הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 14889-12-17

לפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובע

שאווקי עליאן אחמד חמדאן
באמצעות עו"ד ג'ורג' שוכרי

נגד
הנתבעים

  1. הישאם תאיה
  2. עזיז אבו שקרה

באמצעות עו"ד חוסאם סיאם
3. מאזן אלרמלאווי

פסק דין

בפניי תביעה לאכיפת חוזה מכר דירה, בכל מה שקשור לחניה שהובטחה ולהוצאת טופס 4.
להלן השתלשלות האירועים כפי שהוכחה בפניי.

רקע עובדתי
הנתבע 1 (להלן: הקבלן) הקים על מקרקעין המצויים בבית חנינא (גוש 20611 חלקה 181) שלושה בנייני מגורים. כאשר שניים מהם מחוברים ביניהם באמצעות מרתף תת קרקעי המשתרע מתחתם, ואילו הבנין השלישי נפרד – שם הוא ובני משפחתו מתגוררים.
החלקה משתרעת על פני 24 דונם, כאשר הקבלן ירש את זכויות אביו בחלקה (1/5) ובהסכמת ארבעת השותפים האחרים בנה על אותו חלק. המגרש שעליו נבנו הבניינים משתרע על כ-2.5 דונם מתוך כל החלקה.
ניתן היתר בניה ביום 11.9.07 מס' 58383, תיק מס' 146.1/05. על פי היתר הבניה, שש מקומות חניה מסומנים בקומת המרתף.
הבניה הסתיימה לפני מספר שנים, ועד היום טרם התבקש או הוצא טופס 4.
זכויות הנתבע טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. ככל הנראה לא דווחו לרשויות מיסוי המקרקעין עסקאות מכירת הדירות, לא מצד הקבלן ולא מצד הרוכשים.

הקבלן מכר דירות במצב שלד לרוכשים שונים, ביניהם לתובע ולזהריה דמירי ובתה רנא. התובע מכר את דירתו לצד שלישי ב-2012 לערך, נסע לחו"ל וחזר כעבור מספר שנים. בדצמבר 2016 רכש התובע את דירת דמירי באמצעות מוחסין מחפוז קרוב משפחתן. מחפוז קיבל יפוי כח שנחתם ע"י זהריה ורנא בפני נוטריון באבו דבי (שם התגוררו) , ובאמצעותו ייפה את כוחו של התובע לפעול לרישום הדירה ולבצע כל פעולה למימוש זכותו בה. יפוי הכח הבלתי חוזר בין מחפוז לתובע נעשה בישראל בפני נוטריון מוחמד עוודה (ת/3 מיום 13.12.16).

מחפוז הובא להעיד ואישר את מכירת הדירה לתובע. הוא גם התגורר תקופה מסוימת בדירת דמירי והעיד כי הקבלן נתן לו להחנות הרכב בדרך שמובילה לקומת המרתף. הוא ביקש מפתח לקומת המרתף אולם לא קיבל.

הדירה שמחזיק כיום התובע נמצאת בבנין שסומן B בקומה שניה, בשטח של 130 מ"ר. בבנין זה שש דירות, שתי דירות בכל קומה, בנוסף לקומת מרתף.
הקבלן מכר את שתי דירות הקרקע בבנין B לאחים נעים וחסן לאלא. מאוחר למכירה הצמיד הקבלן את החצר הקדמית לדירות הקרקע. מי שחנה קודם לכן באותו מקום נאלץ לחפש מקום חניה אחר לרכבו.

את בניית קומת המרתף והכשרתו לחניה השלים הקבלן לפני שנתיים או שלוש. עם השלמת הבניה מכר הקבלן את קומת המרתף לנתבע 2 - עזיז אבו שקרה, שהקים שם עסק לצבע, העיריה הורתה על סגירתו, וכיום קומת המרתף מושכרת לנתבע 3 לאחסון מלאי עסקי.

שבועות מספר טרם הגשת התביעה, נתבע 3 (השוכר) נעל את שער הכניסה המוביל לחניה התת קרקעית ולכל השטח שמאחורי הבנין ובכך נסתמה גם האפשרות להחנות בשטח זה.

בסוף שנת 2019 גודר שטח שנמצא מול חזית הבנין, ואשר מהווה חלק מחלקה 181 כנראה לקראת בניה נוספת בחלקה הגדולה שטרם פוצלה . בין המגרש שעליו בנויים המבנים כיום ליתר החלקה מפריד כביש (תצלום מהאוויר, נספח ב' לתצהיר הנתבע) .

תנאי הסכם הרכישה של דמירי
ביום 24.4.09 נחתם יפוי כח בלתי חוזר בין הקבלן לבין בן משפחת דמירי למכור להן הדירה בקומה שניה בבנין הצפוני. ביום 7.7.09 נחתם הסכם מכר בין הקבלן לרנא וזהריה דמירי ובו בין היתר מופיעים התנאים הבאים:
הדירה נמכרה במצב של מעטפת/שלד, כאשר הרוכש משלים על חשבונו את הבניה.
מיקום הדירה – קומה שניה עם מרפסת לא מקורה, בבנין הצפוני שסומן B, בתוך מגרש שסומן במס' 9.
גג הבנין, זכויות בניה עתידיות במגרש, קומת המרתף ו"השירותים" נותרו בידי הקבלן (ס' 8 ו-12). הקבלן טען שהתרגום לעברית אינו מדויק והכוונה לתשתיות, כשהחצרות נכללות בהן.

לרוכש הזכות למקום חניה אחד מחוץ לבנין ובתוך גבולות החלק שעליו מוקם הבנין. מקום החניה ייקבע בתיאום בין הצדדים (ס' 12).
הקבלן התחייב לשאת בהוצאות עבודות הגימור בחדר המדרגות, חיבורי חשמל, קו ביוב ראשי, קו מים וחשמל ראשי, מיכל גז מרכזי תת קרקעי, ואספלט ברחוב המוביל לפרויקט המגורים, וכן בעבודות הפיתוח המוטלות עליו סביב חלק B (סעיפים 4-6 ו-13).
לא מצוין דבר לענין טופס 4 (אישור העיריה לגמר בנין). התובע טען כי זו חובתו על פי הדין, הקבלן טען כי לא התחייב לכך ואף אינו יכול לעשות זאת, כל עוד לא ייהרסו חריגות הבניה שביצעו רוכשי הדירות, לרבות התובע שבנה גג פרגולה מעל המרפסת. התובע טען כי הפרגולה אינה דרושה היתר וככל שהעיריה תדרוש, יפרק אותה.

מהות התביעה
התובע טוען כי בניגוד להסכם, אין לו מקום להחנות רכבו, ולכן הוא דורש אכיפת ההסכם וחיובו של הנתבע לאפשר לו להחנות בתוך קומת המרתף, על אף שידוע לו כי בהסכם המכר קומה זו הוצאה מתחום הרכוש המשותף. לצורך כך דורש הוא את ביטול הסכם המכירה עם נתבע 2 והסכם השכירות עם נתבע 3 ולהורות על פינויים מכל שטחי הרכוש המשותף. בסיכומיו נטען כי היות שקומת המרתף מחוברת גם לבנין A , יש לפרש את ההסכם כאילו רק המרתף שנמצא מתחת לבנין B הוצא מהרכוש המשותף, ולכן יש לאפשר להחנות בחלקו השני של המרתף. יצוין כי כל שטח המרתף נמכר לנתבע 2.

התובע דורש שיינתן צו עשה המחייב את הקבלן להוציא טופס 4 ולעמוד בתנאי היתר הבניה וכל דין לצורך כך. לטענתו זו חובתו של הקבלן, כמבקש היתר הבניה על פי חוק התכנון והבניה ותקנותיו, גם אם הדבר לא נאמר במפורש בהסכם.

התובע דורש לאפשר לו שימוש בכל שטחי הרכוש המשותף וליתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים האוסר עליהם למנוע זאת מהתובע.

לחילופין דורש התובע לחייב הנתבע 1 לפצותו בגין הפרות ההסכם, בשים לב לירידת ערך הדירה בשל העדר טופס 4, העדר מקומות חניה והעדר רכוש משותף, לצורך כך ביקש להתיר לו לפצל את סעדיו. הנתבעים מתנגדים למתן היתר לפיצול סעדים.

טענות הנתבעים
נתבע 1 הקבלן טוען כי אין לו כל יריבות עם התובע, באשר זה לא הוכיח את זכותו בדירה, בנוסף נטען כטענה מקדמית כי התובע השתהה בהגשת תביעתו. בסיכומיו טען כי תביעת התובע התיישנה.

לחילופין, לגופן של הטענות טוען את הדברים הבאים:
מעולם לא התחייב למסור חניה בתוך הבנין אלא מחוצה לו, ועד היום התובע חונה מחוץ לבנין, בכביש, שהוא בשטח המגרש, כפי שמצולם ב תמונה (נספח ה' לתצהירו).
הוא לא התחייב להוציא טופס 4, אולם בעדותו אמר שאם יתווספו זכויות בניה על הגג, יתכן שיפעל להוצאת טופס 4.
כל החצרות ושטחי הקרקע לרבות קומת המרתף, והגג שייכים לו .
יש לדחות את תביעת התובע, שהוגשה בחוסר תום לב, לאחר שהקבלן דרש ממנו לפרק את הפרגולה.

השאלות השנויות במחלוקת
נתמצת אם כן את השאלות השנויות במחלוקת כך:
האם לתובע זכות תביעה
האם התביעה הוגשה בשיהוי, בחוסר תום לב או בחלוף תקופת ההתיישנות
האם הנתבע הפר ההסכם שחתם עם דמארי
אם כן, מה הם הסעדים העומדים לרשות התובע
האם יש מקום להתיר לתובע פיצול סעדים.

דיון והכרעה
לתובע הומחו זכויותיהן של דמארי על פי ההסכם בינן לבין הקבלן
התובע הוכיח כי זכותן החוזית של ה"ה דימרי הומחתה לו, באמצעות מחפוז שהיה מיופה כוחן. נכון הדבר שבעת רישום המקרקעין, מן הסתם יפויי הכח צריכים להיות מקוריים ומאומתים כדין בישראל, אולם כיום עסקינן בזכויות חוזיות, בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, כשהדרישה למסמך בכתב כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 , התקיימה. אזכיר בשנית כי גם הנתבע עצמו מכר הדירות בבנין מכוח ירושת אביו מבלי שזכויותיו במקרקעין נרשמו, ואיש לא חולק, לפחות לא בתביעה זו על זכותו למכור.

התובע מחזיק בדירה מזה 4 שנים, מחפוז אישר בעדותו את עסקת המכר, לפיכך העובדה שלא הופיעה זהירה דמירי להיחקר על תצהירה (ולכן תצהירה מוצא מחומר הראיות), אמנם פועלת לרעת התובע, במיוחד כשנאמר שהיא חזרה להתגורר בישראל, בבית חנינא, אך אין באמור כדי להגיע למסקנה שלא הוכיח את זכותו. טענת הנתבע לפיהן נרשם ביפוי הכח כי הדירה בפלסטין ובכך יפוי הכח אינו תקף, אינה מתקבלת על הדעת, באשר זיהוי הדירה ידוע ואינו שנוי במחלוקת.

לפיכך אני קובעת כי התובע זכאי לתבוע את הנתבע, ככל שיוכיח כי חיובי הנתבע בהתאם להסכם עם דימרי הופרו. יש לציין כי אף בהסכם עם דימרי נרשם כי הסכם זה מחייב את הצדדים, יורשיהם וכל מי שבא במקומם, ולכן הנתבע אינו יכול להתנער מהתחייבויותיו על פי ההסכם.

התביעה לא התיישנה ולא הוגשה בשיהוי
את טענת ההתיישנות יש לדחות, באשר לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, קרי; בכתב ההגנה. כל שנטען היה שהתביעה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב, וגם אלו טענות שיש לדחות.

דחיית תביעה מחמת שיהוי, תיעשה במקרים נדירים בהם הוכיח הנתבע, כי התקיימו שני תנאים: האחד, כי התובע זנח את זכות התביעה וויתר עליה; התנאי השני הינו, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה, באופן שעליו להראות מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצדו, על זכות התביעה הנתונה לו. כמו כן, קיימת דרישה, כי שינוי מצבו לרעה של הנתבע ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (2003) ). אף אחד מהתנאים הללו לא הוכחו על ידי הנתבע. הנתבע לא הוכיח כי דימרי, מחפוז או התובע שנכנס בנעליהם ויתרו על קבלת מקום חניה לרכבם, להיפך, הוכח כי לפחות מחפוז והתובע עמדו על דרישה זו. יש לציין בהקשר זה כי התובע נכה וחניה קרובה צמודה לבנין היא תנאי הכרחי עבורו , ולכן גם לא סביר שיוותר על זכותו.

גם לו טענת ההתיישנות היתה נטענת במועד, סביר שהיתה נדחית, משום שהמועד לקיום התחייבות הקבלן למתן מקום חניה לא ננקב בחוזה, והוא למעשה הופר באופן בולט רק ערב הגשת התביעה ולאחריה, עת נסתמו כל מקומות החניה האלטרנטיביים שהיו קודם לכן.

הנתבע טען כי סיפק חניה לתובע וכי הוא חונה בצמוד לבנין, כפי שניתן לראות באחת התמונות שסומנה נ/1 ובה נראה רכב שכבל התנעה חשמלי משתלשל דרך הגדר, אולם תמונה זו צולמה בטרם מצוקת החניה התגברה, לפני שהחניה ב"רמפה" (המעבר המוביל לחניון התת קרקעי נסגרה בשער ע"י נתבע 3 ולפני שהוצבו גדרות מהעבר השני של הכביש לצורך בניה. כל הרכבים המצולמים בתמונה (נספח ב' לתצהיר הנתבע) אינם יכולים עוד להחנות שם, בשל סגירת המקום לבניה עתידית. החניה לצד גדר הכניסה לבנין אינה חניה השמורה לרכבו של התובע בלבד, אלא לכל דיכפין, ובוודאי שלא הוכח כי הנתבע הגיע להסכמה עם התובע או עם כל בעל הזכות לפניו, למיקום זה של החניה. כאמור, החניה הקודמת שניתנה למחפוז היתה מאחורי הבנין, בדרך המובילה לחניון התת קרקעי.

הנתבע הפר ההסכם עם דמארי
הנתבע התחייב למקום חניה, וכן התחייב להגיע להסכמה בענין מיקומו של מקום זה. אמנם לא נאמר בהסכם כי שטח החניה יוצמד לדירה, אך התנהגות הנתבע ביחס לשתי דירות הקרקע, להם הקצה מקומות חניה ספציפיים, ובהעדר כפירה בכך, אני מגיעה למסקנה כי גם כלפי דמירי התחייב הקבלן, כפי שהתחייב כלפי נעים וחסן לאלא – רוכשי דירות הקרקע.

מצד שני, אני מקבלת את טענת הנתבע לפיה לא התחייב מעולם לאפשר חניה בתוך קומת המרתף, אלא מחוץ לבנין. הדבר עולה במפורש מנוסח ההסכם, אותו הדבר לגבי טענתו לפיה כל השטחים הסובבים את הבנין ושנותרו בבעלותו, בדיוק כמו החניון התת קרקעי והגג. אין שטח מינימאלי של חצר שהקבלן חייב להשאיר לרוכשי הדירות כרכוש משוטף , לבד מהשטח המתחייב לצורך כניסה ויציאה מהבנין, חדר מדרגות וכיו"ב, ולכן הצמדת שטח החצר הקדמית לשתי דירות הקרקע, או מניעת השימוש בחצר האחורית, אפשריות מבחינת הנתבע, אולם עליו לספק מקום חניה מוסדר וספציפי, כפי שהתחייב בהסכם.

הסעד ההצהרתי המבוקש לענין ביטול עסקת הצמדת הגינה לשתי דירות הקרקע נדחה גם מהסיבה שבעלי הדירות הלללו לא נתבעו כלל.

האם עסקת מכירת המרתף נותרת בעינה? גם כאן יש לדחות הסעד ההצהרתי לביטולה, כמבוקש, משום שמלכתחילה הוצא השטח מתחום הרכוש המשותף, ולכן הסכמת הדיירים אינה נדרשת. בנוסף, האמור בסעיף 55 (ב) לחוק המקרקעין, לפיו "אין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה" אינו חל על בתים שאינם רשומים כבתים משותפים (ראו סעיף 77 ב').
אחזור לסוגית החניה. בהסכם לא נקוב המועד לביצוע התחייבות להקצאת מקום חניה. דימרי, מחפוז וגם התובע לא עמדו על קיום ההתחייבות במועד מסוים, כל עוד נמצאה חניה עבורם בשטחי הבנין. מחפוז העיד כי נהג להחנות בדרך המובילה לכניסה לקומת המרתף, גם התובע נהג להחנות שם, אולם זו כאמור נסגרה בשער על ידי נתבע 3, מה שהביא להגשת התביעה. "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש." כך קובע סעיף 41 בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.

התנהגות הצדדים מלמדת כי האריכו לנתבע את המועד לקיום התחייבותו, כל עוד יכלו להחנות במקום כלשהו בסמוך לבנין, אולם משנחסמו בהדרגה כל השטחים שחנו בהם קודם לכן, הרי שלא נותר עוד להמתין לקיום התנאי על ידי הנתבע. זו אגב גם הסיבה שלו היתה טענת ההתיישנות נטענת במועד, היא היתה נדחית.

מחפוז העיד: "כשאנחנו דיברנו על החניה, החניה לא היתה גמורה כשהנתבע סיים לבנות את החניה הוא מכר את זה וסגר עם מנעול." היה זה "לפני שנתיים שלוש. אני דיברתי איתו לפני שמכרתי, אני ביקשתי מפתח כדי לחנות את הרכב מפתח של החניה למטה" עוד העיד כי "הגינה שהיתה מחוץ לזה היתה ריקה היינו מחנים שם" (הכוונה לשטח שהוצמד מאוחר יותר לדירות הקרקע). (פרו' עמ' 16)

הנתבע בעצמו הודה שכתוב בחוזה שהחניה תיקבע בהסכמת שני הצדדים אולם "זה לא נעשה". לשאלת בית המשפט:" לא נעשה כי הצדדים לא הסכימו או כי לא נשאר מקום?" השיב: "שתי התשובות נכונות" (פרו' עמ' 21).

בנסיבות אלו אני קובעת כי הנתבע הפר הסכם , בכל הנוגע להקצאת מקום חניה ספציפי לדירה שרכש התובע, וכעת הוא גם אינו מסוגל לקיים את החיוב, משום שלא נותרו בידיו שטחים לצורך כך, למעט באיזור המוביל לקומת המרתף.

היות שהשוכר – נתבע 3 לא התגונן, ונתבע 2 אף שהיה מיוצג אף הוא לא מסר כל גרסה, והיות שלא הוצג בפניי הסכם הרכישה של המרתף, אני מגיעה למסקנה כי הנתבע לא מכר את השטח המוביל למרתף לאיש, ולכן אני מורה עליו לאפשר לתובע להחנות במקום הקרוי "הרמפה", בחלקו האחורי של הבנין.

פועל יוצא מסעד זה, הוא מתן צו מניעה קבוע לנתבעים 2 ו-3 שלא להפריע לתובע להחנות רכבו במקום זה, ולצורך כך יש להסיר השער והמנעול, או לתת מפתח לתובע.

הנתבע מחויב להוציא טופס 4, אולם חיוב זה שלוב
בכפוף למילוי חובותיהם של כל רוכשי הדירות, ובהנחה שאין כל חריגת בניה, מחויב הנתבע להוציא טופס 4 על פי תקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל מים וטלפון) תשמ"א-1981. זהו טופס שמאשר למעשה את אכלוס הבנין ובמסגרתו נבחנת גם הבניה בפועל והתאמתה להיתר הבניה שהוצא. אין ספק שהנתבע הפר חובה חקוקה. אולם התביעה שבפניי אינה נזיקית, אלא חוזית. נשאלת השאלה האם הפר גם חיוב חוזי כלפי דימרי וכל מי שבא מכוחה .

מחפוז העיד כי "הוא אמר ודיברנו איתו שהוא יעשה טופס 4 אחרי שנגמור את שיפוצים בבנין" (פרו' עמ' 17 ש' 1). בהינתן כי הדירות נמכרו במצב של מעטפת, תשובה זו הגיונית. ברם, על רוכשי הדירות להשלים הבניה בהתאם להיתר הבניה ולא לחרוג ממנו. סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי המועד לקיומו של חוב יכול שיידה, אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה , וזאת עד שהוסרה המניעה.

כל עוד אחרון הרוכשים לא סיים לבנות את הדירה, ברור שלא ניתן לקבל טופס 4. כל עוד ישנן חריגות בניה, שבוצעו על ידי מי מרוכשי הדירות, ואלו לא הוסרו, ברור שלא ניתן לקבל טופס 4.

מעבר לטענה שאינו חייב בהוצאת טופס 4 טען הנתבע כי דיירים ביצעו חריגות בניה שמנעו הוצאת טופס 4 , אולם מדובר בטענה שלא הוכחה, ואשר מהווה עדות יחידה של בעל דין. לו לפחות היה מציג חוו"ד מהנדס או מסמך מקצועי אחר שהיה מלמד על כך, דיינו, אולם כאמור לא הוצג דבר, נדמה כי רק חסרון כיס וחוסר ענין אישי גרמו למחדל זה. הפרגולה שבנה התובע מעל למרפסת שלו, אולי אינה פטורה מבקשה להיתר, גם לפי תיקון 101 לחוק התכנון ובניה, המכונה "חוק הפרגולות", אולם ניתן לכאורה לקבל אישור לגביה בהליך מזורז. בכל מקרה התובע התחייב להסירה, אם יוכח שזו המגבלה להוצאת טופס 4.

מניסיוני השיפוטי מכירת דירות בשלב המעטפת ואי הוצאת טופס 4 הן תופעה לא חריגה בבניה במזרח העיר (ראו לדוגמא ת.א.(ים) 46580-01-11 עווידה ואח' נ' נגאר (31.7.2017)) . העיריה עוצמת עיניים ומאפשרת לדיירים להתחבר למים ולחשמל, על אף שטופס 4 הוא האישור החוקי והתנאי לאכלוס הבנין, הרוכשים אינם מוגבלים בהסכם, אם נחתם כזה, לגבי משך זמן הבניה על ידם, וזאת ממתוך התחשבות ביכולת הכלכלית המוגבלת שלהם, ובנוסף, הקבלנים לא מקפידים עמם על בניה לפי ההיתר, ואף הקבלן עצמו מבצע חריגות שלא תמיד ניתן להכשירן בדיעבד.

אשר על כן אני מורה על הנתבע להוציא טופס 4 בתוך שנה מהיום. ככל שיוכיח באמצעות חוות דעת מומחה כי קיימת מניעה שאינה תלויה בו, לא תופעל לגביו הסנקציה המנויה בפקודת בזיון בית משפט, אולם הוא לא יהיה פטור מחיוב כספי, ככל שיוכחו נזקים הנובעים ממחדל זה.

בנסיבות אלו, אני מתירה לתובע לפצל סעדים, ומאפשרת לו להגיש תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו או ייגרמו לו, בשל העדר טופס 4 או בהעדר מקום חניה מוסדר.

לסיכום
ניתן בזאת צו עשה המופנה לנתבעים 2 ו-3 להסיר המנעול בשער המוביל למרתף, או ליתן מפתח לתובע. יובהר כי אין בכך היתר להחנות בשטחי המרתף שנמכר לנתבע 2, כי אם בשטח המכונה "רמפה", המוביל אליו, וככל שאין בכך הפרעה לכניסת מכוניות אחרות לקומת המרתף .
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על כל הנתבעים להפריע לתובע להחנות בשטח "הרמפה" .
ניתן בזאת צו עשה המורה על הנתבע לפעול להוצאת טופס 4 בתוך שנה מהיום. ככל שיוכח כי הפרגולה של התובע היא המניעה היחידה לכך, יוארך המועד עד לפירוקה או קבלת היתר בגינה.
ניתן היתר לפיצול סעדים.
נוכח קבלת התביעה באופן חלקי, אני מחייבת את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ח' תמוז תש"פ, 30 יוני 2020, בהעדר הצדדים.