הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 16534-01-15

בפני
כב' השופט אילן סלע

1. פלונית
ע"י ב"כ עו"ד רועי נתיב
2. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד שנאוי עבד

התובעים

נ ג ד

  1. אושן 17 בע"מ
  2. הלל פרקש

ע"י ב"כ עו"ד ניר ידיד

הנתבעים
נ ג ד

  1. נחום פז
  2. עוז ניהול סיכונים
  3. Overseas Insurance Consultants Limited הצדדים השלישיים

פסק דין

מאחר והנתבעים וצד ג' טרם השלימו את סיכומיהם בכל הנוגע למחלוקת שביניהם, פסק דין זה עוסק רק באחריות הנתבעים כלפי התובעת. פסק דין בהודעת צד ג', יינתן לאחר הגשת הסיכומים על ידי מגישי ההודעה ומקבליה.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

  1. התובעת, ילידת 1985, נפגעה ביום 07.04.09, עת בילתה עם חבריה במועדון "האומן 17" שבבעלות נתבעת 1(להלן: "המועדון"). המועדון נוהל על ידי נתבע 2 (להלן: "הלל") שהיה במועד התאונה, גם אחד מבעלי המניות במועדון. צד ג'1 הוא המנכ"ל והבעלים של צד ג' 2 (להלן: "נחום" ו"עוז" בהתאמה), אשר ביטחו את המועדון באמצעות צד ג'3 שהיא חברה בריטית (להלן: "החברה הבריטית") .
  2. באשר לנסיבות הפגיעה נטען, כי התובעת שהתה בקדמת המועדון שהיה הומה וחשוך . בשעה 00:00 , או בסמוך לה , קמה התובעת מ הכיסא עליו היא ישבה והחלה לצעוד לעבר חבריה שהיו באזור שירותי המועדון. לפתע היא החליקה ונפלה על הרצפה שהייתה רטובה מנוזל מחליק, ככל הנראה, משקאות אלכוהוליים שנשפכו.
  3. לאחר הנפילה ניסתה התובעת לעמוד על רגליה , אך ללא הצליחה, מכיוון שרגלה נשברה . היא החלה צורחת ונאנקת מכאבי התופת מהם סבלה. אנשים אשר נכחו במקום הזמינו אמבולנס אשר פינה אותה לבית החולים, שם כאמור הסתבר כי נגרם לה שבר בקרסול רגלה הימנית, אשר הצריך החזרה פתוחה וקיבוע פנימי. היא נותחה בדחיפות, ביום 11.04.09, והשבר ברגלה קובע על ידי פלטות מתכת וברגים . בחלוף 6 ימים, היא שוחררה לביתה כאשר רגלה מגובסת. במהלך החודשים אפריל עד יוני באותה שנה היא שהתה במנוחה ובפיזיותרפיה על פי הנחיית הרופאים המטפלים. במהלך הביקורות נמצא כי יש לטפל בפצע הניתוח, ועל כן ביום 14.07.09 אושפזה התובעת פעם נוספת לצורך ניתוח נוסף להוצאת פלטת המתכת מרגלה. לאחר שלושה ימים שוחררה לביתה, אך נאלצה להיבדק שוב לאור העבודה כי פצע הניתוח היה עדיין פתוח. עד לשנת 2013 פנתה התובעת מספר פעמים לבית החולים עם תלונות על כאבים ונפיחות באזור שנפגע.
  4. עוד לטענת התובעת, עקב חוסר יכולתה לנוע ולבצע פעילות ספורטיבית, בעקבות התאונה, נגרמה לה עליה מתמדת וקיצונית במשקלה והיא נאלצה, ביום 12.03.13, לעבור ניתוח בריאטרי לקיצור קיבה, עקב כך, היא אף אושפזה למשך חמישה ימים.
  5. התובעת ציינה בתביעתה, כי ערב ה תאונה היא הייתה בחורה בריאה בגופה ובנפשה, אך בעקבות התאונה היא סובלת מכאבים קשים, הפרעות תפקודיות ומגבלת תנועה ניכרת. לדבריה, היא לא שבה לעבודה סדירה במשך תקופה ארוכה, וחלה נסיגה משמעותית בתפקודה בחיי היומיום , נסיגה הבאה לידי ביטוי בירידה במצב הרוח, חרדות, הפרעות שינה, סיוטים ואף הסתגרות בביתה. היא הוסיפה כי היא סובלת מפגיעה נפשית בכל הקשור לדימוי הגופני שלה ולכן נמנעת מפעילויות שונות כהליכה לים ואירועים דומים אחרים. קשייה בניהול משק הבית, דורשים הסתייעות מוגברת בעזרת אחרים.
  6. את האחריות לתאונה ייחסה התובעת לנתבעת, תוך שהיא מונה רשימה ארוכה של מעשים ומחדלים בהם התרשלה הנתבעת. ביניהם, העדר צוות ניקיון שידאג לכך שרצפת המועדון תהיה נקייה ויבשה; העדר שילוט המתריע מפני הסכנה שברצפה הרטובה; העדר הדרכה באשר לאופן ההליכה במועדון; ועוד.
  7. הנתבעת הוסיפה, כי גם הלל אחראי לנזקיה בהיותו הבעלים של הנתבעת ומשמש כדירקטור בה. כן נטען, כי הסכנה במועדון הייתה ידועה להלל באופן אישי והוא בחר שלהתעלם מהמחדלים השונים שהיה בהם לסכן את המתארחים במועדון. בנוסף נטען כי הנתבע לא ביטח את פעילות המועדון וכי הוא לא דאג להזמין אמבולנס לצורך מתן טיפול דחוף לתובעת אשר שכבה כואבת ופצועה על רצפת המועדון.
  8. התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בחודש נובמבר 2009, שם נקבעו לה אחוזי הנכות הבאים: מיום 08.04.09 ועד ליום 31.07.09 - 50% נכות; מיום 01.08.09 ועד ליום 31.10.09 - 40% נכות; מיום 01.11.09 ועד ליום 31.03.10 - 30% נכות. עוד קבעו מומחי המל"ל, כי בתקופה שלגביה נקבעו לה 40% ו-50% נכות, התובעת הייתה חסרת כושר השתכרות, אך לעומת זאת נקבע כי החל מיום 01.11.09 היא יכולה לעבוד במשרה מלאה שאינה דורשת עמידה והליכה ממושכים.
  9. המל"ל שילם לתובעת דמי תאונה בסך של 7,307 ₪ וגמלת נכות כללית בסך של 8,703 ₪, שערכם כיום הוא 17,148 ₪, והוא הצטרף לתביעתה של התובעת כ נגד הנתבעים.
  10. לתביעתם צרפ ו התובע ים חוות דעת רפואית של ד"ר עפר אלישוב אשר בדק את התובעת וקבע כי היא הייתה באי כושר מלא עד ליום 14.09.09 (חמישה וחצי חודשים). בנוסף, הוא קבע לה נכות זמנית בשיעור 50% נכות זמנית לשלושה חודשים נוספים, ו-30% למשך שלושה חודשים נוספים. את נכותה הצמיתה העריך ד"ר אלשיוב ב-10% בגין צלקות מכאיבות ומכערות, 10% נוספים בגין הפרעה קלה בקרסול ימין עם נזק לסחוס, וב-5% נוספים בשל החמרה עתידית צפויה .
  11. הנתבעים כפרו באחריותם לנזקי התובעת, לטענתם ככול שהתובעת נפלה, היה זה בשל התרשלותה שלה, אם בשל חוסר זהירות ואם בשל היותה בגילופין. לדבריהם, רצפת המועדון לא הייתה רטובה וכי יש צוות ניקיון האמון על ניקיון רצפת המועדון באופן תדיר, בעיקר במקום בו התובעת נפלה, לטענתה, בשל סמיכותו לשירותים. הם גם הכחישו את הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לנזקים הנטענים, ובפרט לצורך של התובעת בניתוח בריאטרי. עוד ציינו הנתבעים כי טענותיה של התובעת בשל לאובדן הכנסתה אינם נכונות.
  12. באשר להלל נטען, כי הוא אינו נושא באחריות כלשהי לאירוע, והתובעת לא הצביעה על עילה כלשהי המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות.
  13. הנתבעים גם חלקו על הנזקים הנטענים והם הצטיידו בחוות דעת מטעמם, של ד"ר דוד אדיבי, מומחה מנתח בתחום האורתופדיה. ד"ר אדיבי בדק את התובעת, ובחוות דעתו , במסגרתה התייחס אך לשעורי הנכות הצמיתה של התובעת, הוא קבע כי לתובעת 5% נכות בשל צלקות שטוחות ואדמומיות ללא בעיות תחושה ו-5% נכות נוספים בשל השפעת כאבי מאמץ בקרסול הימני על הפעילות התפקודית. לשיטתו של ד"ר אדיבי לא צפויה בעתיד הרעה במצבה הרפואי של התובעת כתוצאה מהתאונה .
  14. בסופו של יום, נוכח המחלוקת בין המומחים, הגיעו הצדדים להסכמה על מיצוע הנכויות כך שהנכות של התובעת בגין הצלקת תעמוד על 7.5% והנכות האורתופדית תעמוד אף היא על 7.5%. לא הייתה הסכמה על שעור הנכות התפקודית של התובעת.
  15. בד בבד עם הגשת כתב הגנתם, הגישו הנתבעים הודעת צד ג' כנגד מר נחום פז, אשר היה הבעלים והמנהל של סוכנות הביטוח "עוז ניהול סיכונים", באמצעותה הונפקה פוליסת הביטוח למועדון בחברה הבריטית, שאמורה לטפל בתביעה שהוגשה כנגד הנתבעים, ל העמיד להם ייצוג, ולשאת בנזקים בהתאם לפוליסה. מר פז וחברת "עוז ניהול סיכונים" אחראים לשפות את הנתבעים בשל היותם שלוחים של החברה הבריטית.

16. צדדי ג' לא כפרו בחבותה של החברה הבריטית לשפות את הנתבעת ככול שייפסק שיהיה חבה בתשלום לתובעת. הם גם לא טענו דבר בקשר לכתב התביעה. לצד זאת, הם הכחישו את טענת הנתבעים אודות אי העמדת סיוע משפטי. לדבריהם, לנתבעים הוצע סיוע משפטי, אך אלו בחרו להסתייע בייעוץ משפטי אחר, ועל כן הם אינם חייבים לשלם את שכר הטרחה בגין סיוע זה. נטען גם, כי למר פז ולחברת "עוז ניהול סיכונים" אין כל אחריות כלפי הנתבעים. הצדדים השלישיים ציינו כי חברת "עוז ניהול סיכונים" אינה סוכנות ביטוח, כי אם חברה אשר "יצרה" מועדון חברים שביצע ביטוח באופן ישיר מול החברה הבריטית .

המסכת הראייתית
עדויות מטעם התובעים
17. התובעת הצטיידה לצד עדותה עם עדויותיהם של חברותיה: גב' קארין כהן (להלן: "קארין"), גב' מורן טמסוט (להלן: "מורן"), גב' נירית אפק (להלן: "נירית"); של אחיה מר ירון לביא (להלן: "ירון"); ושל אמהּ גב' נאוה לביא (להלן: "נאוה").
18. התובעת סיפרה בתצהירה והשלימה בחקירתה, כי המועדון מוכר לה והיא נהגה להגיע אליו כדי לבלות לרקוד ולפעמים גם לשתות. היא ציינה כי בערב בתאונה היא יצאה מביתה עם חברתה, קארין, ככל הנראה בסביבות השעה 01:00 בלילה, והגיעה למועדון שהיה הומה אדם, רועש וחשוך מאד . היא לא שתתה באותו ערב, היות והיא הייתה במצב של עודף משקל, למעלה מ-90 ק"ג, וניסתה להפחית ממשקלה, ובשל כך, בין היתר, נמנעה משתיית אלכוהול. כחצי שעה לאחר הגעתן, חצי שעה שבמסגרתה הן אף הספיקו לרקוד, הלכה חברתה, קארין, לכיוון השירותים והיא נותרה באזור הכניסה. בשלב מסוים, היא קמה ממקומה והחלה ללכת לחפש את חברתה, ולאחר שצעדה מספר צעדים קרתה התאונה, והיא החליקה על רצפה שהייתה מלאה בנוזל בכמות של דלי מים שנשפ ך על הרצפה ואיש לא גרף אות ו. לדבריה, איש לא ראה אותה נופלת. היא ניסתה לעמוד ללא הצלחה, והיא החלה לצרוח, לבכות ולהאנק נכאב. התובעת הוסיפה וסיפרה, כי שמעה מישהי שקראה לחברתה קארין, והבחינה במבלים רבים שהתקהלו סביבה. בשלב זה היא ראתה את הלל מתקרב לאזור בה היא שכבה, הוא שוחח עם מישהו והלך מהמקום מבלי שהציע לה כל עזרה. לאחר מכן הגיע אמבולנס שפינה אותה לבית החולים.
19. לדברי התובעת, הפגיעה הקשתה עליה להשלים את לימודיה, גרמה לה להימנע מללבוש מכנסים קצרים ומליטול חלק באירועים חברתיים, זאת נוכח הצלקת המכוערת שנותרה ברגלה, אשר לתחושתה כל הסובבים אותה נועצים בה מבטים. הדבר גורם לה חוסר ביטחון רב.
20. התובעת הוסיפה וסיפרה, כי בתקופת שיקומה לא עבדה כלל ולאחר מכן נאלצה לעזוב מספר מקומות עבודה , פעמים בשל קושי בנגישות ו פעמים בשל העובדה כי היא לא יכולה הייתה לעבוד ולוּ בישיבה ממושכת. היא ציינה כי היא החלה ללמוד משפטים, ובשלב זה, אחיה סיי ע בידה, והעסיק אותה במשרד עורכי הדין שבבעלותו. כך היה טרם הוסמכה כעורכת דין, וכך הדבר המשיך לאחר שהוסמכה. בשל מגבלותיה, הוא אפשר לה לעבוד מן הבית. כך היה עד לחודש מרץ 2019, עת היא פוטרה מעבודתה, ומאז היא מקבלת דמי אבטלה.
21. קארין סיפרה, כי הגיעה ביחד עם התובעת למועדון בסביבות השעה 01:00 והן ישבו ליד הבמה. התאונה ארעה בסביבות השעה 01:30, בכניסה למועדון, בעת שהיא הלכה לשירותים, הממוקמים בין הבמה לכניסה למועדון. בשלב מסוים, קראו לה מבלים אחרים במועדון, והיא ראתה את התובעת על הרצפה הרטובה, כשהיא יושבת, בוכה וכאובה, ולא מצליחה לקום. רבים מהאורחים שבילו במועדון התאספו מסביב, וגם הלל הגיע למקום, אך לא הגיש לתובעת כל סיוע. בהמשך, היא התלוותה לתובעת באמבולנס לבית החולים, אך גם הפינוי התעכב בכחצי שעה, לאחר שהמאבטחי ם מנעו את כניסתו. לדבריה, כל האזור מסביב לתובעת היה רטוב ומחליק מאוד. לדבריה, התובעת לא חזרה לעצמה תקופה ארוכה לאחר האירוע. היא הייתה מצוברחת מאוד, וסירבה להתלוות אליה למועדונים מחשש לנפילה נוספת, ולים - בשל הבושה מהצלקת. האירוע שינה את התובעת באופן משמעותי, שמחת החיים והאנרגטיות שאפיינו את התובעת קודם לאירוע פינו מקומם לתחושות בושה ומגבלות רבות.
22. מורן סיפרה כי ההתקהלות כתוצאה מן הנפילה של התובעת הי יתה קרובה לבמה ולא לכיוון השירותים או היציאה. מורן הוסיפה כי הרצפה במועדונים תמיד רטובה בשל משקאות אלכוהוליים שנשפכים או קרח שנמס. לדבריה, היא הבחינה ש מכנסיה של התובעת נרטבו וגם חולצתה נרטבה "קצת".
23. נירית, שעבדה עם התובעת בקבלת חולים בחדר המיון של בית החולים הדסה, ציינה שעבדה במשמרות משותפות עם התובעת, בעיקר משמרות לילה, ולאחר התאונה התקשתה התובעת לשבת זמן ממושך והייתה נאלצת לקום בתדירות של פעם ברבע שעה בגלל התנפחות רגלה הפגועה. בשל כך, היא נאלצה לבצע אף את עבודתה של התובעת. כך נמשכו הדברים תקופת מה, עד שהתובעת התפטרה.
24. אחיה של התובעת, ירון, ציין בעדותו כי התובעת למדה משפטים והיא עשתה התמחות במשרדו. למעשה, היא החלה את עבודה במשרד עוד קודם לכן, בעבודות מנהליות , ולאחר מכן, במהלך ההתמחות, הוטלו עליה משימות משפטיות בסיסיות. לאחר שהוסמכה, היא קיבלה מטלות בהיקף נמוך, בעיקר, כך לדבריו, כי הוא הקפיד לעבור על כל תיק בעצמו. ירון הוסיף, כי חש חובה, כאח גדול , לגרום לתובעת לעבוד ולשאוף קדימה, על אף מגבלתה הגופנית, שאינה מאפשרת ישיבה, עמידה או הליכה ממושכת. לכן הוא אפשר לה להגיע בשעות מאוחרות לעבודה, ולעבוד פרקי זמן ממושכים מן הבית. רק בתקופת ההתמחות הוא הקפיד, על נוכחות במשרד של 170 שעות בחודש, בהתאם לדרישות. לדבריו, נוכח שינוי מבנה עסקי במשרד, וצירוף שותפה חדשה למשרדו, הוא לא יכול היה להמשיך ולהעסיק את התובעת בתנאים שתוארו לעיל, ולכן נאלץ להפסיק את העסקתה.
25. אמהּ של התובעת , נאוה, ציינה בעדותה כי בשעה שאינה זכורה לה, היא קיבלה שיחת טלפון מקארין, שסיפרה לה על התאונה ועל כך שהן בדרך לבית החולים. בבית החולים ראתה את התובעת כשהיא מתפתלת מכאבים ולאחר שהבינה כי השבר של התובעת מורכב החליטה לשכור באופן פרטי את שרותיו של הרופא הבכיר ד"ר מתן. העדה הוסיפה וציינה כי ראתה את מכנסיה הרטובות והגזורות של התובעת בתוך שקית ניילון של בית החולים, לאחר שהצוות הרפואי נאלץ לגזור אותן, לצורך טיפול ברגלה הפגועה.

עדות הלל (נתבע 2 )
26. הלל ציין בעדותו כי, בעת אירוע התאונה הוא היה אחד מבעלי המניות של החברה שהפעילה את המועדון והוא היה המנהל בפועל. לדבריו למועדון היו את כל האישורים הדרושים, לצורך הפעלת המועדון, כולל רישיון הפעלת מועדון המתחדש כל שנה.
27. הלל הוסיף וציין המועדון היה עבורו "בית שני" והוא שהה בו שעות ארוכות במשך מרבית ימי השבוע. הלל ציין כי למועדון היו, על פי הנחיות המשטרה שער כניסה ושער יציאה, שניהם מחוברים באמצעות מונה מיוחד למשטרת ישראל, כך שלא יהיה ניתן לחרוג מכמות האנשים המותרת בכל רגע נתון. במועדון היו מצויים בדרך קבע מספר אחראים: מנהלת המועדון, אחראי אבטחה, אחראי ברמנים אליו כפופים ביו שמונה לשניים עשר עובדים, ואחראי ניקיון, אשר אליו היו כפופים בין חמישה לשישה עובדים שביניהם דור מן קבוע בשישה עשר תאי השירותים במועדון. שאר עובדי הניקיון היו מסביב לבר לצורך שמירה על הניקיון וניגוב הרצפה. עוד ציין הלל כי המועדון היה חשוך כבדרך שיגרה.
28. לגבי אירוע התאונה ציין הלל, כי רצפת המועדון הייתה עשויה מבטון נגד החלקה, על פי כל התקנים המחמירים. כמו כן, הוא שלל את האפשרות שהייתה שלולית , בוודאי במקום שהיא ציינה שבו החליקה. עוד הוסיף, כי אף בערבים בהם הייתה מוצעת שתייה באופן חופשי לא יכולה הייתה לה יווצר שלולית גם אם מאן דהוא שפך משקה על הרצפה. מה גם, שעובדי הניקיון היו מצויים במקום עם מגבים וסמרטוטי רצפה. המקום היחיד שבו יכולים היו, אולי, להיקוות מים, היה בתוך חדרי השירותים, שזהו חלל קטן וסגור. ברם, על תאי שירותים אלו מופקד עובד ניקיון מיוחד שדאג לניקיונם כל הזמן.
29. הלל ציין כי הוא אינו זוכר את התאונה המתוארת והוסיף כי הוא שהה פרקי זמן ממושכים במועדון, ולאור העובדה כי התובעת ציינה כי ראתה אותו, הוא אינו מכחיש זאת. באשר לטענה כי אנשי מד"א עוכבו בכניסה למועדון, ציין הלל, כי כאשר אנשי מד"א מגיעים, מלווים אותם סלקטורים והוא או מנהלת המועדון מתלווים אליהם ואף קיימת חובת דיווח והיה קיים יומן שבו נכתב הדיווח. לאור חלוף הזמן, יומנים אלו לא נשמרו.
30. במענה לשאלה מדוע הוא לא צרף מסמכים לתצהירו, ציין הלל כי התאונה הנטענת אירעה בשנת 2009 והתביעה בגינה הוגשה רק בשנת 2015, כשעד למועד הדיון חלפו עוד כארבע שנים. במהלך תקופה זו, נטען, המועדון נסגר, והמסמכים אינם מצויים בידו.
31. לעניין הביטוח העיד הלל כי המועדון בוטח על ידי מקבלי הודעת צד ג', וכי הוא עצמו לא היה מבוטח בביטוח זה.

עדות מקבל הודעת צד ג'1
32. על אף, שכאמור, פסק דין זה אינו עוסק ביחסים המשפטיים שבין הנתבעים לצדדים השלישיים, להשלמת התמונה אציין את תוכן עדותו של מר נחום פז, הבעלים והמנהל של צד ג' 2. מר פז ציין בעדותו , כי חברות הביטוח בישראל, סרבו לבטח מועדוני לילה. בשל כך, פנתה צד ג2' לצד ג '3 שהיא חברת ביטוח שמקום מושבה באנגליה, אשר רכשה כיסוי ביטוחי בחברת ביטוח רוסית, "אינגוסטרך" (Ingostrach), אך בשנת 2006 נאסר על חברות רוסיות לספק שירותי ביטוח מחוץ לרוסיה.
33. עם זאת, בפוליסת הביטוח נכתב כי לקבלת שירות וטיפול בתביעות יש לפנות לצד ג'2, אשר לדבריו של מר פז, זוהי חברה למתן שירותים משפטיים, אך היא אינה חברת ביטוח. מר פז ציין, כי הביטוח היה למועדון בלבד ולא למנהליו. לאור הפסקת מתן הכיסוי הבטוחי על ידי " אינגוסטרך", בשנת 2007 הוקם "מועדון חברים" לביטוח קולקטיבי של מועדוני לילה וביניהם נתבעת 1, שהצטרפה ל"מועדון" שנקרא "סרפד". הוא ציין, כי התנהל הליך משפטי, בעקבותיו, שילמה " אינגוסטרך" את כל תביעות הביטוח שחבה בהם צד ג'3, עד ליום 31.12.06. כל התביעות ממועד זה מצויות עדיין בהליכים בבימ"ש אחר. מר פז ציין, כי בשלב זה הוא "לקח על עצמו" את ניהול כל התביעות עבור צד ג '3, ואישר כי אם יינתן פסק דין נגד נתבעת 1, צד ג '3 יישא בתשלום.

דיון והכרעה
34. הנה כי כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת נפגעה ביום 07.04.09 בעת שבילתה במועדון . עדותה בעניין זה לא נסתרה והיא מגובה בתעודות רפואיות, הן של מד"א שפינה אותה מהמועדון והן של בית החולים בו טופלה.

35. למעשה, ניתן לקבוע כי התובעת נפלה במקום בו הרצפה הייתה רטובה – מכמות משקאות מרובה או מ ועטה, כשלעניין זה אין נפקות של ממש. אמנם, לפי גרסת התובעת עצמה, איש לא הבחין בנפילתה, ומבחינה זו, עדותה אודות נסיבות נפילתה היא עדות יחידה של בעלת הדין. ברם, הטענה כי התובעת נפלה במקום בו הרצפה הייתה רטובה עולה מעדויותיהן של התובעת ושל שתי חברותיה, קארין ומורן, ונתמ כת בעדות אמהּ ש ל התובעת, נאוה. קארין ציינה בעדותה כי הבחינה בתובעת שוכבת על רצפה רטובה, והוסיפה כי כשניסתה לסייע לתובעת, היא כמעט החליקה בעצמה על הרצפה הרטובה. גם מורן סיפרה כי הבחינה בתובעת מוטלת על הרצפה הרטובה של המועדון. אמהּ של התובעת העידה כי כשהגיעה לסעוד את בתה בבית החולים, בסמוך להגעתה אליו, היא הבחינה בבגדיה של התובעת שהיו ספוגים בנוזל.

36. אכן, עדויות התובעת וחברותיה לא עלו בקנה אחד בכל מכלול פרטי האירוע. כך, למשל, התובעת ציינה בפנייתה למוסד לביטוח לאומי ימים ספורים לאחר התאונה, כי גולן כהן (כיום בעלה של העדה קארין, ולעת ההיא בן זוגה) היה נוכח בעת התאונה, בעוד שקארין ציינה בעדותה כי היא והתובעת יצאו לבדן במועדון. כך, למשל, התובעת ציינה בעדותה כי היא נותרה לבדה לאחר שקארין הלכה לחפש את גולן, כשמנגד, קארין ציינה בעדותה שהלכה לשירותים. כך, למשל, התובעת ציינה כי נותרה כ-20 דקות לבדה, עד שהחליטה לחפש את קארין, בעוד קארין ציינה כי היא עזבה את התובעת כ-5-4 דקות קודם לאירוע. הבדלים נוספים בין העדויות היו ביחס לנעליים שנעלה התובעת, המקום בו נפלה התובעת ועוד.

37. נכון גם, כי העובדה שהתובעת היא זו שאימתה את תצהיריהן של קארין ומורן, ו יתרה מזאת, ערכה יחד עמן את התצהירים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 13 ואילך. עובדה שגם לגביה לא הייתה תמימות דעים בין העדות – ראו עדותה של קארין בעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 3 ואילך, ועדותה של מורן בעמ' 16 לפרוטוקול, שורה 10 ואילך), מעוררת אי נחת וקושי לסמוך ממצאים על כך שמהתצהירים עולים עובדות זהות.

38. ברם, עדות זו בדבר נפילתה של התובעת במקום רטוב, נתמכת מדו"ח מד"א (נספח ג'1 לתצהיר התובעת) , מזמן אמת, בו צוין כי התובעת "נפלה בתוך מועדון האומן 17 עקב רצפה רטובה". הנתבעת לא התנגדה להגשת המסמך ולא עמדה על הזמנת עורכו לעדות. בנסיבות אלו, לא ניתן לדעת אם הדברים נכתבו על ידיעתו מידיעתו האישית או שמא מדברים שנאמרו לו על ידי התובעת או על ידי אחרים שנכחו במקום. ברם, כך או כך, קשה לקבל שכבר בזמן אמת שעה שהתובעת נאנקת מכאבים, היא "בונה" את תביעתה, ומבקשת ממתנדב מד"א להוסיף את עובדת היות הרצפה רטובה, מבלי שכך היו פני הדברים.

39. העובדה כי קארין לא הבחינה ברצפה רטובה סמוך למקום בו נותרה התובעת, אין כדי לשלול את המסקנה כי התובעת אכן נפלה על רצפה רטובה. אין מחלוקת כי המקום היה חשוך, וגם אם מדובר בשטח קטן, ייתכן בהחלט כי קארין צעדה על רצפת המועדון שלא במקום בו נפלה התובעת.

40. אני סבור אפוא, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי היא החליקה על רצפת המועדון בשל היותה רטובה.

אחריות הנתבעת
41. באשר לאחריותה של הנתבעת, לא יכולה להיות מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, שהנתבעת חבה כלפי אורחיה. חובה זו כוללת את הדאגה לניקיון המקום, ובכלל זה לכך שרצפת המועדות תהיה יבשה מנוזלים הנשפכים לעיתים, מדרך הטבע, במקומות מעין אלו. חובה זו מתעצמת נוכח כמות האורחים הרבים שנכחו במועדון במהלך כל אירוע (קרוב לאלף אורחים, לפי עדותו של הלל), ונוכח התאורה החלשה שהייתה במועדון במהלך האירועים שהתקיימו בו, עובדות שלא היו שנויות במחלוקת. העובדה כי במקום נמכרו משקאות ללא הגבלה, בכלל זה משקאות משכרים, חייבה הקפדה יתרה על שמירת הסדר והניקיון ומניעת קיומם של מפגעים בכלל אזורי המועדון.

42. אכן, לוּ היה מדובר בנפילה במקום מרכזי במועדו, וודאי ברחבת הריקודים שבו, היה מקום להטיל ספק באחריות הנתבעת להימצאותם של נוזלים על הרצפה. שכן, אך טבעי הוא כי במקום בו רוקדים מאות אורחים, כשבידם לא פעם כוסות משקה, יישפכו מדי פעם משקאות על הרצפה, ומדובר היה בסיכון סביר שהוא פועל יוצא מאופי המקום והפעילות הרוחשת בו.

43. ברם, התובעת לא נפלה במקום שהיה הומה באורחים, כי אם באחד מפינות המועדון המרוחקות יותר. והראיה – שאיש לא הבחין בה בנפילתה. מקומות אלו, ניגשים הרבה יותר לעובדי הניקיון, ונדרשת התייחסות מרובה יותר לפינוי מפגעים באזורים אלו, שאורחי המועדון, מטבעם של דברים, נזהרים בהם במידה פחותה.

44. משקמה חובת הזהירות, יש לבחון אם הנתבעת הפרה חובה זו, והתשובה לשאלה זו היא חיובית. הנה כי כן, לא הוצגה ולוּ ראייה כלשהי אודות קיומה של שיטת עבודה שנועדה להבטיח את שלום אורחי המועדון וניקיון רצפת המועדון במהלך האירועים שהתקיימו בו. לא הובאה כל ראייה שיש בה ללמד כי הנתבעת נקטה באמצעים כלשהם לבדוק הימצאותם של נוזלים על רצפת המועדון, במקומות השונים בו, ודאגה לפינויים וייבוש המקום.

45. למעשה, הנתבעת לא הציגה כל הסכם עם חברת ניקיון או עם עובדי ניקיון, ו/או תלושי שכר ו/או דוחות המלמדים על קיומם של עובדי ניקיון במהלך האירועים שהתקיימו במועדון, ולו באופן כללי, ומבלי להתייחס לאירוע הספציפי הנדון בתובענה זו. פשיטא כי לא הובאה כל ראייה המתייחסת להעסקת עובדי ניקיון בערב בו נפלה התובעת במועדון. לא הובאה כל ראייה לכך שהנתבעת העסיקה עובדי ניקיון במהלך ותוך כדי האירועים שהתקיימו במועדון. לא הוצג יומן עבודה או יומן משמרת, ולא הובאה כל הוכחה שיש בה ללמד מה עשתה הנתבעת על מנת לשמור על הניקיון ועל מנת לטפל במפגעים במהלך האירועים שהתקיימו במועדון.

46. גם עדותו של הלל בדבר העסקת מנהל תחזוקה, לא זכתה לאישוש כלשהו. אפילו שמו לא צוין, והוא לא זומן למתן עדות. אפילו גב' מלי קאי שתצהירה – בה נטען כי שימשה במועד הרלוונטי כמנהלת המועדון - הוגש מלכתחילה, לא התייצבה בסופו של יום למתן עדות, והנתבעת וויתרה על עדותה. הראייה היחידה שהוצגה בעניין זה הייתה עדותו של הלל, אשר סיפר אודות קיומם של נהלים, העסקת מנהל ניקיון ועוד. ואולם, בהעדר אסמכתא כלשהי לנטען על ידו, לא ניתן לסמוך ממצאים על עדותו זו, בהיותו הבעלים של הנתבעת.

47. אכן, עיתוי הגשת התביעה, כשש שנים לאחר האירוע, היה בו כדי להקשות על הנתבעת להציג את ראיותיה, הן בהבאת עדים והן בהצגת מסמכים. ברם, לא ניתן לקבל, גם בנסיבות אלו, שלא יוגש ולוּ מסמך אחד, ולא יובא למתן עדות ולא עד אחד שיוכל ללמד על פעולות שנקטה כדי למנוע מצבים מעין אלו של הימצאות נוזלים על רצפת המועדון. הנתבעת אף לא הצביעה על המאמצים שנקטה להגיע לעדים ולמסמכים, וכאמור, אפילו עדה אחת שתצהירה הוגש לא התייצבה למתן עדות והנתבעת וויתרה על עדותה.

48. העובדה כי למועדון היה רישיון והוא היה מפוקח על ידי משטרת ישראל, ותנאי לפתיחתו היה עמידה בכל הכללים הקבועים בדין, אין בה כדי ללמד כי אכן העוסקו עובדי ניקיון וכי הנתבעת עשתה את המוטל עליה בעניין זה.

49. המסקנה היא אפוא, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, ובכך גרמה למציאות שהובילה להחלקתה של התובעת על רצפת המועדון.

50. הדבר נכון מקל וחומר בשים לב לכך שנכון להחיל במקרה זה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע את הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו". כלל זה חל בהתקיים שלושה תנאים: 1. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; 2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; 3. אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקט זהירות סבירה. לפי הוראת הסעיף במידה שהוכח קיומם של שלושת התנאים האמורים, כי אז עובר נטל השכנוע לנתבע להוכיח כי לא התרשל (ראו: ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ, פ"ד מט(1) 45 (1995)).

51. ממכלול הראיות עולה בבירור, כי לתובעת לא הייתה ידיעה או לא יכולה הייתה להיות לה ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו לרטיבות שהייתה על רצפת המועדון. גם לא יכולה להיות מחלוקת כי לנתבעת שליטה אפקטיבית על המועדון והיא האחראית לתחזק אותו כראוי. היא זו בעלת היכולת הטובה ביותר למנוע אירועים מעין אלו של רטיבות על רצפת המועדון. באשר לתנאי השלישי, אני סבור כי בנסיבות העניין גם תנאי זה מתקיים והאירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות שכזו. בנסיבות אלו מתקיימים מלוא התנאים הנדרשים לתחולתו של הסעיף, ועל כן, לעובדה כי הנתבעת נמנעה מלהציג ראיות אודות אמצעים שנקטה הנתבעת לבדוק הימצאותם של נוזלים על רצפת המועדון, במקומות השונים בו, ודאגה לפינויים וייבוש המקום, משמעות גדולה הרבה יותר, בשים לב שעליה נטל השכנוע להוכיח כי לא התרשלה. עם זאת, כאמור, גם ללא תחולת הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו", המסקנה היא כי הנתבעת התרשלה כשלא טיפלה כראוי במפגעים מעין אלו, ובכך גרמה למציאות שהובילה להחלקתה של התובעת על רצפת המועדון, ועליה לפצותה על נזקיה.

52. לצד זאת, בכל הנוגע לטענה כי האמבולנס עוכב בכניסה למועדון למשך כחצי שעה, אין כל תשתית ראייתית. לפי הטענה, חצי שעה עברה מאז נפלה התובעת ועד לפינויה על ידי מד"א, ומשך זמן זה כולל גם את הגעת האמבולנס למועדון. הדעת נותנת, כי עיכוב שכזה היה זוכה לתיעוד בדו"ח מד"א. התובעת גם יכולה הייתה לזמן לעדות את צוות מד"א החתום על הדו"ח, שכן הדעת נותנת שאירוע שכזה, בו נמנעה כניסתם למועדון, הייתה זכורה להם גם בחלוף זמן רב.

53. גם הטענות כנגד העדר ביטוח, או למצער, העדר ביטוחי משמעותי ומספיק, דינן להידחות. לא זו בלבד שמדובר בטענות בעלמא, שהועלו לראשונה, רק במסגרת הסיכומים, אלא שגם לגופו של עניין, לא הוכח כלל כי אין ביכולתה של צד ג'3 לתת מענה ביטוחי, ככלל, ובמקרה זה בפרט. בוודאי שלא הוכח, כי הדבר היה בלתי אפשרי במועד עריכת הביטוח.

אחריותו של הלל
באשר לאחריותו של הלל.

54. ראשית, איני סבור כי מתקיימות הנסיבות המפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 המצדיקות הרמת מסך וייחוס חובות ה נתבעת לבעל י מניותיה, במקרה זה הלל, שהיה אחד מבין עשרת בעלי מניותיה. קבלת תביעה על בסיס הרמת מסך או שליחות נעשית במשורה ובמקרים חריגים והיא מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה (ראו: ע"א 8845/12 רום נ' זאבי (פורסם בנבו, 25.11.14)), ותשתית שכזו לא הוצגה.

55. כמו כן, הגם שניתן לייחס חובות של תאגיד גם כלפי מי שניהל אותו אף שהוא נעדר קשר משפטי ממשי לבעלות בו, גם אם לא מכוח סעיף 6 לחוק החברות, אזי מכוח חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ראו: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם בנבו, 16.10.05)). ואולם, לשם כך, יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים של התאגיד (ראו: ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53 (2003 ); ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3) 401 (1991)). במקרה זה, לא הוכחה מעורבותו האישית של הלל בקרות התאונה הספציפית של התובעת. העובדה כי הוא ידע על אופי הפעילות המתרחשת במועדון אין בה כדי להטיל עליו אחריות בגין מחדלי הנתבעת.

56. אכן היותו של פלוני אורגן של חברה, אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, אך על מנת לחייבו יש להוכיח כי מעשה הנזיקין בוצע על ידו, וכי יסודות עוולת הרשלנות – במקרה זה – התמלאו במעשיו או במחדליו שלו באופן אישי (ראו למשל: ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מ(5) 661 (1994); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר ‏והתעסוקה (פורסם בנבו, 9.10.18)). ברם, כאמור, לא הוכח כלל כי הלל הפר חובת אחריות כלפי התובעת שחלה עליו באופן אישי. למעשה, התובעת מבקשת בסיכומיה לייחס להלל את מחדלי הנתבעת.

57. גם הטענה להתעלמותו של הלל אין בה ממש. הלל ציין כי אין הוא כופר בעדות התובעת כי היא הבחינה בו כשהוא צופה בה שרועה על הרצפה ונאנקת מכאבים. ברם, לא הוכח כי היה בידו לעשות דבר כלשהו להיטיב עם התובעת, והוא לא עשה. לא הוכח מי הזמין את האמבולנס למועדון. ומכל מקום, משהוזמן אמבולנס והתובעת זכתה לטיפול, אין מקום לייחס להלל אחריות כלשהי בעניין זה.

דין התביעה כנגד הלל אפוא, להידחות. בנזקי התובעת תשא הנתבעת בלבד.

משבאנו לכאן, יש לאמוד את נזקי התובעת.

אומדן נזקי התובעת
אובדן שכר לעבר ולעתיד
58. כאמור, הצדדים הסכימו כי נכותה הרפואית של התובעת בגין הצלקת תעמוד על 7.5% והנכות האורתופדית של התובעת תעמוד אף היא על 7.5% . יצוין גם, כי אין מחלוקת שהתובעת עברה מספר ניתוחים עקב האירוע, וכי לתובעת נקבעו על ידי המל"ל אחוזי נכות כדלהלן: מיום 08.04.09 ועד ליום 31.07.09 - 50% נכות; מיום 01.08.09 ועד ליום 31.10.09 - 40% נכות; מיום 01.11.09 ועד ליום 31.03.10 - 30% נכות. מומחי המל"ל קבעו גם, כי בתקופה שלגביה נקבעו לתובעת נכויות בשיעור של 40% ו-50%, התובעת הייתה חסרת כושר השתכרות באופן מלא . מכאן, לכאורה, כי התובעת לא יכולה הייתה לעבוד כלל מיום האירוע ועד ליום 31.10.09. דא עקא, שמהראיות עלה, כי התובעת עבדה , למצער, בחלק מ תקופה זו. כך, היא עבדה בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009 בחברת "בזק", שם היא עבדה במועד התאונה. בחודש דצמבר 2009 הודיעה התובעת למעסיקתה, חברת "בזק" על פרישתה מהעבודה נוכח מגבלותיה הרפואיות.

59. התובעת טענה כי ניסתה להתמיד בעבודתה, אך בשל מגבלותיה, היא התקשתה להתמיד במקום עבודה אחד. כך, בחודש דצמבר 2009 היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה ב"בזק", והחלה בסמוך לעבוד בבית החולים "הדסה". היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה בבית החולים בחודש מאי 2013. גם זאת, בשל מגבלותיה הרפואיות. בהמשך , התקשתה למצוא עבודה ועבדה במשרות מזדמנות לתקופות קצרות, עד שבחודש ינואר 2015 ק יבל אותה, בלית ברירה, אחיה הבכור לעבודה במשרד עורכי הדין שבבעלותו. שם, תוך התחשבות גדולה במצבה, הוא העסיק אותה עד תחילת שנת 2019, אז פיטר אותה נוכח שינויים במשרדו שלא איפשרו את העסקתה בתנאי החסד שהוא העסיק אותה.

60. דא עקא, שמומחי המל"ל קבעו, כי החל מיום 1.11.09 התובעת יכולה הייתה לעבוד במשרה מלאה שאינה דורשת עמידה והליכה ממושכים. ואכן, מתוך כלל תלושי השכר שהציגה התובעת עולה, כי היא אמנם עזבה את "בזק" בסוף שנת 2009, אך מאז עבדה בבית חולים "הדסה" למשך שלוש וחצי שנים ברציפות . היא אמנם עבדה משרה חלקית, של כ-60%, ואולם במקביל לעבודתה, היא למדה וסיימה תואר ראשון בניהול מערכות ובהמשך למדה לימודי משפטים, כשבמקביל עבדה במשרדו של אחיה ובמקומות עבודות נוספים. משהשלימה חוק לימודיה המשפטיים, היא עבדה אצל אחיה במשרה מלאה ושכרה, שעמד לפני התאונה על סך של 4,192 ₪ (ממוצע לשנת 2008 – 5,080 ₪ וממוצע לשנת 2009 עד לחודש אפריל – 3,303 ₪), אך הלך והשביח ו הגיע בשנת 2018 לסך של 12,000 ₪ ובתחילת שנת 2019 אף ל-14,000 ₪. בין לבין, בשנים בהן עבדה משרה חלקית, במקביל ללימודיה, גם אז שכרה האמיר, משנה לשנה, והוא עמד על סך של 3,469 ₪ לחודש (לכ-60% משרה) בשנת 2010, על סך של 4,335 ₪ בשנת 2011, ובסך של 5,362 ₪ בשנת 2012.

61. בפרט יש לשים לב לתלושי השכר מהשנים 2014-2013. מתלושים אלו עולה כי בחודש נובמבר 2013, עבדה התובעת 172.5 שעות בחברת נורמל מחקר וייעוץ בע"מ ובד בבד עבדה 71 שעות במשרדו של אחיה. מכאן כי היא עבדה בחודש זה 243.5 שעות. הרבה מעבר למשרה מלאה. כך, בחודש דצמבר 2013 היא עבדה 134 שעות בחברת נורמל ועוד 64 שעות במשרדו של אחיה. לאמור 198 שעות. כך למשל, בחודש אפריל 2014 היא עבדה 103 שעות בחברת נורמל ו-97 שעות במשרדו של אחיה, ובסך הכול 200 שעות. וכך, בחודש אוגוסט 2014 היא עבדה 81 שעות בחברת מ.יק.י יינות בע"מ ובמקביל 133 שעות במשרדו של אחיה, ובסך הכול 214 שעות.

62. בשים לב לעובדות אלו, יש לקחת "בערבון מוגבל" את עדותו של עו"ד לביא, על כך שהתובעת הייתה מגיעה, לעיתים למשרד בשעות מאוחרות או שעבדה מהבית, שכן כאמור, התובעת עבדה במשך חודשים רבים, עובר להסמכתה כעורכת דין, ובמקביל ללימודיה, הרבה מעבר למשרה מלאה. כך גם יש להתייחס לטענה בדבר פיטוריה על ידו לאחרונה. בשים לב לכל האמור, לא ניתן לקבוע כי הפיטורים באו בשל קשייה הרפואיים של התובעת.

63. בנסיבות אלו, שעה שהתובעת עבדה הרבה מעבר למשרה מלאה ושכרה אך השביח, יש צדק בטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו , כי לנכותה של התובעת בתחום האורתופדי, בקרסול, העומדת על 7.5%, אין השלכה על יכולת השתכרותה של התובעת, בוודאי לא כיום, בשים לב להכשרתה כעורכת דין. בוודאי שלנכות בגין הצלקת אין השפעה על תפקודה.

64. מכאן, כי בעבר, ההשפעה של התאונה על שכרה של התובעת הייתה מינורית, ו היא באה לידי ביטוי אך בתקופה הסמוכה מאוד למועד תאונה, לאמור עד לסוף חודש אוקטובר 2009, כשכאמור, בחודשים ספטמבר ואוקטובר של אותה שנה, כבר ניתן לראות שהיא קיבלה שכר חלקי. חישוב אובדן השכר לעבר בגין החודשים אפריל-אוגוסט 2009 בהתאם לשכרה עובר לתאונה מגיע לכדי סך של כ-20,000 ₪ ובנוסף סך של 2,948 ₪ להשלמת השכר בגין חודשים ספטמבר ואוקט ובר באותה שנה. סכום זה בתוספת הצמדה וריבית, מאמצע תקופה (15.07.09) מגיע היום לכדי סך של 28,936 ₪.

65. אכן, התובעת פנתה פעם אחר פעם לרופאים שונים כשהיא מתלוננת על כאבים, אך המסמכים מלמדים כי בכל פניות אלו, לא נמצא ממצא של ממש. כך, בתאריך 15.11.10 פנתה התובעת לחדר המיון, בשל כאבים בקרסול, אך לא נמצא כל ממצא. עם זאת, היא קבלה 7 ימי מנוחה. כך, ביום 19.10.12 פנתה התובעת שוב לחדר המיון בשל כאבים בקרסול ימין. גם בפעם הזו, לא נמצא כל ממצא. הרגל נחבשה והתובעת שוחררה לביתה , ושוב קיבלה 7 ימי מנוחה בבית. בתאריך 11.01.13 פנתה התובעת פעם נוספת לחדר המיון עם תלונה על כאבים בקרסול ימין. שוב היא נחבשה, ונשלחה לביתה ל-7 ימי מנוחה. לא הובאה כל ראייה, כי לתובעת נגרם הפסד כלשהו משימוש בימי מחלה מועטים אלו.

66. באשר לעתיד. כאמור, הראיות מלמדות כי למצער מתחילת שנת 2010, לא נגרם לתובעת נזק של ממש בתחום השכר, ומכאן כי כיום אין לנכותה השלכה על הכנסותיה. עם זאת, ייתכן ובעתיד ברבות השנים, תהיה לנכות זו השפעה כלשהי על תפקודה של התובעת, ויש לפסוק לה על דרך האומדן פיצוי בגין אבדן שכר לעתיד בסך של 50,000 ₪.

כאב וסבל
67. התובעת טענה כי נאלצה לעבור ניתוח קיצור קיבה, מאחר ולאחר התאונה היא לא יכולה הייתה לבצע פעילות ספורטיבית. דא עקא, שלפי התיעוד הרפואי מחדר המיון מיד לאחר האירוע, התובעת שקלה, אז, 101 ק"ג , בעוד שבבדיקה שנערכה לה ביום 29.11.09, כחצי שנה לאחר התאונה, שקלה התובעת 92 ק"ג , על אף שבמהלך חצי שנה זו כושר התנועה שלה היה מוגבל ואף נקבעה לה דרגת אי כושר בשיעור של 100% . מכאן, כי אין כל קשר בין עודף המשקל והניתוח שעברה התובעת בשל כך לבין התאונה.

68. בשים לב לנכותה הרפואית המוסכמת של התובעת, 7.5% נכות אורתופדית ו-7.5% נוספים בגין הצלקת ברגל, אני פוסק לה בראש נזק זה סך של 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד
69. התובעת טענה לפיצוי בראש נזק זה בסך של 35,000 ₪ לעבר ובסך של 40,000 ₪ לעתיד. בין היתר טענה להחזר בגין הוצאותיה עבור הניתוח שעברה ברגל, ניתוח אותה החליטה לעבור במסגרת רפואה פרטית. אמה של התובעת ציינה בעדותה כי בחרה ברפואה הפרטית נוכח כאביה של התובעת. ואולם, ההלכה מקדמת דנא היא כי הנטל על הניזוק למצות את זכויותיו ולפנות לקבלת אותם שירותים אותם הוא זכאי לקבל חינם על פי דין (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817 (1998)). בהעדר הצדקה מיוחדת, אם יכול ניזוק לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, הוא אינו יכול לגולל על המזיק הוצאות טיפול יקר יותר בו בחר, כאשר הטיפול האלטרנטיבי מניח את הדעת (ע"א 2445/03 שמעון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2) 724 (2004)). הנימוק עליו הצביעה האֵם, אין בו די כדי להצדיק טיפול במסגרת פרטית דווקא, ואין מקום לדרוש את עלות הניתוח הפרטי מקום שניתן היה לבצעו במסגרת מוכרת וציבורית. אכן, בתי המשפט גילו לא פעם הבנה לסערת הרגשות בה מצויים ניזוקים ולא דקדקו עימם בהוצאות שהוצאו על ידם בסמוך לפגיעה (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה תשס"ג, חלק ראשון, עמ' 674). ואולם תנאי להכרה בהוצאות מעין אלו הוא קיומה של אינדיקציה רפואית כלשהי בדבר העדיפות של הטיפול היקר ( שם, עמ' 677). לא רק שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי שהתובעת לא יכול הי יתה לקבל טיפול נאות המתאים לצרכיה הרפואיים באמצעות הרפואה הציבורית המקובלת , אלא שבמקרה זה מדובר היה באותם רופאים. משכך אפוא, אין כאמור, להטיל את ההוצאות של הניתוח הפרטי על כתפי הנתבעת.

70. באשר לשאר ההוצאות הרפואיות, לא צורפו קבלות, ומה גם שהוצאותיה מכוסות על ידי קופת החולים. גם הטענה להוצאות בגין תכשירים קוסמטיים מרובים להסוואת הצלקת, לא זכתה לתימוכין כלשהן, על אף שלפי הטענה מדובר בהוצאה בסך של אלפי שקלים. בהנחה שהיו לתובעת הוצאות בגין תרופות והשתתפות עצמית שאינה מכוסה, אני פוסק לתובעת סך של 1,500 ₪ לעבר וסך של 3, 500 ₪ לעתיד.

71. באשר להוצאות בגין נסיעות, הרי שלא הוברר טיבן של נסיעות אלו, ובשים לב לנכותה של התובעת, והאמור לעיל באשר להשפעת נכותה על תפקודה, לא השתכנעתי כי היה הכרח לנסיעה במוניות, ומדובר בבחירתה של התובעת להעדיפה על נסיעה ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד
72. התובעת לא טענה לקבלת עזרה בשכר, כי אם רק להסתייעות בבני משפחה ובחברים. אמה של התובעת טענה כי היא ואביה של התובעת נאלצו לקחת ימי חופש מרובים על מנת לטפל בתובעת וללוותה לטיפולי השונים והמרובים. דא עקא, לא צורפה כל אסמכתא על ימי חופשה אלו ועל משמעותם הכלכלית. לעזרת חבריה, לא הובאה כל ראייה. גם חברותיה שהעידו, לא סיפרו על כך.

73. לצד זאת, בשים לב לנכותה בתקופה הסמוכה לתאונה, ההנחה היא כי היא הייתה זקוקה לעזרה, אותה קיבלה, כך לפי הטענה שלא נסתרה, מבני משפחתה, והיא זכאית אפוא לפיצוי בגין עזרה זו לעבר בסך של 18,000 ₪.

74. באשר לעתיד יש לפסוק לתובעת סך גלובאלי לעתיד, מתוך הנחה שאפשר ויהיה לנכותה האורתופדית השפעה כלשהי על תפקודה ברבות הימים. אני פוסק לתובעת בראש נזק זה לעתיד סך של 25,000 ₪.

75. איני סבור כי בנסיבות העניין, נכון להשית על התובעת אשם תורם כלשהו.

ניכויים
76. התובעת קיבלה מן המוסד לביטוח לאומי גמלה לתקופה שמיום 25.04.09 ועד ליום 07.07.09 בסך של 6,300 ₪. בנוסף קיבלה התובעת גמלה לתקופה ש מיום 07.07.09 ועד ליום 31.10.09 סך של 6,832 ₪, ויש לנכותם מהפיצוי המגיע לתובעת.

סיכום
77. אני פוסק אפוא לתובעת את הסכומים הבאים:
א. אובדן שכר לעבר – 28,936 ₪.
ב. אובדן שכר לעתיד – 50,000 ₪.
ג. כאב וסבל – 60,000 ₪.
ד. הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד – 5,000 ₪.
ה. עזרת הזולת לעבר – 18 ,000 ₪.
ו. עזרת הזולת לעתיד – 25,000 ₪.
סה"כ – 186,936 ₪.

מסכום זה יש לנכות סך של 13,132 ₪.

סופו של יום, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 173 ,804 ₪ בצירוף הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,670 ₪.

התביעה כנגד הנתבע נדחית, ללא צו להוצאות. זאת בין היתר בשים לב כי לנתבעים היה ייצוג במאוחד.

ניתן היום, כ"ד תשרי תש"פ, 23 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.