הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 15856-12-16

בפני כב' השופט גד ארנברג, סגן הנשיא

התובעת

דבורה קרוזל

נ גד

הנתבע

יאיר מימון

פסק דין

התביעה והתביעה שכנגד עניינן בטענות ללשון הרע, של שכנים – גב' דבורה קרוזל ( להלן: "התובעת") ומר יאיר מימון ( להלן: "הנתבע") אשר התגוררו בסמיכות זו לזה בישוב תקוע (" תקוע"). התביעה והתביעה שכנגד הועמדו שתיהן על סך של 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע").
מטענות הצדדים ועדותם בפניי עלה הרושם כי התביעות ההדדיות בגין לשון הרע, הן ביטוי לסכסוך בין שכנים המתקשים ליישבו בדרכי שלום.

דיון בטענות הצדדים
הרקע לתביעות ההדדיות
לטענת התובעת, הנתבע הוציא את דיבתה רעה זאת במטרה לפגוע בפרנסתה של התובעת כמפעילת משפחתון בתקוע. לטענת התובעת, המשפחתון של התובעת מתחרה במשפחתון שמחזיקה רעייתו של הנתבע.
לטענת התובעת, יחסיהם, שלה ושל הנתבע, עלו על שרטון בעקבות עבודות בניה, ללא רשות, שנעשו על ידי הנתבע כחלק מהקמת קיר המפריד בין ביתה לביתו של הנתבע. עבודות אלה, לגרסת התובעת, גרמו נזקים למדרגות ולגדר ביתה, והנתבע נמנע מלקחת על נזקים אלה אחריות. לטענת התובעת, בהמשך לכך, הנתבע אף פגע בעצים אשר בגינתה.
לטענת התובעת, אירועים אלה הובילו אותה להגיש תלונה במשטרה נגד הנתבע. לגרסתה של התובעת, הנתבע צילם אותה בזמן שחיכתה למשטרה וזרק עליה אבנים.
לטענת התובעת, מחשש שהנתבע יפגע בה היא הגישה בקשה לצו הרחקה. לגרסתה, בהחלטה, שניתנה במעמד צד אחד, מיום 9.11.2016, נאסר על הנתבע להטריד, לאיים וליצור קשר עם התובעת או בני משפחתה. הנתבע לא הגיע לדיון שנקבע במעמד הצדדים ליום 10.11.2016 , וההחלטה נותרה על כנה למשך 4 חודשים ( פרוטוקולי הדיון מהימים 9.11.2016 ו-10.11.2016 צורפו כנספח ג' לכתב התביעה).
לטענת הנתבע, הרקע לתביעה הוא שונה מזה שהציגה התובעת. לטענתו, התובעת השתלטה על שטח ציבורי הצמוד לביתה ללא היתר מגורם כלשהו. הנתבע, מתוך אזרחות טובה, פנה לרשויות החוק והתריע בפניהן על השתלטות בלתי חוקית זו. על רקע זה, התובעת החליטה לפנות למשטרה בתלונות שווא נגד הנתבע. התביעה דנן, לטענת הנתבע, היא חלק מאותו מסע הכפשות נגדו. הנתבע, לגרסתו, מעולם לא ראה בתובעת כמתחרה במשפחתון שמנהלת רעייתו ולפיכך לא פעל מעולם על מנת לפגוע בפרנסתה של התובעת. לטענת הנתבע, ילד שהיה רשום לגן התובעת מעולם לא עבר לגן של רעייתו. תקוע הוא ישוב גדול מספיק, לשיטתו של הנתבע, בשביל שיתקיימו בו משפחתון התובעת ומשפחתון רעיית הנתבע.
הנתבע טען כי התובעת לא מתארת את ההליך בעניין צו ההרחקה כהווייתו. לגרסתו, התובעת ניצלה את העובדה שהוא היה בשירות מילואים ולא יכול היה להתגונן, זאת על מנת להוציא צו במעמד צד אחד. אולם בדיון שהתקיים בפני בית המשפט ביום 11.1.2017, הסכימו הצדדים כי הצו יהיה הדדי, ולהסכמה זו ניתנה תוקף בהחלטת בית המשפט.
התובעת מנגד טענה כי היא פעלה כדין. לסיכומיה של התובעת, התובעת צירפה מכתב מחודש ספטמבר 2014 מאת מר שלום לסרי, מזכיר תקוע לשעבר (" מר לסרי"). לטענת התובעת, במכתב אישר מר לסרי את טענת התובעת לפיה התובעת לא השתלטה על שטח ציבורי. הנתבע, בסיכומיו, התנגד לצירוף המכתב של מר לסרי וביום 5.2.2019 ביקשה התובעת לצרף בשנית את מכתבו של לסרי וכן הודעת דואר אלקטרוני מאת עורך דין סלבה רודנקו. הנתבע, בתגובתו מיום 20.2.2019, התנגד לצירוף המסמכים על ידי התובעת. בהחלטתי מיום 25.2.2019 קיבלתי את עמדתו של הנתבע ולא התרתי קבלת המסמכים שצורפו לבקשת התובעת מיום 5.2.2019, זאת נוכח האמור בתקנה 114 א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

לשון הרע נגד התובעת
לטענת התובעת, האמירות כלפי התובעת, אשר יובאו להלן, הפכו לשיחת היום בתקוע, פגעו בשמה הטוב וגרמו לה צער ועוגמת נפש רבה. פגיעה זו הייתה כה קשה, לגרסתה, עד כדי כך שהיא לא יכולה הייתה להסתובב בתקוע, עזבה את ביתה ועברה להתגורר עם הוריה. האמירות שיובאו מיד, לגרסת התובעת, פגעו בפרנסתה. הנתבע הכחיש את ייחוס האמירות אליו ולחלופין טען כי עומדות לו הגנת מעשה של מה בכך הקבועה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] וכן עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
לטענת התובעת, התובעת חששה לשלומה, עקב פעולות הנתבע, ולכן היא התקינה מצלמות אבטחה. לטענת התובעת, במהלך ההתקנה, ביום 21.8.2016, ניגש הנתבע אל המתקין, מר שלמה לייבל, ואמר לו כי הוא " מתקין מצלמות אצל עבריינית" ו"מה שאתה עושה זה בניגוד לחוק".
לטענת התובעת, הנתבע אמר לאנשים תושבי תקוע "ילד כמעט מת אצלה במשפחתון, היא לא יודעת לטפל בילדים". בגלל אמירה זו, לטענת התובעת, לא נרשמו למשפחתון שלה ילדים בשנת הלימודים תשע"ז.
כמו כן, לטענת התובעת, הנתבע או רעייתו של הנתבע, פנו אל עובדת במשפחתון של התובעת ושאלו אותה מדוע היא מסייעת לתובעת במשפחתון.
לטענת התובעת, ביום 31.8.2016 אמר הנתבע, בנוכחות מנהל התברואה מגוש עציון ובפני פקח גוש עציון: "דבי, מה לא קיבלת החודש"? והצביע באצבע משולשת לעבר התובעת.
לטענת התובעת, הנתבע אמר בנוכחות מר ראובן שדור, רכז ביטחון של הישוב "בולבול יעזור לה" ובנוכחות 2 פלסטינים אמר לתובעת "טיפשה מוצצת את רוצה אני יכול לסדר לך מישהו" ו-"תעשי פוזה, כן ככה".
בתצהירה טענה התובעת כי ביום 26.7.2016 פנה אליה הנתבע, לאחר שאב ילדי התובעת בא לאסוף את ילדיו, ואמר לתובעת "אחד הלך ואני באתי, אני הפנטזיה שלך – את לא חושבת?".
כמו כן, לטענת התובעת הנתבע אמר בנוכחותה ובנוכחות גב' תמי אבשרה (" גב' אברשה"), אשר עבדה במעון רעיית התובע, כי "התובעת הולכת עם גברים מהיישוב ומקיימת איתם יחסי מין".
הנתבע, לטענת התובעת, פרסם דואר אלקטרוני ובו טען כי יחידה להשכרה של התובעת יושבת על שטח ציבורי - עליו התובעת השתלטה שלא כדין וכינה את הדבר גניבה. התובעת צרפה את שרשור הדואר האלקטרוני לתצהירה.

דיון ומסקנות
אתחיל בכך שאציין כי האמירות, שהתובעת ייחסה לנתבע, אשר צוינו בסעיפים 1-6, נשענו על גרסתה של התובעת בלבד ונעדרו כל ביסוס חיצוני. בהתחשב בכך שמדובר בסכסוך שכנים, כפי שטענו בפניי הצדדים, אשר אינו קשור באופן בלעדי בטענות ללשון הרע אלא אף לטענות הקשורות ליחסיהם של הצדדים כשכנים, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בצו הרחקה שניתן, הרי שלא מצאתי כי ראוי להסתמך בענייננו על עדות יחידה של התובעת ( סעיף 54 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], תשל"א-1971 ("פקודת הראיות")). מסקנה זו מתחזקת אף לאור הודאתה של התובעת לפיה ייתכן והיו אי דיוקים בתצהיר שמסרה ( פרוטוקול הדיון עמוד 10 שורה 14-18):
"התובעת: נזכרתי עו"ד העלה ענין שאמרתי שישנם אי דיוקים ואכן כשמסרתי את התצהיר עו"ד במשרד של עו"ד מכלוף לא דייקה בפרטים ואמרתי לעו"ד מכלוף שישנם דברים לא נכונים ואני לא מוכנה לומר משהו שהוא אינו אמת ואז הוא אמר שאין בעיה להוציא את התצהיר, חתמתי על תצהיר בפני עו"ד מכלוף ואמרתי לו שאני הולכת להגיד את האמת. יכול להיות שהתצהיר שעליו שאל אותי עו"ד הוא התצהיר הראשוני."

כך שטענת התובעת ללשון הרע, בהתבסס על האמירות שבסעיפים 1-6 לעיל – דינה להידחות.
התובעת, לחיזוק גרסתה שבסעיף 7, לעיל, צרפה לתצהירה תמלול שיחה של התובעת עם גב' אברשה בו תועדו דברי גב' אברשה: "הוא אמר שאת עושה סקס מאחורי השיחים" (עמוד 13 שורה 10 לתמלול השיחה בין התובעת לגב' אברשה אשר צורף לתצהיר התובעת - " התמלול"). כמו כן, הגישה התובעת תצהיר מאת מר יעקב סקרה, אביה של התובעת (" מר סקרה"), אשר העיד בתצהירו כי הנתבע אמר לו שהתובעת "הולכת עם גברים בישוב ועושה איתם דברים בין ערמות הקש". בחקירתו אמר מר סקרה כי הנתבע "אמר לשוטרים, זה הבת שלו מזדיינת באורוות" ( פרוטוקול הדיון עמוד 8 שורה 23). מנגד, הנתבע הכחיש את גרסת התובעת. בחקירתו הוא הכחיש כי אמר לגב' אברשה את שיוחס לו על ידי התובעת ( פרוטוקול הדיון עמ' 18 שורה 29 ובהמשך בעמוד 20 שורה 20). לטענת הנתבע, אף שהשמועה אודות קשר רומנטי של התובעת הגיע לאוזניו - הוא הכחיש את הקשר שלו לאמירות אלה. הנתבע אף הצביע על קשיים בגרסת התובעת: לטענת הנתבע, בכתב התביעה של התובעת אין אזכור לכך שמר סקרה היה עד לדברים שנאמרו, כך שיש לקבוע כי דבריו של מר סקרה אינם אמת. כמו כן, טען הנתבע כי בכתב תביעתה תיארה התובעת כי הדברים נאמרו בנוכחות התובעת וגב' גב' תמי אברשה ( סעיף 18 לכתב התביעה) ואילו בתצהירה תיארה כי הדברים נאמרו רק בנוכחותה של גב' אברשה אשר סיפרה על כך מאוחר יותר לתובעת. לטענת הנתבע, אין לתת משקל לעדותו של מר סקרה זאת משום שבין הנתבע לבין מר סקרה התנהל ריב שבמהלכו מר סקרה אף השתמש בעת חפירה נגד הנתבע. לטענת הנתבע, מר סקרה הודה בכך בחקירתו ( פרוטוקול הדיון עמוד 10 שורות 8-9).
נראה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את גרסתה מעל למאזן הסתברויות בקשר לאמירה שבסעיף 7, לעיל. הן עדותה של התובעת והן עדותו של מר סקרה אשר הובאה על מנת לחזק את גרסתה של התובעת, אינם עשויים להצביע כי אמירה זו אכן נאמרה על ידי הנתבע: ראשית, גרסתו של מר סקרה על אודות אמירה זו של הנתבע נעדרה מכתב התביעה. שנית, התובעת לא הביאה לעדות את השוטרים אשר שמעו, לגרסתה, את הדברים מפיו של הנתבע בנוכחות מר סקרה, כפי שהעיד בפניי ( פרוטוקול הדיון עמוד 8 שורות 23-24). אי הבאה לעדות של אדם אשר נטען לגביו כי היה נוכח בעת האירוע נזקפת לחובתה של התובעת. שלישית, התמלול אינו יכול לשמש ראיה בהליך אזרחי, זאת בהינתן שגב' אברשה לא נחקרה בפניי - כך שעדותה של התובעת על אודות מה שסיפרה לה גב' אברשה, בהתבסס על התמלול – היא עדות מפי השמועה שאין לקבלה בהליך דנן. רביעית, התובעת לא הצליחה להסביר את הפער שבין גרסתה בכתב התביעה לפיה אמירה זו נאמרה על ידי הנתבע בנוכחות התובעת וגב' אברשה לבין הגרסה שבתצהירה לפיו אמירה זו של הנתבע הובאה אליה דרך גב' אברשה ששמעה מהנתבע. רביעית, עדותו של מר סקרה עונה להגדרת עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. במכלול כל אלה, לא מצאתי כי הובאו ראיות מספקות - חיצוניות לעדותה של התובעת, אשר יצביעו, מעבר למאזן הסתברויות, כי אמירה זו אכן נאמרה מפיו של הנתבע.
בקשר לפרסום שבסעיף 8 לעיל, התובעת צרפה העתק משרשור דואר אלקטרוני מיום 8.9.2016 לתצהירה. הנתבע, בחקירתו, אמנם אישר שהדואר האלקטרוני נכתב על ידו ( פרוטוקול הדיון עמוד 16 שורה 3), אך התנגד לשינוי והרחבת חזית ( פרוטוקול הדיון עמוד 3 שורה 19-20), וטען כי אין לייחס לדואר האלקטרוני כל משמעות.
טענותיה של התובעת בקשר לדואר האלקטרוני לא היו ברורות דיין. שרשור דואר אלקטרוני זה צורף לתצהיר התובעת מבלי שנזכר בכתב התביעה של התובעת. השרשור צורף לתצהיר התובעת על מנת להוכיח, לכאורה, כי הדואר האלקטרוני שכתב של הנתבע נגד התובעת " הפריע לחלק מתושבי הישוב אשר מכירים אותו", כדברי התובעת בפסקה 25 לתצהירה. כך הודגש בתצהירה של התובעת תגובת המחאה של גב' יפה בר (" גב' בר") המתגוררת בתקוע, על דבריו של הנתבע כלפי התובעת בדואר האלקטרוני מיום 8.9.2016. רק בסיכומי התובעת, עלתה, ואף היא במעומעם, עילת תביעה חדשה אשר התבססה על האמירות של הנתבע בדואר האלקטרוני מיום 8.9.2016. בהינתן שתוכנו של הדואר האלקטרוני לא הוזכר בכתב התביעה של התובעת, ואף בתצהירה התובעת לא ציינה בפירוט את עילת התביעה שהתבססה על דואר אלקטרוני זה, הרי שדין הטענה ללשון הרע של הנתבע בהתבסס על האמור בדואר האלקטרוני – להידחות.
בהתאם לאמור, דין תביעת התובעת – להידחות.

לשון הרע נגד הנתבע - התביעה שכנגד
הנתבע הגיש, כאמור, תביעה שכנגד, אף היא בסך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע.
לטענת הנתבע, התובעת פרסמה, בסוף חודש ספטמבר 2016, כי הנתבע תקף את התובעת, פרץ לביתה, עקר עצים, חיבל במצלמותיה, זרק עליה אבנים, איים עליה, הוציא לה שם רע והרס את פרנסתה. כמו כן, לטענת הנתבע, התובעת אמרה שמסוכן לשים ילדים בגן של רעיית הנתבע ואף פנתה להורים שונים על מנת שאלה יוציאו את ילדיהם מהגן של רעיית הנתבע. בתצהירו טען הנתבע כי התובעת שלחה עשרות מכתבים לגורמים שונים בהם ציינה התובעת כי הנתבע הוא אדם אלים שתוקף אותה פיזית, מילולית ואף מטריד אותה מינית. שמו הטוב של הנתבע, לטענתו, נפגע קשות עקב הפרסומים ופרסומים אלה נעשו בכוונה לפגוע בנתבע, בפרנסתו ובשמו הטוב.
לביסוס טענותיו, הנתבע צירף תצהיר מאת תושבת תקוע - גב' אוריה דסברג (" גב' דסברג") ותצהיר מאת אם לילד במשפחתון של רעיית הנתבע - גב' ג'וליה גופר (" גב' גופר"). בנוסף לעדותן של גב' דסברג וגב' גופר, טען הנתבע כי הדואר האלקטרוני שכתבה גב' בר, בתגובה לדואר האלקטרוני של הנתבע, אשר צורפו כשרשור דואר אלקטרוני לתצהיר התובעת, כאמור, מוכיח כי התובעת דיברה עם גב' בר וסיפרה לה כי הנתבע השחית לה את הבית והרס את המשפחתון. הדואר האלקטרוני נכתב על ידי גב' בר, תוך שהיא מבקשת שיורידו את הנתבע מהדואר האלקטרוני הישובי, כיוון ש:
"יש פה סיפור מאוד כואב ששמעתי כבר משני אנשים שסבלו מאוד מאותו אדם. דבי קורזל ושרון אבני. יש פה פגיעות ברכוש בפרנסה ובאורח החיים של אחרים חלשים ממנו. וזה שיטתי".
דואר אלקטרוני זה, לשיטת הנתבע, קיבלו 8 אנשים ממזכירות תקוע.
בתצהירה, טענה גב' דסברג כי התובעת סיפרה לה שהנתבע מאמלל את חייה, מאיים עליה, פרץ אליה לבית, עקר עצים בגינה והרס את מצלמותיה. בחקירתה טענה גב' דסברג בקשר לשיחה שהייתה לה עם התובעת ( פרוטוקול הדיון עמוד 11 שורות 25-26, עמוד 12 שורות 28-29):
"היא ניגשה אלי ברחוב בשעת ערב שאלה אותי אם יש לי מצלמות מותקנות מעל הבית, אמרתי שלא, שאלתי למה, היא הסבירה לי שהנתבע לאורך שנים תוקף את הבית שלה, פרץ אליה לתוך הבית ופגע לה הגינה...
היה מאוד ברור מהשיח עם התובעת שהיא טוענת שהנתבע הרע לה לא פעם ולא פעמיים והיא מבקשת לעשות שימוש במצלמות כדי להוכיח"
התובעת בחקירתה הסבירה כי האמירה שייחסה לה גב' דסברג היא אינה אמת. לגרסתה של התובעת, התובעת רק העלתה את החשד כי הנתבע עומד מאחורי המעשים אשר בגינן התובעת נדרשה למצלמות אבטחה. כך גם סיפרה לגב' אברשה ( פרוטוקול הדיון מעמוד 7 שורה 32 עד עמוד 8 שורה 8):
"אמרתי לגב' דסברג בזמן שעשיתי את הסיורים בשכונה ושאלתי אותה אם היא ראתה פעילות חשודה כשראיתי אותה במקרה, סיפרתי לה שחדרו אלי הביתה, ושהנתבע זרק עלי אבנים ושקית של מים, אמרתי לה שאני חושדת חשד גדול שהנתבע עשה את זה או מישהו מטעמו.
ש. לפני כן אמרת שלא סיפרת לאף אחד. עכשיו את אומרת שאמרת את זה לדסברג האם אמרת לעוד מישהו.
ת. אמרתי לה שיש לי חשד ובאמת יש לי חשד. אמרתי את זה גם לגב' אבשרה וגם השוטר הקהילתי ומזכיר הישוב.
ש. יש מייל שכתבה יפה בר מאיפה היא יודעת מה שכתוב בו.
ת. אני אמרתי לה שהנתבע זרק עלי אבנים."

לשיטת התובעת, העלאת חשד כלפי הנתבע, בפני תושבות תקוע, אינו מהווה לשון הרע
גב' גופר בתצהירה טענה כי התובעת פנתה אליה ואמרה לה כי הנתבע הרביץ לה וזרק עליה אבנים וכן שאלה אותה איך היא מפקידה את הילד שלה בידיים של רעיית הנתבע. מנגד, טענה התובעת כי היא לא מכירה את גב' גופר ( פרוטוקול הדיון עמוד 7 שורות 18-19). התובעת הצביעה על קושי שעלה לכאורה בגרסתה של גב' גופר: בחקירתה גב' גופר טענה כי התובעת פנתה אליה פעמיים – בפעם הראשונה נכחה גם גב' שושי מיימון (" גב' מימון"), אשר תצהיר מטעמה הוגש על ידי הנתבע אך מבלי שנחקרה עליו, ובפעם השנייה ללא נוכחות גב' מיימון ( פרוטוקול הדיון עמוד 13 שורות 17-19). אך לעומת זאת, בתצהירה של גב' גופר לא הזכירה גב' גופר את המפגש עם גב' מיימון.
התובעת טענה כי הנתבע הגיש חמישה תצהירים של מצהירים שונים אך הגיעו רק שניים מהם למסור עדות. הדבר מצביע על כך, לשיטת התובעת, כי גרסתו של הנתבע לא הייתה מהימנה. כמו כן, התובעת הלינה על כך שהנתבע בחר לתבוע את התובעת ולא לתבוע את גברת בר על אודות מה שכתבה נגדו בדואר האלקטרוני.

דיון ומסקנות
התובעת לא הצליחה למצוא בעדותיהן של גב' דסברג וגב' גופר פגמים אשר יצדיקו את טענתה שאין לייחס לעדותיהן משקל. כך שמצאתי את עדויותיהן בפניי של גב' דסברג וגב' גופר כאמינות. יחד עם זאת, יאמר כבר עתה כי לא מצאתי כי מה שנכתב בדואר האלקטרוני על ידי גב' בר, עשוי לשמש כראיה להוצאת דיבתו של הנתבע, זאת מהטעם שגב' בר לא הובאה למתן עדות על דבריה. כך שגרסת הנתבע על אודות מה ששמעה גב' בר מהתובעת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשרשור הדואר האלקטרוני - היא עדות מפי השמועה בלבד, שאין לקבלה בהליך דנן.
הקושי שמצאה התובעת בעדותה של גב' גופר, הוא קושי מדומה זאת מכיוון שגב' גופר הצהירה על מה שהיא שמעה מהתובעת על אודות הנתבע בפגישה השנייה שלה עם התובעת:
"ת. אני לא הייתי כששושי סיפרה את הסיפור שלה, אני יודעת שבפעם הראשונה שהתובעת ניגשה אלינו היינו ביחד שושי ואני ובפעם השניה, הבנתי שהיא ניגשה לשושי ושושי הלכה ואז היא ניגשה אלי כשסיימתי לשים את הילד במעון."

ציון נוכחותה של גב' מימון בפגישה הראשונה, לא הייתה רלוונטית לתצהירה של גב' גופר, זאת מהטעם שאין גב' גופר יכולה להצהיר על מה שגב' מימון שמעה מהתובעת.
בקשר לעדותה של גב' דסברג, כאמור, התובעת הודתה כי הזכירה את הנתבע בשיחתה עם גב' דסברג אך טענה כי כל שהעלתה בפני גב' דסברג הן חשדות כלפי הנתבע אשר בגינן נדרשו מצלמות האבטחה. לשיטת התובעת, חשדות אלה אינן מהוות לשון הרע.
אין בידי לקבל מסקנה זו של התובעת.
את השאלה האם אמירותיה של התובעת לגב' דסברג מהוות לשון הרע יש לבחון בארבעה שלבים. ראשית, יש לבחון האם מה שפורסם עולה כדי " פרסום" במובנו של מונח זה בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
  (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;"

שנית, יש לבחון האם מה שפורסם מהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, זאת בהקשר האובייקטיבי על פי תפיסתו של האדם הסביר. תתי הסעיפים הרלוונטים לענייננו:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו"

בהמשך, וככל שנמצא כי מתקיימים שני התנאים לעיל, יש להמשיך ולבחון האם מתקיימות הגנות שבחוק איסור לשון הרע. ככל שהגנות אלה אינן מתקיימות, כשלב אחרון, יש לקבוע את הסעד המתאים ( ראו ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור סעיף 19 ( פורסם בנבו, 22.07.2015)).
האמירות שיוחסו לתובעת בידי גב' גופר וגב' דסברג, עונות להגדרת פרסום בעל פה כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. האמירות שאמרה התובעת לגב' גופר לפיהן הנתבע הרביץ לה וזרק עליה אבנים וכן השאלה ששאלה התובעת את גב' גופר איך היא מפקידה את הילד שלה בידיים של אשת הנתבע, מהווים לשון הרע, כנגד הנתבע: בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ייחוס מעשים אלה לנתבע עשויים להשפילו ולבזותו בעניי הבריות ולעשותו מטרה לשנאה, בוז, ולעג. כן היה באמירות אלה כדי לבזותו בשל מעשים, התנהגות, ותכונות שיוחסו לו.
כך גם דברי של התובעת לגב' דסברג מהווים לשון הרע. אף אם אקבל את גרסתה של התובעת ולא את גרסת גב' דסברג, כי דבריה של התובעת הסתכמו בהעלאת חשד בלבד כלפי הנתבע ולא בהאשמת הנתבע, כאמור בעדותה של התובעת:
"סיפרתי לה שחדרו אלי הביתה, ושהנתבע זרק עלי אבנים ושקית של מים, אמרתי לה שאני חושדת חשד גדול שהנתבע עשה את זה או מישהו מטעמו"
הרי שגם העלאת חשד באוזנו של אדם עשויה ל"השפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אף בהינתן שחשד זה לא לווה במסקנה חד משמעית. בפרשת ת"א ( מחוזי ירושלים) 1133/99 נתן שרנסקי נ' יולי נודלמן ( פורסם בנבו, 11.08.2002) נבחנה לשון הרע בספר שבו הועלו טענות שונות כלפי מר שרנסקי בצורה של העלאת חשדות. נקבע שם כי דרך זו אינה מהווה מסלול עוקף לאיסור לשון הרע. כך בפסקה 10 לפסק הדין:
"דברי לשון הרע יכולים להתבטא גם באופן מסויג. כך, למשל, יכול המפרסם לציין, כי העובדות אינן בהכרח נכונות, וכי הטענה המובאת הנה רק אפשרות אחת, או להציג את הטענות בצורת שאלות. משכך, יש לבחון האם יש בדברי ההסתייגות לכאורה כדי לשלול את מהותו המשמיצה של הפרסום [ שנהר, עמ' 114; וכן השוו: ת"א ( ת-א) 22815/85 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פס"מ נ(3) 9, 19), מאת כב' השופטת ה' שטיין ז"ל]. 11. גם בענייננו מציג הנתבע חלק מטענותיו בצורת שאלות. עם-זאת, הצגת השאלה הכללית בדבר סוד דמותו של התובע, שעה שלאחריה מוצגות שאלות כגון, האם התובע משמש סוכן " ק.ג.ב.", או סוכן " סי.איי.אי.", או דילמא סוכן " מוסד", ואולי אף סוכנן של שלוש סוכנויות הביון גם יחד, אין בה כדי להקהות כהוא זה את האופי המשמיץ של הדברים. כך גם בהצגת התובע, בדרך של הצגת שאלה, כמי שמייצג את האינטרס הערבי בחשאי. ההפך מכך, יש בדרך זו משום הצבת שאלות רטוריות, אשר משתמע מהן, כי אחת או יותר מאותן שאלות הן למעשה טענות עובדתיות של ממש."
בהיעדר טענה להגנות שבחוק איסור לשון הרע על ידי התובעת - בכתב הגנתה לתביעה שכנגד ובסיכומיה, הרי שמצאתי לקבוע כי האמירות שיוחסו לתובעת, על ידי גב' גופר וגב' דסברג, אכן נאמרו ומהווים לשון הרע נגד הנתבע.
הנתבע, כאמור, טען כי יש לחייב את התובעת בסך המקסימלי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7 א(ג), המפנה לסעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן ( ב), ללא הוכחת נזק."
יוער כי הנתבע לא תבע את הסך שבסעיף 7 א(ג) לחוק איסור לשון הרע המעודכן במדד המחירים לצרכן בהתאם לסעיף 7 א(ה) לחוק איסור לשון הרע, אלא תבע סך המסתכם ב-100,000 ₪.
התכליות שמגולמות בפיצוי על פי סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע מתמקדות בציבור הכללי ובפוגע - הרתעה וענישה, זאת במובחן מהתכלית המרכזית של דיני הנזיקין המתמקדת בנפגע – ריפוי הנזק שנגרם לנפגע ( ראו ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור פסקה 61 ( פורסם בנבו, 22.07.2015). כן ראו דיון מרחיב דעת במטרות סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע - תומר קרמרמן " שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו: פיצויים ללא הוכחת נזק בחוק איסור לשון הרע" 899, 911-921 משפטים מג (2013)). בהיקף סך הפיצויים, באופן כללי, יש להתחשב במספר פרמטרים אשר הובאו על ידי הנשיא ברק בפרשת רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, נה(5) 510, 525 (2001) ("פרשת אמר"):
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע " תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים ( ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."
אציין כי אמנם שיקולי הרתעה וענישה, הבאים לידי ביטוי בתכלית סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, אין עניינם, כאמור, בריפוי הנזק שנגרם למושא הפרסום עצמו. אך יחד עם זאת, לטעמי, שיקולי הרתעה וענישה עשויים, בכל זאת, להביא בחשבון פרמטרים הקשורים לנפגע עצמו מפרסום לשון הרע, ככל שאלה יגשימו את מטרות ההרתעה והענישה. כך, הפרמטרים " היקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל", כאמור בפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת אמר, עשויים אף הם להגשים את מטרות אלה, שכן ככל שפרמטרים אלה נוכחים יותר - גובר הצורך המשפטי בהרתעה מפני לשון הרע מצד אחד, והענשת הנתבע מצד שני; בהנחה שמפרסם לשון הרע פוטנציאלי יכול לאמוד את ההשפעה של פרסומו על מושא הפרסום, גובה הפיצויים שיקבע צריך לשקף, תחת פריזמת סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, את מידת ההרתעה היעילה מפני פרסומים עתידיים - אף ללא שהוכח נזק בפועל למושא הפרסום. באופן דומה, קביעת גובה הפיצויים ללא הוכחת נזק, אף משיקולי ענישה עשויים להתחשב במאפיינים של הנפגע עצמו – ככל שהפגיעה הפוטנציאלית הייתה עשויה להיות קשה יותר לנפגע מהפרסום, כך מידת הסלידה שבית המשפט יבקש להביע ממעשי המפרסם תהיה גדולה יותר.
בקביעת גובה הפיצוי שקלתי את מכלול הפרמטרים שהובאו בפניי על ידי הצדדים ובכלל זה: הרקע הכללי של אמירות התובעת כחלק מסכסוך שכנים תוך שימת לב למשקל הנמוך שהאדם הסביר מייחס לאמירות התובעת במסגרת זו ( ראו והשוו ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל פס' 23-25 (פורסם בנבו, 30.04.2017)), ת"א ( שלום קריות) 1384-05-09 צבי שורץ נ' חנית חביב, פס' 52 (פורסם בנבו, 19.04.2017)); העובדה כי האמירות נאמרו בפני אדם אחד בלבד – פעם אחת בפני גב' גופר ופעם שני בפני גב' דסברג; יחסה השלילי של גב' גופר לדברי התובעת והספקנות שהפגינה לדברי התובעת ( פרוטוקול הדיון עמוד 13 שורה 25); את הנסיבות בהן פנתה התובעת לגב' דסברג והוציאה את דיבתו של הנתבע - בירור זהותו של מי שהרע לה על ידי מצלמות אבטחה.
אציין כי הנתבע לא הביא אף ראשית ראיה לביסוס טענתו לפיה התובעת הוציאה את דיבתו רעה זאת " בכוונה לפגוע" כאמור בסעיף 7 א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
בהתאם לכך מצאתי להעמיד את הפיצוי על סך כולל של 1,000 ₪.

סוף דבר
התובעת תשלם לנתבע ( התובע שכנגד) סך של 1,000 ₪.
בתחשב בכך שהסך שנפסק מהווה אך אחוז מהסך הנתבע, לא מצאתי לחייב בהוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.
הסך ישולם תוך 30 ימים מהיום.
ניתן היום, כ"א אדר א' תשע"ט, 26 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.