זו (מי הפנה את התובע לבדיקה), אך כּן תיאר (סעיף 4 בתצהיר), כי נודע לו על התאונה "רק יומיים" לאחר התרחשותה "לכאורה", מאחר וביום האירוע התובע המשיך לעבוד ולמחרת הגיע "כרגיל" לחליבה. לגרסת העד בתצהירו, "רק ביום ראשון הלך למרפאה". בעדותו לפניי, אישר העד כי ביום ראשון (יומיים לאחר התאונה) הפנה אותו לבדיקה רפואית (ש' 13, ע' 92). אכן, לפי התיעוד הרפואי מיום 11.12.2016 (יומיים לאחר התאונה) נרשם "החליק בעבודה ברפת מעוז חיים, עיוות קרסול וברך שמאל בתאריך 9.12.2016 בצהרים. כאבים בהליכה". בבדיקה, צוינו כאבים וגם נפיחות של הברך. תוכן הרישום הרפואי האמור וסמיכותו לאירוע, יש בו לחזק את גרסת התובע הן לעניין עצם התרחשות התאונה הן ביחס למנגנון הפגיעה.

שלישית – בשונה מתיאור מכאוביו ונזקיו, לא התרשמתי כי התובע מנסה להפריז דווקא בפרטים ביחס לתיאור נסיבות האירוע. הוא תיאר החלקה וכך גם כניסת רגלו אל תוך הפתח שבמדרגה. להתרשמותי, לו חפץ התובע בהצגת גרסה חוטאת לאמת אך פשוטה יותר ממה שהציג, סביר שהוא היה מסתפק בגרסה לפיה הוא החליק, ותו לא. הרי די היה בעצם ההחלקה כדי לעורר את שאלת חבות המעביד. ואולם, התובע הציג את הגרסה המפורטת, כאשר לדידו ההחלקה אינה נובעת מהפתח המסוכן שבמדרגה, אלא רגלו נחתה בתוך הפתח עקב ההחלקה. תיאורו הגיוני וסביר, וממילא לא נסתר כדבעי על-ידי הנתבעות, בין בחקירתו הנגדית ובין באמצעות תיעוד של התאונה. לעניין אחרון זה, לא היה ברור מעדות עד הנתבעות אם היו מצלמות שתיעדו את האירוע, שכן תחילה היה מסופק אם היו מצלמות אבטחה בזירה הרלבנטית (ע' 94) אך בהמשך הסתייג שמא כן היו אך לא עבדו (ע' 95). מצופה היה כי הנתבעת תברר סוגיה זו בזמן אמת ותשמור תיעוד ככל שקיים. התובע פנה למל"ל, באישור המעביד, כחודשיים לאחר התאונה (ביום 2.2.2017), וממילא התביעה שבהליך זה הוגשה לבית המשפט רק תשעה חודשים לאחר התאונה.

מכאן, מקובלת עליי גרסת התובע לפיה עת החליק נחתה רגלו עד הברך בתוך הפתח שהיה במדרגה השנייה. גרסת התובע לפיה לא סופקו לו מגפיים או נעליים נוגדי החלקה, אין בידי לקבל מאחר ובהקשר זה, לא הונחה על-ידו תשתית ראייתית משכנעת שעה שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו (כך למשל: היה צריך להוכיח אילו מגפיים סופקו לו ומדוע אינן מתאימות לכאורה, וכו'), וממילא הוא לא סתר את גרסת עד הנתבעות בתצהירו (סעיף 10) לפיה "התובע עבר את כל ההדרכות הנדרשות בזמן הכשרתו לעבודה ברפת".

אשר לקיומו של פתח במדרגה – כפי שעולה מהתמונות שצורפו לתביעה והעתקן הצבעוני הוגש ביום 5.4.2021 (הוצגו גם באמצעות טלפון נייד בדיון, ניתן להבחין כי במדרגה השנייה למכון, קיים פתח. הנתבעות ניסו להסביר כי מדובר בחריץ שנועד למניעת הצטברות לכלוכים ואין זה הגיוני שכף רגל תחדור אליו. יש היגיון בטענת הנתבעות לעניין ייעוד הפתח. ואולם, תוך בחינת התמונה בעין בלתי מזויינת, ניתן להתרשם כי מדובר בפתח רחב שמאפשר חדירת כף רגל, לא כל שכן שעה שהחדירה מתרחשת תוך אירוע החלקה כפי שתיאר התובע, עם כל כובד משקלו. אין מדובר בחריץ קטן או צר אלא פתח אשר מאפשר קרות מנגנון הפגיעה שאירע.

מדובר בפתח שיוצר סיכון לכל משתמש במדרגות, והדברים יפים שבעתיים עת הוא מכוסה בצואה או לכלוכים של פרות ברפת, אז הוא הופך להיות נסתר ומסוכנותו עולה. מדובר במפגע. התובע הראה כי פתח זה נסגר על-ידי הנתבעת ברשת (הוצגה תמונה). העד מטעם הנתבעות אישר זאת אך ציין גם כי פתרון זה לא נמצא יעיל (ע' 96-94).

אין להכביר מילים ביחס לחובתו של המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה לעובדיו, וככל שהעבודה מטבעה כוללת סיכונים ולבטח סיכונים מוגברים, אזי שומה עליו לצייד את עובדיו באמצעי הבטיחות הנדרשים, הכל בהתאם לדיני ונהלי הבטיחות בעבודה. במקרה לפנינו, הפתח שבמדרגה, אשר נועד למנוע הצטברות לכלוכים או צואה של פרות על המדרגות, מהווה מפגע. מדובר במשטח פעור. גודלו של הפתח אִפשר כניסת כף רגל וחדירת כל הברך אל תוך מתקן המדרגות. מסוכנות המדרגה במתכונתה זו מתחדדת יותר שעה שמדובר במשטח אשר במהלך העבודה הרגיל מתלכלך ומתְכּסה בלכלוכים בהינתן טיב המלאכה שמתבצעת שם. הא-ראיה, כפי שמסתבר מעדות עד הנתבעות, עקב התאונה כיסתה הנתבעת פתח פעור זה באמצעות רשת.

על-יסוד זאת, הגעתי למסקנה לפיה הנתבעת שהיא המעבידה של התובע, חבה בנזיקין בגין כל נזק שנגרם לתובע עקב התאונה הנטענת.

אומדן הנזקים

כאב וסבל

התובע עותר לפסיקת פיצוי בראש נזק זה בסך 60,000 ₪. לדידו, פיצוי זה משקף שהות ממושכת בתקופת מחלה לצד העובדה לפיה הוא נזקק לשימוש בקנאביס רפואי להתמודדות עם מכאוביו. הנתבעות מציעות מנגד פיצוי בגובה 37,000 ₪.

בהינתן מועד התאונה, גילו הצעיר של התובע עת נפגע (בן כ-24), שיעור נכותו הרפואית, משך תקופת אי-כושר לפי חוות הדעת הרפואית (קרוב ל-8 חודשים) והעובדה לפיה הוא נזקק לשימוש בקביים חלק מהתקופה, על כל הכאבים הנלווים לכך, נפסק בזאת פיצוי לתובע בגובה 50,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר

התובע עותר בראש נזק לפיצוי בגובה כ-261,000 ₪ כאשר סכום זה כולל גם רכיב הזכויות הסוציאליות. לדבריו, סכום זה משקף שלוש תקופות: תקופה שבה לא עבד כלל (כשמונה חודשים); מתום התקופה הראשונה ועד שנבדק על-ידי המומחה מטעם בית המשפט בחודש 03/2019 (גם בתקופה זו הוא לא הצליח לשוב למעגל העבודה), ותקופה מיום הבדיקה האמורה ועד הגשת סיכומיו. ביחס לתקופה האחרונה, טוען התובע כי הוא עבר תהליך של ייעוץ ואבחון תעסוקתי מטעם מחלקת השיקום במל"ל ובחודש 11/2019 החל את לימודיו במכינה טרום אקדמית באוניברסיטת אריאל. בתום לימודי המכינה, הוא המשיך בלימודי הנדסת מכונות. בתקופה זו, הוא היה משתכר חלקית גם אילולא התאונה נוכח לימודיו. בכל אופן, החל מחודש יולי 2020 ניתן לו אישור לשימוש בקנאביס רפואי לכן הוא מנוע מלעבוד בעבודות אבטחה ובמשרות אחרות, מה שמחזק את טענתו לצמצום משמעותי של אפשרויות הפרנסה בשנים אלו.

הנתבעות מציעות מנגד פיצוי בגין תקופת אי-כושר בלבד, בסך כ-48,000 ₪. לגבי יתר התקופה, לשיטתן, לא הוכח נזק.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, סבורני כי הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה הוא 79,900 ₪. סכום זה משקף שתי תקופות מרכזיות:

הראשונה – תקופת אי-כושר מלא (כשמונה חודשים). שכרו החודשי של התובע שקדם לתאונה, כפי שעולה מנתון השכר רבע-שנתי במסמכי המל"ל הוא כ-6,300 ₪ נכון ליום 1.12.2016 (וכיום, כשהוא מוצמד 6,500 ₪). מדובר בנזק מיוחד, והוכח שבתקופה זו התובע לא עבד. בגין תקופה זו, מגיע לתובע פיצוי בגובה (מעוגל) 57,400 ₪ כאשר סכום זה כולל ריבית מאמצע התקופה (מיום 1.5.2017).

השנייה – מתום תקופת אי-כושר ועד היום (50 חודשים), וכאן נפסק לו פיצוי בגובה (מעוגל) 22,500 ₪. סכום זה משקף 2/3 (שני שלישים) מתחשיב אקטוארי מלא המבוסס על שיעור גריעה מכושר ההשתכרות 10%, כאשר בסיס השכר הוא כאמור 6,500 ₪ ולמשך התקופה שצוינה, בצירוף ריבית מאמצע התקופה (מיום 1.10.2019).

לעניין התקופה השנייה, כפי כעולה מראיות התובע וממסמכי המל"ל, התובע התקשה בהתחלה לשוב למעגל העבודה, בין היתר, בשל מגבלתו הרפואית. כזכור, בעבר הגדיל המל"ל את שיעור נכותו מ-25% ל-42% לאחר החלת תקנה 15. אציין בהקשר זה את מכתבה של מחלקת שיקום מיום 10.2.2019, בו נכתב בין השאר, כי מצבו הרפואי של התובע מגביל אותו מהמשך תעסוקתו כרפתן ומגביל את המשך הקריירה שתכנן כאיש קבע בצבא. התובע הציג גם דו"ח ייעוץ ואבחון תעסוקתי (מחודש 07/2019) שממליץ על שילובו במכינה להנדסה.

מנגד, בל נשכח כי שיעור נכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה על-ידי המומחה מטעם בית המשפט הוא 10% בלבד. כמובן שאין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, ואף בין אלה לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. מדובר במושגים שונים [רע"א 8532/11 שוש כהן נ' עידו קרקובסקי (25.3.2012); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (11.1.2015)]. עם זאת, הקביעה הרפואית לבטח יכולה לשמש אינדיקציה ליתר המדדים.

במקרה לפנינו, שיעור הנכות הרפואית שלא נסתר, חרף חומרתו, אך אינו מצוי כלל ברף הגבוה. כמו כן, לא השתכנעתי שהתובע לא היה מסוגל לעבוד משך אותה תקופה (שהיא ארוכה יחסית – למעלה מארבע שנים) בכל עבודה אחרת, זולת רפתן או איש קבע בצבא, ואשר תתאים למגבלתו. התובע בחור צעיר וכוחו במותנו. נכותו, לפי טיבה ומיקומה, אף שהיא מגבילה במידה מסוימת, אך לא ניתן לומר בנסיבות העניין שהיא גורעת בצורה משמעותית מכושר העבודה. אין אינדיקציה לכך שהתובע נעזר משך כל ארבעת השנים לקביים או שמא סבל ממגבלת תנועה ממשית (התובע לא זימן את בת-זוגו לעדות אף שהתייחס לנושא זה בתצהירו – סעיף 13). בהקשר זה לא היה ניתן להתנתק מהרושם לפיו התובע ניסה להאדיר בתצהירו ולהפריז בעוצמת פגיעתו הרפואית. בתצהירו, בסעיף המוזכר, הוא תיאר את עצמו כ-"ארי בסוגר", כי לא יכל לדרוך על רגלו, ואף הרגיש שחייו "נעצרו", וכי "כל מטלות הבית" נפלו על בת-זוגו. בעדותו לפניי אף העיד כי הוא סובל מנפילות בכביש, במדרכות, במדרגות וכו' (ע' 38-37). ברם, תיאור זה אינו נתמך בעדויות של מי מבני משפחתי (לרבות בת-זוגו) וגם לא בראיות רפואיות בהיקף מספיק.

המל"ל כזכור, החליט בחודש 10/2020 להפחית את שיעור נכותו הרפואית של התובע בצורה משמעותית (מ-42% ל-10%) תוך קביעה מפורשת שהוא מסוגל לחזור לכל עבודה. זאת ועוד, כעולה מחומר הראיות, התובע החל ללמוד, תקופה שמטבעה יכולה לשבש רציפות ויציבות תעסוקתית. על כן, בשקלול של כל האמור, ומשלא הוכח כדבעי כי אי-שובו של התובע למעגל העבודה נבע אך מפגיעתו הרפואית, סביר להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 2/3 משיעור נכותו הרפואית.

לשלמות התמונה בהקשר זה אזכיר, כי גם כעולה ממסמכי המל"ל, נכתב על-ידי הוועדה הרפואית בחודש 05/2017, כי קיים פער "גדול" בין תלונות התובע לבין ממצאי בדיקתו. בהחלטת הוועדה מחודש 10/2020 נרשם "מתהלך עם קב ביד וצליעה מוגזמת על רגל שמאל...". עוד אזכיר, כי מהמסמכים שצירף התובע ערב דיון ההוכחות לעניין הרישיון שבו מחזיק לצורך השימוש בקנאביס רפואי, מתברר כי זה ניתן לו עקב כאבים מהם הוא סובל עוד משנת 2016 שבה "עבר תאונת דרכים [ע]ם פגיעה ברגליים גב" (ראו אישור של קופ"ח מיום 17.7.2020.

גריעה מכושר ההשתכרות

התובע טוען, כי הואיל ועובר לתאונה הוא היה חייל משוחרר ולכן טרם כתב את "סיפור חייו התעסוקתי", הרי במקרה דנן יש לסטות מעלה מהשכר הממוצע במשק, נוכח חלון ההזדמנות העסקי שנסגר לפניו עקב פציעתו. לדבריו, היה יכול להיות איש קבע בצבא, וכן היה באפשרותו להיות שותף עסקי עם בן-דודתו (שהוא העד מטעמו) בעסק להתקנת מנדפים. אפשרויות התעסוקה הצטמצמו לפניו נוכח פציעתו. התובע עותר לאמוד את נזקיו לפי בסיס שכר 12,000 ₪, ושיעור גריעה 10%, ולכן הוא עותר לפיצוי בראש נזק זה בגובה כ-331,000 ₪.

הנתבעות טוענות מנגד, כי נכות התובע נמוכה ואינה מקנה נכות תפקודית המשפיעה על כושר העבודה שלו. ההגבלה שנותרה לו היא מזערית. בחירתו המקצועית בלימודי הנדסה, מלמדת על אופי העבודה שהתובע מתכנן לעסוק בה, שאינה דורשת מאמץ פיזי שגם הוא יכול לבצע. למרות שהתובע על-פי קביעת ועדות המל"ל אינו מוגבל גם לגבי עבודות פיזיות. לכן, טוענות הנתבעות כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית. הנתבעות סבורות כי בסיס השכר יש להעמיד על 5,800 ₪ והן מציעות פיצוי גלובלי בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, בהינתן גילו הצעיר של התובע (בן 28 כיום), שכרו שקדם לתאונה מצד אחד, ומצד שני העובדה לפיה הוא מתחיל את דרכו בלימודים באקדמיה כיום והעתיד המקצועי סלול לפניו לרבות לעניין העלייה בשכר, ובהינתן מגבלתו הרפואית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלו כפי שדנתי בו לעיל, מעמיד בזאת את גובה הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה על סך (מעוגל) 165,500 ₪ כאשר סכום זה משקף בסיס שכר 9,000 ₪, שיעור גריעה מכושר ההשתכרות שהוא 2/3 (שני שלישים) משיעור הנכות הרפואית, ומקדם היוון מתאים עד גיל 67.

בנושא זה לא מצאתי בעדות העד מטעם התובע בסיס משכנע הן לצורך קביעת בסיס השכר הן לצורך האפיק התעסוקתי. ראשית – הנתונים הכספיים שהוצגו על-ידי העד לא היו מגובים בנתונים מכומתים ברורים ובאסמכתאות ברורות ומספיקות בעניין. החומר שהוצג לא די בו. שנית – מאחר והתברר שהעד מסתייע בעסקו הן בקבלני משנה (ש' 8, ע' 9) הן בעובדים (לדבריו: "עובדים מזדמנים, חצי שכונה עובדת אצלי" – ש' 2-1, ע' 28), לא מצאתי בתשובותיו הסבר מניח את הדעת מדוע נסתם הגולל על האפשרות שהתובע יהיה שותף עסקי עמו ויפקח בעצמו על צוותי העבודה והעובדים בשטח, גם בהינתן פגיעתו הרפואית.

זכויות סוציאליות

לתובע מגיע פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות בשיעור 12.5% מהפסדי השכר, ובסך-הכל (מעוגל) 30,700 ₪.

עזרת הזולת

התובע טוען, כי עקב פציעתו, כל מטלות הבית נפלו על בת-זוגו, כך גם כל מה שהיה כרוך במעבר הדירות שנאלצו לעבור עקב הפציעה. התובע עותר לפיצוי בגין עזרה לעבר בסך 10,000 ₪. אשר לעתיד, לנוכח המגבלה התפקודית וקביעת המומחה מטעם בית המשפט, עותר התובע לפיצוי בהיקף של שעת עזרה שבועית בודדת בשכר עד תום תוחלת חייו ובסך-הכל 70,000 ₪.

הנתבעות טוענות מנגד, כי נכות התובע אינה מצריכה עזרה בבית וטענותיו בנדון אינן מבוססות. גם אם ניתנה לתובע עזרה על-ידי מי מבני משפחתו, היא אינה חורגת מהחובה המוסרית הקיימת בין בני משפחה, ולכן אין לפצות את התובע בראש נזק זה.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה, הן ביחס לעבר הן ביחס לעתיד, על סך גלובלי 7,500 ₪. הסכום האמור, מרביתו מתייחס לתקופת העבר, במיוחד בתקופת אי-כושר מלא. מדובר בתקופה ממושכת (כ-8 חודשים). אמנם התובע לא היה מרותק למיטתו או לכיסא גלגלים, אך החומר הרפואי מצביע על קשיים בהתניידות וכאבים. בחלק מהתקופה נעזר התובע בקביים. סביר ביותר כי סיועם של בני משפחתו, במיוחד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, היה מוגבר מהרגיל. מנגד, אף אחד מבני המשפחה, לא כל שכן בת-זוגו של התובע לא העידה במשפט. עדותה היה בה לחזק או להפריך את הנטען בתצהירו לפיו הוא סובל מחוסר יציבות בהליכה, נפילות חוזרות ואובדן שליטה על הרגל (סעיף 23). עדות בת-הזוג או כל אדם אחר שקרוב לתובע יכלה ליתן אינדיקציות ביחס להיזקקותו בעבר לעזרת הזולת ולפוטנציאל ההיזקקות בעתיד. בהינתן כל אלה, כאמור, סביר להעמיד 2/3 (שני שלישים) מהפיצוי בגין העבר, והיתרה עבור העתיד לבל תקופח זכותו לפיצוי בראש נזק זה.

הוצאות רפואיות וניידות

התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד סך 2,000 ₪. הנתבעות טוענות מנגד, כי האירוע הוא תאונת עבודה ולתובע זכאות לכיסוי מלוא הוצאותיו על-ידי המל"ל. עוד טוענות הנתבעות, כי היזקקות התובע לקנאביס רפואי איננה קשורה לתאונה, ולכן אין לפצות אותו בראש נזק זה.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, נפסק בזאת לתובע פיצוי בגובה 2,000 ₪ בראש נזק זה. אמנם מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות, אך ללא ספק, וכפי שעולה מחומר הראיות, התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואי מוגבר לאחר התאונה, דבר שמגביר את הצורך בהתניידות ורכישת תרופות. בהקשר זה צודקות הנתבעות בטענתן לפיה הוצאות מעין אלו מכוסות במסגרת ביטוח העבודה במל"ל. הסכום הנתבע הוא מידתי ויש בו להלום את הצורך המוגבר בהתניידות והוצאות רפואיות כאמור.

אשם תורם

בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה ובשים לב לנסיבותיה, לא מצאתי מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובע מאחר ולא השתכנעתי כי הייתה לו כל תרומה שהיא "בולטת לעין" להתרחשות התאונה [השוו: ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.2012)].

תקבולי המל"ל וניכויים

אין מחלוקת, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה. אין מחלוקת גם, כי לתובע שולמו גמלאות מטעם המל"ל לפי שיעור נכות 42% עד עדכון שיעור הנכות ל-10%. סכומים אלה הם בני-ניכוי (ראו גם הסיפה של סעיף 1 בכתב סיכומי התובע).

לפי סיכומי הנתבעת, תקבולי המל"ל (דמי הפגיעה והגמלאות) הם בגובה משוערך עד חודש 06/2021, סך 120,142 ₪. התובע לא חלק על סכומים אלה (רכיב הסכום והשערוך) בסיכומי התשובה מטעמו. מכאן, הסך האמור משוערך מיום הגשת סיכומי הנתבעות ביום 8.6.2021 ועד היום (מעוגל) 122,300 ₪.

סיכום

לאור האמור, נקבע בזאת שהנתבעות חבות בנזיקין כלפי התובע בגין אירוע התאונה מיום 9.12.2016.

ראשי הנזק ואומדן הפיצויים:
כאב וסבל – 50,000 ₪
הפסד שכר בעבר – 79,900 ₪
אובדן כושר השתכרות – 165,500 ₪
זכויות סוציאליות – 30,700 ₪
עזרת הזולת – 7,500 ₪
הוצאות וניידות – 2,000 ₪
סך-הכל – 335,600 ₪
ניכויי מל"ל – (122,300 ₪)
סל-הכל לאחר ניכויים – 213,300 ₪

הנתבעות תשלמנה לתובע 213,300 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין. ככל שתיווצר מחלוקת בין הצדדים לעניין גובה ההוצאות ושכר הטרחה, יגיש בא-כוח התובע שומת הוצאות בפסיקתה לחתימה תוך 7 ימים, עליה תשבנה הנתבעות תוך 7 ימים לאחר מכן.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות – להודיע לצדדים בדבר פסק הדין ולהמציא להם אותו בדואר רשום.

ניתן היום, י' כסלו תשפ"ב, 14 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.