הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 20237-05-12

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

  1. מסעוד מהגרפטה
  2. מונבר מהגרפטה

ע"י ב"כ עו"ד אליהו חסטר

התובעים

נ ג ד

1. רון טויסטר
ע"י ב"כ עו"ד אופיר עוזרי
2. מנסור סעידיאן
ע"י ב"כ עו"ד שיר פרומין
3. גדעון חיים
בעצמו וע"י ב"כ עו"ד אורלי זינגרמן
4. מדינת ישראל-לשכת הוצאה לפועל תל אביב
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
ע"י עוה"ד נדב ביננבאום והילה כהן לילינטל
5. בנק הפועלים בע"מ (נדחה ביום 5.02.20 )
6. בנק המזרחי המאוחד בע"מ (נדחה ביום 13.01.20 )

הנתבעים

פסק דין

בפני תביעה כספית להשבת סך של 1,098,045 ₪ שנגבו מחשבונות בעלה של תובעת 2, אביו של תובע 1.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1. התובעים אֵם (להלן: "התובעת") ובנה (להלן:"התובע") תושבי איראן, הם יורשיו (אלמנתו ובנו) של המנוח בניהו מהגרפטה ז"ל (להלן: "המנוח") , שהיה תושב ואזרח איראן אך גם ביקר בישראל מספר פעמים ופתח כאן שני חשבונות בנק. מר מהגרפטה נלקח לבית עולמו ביום 26.10.79.

טענות התובעים
2. התובעים טענו, כי נתבעים 3-1, או מי מהם, משך ביום 29.05.05 וביום 7.07.05, כ-26 שנים לאחר פטירת המנוח מהגרפטה, כספים מחשבונות הבנק שפתח בישראל בשנת 1978 ושהתנהלו אצל נתבעים 6-5.

3. נטען, כי נתבעים 3-1 חברו יחד להוצאת הכספים השייכים לעיזבון המנוח על ידי פנייה בשנת 2004, כעשרים וחמש שנים לאחר מות המנוח, ללשכת ההוצאה לפועל (להלן:"נתבעת 4") והצגת שטר חוב על סך 247,000 $ על גביו זויפה חתימתו של המנוח. השטר הוגש לביצוע, ללשכת ההוצאה לפועל על ידי נתבע 1 באמצעות נתבע 3, שהיה בעת ההיא פרקליטו של נתבע 1, נגד המנוח ונגד נתבע 2, בן אחותו של המנוח, שחתם על השטר כערב.

4. נטען גם, כי נתבעים 3-1 הצליחו לשים ידם על כספים של המנוח שהיו בחשבונות הבנקים ( נתבעים 6-5), באמצעות עיקולים שהוטלו על חשבונות אלו על ידי נתבעת 4, לאחר שהם הציגו בפני נתבעת 4 אישור מסירה כוזב על מסירת מסמכי ההוצאה לפועל לקרוב משפחה של המנוח בכתובת שנחזתה להיות מקום מגורי המנוח בירושלים – רח' ים סוף 8, זאת על אף שהמנוח לא התגורר שם מעולם, והוא נפטר שנים רבות עובר למועד מסירת מסמכי ההוצאה לפועל באותה כתובת. זאת עשו, על מנת לאפשר את המשך הליכי ההוצאה לפועל. ואכן הדבר עלה בידם, עיקולים הוטלו על שני חשבונותיו של המנוח, ועל פיהם הועבר ביום 29.05.05 ללשכת ההוצאה לפועל סך של 508,081.56 ₪ מחשבון המנוח אצל נתבע 6, וביום 7.07.05 סך של 248,800 ₪ מחשבון המנוח אצל נתבע 5. בהמשך , הועבר הכסף אל נתבעים 3-1 או מי מהם.

5. התובעים טענו גם לפגמים שנפלו במסירת האזהרה שנשלחה למנוח, שכן לאחר שזו הוחזרה ללשכת ההוצאה לפועל בציון "המען שגוי", הורה ראש ההוצאה לפועל שעל בא-כוח הזוכה – נתבע 1, לבצע מסירה אישית של האזהרה לחייב. ואולם בסופו של יום הוגש לתיק ההוצאה לפועל אישור מסירה כוזב, שנחתם על ידי נתבע 1 עצמו ולא על ידי בא כוחו, נתבע 3. ובנוסף, לא היו באישור המסירה, פרטי קרוב המשפחה אשר נטען כי קיבל את האזהרה. נטען, כי מדובר בהתרשלות של נתבע 3.

6. באשר לנתבעת 4 נטען, כי גם זו התרשלה במילוי תפקידה, כאשר איפ שרה נקיטת הליכים והטלת עיקול על הכספים בחשבונות הבנק של המנוח, למרות אישור המסירה הלקוי שהוגש לה, למרות הודעת רשות הדואר כי הכתובת שגויה, ולמרות שהאזהרה לא בוצעה על ידי נתבע 3 כפי שנקבע בהחלטת ראש ההוצאה לפועל כי אם על ידי נתבע 1, הזוכה לפי השטר.

7. נתבעים 5 ו-6 הם המוסדות הבנקאיים בהם נוהלו חשבונותיו של המנוח. נטען, כי הם הפרו את חובת הנאמנות וחובת הזהירות כלפי המנוח , בכך שלא הודיעו לראש ההוצאה לפועל כי צווי העיקול מתייחסים לחשבונות בנק של תושב זר ושבמשך 25 שנים לא הייתה בהם כל פעילות. נטען כלפיהם גם, כי הם הפרו חובה חקוקה בכך שלא דיווחו לאפוטרופוס הכללי כי חשבונות הבנק של המנוח הם בגדר "חשבון עזוב". לו פעלו כנדרש, היה בהודעה שכזו כדי למנוע את העברת הכספים מחשבונות הבנק של המנוח אל נתבעים 3-1. להשלמת התמונה יצוין, כי התביע ה כנגד נתבעים אלו נדחו, בהסכמה. ביום 13.01.20 נדחתה התביעה כנגד נתבע 6, וביום 5.02.20 נדחתה התביעה כנגד נתבע 5.

8. לתביעתם צרפו התובעים חוות דעת של מר יצחק חגג, גרפולוג משפטי, אשר קבע כי קיימת סבירות גבוהה (בין 80% ל-90%), שהחתימה של המנוח על גבי שטר החוב מזויפת, תוך שהוא מציין כי מסקנתו נעשתה לאחר בחינת העתק השטר, ואם ניתן היה לבדוק את השטר המקורי, ניתן היה להגיע לתוצאה ודאית יותר.

9. ואולם, בסופו של יום, נבצר ממר חגג להעיד ועל כן התובעים הצטיידו בחוות דעת חלופית של עו"ד יונתן נפתלי, מומחה לזיהוי כתבי יד וג רפולוגיה משפטית. עו"ד נפתלי ציין בחוות דעתו, כי החתימות שבדק על תצלום שטר החוב אל מול דוגמאות חתימה אחרות של המנוח, הן קרוב לוודאי, אינן של המנוח.

בנסיבות אלו, נדרש לחייב את הנתבעים בהשבת הסכומים שהוצאו מחשבונות הבנק, כשהם משוערכים להיום.

הגנת נתבע 1
10. בכתב הגנתו, טען נתבע 1, כי מזה שנים רבות הוא עוסק במסחר במטבעות, תכשיטי זהב ועתיקות. בין השנים 1979-1978 עת היה בשירות סדיר, הוא פגש את נתבע 2 והחל "לעשות איתו עסקים". נתבע 2 הוא זה שהכיר בינו לבין המנוח, והוא החל לסחור גם איתו בתחום של סחורות ישנות ומטבעות.

11. בשלב מסוים, ביקש המנוח לבצע עסקה גדולה יחסית, בהיקף של 247,000 $, לצורך מכירת הסחורה בחו"ל. בעסקה זו ביקש המנוח לשלם את תמורת הסחורה, לאחר מכירתה. נתבע 1 ציין , כי הוא פנה לצדדים שלישיים, סוחרים פעילים בתחום, והציע להם לבצע עמו את העסקה עם המנוח. ואכן, כך טען, חלקו בסחורה שנמכרה למנוח היה 20%, ואילו יתרת הסחורה הגיעה מצדדים שלישיים.

12. לטענת נתבע 1, על מנת להבטיח את תשלום התמורה, שעל המנוח היה להעביר לנתבע 1 בתוך מספר חודשים, מסר לו המנוח שטר חוב בחתימתו ובחתימת נתבע 2 כערב. השטר נחתם ללא מועד פירעון, ונטען, כי סוכם שהפירעון יעשה על פי דרישת נתבע 1 באם המנוח לא יעמוד בהתחיבויותיו.

13. נטען עוד, כי לאחר שהמנוח לא עמד בהתחיבויותיו, פנה נתבע 1 לנתבע 2 ודרש כי יפרע את חובו של המנוח. ואכן, במשך כעשרים שנים שילם נתבע 2, בעיקר דרך בנו של המנוח, לנתבע 1, סכומים שונים על חשבון התמורה, שעלו לסך כולל של כ-280,000 ₪. סכום זה שולם חלקו במזומן וחלקו באמצעות סחורה בעין.

14. עוד נטען, כי בשלב מסוים הגיע נתבע 1 לחנותו של נתבע 2 ודרש את סילוק יתרת החוב. באותו מעמד, התקשר בנו של נתבע 2 לבנותיו של המנוח והפנה אליהן את דרישת נתבע 1. נטען, כי בתגובה ציינו הבנות, כי אין להן קשר לעניין, אך הציעו לנתבע 1 לפעול לגביית החוב מחשבונות הבנק של המנוח בישראל.

15. נוכח דברים אלו, פנה נתבע 1 לנתבע 3, ששימש באותה עת כעורך דין, על מנת שיפעל לביצוע השטר בלשכת ההוצאה לפועל ולגביית הכספים. נתבע 3 פתח תיק בהוצאה לפועל, ובהמשך ביקש ממנו להמציא את האזהרה למנוח. הוא פנה לכתובתו של נתבע 2, ברח' ים סוף 8 ירושלים, שם לטענתו פגש בעבר את המנוח, מבלי שידע כי המנוח הלך זה מכבר לבית עולמו, וביקש למסור את האזהרה. לטענתו, בני המשפחה שהתגוררו שם, סרבו לחתום על אישור המסירה. הוא החזיר את אישור המסירה לידי נתבע 3, שהמשיך בביצוע הפעולות בתיק ההוצאה לפועל, הטלת העיקולים וגביית הכספים.

16. לטענת נתבע 1, כתוצאה מפעולות הגביה בחשבונות המנוח אצל נתבעים 5 ו-6, קיבל לידיו נתבע 3 סך של 756,881.56 ₪. מתוך סכום זה מסר לו נתבע 3 סך של 400,000 ₪, והיתרה נותרה בידיו של נתבע 3. מתוך הכספים שהוא קיבל, הוא השיב לנתבע 2 סך של 280,000 ₪.

17. נתבע 1 הוסיף וטען, כי למעשה המנוח עדיין חייב לו סכום כסף של למעלה מ-870,000 ₪ וככול שהתובעים הם אכן יורשיו של המנוח עליהם לשלם לו סכום זה. הוא הוסיף, כי התובעים הגישו תלונה במשטרת ישראל כנגדו בטענה לזיוף השטר, אך חקירת המשטרה העלתה כי לא כך הם הדברים, והיא הודיעה לו כי החקירה בעיניינו הסתיימה מבלי שנמצאה אשמה פלילית במעשיו.

18. על כל אלו טען נתבע 1, כי דין התביעה להידחות על הסף, מפאת התיישנותה ולמצער בשל השיהוי הניכר בהגשתה.

הגנת נתבע 2
19. נתבע 2 ציין גם הוא בכתב הגנתו, כי הוא עוסק שנים רבות במסחר במטבעות, תכשיטי זהב ועתיקות. לדבריו, בשנים 1979-1978 הוא הכיר את נתבע 1 והחל לעשות עמו עסקים. הוא גם הכיר לנתבע 1 את המנוח, והשניים החלו לעשות עסקים בתחום המסחר במטבעות ובסחורות ישנות.

20. לטענתו, בשלב מסוים בקש המנוח לבצע עסקה גדולה יחסית בהיקף של 247,000 $ לצורך מכירת הסחורה בחו"ל, והוא ביקש לשלם עבור הסחורה לאחר מכירתה. או אז, פנה נתבע 1 לצדדים שלישיים והציע להם לבצע יחד עמו את העסקה מול המנוח. הוא אכן איתר צדדים שלישיים מעוניינים, והעסקה יצאה לפועל, כשחלקו של נתבע 1 עמד על 20%, וה-80% הנותרים הגיעו מן הצדדים השלישיים.

21. על מנת להבטיח את תשלום התמורה, נחתם שטר החוב מושא התביעה, עליו הוא חתם כערב. החתימה התבצעה בנוכחות המנוח ונתבע 1 וכנגד מסירת הסחורה למנוח. הוא ציין, כי במועד החתימה לא נכתב על השטר תאריך פירעון וסוכם כי השטר יעמוד לפירעון לפי דרישת נתבע 1, באם המנוח לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפיו.

22. בשלב מסוים, פנה אליו נתבע 1 בטענה כי המנוח לא עמד בהתחייבויותיו ודרש ממנו, בהיותו ערב, לפרוע את החוב. ואכן, לדבריו, במשך כ-20 שנים שילמו הוא ובני משפחתו, בעיקר שני בניו, שאחד מהם הלך לעולמו, סכומי כסף שונים על חשבון החוב, בסך כולל של 280,000 ₪, חלקו במזומן וחלקו בסחורה שניתנה לנתבע 1. הוא הוסיף, כי במועד מסוים, הגיע נתבע 1 לחנותו ודרש ממנו את יתרת החוב. או אז, הוא התקשר לבנותיו של המנוח ודרש מהן לסלק את החוב של אביהן. הן הודיעו לו , כי הן אינן קשורות לחוב זה, והפנו אותו לגבות את החוב מחשבונות הבנק שיש למנוח בישראל. לדבריו, הוא לא ידע על מות דודו, המנוח מהגרפטה. הוא אישר כי שמועות על מותו בארץ הולדתו, פרס, הגיעו לישראל, אך לא הייתה וודאות בכך.

23. גם נתבע 2 טען, כי את שאר הפעולות ביצע נתבע 1 עם בא כוחו באותה העת, נתבע 3. לדבריו, נתבע 1 ציין בפניו, כי הצליח לגבות סכום של כ-750,000 ₪, מתוכו הגיע לידיו סך של 400,000 ₪, ומתוכו השיב לו נתבע 1 סך של 280,000 ₪. הוא הוסיף כי שמע מנתבע 1 כי יתרת החוב של המנוח עומדת על 870,000 ₪.

גם נתבע 2 טען להתיישנות התביעה ולשיהוי ניכר בהגשתה.

הגנת נתבע 3
24. נתבע 3, שהיה עורך דין פעיל במועדים הרלוונטים לכתב התביעה, טען בכתב הגנתו, כי לא הייתה לו כל היכרות מוקדמת עם מי מהצדדים. לדבריו, אחד מלקוחותיו, שעסק במסחר במטבעות ובשטרות ישנים, הכיר בינו ובין נתבע 1, שהציג עצמו כעוסק באותו תחום. נתבע 1 הציג בפניו שטר ישן מהתקופה שבה המטבע היוצא במדינת ישראל היה לירה ישראלית, שעל גביו נרשם סך של 247,000 דולר של ארה"ב. על השטר היו רשומות מספר שורות בשפה הערבית או הפרסית. לדבריו, הוא לא ראה מעולם שטר ישן כדוגמת השטר מושא הליך זה, אך השטר היה תקין על פניו וללא מחיקות. הוא הכחיש כי היה שותף למרמה , או זייף בעצמו , או הוסיף דבר כלשהו על גבי השטר. לטענת נתבע 3, נתבע 1 ציין בפניו כי קיבל את השטר מהמנוח, לאחר שמכר לו מטבעות זהב. לשטר היה ערב נתבע 2.

25. בהמשך לפניית נתבע 1, הוא פתח תיק הוצאה לפועל כנגד המנוח וכנגד נתבע 2 ושלח את האזהרות מלשכת ההוצאה לפועל באמצעות הדואר לכתובות שהיו רשומות בבקשה לביצוע השטר, כפי שנמסרו לו על ידי נתבע 1. נתבע 2 קיבל את האזהרה, ולמיטב ידיעתו, בשלב זה הוא נפגש עם נתבע 1 והגיע עמו להסדר על חלק מהחוב. ואולם, בכל הנוגע למנוח, גם בחלוף למעלה מחצי שנה ממועד המשלוח, לא התקבל אישור כלשהו בדבר ביצוע המסירה למנוח.

26. בהמשך, בחודש נובמבר 2004, ככל הנראה, בעקבות בקשה שהוגשה על ידו, קבע ראש ההוצאה לפועל כי "מאחר והאזהרה שנשלחה באמצעות מזכירות ההוצאה לפועל לא חזרה למרות שחלף זמן ניכר אני מאשר מסירה אישית של האזהרה על ידי בא כוח הזוכה". או אז, הונפקה אזהרה חדשה למנוח, והוא קרא לנתבע 1 למשרדו, מסר לו את מסמכי האזהרה על מנת שזה יבצע את המסירה בעצמו. לאחר ביצוע המסירה על ידי נתבע 1, נמסר טופס "תצהיר מוסר" ללשכת ההוצאה לפועל. יצוין, כי נתבע 3 לא ציין דבר בכתב הגנתו, אודות הכספים שגבה ואודות הכספים שנותרו בידו לאחר ביצוע פעולות הגבייה.

הגנת נתבעת 4
27. נתבעת 4 טענה בכתב הגנתה, כי לא נפל פגם בפעולותיה ולא הייתה כל רשלנות , הן בפעולות ראש ההוצאה לפועל והן בפעולות לשכת ההוצאה לפועל. לדבריה, תיק ההוצאה לפועל נפתח בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, ביום 2.05.04, על ידי הזוכה, הוא נתבע 1, נגד המנוח ונגד הערב, נתבע 2. החוב עמד במועד פתיחת התיק על סך של 1,211,122.94 ₪. ביום 12.05.04 הומצאה אזהרה לנתבע 2. למנוח, נשלחה אזהרה לראשונה ביום 3.05.04 אל הכתובת רח' ים סוף 8, ירושלים. ביום 17.05.04 חזרה האזהרה בציון ההודעה "המען שגוי". ביום 23.08.04 וביום 28.09.04 בוצעו שני ניסיונות נוספים להמצאת האזהרה בדואר רשום, אך הן חזרו תחת הסיבה "לא נדרש". או אז, נשלחה הודעה לבא כוחו של נתבע 1 הוא נתבע 3, לפיה, במידה והינו מעוניין, באפשרותו לבצע מסירה אישית לחייב.

28. בהמשך, ביום 15.11.04 הגיש נתבע 3 בקשה לעקל את חשבונות המנוח בטרם המצאת האזהרה. הבקשה נדחתה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, כשנקבע שיש לבצע מסירה אישית על ידי נתבע 3. ביום 22.11.04 בוצעה המסירה על ידי נתבע 1. באישור המסירה ציין נתבע 1 כי "קרוב משפחה" ששהה בדירה "סרב לחתום". ביום 14.12.04 הומצא ללשכה תצהיר מוסר שנחתם בפני נתבע 3 על ידי נתבע 1. בחלוף שלושה חודשים ממועד המסירה, ביום 13.02.05, עוקל חשבון הבנק של המנוח בבנק מזרחי טפחות (נתבע 6), וביום 8.03.05 עוקל החשבון של המנוח בבנק הפועלים בירושלים (נתבע 5). בשלב זה הכספים טרם הועברו מן החשבונות המעוקלים.

29. ביום 5.04.05 הורה ראש ההוצאה לפועל, לבקשת נתבע 1, על מימוש הכספים האמורים. ואכן, ביום 29.05.05 הועבר סך של 508,081.56 ₪, וביום 7.07.05 הועבר סך של 248,000 ₪. ביום 24.07.06 הוחלף, לבקשת נתבע 1, נתבע 3 בעורך דין כמאל אסלאן, וביום 26.09.11 נסגר תיק ההוצאה לפועל לבקשת נתבע 1.

30. כאמור, נתבעת 4 הכחישה את הטענה כי היא התרשלה בכך שהמשיכה בהליכי העיקול והגבייה על אף שרשות הדואר ציינה כי הכתובת אליה הומצאה האזהרה שגויה ובהמשך תוך ציון "לא נדרש". לטענתה, אין בהודעות אלו של רשות הדואר כדי למנוע המצאה נוספת לאותה כתובת, שכן המצאה משמעותה מסירת האזהרה לחייב, ואין כל משמעות לכתובת המעודכנת, כל עוד האזהרה הומצאה לחייב בדרך זו או אחרת. היא הטעימה, כי בתיקים רבים, החייב מתחמק בדרך של שינויי כתובת מבלי לעדכנה במרשם, ומשעולה בידי הזוכה לאתרו הוא זה שמוסר ללשכה את הכתובת המעודכנת. משכך, הוצע לנתבע 3 להמציא את האזהרה בעצמו, ומשנמסר ללשכה כי האזהרה נמסרה לבן משפחה של החייב - המנוח, על אף שזה סרב לחתום, התקיימה חובת המסירה לפי הדין. לדבריה, אין ממש בטענה כי לא היה מקום להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל, משנתבע 3 לא ביצע את המסירה בעצמו, שכן לא הייתה כל מניעה כי הוא יבצע את המסירה באמצעות שליח מטעמו, וכזה היה נתבע 1. לא נפל אפוא, לטענתה, כל דופי בהתנהלות לשכת ההוצאה לפועל. מכל מקום, נטען, שהתובעים לא עשו דבר על מנת להקטין את נזקיהם, וממילא הם נושאים באשם תורם בשיעור של 100%.

כאמור, התביעה כנגד נתבעים 5 ו-6 נדחתה בהסכמה בראשית שנת 2020.

המסכת הראייתית
ראיות התובע
31. התובע הצטייד בתצהירו בו ציין, כי הוא ואמו, התובעת, הם היורשים החוקיים של המנוח אשר הלך אל בית עולמו ביום 26.10.79. הוא הוסיף , כי המנוח הוריש את כל רכושו לו ולתובעת, למעט סכום של 2 מיליון ריאל שהמנוח ציווה לביתו יפה, שאף אישרה את קבלת הסכום האמור. צו קיום צוואה בישראל ניתן ביום 1.12.16 (נספח 2 לתצהירו של תובע 1).

32. התובע ציין, כי נתבע 2, בן אחותו של המנוח, ידע על פטירת המנוח בסמוך למועד פטירתו. הוא ציין כי המנוח ביקר בישראל מספר פעמים לפני שנת 1978, עובר לפרוץ המהפכה באיראן, ובשהותו בישראל התארח אצל נתבע 2, בביקורים אלו גם נודע לנתבע 2 על פקדונותיו של המנוח בבנקים בישראל.

33. בעדותו ציין התובע, כי אביו, המנוח, שהיה סוחר באיראן הגיע לישראל אך כתייר. בתקופה ההיא, שקדמה למהפכה, ניתן היה להוציא כספים מאיראן, ואביו, שאהב מאד את ירושלים ורצה לרכוש בה בית ולהעלות את שאר המשפחה לישראל, העביר כספים לישראל. אלא שאז, פרצה המהפכה האיסלאמית, המנוח הלך לבית עולמו ושאר בני המשפחה לא יכולים היו לצאת מאיראן.

34. הוא עצמו, סיפר התובע, ביקר בישראל לראשונה בשנת 2003, על מנת לנסות לקבל את הכספים שהיו בחשבונות המנוח. על כספים אלה למד מפנקס שהמנוח השאיר לו, ובו רשם בכתב ידו את פרטי החשבונות בישראל. הוא פנה לבנקים, שאישרו את דבר קיום החשבונות, אך דרשו ממנו להצטייד בצו ירושה, כתנאי לקבלת הכספים המופקדים בהם. הוא הסביר, כי עובר לשנת 2003, נבצר ממנו להגיע לישראל שכן בשל היותו יהודי לא הונפק לו דרכון על ידי השלטונות האיראניים.

35. התובע הוסיף, כי הגיע לישראל פעם נוספת בשנת 2010, ואז הכספים כבר לא היו בחשבונות. הוא הופנה ללשכת הוצאה לפועל, לשם הלך עם אחותו המתגוררת בישראל, וכך שמע על הוצאת הכספים מן החשבון והעברתם לנתבעים 3-1. בשנת 2012, הוא התלונן במשטרה על העלמות הכספים. במענה לשאלה, מדוע אחותו שחיה בישראל לא טיפלה בענינים הללו, הוא השיב כי הנוהג באיראן הוא, שהטיפול בעניינים אלו מסור לבנים, אך אחותו התלוותה אליו ללשכת הוצאה לפועל ולמשרדו של בא כוחו.

36. כאמור, התובעים הצטיידו עם חוות דעתו של עו"ד נפתלי אשר קבע כי החתימות שבדק על תצלום שטר החוב אל מול דוגמאות חתימה אחרות של המנוח, הן קרוב לוודאי, אינן של המנוח.

ראיות נתבע 1
37. נתבע 1 הצטייד בתצהירו, בו חזר על מכלול העובדות שהועלו על ידו בכתב ההגנה. הוא הוסיף, כי כאשר בא לחנותו של נתבע 2 לדרוש את המגיע לו, לאחר שכבר קיבל ממנו סך של 280,000 ₪, התקשר, בנוכחות ו, דוד, בנו של נתבע 2, אל בנותיו של המנוח והן שהפנו אותו אל חשבונות הבנקים של המנוח המצויים בישראל. נתבע 1 טען בתצהירו, כי עובדת מותו של המנוח לא הייתה ידועה לו בעת ביצוע מסירת האזהרה, וגם כיום הוא אינו יודע דבר אודות גורלו של המנוח.

38. בדיון שהתקיים ביום 14.12.16, סיפר נתבע 1, כי ראה את המנוח בחנותו של נתבע 2 פעמיים או שלוש, אך לא יותר מכך. הוא התייחס אל נתבע 2 כאל אחיו של המנוח, ואישר כי ידע שהמנוח מתגורר באיראן. לטענתו, הוא עסק במסחר משנת 1974 והוא נפגש עם המנוח בין השנים 1977-1975. לאחר מכן, לא פגש שוב במנוח. מבחינתו הייתה כתובת לעסקה, וזו הייתה חנותו של נתבע 2.

39. נתבע 1 ציין, כי לפי מיטב זכרונו, נתבע 2 עדכן אותו בכך שהוא גר ברח' ים סוף. לדבריו הוא הלך לכתובת זו למסירת האזהרה בהמלצת עורך דינו באותה עת, נתבע 3 , אך הוא לא זכר אם החתים מישהו על מסירת האזהרה או שהדביק את האזהרה במקום. בהמשך, תיקן דבריו ואמר כי ייתכן שפגש באישה כלשהי, אך לא ידע להסביר מה קרבתה למנוח.

40. לאורך השנים הוא קיבל כספים מנתבע 2 על חשבון החוב, ובכך הוא גם הסביר את השבת הסך של 280,000 ₪ לנתבע 2 לאחר קבלת כ ספי המנוח. בהמשך תיקן וציין כי לא קיבל כסף מזומן, כי אם סחורה בלבד, ואותה קיבל בעיקר מבניו של נתבע 2.

41. עדות נוספת מסר נתבע 1 ביום 11.11.20. בעדות זו סיפר, כי היה נוכח בפיגוע הטרור במעלות, בשנת 1974, ומאז חווה קשיים והחל לעסוק בעיסוקים שונים ולמכור אוספים שונים שהחזיק. הוא הסתובב ברחבי הארץ והגיע גם לירושלים. באשר למקור ההון לביצוע העסקאות, הסביר כי מדובר היה באוספים שהיו לו, אך לא פירט מעבר לכך. הוא הוסיף , כי היו לו קשרים טובים עם סוחרים שונים, הוא הקפיד לשלם בזמן, ועל כן הסכימו לתת לו סחורה איתה הוא היה סוחר.

42. גם בעסקה בגינה ניתן שטר החוב, רוב הסחורה לא הייתה שייכת לו, והוא קיבל אותה בקונסיגנציה. לדבריו, שוויה של סחורה כזו היום הוא כ-30 מיליון דולר (עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 20) . כשנשאל מי סיפק לו את הסחורה, נקב במספר שמות, וכ שנשאל מדוע לא הביא תצהיר ממי מהם, השיב כי כולם הלכו לעולמם. נתבע 1 סיפר, כי ביצע עם המנוח 3-2 עסקאות והיה עמו בקשר תקופה של חצי שנה לפחות. הוא סיפר , כי פעם אחת, המנוח לקח אותו לבית ברחוב ים סוף. תחילה טען כי שוחח עם המנוח בשפה העברית, אך כשנשאל על כך בשנית השיב כי הם שוחחו באנגלית, עברית וערבית.

43. גם בעדות זו הוא שב על טענתו, כי לא ידע שהמנוח נפטר. הוא אישר, כי המשיך לבוא לחנותו של נתבע 2 כשמדי פעם היה מקבל ממנו כספים או סחורה על חשבון החוב. בהמשך הפנה אותו נתבע 2 אל אחד מבניו וזה העביר לו כסף על חשבון החוב.

44. בהתייחס לשטר החוב, אישר נתבע 1, כי הוא קיבל שטר ריק, כשמולא בו רק הסכום, והוא נחתם על ידי המנוח. הוא אישר , כי הספרות הכתובות על שטר החוב הן בכתב ידו , אך הוא שלל כי הוא זה שמילא את הפרטים בשטר. הוא ציין גם, כי כשמסר את השטר לנתבע 3 בשנת 2004, הוא הודיע לו כי מדובר על עסקה משנת 1979. נתבע 1 סיפר, כי אדם שהוא היה חב לו כסף, הפנה אותו לנתבע 3.

45. בהתייחס לביצוע המסירה ציין כי ידע לפנות לרחוב ים סוף, שכן במהלך עסקיו עם המנוח הוא היה איתו פעמיים בכתובת זו. עם זאת הוא אישר, כי מאז ביצוע העסקאות ועד למסירת האזהרה, במשך כ-25 שנים, הוא לא ביקר שם. כשנשאל, מדוע פנה לגביית החוב לנתבע 2 ולא הגיע ולו פעם אחת אל מקום מגוריו של המנוח ברחוב ים סוף, או למצער שלח למנוח מכתב לכתובת זו, השיב "מה אני אשלח לו מכתב, אמרו שהוא בכלל לא בארץ". וכשנשאל, אם כך מדוע הלך למסור את האזהרה בכתובת זו, כשהוא יודע שהמנוח אינו ארץ, השיב כי עשה מה שנתבע 3 אמר לו לעשות (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 29-27).

46. נתבע 1 ציין, כי עד למועד השבת הכספים לנתבע 2 הוא שמר בידיו רשימה של פריטים שקיבל מנתבע 2 על חשבון החוב, אך לאחר שהחזיר את הכספים לנתבע 2 הוא השמיד אותה. תחילה קיבל סחורה בזול מנתבע 2, לאחר מכן נכנס לתמונה בנו של נתבע 2, ולאחר שזה נפטר, נכנס לתמונה בן אחר של נתבע 2 בשם דוד. נתבע 1 הסביר , כי החזיר לנתבע 2 את הכסף שכן הוא אך היה ערב לעסקה ולא מעורב בה. הוא לא ידע להסביר, מדוע לא גבה את מלוא החוב שבשטר מנתבע 2, אך בד בבד ציין כי נתבע 2 עשה בשבילו הרבה ולמעשה הוא גם לא ידע, כי ניתן לתבוע את הערב.

47. בחקירתו הנגדית, הוצג לו תצהיר שנחתם על ידו (ת/2), במסגרתו הצהיר כי שטר החוב שאת פרעונו הוא תובע ניתן לו כנגד הלוואה שנתן למנוח. בתגובה, הוא הכחיש את נכונות התצהיר והציע לפנות למשטרה שכן, "מישהו זייף את זה" (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 36, עמ' 41 שורה 1 ואילך).

ראיות נתבע 2
48. נתבע 2 חזר בתצהירו על מכלול הטענות והעובדות שהובאו בכתב הגנתו. הוא הוסיף , כי הוא סוחר פשוט, העוסק עשרות שנים ברוכלות של יודאיקה ומזכרות. הוא הכיר את נתבע 1 בשנות השבעים והחל לעשות עמו עסקים, לאחר תקופה מסוימת ערך היכרות בין נתבע 1 למנוח. הוא ציין , כי ככל הידוע לו , החלה מערכת יחסים עסקית בין השניים, אך הוא לא היה מעורב בה.

49. הוא סיפר, כי בשלב מסוים חפצו המנוח ונתבע 1 לעשות עסקה גדולה ביניהם לצורך מכירת הסחורה בחו"ל. על מנת להבטיח את התשלום, ביקש נתבע 1 מהמנוח לחתום על שטר חוב. בשלב מסוים פנו אליו שניהם, סיפרו לו על העסקה, וביקשו ממנו לחתום כערב על שטר החוב. לאחר לחצים מצד שניהם , הוא נעתר, בתמימותו ובטיפשותו, וחתם על השטר. הוא טען, כי בקושי ידע קרוא וכתוב ולא הבין את משמעות שטר חוב ומה משמעותה של ערבות . הוא סיפר , כי באותן שנים "נפל" מספר פעמים באופן דומה כשערב לבני משפחתו, מאחר ולא הבין שערב צריך לשלם את החוב אם החייב אינו משלם אותו.

50. נתבע 2 המשיך וסיפר, כי לאחר מספר חודשים פנה אליו נתבע 1 ודרש שישלם את החוב כי המנוח לא משלם לו. נתבע 1 אף אמר לו כי "אם לא ישלם, ייקחו לו הכל". הוא ניסה להשיג את המנוח אך לא הצליח, ומחוסר ברירה ומחמת הבושה החל בנו שמואל לטפל בהחזר החוב בדרך של מתן כספים וסחורות לנתבע 1. הוסכם, כי אם נתבע 1 יצליח לגבות את החוב מהמנוח, הוא ישיב לו את הכספים שגבה ממנו. לאחר פטירת בנו שמואל, החל בנו דוד לטפל בעניין מול נתבע 1. לדבריו, לפני מספר שנים פנה אליו נתבע 1, סיפר לו שהצליח לגבות חלק מהחוב והחזיר לידי בנו דוד את הכספים שגבה ממנו. לדבריו, לו עצמו לא היה כל קשר לגביית החוב והוא לא ידע על ההליכים בנושא. הוא הוסיף עוד בתצהירו כי דבר מותו של המנוח לא היה ידוע לו במשך שנים רבות.

51. נתבע 2 העיד לראשונה ביום 14.12.16. בעדותו סיפר, כי המנוח הוא דודו, אחיה של אימו. איש עסקים עשיר באיר אן. הוא סיפר, כי ראה את המנוח לאחרונה בין השנים 1977-1975, אך לא ידע להצביע על מועד מדויק. הוא ציין , כי הוא שמע לאחר כמה שנים, מאשתו של המנוח, כי הוא נרצח על ידי בנו. נתבע 2 גם סיפר , כי כשהמנוח הגיע לארץ כתייר הוא היה בן בית אצל אמו (שהי א אחותו של המנוח), ברחוב ים סוף והשתכן שם דרך קבע. המנוח אף פעם לא התארח בבתי מלון בשהותו בישראל.

52. עדות נוספת מסר נתבע 2 ביום 11.11.20. הוא שב על כך שאינו יודע קרוא וכתוב, וטען כי אינו זוכר אם חתם על מסמך כלשהוא. הוא הוסיף וטען כי אינו יודע לקרוא גם פרסית, ולצורך כתיבת התצהיר הסתייע בבנו. בעדות זו ציין נתבע 2, כי המנוח היה בישראל בשנת 1979 אך לא זכר לומר לאיזה פרק זמן הוא שהה כאן. לדבריו, המנוח היה איש עסקים, בא והולך. הוא לא ידע לומר דבר אודות עסקיו של המנוח בכלל, ואודות העסקה בין המנוח לנתבע 1 בפרט. הוא אף לא זכר שחתם על שטר החוב. עם זאת, הוא זיהה את חתימתו על שטר החוב, אך לא זכר מי אמר לו לחתום עליו. הוא ציין , כי לו עצמו לא היו כל עסקים עם נתבע 1, והוסיף כי אפילו "שלום" הוא לא היה אומר לו. כשנשאל , האם נתבע 1 פנה אליו בדרישה לתשלום החוב של המנוח, השיב בשלילה, והוסיף כי נתבע 1 לא פנה אליו מעולם. לדבריו, לא הייתה לו כל סיבה לתת כסף לנתבע 1, וגם אם הוא נתן, הוא אינו זוכר זאת. כך גם לא זכר אם קיבל אזהרה מההוצאה לפועל, וכשהוצגה לו חתימתו על גביה, השיב כי אינו זוכר. הוא לא ידע לומר מנין נודע לנתבע 1 על חשבונות הבנק של המנוח, ואף לא ידע לומר מנין הוא ידע עליהם. הוא ציין כי הוא אינו יודע דבר על כספים שנמשכו מחשבונו של המנוח.

53. נתבע 2 הצטייד גם עם חוות דעתו של מר אלעזר אלפי, מומחה בזיהוי כתבי יד. בחוות הדעת מיום 22.07.15, ציין מר אלפי, כי בדק מספר מסמכים מקוריים שנמסרו לו על ידי התובע לצורך השוואה עם החתימה על השטר. הוא ציין, כי אמנם יש מכנה משותף בכל תנועות היד שבדק, אך יש הבדלים לא מעטים במבנה הצורני של החתימות, לחצי החתימות שונים ולא אחידים, עד כמה שניתן ל בדוק את מסמכי המקור שהיו דהויים ובלתי קריאים . במסקנתו ציין, כי לאחר בדיקה מעמיקה ויסודית, הוא לא הצליח להגיע לקביעה ברורה וחד משמעית, אך לדבריו, הוא יכול לומר בסבירות בינונית פלוס כי מדובר באותו חותם.

ראיות נתבע 3
54. גם נתבע 3 שב בתצהירו על מכלול הטענות והעובדות שהועלו בכתב הגנתו. הוא הוסיף, כי למיטב ידיעתו, לאחר שנתבע 2 קיבל את האזהרה הוא נפגש עם נתבע 1 והגיע עמו להסדר על תשלום חלק מן החוב לאחר שבעבר כבר שילם נתבע 2 לנתבע 1 סכומי כסף על חשבון החוב לו נתבע 2 היה ערב. הוא הוסיף עוד, כי לא ידע באותה עת, על הקשר המשפחתי בין המנוח לבין נתבע 2.

55. בעדותו, חזר נתבע 3 על כך שלא הייתה לו היכרות קודמת עם נתבע 1. נתבע 1 הגיע אליו דרך אדם בשם משה בנהוד (להלן: "משה"), שאף הוא היה סוחר במטבעות, בולים ושטרות ישנים. לדבריו, משה התקשר אליו ואמר לו שהוא שולח אליו את נתבע 1, ומשם החל לטפל בעניניו. נתבע 3 סיפר, כי נתבע 1 הגיע אליו עם השטר, והוא הבחין כי מדובר בשטר שסוג המטבע שהייתה מודפסת עליו הייתה לירה ישראלית , שיצאה מהמחזור בשנת 1985. הוא הדגיש, כי מדובר היה בשטר מסוג שהוא לא ראה מעולם, וזה בוודאי "מדליק נורות" (עמ' 72 לפרוטוקול, שורה 26). לדבריו, הוא לא הוסיף דבר בשטר עצמו, אך ציין כי ייתכן כי כאשר השטר היה אצל משה, שהיה אחד הנושים של נתבע 1, הוא מילא דבר מה בשטר.

56. נתבע 3 הוסיף, כי לא שאל את נתבע 1 אם הפרטים על השטר, דוגמת הכתובת, מעודכנים. על פניו, השטר נראה לו תקין. הוא אישר, כי השטר המקורי הוחזר אליו מההוצאה לפועל, אך כשהתבקש להציגו השיב, כי בשנת 2007 הגיע אליו נתבע 1 וביקש להעביר את התיק למייצג אחר. בשלב זה, הוא מסר לו את התיק עם כל המסמכים, כולל שטר החוב והודעות העיקול.

57. כשנדרש לתצהיר שהוא אישר בחתימתו (ת/2), בו הצהיר נתבע 1, כי השטר נעשה עבור הלוואה שנתן למנוח, הסביר כי השטר הוכן על ידו ואולי הכוונה היתה הלוואה תמורת סחורה, או שמא הוא טעה בניסוח.

58. נתבע 3 ציין, כי לא הגיעה אליו הודעה מלשכת ההוצאה לפועל שהאזהרה לא הגיעה ליעדה בשל כך שהיה מדובר במען שגוי. באשר למסירה למנוח על ידי נתבע 1 ציין נתבע 3 כי מדובר במסירה שנעשתה בתום לב. הוא אישר, כי תצהיר המוסר מולא על ידו , כאשר נתבע 1 ישב אצלו במשרד ותאר בפניו את אשר עשה, והוא אך העלה זאת על הכתב.

59. בהמשך סיפר, כי לאחר הטלת העיקולים, הוא קיבל מבנק מזרחי כ-400,000 ₪ , כשמסכום זה הוא ניכה חלק משכר טרחתו בהוצאה לפועל . הוא ציין, כי הוא משך שיק בנקאי שנפדה על ידי בעלי חוב של נתבע 1 והם העבירו לו סך של 50,000 $ שנשאר אצלו לתשלום הוצאות, כאגרת בית משפט ועוד. לדבריו, גם כיום , עדיין קיים חוב של בין 40% ל-50% משכר הטרחה לו הוא זכאי .

ראיות נתבעת 4
60. מטעם נתבעת 4 העיד מר מאיר מרדכי בן שבת, סגן מנהל לשכת הוצאה לפועל ירושלים. הוא שב בתצהירו על מכלול הטענות והעובדות שהועלו בכתב ההגנה של נתבעת 4. הוא הוסיף, כי אמנם האזהרה הראשונה שנשלחה חזרה מן הטעם "המען שגוי", אך בשני הניסיונות הנוספים עילת ההחזרה הייתה "לא נדרש". לדבריו, אין בעובדה שצוין "מען שגוי" כדי למנוע המצאה בשנית לאותה כתובת.

61. מר בן שבת טען, כי משהוגש ללשכת ההוצאה לפועל תצהיר מוסר בדבר מסירה לחייב או לבן משפחתו, אזי גם אם הוא סרב לחתום, מבחינת הלשכה ההמצאה בוצעה, ואין היא מחויבת, ואף אינה יכולה, לערוך בדיקות נוספות בדבר ההמצאה. הוא גם ציין , כי ללשכת ההוצאה לפועל לא הייתה כל דרך לדעת שהמנוח, החייב, נפטר , עובר לפתיחת התיק.

62. בעדותו בבית המשפט חזר והבהיר מר בן שבת, כי מי שאחראי על זיהוי החייב ומילוי הטפסים הוא בא כוח הזוכה. בהתייחס למילוי הפרטים בטופס האזהרה ציין מר בן שבת, כי במקרים בהם לא מולא בטופס תאריך מסירה, שם בן המשפחה לו נמסרה האזהרה, או שנכתב במקום זה משהו סתמי, הטופס לא מתקבל. לעומת זאת, אם ייכתב שבן המשפחה סרב להזדהות, הטופס יתקבל על ידי לשכת ההוצאה לפועל, היות ובתצהיר החתום על ידי המוסר הוא מצהיר כי הוא זיהה את מי שהוא מסר לו את האזהרה כבן משפחה. מר בן שבת אישר כי כל מסמכי התיק נמסרים לבא כוח הזוכה.

דיון והכרעה
63. ראשית, יש לדחות את הטענות בדבר מעמדם של התובעים, זאת נוכח צו קיום צוואה שהוגש לבית המשפט, בו נקבע כי התובעים הינם יורשיו של המנוח וחולקים ברכושו בשווה, לאחר תשלום סך של שני מיליון ריאל לאחת מבנותיו. ב"כ נתבע 1 טען בסיכומיו, כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט לענייני משפחה לטעון כנגד זכות הירושה של התובע. דא עקא, שמקומן של טענות אלו אינו במסגרת זו, וחזקה על נתבע 1 ובא כוחו כי אם היו עומדים על טענתם, כי התובע רצח את אביו – טענה שלא זכתה לקמצוץ של ראייה וטוב היה לה שלא תיזכר – ולכן הוא אינו יורש את אביו, הם היו פועלים על פי הדין, למצות את זכויותיהם בעניין זה.

מכאן לשאלה העיקרית השנויה במחלוקת בהליך זה והיא האם השטר אכן נחתם על ידי המנוח.

64. משוכלות יסוד הן, כי בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ראו: ע"א 6283/97 אלכסנדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 254, 264 (1998)). ואולם, בכל הנוגע לטענת זיוף השטר, אין בעובדה כי התובעים הם אלו שהעלו את הטענה האמורה כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו על שכמם. טענת הזיוף שנטענה מפי התובעים, "אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך" ומששימש השטר, בסיס להוצאת כספי התובעים מחשבונות הבנק, עליהם הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי. מכאן, ההלכה, כי כאשר אדם מתכחש לחתימתו על שטר , כמו גם על מסמך אחר שיש בו כדי לחייבו, נטל השכנוע בנוגע להוכחת אמיתות החתימה מוטל על כתפי הטוען לכך (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 504 (1996); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240, 261 (1993)). אכן, כאשר המתכחש לחתימה הוא אינו זה שחתום אלא צד אחר, נטל השכנוע אינו עובר לצד שכנגד (ע"א 575/64 מנדי נ' קודלר, פ''ד יט(2) 696 699 (1965)). ואולם, במקרה זה, אין מדובר בצד שלישי, כי אם במי שבא בנעליו של מי שנטען לחתימתו, יורשיו.

65. אדרבה, במקרה זה, בו נתבע 1 נקט בהליך כנגד המנוח, שנים רבות לאחר שהוא הלך לבית עולמו, כשהוא ממתין עם שטר בכיסו למעלה משני עשורים, נטל השכנוע הרובץ עליו הוא כבד. למעשה, הפעולות שנקט נתבע 1 – וכפי שנראה להלן גם נתבע 2 נטל חלק בכך – היו פעולות שננקטו כנגד עזבונו של המנוח – וכפי שנראה להלן הוא ככל הנראה ידע כי הוא פועל כנגד עיזבון ולא כנגד המנוח, אף שניסה לשוות לפעולותיו מראה של פעולות כנגד המנוח. בנסיבות אלו, דווקא עליו רובץ נטל כבד יותר להוכיח את טענתו בדבר האוטנטיות של השטר, ויש לדקדק עימו יתר על המידה הרגילה (השוו: ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג, פ"ד מו(4) 441 (1992)).

66. הדרכים להוכחת אוטנטיות של חתימה הן שלוש: באמצעות עדות ישירה על החתימה; באמצעות השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית. בהשוואה זו יכול בית המשפט להסתמך הן על מראה עיניו והן על חוות דעת של גרפולוג מומחה; באמצעות עדים אשר יעידו באורח בלתי אמצעי ומתוך הכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו (ע"א 1986/92 בעניין אבו סאלח, בעמ' 505; ע"א 5293/90 בעניין בנק הפועלים, בעמ' 261). ואולם, ניתן גם להוכיח אוטנטיות חתימה על השטר באמצעות ראיות חיצוניות שיש בהן לשפוך אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו ונסיבות החתימה. לדוגמה, כאשר נטען לשטר שניתן כתמורה לעסקה מסוימת, ראיות בדבר קיומה של אותה עסקת מקור בתאריך המופיע על השטר ובתמורה המופיעה על השטר, יש בה כדי לסייע בהרמת הנטל להוכיח את האוטנטיות של השטר (השוו: ע"א 5293/90 בעניין בנק הפועלים בעמ' 262).

67. אציין כבר עתה, כי הניסיון להוכיח את הטענה כי חתימת המנוח על שטר החוב מזוייפת באמצעות חוות הדעת כשלעצמה, נכשלה במקרה זה. כבר עמדתי על כך, לאחר שמיעת המומחה מטעם התובעים, בהחלטה מיום 1.04.19 . גם עדות התובע לא היה בה כדי להרים את הנטל באופן שניתן יהיה לקבוע על בסיסה כי חתימת המנוח על השטר זויפה, ולוּ בשל כך, שמטבעם של דברים, התובע לא יכול היה להעיד דבר אודות האירועים שקדמו לנטילת כספי המנוח מהחשבון.

68. דא עקא, לאחר ששמעתי את עדויות הנתבעים, ולאחר בחינת מכלול הראיות, אלו שהוגשו, וגם את המשמעות שיש לייחס לאלו שלא הוגשו, בין היתר, אי הגשת שטר המקור, השתכנעתי כי אין כל יסוד לטענת נתבע 1, כי השטר נמסר לו על ידי המנוח, לא במועד הנטען כתמורה בעסקת מכר, ולא במועד אחר. ניתן להעלות סברות רבות למקור השטר ולמועד ע ריכתו. אפשר שהוא אכן נחתם על ידי המנוח ונמצא בבית ברח' ים סוף 8 בו הוא שהה בביקוריו בישראל, ורק חתימת נתבע 2 כערב נוספה עליו. אפשר שהוא זויף על ידי נתבעים 1 ו-2, ואפשר להעלות סברות נוספות. המסקנה הברורה העולה ממכלול הראיות היא , כי טענת נתבעים 1 ו-2 כי השטר נמסר לנתבע 1 כתמורה בעסקת מכר שנערכה בחנות של נתבע 2, משוללת יסוד. עסקת המקור הנטענת, לא הייתה ולא נבראה. נתבעים 1 ו-2 פעלו להוציא כספים מחשבונותיו של המנוח בישראל, מבלי שהיו זכאים לקבל ממנו כספים אלו. למסקנה זו הגעתי מבלי שנעלם ממני כי קבלת טענה של בעל דין שיש בה לייחס לצד שכנגד טענות לזיוף ומרמה דורשת רף ראיות גבוה יותר מהרף הנהוג ככלל במשפט האזרחי (ראו: ע"א 9178/12 ‏המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר (פורסם בנבו, 24.09.15); ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון (פורסם בנבו, 11.04.13). שכן, לא זו בלבד שאני סבור שיש בראיות, העולות כאמור, מעדויות הנתבעים עצמם, כדי להרים נטל זה; אלא שכאמור, במקרה זה הנטל הוא על הנתבעים להוכיח את האוטנטיות של השטר, והם לא עמדו בנטל זה, יהיו נסיבות החתימה על השטר אשר יהיו.

להלן יפורטו הראיות שהובילו למסקנה זו.

69. דרך הילכונו יהיה באופן שתחילה נראה כיצד לא ניתן להוכיח את טענת זיוף חתימת המנוח על השטר באמצעות המומחים בלבד , ולאחר מכן, אפרט את הראיות המובילות למסקנה הברורה כי אין כל יסוד לטענת נתבעים 1 ו-2 כי השטר נמסר לנתבע 1 במסגרת עסקת מכר, והראיות לכך שנתבע 2 היה שותף לנתבע 1 לפעול להוציא את הכספים מחשבונות המנוח בישראל שלא כדין. לאחר מכן אדון באחריותו של נתבע 3 ואפרט מדוע לא הוכח כי היה שותף למעשיהם של נתבעים 1 ו-2 ומדוע לא הוכח כי הוא חב כלפי התובעים בשל התרשלותו. ולבסוף, אדון בשאלת אחריותה של נתבעת 4 לנזק שנגרם לתובעים ממשיכת הכספים מחשבונות המנוח. בשולי פסק הדין אתייחס לטענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו הנתבעים.

תחילה אפוא, לעדויות המומחים בדבר האוטנטיות של חתימת המנוח על גבי השטר.

70. כאמור, התובעים הצטיידו עם חוות דעתו של עו"ד נפתלי, אשר קבע כי החתימ ה שבדק על תצלום שטר החוב אל מול דוגמאות חתימה אחרות ש ל המנוח, היא קרוב לוודאי, אינ ה של המנוח. לצד זאת, בעדותו ציין, כי אכן בחן צילום של השטר ולא את מקורו , וכי ככל שמסמך צולם מספר רב יותר של פעמים, קשה יותר לבדוק את האוטנטיות שלו, על אף שהדבר אינו בלתי אפשרי. במקרה זה, הוא אישר כי תצלום השטר שהועבר לבדיקתו היה באיכות ירודה. כבר בשל כך, אני סבור כי קשה לסמוך ממצאים של ממש על מסקנותיו בלבד .

71. מעבר לכך, עו"ד נפתלי ציין בחוות דעתו, את מדרג המסקנות הנהוגות אצלו. עיון במדרג מלמד , כי מעל מצב השקילות (היינו, העדר יכולת לקבוע התאמה או שונות) , קיימות ארבע דרגות לקביעת שונות בין ממצאים שנערכה בדיקה להשוואתם: "קיימת אפשרות סבירה לשונות", "קרוב לוודאי שקיימת שונות", "קרוב מאוד לוודאי שקיימת שונות" ו"קיימת שונות". עו"ד נפתלי קבע כאמור, כי במקרה זה, ניתן לקבוע באופן "קרוב לוודאי" כי החתימ ה על גבי השטר אינה דומ ה לדוגמאות החתימה של המנוח שהוצגו בפניו. מדובר בדרגה שנייה מתוך ארבע, ובשים לב לנטל ההוכחה הנדרש לקביעה כי נעשתה פעולת זיוף ומרמה, אין די במסקנה זו לבדה. מה גם, ש למעשה, בכל הנוגע להבדל שבין החתימה על גבי השטר לבין דוגמאות החתימה שהוצגו לו, הוא ציין אך , כי החתימה על גבי השטר נחתמה באופן פחות רציף ואנרגטי מן האחרות (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 21-20) והוא הבחין ביותר עצירות בחתימתה מבאחרות .

72. גם מר אלפי, המומחה מטעם נתבע 2, ציין כי המסמכים שנמסרו לבדיקתו היו דהויים ורבים מהם בלתי קריאים. גם הוא ציין, שצילום השטר שנמסר לו היה באיכות ירודה והחתימה קטועה ולא רציפה. בעדותו הוא אף אמר כי הוא קיבל לצורך עריכת ההשוואה צילומים של השטר בלבד, ולא ניתן לדעת אם "מישהו לא עשה משחק בצילומים"(עמ' 64 לפרוטוקול, שורה 23).

73. למעשה, על אף שמר אלפי ביקש לתמוך בעמדת הנתבעים באשר לאוטנטיות של השטר, וקבע בסבירות בינונית פלוס כי מדובר באותו חותם, גם הוא ציין כי יש הבדלים לא מעטים במבנה הצורני של החתימות, ואף לחצי החתימות שונים ולא אחידים . הוא ציין, כי התקשה להגיע לקביעה ברורה וחד משמעית.

74. המסקנה היא אפוא, כי לא ניתן לקבוע על סמך עדותו של עו"ד נפתלי באופן ברור כי החתימה אינה של המנוח. ברם, באותה מידה לא ניתן לקבוע על סמך עדותו של מר אלפי כי החתימה היא של המנוח.

75. מעבר לכך, מוסכם היה על כל המומחים, כי קיים קושי של ממש לקבוע אוטנטיות של חתימה על סמך צילום ולא על סמך מסמך מקורי, בוודאי כאשר מדובר במסמך שעבר מספר העתקות. המומחית שמינה בית המשפט (כב' השופטת שושנה ליבוביץ) ביום 25.09.15, גב' סימה אנקונה, מומחית להשוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים, הודיעה לבית המשפט, ביום 1.11.15, כי לאחר שהצדדים ציינו בפניה כי המדובר בתצלומים ולא במסמכים מקוריים, ולאחר שאף בחנה אותם , היא לא תוכל לחוות את דעתה . שכן, התצלומים הם באיכות ירודה וכך הם מעלימים תכונות כתיבה בסיסיות וחשובות ולא ניתן לקבוע אם החתימה אוטנטית או שהיא חיקוי, העתקה או פוטומו נטאז'. אמנם אין מדובר בחוות דעת, שכן עמדתה זו לא הוגשה כפי שנדרש בדין להגיש חוות דעת, כי אם בהודעה שמסרה לבית המשפט מדוע אינה יכולה לקבל עליה את התפקיד לקבוע את האוטנטיות של החתימה. ברם, יש בדבריה כדי להצטרף לדברי המומחים מטעם שני הצדדים שהסכימו, מי יותר ומי פחות, מי בעדותו בפני בית המשפט בהליך זה, ומי בעדותו בהליכים אחרים, כי קיים קושי של ממש לבחון אוטנטיות של חתימה שלא על יסוד מסמך המקור.

76. העדר מסמך המקור, רובץ לפתחם של נתבעים 1 ו-2, שהם אלו האמורים להחזיק בו, בידיהם או בידי שלוחם.

77. הטענה, כי השטר היה בידי נתבע 1 שנים רבות, רבות מאוד, לא אבד, לא נהרס, ונותר כשהיה, הן לפני גבייתו והן לאחר מכן, שכן כאמור נתבע 3 קיבלו חזרה מההוצאה לפועל; ורק לאחר שהתעורר ערעור על כשרות השטר, ונשמעו טענות מצדם של התובעים, ונתבע 1 אף נדרש לחקירה במשטרה בשל כך, דווקא אז, שגדלה עד למאוד חשיבותו של השטר לנתבעים, דווקא אז, הוא נעלם – מעוררת תמיהה גדולה. מה גם, שלפי עדותו של נתבע 3, השטר הועבר על ידו ל ידי נתבע 1 שביקש להעבירו לידי עורך דין אחר (עמ' 73 לפרוטוקול, שורה 20). נתבע 1 לא הציג את השטר , ולא הועלתה כל טענה כי השטר הועבר לעורך דין אחר ולא שנעשתה פנייה אל עורך דין כלשהו לקבל את השטר, אם זה נמסר לו, לצורך הצגתו במשפט. בנסיבות אלו, יש לראות בנתבע 1 כמי שנמנע מלהציג את שטר המקור, שהוא הראייה המרכזית להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. הטענה כי השטר נותר במשטרה לאחר שהוצג לנתבע 1 בחקירה משוללת יסוד. שכן, שטר המקור לא היה בידי התובע, והוא הלוא היה זה אשר פנה למשטרה. לכל היותר, יכול היה התובע להציג בפני המשטרה את צילומו של השטר, אך לא את מקורו.

78. כלל נקוט הוא, מקדמת דנא, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. ככל שהראיה משמעותית יותר, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (ראו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 602 (1990 )). בהתאם לכך, יש להסיק כי אילו היה מוצג שטר המקור, היה ניתן להסיק כי יש ממש בטענת התובעים שהמנוח כלל לא חתם על השטר. מסקנה זו הייתה נכונה, ג ם אם הנטל להוכיח את טענת הזיוף רובץ על התובעים, והיא מתעצמת, נוכח האמור, כי הנטל להוכיח את אמיתות השטר רוב ץ על הנתבעים.

79. מסקנה זו, כי השטר אינו שטר אמיתי שנמסר כתמורה לעסקה שנעשתה אי שם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מתחזקת מהשאלות והתמיהות הרבות העולות מגרסאות נתבעים 1 ו-2.

80. יש לזכור כי משבחרו נתבעים 1 ו-2 לפעול לגביית השטר (ולהלן אפרט מדוע אני סבור כי גם נתבע 2 פעל יחד עם נתבע 1 לגביית השטר), שנים רבות לאחר מותו של המנוח, יש לבחון את עדויותיהם בזהירות מרובה. "החוק הוא כי כאשר מנסים לחייב נפטר באיזה עניין, והוא - אילו היה חי – יכול היה לענות על החיוב, מן הראוי להתייחס אל העדות בזהירות מרובה; חייבים לבדוק אותה שבע בדיקות, ויחסו של השופט צריך להיות, מלכתחילה, יחס של חשדנות" (תורגם וצוטט בע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר ועזבון המנוח משה (מיצ'יסלב) פרושטייר, פ''ד יד 2327 (1960), מתוך Brett. M.R. in Garnet, Gandy v. Macaulay, 31 Ch. D. 1, (8), at p . 9 (1885))). עוד קודם לכן, לימדונו רבותינו ש"הרוצה לשקר – ירחיק עדותו" (ראו: רא"ש, שבועות ו, יג; שו"ת רשב"ש, תשובה קפט; דרשות ר"י אבן שועיב, יום ראשון של פסח, עמ' 50).

81. עתה אפרט אחת לאחת את מכלול התמיהות והשאלות המצביעות על כך שעסקה בין המנוח לנתבע 1 לא הייתה ולא נבראה:

א. לא הובאה כל ראייה אודות העסקה שנערכה אי אז בשנות ה-70 של המאה הקודמת. תחילה טען נתבע 1 כי שוחח עם המנוח בשפה העברית, ורק לאחר שהועמד על כך שהמנוח לא ידע את השפה העברית, הוא תיקן עצמו ואמר כי דיבר אתו בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית.
ב. לא ניתן הסבר מניח את הדעת לטענתו, כי הוא סוחר במטבעות וסחורות ישנות כבר משנת 1974, אז היה בן 14 שנים.
ג. לא ניתן הסבר מניח את הדעת כיצד היה לנתבע 1 בשנים 1976-1975, אז היה בן 16-15, סחורה בסדר גדול של מאות אלפי שקלים (או שמא מיליונים, כטענת נתבע 1) בערכם היום. יש לזכור, כי נתבע 1 בקושי הכיר את המנוח. הוא פגש אותו פעמיים-שלוש בחנותו של נתבע 2 בירושלים, "לא יותר מזה" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 2 ו-26), הוא ידע כי הוא אינו אזרח ישראלי, הוא לא ידע דבר על חשבונות בנק של המנוח בישראל, ולא חשש מלהעניק לו סחורה בהיקף כזה.
ד. בתצהירו של נתבע 1 הוא ציין , כי פגש את נתבע 2 בין השנים 1979-1978 ואז התחיל לעשות איתו עסקים, בניגוד לדבריו בדיון מיום 14.12.16, אז אמר , כי החל את עסקיו עם נתבע 2 עוד קודם לכן, בשנים 1976-1975. גרסה זו , לפיה עסקיו עם נתבע 2 החלו בשנים 1979-1978 גם מתקש ה לעלות בקנה אחד עם העובדה כי המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1979 ב איראן, ולפי עדותו של נתבע 1, הוא עשה עם המנוח 3-2 עסקאות במשך חצי שנה לפחות, בטרם בוצעה העסקה הגדולה בגינה ניתן שטר החוב. גרסה זו בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של נתבע 2, שטען כי ראה את המנוח לאחרונה בישראל בין השנים 1977-1975 (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 17 ).
ה. ובעיקר – לא ניתן הסבר כלשהו, כיצד הסכימו סוחרים אחרים, שנטלו חלק ב-80% מהעסקה, ומכרו בקונסיגנציה סחורה בשווי של מאות אלפי שקלים, מבלי שקיבלו לירה אחת, ומבלי שקיבלו כל ערובה לכספם, כשהם סומכים על מילתו של ילד בן 15, שנוטל את הסחורה ואינו מניח לפתחם דבר. אפילו את השטר הם לא ביקשו ממנו, והניחו אותו אצלו, על אף שהחוב כלפיו היה רבע מהחוב כלפיהם. גם אל ניתן הסבר, מדוע לא נערכו מתחילה מספר שטרות ביחס לכל אחד מהסוחרים.
ו. גם בעניין זה נקט נתבע 1 בדרך של "הרוצה לשקר – ירחיק עדותו", וטען בעלמא, כי כל אותם סוחרים מתו. הוא לא ציין שם אחד של מי מהסוחרים, ולא פרט דבר אודות ם.
ז. הוא לא נתן הסבר כלשהו, כיצד במשך שנים, איש מאותם סוחרים – טרם מותם הנטען - לא דרש את הכסף, ולמצער לא דרש את קבלת השטר לידיו.
ח. הטענה, כי למד על חשבונות הבנק של המנוח משיחה שניהל דוד, בנו של נתבע 2, עם אחיותיו של התובע, הגרות בישראל, לא זכו לאישוש כלשהו, שעה שנתבע 1 נמנע מלהעיד את דוד כמו גם את אחיותיו של המנוח.
ט. הטענה, כי סבר כי יש ביכולתו להמציא את האזהרה לבית שברח' ים סוף, בחלוף 25 שנה מיום עשיית השטר לטענתו, בהן לא ביקר בכתובת זו ולוּ פעם אחת, וביודעו היטב כי גם במועד עשיית השטר, הנטען, המנוח כלל לא התגורר בישראל, תמוהה על פניה, ומעמידה בספק גדול את עובדת היותו של נתבע 1 בכתובת הנזכרת למסירת האזהרה. מה גם, שבעדותו, לא זכר לומר אם החתים מישהו על המסירה או שהדביק את האזהרה במקום, ורק בהמשך תיקן דבריו ואמר כי ייתכן שפגש באישה כלשהי בבית , אך לא ידע להסביר מה קרבתה למנוח.
י. טענתו, כי גם כיום אינו יודע דבר על גורלו של המנוח, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי בנוכחותו , התקשר דוד, בנו של נתבע 2, אל בנותיו של המנוח, ושמע מהם על חשבונות הבנק של המנוח בישראל.
יא. גם לא היה לו כל הסבר, מדוע אפוא, לא פנה לכתובת זו במשך 25 שנים לגביית חובו, לא בכתב ולא בעל פה, ופנה רק לנתבע 2, שהיה רק ערב לחוב.
יב. הוא גם לא נתן הסבר, מדוע שמלוא תמורת השטר תגיע לידיו, שעה שהוא זכאי רק לחמישית ממנו, היינו סך של 49,400 דולר , כשגם לפי שיטתו הוא גבה סך של 756,881 ₪, ולא שקל לרגע להחזיר לאותם סוחרים, או ליורשיהם את המגיע להם.
יג. הוא לא נתן הסבר, מדוע השיב לנתבע 2 את הכספים ששילם לו, אם לשיטתו טרם גבה את מלוא החוב לפי השטר, ונתבע 2 נותר ערב ליתרה.
יד. גם הסבר לסגירת התיק בהוצאה לפועל בשנת 2011 בטרם נגבה מלוא החוב, לא ניתן.
טו. הסבר מניח את הדעת לכך שבתצהיר מיום 14.11.04, שנמסר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (ת/2), הוא הצהיר כי שטר החוב שאת פירעונו הוא תובע ניתן לו כנגד הלוואה שנתן למנוח, גם לא היה לו. הוא גם טען - בניגוד לנתבע 3 שאישר את חתימתו כמי שאימת את התצהיר – כי מדובר בתצהיר מזויף, וזאת על אף שדקות ספורות קודם לכן אישר שהחתימה על התצהיר היא חתימתו שלו.
טז. ומעל הכול – נתבע 1 לא נתן הסבר כלשהו מדוע המתין בגביית השטר תקופה כה ארוכה של למעלה מ-25 שנים .
יז הוא גם לא נתן הסבר כלשהו מדוע המשיך להחזיק בכיסו שטר חוב על סך של 247,000 $, כשהוא ניצב אל מול נושים לא מעטים, חב סכומים גדולים, שאף הביאו אותו להליכי פשיטת רגל.

82. למעשה, הראייה היחידה שיכולה הייתה להצביע על קיומה של עסקה, היא עדותו של נתבע 2. דא עקא, ש לא זו בלבד שגם בתצהירו, על תוכן העסקה הוא לא ידע לומר מאומה; אלא שגם גרסתו אינה חפה מקשיים, ו מעורבתו בפירעון השטר ונטילת התמורה מעלה אף היא תמיהות קשות.

83. ראשית יצוין, כי בעדותו ביום 11.11.20 הוא לא לא ידע לומר דבר אודות העסקה. הוא ציין כי אינו יודע מה היה בעסקה ואף לא ידע לומר אם חתם כערב על השטר. כשהוצג לו השטר וחתימתו עליו, הוא זיהה אותה, אך לא ידע לומר מדוע חתם על השטר. בעדותו , אף הכחיש כי נתבע 1 פנה אליו אי פעם בדרישה לתשלום, והכחיש את הטענה כי נתבע 1 הגיע אליו לחנות לשם כך. למעשה, גם טען , כי אינו יודע על הכספים שנמשכו מחשבונות הבנק של המנוח, וטען כי אינו זוכר אם קיבל מנתבע 1 כספים מתוך אלו שנמשכו מהחשבונות, ואף טען כי אינו יודע כלל על מה מתנהל המשפט.

84. לאחר עדות זו, שעמדה בסתירה מוחלטת לתצהירו, ולמעשה מאיינת את כל עדותו, בחלוף כשלושה שבועות, הוגשה חוות דעת רפואית, לפיה נתבקש ללמד כי נתבע 2 סובל מבעייה קוגנטיבית קשה בשנה האחרונה שאחד מתסמיניה היא שכחה. דא עקא, שלא נתבקש להגיש את חוות הדעת, והיא הוגשה ללא בקשת רשות וממילא מבלי שניתנה רשות , ודי בכך כדי שלא ליתן לה כל משקל. זאת ועוד, מלבד חוות הדעת, לא הוגש מסמך כלשהו מזמן אמת שיש בו כדי ללמד על שינוי במצבו הקוגנטיבי של נתבע 2, במהלך התקופה שממועד הגשת התצהיר ועד למתן עדותו בבית המשפט. גם מחוות הדעת עולה כי לא הוצג בפני המומחה, ד"ר רון גאגין, פסיכולוג קליני מומחה ונוירופסיכולוג, כל מסמך שיש בו ללמד על שינוי כזה בשלב כלשהו בין הגשת התצהיר ומתן העדות. המומחה ציין, כי מהפרטים שנמסרו לו עולה , כי נתבע 2 סובל "מזה כשנה ממה שמגדיר 'שכחה'", ולמעשה מי שמסר את הפרטים זה בנו שנכח במועד מ תן העדות וליווה את אביו למומחה , ויש אפוא, לקחת דברים אלו בערבון מוגבל. מה גם, שנתבע 2 ציין בעדותו כי הוא סובל ממצב דברים זה כבר 4-3 שנים. ומה גם, שגם בעדותו של נתבע 2 ביום 14.12.16 הוא כבר ציין כי אינו יודע "מה רוצים ממנו", "הוא אינו חי טוב", "נוטל כדורים וסמים" וכיוצא בזה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 27).

85. ומעל הכול. אם מצבו של נתבע 2 אינו מאפשר קבלת גרסה ממנו אודות אירועי העבר, מדוע לא הוגש תצהיר מטעם בנו, דוד, שכך או כך, על פי עדות נתבע 2, יכול היה לשפוך אור על לא מעט טענות שנטענו ללא כל אסמכתא.

86. מעבר לאמור, גרסתו העלתה גם היא מספר לא מבוטל של תמיהות:
א. לא הייתה בפיו של נתבע 2, תשובה המניחה את הדעת, מדוע נטל על עצמו את תשלום החוב של דודו, המנוח, מבלי שאפילו פנה אליו כדי שהוא יפרע את החוב. פשיטא כי אמירתו שהוא התבייש ממנו בהיותו איש מכובד (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 9 ), אין בה כל ממש. ומה גם, שבתצהירו לא העלה בושה שכזו. אדרבה, הוא טען כי ניסה מספר פעמים להשיג את המנוח, אך לא הצליח (סעיף 16 לתצהיר).
ב. מדוע לא ביקש מנתבע 1 שיפעל לפירעון השטר בהוצאה לפועל, במהלך כל השנים, במקום שהוא יצטרך לשלם תחת המנוח.
ג. הטענה כי הוא שילם לנתבע 1 בסחורות על חשבון החוב, לא זכתה אף היא לאישוש כלשהו. לדבריו, מי שעמד מול נתבע 1 והעביר לו כספים וסחורות עבור החוב היו בניו, תחילה שמואל ז"ל, ולאחר מותו – בנו דוד. דא עקא, שהבן דוד, שהתייצב בבית המשפט ללוות את אביו, לא מסר תצהיר ולא מסר גרסה כלשהי בעניין.
ד. טענתו, כי הסכים לחתום על השטר כערב מבלי שהבין את תוכנו ולא את משמעות החתימה כערב, תמוהה כשלעצמה, כשיש לזכור שמדובר ב מי שניהל עסקים, והעסקה הנטענת נרקמה בחנות שבבעלותו. הטענה, כי מספר פעמים בעבר הוא "נפל" בעסקאות מעין אלו בהן נוצלה תמימותו, לא זכתה אף היא לאישוש כלשהו.

87. לכל תמיהות אלו בגרסאות נתבעים 1 ו-2, מצטרפת מסקנתו של עו"ד נפתלי בדבר חוסר האוטנטיות של השטר. כאמור, מסקנתו כשלעצמה אין בה די, אך ברי כי יש בה כדי לה צטרף לכל האמור, שיש בו לבדו כדי ללמד על חוסר האוטנטיות של השטר. נהיר, כי אין כל ממש בתמיהה שהעלה נתבע 3 בסיכומיו, מהיכן השיגו נתבעים 1 ו-2 דוגמת חתימה של המנוח . שכן, המנוח הוא בן משפחה קרוב של נתבע 2 ושהה בבית הוריו לפרקים במהלך ביקוריו בישראל.

88. סופו של יום ונוכח כל האמור, אני סבור, כי לא רק שהנתבעים לא הצליחו להוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי, קרי על פי מאזן ההסתברויות, כי אכן קיבלו את השטר מידי המנוח, אלא שמכלול הראיות יש בו ללמד, אף ברמה הנדרשת להוכחת טענה חמורה, כטענה למרמה וזיוף (ראו למשל: ע"א (מחוזי-חי') 33689-10-15 ח'ליל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 1.05.16); ע"א (מחוזי-ת"א) 26451-10-10 עטיה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.09.11)), כי השטר נפרע ללא כל תשתית אמיתית שעמדה ביסוד ו.

89. בשולי עניין זה יצוין, כי לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעים, כי הימנעותה של התובעת מלהעיד יש בה להכריע את הכף לטובת קיומה של עסקת המקור בין המנוח לנתבע 1 ולאוטנטיות של השטר. אכן, הכלל הוא כי אם נמנע בעל דין מהבאת עד או ראיה רלבנטית המצויה בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו התייצב העד ולוּ הובאה הראיה, העדות והראייה היו פועלות כנגדו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.07.08)). ברם, לא רק שבמקרה זה ישנו הסבר סביר לאי הגעתה של התובעת מאיראן לישראל, בשים לב לסיכון ה כרוך בכך, בשל המגבלות של המשטר באיראן, ובפרט בשים לב לגילה של התובעת, כיום בת 88 ; אלא שלמעשה, הציפייה כי עדותה של התובעת הייתה יוצקת תוכן לכל הריק הקיים בעדות הנתבעים בכל הנוגע לעסקת המקור שנרקמה כביכול בין המנוח לנתבע 1, היא ציפיית שווא. אין מחלוקת , כי התובעת לא שהתה בישראל עם המנוח. היא בוודאי לא נכחה עמו בביצוע עסקיו, ובוודאי ל א באותה עסקה לה טוענים נתבעים 1 ו-2, עסקה שכאמור, לא הייתה ולא נבראה.

90. משעלה, כי לא הייתה עסקה, וממילא נתבע 2 לא היה ערב לה, אין כל סיבה לחתימת נתבע 2 כערב על השטר, אלא כחלק מעסקה שנרקמה בינו לבין נתבע 1, לפיה הם יוציאו כסף מחשבונות הבנק של המנוח - שמסתבר שנתבע 2 הוא זה שהיה מקור המידע לקיומם של החשבונות בישראל, שכן באותן שנים שהמנוח ביקר בישראל, הוא התארח בדירת אמו של נתבע 2 - ויחלקו בו. שכן, כאמור, גם אין כל סיבה לכך שנתבע 1 ישיב כסף לנתבע 2, שעה שנתבע 1 לא זכה לכיסוי מלוא חובו מכספי המנוח. לפי הנטען, נתבע 1 קיבל מנתבע 3 סך של 400,000 ₪, ומתוכם – ללא כל סיבה – העביר לנתבע 2 – שבמשך השנים הוא לא התבייש לגבות ממנו את חובו של המנוח – כמעט 3/4 מהסכום האמור, 280,000 ₪, כשבידיו נותר סך של 120,000 ₪ בלבד. כאמור, נתבע 2 לא הוכיח כי העביר כספים ו/או סחורה לנתבע 1 על חשבון חוב המנוח לו ערב, משנמנע מלהעיד את בנו, שהיה זה שהעביר את הכספים ו/או הסחורה לנתבע 1 (לצד הבן שמואל ז"ל), ובנסיבות אלו, אין כל סיבה לקבלת הסך של 280,000 ₪ מנתבע 1, אלא בשל שיתוף הפעולה שלהם בהוצאת הכספים מחשבונות המנוח.

91. אני קובע אפוא, כי אין כל ממש בגרסאות נתבעים 1 ו-2 אודות עסקה שהתקיימה בין נתבע 1 למנוח, שנתבע 2 ערב לה. בשטר נעשה שימוש – על ידי נתבעים 1 ו-2 - להוציא כספים מחשבון המנוח, כ שהם ידעו כי המנוח נפטר זה מכבר, מבלי למסור את האזהרה למנוח, ולמצער, תוך הצגת מצג של מסירת האזהרה בכתובת כלשהי לבן משפחה של המנוח, ביודעם כי הוא אינו מתגורר שם, באופן שהם ידעו כי לא יהיה מי שיטען כנגד השטר, ולו ּ את הטענה הפשוטה, כי השטר התיישן זה מכבר, בהתאם להוראת סעיף 96 לפקודת השטרות. כאמור, שיטה אחת הנחתה את נתבעים 1 ו-2 "הרוצה לשקר – ירחיק עדותו".

מכאן לאחריות של נתבע 3.

נתבע 3
92. בכתב התביעה, הטענה כנגד נתבע 3 הייתה, כי גם הוא היה שותף למעשיהם של נתבעים 1 ו-2 בכוונה להוצאת הכספים השייכים לעיזבון המנוח, תוך הצגת שטר החוב שעל גביו זויפה חתימתו של המנוח. ואולם, לטענה זו לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי. ב"כ התובעים הצביע על כך שנתבע 3 נטל מתוך הכספים סך של 356,000 ₪, ואולם נתבע 3 בעדותו הסביר כי לצד שכר טרחתו שנטל מהכספים שהתקבלו, הוא העביר חלק מהכספים לידי נושה של נתבע 1. טענה זו לא נסתרה, גם לא על ידי נתבע 1, למרות שידע, שאם תתקבל, המשמעות היא שאם התביעה כנגדו תתקבל הוא יצטרך לשאת גם בהשבת כספים אלו ששולמו עבורו. הטענה לשותפותו של נתבע 3 בקנוניה עם נתבעים 1 ו-2 לא זכתה אפוא, לתימוכין, בוודאי לא ברמה הנדרשת להוכחת טענה חמורה מעין זו, ו יש אפוא, לדחותה.

93. באשר לטענה בדבר רשלנותו של נתבע 3 כלפי התובעים, בעניין זה נטען בכתב התביעה אך ורק בקשר לכך שנתבע 3 המציא את האזהרה למנוח באמצעות נתבע 1, בעוד שהחלטת ראש ההוצאה לפועל הייתה כי על בא-כוח נתבע 1 לבצע את המסירה. גם טענה זו דינה להידחות, שכן ברי שלא הייתה כל מניעה לכך שנתבע 3 ימסור את האזהרה למנוח באמצעות שליח מטעמו, והתובעים לא הצביעו על מקור כלשהו לפיו הייתה מניעה כי נתבע 3 יטיל את השליחות על נתבע 1. זאת, בשים לב להוראת תקנה 475א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות במקרה זה לפי הוראת סעיף 7(ב)(1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע כי המצאת אזהרה לידי חייב תהיה בדרך שממציאים כתבי בית-דין לפי התקנות הנזכרות.

94. טענה נוספת לרשלנות הועלתה רק במסגרת הסיכומים. אז נטען, כי בכך שנתבע 3 פעל לפרעון השטר בהוצאה לפועל, הוא התרשל כלפי התובעים. זאת, בשל כך שהיה עליו להבחין כי מדובר בשטר בעייתי, בהיותו שטר ישן שהכיתוב עליו היה לירות ישראליות, שיצאו מהמחזור זמן רב לפני שהשטר הוצג לפרעון; היה עליו להבחין שהחייב על פי השטר הוא בעל דרכון איראני כפי שנכתב על גבי השטר, וממילא היה עליו לוודא שכתובת מסירה האזהרה היא כתובת שהמנוח חי בה במועד המסירה. בפרט, לאחר שנמסר לו על ידי ההוצאה לפועל כי האזהרה שנשלחה על ידה חזרה בשל "מען שגוי" – אגב, מדובר בטענה שנתבע 3 חלק עליה וטען כי הוא לא ראה את הטופס של לשכת ההוצאה לפועל שאך ציינה בפניו כי ההמצאה למנוח לא בוצעה. נטען גם, כי הוא התרשל בכך שלא ציין על גבי הטופס שנמסר בהוצאה לפועל את שמו של בן משפחתו של המנוח לו נמסרה האזהרה, אך בד בבד גם לא השאיר את המקום חלק אלא מילא בו את המילים "קרוב משפחה" כדי להטעות את ר אש ההוצאה לפועל שלא יבחין בחסר.

95. ואולם, לא זו בלבד, שמדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן דבר מכל זאת לא נטען בכתב התביעה, אלא שגם לגופו של עניין, איני סבור כי יש באמור כדי לחייב את נתבע 3 בגין הוצאת הכספים על ידי נתבעים 1 ו-2.

96. אכן, חובת זהירות מושגית של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, הוכרה במשפטנו זה מכבר. ואולם, שעה שמדובר ביחסי עורך דין והצד שכנגד, יש לנקוט משנה זהירות בהטלת חובת זהירות מעין זו ויש לצמצם בהרחבת גדריה (ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' עבדי, פ''ד סז(1) 84 (2014); ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום , פ"ד נח(3) 385, 427; ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92 ( 1994); ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, בעמ' 471 (1990)). כפי שציין בית המשפט בעניין אחר "אין לקבוע כללים נוקשים לעניין מידת חובת הזהירות שחב עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו – ומידתה של אותה חובה תלויה בנסיבות העובדתיות..." (ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מה(3) 207, בעמ' 214 (1994)).

97. ככלל, אחריות עורך דין ברשלנות כנגד צד שכנגד הוכרה בעיקר כאשר צד שכנגד מסת מך על דברים שאומר עורך דינו של בעל הדין שכנגד. שכן, הציבור כולו מסתמך על מקצועיותו ועל יושרו של עורך-הדין, נוכח אופיו המיוחד של המקצוע המשפטי וחובות ההגינות שבהן חב עורך-הדין לציבור כולו. לכן, מרבית המקרים בהם נידונה האפשרות של קביעת רשלנותו של עורך דין כלפי צד שלישי, עסקו בהסתמכות סבירה במהלך העניינים הרגיל של הצד השלישי על חוות דעתו של עורך הדין שנערכה ברשלנות, כשעורך הדין התכוון שהצד השלישי יסתמך עליו באותו הקשר שלשמו ניתנה עמדתו או שירותו המקצועי וממילא הוא נטל על עצמו אחריות כלפי הצד השלישי. כך גם במקום שהיה עליו לצפות שחוג אנשים, שהצד השלישי נמנה עליהם, יסתמך עליו (ע"א 3521/11 בעניין וגנר). ואולם, קשה להרחיב את אחריות עורך הדין כלפי צד שלישי כשעשיית הפעולות שהוא נתבקש לעשות עבור לקוחו יגבילו את חירותו של עורך הדין לפעול עבור לקוחו. יש לזכור, כי הטלת אחריות על עורך דין בגין התנהגות רשלנית כלפי צד שלישי עלולה להשימו במצב של ניגוד עניינים מול לקוחו, שהרי היא עשויה לבוא על חשבון וטיב השירות שהוא ייתן לו (ע"א 3521/11 בעניין וגנר; ע"א 643/88 עזבון המנוחה יהודית זיידנציג נ' שטיין, פ"ד מה(3) 554 (1991)).

98. במקרה זה, נתבע 1 ביקש מנתבע 3 שירות משפטי שעניינו הצגת שטר לפרעון בלשכת ההוצאה לפועל ולאחר מכן, הטלת עיקולים ומימושם. נתבע 3 פעל לפי בקשתו של נתבע 1, ופעל בהתאם להוראות לשכת ההוצאה לפועל. לא היה כל קשר בין נתבע 3 למנוח, ונדמה כי הטלת האחריות על נתבע 3 במקרה זה היא הדוגמא הטובה לחשש האמור, כי הטלת אחריות על עורך דין בגין התנהגות כלפי צד שלישי עלולה להשימו במצב של ניגוד עניינים מול לקוחו.

ובאשר לנתבעת 4.

נתבעת 4
99. בעניין זה טענו התובעים, לרשלנותה של לשכת ההוצאה לפועל, אשר לא עמדה על קבלת אסמכתא לביצוע הוראת ראש ההוצאה לפועל בתל אביב אודות המצאת האזהרה לחייב (המנוח).

100. בהקשר זה נטען, כי לא היה מקום לקבל את המסירה שלא בוצעה על ידי ב"כ הזוכה בעצמו, טענה שכאמור יש לדחות. נטען , כי היה עליה להבחין בכך שהמסירה בוצעה לאותה כתובת שלשכת ההוצאה לפועל שלחה אליה בעצמה את האזהרה והיא חזרה בשל "מען שגוי" . גם טענה זו יש לדחות, שכן אין בעובדה כי משלוח חזר כ"מען שגוי" כששליח אחד לא הצליח לבצע את המסירה, במקרה זה שליח דואר ישראל, לסתור אפשרות כי שליח אחר , שטרח יותר , הצליח לבצע את המסירה באותה כתובת.

101. נטען גם , כי לא היה מקום לקבל את המסמך המלמד על המסירה , כאשר בסעיף 4 במקום בו היה צריך להירשם שם בן המשפחה לו נמסרה האזהרה, נרשם "סרב למסר" וסומן גם "סרב לקבל" (נספח 4 לתצהיר נתבעת 4). בעניין זה הצדק עם התובעים. העד מטעם נתבעת 4, מר בן שבת, ציין במפורש כי במידה ובסעיף 4 לא היה נרשם דבר ולא היה נרשם שמו של בן המשפחה, המסמך לא היה מתקבל. משכך, העובדה כי במקום שמו של בן המשפחה נרשם "סרב למסר" לא יכולה להצדיק את קבלת המסמך. במקרה זה, נדרשה מנתבעת 4 זהירות יתרה, בפרט מקום בו היה מקום לבחון את השטר "בשבע עיניים" ושמא אף יותר, נוכח חזותו כשטר ישן מאוד, שהכיתוב המודפס עליו היה, כאמור, לירות ישראליות, ונוכח העובדה כי צוין עליו שהחייב נושא דרכון איראני. בצדק נטען, כי לא היה מקום לסמוך בעניין זה על עורך הדין, שעה שהמסמך נמסר לנתבעת 4 באופן כזה שהכתוב בו מלמד כי הוא אינו עומד בתנאים הנדרשים.

102. אין צורך להכביר מילים אודות חובת הזהירות של נתבעת 4 למניעת הוצאת כספים שלא כדין באמצעות ההליכים המתנהלים אצלה. די נהיר, כי לוּ נתבעת 4 הייתה מקפידה יותר עם הזוכה, לא היה עולה בידו לקבל לידיו את הכספים מחשבונו של המנוח, שנים רבות אחר פטירתו. חשיבות רבה נודעת למסירת אזהרה כדין, שכן מתבקש לממש את נכסי החייב ויש לאפשר לו להיערך כראוי (בר"ע 2793/01 לאופר נ' גבאי, פ"ד מ(1) 668 (2001)). בהעדר אזהרה, כל ההליכים שננקטו בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין (דברי כב' השופט טירקל בע"א (מחוזי-ב"ש) 68/90 הבנק הבינלאומי נ' פישל ( פורסם בנבו, 4.12.90), אלא שלא תמיד ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, וכסף שמומש מבלי שנמסרה אזהרה כדין לא תמיד יוחזר. מכאן החשיבות להקפיד על ביצוע מסירת האזהרה. רשלנותה של נתבעת 4 סייעה בידי נתבעים 1 ו-2 לקבל לידיהם, כאמור, שלא כדין, את כספי המנוח שהיו בחשבונות הבנק.

103. אכן, במסגרת הסיכומים, ורק אז, טענה נתבעת 4 לחסינות המוקנית לה בדין, מתביעות נזיקין מעין אלו, בפרט כאשר מדובר בהחלטות שיפוטיות של ראש ההוצאה לפועל. לדברי נתבעת 4, גם אם פעולות לשכת ההוצאה לפועל לא היו תקינות – טענה שהיא אינה מסכימה עמה – הרי שמשעה שר אש ההוצאה לפועל הורה על מימוש הכספים, שרק הוראה זו היא שאיפשרה את העברת הכספים לזוכה (במקרה זה נתבע 1), נותק הקשר הסיבתי בין מעשיה של לשכת ההוצאה לפועל לנזק שנגרם במימוש העיקול ומשיכת הכספים. שכן, חזקה על ראש ההוצאה לפועל שבחן את מלוא החומר שע מד לפניו, כולל תצהיר המוסר (נספח 4 לתצהירי נתבעת 4), והוא החליט, במסגרת סמכותו ותפקידו, כי ניתן להסתמך על מסמך זה, והורה על מימוש העיקול.

104. בעניין זה הצדק עמה. סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: "כל אדם המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". הדבר נכון גם כלפי רשמי ההוצאה לפועל (ראו: ע"א 10015/17 רוה נ' מדינת ישראל – רשות האכיפה והגבייה (פורסם בנבו, 10.10.18)). סעיף 73א' לחוק ההוצאה לפועל קובע במפורש כי: "מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד ראש ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו". מדובר למעשה, בחסינות מוחלטת לעוולה שנעשתה על ידו, בין אם מדובר בפעולה שיפוטית ובין אם מדובר בפעולה מנהלית (ראו: ת"א (ת"א) 199207/02 יאיר ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 14.09.05) ).

105. הצדק עם נתבעת 4 גם בכך , שמדובר בחסינות מהותית , השוללת את האחריות, ולא אך חסינות דיונית, המהווה מחסום דיוני בפני תביעה (ראו: ע"א 2394/18 פלונים נ' פלונים (פורסם בנבו, 10.04.19)) . עניינה של חסינות זו היא להבטיח "שמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים" (רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' אדם (פורסם בנבו, 2.09.18)). המשמעות של החסינות המהותית היא, בין היתר, מניעת האפשרות להגיש תביעה כנגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית ממלכתית (שם).

106. דא עקא, שנתבעת 4 העלתה טענה זו לראשונה "בפה מלא" – רק בסיכומיה. שמונה וחצי שנים לאחר הגשת התביעה כנגדה. הכלל הוא, כי "בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם נעתר בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא. טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה הרחבת חזית ויש לדחותה..." (רע"א 2233/14 ברזל נ' עו"ד גלברט - כונס הנכסים ומנהל מיוחד (פורסם בנבו, (11.06.14); בע"מ 2881/17 פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 2.08.17)). הטעם לכך הוא מניעת עיוות דין. שינוי טענותיו של בעל דין במהלך הדיון עלול לפגוע ביכולתו של הצד שכנגד להתמודד כראוי עם הטענות. הוא גם נועד לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו (ראו: ת"א (מחוזי-ת"א) 28676-05-13‏ ‏Pfizer Inc.‏ נ' אוניפארם בע"מ (פורסם בנבו, 19.09.19)) . כיום, בהתאם לתקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, טענה מקדמית שלא פורטה בכתב ההגנה, לא תועלה בשלב מאוחר יותר, אלא אם כן בית המשפט נתן רשות לכך.

107. ואולם, לצד זאת נקבע בפסיקה , כי יש לבחון את הטענה להרחבת חזית מבחינה מהותית ועל רקע הרציונאלים העומדים בבסיסו של הכלל , שהם כאמור, מניעת עיוות דין והגנה על יכולתם של בעלי דין להתמודד עם טענות שהועלו כנגדם (ע"א 8881/ 07 לב נ' טובי (פורסם בנבו, 27.08.12)). על רקע רציונלים אלו, הבחינה הפסיקה בין טענות עובדתיות חדשות לבין טענות משפטיות, ונקבע כי הכלל של מניעת הרחבת חזית מופנה בעיקר נגד הראשונות ולא כנגד האחרונות. באשר לטענות משפטיות חדשות נקבע, כי ככל שהן מצויות בגדרה של מסגרת עילת התביעה הנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בעל הדין, לא בהכרח מדובר בהרחבת חזית אסורה (ע"א 5525/10 גני הררי בע"מ נ' מערבי (פורסם בנבו, 25.04.13)).

108. במקרה זה, מדובר בטענה משפטית, שעניינה הוראות דין ברורות – קיומה של חסינות מהותית לר אש ההוצאה לפועל, בפרט שעה שמדובר בהחלטות שיפוטיות שלו. לא התחדש דבר בעניין זה במהלך ניהול ההליך. למעשה לא נגרם לתובעים עיוות דין, שכן די נהיר כי גם אם הייתה מועלת טענה זו כבר בתחילת ההליך, כמתבקש, לא היה ביכולתו להתמודד אחרת עם טענה זו, והתובענה כנגד נתבעת 4 הייתה נדחית על הסף. לכל היותר, היה נמנע מהתובעים הצורך לנהל חזית מול נתבעת 4, בכלל זה גם בהליכים שעניינם הפקדת ערובה להוצאותיה, הליכים שהתקיימו גם בערכאות גבוהות יותר. התנהלות זו של נתבעת 4 , אין בה כדי להביא לתוצאה של קבלת התביעה כנגדה, בשל הרחבת החזית, מקום בו קיימת חסינות מהותית, שעניינה ש"האחריות עצמה נשללת" (רע"א 3359/18 בעניין אדם, פיסקה 15), אך יש בה כדי לחייב את נתבעת 4 בהוצאות התובעים, אשר נדרשו לנה ל חזית מול נתבעת 4 שנים רבות, ובכלל זה להפקיד ערובה להוצאותיה, מבלי שנתבעת 4 העלתה את הטענה בדבר קיומה של חסינות.

109. טענה זו, הועלתה לראשונה על ידי נתבעת 4, כך גם לפי דבריה שלה, אך בתגובה, שהגישה ביום 21.01.20, לבקשת התובעים להארכת המועד להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים במקרה של דחיית התביעה. בהמשך, היא העלתה אותה גם במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים על ההחלטה בדבר הגדלת הערובה להבטחת ההוצאות (רע"א (מחוזי-י-ם) 40346-01-20), וב"כ התובעים אף הגיב לה. ואכן, בהחלטת בית המשפט המחוזי, מיום 3.06.20, התייחס בית המשפט לטענות נתבעת 4 בעניין החסינות ולתשובת התובעים כי עניין זה מהווה הרחבת חזית. בית המשפט ציין , כי הוא אינו מכריע בעניין זה שכן טענה זו טרם הועלתה בפני בית משפט קמא.

110. העלאת טענה זו של חסינות בשלב כה מאוחר עומדת בניגוד מוחלט להנחית פרקליט המדינה (הנחיה מספר 16.15 – חסינות שיפוטית מפני תביעות בנזיקין) בה נאמר ( סעיף 11) כי "לנוכח תכליות החסינות השיפוטית, יש להעלות את טענת החסינות כטענה מקדמית המחייבת בירור והכרעה ללא דיחוי, וזאת במסגרת בקשה עצמאית לדחיה על הסף, ולא כטענה שניתן להותיר את ההכרעה בה לתום שלב הראיות בתובענה". הנחיה זו אמנם נכתבה רק בשנת 2019, ואולם הרציונל העומד בבסיסה היה נכון גם קודם לכן. ברע"א 3359/18 בעניין אדם, ציין בית המשפט כי "דחיית ההכרעה בשאלה אקוטית זו (של קיומה של חסינות – א.ס.) להמשך ההליך חותרת תחת התכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות". בנסיבות אלו, הגם שהתביעה כנגד נתבעת 4 נדחית בשל החסינות המהותית, וכאמור, יש לדחות את טענות התובעים להרחבת חזית בעניין זה, אני סבור כי לא זו בלבד שאין לחייב את התובעים בהוצאות נתבעת 4, אלא שיש לחייב את נתבעת 4 בתשלום הוצאות לתובעים, חרף דחיית התביעה כנגדה, נוכח התנהלותה זו.

טענות ההתיישנות והשיהוי
בשולי הדברים אתייחס לטענת ההתיישנות והשיהוי שהעלו הנתבעים.

111. טענה זו נידונה על ידי כב' השופטת שושנה ליבוביץ, אשר דנה בטענות המקדמיות שהעלה נתבע 6, בהחלטה מיום 3.02.13 . בית המשפט קבע, כי על אף ש התובענה הוגשה ביום 10.05.12 ואילו העיקולים בחשבון הבנק הוטלו ביום 13.02.05, כשבע שנים ושלושה חודשים ממועד הטלת העיקול, התביעה לא התיישנה. שכן , עילת התביעה מוגדרת כמועד בו נוצר לתובע כוח התביעה הפוטנציאלי, הכולל גם את התגבשות הנזק. לעניין זה, המועד הרלוונטי הוא מועד מימוש העיקול, שכן עצם הטלת העיקול על החשבון לא הקים בידי התובעים עילת תביעה נגד הבנק בגין הפרת חובת התנהגות כלפיהם.

112. דא עקא, שמסקנה זו נקבעה באותה החלטה ביחס לבנק (נתבע 6) , לגביו נטען כי היה עליו להפנות את תשומת לב ראש ההוצאה לפועל לכך שמדובר בחשבון של תושב זר שמשך שנים רבות לא נעשתה בו כל פעילות. באותה מידה היא נכונה גם ביחס לנתבעת 4, אשר הטענות כנגדה נוגעות כאמור לפעולותיה לאחר הטלת העיקול, שאיפשרה את מימושו.

113. שאלה אחרת היא, האם היא נכונה ביחס לנתבעים 3-1, או שמא לגביהם עילת התביעה קמה כבר במועד בו הוטל על העיקול על חשבונות המנוח. שכן, הטענה כלפיהם היא, כי הם פעלו להטיל עיקול על יסוד שטר חוב מזויף או למצער שלא הייתה להם זכות להציגו לפרעון.

114. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מורה כי תחילתה של תקופת ההתיישנות היא "ביום שבו נולדה עילת התובענה". המונח "עילת התובענה" לצורך התיישנות, מתייחס למכלול העובדות המהותיות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע (ראו: ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות )פורסם בנבו 22.02.12)). בגדר "העובדות המהותיות" שהתגבשותן נדרשת לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, לא נכללים רק הרכיבים החיוניים המגבשים את עילת התביעה על פי הדין המהותי, אלא נדרש גם קיומם של נתונים נוספים המהווים תנאי מוקדם ליכולתו הממשית של התובע לפנות לערכאה משפטית ולממש בפועל את הזכות הנתונה בידו. בעניין זה, נהוג להבחין בין מועד היווצרותה של הזכות המושגית לבין מועד היוולדותה של זכות התביעה הקונקרטית, שרק מעת התגבשותה של זו האחרונה מתחיל מניין ההתיישנות. מכאן, שלעניין תחילת מרוץ ההתיישנות, עלינו להידרש לשילובם של העובדות החיוניות, הדין המהותי והסעד המבוקש. בהתאם לכך, מרוץ ההתיישנות, אינו מתחיל במקרה זה, אלא בשלב בו התביעה הייתה בשלה. שלב זה הגיע במקרה זה, כאשר הנתבעים קיבלו לידיהם את הכספים. רק ממועד זה התגבשו כל "עובדות התביעה" (ראו: רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין (פורסם בנבו, 16.04.20)). לאמור, מאחר וביום 29.05.05 הועבר הסכום הראשון וביום 7.07.05 הועבר הסכום השני, אז, ורק אז , התגבשו כל "עובדות התביעה". גם אם נמנה את התקופה ממועד העברת הסכום הראשון, אזי משעה שהתביעה הוגשה ביום 10.05.12, היא הוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות.

115. כל זאת, גם מבלי להידרש להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". התובע, לפי דבריו, היה בישראל בשנת 2003 ואף התוודע באותה עת לחשבונות הבנק. ברם, בכך אין כדי לסייע לנתבעים. באותה שעה טרם הוטלו העיקולים, ופשיטא כי לא ניתן לקבל כל טענה כנגדו מדוע הוא לא משך את הכספים באותה עת . מעבר לעובדה, כי התובעים אינם נדרשים לספק הסברים מדוע לא משכו את הכספים, יצוין כי כאמור, הכספים הופקדו על ידי המנוח בישראל כדי לשמש את בני המשפחה, בבוא היום, בעלותם לישראל, ובהחלט ניתן להבין שלא היה כל אינטרס בהעברת כספים לאיראן. הכספים נמשכו מהחשבונות בשנת 2005, ואין כל יסוד לטענה כי ה תובעים ידע ו על כך, או למצער היה עליהם לדעת על כך בשים לב למגורי הם באיראן, בטרם הגיע התובע פעם נוספת לישראל בשנת 2010.

116. בוודאי שאין מקום לטענת ההתיישנות, נוכח הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות הקובע כי " בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". הבסיס להוראות חוק אלו הוא בהכרה כי אין לפגוע בזכות תובע לפנות לערכאות מקום שמסיבות שונות, שלא היו בשליטתו, יכולת מימוש זכות זו לא עמדה לו, או קשתה עליו באופן ניכר. על כן, לצורך התקיימות התנאי בדבר חוסר היכולת לקיים בירור משפטי בישראל, המצוין בסעיף 14 לחוק, אין צורך בקיומן של נסיבות אשר אינן מאפשרות כליל הגשת תביעה בישראל , ודי בכך שישנו קושי של ממש לעשות כן (ראו: המ' 295/59 כוז'הינוף נ' מירום, פ"ד יג, 1438, 1440 (1959). וראו גם: רע"א 10175/05 הארגון לשחרור פלסטין נ' צ'סר (פורסם בנבו, 5.10.10) והאסמכתאות שם). בנסיבות אלו , שהתובעים התגוררו במשך השנים באיראן, על כל המשתמע מכך, ברי כי אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את אותן שנים שהתובעים שהו באיראן. בפרט, שכאמור, נתבעים 1 ו-2 ידעו גם ידעו, כי המנוח מתגורר דרך קבע באיראן. משכך, גם אם המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות הוא הטלת העיקול ולא מימושו, הרי שבשים לב להוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, במועד הגשת התביעה, היא טרם התיישנה.

117. באשר לטענת השיהוי, קבעה כב' השופטת שושנה ליבוביץ, בהחלטה הנזכרת מיום 3.02.13, כי על אף שהתובענה ה וגשה 12 ימים בלבד לפני שחלפו שבע שנים ממועד העברת הכספים בחשבון ללשכת ההוצאה לפועל, אין לקבל את הטענה בדבר שיהוי. זאת, נוכח התנאים המחמירים לקבלת טענה מעין זו ונדירות הנסיבות להחלתה, ובשים לב למקום מגוריהם של התובעים, על כל ההשלכות הנובעות מכך. נקבע, ביחס לנתבע 6, שלא ניתן לקבוע כי נוצרה אצלו ציפייה ש התובעים זנחו את תביעתם או ש נגרם שינוי לרעה במצבו.

118. מסקנה זו נכונה גם ביחס לשאר הנתבעים. לא ניתן לומר כי התובעים השתה ו בהגשת תביעת ם, עד כי יש לראותם כמי שויתר ו על זכות התביעה שעמדה להם, או כי בחלוף הזמן, שינה מי מהנתבעים את מצבו לרעה. כאמור, העלמות השטר המקורי, או שמא העלמתו של השטר המקורי, הייתה, או שמא נעשתה, לאחר שנתבעים 1 ו-2 היו מודעים לטענות התובעים ביחס אליו. גם לא ניתן לייחס חוסר תום לב ל תובעים (ראו: רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו , 20.06.10)) , בכך שהתביעה הוגשה בחלוף שנתיים מהמועד בו נודע לתובעים על נטילת הכספים מחשבונות המנוח. כאמור, נוכח העובדה כי התובעים התגוררו במהלך השנים באיראן, באופן שנמנע מהם לקיים את הבירור המשפטי, ואף לעמוד על קיום זכויותיהם, אין מקום לטענת השיהוי.

סיכום
סופו של יום אפוא, התביעה כנגד נתבעים 1 ו-2 מתקבלת. נתבעים אלו, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 1,098,045 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישאו נתבעים אלו, ביחד ו לחוד, בהוצאות התובעים ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 125,000 ₪. זאת, בין היתר, בשים לב, להגעתו של התובע לדיונים מאיראן ולחוות הדעת שהוגשו על ידיהם .

התביעה כנגד נתבע 3, נדחית. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע 3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

התביעה כנגד נתבעת 4 גם היא נדחית. ברם, כאמור, היא תשא בהוצאות התובעים, אותן אני מעמיד על סך של 2 5,000 ₪.

המזכירות תשיב לתובעים את הכספים שהופקדו על ידם להבטחת הוצאות הנתבעים.

ניתן היום, כ"ז שבט תשפ"א, 09 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.