הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 12659-08-16

לפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובעים

  1. עו"ד מנשה צבג
  2. עו"ד אוהד ציטרום

נגד

הנתבעים
1. גיל בכר
ע"י ב"כ עוה"ד גיל פרמינגר

2. לאה ליאור
ע"י ב"כ עוה"ד רות אשרף ממן

פסק דין

מבוא
לפניי תביעת עורכי הדין לקבלת שכר טרחתם מאת הנתבעים, בהתאם להסכם שנחתם עימם, ולאחר שייצגו אותם בבית המשפט לענייני משפחה ובערכאת הערעור, בנוגע להתנגדות קיום צוואת צבי בכר, סבו של נתבע 1 ואביה של נתבעת 2 (להלן: "גיל" ו"לאה" בהתאמה).

המנוח היה בן 97 במותו, נפטר ב-28.3.08, הצוואה האחרונה שרשם נערכה ב-10.7.07 והייתה שונה במהותה מהצוואות הקודמות (צוואה מיום 20.5.04 ומיום 28.1.98 (לאחר שנפטרו אשתו ובנו אורי), צוואות קודמות פחות רלוונטיות נערכו ב-1985 – צוואה הדדית שלו ושל אשתו, וצוואה ראשונה מ-1980).

בתו של המנוח (להלן: נורית שפר) שחלקה בירושה פחת משמעותית, התנגדה לקיום הצוואה האחרונה. היא טענה להוצאת המשק מהעיזבון בהיותה "בת ממשיכה", לבטלות הצוואה בשל סעיפים לא חוקיים בה, להסתמכות ושינוי מצבה לרעה, לאי כשרות אביה לחתום על הצוואה נוכח בריאותו וכושרו המנטלי בזמן שנערכה, וכן על השפעות ולחצים שהופעלו עליו על ידי אחותה לאה, כדי להגדיל את חלקה. לאה מאשרת כי משנת 2000 לערך היחסים בינה לבין אחותה התערערו, האב ניסה להשכין שלום ביניהן.
משק העזר משתרע על פני 5 דונם ומכיל שני מגרשים שסומנו במספרים 404 ו-411 (בצוואה כונו מגרש מפוצל 1 ו-2), שטחם 381 מ"ר ו- 680 מ"ר בהתאמה. על מגרש 411 ממוקם ביתה של נורית. על שטח של כדונם ממוקם בית העסק של בעלה של נורית.

הצוואה
בהתאם לעצה שקיבל המנוח מבאת כוחו עו"ד זהבה שפירא, יצא בצוואתו האחרונה מנקודת הנחה ש"כיום ניתן כבר לפצל את הנכס לשלושה מגרשים נפרדים" (ס' 3 (א)(1) לצוואה), ולכן הוריש את מגרש 411 לנורית, את מגרש 404 ללאה וכל הנותר ממשק העזר לאחר הפיצול, לאורי הנין שקרוי על שם בנו שנפטר ב-1992. באותה עת אורי היה קטין .

עוד נקבע בצוואה כי עלויות הפיצול של שני המגרשים ממשק העזר יחולו על נורית משום שבמשך חייו נתן לה זכות מגורים וכספים מרובים מעבר למה שנתן לילדיו האחרים, ולמעט סך של 50,000 דולר מתוך עלויות הפיצול, שלאה תישא בהם, כיוון שקיבלה ממנו סכום כזה בעבר, בשנות ה-90.

את כל הכספים, ני"ע וכו' הוריש המנוח בחלקים שווים לגיל וללאה (370,000 ₪ בערך לכל אחד ).

הליכים קודמים
פסק הדין בביהמ"ש לענייני משפחה
לאחר ניהול הוכחות ושמיעת עדים ומומחים ניתן ביום 15.12.14 פסק דין הדוחה את התנגדות שפר ומורה על קיום הצוואה האחרונה כלשונה.

ביום 3.2.15 נדחתה בקשת נורית שפר לעיכוב ביצוע, אולם ביום 29.5.15 הבקשה התקבלה במסגרת הדיון בבקשת רשות ערעור (החלטה מיום 29.6.15). ההחלטה חלה רק לגבי הכספים המיועדים לגיל, בשל כך שבאותה עת התגורר בחו"ל עם משפחתו. נורית לא ביקשה עיכוב בעניינה של לאה והיא קיבלה סמוך לאחר פסק הדין את חלקה בכספים.

ההליך בביהמ"ש המחוזי

במסגרת ההליכים בביהמ"ש המחוזי (הערעור על פסק הדין ובקשת רשות הערעור על מתן עיכוב ביצוע) התבקשו המ ינהל וכפר סירקין להגיב בסוגיית אפשרות פיצול מגרשים מתוך משק העזר, התברר כי המינהל מתנגד לכך וכי מעולם לא אישר זאת בכפר סירקין, טענה שסתרה את עדות עו"ד שפירא שערכה גם את הצוואה, ושעל בסיס עדותה נקבע כי קיום הצוואה אפשרי.

ב-2014 חוזי החכירה של החברים באגודה מול המנהל פקעו. האגודה ניהלה הליך של סעד הצהרתי בבימ"ש מחוזי ודרשה להכיר בזכויותיהם ההיסטוריות בקרקע באופן שייחבו לבעלים של אחוז ניכר מהקרקע, בנוסף דרשו הטבות בפיצול החלקות ובתשלום דמי היוון.
התביעה התבררה במשך עשר שנים, במקביל להליכים המשפטיים של הנתבעים ואחותם, ואף במקביל להליך שלפניי. לאחר שהליכי הגישור והמשא ומתן לא צלחו, ניתן פסק דין ביום 28.7.19. כב' השופט בנימין ארנון דחה את תביעת כפר סירקין על כל מרכיביה (ת"א(מחוזי לוד) 21359-08-09), נקבע כי האגודה תוכל לקבל את ההטבות שהוצעו לה בהחלטה 1991 של המנהל, בכפוף למילוי התנאים המפורטים בה, או לבחור לחתום על חוזי חכירה סטנדרטים ומיצוי הזכויות המוקנות לחוכרים אחרים, בהתאם להחלטות מאוחרות של המינהל, כמו החלטה 1178 והחלטות אחרות. פסק הדין התקבל מאוחר לשמיעת הראיות והגשת הסיכומים בתביעה שלפניי.

חוסר הבהירות בנוגע לפוטנציאל הטמון במקרקעין הנ"ל, הן בהיבט הכללי של החברים באגודה מול המינהל והן בנוגע להיתכנות הפיצול ושיעור עלותה, הקשו על היורשים להגיע לפשרה בנוגע למשק העזר. לאה שהיתה נכונה למכור את חלקה במגרש ביקשה לקדם את הפשרה בעניינה.

הסדר פשרה עם לאה
במהלך הדיונים בביהמ"ש המחוזי הסכימה לאה לוותר על חלקה במשק לטובת אחותה נורית שפר, בתמורה לסך 350,000 ₪ שתקבל ממנה, ותמורת ויתור כל טענותיה, לרבות אלו הנוגעות לחלקה של לאה בכספי המנוח, אותם כבר קיבלה לידיה. (פרו' מיום 29.6.15 עמ"ש 11624-02-15). הסכום הנ"ל חויב במס שבח. הערכות על גובה סכום המס ניתנו ללאה לפני הסכמתה ונראה כי כתוצאה מכך העלתה הסכום שדרשה משפר מ-300,000 ₪ ל-350,000 ₪. המס שחויבה בו בסופו של דבר עמד על 66,499 ₪.

הסדר פשרה עם גיל
לאחר ישיבות נוספות, חילופי אימיילים ודיונים, ביום 3.2.16 בדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי הגיעו הצדדים לפשרה לפיה צוואת המנוח תקוים למעט סעיפים 4א' ו4ב' (העוסקים בעלות הפיצול ובאיום של המנוח שאם נורית תסרב לשאת בעלות, היא תסולק מהמגרש והוא יימכר לכל המרבה במחיר לכיסוי עלויות הפיצול), ונקבע כך:
" אורי יקבל את משק העזר שעליו ממוקם ביתו של המנוח, והוא יהיה בעל הזכויות והמחזיק הבלעדי. הוא יהיה רשאי להירשם כבעלים או חוכר של החלקה, בכפוף לכך ששפר תקבל את מגרש 411 שניתן לה על פי הצוואה וכן את מגרש 404 שלאה ויתרה עליו, והיא תהיה בעל הזכויות והמחזיקה הבלעדית שלהם ותהא זכאית להירשם כבעלים או חוכר במגרשים "לכשיתבצע פיצול המגרשים מן המשק". "כאשר ניתן יהיה לפצל את המגרשים הנ"ל מן המשק ואחד הצדדים ידרוש לבצע את הפיצול, כי אז יפעלו הצדדים במשותף למימוש הפיצול ויתחלקו בהוצאות הפיצול כדלקמן: "עלות הפיצול בגין מגרש 404 – תושת על שפר ואילו בעלות הפיצול בגין מגרש 411 – יתחלקו אורי ושפר באופן הבא: אורי ישא ב-70% ושפר ב-30%.
"כל צד יהא רשאי לנצל על חשבונו באופן עצמאי וללא צורך בקבלת הסכמת הצד האחר, את זכויות הבניה שמוקנות ו/או שתוקנינה בעתיד לזכויותיו במקרקעין כפי שפורטו לעיל."

השתלשלות האירועים לאחר פסק הדין
מיד לאחר הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הגיש התובע 1 בקשה בשם אורי להתקבל כחבר האגודה, תובע 2 טיפל בקבלת הכספים בבנקים – חלקו של גיל בירושה, שעוכב בהוראת ביהמ"ש המחוזי עד לפסק הדין.

ב-20.3.16 עדכן התובע 2 : "עם הפקדת הכספים בחשבון הנאמנות צריך יהיה להסדיר את תשלום יתרת שכר הטרחה". לטענתו כבר בצאתם משערי ביהמ"ש המחוזי הבהירו התובעים לגיל ואורי שנפרדו מהם בחיבוקים ותודות, כי הגיעה העת לסלק את יתרת חוב שכר הטרחה, וכי היה ברור לכולם כי המקור היחידי לתשלום יהיו הכספים שגיל אמור לקבל, אולם לגיל היו תכניות אחרות. הוא משיב לאימייל כך:
"אוהד יקר לשם מה צריך הכסף שלי לעבור לחשבון נאמנות אבקש להקל עלי את הבירוקרטיה הזאת. הטפסים ששלחת לי ממש לא נראים לי. זוהי סוג של חדירה לפרטיות. אנו חוזרים לארץ ב-3 לאפריל וצריך את הכסף בחשבוני, יש ויהיו לנו הרבה הוצאות" (נ/7).

בתגובה לחישוב מוערך שביצעו התובעים בנוגע לשכר טרחתם השיב גיל שהם בהלם

התובעים הבינו שתשלום שכרם בסכנה, הם לא נענו לדרישת גיל להעביר הכספים ישירות לחשבונו, והפקידו הכספים בחשבון הנאמנות שכבר נפתח קודם לכן, בדצמבר 2014 . גיל המשיך להתנגד והשיב ביום 9.5.16 כי חשבון הנאמנות נפתח בניגוד להוראתו המפורשת ו הוא דורש לאלתר את הכספים, "זכותי החופשית לבחור מאיזה מקור כספי אשלם שכ"ט"
בנוגע לטיפול בקבלת אורי לחברות באגודה השיב: "קבלת אורי לחברות בטיפולנו"

גיל פנה בתלונות ללשכת עורכי הדין בנוגע לאי העברת הכספים לחשבונו, אולם אלו נדחו. התובעים ניצלו את זכותם לעכבון, בהתאם לסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, והגישו התביעה שלפניי. תלונה נוספת ללשכה על כך שהתביעה לא הוגשה במועד, אף היא נדחתה.

תנאי הסכם שכר הטרחה
ביום 29.3.09 חתמו התובעים והנתבעים על הסכם שכר טרחה. קדם לכך משא ומתן בין הצדדים, התובעים דרשו בתחילה 20% ממה שייפסק בנוסף לסכומים קבועים שעל הנתבעים לשלם, אולם ניאותו להסתפק ב-10% כאשר הסכומים הקבועים שישולמו, ינוכו משכר הטרחה הכולל. לטענת התובעים הבקשה שהסכום יחושב מהנטו שיוותר לאחר מכירת הזכויות סורבה על ידם, למעט תשלומים ספציפיים שנקבו בהסכם כ"רשימה סגורה". וכך נרשם בהסכם:
"בגין ייצוגם של לאה ליאור בעלת ת.ז...., אורי בכר... (קטין) וגיל בכר....
אני/אנו הח"מ לאה ליאור ו/או גיל בכר הנ"ל, שנינו ביחד וכל אחד מאתנו לחוד מתחייבים...בזאת לשלם לעוה"ד ...."

על חשבון שכר הטרחה התחייבו הנתבעים לשלם סכומים המפורטים בסעיפים 1-5.

בהמשך נכתב כך:

"6. ...אני מתחייב לשלם לעוה"ד ציטרום וצבג 10% +מע"מ מכל הסכומים ו/או מהשווי הכספי של כל הזכויות שייפסקו לטובתי בקשר להליכים הנ"ל ו/או כתוצאה מהם (לרבות במקרה של הסדר פשרה), לפי ערכם במועד מתן ההחלטה ו/או פסק הדין ו/או ההסדר שיקבעו סכומים ו/או זכויות אלה (להלן: "הסכום"), וזאת בניכוי הסכומים ששילמתי על פי האמור בסעיפים 1-5 דלעיל.
מובהר, כי היה ועל פי פסיקת בית המשפט יהא עלי לשאת בתשלום דמי היתר ו/או דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל ו/או בתשלום היטל השבחה לצורך ביצוע פסיקת בית המשפט (לדוגמא, בגין פיצול הנחלה נשוא התביעה הנ"ל לצורך רישום חלקים ממנה על שמי), יופחתו התשלומים הנ"ל מהסכום (כהגדרתו לעיל).

"7. ידוע לי כי שכר טרחה זה כולל ייצוגי בתיק זה בלבד ואך ורק במסגרת ההליכים המפורטים דלעיל ואך ורק בערכאה ראשונה, ובין היתר, איננו כולל סעדים זמניים ו/או הליכי ערעור". (הדגשה לא במקור ומכוונת לסוגיות שבמחלוקת).

זכרון דברים בין לאה לגיל בענין שכ ר הטרחה
גיל ולאה היה מאוחדים ברצון שתקויים הצוואה האחרונה, יחד עם זאת היות שחלקם של גיל ואורי בצוואה גדול מזה של לאה, הסכימו גיל ולאה ביניהם כי כל אחד ישלם לחוד 10% + מע"מ מהשווי הכספי שייפסק לטובתו. לאה אישרה זאת בעדותה. זכרון הדברים נחתם ביום ביום 6.8.13 ארבע שנים וחצי לאחר חתימת הסכם שכר הטרחה ובו הוצהר כי מדובר בעיגון בכתב של ההסכמה בעל פה שהתקבלה ביניהם סמוך לחתימתם על הסכם שכר הטרחה עם התובעים.

המחלוקת בין הצדדים
טענות התובעים
התובעים טוענים כי מלבד רכיבי המס המוזכרים בהסכם שכר הטרחה שהם: דמי הסכמה למנהל ותשלום היטל השבחה, שיחולו על בעלי הזכויות, אם יאושר פיצול שני המגרשים של שפר ממשק העזר, אין לנכות סכום נוסף מהסכום הקובע לחישוב שכר טרחתם, וכי שני המיסים שהוזכרו הם "רשימה סגורה" של הוצאות שינוכו מהסכום הקובע . לטענתם העובדה שלאה בחרה למכור זכויותיה במגרש 404 לאחותה נורית וחיובה במס שבח עקב כך, אינה משנה לענין חישוב שכר טרחתם, וכנ"ל לגבי כל מס נוסף שאינו מוזכר בהסכם, ואשר עשוי לחול בקשר עם זכויותיו של אורי במשק העזר.

הצדדים חלוקים גם על שוויים הכספי של הזכויות במשק העזר שזכה בהם אורי. ומה שוויו הכספי של עלות פיצול המגרשים. יש לציין כי גם לאחר שמיעת הראיות לאיש לא היה ידוע אם תתאפשר אי פעם פיצול המגרשים, ובכל שלב בעתיד יכולים שפר ואורי להסכים על מכירת כל הנחלה לצד שלישי או את חלקם האחד לשני ולייתר עלות זו. גם גיל אישר כי מדובר בעלות תיאורטית שלא בטוח שתתממש, ואף על פי כן היות שהיתה התייחסות מפורשת לעלות זו בהסכם שכר הטרחה, ביצעו התובעים הערכה והפחיתו העלות המשוערת טרם חישבו את שכרם.

לצורך שומת שווי הזכויות במשק העזר ועלות פיצול המגרשים, הגישו התובעים את חוות דעת השמאי נחמיה גנות. השמאי גנות העריך את הזכויות במשק העזר בסך של 4,350,000 ₪ נכון ליום הסדר הפשרה בביהמ"ש המחוזי (3.2.16), ואת הוצאות הפיצול העתידיות ב-700,000 ₪.

התובעים חישבו את שכרם גם מתוך הכספים שהתקבלו מחשבונות המנוח (350,000 ₪ ללאה ו-369,938 ש"ח לגיל), וגם מדמי השכירות שהתקבלו בגין השכרת בית המנוח, בהסכמת שפר, עד לסיום ההליך המשפטי. מדובר בסכום מוערך של 300,000 ₪ (5,000 ₪ לחודש במשך 5 שנים), הנתבע אישר בביהמ"ש כי הבית מושכר ב-5,000 ₪ לחודש. התובעים אינם יודעים האם השכיר בסכום גבוה יותר ועל כן דרשו צו למתן חשבונות ופיצול סעדים.

על פי החישוב שערכו התובעים ובניכוי הסכומים ששולמו להם על חשבון שכר טרחתם, מגיע להם סך של 378,903 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית. היות שהסכם שכר הטרחה לא חל על הייצוג בערעור, נותר חוב בסך של 7,543 ₪ בגין ייצוג הנתבעים בביהמ"ש המחוזי. הסכום הכולל הנדרש על ידי התובעים עומד על 452,142 ₪.

טענות לאה
ללאה שתי טענות: האחת, שהיא אינה חייבת בשכר טרחה "ביחד ולחוד" עם גיל, אלא כל אחד לפי חלקו, ולפי חישוביה, הסכומים שהיא נשאה בהם לאורך ההליך, גבוהים מחלקה, ולכן מגיע לה החזר של 28,551 ש"ח. לטענתה זכרון הדברים בינה לבין גיל תומך ב הפרדה ומחייב את התובעים כי ידעו על קיומו.

הטענה השניה היא ששכר הטרחה בהסכם כוון ל"נטו" ולא ברוטו וכי לא הבינה את ההבדל בין מס שבח להיטל השבחה המוזכר בהסכם ואשר כוון לזכויות במשק, ולכן, מששילמה מס שבח בסך של 66,499 ₪, יש להפחיתו מסכום הכסף שקיבלה, טרם חישוב 10% שכר הטרחה. טענה אחרונה זו שווה 6,650 ₪.

טענות גיל בכר
גיל טוען את הטענות הבאות:
הסכם שכר הטרחה מהווה הטעיה ועושק ודינו להתבטל
גיל טען כי התובע 1 לא גילה להם שזה התיק הראשון שהוא מטפל בנושא תקיפת צוואה, ולכן הם זכאים מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 לבטל את ההסכם.
עוד טען כי דין הסכם שכר הטרחה להתבטל מאליו, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים, באשר הוא עושק את הנתבעים, הסכום אינו סביר ומוגזם. לדעתו הסכום המקובל לייצוג בהליכים של התנגדות לקיום צוואה הוא 40,000 ₪ והיות שלא נשאל על כך, הרי שיש לקבל זאת כטענה שלא נסתרה.

התובעים התרשלו במלאכתם, רשלנותם באה לידי ביטוי במעשים או המחדלים הבאים:
בכך שלא הגישו ערעור שכנגד ודרשו את נישול שפר מהצוואה נוכח הסנקציה המופיעה בצוואה עצמה, אם שפר תתנגד.
בכך שהתובעים שכנעו את אורי בנו בן ה-22 להסכים להצעת הפשרה של ביהמ"ש המחוזי, במקום לדרוש מתן פסק דין, שהיה מביא קרוב לוודאי לדחיית הערעור של שפר. לפי הבנת ב"כ הנתבע 2 את המצב המשפטי, הסכם הפשרה גרם נזק לבנו בשווי עלות הפיצול (כמיליון ₪ לטענתו), "ואף עורך דין זהיר וסביר לא היה מסכים לפשרה כזו" (סעיף 9 ג' לסיכומי הנתבע).
בכך שהתובעים טענו בהליך הערעור במחוזי ביום 29.6.15 בנוגע לעיכוב הכספים של גיל, בשמו, שעה שגיל לא היה צד להליכים מלכתחילה, וכתוצאה מכך ניתנה החלטה על עיכוב הכספים.
התובעים התרשלו בהגעה להסדר לענין האפשרות להשכיר את בית המנוח במהלך תקופת הדיונים, וכתוצאה מכך חל עיכוב של שנה וחצי בהשכרת הבית והפסד כספי.
התובעים התרשלו בכך שלא הצליחו בזמן שהאגודה נטלה חלק בדיונים "לחלץ" ממנה הודאה/הסכמה לרישום בנו כחבר באגודה ללא הליכי קבלה ובכך לחסוך מבנו תשלום של 130,000 ₪ דמי קבלה ומעבר "מסע יסורים" בדמות אבחון פסיכולוגי וועדת קבלה.

התובעים התרשלו בכך שקיימו את אחת הפגישות בבית קפה ולא במשרדם, "בניגוד לדין ולכל נורמת עבודה סבירה של עו"ד סביר" (ס' 9 י' לסיכומים).

התביעה לשכר טרחה מוקדמת מדי טוען גיל, משום שהתובעים לא סיימו מלאכתם, היה עליהם להשלים את רישום זכויותיו של אורי במינהל, את חברותו באגודה, את פינוי הקרוואן שהוצב שלא כדין על המקרקעין ובו משתכן בנם של שפר ולדאוג להריסת הבניה הבלתי חוקית שביצעה שפר. התביעה מוקדמת מדי גם משום שעד שלא הסתיים הסכסוך בין האגודה למינהל לא יבוצע כל רישום או חתימה על חוזי חכירה, ועד שלא יפונה הקרוואן ותיהרס הבניה הלא חוקית של שפר, המנהל לא יעביר הזכויות במשק על שם אורי.

אין לתובעים עילת תביעה נגדו, משום שהוא אינו בעל הזכויות במשק, כי אם בנו אורי , והיות שבנו הינו בגיר במועד הגשת התביעה שבפניי, היה צריך לתבוע אותו, אם בכלל. עוד טען כי זכויותיו הכספיות בהתאם לירושה לא היו במחלוקת, הוא לא היה צד להליך המשפטי בביהמ"ש לענייני משפחה ובערעור , כי אם לאה ובנו.

יש לחשב את שווי הזכויות שבמחלוקת לפי "נטו" ולא "ברוטו"
את הסכם שכר הטרחה טוען גיל יש לפרש כנגד התובעים שניסחו אותו וזאת בשלושה היבטים:
האחד, שכר הטרחה חל על שווי הזכויות שהועמדו למחלוקת בדיונים המשפטיים ולא על כל הזכויות, המשמעות היא לטענת גיל שההסכם חל על 2/3 מהזכויות של בנו, כי שפר הסכימו בשלב כלשהו שבנו יקבל 1/3.
השני, שלצורך חישוב שכר הטרחה יש לשום את הזכויות "נטו" לאחר כל המסים האפשריים, לרבות הוצאות פינוי והריסה, הליכים משפטיים, ועוד רכיבים רבים המפורטים בחוות הדעת מטעמם, ולא שווי הזכויות "ברוטו" בניכוי עלות הפיצול, שעליה אין מחלוקת באשר היא צויינה במפורש בהסכם שכר הטרחה.
השלישי, דמי השכירות שהתקבלו כתוצאה מהשכרת בית המנוח אינם חלק מהמחלוקת המשפטית בין הצדדים, והם לא מהווים "שווי כספי של כל הזכויות שייפסקו לטובתי" כאמור בהסכם שכר הטרחה (ס' 13 לסיכומים).

העברת הכספים המגיעים לגיל לחשבון נאמנות ועיכובם
נטען כי סירובם של התובעים להעביר הכספים המגיעים לגיל ישירות לחשבונו, הוא עבירה על סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין ובניגוד לסעיף 8 לחוק השליחות תשכ"ה-1965 . התובעים לא היו רשאים לעכב הכספים תחת ידם ובנוסף איחרו בהגשת התביעה.

שווי הזכויות של אורי במשק העזר
לצורת שומת הזכויות של אורי במשק העזר הנתבע מסתמך על חוות דעת השמאי שראל אשר הסתמך בעיקר על שמאות קודמת משנת 2011 של השמאי ישראל יעקב , שמונה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה, ועל בסיסה ביצע הפחתות שונות, עד שהגיע לסך של 120,000 ₪ - זה לטענתו שווי הזכויות נטו של אורי במשק עזר בכפר סיקין, המשתרע על ארבעה דונם.

דיון והכרעה
האם הסכם שכר הטרחה בתוקף?
האם התובעים עשקו את הנתבעים?
הנתבע טוען כי דין הסכם שכר הטרחה להתבטל בטענת עושק באשר התובעים ניצלו את חוסר ניסיונם וכי גובה שכר הטרחה לא סביר ומוגזם וצריך לעמוד על 40,000 ₪ לכל היותר. נטען בסיכומים כי העובדה שגיל לא נחקר על גובה שכר הטרחה הסביר שנקב מלמדת על הוכחת האמור.

הדין הנוהג
עיקרון העל בדיני חוזים הוא החופש של הפרט להתקשר בחוזה, לעצב את תוכנו ולהסכים לו. לעקרון זה פן נוסף והוא תוקפו המחייב של החוזה וההגנה המוענקת לו מפני פגיעה או התערבות.
ס' 18 ל חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 , קובע כך:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

נטל ההוכחה לקיומו של עושק חל על הטוען טענה זו. מדובר בנטל כבד, לא רק משום שמדובר בהוכחת שני התנאים במצטבר, אלא גם משום שיש לטענה גוון מעין פלילי בדומה לטענת מרמה הנטענת במשפט האזרחי ועל בית המשפט לבחון הראיות בזהירות ובקפדנות. המצוקה או חוסר הניסיון חייבים "להיות כבדי משקל ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון" .
"עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין"

מהכלל אל הפרט
במקרה הנוכחי, הנתבע לא הוכיח אף תנאי להחלת סעיף 18 . לא מצאתי בהתנהגות התובעים ניצול של הנתבע או בנו, גיל ולאה רחוקים מלהיקרא רפי שכל, או חסרי ניסיון בהליכות העולם המסחרי, ובנוסף לא הוכח שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. להוכחת טענה זו היה על הנתבע להציג חוות דעת. מדובר בהסכם שכר טרחה שמשלב תשלום קבוע במקרה של הפסד, ובמקרה של הצלחה – תשלום באחוזים הנגזרים מהסכום שייפסק. התובעים לא שותפים מלאים להפסד וגם לא להצלחה. ההליך בבית המשפט לענייני משפחה היה מורכב, עדים רבים לרבות מומחים העידו, כתבי הטענות והתכתובות שצורפו במלואם לתיק מוצגי התובעים ופסק הדין שניתן מוכיחים זאת.

גיל היה אסיר תודה להצלחת התובעים, שלא היתה קלת ערך, בניגוד לטענתו היום. ביום 18.12.14 רשם: "כל הכבוד על פסק הדין, הרצינות וההתמדה משתלמת ותודה רבה" . יש לציין כי לו היתה הצוואה מתבטלת , וניתן היה צו קיום צוואה לזו שלפניה אורי היה מקבל זכות מגורים בבית המנוח לימי חייו ו- 5,000 ₪ בלבד, ואילו גיל היה מקבל 5,000 ₪ בלבד, כך שהסיכון מבחינת גיל היה גבוה.
ב"כ הנתבעים מפנה לת.א. 7535-06-10 מוסלי נ' פינגצו (4.4.13) שם בוטל הסכם שכר טרחה דרקוני שנחתם עם אלמנה סינית מכפר חקלאי שלא ידעה קרוא וכתוב, ואשר הגיעה לארץ לצורך קבלת פיצויים והסדרת קצבאות המל"ל, בגין תאונת עבודה קטלנית של בעלה בישראל. מדובר בסיוע בירוקרטי בעיקרו, באשר לא היו התעוררה כל בעיה בענין עצם זכותה. עבודת עורך הדין הוערכה על ידי ביהמ"ש בהתאם לראיות שהובאו בפניו ב-11 שעות עבודה בלבד. אני תמהה הכיצד אפשר לסבור שיש מקום להשוואה בין שני המקרים.

הנתבעים לא חתמו על הסכם שכר הטרחה בלחץ של זמן או אילוץ כלשהו . הייתה להם שהות של למעלה מחודש לשקול את שכירת התובעים כעורכי דינם, הם יכלו לבדוק, ואולי בדקו , אפשרויות נוספות. על פער הזמנים בין הפגישה הראשונה לחתימה על הסכם הפשרה ניתן ללמוד מ טיוטה של ההסכם שנשלחה אליהם ביום 29.3.2009 שעה שההסכם נחתם ביום 20.4.09. לאה אישרה בחקירתה כי נוהל משא ומתן מסוים ושהיתה להם שהות לחשוב:
"ש. נכון שבפגישה הצענו לכם הצעת שכר טרחה בעל פה ואתם ביקשתם שינויים, בעצם ניהלת מו"מ לגבי הצעת שכר טרחה שהצענו לכם, ביקשתם להוריד באחוזים, ביקשתם שתשלומים קבועים יקוזזו מהאחוזים וכדומה, נכון?
ת. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה מו"מ, אתם הצגתם את מה שאתם מבקשים כשכר טרחה ואמרנו שנחשוב על זה ונחזור אליכם"...
ת..."ביקשתם 20% וזה לא היה מקובל עלינו וירדתם ל-10%"

לענין תרגום אחוז שכר הטרחה לשקלים, גם בהנחה שלאה וגיל לא ידעו כמה כספים נצברו בחשבונות הבנק, קשה להניח שגיל לא ידע כמה בערך שווה המשק של סבו בכפר סירקין ומה המשמעות המתמטית של 10% משווי זה, לפחות ביולי 2011 עת ניתנה חוות הדעת של השמאי יעקב ישראל, שמונה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה. ולכן הטענה כי התובעים הציבו "מלכודת" לנתבעים ולא חישבו עבורם את שכר הטרחה הצפוי במועד חתימת ההסכם , או בכל שלב אחר לאורך ההליך המשפטי, שווה כקליפת השום. מה שכן עולה מטענות הנתבע הוא החרטה בדיעבד בדבר כדאיות ייצוגם המשפטי על ידי התובעים, זו לכל היותר חכמה בדיעבד או טעות בכדאיות העסקה (ס' 14(ד) ל חוק החוזים (חלק כללי) , טעות שאינה מקנה זכות לביטול החוזה, בוודאי שלא בחלוף שנים, לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים לטובת הנתבעים. (הטענה לפיה התובעים לא השלימו עבודתם ואף התרשלו, תידון בהמשך).
אשר על כן אני דוחה את טענת העושק שנטענה על ידי גיל.

חוסר יריבות האמנם?
בעת חתימה על הסכם שכר הטרחה היה אורי קטין, אך אביו שביקש למנוע את ביטול הצוואה המצווה לבנו את החלק הארי בנכסי המנוח, ביקש את ייצוגם של התובעים גם עבור בנו, ובכך פעל כשלוח וכאפוטרופוס. בכל הנוגע לייצוג משפטי עבור אורי הסכם שכר הטרחה מהווה גם הסכם לטובת צד שלישי, כאשר המתחייבים בתשלום שכר הטרחה הם לאה וגיל ולא אורי . כשאורי הפך לבגיר הוא חתם על יפוי כח לטובת התובעים ביום 23.2.15 ובכך אישרר את הייצוג שבחר עבורו אביו ואת פעולת השליחות שביצע עבורו האפוטרופוס . אורי נלווה לחלק מהדיונים והיה שותף לגיבוש ההסכמה לפשרה שהושגה בביהמ"ש המחוזי. אי העדתו של אורי בתביעה שלפניי, בלא כל מתן הסבר סביר להימנעות זו, פועלת לרעת גיל ומלמדת על חוסר רצינותו בטיעון זה.

בכל הנוגע לזכויותיו הכספיות של גיל, נכון הדבר שהוא לא היה בעל דין בהליכים המשפטיים, נשוא הצוואה, אולם אין חובה לצרף את כל היורשים להתנגדות לקיום צוואה, ודי ביידוע שלהם אודות ההליך על מנת לאפשר להם להצטרף ולשטוח טענותיהם. גיל בחר שלא להצטרף, משום שטענותיו וטענות בנו חד המה, ולכן ברור שכל פסק דין או פשרה שמושגת בהסכמתו מהווה מעשה בית דין כלפיו, שן ניתן לו יומו. בנסיבות אלו ובהתחשב בחתימתו על הסכם שכר הטרחה הוא אינו יכול לטעון שזכויותיו הכספיות לא היו בטיפולם המשפטי של התובעים. יש לציין כי גם גיל חתם על יפוי כוח לטובת התובעים, לולא סבר שהתובעים מייצגים אותו, לא היה חותם.
יוצא מכאן שהטענה לפיה לא קיימת יריבות, או שההסכם אינו מחייב את גיל או שאינו נוגע בזכויות אורי, או שאורי היה צריך להיתבע, אין לה על מה להתבסס.

האם התובעים הטעו את הנתבעים?
הנתבע טוען כי התובע 1 לא גילה להם שזה התיק הראשון שהוא מטפל בנושא תקיפת צוואה ולכן הם זכאים מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) לבטל ההסכם, מעבר להכחשתו של תובע 1 את האמור, בכל שלב שהוא ממועד חתימת הסכם שכר הטרחה ועד לטענות בכתב ההגנה, לא ביטלו הנתבעים את ההסכם באופן מפורש ולא טענו לרשלנות. נהפוך הוא, הנתבעים הודו לתובעים על פועלם, ואף כאשר התגלעה המחלוקת בנוגע לסכום שכר הטרחה ולא לשיעורו, אישר הנתבע בכתב כי אין בכוונתו להתחמק מתשלום שכר טרחה וכך כתב ביום 11.5.16: "אתם מתנסחים מולנו בז'רגון משפטי עם סעיפים ממוספרים וכבר מזדרזים לאיים בתביעה, בזמן שמעולם ולו פעם אחת לא אמרנו שלא נעמוד במחוייבותנו לשלם שכ"ט".... "נדהמנו מהחשבון ויש סעיפים שאנו רוצים לדון בהם. נחזור ונאמר שוב, איננו מתנגדים לשלם שכ"ט ומעולם לא אמרנו זאת".

סיכום ביניים
נוכח האמור עד כה אני דוחה טענות עושק והטעיה שטען גיל וקובעת כי הסכם שכר הטרחה שריר וקיים. מדובר בטענות סרק שהועלו בחוסר תום לב על ידו, במטרה להתחמק מכיבוד הסכם. העובדה שלאה לא ההינה לטעון טענות אלו מלמדת אף היא על חוסר רצינותן של טענות אלו. בנוסף, נדחית הטענה בדבר חוסר יריבות בין גיל לתובעים.

אעבור כעת לדון בפרשנות ההסכם ובטענות הנתבעים לגבי היקף התחייבויותיהם.

פרשנות ההסכם
הדין הנוהג
הכלל הבסיסי הוא שלשון החוזה מהווה כלי קיבול לאומת דעתם של הצדדים. על מלאכת פרשנות ההסכם חלה "הלכת אפרופים", באשר תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), שביקש להדגיש את משקלה המכריע של לשון החוזה, חוקק מאוחר להסכם שכר הטרחה. בפס"ד אפרופים נאמר בין היתר כי לא נדרשת בחינה מוקדמת של לשון החוזה , האם היא ברורה אם לאו, אלא בסיומו של ההליך הפרשני והבנת אומד דעתם המשותף של הצדדים. יחד עם זאת, יש להתאים את הפרשנות למשמעות ה פשוטה והרגילה של הכתוב, על רקע הקשרו הכללי, ובמקום שבו תניה חוזית אינה ברורה וקיימות מספר אפשרויות לפרשנות, תתקבל זו שלרעת המנסח. על דברים אלו חזר גם כב' השופט א' שטיין בהלכת "ביבי כבישים", שניתנה רק לאחרונה, כשהוא מבהיר כי הדבר נכון גם כיום בפרשנות חוזה פורמאלי סגור בניגוד לחוזה יחס, ו כי הכנסת שיקולים ערכיים חיצוניים לחוזה תיעשה רק במקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות.

לענין שינוי החוזה, הצדדים חופשיים לעצב כרצונם את צורתו של החוזה ותוכנו, ובכלל זה גם לשנותו כראות עיניהם לאחר כריתתו. אין כל מניעה כי חוזה ייכרת באופן מסוים, אך שינויו יתבצע, בהסכמת הצדדים, באופן אחר. יתכן אף שינוי של חוזה שנערך בכתב אפילו בהתנהגות - אם כי הדבר מצריך בסיס ראייתי מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים

מהכלל אל הפרט
האם הנתבעים חייבים ביחד ולחוד
בהסכם שכר הטרחה נרשם במפורש כי גילי ולאה "שנינו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד מתחייבים בזאת לשלם...". לאה טענה כי היא צריכה להיות מחויבת לחוד מגיל ועל פי חלקה היחסי בצוואה. טענה זו סותרת את הלשון ה ברורה והמפורשת של ההסכם, אינה עולה בקנה אחד עם אומד דעתם של התובעים, ולכן אינה מתקבלת. העובדה שלאה חתמה עם גיל על הסכם נפרד שכונה זכרון דברים, לפיו הם יחלקו ביניהם את שכר הטרחה שהתחייבו כלפי התובעים, על פי חלקם היחסי, לא רק שאינה מחייבת את התובעים, באשר אין הם צד לו, היא אף מלמדת על הבנת הנתבעים כי כלפי עורכי הדין הם מחוייבים ביחד ולחוד, ולכן מדובר בהסכם משלים שיש בו כדי לתמוך בהסכם שכר הטרחה ובחיובם המשותף .

לאה טענה כי העובדה שקיבלה את חלקה בכספי המנוח שנצברו בבנקים מבלי שהופחת שכר טרחה על ידי התובעים מלמדת על כך שהתובעים הסכימו לכך שהיא נשאה כבר במלוא חלקה, או ויתרו על דרישתם כלפיה. התובעים דוחים טענה זו ומפנים לאמור בהסכם שכר הטרחה, לפיו ההתחייבות לשלם 10% תבוצע בסיום ההליכים המשפטיים. נכתב: "...מהשווי הכספי של כל הזכויות שייפסקו לטובתי בקשר להליכים הנ"ל ו/או כתוצאה מהם (לרבות במקרה של הסדר פשרה)" (הדגשה לא במקור) . לאה קיבלה את הכסף אמנם לאחר פסק הדין בביהמ"ש לענייני משפחה, אך לפני הפשרה ופסק הדין החלוט, שהושג בערעור של שפר על פסק הדין. שפר לא ביקשו עיכוב ביצוע פסק הדין לגבי לאה ולכן הכסף הועבר לידיה. לגבי גיל ביקשו עיכוב ביצוע משום שהוא שהה בחו"ל, ובקשתם נענתה על ידי ערכאת הערעור, בבקשת רשות ערעור שהגישו, לאחר שבקשתם נדחתה על ידי בימ"ש קמא.

זאת ועוד, התשלומים החלקיים ששילמו לאה וגיל על חשבון ה-10%, כאמור בסעיפים 1-5 להסכם ממילא עלו על 35,000 ₪ שהם 10% מ-350,000 ₪ שקיבלה, ולכן גם מהטעם הזה התובעים לא דרשו הולא יכלו לדרוש תשלום שכר טרחה נוסף בעת שקיבלה הכספים לידיה.

בשלב שבו לאה קיבלה את הכסף, התובעים לא חשדו בה או בגיל שיסרבו לשאת ביתרת שכרם. חשש זה עלה רק בסוף ההליך בביהמ"ש המחוזי, בעקבות התנהגותו של גיל ודרישתו לקבל קודם כל את הכספים כי הוא צריך אותם ואחר כך הוא יחליט מאיזה מקור כספי הוא ישלם, כשהיה ברור למדי שאין לו מקורות כספיים אחרים, או לפחות זה היה המצג שגיל הציג לגבי עצמו ( ראו גם דברי ב"כ שפר בדיון על עיכוב הכספים: "כל הזמן יש טענות שהמצב הכספי לא טוב").

יש לציין שגם אמונה של לאה בגיל התערער במהלך שנות ניהול ההליך המשפטי, הא ראיה שביקשה ארבע שנים מאוחר להסכמה בעל פה להעלות אותה על הכתב בזכרון הדברים , ולכן הטענה בסיכומיה כי באופן חד משמעי, ברור היה לצדדים לרבות לתובעים כי ההתחשבנות הסופית תהא כל אחד לפי חלקו בעזבון, אין לה על מה לסמוך, לאה עצמה סתרה גרסתה, כשסיפרה שגיל ביקש ממנה שתעזור לו "בתשלומים חצי חצי" של שכר הטרחה . זאת ועוד, לו סברה ששילמה יותר מחלקה וכי המועד הקובע לחישוב שכר טרחתה הוא מועד הפשרה שהושגה עמה, ב-29.6.15, מדוע לא דרשה החזר כספי, אלא במסגרת כתב ההגנה.

לא היה מצג ברור לתובעים אודות החלוקה בין לאה וגיל. לאה העידה כי הציגה לתובעים את זכרון הדברים רק בסיום ההליכים בבימ"ש כשהתעוררה המחלוקת בנוגע לשכר הטרחה. גם אם ידעו התובעים על הסכמה בין גיל ללאה, הסכמה זו אינה מחייבת אותם, וכך גם משתמע מתשובתם לבקשת לאה לבצע התחשבנות לפני או אחרי תשלום מס השבח. התובע השיב לה: "אין קשר בין שומת מס השבח שאת מגישה לבין ההתחשבנות בענין שכר הטרחה" . הרצון של לאה לסיים "הפרשה" ולהתפשר ושגיל ימשיך בהליכים ככל שהוא מעונין בכך עולה בתכתובת שקדמה להסכם הפשרה עמה, אולם בין זה לבין אופן חיובם בשכר טרחה אין בהכרח קשר ובוודאי שלא ניתן לומר שהוצגה ראיה לאומד דעתם המשותף של שני הצדדים ערב חתימת הסכם שכר הטרחה .
התובע שייצג עצמו שאל את לאה:
"ש.האם נכון כשעלו דיבורים ביחס לזה שאת, חלקך קטן בעיזבון מחלקו של אוי וגילי ואת משלמת חצי בחצי, אמרנו בכמה הזדמנויות וגם כתבנו שאין זה מענייננו החלוקה הפנימית ביניהם, נכון?
ת. אוקי"

נוכח האמור לעיל, אני דוחה הטענה שחיובה של לאה בשכר טרחה הוא לחוד מזה של גיל, בהתאם לחלקה היחסי בפשרה שהושגה וקובעת כי חיוביהם הוא "ביחד ולחוד". למזלה של לאה התובעים שמו יד על הכספים של גיל ולכן המשמעות הכספית לדחיית טענתה הוא רק בגובה ההפרש, אם יהיה כזה, בין סכום הפקדון שעוכב לבין ה סכום הכולל של שכר הטרחה שמגיע לתובעים .

האם שיעור שכר הטרחה ייגזר משווי הזכויות ברוטו או נטו?
כאן מלאכת פרשנות ההסכם ובחינת אומד דעתם המשותף של הצדדים קשים יותר. להזכיר שבזמן עריכת ההסכם וגם בצוואה עצמה, היה ברור למנוח ו אח"כ גם ליורשים כי לא בנקל ניתן לפצל שני מגרשים מתוך החלקה כולה, ובכל מקרה הדבר יהיה כרוך בהוצאות משמעותיות שינגסו בשווי הזכויות. התובע העיד כי הנושא הועלה ביניהם בעת גיבוש הסכם שכר הטרחה ולכן נרשמה בסעיף 6 להסכם הבהרה בזו הלשון:
"מובהר כי היה ועל פי פסיקת בית המשפט יהא עלי לשאת בתשלום דמי היתר, ו/או דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל ו/או תשלום היטל השבחה לצורך ביצוע פסיקת בית המשפט (לדוגמא, בגין פיצול הנחלה נשוא התביעה הנ"ל לצורך רישום חלקים ממנה על שמי), יופחתו התשלומים הנ"ל מהסכום (כהגדרתו לעיל)."

השאלה שנשאלת היא האם ההוצאות המאוזכרות בסעיף הן על דרך הדוגמא וההסבר של העיקרון הכללי, לפיו כל מס והוצאה אשר קשורים עם הזכויות שייפסקו יופחת , כטענת הנתבעים, או שמדובר ברשימה סגורה בלבד הכוללת רק את המסים ה נקובים בהסכם, כטענת התובעים. לשון הסעיף מקיימת את שתי האפשרויות ואף נוטה לכיוונם של הנתבעים, במיוחד השימוש ב"ו/או" ובמילה "לדוגמא" . שימוש בכלל העתיק של פרשנות לרעת המנסח אף היא פועלת לטובת הנתבעים.

אם נבחן את אומד דעתם הנפרד של התובעים לחוד ושל הנתבעים לחוד, ניתן לומר כך: התובעים רצו שהנתבעים ישכרו את שירותיהם, ההסכמה של הנתבעים לא היתה בכיסם, הם שאלו שאלות וביקשו לחשוב. התובעים היו צריכים לבוא לקראתם כדי שאלו ייאותו לייצוגם על ידם , כך למשל הפחיתו את שיעור שכר הטרחה מ-20% ל-10%, כך למשל הסכימו להכליל את הסכומים הנקובים בסעיפים 1-5 העולים על 100,000 ₪ בחישוב הכולל ולא בנוסף. האם הבקשה של הנתבעים להבהיר את נוסחת התשלום כדי שתהיה להם וודאות בנוגע לכספים שיוותרו בכיסם היתה בלתי סבירה? לתובעים היתה וודאות מסוימת בענין גובה שכר טרחתם, הם לא היו שותפים מלאים לנצחון או להפסד, כפי שמקובל בהסכמי שכר טרחה בתביעות נזיקין. התובעים בכל מקרה היו מקבלים 100,000 ₪ (בתוספת 500 דולר החל מהישיבה השישית שתתקיים בניהול התיק בערכאה הראשונה). יובהר, אין כל פסול בהסכם שכר טרחה שמורכב מסכומים קבועים בנוסף לאחוזים, מנעד הסכמי שכר הטרחה הוא רחב, ונותן מענה הולם לכל לקוח ונסיבותיו, לכל עורך דין וכישוריו ומשקף את השוק החופשי והביקוש וההיצע לשירותים אלו. ההגיון המסחרי ולא רק בתחום זה, מלמד שככל שהשכר מותנה בתוצאה וקיים סיכון לא מבוטל שהשירות יינתן בחינם, במקרה של הפסד, שכר הטרחה במקרה של הצלחה יהיה גבוה יותר משכר טרחה קבוע שהיה נגבה מראש ללא תלות בתוצאה.

עלות הפיצול של שני המגרשים שזכתה בהם נורית מיתרת משק העזר כונתה על ידי התובע " הנעלם הגדול". אם כך היה ביוני 2015, עת דנו הצדדים בהצעות פשרה שהועלו במסגרת הליך הערעור, על אחת כמה וכמה שהדבר היה נכון בשנת 2009 , ערב חתימת הסכם שכר הטרחה, כאשר עצם הזכאות על פי הצוואה האחרונה היתה שנויה במחלוקת.

התובעים מאשרים כי הנתבעים ביקשו ששכר הטרחה ייגזר מהסכום נטו שיוותר בידיהם.
"אתם העליתם בדיוק את השאלות האלה של מס שבח ושל הוצאות ושל מסים ותשלומי חברות ושאלתם מה לגבי כל אלה, כן אמרת אני רוצה נטו ואנחנו אמרנו שזה לא מקובל עלינו"

לאה טענה:
"הסכמנו לשלם נטו"...."מבחינתי זה (סעיף 6 בהסכם-מ.ק.) כלל את כל המסים שקשורים במקרקעין, לא ידעתי בכלל שיש מס כזה או אחר, לא הוסבר לי עד כדי כך שיש הבדלים בין המסים, היה צריך לציין את זה, אם כך, בשכר הטרחה, שמתוך המסים הם ידרשו אחוז על מס השבח".

התובעים מנסים להצביע על חוסר ההגיון שבהכללת כל המסים האפשריים טרם חישוב הסכום:
"ש...את טוענת שמה שסוכם זה שאם בית משפט יפסוק לטובתך מגרש במשק ואת תלכי אחר כך ותמכרי את המגרש הזה ובמכירה תצטרכי לשלם מסים כי מכרת, אז צריך להפחית את המסים האלה ממה שמגיע? "

לאה לא בדיוק השיבה על שאלה זו, אולם התשובה לכך נעוצה בהגיון ובנוסח ההסכם. היות שהמועד לתשלום שכר הטרחה הוא מועד מתן פסק הדין או הפשרה, כך נקבע בסעיף 6 להסכם, ומועד זה הוא ה-29.6.15 לגבי לאה וה-3.12.16 לגבי אורי וגיל, כשם ששווי המקרקעין יחושב נכון למועד זה, כך גם כל מס שהיה ידוע לאותו מועד ושאמור להיות מוטל בעקבות ביצוע הסכם הפשרה, בנוסף למס בלתי ידוע שסוכם במפורש שיופחת הוא היטל ההשבחה או עלות הפיצול של שני המגרשים של שפר מיתר משק העזר או יותר נכון רק 70% מעלות הפיצול המיוחסת למגרש 411 בלבד, כיוון שכך הוסכם בהסכם הפשרה עם שפר. עלות זו תופחת על אף שתשלומה עשוי להיות תיאורטי ככל שהפיצול לא יבוצע, או אם המקרקעין יימכרו בשלמותם לאחר או האחד לשני.
במסים וההוצאות שיש להפחית משווי הזכויות נכללים מס השבח ששילמה לאה, משום שהוא מהווה חלק בלתי נפרד ממימוש זכותה בכספים. אם הצוואה היתה מקויימת במלואה, היה עליה לשאת ב-50,000 דולר מעלות הפיצול של המגרש, מדובר בסכום נמוך בהרבה שהחליף את עלות הפיצול, ולכן איני רואה כל מניעה להתחשב בו בעת חישוב שכר הטרחה. מאידך, אין מקום לכלול היטל השבחה או מס שבח שיחולו על אורי אם יחליט אורי למכור את זכויותיו במקרקעין, באשר מדובר בפעולה מאוחרת ליישום הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

תשלומי היוון בגין חידוש חוזה החכירה שפקע, ככל שיש להם השפעה על שווי הזכויות במקרקעין, אמורים להיכלל בהערכת השווי, אותו הדבר לגבי היטל סלילה או חובות אחרים שהושתו על המקרקעין.

לעומת זאת, דמי חברות לאגודה בכפר סירקין אינם מהווים חלק משווי הזכויות במקרקעין שירש אורי. האישור או הסירוב לקבל מועמד כזה או אחר אינו משפיע על הזכויות במקרקעין. ככל שאורי יבקש להיות חבר האגודה ובקשתו תסורב כדין, יוכל למכור זכויותיו לצד שלישי אשר האגודה תסכים לקבלו. אגב חוסר וודאות שמנסה גיל להציג בענין זה הוא נעדר כל אחיזה במציאות, בהינתן שאורי כלל לא החל בהליך קבלתו לחברות באגודה ולא הוכיח שתנאי הקבלה לכפר סירקין הם כאלו נוקשים שקרוב לוודאי שאורי לא יעמוד בהם. גיל מציין גם את האפשרות לחייב האגודה לפטור את הנין מדמי קבלה. שאלה זו אינה קשורה לא בהסכם שכר הטרחה ולא בשווי המקרקעין.

בטרם אעבור לחלק האופרטיבי של פסק הדין ולחישוב שכר הטרחה, אתייחס לטענות נוספות שהעלה גיל "מן הגורן ומן היקב".

האם התובעים התרשלו?
כל הטוען רשלנות כעילה לקיזוז חיוב חוזי או לביטולו צריך להתכבד ולהוכיחה כדבעי, כאילו היה תובע. עליו להוכיח שהטיפול המקצועי של התובעים היה באיכות שפחותה מזו של עורך דין סביר אחר, באותן נסיבות, שהרשלנות גרמה לו נזק ושהנזק קשור סיבתית למעשה או המחדל הנטען . ולכן למשל הטענה כי עורכי הדין התרשלו משום שפגשו אותם בבית קפה ולא במשרד פשוט מגוחכת ומלמדת על חוסר הגינותו של הנתבע.

בדומה לכך יש לדחות גם הטענה לפיה התובעים התרשלו או הפרו את חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961, שעה שסירבו בסיום ההליך המשפטי להעביר הכספים לידיו של גיל אלא בחרו לשמור אותם בנאמנות עד לקבלת שכר טרחתם. על כך יש לומר מספר דברים: ראשית, תלונותיו של הנתבע ללשכת עורכי הדין נדחו, אף שלא אמר נואש והגיש שלוש כאלו. שנית, גם לו היה מופרות הוראות חוק לשכת עורכי הדין, התוצאה היא אתית משמעתית, ואין בה כדי להפוך המעשה לבלתי חוקי. ראו לדוגמא ע"א(ת"א) 31746-02-11 ליכטר נ' קומרן (10.11.11), שם סוכם על שכר טרחה מותנה בתוצאות הליך פלילי, שאסור על פי ס' 84 לחוק לשכת עוה"ד, ועדיין ביהמ"ש אישר אותו וכך אמר:
"כאשר לא מדובר בשכר מופרז שאינו עומד ביחס לשירות שניתן, מתבקשת המסקנה, כי אין זה ראוי לאפשר למשיב להתכחש להתחייבותו לשלם למערער את שכר הטרחה שסוכם."

גם הטענה כי הופר ס' 88 ל חוק לשכת עורכי הדין , המורה כיצד יש לנהוג כאשר מתעוררת מחלוקת בנוגע לשכר טרחה. אינה רלוונטית להכרעה במחלוקת עצמה – האם התרשלו עורכי הדין בייצוג הנתבעים והאם זכאים הם לשכר טרחה ובאיזה שיעור .
אין חולק כי עורך הדין חב חובת אמון ללקוחו (סעיף 54 ל חוק לשכת עורכי הדין) וכי "אמון מלא בין עו"ד ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין (ג. קלינג "אתיקה בעריכת דין" (תשס"א - 2001), עמ' 163), אולם לא מצאתי כי התובעים פגעו ולו כהוא זה באמון הנתבעים ועשו מלאכתם נאמנה.

נצחונם של הנתבעים בסיועם של התובעים בערכאה הראשונה זכתה לתשבוחות של גיל, ומלמדת על כך שלא נפל כל מתום באופן המקצועי שבו ניהלו התובעים את ההליך המשפטי. שיתופם של הנתבעים בכל אחד משלבי ההליך והסדר המופתי שבו התנהלו ראוי בעיני לשבח. העובדה שערכאת הערעור ביקשה את התייחסות המנהל והאגודה לשאלת היתכנות פיצול המקרקעין, ובעקבותיה היתכנות קיום הצוואה כלשונה, כמו גם סמכותו של בית המשפט לשנות את הצוואה כך שניתן יהיה לקיימה, אינה קשורה לאופן התנהלות עורכי הדין של הנתבעים, והצריכה לדון בכובד ראש בהצעות הפשרה שהועלו. לו באמת סבר גיל כי דחיית הערעור של שפר וודאית, לו היה מוצא עורך דין שהיה כותב חוות דעת חד משמעית כזו, מן הסתם היה מציג זאת כראיה מטעמו, במקום זאת העלה באמצעות בא כוחו אפשרויות תיאורטיות לסיום ההליך המשפטי בדרך אחרת. גם לו היתה מוכחת רשלנות כלשהי בייצוג הנתבעים עד לשלב הפשרה, הסכמתם של אורי וגיל לפשרה שהוצעה על ידי בית המשפט , ואשר ניתנה מרצונם החופשי (לא הוכח אחרת), מנתקת כל קשר סיבתי בין הרשלנות לבין תוצאתה. ולכן, יש לדחות הטענה מכל וכל.

האם התביעה מוקדמת מדי משום שעבודתם של התובעים לא הסתיימה?
גיל טען כי רישום הזכויות על שם בנו היווה חלק מהטיפול של התובעים והיות שהדבר לא בוצע עדיין, לא התגבשה עילת התביעה לקבלת שכר טרחה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם. בסעיף 7 נרשם במפורש כי שכר הטרחה כולל ייצוג בערכאה הראשונה בלבד. בסעיף 6 נרשמה התחייבות הנתבעים לשלם שכר טחה לפי ערך הזכויות במועד מתן פסק הדין לרבות הפשרה. אמנם לא נקבע כמה זמן לאחר פסק הדין יש לשלם, ולכן לכל היותר על הנתבעים לשלם החיוב תוך "זמן סביר" ממועד הדרישה, כאמור בסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), נניח במקרה שלפניי, בתוך חודש, חודשיים, בוודאי שאי אפשר לומר שהצדדים הסכימו כי מועד התשלום יושהה עד שתבוצענה פעולות בירוקרטיות שתלויות בגורמים שלישיים כמו אורי, האגודה ומינהל מקרקעי ישראל, שסיום הסכסוך בין האחרון לבין כפר סירקין לא נראה באופק, אותה עת, ואשר הסתיים בסופו של דבר 10 שנים לאחר שהחל, ביום 28.7.19. מכל מקום, נכון למועד זה ואילך המכשול העיקרי שגיל ראה אותו הוסר.

פעולות הרישום הן פעולות בירוקרטיות, שאינן מצריכות שעות טיפול רבות. אני מניחה שלו היה גיל משלם את שכר הטרחה ולא מתלונן על התובעים בלשכת עורכי הדין, מן הסתם היו ניאותים לסייע לו ולאורי, כפי שעשו באופן טבעי, עת פנו לאגודה וביררו מה צריך לעשות כדי שאורי יתקבל כחבר לאגודה. העובדה ששלחו המכתב (נ/8) לא מלמדת על התחייבותם להמשיך בטיפול, בוודאי לא כששכר טרחתם אינו משולם וכשגיל מודיע במפורש כי הם יטפלו בכך.

אשר על כן אני דוחה את הטענה. עילת התביעה קמה לתובעים עם קבלת פסק דין חלוט וסיום ההליכים המשפטיים בענין שלשמו נשכרו.
ועתה לחישוב שכר הטרחה המגיע לתובעים.

מה שווי הזכויות שירש אורי?
בענין זה הוצגו שתי חוות דעת האחת של השמאי נחמיה גנות מטעם התובעים, השניה של השמאי איתן שריאל מטעם גיל. בנוסף צורפה חוות דעת שלישית של מומחה בימ"ש לענייני משפחה, השמאי ישראל יעקב שנערכה ביום 17.7.11, לבקשת ביהמ"ש לענייני משפחהץ השמאי שריאל הסתמך עליה באופן חלקי, לצורך ביצוע חישובי הפחתות למיניהן מהשווי.

שני השמאים גנות ושריאל נחקרו על חוות דעתם. לאחר חקירתם ונוכח הפער המשמעותי בין חוות הדעת (השמאי גנות קבע 4,350,000 ₪ ואילו השמאי שריאל 120,000 ₪) סברתי שכדאי למנות מומחה מטעם בית המשפט, אולם המינוי בוטל בשל קשיים שעוררו הצדדים כל אחד מנימוקיו הוא, ובעיקר בשל שכר הטרחה הגבוה שביקש המומחה, (92,800 ₪ בתוספת מע"מ), סכום שאולי יכול להיחשב כסביר במסגרת פירוק שיתוף במקרקעין והערכת שוויים לרבות מדידות ואפשרויות מימוש, אך לא בנוגע לתביעה כספית של 10% מתוך השווי שייקבע. במצב דברים זה, אאמוד את זכויותיו של אורי בהתאם להבנתי את הנתונים שהוצגו בפניי, כשטעות בהערכה תתבטא ממילא ב-10% בלבד.

השמאי ישראל יעקב הסתמך בחוות דעתו על הערכה של המינהל לפיה שווי הקרקע למגורים ללא המבנים וללא השטח החקלאי הוא 4 מיליון ₪ (3,725 מ"ר X 1,074 ₪ למ"ר), המבנה של נורית שפר הוערך על ידו ב- 800,000 ₪ ושווי המבנה הישן (שבשטח של אורי) 300,000 ₪. בעת שהשמאי מבצע חישוב של החלק היחסי של כל מגרש (404, 411 ו-31) הוא מחלק את שטחי המגרשים אחרת מתכנית שד/969/ג שלכאורה בתוקף, בתכנית השטחים חולקו כך: 1,716 אזור מגורים חקלאיים מיוחד + 1981 מ"ר אזור חקלאי מיוחד (שניהם במגרש 31 של אורי), מגרש 404 בשטח 385 מ"ר, ומגרש 411 בשטח 637 מ"ר שניהם סומנו כאזור מגורים א' מיוחד. בנוסף סומן מגרש במס' 2011 בשטח של 359 מ"ר כאזור שצ"פ מיוחד, סה"כ 4,988 מ"ר הרשומים גם בנסח.
השמאי ישראל יעקב חילק השטחים כך: 2,250 מ"ר למגרש 31 (אורי), 500 מ"ר למגרש 404, 975 מ"ר למגרש 411 ו-1,264 מ"ר שטח חקלאי ודרך גישה משותפים (סה"כ 4,989 מ"ר). בנוסף, שווי הקרקע ללא מבנים צוין פעם אחת כ-4 מיליון ₪ ונטען שכך המינהל מעריך לגבי שטח 3,275 מ"ר ובעת חישוב השווי היחסי של כל מגרש, נלקח שווי קרקע 4.9 מיליון ₪. יתכן שהפער נובע משוויים של ה-1,264 מ"ר שכונו "חלק משותף".

היות שחוות הדעת של ישראל יעקב הוצגה מטעם הנתבעים, כנספח לחוות דעת שריאל, והיות שמדובר בשמאי שמונה על ידי בית המשפט אחר אמנם, חזקת המהימנות והניטראליות של חוות הדעת עומדת לו, לצורך הדיון ועל אף טענות התובעים כי יש להתעלם ממנה כליל בהיותה בלתי רלוונטית וכי הסתמכות של השמאי שריאל על חוות דעת אחרת היא פסולה מעיקרה, אציין כי שווי חלקו של אורי בהתאם לטבלה שערך השמאי ישראל יעקב בסעיף 7.3 הוא 3,260,000 ₪ (2,960,000 ₪ בגין הקרקע ו-300,000 ₪ בגין המבנה), וזאת נכון ליולי 2011.

השמאי גנות העריך את שווי זכויותיו של אורי ב-4,350,000 ₪ נכון ל-3.2.16.
השמאי שריאל כלל לא התייחס למועד הקובע של תשלום שכר הטרחה, והשתמש בחלק מהנתונים לצורך חישובי הפחתות למיניהן לרבות 70% מעלות פיצול חלקה 411, שהיא העלות שאורי התחייב עליה בהסכם הפשרה.

הערכה רביעית מצויה בסיכומי הנתבע, שם מפנה בא כוחו לאתר האינטרנט של השמאי הממשלתי הראשי (וטוען כי יש להתיחס אליה כאל תעודת ציבור, אלא שתעודה כזו לא הוגשה כלל במסגרת הראיות), ולטענתו, באתר מצוין שמחירי הדירות באיזור פתח תקווה, הסמוכה לכפר סירקין עלו בתקופה שבין יולי 2011 ל-פב' 2016 ב-17% , ולכן הוא נכון להוסיף שיעור כזה גם לגבי שווי הקרקע בכפר סירקין. ההשוואה בין עיר למושב אינה סבירה, ואף ב"כ הנתבע בהמשך סיכומיו מייחס לשמאי גנות חוסר מקצועיות שעה שהוא מציג בין עסקאות ההשוואה גם עסקאות במגרשי מגורים (בהרחבת המושב) ועסקה אחת כנראה בטעות אף מפג'ה – שכונה בפתח תקוה , כשברור שיש הבדל ביניהם. העובדה היחידה שיכולה להיחשב גם כ"נחלת הכלל", היא שמחירי הנדל"ן עלו בחמש השנים הללו בכל הארץ, מה שתומך בחוסר הסבירות של חישובי השמאי שריאל שהתעלם מכך .

השמאי שריאל אסף בחוות דעתו את כל הרכיבים שעשויים לדעתו להפחית מהשווי, עד אשר הגיע לתוצאה המדהימה, לפיה הזכויות של אורי במשק עזר בן 4 דונם לערך מגיע ל-120,000 ₪ בלבד . תוצאה זו כשלעצמה מופרכת ובלתי הגיונית בעליל, וכך גם הרושם שעשתה עדותו של שריאל בפניי. הוא הפחית למשל 30% ולאחריהם עוד 20% בגין העדר האפשרות לרשום את המקרקעין על שם אורי והחשש מפני אי קבלתו כחבר לאגודה. כידוע שווי המקרקעין אינו מושפע מזהותו של המחזיק בהם. אם אורי לא יתקבל כחבר וירצה למכור חלקו, ימכור לצד שלישי שהאגודה תסכים לקבלו. לא ניתן כל הסבר מדוע זכויותיו של אורי לא יוכלו להירשם בלשכת רישום המקרקעין, נוכח פסק הדין הקובע זאת. בדרך זו הפחית השמאי שריאל 1,700,000 ₪ מערך הנכס ועוד ידו נטויה. הוא החליט להתעלם מהמבנה הישן (בית המנוח) בטענה שאין לו ערך, על אף שהשמאי יעקב ישראל עליו חוות דעתו הסתמכה העריך אותו ב-300,000 ₪, ועל אף שסכום זהה כבר קיבל אורי מהשכרת אותו מבנה ישן, במשך 3 שנים בלבד, וככל הנראה הוא ממשיך להשכירו.
ובכך לא די, השמאי שריאל סבר שיש להפחית עוד 180,000 ₪ בגין חריגות הבניה במבנה של שפר ועלות פינויו של בנה מהקרוואן המוצב בשטחה. מחדלים אלו, אם יוותרו בעינם יפריעו לשפר לקבל אישור מהמינהל לפצל המגרשים, וככל שתרצה בכך תסיר המחדלים, אולם אלו לא אמורים להשפיע על זכויותיו של אורי, ולכן אין כל רציונאל להפחיתם. וכך הלאה, השמאי שריאל מעריך את עלות הפיצול ב-815,000 ₪ ומפחית בנוסף גם היטל השבחה בסך 500,000 ₪. סכום זה צוין בחוות דעת השמאי יעקב ישראל כתשלום שיוטל אם יימכר כל משק העזר לצד שלישי ולא רק חלקו של אורי, ולכן ברור שאין להפחית את מלוא הסכום, מה עוד שבעת מכירת המשק כולו לא ישולמו דמי הפיצול שאף הם הופחתו מחישוביו, כך שמדובר בהפחתה חופפת.

בסיכומו של דבר, איני מקבלת את חוות הדעת של שריאל, הן משום שלא התמודד עם ערך המקרקעין נכון ליום 3.2.16 והן בשל ההפחתות המשונות שביצע מהשווי הלא מעודכן. ריח המגמתיות הנידף מחוות דעתו פגע במהימנותו והפך אותו מאיש מקצוע שמוסר חוות דעת על בסיס הידע המקצועי והניסיון שרכש ל"שכיר חרב" של הנתבע. ליתר הסתירות בין עדותו ובין הנתונים המופיעים בחוות דעתו, כמו גם לשטחיותה, אפנה לסיכומי התובעים בענין.

אני קובעת אם כן, בהעדר ראיה סותרת כי שווי הזכויות של אורי במקרקעין נכון ליום 3.2.16 הוא כפי שקבע השמאי גנות – 4,350,000 ₪. בהינתן שתי עסקאות ההשוואה של משקי עזר בשטח דומה שבוצעו בשנת 2015 ואשר עמדו על 5.5 מיליון ₪ ו-6 מיליון ₪, נדמה שהערכה זו סבירה למדי. בהשוואה לשווי שהעריך השמאי ישראל יעקב, שחוות דעתו לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית ולא הוצגה כדבעי, מדובר בעליית ערך של כ-6% בשנה, מאז יולי 2011 ועד פב' 2016.

הפחתת חלקו של אורי בעלות פיצול המגרשים
התובעים מעמידים את חלקו של אורי בעלות הפיצול התיאורטית של שני המגרשים ממשק העזר על סך של 700,000 ₪. לפי חוות דעת ישראל יעקב דמי הפיצול המלאים שיידרשו ממגרש 411 עומדים על 950,000 ₪, ו-70% ממנו הם 665,000 ₪. (זאת בהתעלם מטענת התובעים כי השמאי טעה בחישוב שטחו של מגרש 411). חישוב זה התבסס על הוראת אגף מס' 62 של המינהל לפיה דמי ההיוון הינם 91% במרכז הארץ. התובעים טוענים כי שיעור זה אינו אקטואלי ויש לחשב לפי 51% בהתאם להחלטות מנהל שהתקבלו מאוחר יותר (החלטות 1521 ו-1500 ס' 138 בסיכומיהם). ענין זה לא הועלה בחקירת השמאים, תוכן ההחלטות לא הובא בפניי, אולם בהסתמך על האמור בפסק הדין שבין המנהל לאגודה, נדמה כי יש ממש בטענה זו, שם מצוין שיעור של 51% שנקבע בהחלטה מיום 16.5.1991 הרלוונטית לכפר סירקין, ואשר על אף דחיית תביעת האגודה, המינהל מוכן להשאירה בתוקף.

השמאי שריאל העמיד את חלקו של אורי בעלות הפיצול על 815,000 ₪, משום שלקח בחשבון את המספר 1,280,000 ₪ כשווי מקרקעין הכולל בתוכו שטחים שלא יחושבו ע"י המינהל בעת שידרוש היוון, והתעלם מהחישוב שביצע השמאי יעקב בסעיף 5.11 לענין זה.

יוצא מכאן, שהסכמתם של התובעים להעמיד את עלות הפיצול על 700,000 ₪ היא נדיבה והגונה, בהתחשב בשינוי הנסיבות, ובאפשרות שסכום זה כלל לא יוצא בפועל על ידי אורי.

האם בחישוב שכר הטרחה יש לקחת בחשבון גם את דמי השכירות שהתקבלו במהלך ההליך המשפטי
התובעים טוענים כי סך של 300,000 ₪ שהתקבלו בידי אורי או גיל בגין השכרת ביתו של המנוח במשך 3 שנים, עד הפשרה במחוזי, הם זכות כספית שהגיע לידיהם בדומה לכספי הבנק ויתר הזכויות ולכן יש לגזור גם מהם 10%.

גיל טען שהסכומים לא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, שהוא לא היה בעל דין, שהמבנה הושכר עוד טרם הייצוג המשפטי, והתובעים ידעו על כך, ולכן היה עליהם לציין זאת במפורש בהסכם. התובעים השיבו כי בהסכם נרשם שיש לשלם "מהשווי הכספי של כל הזכויות...", ובכלל זה דמי השכירות.

אני סבורה שאין לתובעים זכות בכספים אלו מהטעם שהם מהווים חלק מהשווי של הזכויות במקרקעין של אורי, ושבהם נכלל המבנה, בהתאם להערכת השמאי מטעמם. השכרת מבנה הוא מימוש פוטנציאל ערכו. בנוסף, אני מקבלת את הטענה כי מדובר בהסכמה חלקית שניתנה על ידי שפר, ואשר לא היתה בסופו של דבר חלק מהסכם הפשרה, ולכן הם לא "נפסקו" ולא היוו תוצאה של הפסיקה או הפשרה.

סוף דבר
קבעתי כי הסכם שכר הטרחה שריר ותקף, התובעים לא התרשלו בתפקידם ולא גרמו כל נזק לנתבעים, לכן הנתבעים מחוייבים במלוא סכום שכר הטרחה שהתחייבו לגביו, חיובם הוא "ביחד ולחוד", ולא כל אחד מהם בנפרד.
עוד קבעתי כי הסכום שממנו ייגזרו 10% שכר הטרחה של התובעים יהיה משווי נטו של הזכויות, בהפחתת המסים הרלוונטיים למימוש הזכויות כפי שסוכם בפשרה שהושגה ואשר קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, דהיינו מס השבח ששילמה לאה וחלקו המוערך של אורי בעלות פיצול המגרשים, בגובה של 700,000 ש"ח. שווי זכויותיו של אורי במשק העזר לצורך חישוב שכר הטרחה עומד על 3,650,000 ₪. (700,000 – 4,350,000).
סך הזכויות והכספים שהגיעו לנתבעים ולאורי הם כדלקמן:
374,092 ₪ - חלקה של לאה בכספי הירושה.
369,870 ₪ - חלקו של גיל בכספי הירושה ש הופקדו בקופת ביהמ"ש
350,000 ₪ - כספי מכירת מגרש 404 לנורית שפר
(66,500 ₪) - מס השבח ששילמה לאה
4,350,000 ₪ - שווי הזכויות של אורי במשק העזר
(700,000 ) ₪ - חלקו של אורי בעלות הפיצול שהוסכם להפחיתה
4,677,462 ₪ סה"כ
10% שכר טרחה נותנים 467,746 ₪.
מסכום שכר הטרחה שהתקבל יש להפחית את הסכום ששילמו הנתבעים על חשבון שכר הטרחה 125,500 ש"ח (110,500 + 15,000 ) .
בסיכומו של דבר זכאים התובעים לתשלום יתרת שכר הטרחה בסך 342,2 45 ₪ בתוספת מע"מ , סה"כ 400,430 ₪ במעוגל.

על הסך של 400,430 ₪ יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. מזכירות בית המשפט תעביר כספי הפקדון על פירותיהם לרשות התובעים. ביתרה שתישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל מחוייבים הנתבעים ביחד ולחוד.

אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד גם באגרת בית המשפט בסך 11,000 ₪, ובשכר טרחת עורך דין לרבות שכ"ט שמאי והוצאות נוספות, בסך כולל של 30,000 ₪. התובעים זכאים לשכר טרחה על אף שייצגו עצמם. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ד ניסן תש"פ, 08 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.