הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 14198-03-16

בפני
כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

התובעת

פלונית
ע"י ב"כ עו"ד מאור גלבוע

נגד

הנתבעת
הסתדרות מדיצינית הדסה
ע"י ב"כ עו"ד יעקב עוזיאל

פסק דין

לפניי תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת, בעטיה במהלך ניתוח נותר בברכה של התובעת תיל מתכתי באורך 3.5 ס"מ, אשר אותר והוצא לאחר כשנתיים ימים.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה יינתן פסק דין על סמך החומר המצוי בתיק וסיכומים, ללא צורך בהגשת תצהירי עדות ראשית וחקירת מי מהמומחים.

רקע עובדתי
התובעת, ילידת 14.8.1967, החליקה בביתה ביום 20.10.10 ונגרם לה שבר עם ריסוק ותזוזה בעצם הפיקה בברך שמאל. התובעת נותחה בבית החולים הדסה עין כרם שבבעלות הנתבעת, ביום 21.10.10 (להלן: "הניתוח הראשון"). במהלך הניתוח, בוצעה החזרה פתוחה של השבר וקיבועו באמצעות שני פינים ותיל מתכתי. ביום 2.7.13 עברה התובעת ניתוח נוסף בבית החולים הדסה, להוצאת המתכת המקבעת מברך שמאל (להלן: "הניתוח השני"). בחלוף כשנתיים, ביום 26.5.15, התלוננה התובעת על כאבים בברך שמאל ונבדקה על ידי אורתופד, לאחר שעל פי טענתה נחבלה בברך 7 שבועות קודם לכן. בצילום רנטגן התגלה, כי בברכה השמאלית של התובעת מצוי גוף מתכתי חופשי באורך כ-3.5 ס"מ. נוכח הממצא שהתגלה עברה התובעת ביום 27.5.15 ניתוח ארתרוסקופיה להוצאתו של החוט המתכתי. מהלך הניתוח היה תקין והגוף הזר הוצא בשלמותו (להלן: "הניתוח השלישי").

חוות הדעת הרפואיות
מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל. פרופ' אנגל ציין בחוות דעתו כי שינויים סחוסיים בברך, כמתועד במסמכי בית החולים, הם תוצאה של פציעת התובעת, אך הימצאות הגוף הזר בברך משנת 2013 עד 2015 מהווה זרז נוסף לנזק סחוסי בברך. לדבריו, המנתח חרג מפעולת הרופא הסביר בכך שלא שם לב לכך שהמתכת לא הוצאה בשלמותה ולא נעשתה ביקורת רנטגנית לוודא הוצאת המתכת כולה. פרופ' אנגל העריך את נכותה של התובעת בגובה 10%, מתוכם 5% תוצאת הפציעה עצמה ו5% בגין השארת המתכת בברכה של התובעת במשך שנתיים.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר סטיבן וולקס. ד"ר וולקס ציין בחוות דעתו כי בעת הוצאת הגוף המתכתי הזר נמצא נזק לסחוס הפיקה ללא נזק טראומטי ליתר סחוסי הברך ובעיקר לא בטרוכליה (המשטח המפרקי במגע עם הפיקה), נתון המלמד כי נוכחות הגוף החופשי בברך לא גרמה לנזק לסחוס הברך. הנזק לסחוס הפיקה נגרם, לדעתו, כתוצאה מהשבר בשנת 2010. ד"ר וולקס הסכים עם מומחה התובעת שבניתוח השני היה צריך לוודא שכל המתכת הוצאה, אך לא זו לדעתו הסיבה לנזק הקיים בברך ולנכות , שאף להערכתו הינה בשיעור 10%.

נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבה הרפואי הנוכחי של התובעת לבין השארת התיל המתכתי בברכה , מונה ד"ר אורי פרנקל כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר פרנקל העריך בחוות דעתו (תוך שציין כי אין באפשרותו לקבוע זאת בוודאות), כי בעת הוצאת המתכת בניתוח השני בוצע חיתוך נוסף של התיל מעבר לקשר ההידוק, כך שבעת משיכתו החוצה נותרה חתיכת תיל שהקצה השני שלה נקרע עוד קודם לכן ברקמה החוץ פירקית. להערכתו, יכול שהחבלה הנוספת שנחבלה התובעת כשנתיים לאחר הניתוח השני גרמה לנדידה של התיל מהרקמה החוץ פירקית אל תוך הברך והפכה את המצב לסימפטומטי (כאב חד, דוקר), מצב שנמשך יום אחד לפי המצויין בגיליון קופת חולים או כשבועיים לפי המצויין בגיליון בית החולים. ד"ר פרנקל סבר כי תיאור הנזק הסחוסי בפיקה, כפי שמופיע בדו"ח הניתוח, אינו מתאים לנזק שנגרם כתוצאה מהימצאותו של תיל כפי שתואר לעיל. על יסוד דברים אלה קבע המומחה כי לתובעת נ כות צמיתה בשיעור 10% בין הפציעה, כאשר להערכתו, " התיל שהושאר בהחלט גרם לכאב, בין אם יום אחד או שבועיים וכמובן הצריך טיפול ניתוחי נוסף ואולם מעבר לכך לא גרם לנזק או לתוספת לנכות הצמיתה כמתואר לעיל".

דיון והכרעה
למעשה, לא היתה מחלוקת באשר לאחריותה של הנתבעת בגין השארת התיל המתכתי בברכה של התובעת לאחר הניתוח השני. מומחה הנתבעת הסכים עם קביעתו של מומחה התובעת בעניין זה וציין כי בניתוח השני היה על הצוות הרפואי לוודא שכל המתכת הוצאה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעיקרה בשאלת הנזק והקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק הנטען.

כאמור, על פי קביעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר פרנקל, השארת התיל המתכתי לא גרמה לנזק סחוסי ולא הוסיפה לנכותה של התובעת, שהיא תוצאת הפציעה עצמה. ד"ר פרנקל פרט בחוות הדעת את הערכתו לגבי השתלשלות האירועים וסבר כי תיאור הנזק הסחוסי בפיקה, כפי שצויין בדו"ח הניתוח, אינו מתאים לנזק שנגרם כתוצאה מהימצאותו של התיל.

אין צורך להכביר מילים באשר למעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט ולחשיבותה ככלי המאפשר לבית המשפט להכריע בנושאים הטעונים מומחיות (ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (פורסם במאגרים). בהתחשב בעובדה כי חקירתו של ד"ר פרנקל לא נתבקשה ונוכח הסבריו של ד"ר פרנקל בחוות הדעת, מצאתי כי יש לאמץ את קביעתו בשאלה שעל הפרק. לפיכך, יש לקבוע כי חלק התיל שהושאר בברכה של התובעת לאחר הניתוח השני לא גרם לנזק קבוע נוסף או לנכות נוספת מעבר לנכותה של התובעת עקב הפציעה עצמה.

משנקבע כי השארת התיל לא גרמה לנכות רפואית ולא הוסיפה לנכותה הרפואית הקיימת של התובעת, מתמצה הדיון בעיקרו בנזק הלא הממוני שנגרם לתובעת.

התובעת ביקשה לפצותה בגין כאב וסבל, ובנפרד בגין הפגיעה באוטונומיה, וזאת לטענתה בשל מחדלים שונים ונפרדים של הנתבעת. בהקשר זה העלתה התובעת במסגרת סיכומיה טענות לעניין עצם הצורך בביצוע הניתוח השני להוצאת המתכות - טענות שלא בא זכרן קודם לכן , לא בכתב התביעה ולא בחוות הדעת הרפואית מטעם התובעת - ולפיכך איני רואה לנכון להידרש להן. מעבר לכך, לא הוסבר כדבעי מהם אותם מחדלים נפרדים נטענים המצדיקים לשיטת התובעת פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה, לצד הפיצוי בגין נזק לא ממוני עקב הרשלנות ב ניתוח עצמו.

שאלת היחס בין הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לפיצוי בגין נזקים אחרים נדונה בפסיקה ונראה כי הדיון בעניין זה טרם מוצה. בע"א 1303/09 קדוש נ' ביקור חולים (פורסם במאגרים)) נתגלעה מחלוקת בסוגיה זו בין השופטים ריבלין ועמית. בעוד שהשופט ריבלין סבר כי ניתן לפצות בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני, עמדתו של השופט עמית היתה שמדובר בכפל פיצוי וכי כאשר תובע מקבל פיצוי בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לו עקב רשלנות בטיפול או עקב הפרה של ההסכמה מדעת (הפרת חובת הגילוי), אין מקום לפסוק, בנוסף, פיצוי גם בגין פגיעה באוטונומיה. יש לציין כי בעניין אחר הכיר ה שופט ריבלין באפשרות לכלול את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה במסגרת הפיצוי הלא-ממוני (ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (פורסם במאגרים), פסקה 52).

בנסיבותיו של מקרה זה, איני סבורה שיש הכרח לנקוט עמדה במחלוקת שנתגלעה בפסיקה. על פי הגישה האחת, מאחר ובמקרה זה ניתן פיצוי בגין הנזק עקב הרשלנות בטיפול אין מקום לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בגין אותו אירוע. ואולם, גם אם נסבור אחרת ואף אם היה נקבע כי הוכח במקרה זה קיומה של פגיעה באוטונומיה , זהו המקרה בו נכון יהיה לכלול פיצוי בגין פגיעה זו במסגרת הנזק לא-ממוני ולקבוע פיצוי כולל המבטא את מכלול ההיבטים של הנזק הלא-ממוני.

בקביעת גובה הפיצוי יש לתת את הדעת לנסיבותיו של מקרה זה. כפי שפורט לעיל, התיל, שהושאר בברכה של התובעת והתגלה כעבור כשנתיים, גרם לכאב שנמשך בין יום אחד לבין שבועיים על פי הפירוט בחוות דעת המומחה, והצריך פניה לרופאים וטיפול ניתוחי ארתרוסקופי (ניתוח זעיר-פולשני). מעבר לכאב במשך פרק זמן קצר יחסית ולצורך בטיפול ניתוחי, לא הותיר התיל נזק קבוע ולא גרם לתוספת לנכותה הצמיתה של התובעת. בנסיבות אלה , מצאתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי כולל בסך 35,000 ₪. סכום זה הינו בעיקרו בגין הנזק הלא-ממוני, אך מביא בחשבון גם את ההוצאות שסביר כי נגרמו לתובעת בשל הצורך בפניה לרופאים ולטיפולים עקב הימצאות התיל בברכה.
בהיעדר נכות שנגרמה עקב השארת התיל, איני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות או בגין עזרה והוצאות לעתיד.

לסיכום – הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 35,000 ₪. בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ וכן בהוצאות אגרת המשפט והמומחים.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.