הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 14579-08-20

בפני
כבוד ה שופטת מירית פורר

מבקשים

  1. סועאד עודה ג'אדאללה
  2. אזדהאר דוויאת גאדאללה
  3. רווידה ג'אדאללה
  4. רימא ג'אדאללה
  5. לינא ג'אדאללה
  6. נור ג'אדאללה
  7. חנין אבו טיר
  8. אמל ג'אדאללה
  9. מחמוד ג'אדאללה
  10. וגיהה גאד אללה
  11. ראיד גאד אללה

נגד

משיבים

  1. עזבון המנוח אוסמה פואד דבש (המנוח)
  2. ג'דיר דבש
  3. פואד דבש
  4. נואל דבש
  5. פואד דבש
  6. עבד דבש
  7. עלי דבש
  8. בושראה דבש
  9. נואל דבש

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי פינוי המבקשים מביתם עד להכרעה בתובענה שעניינה בקשה לסעד הצהרתי לביטול פסק דין לפינוי שניתן בתרמית לטענתם, בהתבסס על ראיות חדשות ובעיקרן, הודאה לכאורה של הזוכה המנוח שפסק הדין ניתן על בסיס עדויות שקר.

הבקשה ורקע הצריך לעניין
המבקשים הם יורשי אב המשפחה שהיה הבעלים של בית ומקרקעין בכפר צור באהר והידוע כחלקת קרקע "סבחה ראס אלגורון". המנוח חלק את ביתו במהלך חייו עם שתי נשותיו (המבקשת 10 , להלן "האלמנה", ואישה נוספת שנפטרה) וילדיהם (מבקשים 1-9, 11). הבית מורכב מארבע דירות ובנוי בקרקע שאינה מוסדרת. יורשי אב המשפחה מכרו שתי דירות לאחר מותו והאלמנה מתגוררת עד היום באחת מהדירות שנותרו (להלן "הנכס"). המשיבים הם יורשי מר אוסאמה פואד דבש ז"ל (להלן המנוח) שעזבונו גם משיב בהליך דנן.

בשנת 2005 עתר המנוח לפינוי האלמנה מביתה מכוח שני ייפויי כוח בלתי חוזרים מיום 21.3.05 ומיום 14.4.05 (להלן "הליך הפינוי"). לטענת המנוח, האלמנה השתמשה בייפויי כוח אלו למכירת ביתה לקרוב משפחה של המנוח, מר גוואד דבש, שפנה ומכר את זכויותיו בנכס למנוח זמן קצר לאחר מכן. האלמנה טענה, שנפלה קורבן לתרגיל עוקץ של גוואד דבש ובשיתוף פעולה של בנה (מבקש 11 בהליך דנן).

לטענת האלמנה, בנה שהיה מכור לסמים אותה עת, צבר חובות למשפחת דבש ומר גוואד דבש בפרט, ובכדי להיחלץ מכך עשה יד אחת עם מר גוואד דבש להעביר את ביתה לידי מר דבש בתמורה למחיקת חובותיו. לטענתה, בנה הביאה למשרד נוטריון לחתימה על ייפויי הכוח באמתלה שמדובר במסמכים שייפו את כוחו לבנות ולשפץ נכס אחר שהיה חלק מעיזבון בעלה. האלמנה ביקשה לבטל את ייפויי הכוח שהושגו במרמה ולהחזיר לה את חלקה בבעלות על הנכס. בנוסף, טענה האלמנה כי חולקת את הבעלות על הנכס עם שאר יורשי בעלה ולכן לא היה באפשרותה למכור את כלל הנכס מלכתחילה למר גוואד דבש, קרובו של המנוח.

בפסק הדין (ת"א (שלום י-ם) 12808/05 אוסאמה פואד דבש נ' גוואד עבד אלעזיז חסן דבש (לא פורסם, מיום 9.6. 11 להלן "פסק דין הפינוי") קיבל בית המשפט את טענות המנוח וקבע כי מצא סתירות בין תצהירי האלמנה ובנה ועדותם ובין עדות הנוטריון שערך את ייפויי הכוח ונכח בחתימתם. בית המשפט לא נדרש לטענת האלמנה כי לא יכלה למכור את הנכס ללא הסכמת שאר יורשי בעלה, וקבע כי טענה זו עומדת ליורשים האחרים בלבד וכיון שלא היו צד להליך הפינוי אין להידרש לה. כהערת אגב הוסיף בית המשפט, שבמקביל להליך הפינוי הוגשו שלוש תביעות נפרדות של יורשים אחרים של בעלה של האלמנה על בסיס טענה זו אך הן נמחקו לבקשת היורשים שלא מצאו מסמך להוכחת מעמדם.

האלמנה הגישה ערעור על פסק הדין (ע"א (מחוזי-י-ם) 45423-07-11 וג'יהה חוסין עלי ג'אדאללה נ' אוסאמה פואד דבש לא פורסם, מיום 11.6 .12) במסגרתו בקשה להגשת ראיה נוספת, ייפויי כוח בחתימת המנוח מיום 16.5.05. לטענתה במסגרת ייפוי הכוח מכר המנוח את כל או חלק מזכויותיו בנכס לאדם אחר לפני תחילת הליך הפינוי. ערכאת הערעור קיבלה את בקשתה להשיב את הדיון לערכאה קמא, שנדרשה לשמוע את טענות הצדדים בראיה החדשה בלבד ולהכריע האם לשנות את פסק הדין. המנוח לא חלק על טענות האלמנה כי המסמך היה בשליטתו ובידיעתו וכי מכר חלקים מהנכס לאדם אחר לפני תחילת הליך הפינוי.

לאחר שלא הוגש תצהיר האלמנה ונפסק שפסק-הדין יעמוד על כנו (ת"א (שלום י-ם) אוסאמה 12808/05 פואד דבש נ' גוואד עבד אלעזיז חסן דבש לא פורסם, מיום 15.2.15 ).

כשנה לאחר מתן פסק הדין נפטר המנוח. במהלך שנת חייו האחרונה לא פעל המנוח להוציא לפועל את פסק הדין שניתן לטובתו בהליך ההוצאה לפועל שנפתח בשנת 2007 לאחר פסק דין בהיעדר הגנה. לאחר פטירתו פנתה האלמנה להוצאה לפועל בבקשה לסגור את התיק בטענה כי המנוח הודה בפניה שפסק הדין נגדה ונגד בנה מבוסס על עדויות שקר והבטיח שלא ייתן למשפחתו לפנותם ואולם בקשתה נדחתה ביום 21.10.18 . לאחר שיורשי המנוח פנו להוצאה לפועל לביצוע פסק הדין וניתנה הודעת פינוי ביום 14.7.20 הגישו ה מבקשים תביעה נגד משפחת המנוח לביטול פסק הדין בשל מרמה ובגדרו בקשה לסעד זמני לעיכוב הפינוי עד לבירור התביעה.

מסגרת הדיון
על המבקש סעד זמני, אשר תביעתו תלויה ועומדת וטרם נתבררה, לעמוד בשלושה תנאים עיקריים לצורך מתן צו המניעה: הראשון - כי קנויה למבקש זכות לכאורה לתבוע מכוח עילת תביעה של ממש; השני - כי בבחינת מאזן הנוחות אשר עלול להיגרם באם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב באם יינתן הסעד הזמני; והשלישי - כי המבקש הגיש בקשתו בתום לב, ביושר ובניקיון כפיים ( ע"א 93/5095 פ.א. ארבן בע"מ נ' ג.ב. א.ג.ר. שותפות לבניין ופיתוח, פ"ד מט (1) 730, 736).

תהליך קביעת העובדות לצורך ההכרעה בשאלות העומדות לדיון נעשה על בסיס לכאורי בלבד ובית המשפט אינו קובע ממצאים מוחלטים ואינו נכנס להערכת טיבן ומהימנותן של עדויות (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 616).

הלכה היא, כי תכלית צו המניעה הזמני היא לשמור על המצב הקיים ערב התובענה, עד להכרעה במחלוקת גופה. ההצדקה להתערבות בית המשפט בשלב כה מוקדם של ההליך, קיימת רק בנסיבות שבהן עלולה זכות המבקש להמצא מקופחת, כל אימת שיחול שינוי במצב הקיים. במסגרת זו בוחנים האם עלה בידי המבקש להוכיח זכות לכאורה, שלמען הגנתה נדרש הסעד הזמני. זו "הזכות לכאורה" הנבחנת בראיית סיכויי ההצלחה בתביעה. משכך נדרש סיכוי כלשהו לכך שהתובע יצליח בתביעתו ולא נטל גבוה יותר, אפילו אם סיכויי הנתבע להדוף את התביעה הם טובים.

על בית המשפט לבחון את שאלת מאזן הנוחות, שבמסגרתה תיבחן אי-הנוחות העלולה להיגרם למבקש אם לא יינתן הצו לעומת אי-הנוחות העלולה להיגרם למשיב או לאחרים אם יינתן. ככל שהנזק למי מהצדדים אינו ניתן לפיצוי כספי, כך תיטה הכף לטובתו.

בין שני התנאים, סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, ישנו מערך של "כלים שלובים" ויחסי גומלין. ככל שהזכות לכאורה היא טובה יותר, יידרש המבקש פחות שמאזן הנוחות ייטה לכיוונו; ולהיפך, ככל שהזכות לכאורה או סיכויי התביעה נמוכים יותר, כך יהיה על המבקש להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו באופן משמעותי יותר.

בנוסף, על המבקש להוכיח ניקיון כפיים ותום לב בבקשה. תום הלב נבחן בשני מישורים: האחד הינו פריסת המסכת העובדתית המלאה בפני בית המשפט, והשני נוגע למועד הגשת הבקשה לצו הזמני. נקבע, כי המבחן לעמידה בדרישות תום הלב וחובת הגילוי, אינו סובייקטיבי והפרת חובת הגילוי עשויה להוות שיקול מרכזי בבחינת הבקשה לסעד זמני ( רע"א 8113/00 דפנה שפר נ. תרבות לעם (1995), פד"י מה(4) 433, 441).

על רקע הלכות אלו תיבחנה טענות הצדדים בנוגע לשאלת קיומה של זכות לכאורה, תחולת מאזן הנוחות ויתר הסוגיות הנדרשות.

מן הכלל אל הפרט
השאלה אם הוכיחו המבקשים את טענותינם היא עניין שיוכרע רק לאחר שמיעת ראיות לגופן. בשלב זה, השתכנעתי כי ישנו סיכוי כלשהו לכך שהמבקשים יצליח ו בתביעת ם, ודי בכך ולא נטל גבוה יותר, אפילו אם היו סיכויי המשיבים להדוף את התובענה הם טובים.

המבקשים טוענים, שבידיהם סרט מצולם של המנוח מודה בפני האלמנה, שפסק הדין שניתן נגדה שגוי ומבוסס על עדויות שקר וכי מר גוואד דבש התוודה בפני המנוח שהאלמנה לא מכרה לו את הנכס והוא לא שילם לה "אגורה שחוקה". לעניין שאר היורשים, טוענים המבקשים שצו הפינוי הוא נגד האלמנה בלבד והם לא היו צד בהליכים נגדה ונגד בנה ולכן אין לפנותם מהנכס. בנוסף, הם חוזרים על טענת האלמנה בהליך הפינוי שהיא מחזיקה רק חלק מהנכס ולכן אין ביכולתה למכור את כולו ללא אישור שאר היורשים. כן טוענים שהמשיבים אינם יורשי המנוח כיון שמחזיקים בצו ירושה של בית דין שרעי ירדני שסמכותו אינה מוכרת במשפט הישראלי.

טענות הצדדים, דורשות שמיעת ראיות לעניין נכונות העובדות ומקומן להתברר במסגרת התובענה העיקרית. כמובן שבשלב זה של דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני אין בית המשפט יכול להכריע בנכונות טענות מי מהצדדים. בשלב זה, אין בית המשפט נדרש לבחון את מכלול הראיות וטענות הצדדים ועליו להימנע מלקבוע מסמרות או להביע עמדה נחרצת בדבר סיכויי התביעה, אלא שדי בכך שהמבקשים הצביע ו על ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה רצינית הראויה לבירור ( ע"א 69 94/00 בנק מרכנתיל דסקונט נ' אמר, פ"ד נו (1) 529).

מבלי להכריע במחלוקת שבין הצדדים, היא צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי ואין זה נכון שתוכרע במסגרת הדיון בצו לעיכוב ההליכים. נותר לבחון אם מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת המבקשים. על המבקשים להראות שהנזק שייגרם לו מאי-מתן הצו עולה על הנזק שייגרם למשיבים ממתן הצו והנזק הוא כזה שאינו ניתן לפיצוי בכסף (א. וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי עמ' 148). הלכה ידועה היא כי מטרתם של הסעדים הזמניים היא, בין היתר, להבטיח שימור המצב הקיים ערב הגשת התובענה, העלול להשתנות אם לא יינתן הצו הזמני. (ע"א 1226/90 בנק לאומי נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 196).

יש לקבל את טענת המבקשים, שמאזן הנוחיות נוטה לטובת האלמנה בת 75 שזה מקום מגוריה היחיד, לעומת המשיבים, המחזיקים בפסק דין שהמנוח נמנע מלהוציאו לפועל והם מבקשים לעשות זאת כחמש שנים לאחר שניתן.

עם זאת, שיקולי היושר נוטים באופן ברור נגד המבקשים בנוגע לשיהוי בהגשת הבקשה. מעבר לכך שהאלמנה לא מיצתה את ההליך הקודם לאחר שהושב לדיון על ידי ערכאת הערעור, טענות האלמנה בנוגע להודאת המנוח שרימה, הועלו בפני רשם ההוצאה לפועל ונדחו. לטענת המשיבים, אם לאלמנה היו השגות על החלטת הרשם היה עליה להגיש ערעור על החלטתו ואין לדון בטענות בהליך דנא. המשיבים טוענים שניתן לשאר היורשים יומם בבית המשפט והם בחרו לא לנצלו ו מפנים לפסקה 43 בפסק דין הפינוי בו צויין באמרת אגב כי היורשים הגישו עד למועד כתיבת פסק הדין 3 תביעות נפרדות המבוססות על טיעון היורשים בהליך דנא. התביעות הללו נמחקו לאחר שלא הצליחו למצוא תיעוד המוכיח שהם יורשי אביהם ובעלים של חלק מהנכס. בתגובה טוענים המבקשים, שכיום יש בידיהם צו ירושה המוכיח שהם יורשי אביהם ולכן אין למנוע מהם גישה לבית המשפט ושמחיקת תביעותיהם הקודמות אינה מהווה מעשה בית דין ואין לגזור מכך שניתן להם יומם בבית המשפט. ואולם גם על המשיבים היה לשקול את צירופם להליך הפינוי ולו מכיון שבתצהיר האלמנה בהליך הקודם שנחתם בשנת 2008 הוצהר כי הילדים מתגוררים עימה בנכס וכן לאור טענתם שלהם זכות עצמאית שאינה נובעת מזכת האלמנה אלא ממורישם ולא נטען שהאלמנה מכרה את חלקי המבקשים 1-9 או פעלה ברשותם ובסמכותם.

אף שניתן רק צו פינוי כנגד המבקשת 10, מעבר לכך שלא הוגשו תצהירים תומכים של יתר המבקשים, והם לא מיצו את ההליכים האחרים שהגישו, בשים לב להסדר הייחודי הקבוע בסעיפים 64(א), 65, ו-66 ל חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כמו גם על רקע ההלכה הפסוקה לפיה אפשר לנקוט הליכי פינוי גם נגד מי שלא היה צד להליך שבו ניתן פסק הדין לפינוי, אם הוא החזיק בנכס במועד שבו נמסרה הודעת הפינוי (ע"א 14/76 זלוטוגורה-הר זהב נ' רוטנברג, פ"ד ל(3) 722). היה על המבקשים 1-9 ו-11, כצדדי ג', לפנות להוצאה לפועל בבקשה לעכב את ההליכים, ולהגיש בבית משפט תביעה מתאימה לבירור זכויותיהם בנכס מיד לאחר שנדחתה בקשת האלמנה לעיון חוזר בהחלטה לא לסגור את תיק ההוצאה לפועל. ואולם, הנזק שייגרם למשיבים, אם יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל בשלב זה, הינו פחות מהנזק שייגרם למבקשים שמתגוררים בדירה ואילו נזקי המשיבים ניתנים לפיצוי בכסף.

לאור האמור, כאשר מעמידים את הנזקים הצפויים לכל אחד מהצדדים כתוצאה מ עיכוב ההליכים, או אי-נתינתו, כי אז מתבקשת המסקנה שהנזק העלול להיגרם למבקשים אם לא יינתן צו, גדול מזה העלול להיגרם למשיב ים אם יינתן הצו ובשל השיהוי יקבעו בטחונות.

סוף דבר
לאור האמור, דין הבקשה לעיכוב הליכי פינוי המבקשים מהנכס להתקבל.

על מנת להבטיח את נזקי המשיבים והוצאותיהם בשל מתן הצו הזמני תנאי למתן הצו הוא הפקדת ערובה בקופת בית המשפט בסכום 48,000 במזומן או בערבות בנקאית ללא הגבלת זמן. סך 10,000 ש"ח יופקד עד ליום 17.8.20, ויתרת הסכום בסך 38,000 ש"ח עד ליום 10.9.20.

כן תופקד עד ליום 17.8.20 ערבות של שני ערבים צדדים שלישיים, מוגבלת עד לסכום של 18,000 ש"ח כל אחת, לצורך פיצוי לכל נזק שייגרם ממתן הצו לכל מי שאליו מופנה הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת.

לא יופקדו הביטחונות במועדם, יפקע הצו שניתן ללא החלטה נוספת.

המשיבים ישלמו למבקשים שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תקצה את ההליך העיקרי לשופט ותשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בפקס ידני.
ניתנה היום, כ"ד אב תש"פ, 14 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.