הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 11962-07-17

לפני
כבוד ה שופטת קרן אזולאי

תובעת

ניו קרומי בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד מ' מל רוזן

נגד

נתבע
מואיד פדילה
באמצעות ב"כ עו"ד א' דרשן הכהן

פסק דין

1. לפניי תביעה הנובעת מיחסי ספק ולקוח בין מעבדת שיניים ורופא שיניים. התובעת היא חברה בע"מ המפעילה מעבדת שיניים. הנתבע הוא רופא שיניים ובעלים ומנהל של מרפאת שיניים. היחסים בין הצדדים החלו בחודשים פברואר-מרץ 2015 ונמשכו עד חודש ספטמבר 2016 לערך. במהלך תקופת העבודה המשותפת נהג הנתבע להזמין מהתובעת עבודות טכנאות שיניים שונות. בביצוע חלק מהעבודות או כולן נעזרה התובעת במעבדת ייצור בסין.

2. תחילה נשא הנתבע בתשלומים עבור העבודות שהזמין ובשלב מסוים שיקים שמסר לתובעת חוללו. בחלק מהעבודות שבוצעו נדרשו תיקונים. התובעת ביצעה את התיקונים הנדרשים, בין בעצמה ובין באמצעות המעבדה בסין, תחילה מבלי לדרוש סכומים נוספים מהנתבע בגין ביצוע התיקונים. בשלב מסוים הודיעה התובעת לנתבע כי לא תבצע תיקונים או עבודות מחדש ללא תשלום נוסף, הגם שלא הובהר אם מדובר בכל העבודות או בחלקן. באותו שלב, או סמוך לכך, חוללו שיקים שנתן הנתבע לתובעת.

3. בעלי הדין חלוקים ביחס לשתי נקודות עיקריות, והן השאלות המרכזיות העומדות להכרעה. הראשונה, מה יתרת חובו של הנתבע לתובעת. השנייה, על מי רובצת האחריות לכך שנדרשו תיקונים לעבודות שלפי הטענה הוזמנו מהתובעת. בעניין זה, וככל שתתקבל עמדתו של הנתבע, נשאלת השאלה האם יש מקום להפחית מהחוב הנטען של הנתבע לתובעת בגין העובדה שביחס לחלק מההזמנות לא בוצעו תיקונים חוזרים על ידי התובעת והנתבע לטענתו העביר תיקונים למעבדה אחרת.

אדון בשאלות כסדרן. טענות הצדדים ביחס לכל אחת מן הטענות יפורטו במסגרת הדיון.

יתרת החוב של הנתבע לתובעת

4. התביעה הוגשה לכתחילה על סך של 160,000 ש"ח (מהם, חוב נטען בסך של 157,130 ש"ח והוצאות ביטול וזמן בסך של 3,000 ש"ח). התובעת תמכה עמדתה באשר ליתרת חובו של הנתבע בשורה של חשבוניות ובכרטסות הנהלת חשבונות שצורפו לכתב התביעה ולכתב התשובה. כמו כן הגישה התובעת תצהיר של רואה החשבון שלה, בתמיכה לסכום החוב הנטען. התובעת טענה בכתב התביעה כי קיימים שיקים שהנתבע מסר ולא כובדו (ואשר סכומם המצטבר הוא 93,500 ש"ח).

5. הנתבע הכחיש תחילה את הטענות באשר לקיומה של יתרת חוב, למעט סך של 4,130 ש"ח. הנתבע טען כי על פי דוח שהופק על ידי רואה החשבון של התובעת, חובו לתובעת הסתכם בסכום זה בלבד נכון ליום 29.8.2016. הנתבע טען עוד כי חלק מהשיקים שמסר לתובעת נפרעו (סעיפים 22-20 לכתב ההגנה, נספחים ז' ו-ח' לכתב ההגנה, שיקים שמספריהם 1812, 1815 ו-1816). הנתבע צירף לכתב ההגנה את הכרטסת ששלחה לו התובעת, ולפיה, לפי הטענה, יתרת החוב היא 4,130 ש"ח. כמו כן צירף הנתבע לכתב ההגנה מכתב שקיבל מרואה החשבון של התובעת, ממנו עולה כי יש להוסיף ליתרת החוב גם סך של 12,000 ש"ח בגין שיק בסכום זה שחולל. על כן, נטען כי החוב הכולל עומד על סך של 16,130 ש"ח בלבד.

6. בעקבות עמדת הנתבע בכתב ההגנה הגישה התובעת כתב תשובה שבו הופיעו הסברים של רואה החשבון שלה. לטענת התובעת, בעקבות בדיקה נוספת שבוצעה על ידי רואה החשבון עלה כי חובו הסופי של הנתבע לתובעת עומד על סך של 134,875 ש"ח. סכום זה מורכב מארבעה רכיבים. הראשון, יתרת החובה בכרטסת מתאריך 5.2.2018, על סך של 72,630 ש"ח. הכרטסת האמורה צורפה לחוות דעת רואה החשבון שהוגשה במסגרת כתב התשובה (להלן, ולמען הנוחות תכונה: הכרטסת המעודכנת). הכרטסת המעודכנת כוללת שיקים שלא כובדו. השני, שלוש חשבוניות שלא נפרעו, בסך כולל של 69,745 ש"ח. לטענת התובעת, בכרטסת שצורפה לכתב ההגנה מופיע זיכוי של החשבוניות האמורות, אולם לפי הטענה, הזיכוי נעשה כדי להימנע מהצורך לשלם מע"מ. התובעת טענה כי אף שהתובע קיבל את המוצרים המנויים בחשבוניות אלה, הוא לא שילם את סכומן. השלישי, שיק שמספרו 1819 בסך 12,500 ש"ח, אשר זוכה בכרטסת, אולם לא הוגש לפירעון. והרביעי, הפחתה של 20,000 ש"ח בגין שלושה שיקים (שמספריהם 1812, 1815 ו-1816) אשר נפרעו, אולם לא נרשמו בכרטסת. בהסבר של רואה החשבון של התובעת הובהר כי ההפרש בין היתרה שפורטה במכתבו שצורף לכתב ההגנה (בסך של 16,130 ש"ח) לבין סכום החוב המעודכן, נובע מסכום החשבוניות שלא נפרעו (בסך של 69,745 ש"ח, כאמור לעיל), ומחמישה שיקים שחוללו (בסכום מצטבר של 49,000 ש"ח, עם מועדי פירעון בספטמבר ואוקטובר 2016) שהיו חלק מהיתרה הנקובה בכרטסת מתאריך 31.8.2016, אשר צורפה לכתב ההגנה, כנספח א'.

7. יוער כבר בשלב זה כי חרף עמדת הנתבע בכתב ההגנה לפיה חובו לתובעת מסתכם בסך של 4,130 ש"ח, בדיון ההוכחות אישר הנתבע כי שיקים שחוללו לא נפרעו לאחר מכן. הנתבע טען שמדובר בסכום של 71,000 ש"ח (עמ' 40 לפרוטוקול, בשורה 21; עמ' 42 לפרוטוקול, בשורות 36-34, ובעמ' 43 לפרוטוקול, בשורות 16-15). בנסיבות אלה, אין מחלוקת כי לכל הפחות ביחס לסכום של 71,000 ש"ח, יש לראות את הנתבע כמי שאישר את חובו לתובעת. לצד אישור זה טען הנתבע כי חלק מהתוצרים המנויים בחשבוניות לא התקבלו אצלו לקראת סוף ההתקשרות עם התובעת (עמ' 38 לפרוטוקול, בשורות 7-4). הנתבע הודה שטענותיו לגבי עבודות שלא סופקו מתייחסות לחודש ספטמבר 2016 ואילך, וכי עד ספטמבר לא התעוררה בעיה עם החשבונות (עמ' 38 לפרוטוקול, בשורות 15-8). הנתבע טען עוד כי ישנו שיק אחד, על סך של 12,000 ש"ח, שלפי הטענה תמורתו שולמה במזומן (עמ' 38 לפרוטוקול, בשורות 21-16).

8. בשים לב למחלוקות שפורטו לעיל, השאלה המרכזית שהתעוררה בהקשר זה אינה האם הנתבע נותר חייב לתובעת סכום כלשהו (שכן הוא עצמו, כאמור, אישר קיומו של חוב בסך של 71,000 ש"ח), אלא מהו הסכום המדויק שבו חב הנתבע. זאת, בכפוף לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע באשר לליקויים בעבודות שביצעה התובעת, אשר הובילו לכך שהתובע נאלץ לטענתו לבצע עבודות חוזרות באמצעות מעבדות אחרות, בסך כולל של 114,039 ש"ח.

9. עמדת התובעת באשר לסכום החוב העדכני של הנתבע התבססה על כרטסת הנהלת חשבונות שהציגה והסברים שפורטו על ידי רואה החשבון מטעמה. הלכה למעשה, הוצגו בהליך שתי כרטסות מרכזיות שביחס אליהן התעוררו המחלוקות הכספיות בין הצדדים. כרטסת אחת הוצגה על ידי הנתבע בכתב ההגנה (וממנה עולה כי יתרת החוב היא 4,130 ש"ח). כרטסת זו הופקה ביום 31.8.2016 (להלן, ולמען הנוחות תכונה: הכרטסת הראשונה). למען הסר ספק, מדובר בכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת ולא של הנתבע. כרטסת שנייה הוצגה על ידי התובעת בכתב התשובה. הכרטסת מעודכנת ליום 5.2.2018, ועל פיה יתרת החוב עומדת על סך של 72,630 ש"ח (להלן: הכרטסת המעודכנת).

אין חולק על כך שהכרטסת המעודכנת אינה כוללת תנועות זכות שנכללו בכרטסת הראשונה (ראו, קבלות שמספרן 1854, 2016, 2031, 2099, 2129). מנגד, בכרטסת המעודכנת נכללים ארבעה סכומי קבלות שלא נכללו בכרטסת הראשונה, והם מתייחסים, לפי כותרתם, לקבלות עבור שיקים שכובדו. התובעת טענה שהפער בין שתי הכרטסות נובע מכך ששיקים שנמסרו על ידי הנתבע (וסומנו בכרטסת הראשונה כתקבול לזכות הנתבע) חוללו ולא נפרעו בפועל. בעלי הדין התייחסו בהליך הנוכחי לעשרה שיקים (שהופיעו ברשימה בכתב התביעה). זולת שיק אחד שעניינו יידון בהמשך (שיק שמספרו 1615), לא הייתה מחלוקת באשר למצב הפירעון של יתר השיקים. כך, מוסכם על בעלי הדין ששיקים שמספרם 1812, 1815, ו-1816 (שסכומים המצטבר הוא 20,000 ש"ח), נפרעו כולם. עוד אין מחלוקת כי סכום השיקים האמור לא מופיע כתקבול בכרטסת המעודכנת. הנתבע לא חלק על טענת התובעת שיתר השיקים לא נפרעו. רואה החשבון של התובעת הבהיר כי חמישה שיקים בסכום מצטבר של 49,000 ש"ח (ומספריהם 1737, 1738, 1753, 1810 ו-1811), נכללו כתקבול בכרטסת הראשונה, אולם במועד מאוחר לכך חוללו ועל כן לא נכללו בכרטסת המעודכנת. כך גם שיק 1615 (סכומו 12,000 ש"ח), שלגביו הובהר במכתב רואה החשבון כי העובדה שחולל לא נלקחה בחשבון בכרטסת הראשונה (צורף כנספח ב' לכתב ההגנה. ראו גם את ראשית הסבר רואה החשבון, אשר צורף לכתב התשובה). לבסוף, נטען כי שיק שמספרו 1819, וסכומו 12,500 ש"ח, נכלל כתקבול בכרטסת המעודכנת, למרות שאף הוא חולל (ואציין שנראה כי שיק זה לא נכלל בכרטסת הראשונה). משמעות הדברים היא שלפי טענת התובעת, שלא נסתרה, הכרטסת הראשונה כוללת תקבולים שהתבססו על שיקים שנמסרו, אולם חלקם חוללו במועד מאוחר יותר.

10. רואה החשבון של התובעת הבהיר כי ניתן לחשב את סכום החוב המעודכן לשיטת התובעת (134,875 ש"ח) בהינתן כל אחת משתי הכרטסות. כך, בהתאם לכרטסת הראשונה, יתרת החוב של הנתבע לתובעת הייתה 4,130 ש"ח. ליתרה זו יש להוסיף את השיקים שנמסרו על ידי הנתבע במועד זה, אך חוללו בשלב מאוחר יותר (ומספריהם פורטו לעיל). סכומם המצטבר של השיקים האמורים הוא 61,000 ש"ח. שיק נוסף, שמספרו 1819, לא נכלל בכרטסת הראשונה (גם לא כיתרת זכות). לטענת התובעת, לסכום מצטבר זה יש להוסיף גם סכומי חשבוניות שזוכו בכרטסת המעודכנת כחובות אבודים שלא שולמו (בכרטסת המעודכנת חובות אלו רשומים גם כתנועות חובה של חשבוניות). רואה החשבון של התובעת העיד כי לצורך צמצום נזקי התובעת, התובעת סימנה בספריה חלק מהחשבוניות כחובות אבודים, ובכך הקטינה את חיובי המע"מ (כלומר, לאחר חיובן, הן סומנו גם כיתרות זכות, על אף שלא שולמו). החשבוניות האמורות מסתכמות לסך של 69,745 ש"ח. חיבור של שלושת הסכומים האלה (היינו, 61,000 ש"ח, 69,745 ש"ח ו-4,130 ש"ח) מסתכם בסכום החוב שהתובעת טענה לו בכתב התשובה (134,875 ש"ח).

אם בוחנים את הכרטסת המעודכנת, נקודת המוצא היא יתרת החוב המנויה בכרטסת זו, בסך של 72,630 ש"ח. יתרה זו אינה כוללת, כך נראה, את השיקים שחוללו (שיקים 1615, 1737, 1738, 1753, 1810 ו-1811; כלומר, שיקים אלה אינם מהווים יתרות זכות בכרטסת זו). ליתרה זו יש להוסיף את השיק שמספרו 1819 (וסכומו 12,500 ש"ח), אשר נכלל בכרטסת, אך לא נפרע. מהיתרה המתקבלת יש להפחית את סכומם המצטבר של שלושת השיקים שלא הייתה מחלוקת שנפרעו, אך אינם נכללים בכרטסת (שיקים שמספרם 1812, 1815 ו-1816, בסכום מצטבר של 20,000 ש"ח). לכך יש להוסיף את החשבוניות שזוכו, כאמור לעיל, כחובות אבודים, בסכום מצטבר של 69,745 ש"ח. חיבור הסכומים האמורים (72,630 ש"ח, 12,500 ש"ח, ו-69,745 ש"ח ובניכוי 20,000 ש"ח) מביא לסכום החוב הנטען, בסך של 134,875 ש"ח.

על יסוד האמור לעיל עולה כי אף שקיימים הבדלים בין הכרטסות, אין סתירה ביניהן. למעשה, ניתן להגיע לאותה מסקנה גם בחישוב ישיר של סכומי הקבלות. סכום הקבלות המופיעות בכרטסת הראשונה ולא מופיעות בכרטסת המעודכנת הוא 153,000 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את סכומם המצטבר של השיקים שנכללו בכרטסת הראשונה וחוללו (בסך של 61,000 ש"ח). כלומר, הפער בין התקבולים הוא 92,000 ש"ח. מנגד, סכום הקבלות המופיעות בכרטסת המעודכנת ולא מופיעות בכרטסת הראשונה הוא 84,500. מסכום זה יש להפחית את סכום השיק שמספרו 1819, אשר נכלל בגדרי תנועות הזכות למרות שלא נפרע (בסך של 12,500 ש"ח). כמו כן יש להוסיף סך של 20,000 בגין שלושת השיקים שלא הייתה מחלוקת שנפרעו. התוצאה המתקבלת היא 92,000 ש"ח. משכך, גם בחינת סכומי הקבלות – שהן ההבדל היחיד בין הכרטסות (למעט חיוב וזיכוי סכומי החשבוניות החדשות בסכום מצטבר של 69,745 ש"ח) – מעלה כי מדובר בסכומים זהים. על כן, אין פער בלתי מוסבר בין הכרטסות.

11. לא נעלמה מעיניי העובדה שאין וודאות כי דווקא השיקים שלא נפרעו הם אלה שנכללו כיתרת זכות בקבלות המופיעות בכרטסת הראשונה. עוד נתתי דעתי לעובדה שהכרטסת המעודכנת לא כללה את שלושת השיקים שלא הייתה מחלוקת שנפרעו (ושבכתב התביעה נטען כי הם לא נפרעו), וכי בכתב התשובה טענה התובעת כי החוב העדכני נמוך במעט מזה שנטען לו בכתב התביעה. על אף האמור, סבורתני כי יש ליתן משקל ממשי לכרטסת המעודכנת ולהסברי רואה החשבון, וזאת בשל מספר טעמים. ראשית, יש לייחס משקל ממשי לעובדה שהכרטסת המעודכנת תואמת את הכרטסת הראשונה, כפי שהובהר לעיל. שנית, הנתבע בעצמו הודה בקיומו של חוב של 71,000 ש"ח בשל שיקים שלא נפרעו (ראו, למשל, בעמ' 40 לפרוטוקול, שורה 21; בעמ' 42 לפרוטוקול, בשורות 36-35; ובעמ' 43 לפרוטוקול, בשורות 16-15). סכום זה קרוב מאוד לסכום השיקים שלא נפרעו, בסך של 73,500 ש"ח. שלישית, מנהלת משרד התובעת העידה, ועדותה הייתה קולחת ומהימנה, כי בוטלו קבלות בהקשר לשיקים שחוללו (עמ' 26 לפרוטוקול, בשורות 10-9). עדות זו תומכת בעדותו של רואה החשבון ביחס לשיקים שנרשמו כיתרות זכות ונדרש היה להפחיתן לאחר שהשיקים חוללו. רביעית, הנתבע כלל לא הציג גרסה מטעמו שבה תפורט יתרת החוב לשיטתו. כפי שצוין לעיל, עמדתו של הנתבע בכתב ההגנה הייתה שחובו מסתכם בכ-16,000 ש"ח, והוא עצמו שינה גרסה זו בדיון ההוכחות והודה כי השיקים שחוללו לא נפרעו על ידו. בכלל זאת, הנתבע לא הציג דפי חשבון שהיה בהם כדי להעיד על כך ששיקים אחרים נפרעו; הוא לא הציג כרטסת הנהלת חשבונות מטעמו הסותרת את הכרטסת שהציגה התובעת; לא הציג קבלות שמהן ניתן היה ללמוד כי הוא נתן שיקים נוספים, ולבסוף, הוא לא הציג אסמכתאות לפירעון של שיקים אחרים שהתובעת טענה שלא נפרעו.

המסקנה היא, על כן, כי התובעת הוכיחה את סכום החוב שנטען על ידה.

12. על רקע מסקנה זו, יש להתייחס לשלוש סוגיות נוספות שהעלה הנתבע בקשר עם סכום החוב העדכני. הטענה הראשונה התייחסה לחשבוניות שהתובעת זיכתה את הנתבע כ"חובות אבודים". בעניין זה, כאמור, התובעת טענה כי היא רשמה בכרטסת המעודכנת שלוש תנועות זיכוי ביום 31.10.2016, בסכום כולל של 69,745 ש"ח. סכומי הזיכוי זהים לסכומים של שלוש החשבוניות שקדמו להן. התובעת טענה כי היא רשמה זיכוי של החשבוניות האלה לא משום שתמורתן שולמה על ידי הנתבע, אלא כדי להימנע מתשלום מע"מ. אמנם התובעת לא צירפה לכתב התביעה את חשבוניות הזיכוי, אולם הנתבע לא סתר את טענות התובעת בעניין זה, ועל כן יש לקבל את עמדת התובעת.

13. הטענה השנייה שהעלה הנתבע היא כי לא קיבל את התוצרים של כל החשבוניות. לפי הטענה, חרף חיובו בתשלום החשבוניות, בשלהי עבודתם המשותפת החזיקה התובעת אצלה את תוצרי העבודה וסירבה להעבירם לנתבע. על כן, נטען כי הנתבע אינו מחויב לשלם עבור תוצרי עבודה אלה. לא מצאתי לקבל טענה זו. תחילה יוער כי הנתבע לא פירט בכתב ההגנה איזה חשבוניות מוכחשות מטעם זה (ראו בסעיף 11 לכתב ההגנה, המתייחס לסעיף 6 לכתב התביעה). בשל כך, סבורתני כי נמנע מהתובעת להציג אסמכתאות באשר להגשת התוצרים הרלוונטיים. מעבר לאמור, מקובלת עליי עדותו של מנהל התובעת כי היה פרק זמן של כשבוע-שבועיים בלבד שבו התובעת שמרה את התוצרים אצלה ולא העבירה לנתבע (עמ' 32 לפרוטוקול, בשורות 15-13). באופן דומה העידה גם מנהלת משרד התובעת (סעיף 22 לתצהירה של מיכל יקותיאל, וכן בעמ' 26 לפרוטוקול, בשורות 35-33). כפי שהובהר בעדותה של מנהלת המשרד, תחילה הם סברו כי אם יחזיקו אצלם את התוצרים הנתבע ישלם את חובו לתובעת. אולם, משהובהר כי הדבר אינו מוביל לתוצאה זו, הועברו מלוא התוצרים לנתבע. עמדה זו נתמכת גם בעדות מזמן אמת, בדמות הודעת וואטסאפ מיום 28.9.2016 ששלחה מיכל לגורם הרלוונטי במרפאת הנתבע (ככל הנראה אדם ששמו קאסם), ובה נכתב כך: "הי צהרים טובים. ניר נתן הוראה לא לקחת ולא לתת עבודות מהמרפאה שלכם נכון לעכשיו..." (ראו, למשל, בנספח ה' לכתב ההגנה). בשים לב לתאריך ההודעה (28.9.2016) יש להניח כי היא מתייחסת רק לתוצרים שבחשבונית האחרונה (מיום 13.10.2016), בעוד שהחשבונית שקדמה לה, מתאריך 29.9.2016, ככל הנראה מתייחסת לתוצרים שכבר נמסרו. עדויותיהם של בעלי התובעת ומנהלת המשרד, כי החזיקו את התוצרים אצלם זמן קצר ולאחר מכן העבירו אותם לנתבע, מתיישבות עם תאריכי החשבונית האחרונה וההודעה. על כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע כי ישנן חשבוניות שתוצריהן לא סופקו לו וכי אין לחייבו בגינן מטעם זה.

14. הטענה השלישית הועלתה על ידי הנתבע רק בשלבים מתקדמים של ההליך. לפי טענה זו, תמורת שיק שחולל בסך של 12,000 ש"ח שולמה במזומן, ועל כן יש להפחית את הסכום האמור מסכום השיקים שלא נפרעו. יוער כי בשל סכומו של השיק, הקרבה בתאריכים ובשל האמור במכתבו של רואה החשבון, ככל הנראה מדובר על שיק מספר 1615. לא מצאתי לקבל טענה זו של הנתבע. מדובר בטענה שהועלתה לראשונה רק בקדם המשפט לאחר הגשת התצהירים (מפי בא כוח הנתבע) ומפי הנתבע רק בדיון ההוכחות. הטענה לא נזכרה בכתב ההגנה. על כן, וכפי שגם נטען על ידי התובעת, מדובר בהרחבת חזית, ודי בטעם זה כדי לדחות את הטענה. מעבר לאמור, המועד שבו הועלתה הטענה עורר קושי ממשי. הנתבע אישר בחקירתו ששילם לתובעת בשיקים בלבד למעט אותו שיק שתמורתו שולמה במזומן (עמ' 37 לפרוטוקול, בשורות 32-27). במצב דברים זה, ככל שהשיק אכן נפרע במזומן יש להניח שהנתבע היה זוכר עניין זה בבירור, כיוון שמדובר בחריגה מהנוהג שהיה בין הצדדים לשלם בשיקים בלבד. על הרקע האמור, העובדה שהנתבע לא ציין עניין זה עוד בכתב ההגנה מקשה על קבלת גרסה זו. על כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע כי תמורת השיק שולמה במזומן, ולכן אין להפחית את הסכום האמור מיתרת החוב.

15. המסקנה בשאלה הראשונה היא, איפוא, כי חובו של הנתבע לתובעת עומד על סך של 134,875 ש"ח.

אבחן כעת את טענת הנתבע, ולפיה יש לקזז מכל חוב את עלותן של עבודות חוזרות שביצע, וזאת, לפי הטענה, בשל עבודה לקויה של התובעת.

טענת הנתבע באשר לאיכות תוצרי עבודת התובעת

16. הנתבע טען כי בשלהי שנת 2015 ותחילת שנת 2016 נמצאו פגמים בעבודות שהתובעת מסרה לו, וכי עם הזמן לקוחות הנתבע הלינו על שברים, סדקים, הינתקות והתפוררות של החרסינה. הנתבע טען כי הכשלים נבעו מהרמה הנמוכה של חומרים שהתובעת, או מי מטעמה, עשו בהם שימוש. הנתבע טען עוד כי חלק מעבודות התובעת בוצעו בארץ, כשבסיסי המתכת בוצעו על ידי חברה ששמה "פיוז'ן", ובניית החרסינה נעשתה על ידי התובעת במעבדתה. הנתבע טען כי הסתבר לו לאחר תחילת יחסי העבודה בין הצדדים כי התובעת העבירה את ביצוע העבודות לסין לשם חיסכון כספי. הנתבע ציין כי לא ידע בתחילת יחסי העבודה על כך שעבודות נשלחות לסין. לטענת הנתבע, כתוצאה מהליקויים בעבודת התובעת הוא נאלץ לבצע עבודות חוזרות באמצעות מעבדות אחרות, בסך של 114,039 ש"ח (כולל מע"מ), וזאת, מבלי לאמוד את עבודת ההרכבה עצמה ואת עוגמת הנפש. הנתבע ביקש לקזז את הסכום האמור מכל סכום שייקבע שהוא חב כלפי התובעת.

17. התובעת הכחישה את הטענות האמורות. התובעת טענה כי העבודות החוזרות נדרשו בשל העובדה שהנתבע לא ביצע מדידות מדויקות, והנתונים שהועברו על ידו למעבדה היו חלקיים ולא ברורים. התובעת טענה כי מקצועיות עבודתה נלמדת גם מכך שרופאי השיניים בני משפחתו של הנתבע, העובדים עימו במרפאתו, הזמינו מהתובעת עבודות המיועדות לבני משפחתם. עוד נטען כי אילו הייתה בעיה עם תוצרי עבודת התובעת, הנתבע לא היה ממשיך לעבוד עימה, והשיקים שחוללו לא היו חוזרים מסיבת אכ"מ. התובעת טענה עוד כי מספר פעמים מטופלים אף הגיעו למעבדה על מנת שהתובעת תבצע להם מדידות באופן ישיר, וכי היא הציעה לנתבע מספר פעמים להדריכו כיצד יש לבצע מטבעים ומדידות. התובעת ציינה כי על אף התקלות שנוצרו, לשיטתה בעטיו של הנתבע, היא נאותה לתקן את העבודות ולבצע עבודות חוזרות בהצלחה. התובעת אף ציינה כי בפועל הפסידה כסף בחלק מן העבודות בשל תיקונים חוזרים ונשנים, וסירובה של המעבדה בסין להוסיף ולתקן ללא עלות בשים לב למספר התיקונים.

18. בכל האמור במשלוח העבודות לסין, התובעת טענה כי הנתבע ידע שהיא שולחת עבודות לסין, וכי למעשה הנתבע הוא שבחר בכך כדי לקבל את התעריף המוזל. התובעת תמכה טענתה זו בהודעות וואטסאפ שהוחלפו בין הצדדים, מהן נטען כי עולה במפורש שהתובעת מציינת שמשלוחים אמורים להגיע מסין. לבסוף הוסיפה התובעת כי המעבדה בסין עובדת עם חומרים שקיבלו אישור של ה-FDA, וכי הם עומדים בתקני ISO ומאושרים לשימוש בישראל.

19. אפתח תחילה בטענות הנתבע ביחס לאיכות תוצרי העבודה של התובעת. הואיל וטענת הנתבע היא כי התובעת אחראית לפגמים בעבודה שבוצעה על ידה, מוטל עליו הנטל להוכיח זאת. במכלול הנימוקים שיובאו להלן, סבורתני כי הנתבע לא עמד בנטל האמור.

ראשית, טענת הנתבע על ליקויים בעבודות נטענו בעלמא. הנתבע לא הגיש חוות דעת מומחה שתעיד על כך שהחומרים מהם עשויים השתלים או הכתרים שמסרה לו התובעת היו באיכות ירודה. הנתבע אף לא הבהיר אם השברים או הסדקים שטען להם הם תוצאה של עבודה לקויה או של שימוש בחומרים לקויים. אמנם, אין מחלוקת על כך שהתובעת ביצעה עבור הנתבע עבודות חוזרות רבות ללא תשלום – ואפשר שיש בכך כדי להעיד על קיומן של תקלות בעבודות – אולם שאלת האחריות לתקלות אלה לא התבררה עד תומה. לצד גרסתו של הנתבע כי העבודות החוזרות נבעו מתקלות שמקורן בעבודת התובעת (ובפרט – בחומרים שמהם היו עשויים הטובין שנמסרו לו), התובעת טענה שהעבודות החוזרות נבעו מכשל בלקיחת מידות על ידי הנתבע.

מטענות הנתבע באשר לכשלים בעבודת התובעת השתמע כי התקלות נבעו מהעברת העבודות לסין. כפי שצוין לעיל, בין הצדדים התגלעה מחלוקת אם הנתבע היה מודע מתחילת יחסי העבודה בין הצדדים על העברת העבודות לביצוע במעבדה בסין. התובעת טענה כי הנתבע ידע על עניין זה מראשית יחסי העבודה, וזאת הואיל והוצג לנתבע מחירון שמשקף מחירים שונים לעבודה המתבצעת בישראל ולעבודה המתבצעת בסין. התובעת אף טענה כי בהודעות וואטסאפ שהוחלפו בין הצדדים נזכרה לא אחת העובדה שעבודות נשלחו לסין או ממתינות להגעה מסין. לעומת זאת, הנתבע טען שגילה את העניין רק מספר חודשים לפני סיום יחסי העבודה, וכי העבודות היו נשלחות למרפאת הנתבע בקופסה שנשאה את שמה של המעבדה בישראל.

20. הלכה למעשה, לא מצאתי שיש הכרח בהכרעה בעניין זה. זאת, כיוון שגם אילו תתקבל עמדתו של הנתבע לפיה לא ידע על כך מתחילת ההתקשרות בין הצדדים – ודומה כי עמדה זו מוקשית נוכח נוסח ההודעות שהוחלפו בין הצדדים – הרי שהנתבע בעצמו לא הכחיש את העובדה שהדבר נודע לו לכל הפחות מספר חודשים קודם לסיום ההתקשרות. על כן, ככל שהנתבע סבר שישנו קושי בביצוע העבודות באמצעות מעבדה בסין, מצופה היה שיסיים את יחסי העבודה באופן מיידי ולא יוסיף להזמין עבודות נוספות (וראו גם בעדותו של הנתבע, ממנה עלה כי הוסיף להזמין מהתובעת גם לאחר שידע שהעבודות מבוצעות בסין, בעמ' 36 לפרוטוקול, שורות 20-17). יתירה מזו, וזה העיקר, לא הוכח בהליך שלפניי כי ביצוע העבודות במעבדה בסין הביא לאיכות נמוכה של התוצרים. כפי שהובהר לעיל, הנתבע לא תמך עמדתו בחוות דעת מומחה או בתשתית ראייתית אחרת, אשר יהיה בה כדי להוכיח שתוצרי העבודה של המעבדה בסין היו לקויים. לעומת זאת, התובעת הציגה אישורים מהמרפאה בסין על תו האיכות שהיא מייצרת תחתיו. הנתבע גם לא הציג חוות דעת לפיה הליקויים הנטענים היו תוצאה של ליקויים בחומר שבו נעשה שימוש או בעבודה עצמה. בנסיבות אלה, בין אם הייצור בוצע בישראל ובין אם בסין, לא הוכחה הטענה הבסיסית לפיה זה היה המקור לליקויים הנטענים.

21. שנית, טענתו של הנתבע באשר לקיומם של ליקויים לא נתמכו בראיות מזמן אמת. מהחומר העובדתי שהוגש בהליך עולה כי הצדדים נהגו לנהל תכתובות וואטסאפ (כפי שהובהר, התכתובות התנהלו בעיקר בין מיכל, מנהלת מעבדת התובעת, לבין נציגים ממרפאת הנתבע). חרף האמור, לא הוצגה, ולוּ הודעה אחת, שבה מתריע הנתבע על ליקויים בעבודות שהם תוצאה של כשל בעבודת התובעת. אדרבה, התובעת היא שהציגה תכתובות שיש בהן תמיכה לטענותיה. כך, לדוגמה, בנספח ה לתצהירה של מיכל יקותיאל היא הודיעה לנתבע כי המעבדה בסין חייבה אותם במחצית מעלויות עבודות חוזרות (ההודעה מתייחסת לארבעה מטופלים). בדומה, בהודעה מיום 4.2.2016 התריעה מיכל על סגר שיש בו פער של סנטימטר; ובהודעה מיום 7.4.2016 כתבה כי המעבדה ממתינה למידות חדשות (נספחים ד, ב בהתאמה).

בחקירה הנגדית טען הנתבע כי הוא הודיע על ליקויים בשיחה טלפונית, כיוון שאי אפשר להסביר את הליקוי בהודעה. לא מצאתי ממש בטענה זו. נוכח ריבוי הליקויים שהנתבע טען להם, מצופה היה שתהיה ראיה כלשהי בכתב שתעיד על כך שהנתבע התריע על המשך העבודה המשותפת על רקע הליקויים. לזאת יש להוסיף כי הנתבע הוסיף והזמין עבודות נוספות מהתובעת (ונראה שאף בהיקף הולך וגדל). התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חוסר שביעות רצון מתקינות העבודות.

22. שלישית, פרט לעובדה שלא הוצגה ראיה מזמן אמת, הנתבע גם נמנע מזימונם של עדים רלוונטיים להוכחת טענתו, לרבות רופאים שעובדים במרפאתו ויכולים היו להעיד, לכאורה, על כשלים בעבודת התובעת. התובעת העידה רופא שיניים העובד עימה, ד"ר אוריאל כהן, שהעיד כי בחר בשנים האחרונות באפשרות של ביצוע העבודות במעבדה בסין והעיד על שביעות רצונו מהעבודה עם התובעת. הנתבע בחר לזמן לעדות מטופל במרפאתו, אברהם חי אליהו, שהעיד כי סבל מליקויים בעבודת התובעת. אלא שמעדותו של אליהו הסתבר שהוא חבר של הנתבע וכי הכתרים או השתלים שהורכבו בפיו לא יוצרו על ידי התובעת (ראו, בעדות הנתבע בעמ' 35 לפרוטוקול, בשורות 9-7, שהעיד כי לא מצא את שם העד בחשבוניות של התובעת; וכן בעדותו של אליהו, בעמ' 39 לפרוטוקול, שורות 6-5, אשר העיד כי הטיפולים שלו נעשו לפני 4-3 שנים. בהתחשב במועד הדיון, אפשר שיש פער זמנים קטן מהחשבוניות האחרונות שהתובעת שלחה לנתבע). לזאת יש להוסיף כי שמו של אליהו נעדר מרשימת העבודות החוזרות שהנתבע טען שהעביר למעבדות אחרות, ולמעשה, גם הנתבע לא הצליח למצוא את שמו של אליהו ברשימה זו (ראו את עדותו בעמוד 35 לפרוטוקול בשורות 16-10). עניין זה מרמז על כך שלא היו תקלות חוזרות או שהעבודות הרלוונטיות לאליהו לא בוצעו על ידי התובעת.

23. המסקנה מן האמור לעיל היא שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שהפסקת ההתקשרות בין הצדדים נבעה מליקויים בעבודת התובעת.

האחריות על העבודות החוזרות

24. במסגרת טענת הקיזוז התייחס הנתבע לשתי טענות מרכזיות. האחת, כי היחסים בין הצדדים הופסקו בשל סירובה של התובעת לבצע תיקונים ועבודות חוזרות ללא תשלום. השנייה, כי בפועל הוא ביצע עבודות חוזרות במעבדות אחרות, ועל כן, הוא זכאי לקזז את עלות העבודות החוזרות מחובו לתובעת.

25. לא מצאתי לקבל את הטענה הראשונה. מחומר הראיות עולה כי הפסקת ההתקשרות בין הצדדים נבעה מגידול חובו של הנתבע לתובעת ומכך ששיקים שמסר חוללו, ולא בשל העובדה שהתובעת גבתה תשלום בגין ביצוע עבודות חוזרות. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה ששיקים חוללו מסיבת אכ"מ ולא מטעם אחר. נוסף על כך, נראה שגם בשלבים מוקדמים לעיתים חייבה התובעת את הנתבע בגין ביצוע עבודות חוזרות, ועל כן, עניין זה לא עמד במרכז סיום היחסים בין הצדדים. עניין זה גם נתמך בהודעה ששלחת מיכל יקותיאל ביום 28.9.2016 ובה כתבה: "ניר נתן הוראה לא לקחת ולא לתת עבודות מהמרפאה שלכם נכון לעכשיו..." (למשל, נספח ה לתצהיר הנתבע). מנוסח ההודעה עולה כי לא נמסרה הודעה של הנתבע על סיום ההתקשרות, אלא הייתה זו התובעת שסירבה למסור או לקבל עבודות חדשות. על כן, מצאתי לקבל את עמדת התובעת כי הפסקת ההתקשרות נעשתה בעקבות חוב הנתבע, ולא בקשר עם סירוב לבצע תיקונים. על כן, האחריות לסיום ההתקשרות רובצת על הנתבע.

26. הטענה השנייה התייחסה לקיזוז העלות של ביצוע עבודות חוזרות במעבדות אחרות, אליהן פנה הנתבע לפי הטענה בשל סירובה של התובעת לבצע עבודות חוזרות. הנתבע צירף לתצהירי העדות הראשית טבלה בכתב יד ובה רשימה הכוללת את שמות הלקוחות שלפי הטענה בוצעה עבורם עבודה חוזרת, וכן צירף קבלות על תשלום למעבדות אחרות.

27. אין מחלוקת כי התובעת ונציגיה הודו במספר הזדמנויות שהתובעת נתנה אחריות לתוצרים שנמסרו לנתבע. נציגי התובעת אף הודו כי אחריות זו כוללת פגמים שנוצרו, לשיטתם, בשל כשלים בלקיחת המטבע או המידות (ראו, למשל, סעיף 14 לכתב התשובה, סעיף 40 לתצהירו של ניר קליסקר, סעיף 25 לתצהירה של מיכל יקותיאל, בעדות של ניר קליסקר בעמ' 29 לפרוטוקול, שורות 30-21, בעדותה של מיכל יקותיאל, בעמ' 24 לפרוטוקול, שורות 13-12 ומעמ' 24 לפרוטוקול, שורה 35 עד עמ' 36, שורה 1. כמו כן ראו בסיכומי התובעת בעמ' 41 לפרוטוקול, שורה 13). מן הטעם הזה אין משמעות, הלכה למעשה, לשאלה אם הפגם נבע מעבודה לקויה של התובעת או מכשל בלקיחת מידות על ידי הנתבע. משעה שהתובעת הודתה שאחריותה הייתה כוללת, הרי שהיא נכונה הייתה לבצע תיקונים גם כאשר מדובר היה לשיטתה בכשל בעבודת הנתבע.

על אף האמור, נציגי התובעת טענו כי בשלב מסוים הודיעו לנתבע שעבודות חוזרות יחויבו בתשלום (ראו, למשל, בסעיף 28 לתצהירה של מיכל יקותיאל, וכן בעדותה של מיכל יקותיאל, בעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 2-1). מן הראיות השתמע כי הכוונה הייתה למצבים שבהם היו מספר עבודות חוזרות לאותו מטופל, ולא בהכרח לעצם העובדה שישנה עבודה חוזרת (ראו, למשל, בהודעה מיום 4.2.2016 בנספח ב' לתצהירה של מיכל יקותיאל, וכן הודעה בנספח ה' לתצהירה, כנראה מאפריל 2016. כן ראו בעדותו של מנהל התובעת, בעמ' 29 לפרוטוקול, בשורה 17). מכל מקום, התובעת לא הוכיחה שבשלב מסוים הודיעה על כך שלא תיתן אחריות כלל לעבודות חוזרות. על רקע האמור, נשאלת השאלה האם עלה בידי הנתבע להוכיח את סכום העבודות שטען לו, בסך של 114,039 ש"ח, והאם יש לומר כי כלל העבודות נכללו בגדרי האחריות שנתנה התובעת.

28. לא מצאתי שעלה בידי הנתבע להוכיח את הסכום האמור. אמנם הנתבע הגיש, כאמור, רשימה בכתב יד של עבודות חוזרות – ממנה עולה כי חלק הארי של השמות המופיעים ברשימה הם גם שמות של מטופלים שהתובעת ביצעה עבודות עבורם – אולם הנתבע לא הוכיח שכל העבודות שברשימה הן בהכרח עבודות חוזרות ולא עבודות נוספות. פרט לרשימה בכתב יד, הנתבע נקב בשמות שתי מעבדות שביצעו עבורו עבודות חוזרות וצירף את רשימות העבודות החוזרות לכאורה (מעבדת ברוש דנטל גרופ בע"מ ודנטל סמייל (להלן: ברוש ו דנטל סמייל בהתאמה). רשימת העבודות שבוצעו במעבדת ברוש כוללת רשומות רבות יותר ממספר הרשומות ברשימה שהגיש הנתבע. דומה עוד כי שמות רבים של מטופלים ברשימת העבודות של ברוש אינם מופיעים ברשימה שהנתבע הגיש או בחשבוניות של התובעת, והנתבע לא הבהיר עניין זה. על כן, יש קושי להתייחס לחשבוניות ממעבדת ברוש. לעומת זאת, שמות רבים ברשימת העבודות של מעבדת דנטל סמייל (נספח יא לתצהיר הנתבע), אם לא כולם, אכן מופיעים גם ברשימת העבודות החוזרות שערך הנתבע בכתב יד. על אף האמור, לא מצאתי שיש בזהות השמות כדי להוכיח שכל העבודות האמורות הן בהכרח עבודות חוזרות. כדי להוכיח עניין זה היה על הנתבע, לכל הפחות, להעיד גורם כלשהו מהמעבדות האמורות אשר יוכל להבהיר אם המעבדה ביצעה עבודות חוזרות או עבודות חדשות. הדבר לא נעשה. הנתבע אף לא פעל להעיד מטופלים שבוצעו עבורם עבודות חוזרות שלא על ידי התובעת, או להגיש רשומות מזמן אמת שבהן נכתבה הסיבה לעבודה החוזרות (ואשר הנתבע העיד בקדם המשפט הראשון על קיומן של רשומות כאמור; ראו, עמ' 6 לפרוטוקול, בשורות 11-10). בנסיבות אלה, פרט לרשימת השמות – שחלקם, כאמור, זהים – הנתבע לא הוכיח שמדובר בעבודות חוזרות ולא בעבודות חדשות לאותו מטופל. כך, למשל, עיון ברשימת המטופלים שבוצעו עבורם עבודות במעבדת דנטל סמייל מעלה כי מצויים בה שמות של מטופלים שהתובעת ביצעה את עבודותיהם בתחילת ההתקשרות בין הצדדים. למשל, מטופלת ששמה דבורה, מופיעה ראשונה ברשימה של דנטל סמייל, ושמה מופיע עוד בחשבונית 2039 של התובעת ממרץ 2015 (עמ' 17 בקובץ תצהירי התובעת). בדומה, המטופל מאיר מופיע ברשימת המטופלים של דנטל סמייל, אולם שמו מופיע בחשבונית 2097 מאפריל 2015. ישנם מטופלים נוספים ברשימה ששמותיהם מופיעים בחשבוניות מתחילת ההקשרות בין הצדדים. כלומר, מדובר במטופלים שהתובעת ביצעה עבורם עבודות בתקופה שבה אין חולק כי היא סיפקה לנתבע תיקונים ועבודות חוזרות. על כן, לכל הפחות ביחס למטופלים אלה היה על הנתבע להוכיח שמדובר בליקויים באותן עבודות שבוצעו (ואפשר שאף תוקנו) על ידי התובעת, או שמדובר בליקויים שהתגלו רק לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים. הנתבע לא עשה כן. בנסיבות אלה, לא ניתן להעריך איזה מבין רשימת העבודות שהציג הנתבע מהווה עבודה חוזרת שמצויה באחריות התובעת. מעבר לאמור, הנתבע כלל לא הבהיר מדוע לשיטתו חלה על התובעת חובה להוסיף ולבצע עבודות חוזרות כשהנתבע מצוי ביתרת חובה משמעותית, וכשאפשר שחלק מהעבודות החוזרות מתייחסות לעבודות שכלל לא שולם עבורן לכתחילה.

29. על אף האמור, דומה כי אין מחלוקת כי התובעת חסכה עלויות בכך שלא ביצעה עבודות חוזרות או תיקונים לעבודות שהנתבע מסר לה במועד שבו האחריות שנתנה עוד הייתה בתוקף. בשים לב לעובדה שהתובעת בעצמה טענה שהיו תיקונים רבים לעבודות הנתבע, יש להניח כי אפשר שהיו עבודות חוזרות, ולוּ במסגרת העבודות האחרונות שמסרה התובעת לנתבע. בנסיבות אלה, מצאתי לקבוע, על דרך האומדנה, כי הנתבע זכאי לקיזוז בסך של 10,000 ש"ח. בקביעת הסכום האמור נתתי דעתי לכך שהנתבע הגיש חשבונית ממעבדת דנטל סמייל בסך של 32,409 ש"ח (כולל מע"מ), וכי החשבוניות שצירף ממעבדת ברוש כוללות שמות רבים שאינם מצויים בחשבוניות התובעת ולא מצויים ברשימת העבודות החוזרות שצירף הנתבע.

30. בסיכום הדברים, איפוא, מצאתי כי הנתבע נותר חייב לתובעת סך של 134,875 ש"ח. מסכום זה יש לקזז סך של 10,000 ש"ח בגין ביצוע עבודות חוזרות. לא מצאתי לקבל את טענת התובעת על הוצאות נוספות בגין ביטול זמן. על כן, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 124,875 ש"ח. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 22,000 ש"ח. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח אייר תשפ"א, 30 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.