הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 11791-07-11

בפני
כבוד ה שופטת יעל ייטב

התובע

המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ארנון קליר

נגד

הנתבעות

1. ד.נ. כל גדר בע"מ
2.מגדל חברה לביטוח בע"מ
3.אברהם יצחק בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אריה כרמלי ואלעד לירז
4.מ. מיכאל חלקי חילוף בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ד. קירשנבוים

פסק דין

מבוא
התובע ( להלן: "המוסד לביטוח לאומי"), הגיש נגד הנתבעות תביעת שיבוב, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ( להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בגין גמלאות ששילם לניזוק בעבר, ושהוא עתיד לשלם לו בעתיד. סכום התביעה הועמד בכתב התביעה על גבול סמכותו של בית המשפט.
הניזוק, מר א' י', יליד 30.5.80 ( להלן- "הניזוק"), נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 2.5.05. על פי המפורט בכתב התביעה, אירעה התאונה באתר בנייה שבו בוצעו עבודות בנייה במתחם משאבים של צה"ל. על יסוד דוח חקירת התאונה, אשר נערך מטעם משרד העבודה והרווחה, פורט בכתב התביעה, כי בעת התאונה עסק הניזוק, ביחד עם קבוצה נוספת של עובדים, בעבודות הכנה להצבת עמודים לגדר. לשם כך נחפרו בורות באדמה באמצעות בובקט ( יעה אופני זעיר), לאחר מכן נוצקו עמודים, וכעבור יממה הוצבה הרשת. במהלך העבודה ניתק לפתע מכשיר הקדיחה שהותקן על הבובקט, תוך כדי הקדיחה, הועף בעצמה רבה ופגע בניזוק. בדוח פורט כי בעת ביצוע עבודות הקידוח, פינו העובדים את האדמה שהצטברה כתוצאה מעבודת המקדח, באמצעות טוריות, תוך כדי שהמקדח ממשיך בפעולתו ובהוצאת אדמה מן הבור, וזאת בניגוד להוראות הבטיחות שקבעו מרחק ביטחון בן 6 מטר ממקדח שנמצא בפעולה.
ביום 12.12.11 הגיעו הצדדים בתביעת הניזוק ( הניזוק, הנתבעות בתביעה שבפני, וכן החברה המעבידה של הניזוק ומבטחתה) להסדר פשרה, בתום הליך גישור. בהסדר הגישור נקבע כי לפנים משורת הדין, ומבלי להודות בחבות, ישולם לניזוק סכום של 1,505,743 ₪, בהפחתת תשלום תכוף, מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי- ענף נכות מעבודה. עוד פורט כי סכום של 973,000 ₪ ישולם על ידי הנתבעות בתביעה שבפני, בעוד שסכום של 500,000 ₪ ישולם על ידי חברות הביטוח אריה וכלל ( כמבטחות החברה המעבידה). נקבע בהסדר הפשרה כי יבואן המקדח ( להלן- "היבואן") לא יישא בתשלום כלשהו, וזאת לפנים משורת הדין, כאשר הצדדים שומרים על זכויותיהם לטעון כל טענה באשר לאחריות ובאשר להוצאות במסגרת תביעת השיבוב שהוגשה במקביל על ידי המוסד לביטוח לאומי ( היא התביעה שבפני).
ביום 16.9.18, בתום הליכים מרובים, לרבות שמיעת ראיות שארכה מספר דיונים, ניתן פסק דין חלקי שאישר הסכם פשרה בין התובע לבין נתבעות 1-3 ( להלן- "הנתבעות"), שלפיו חויבו הנתבעות לשלם לתובע סכום של 1,593,783 ₪. הסכם הפשרה נחתם לאחר שהנכות שקבע המוסד לביטוח לאומי לצורך תשלום הגמלאות הופחתה, בעקבות הטבה במצבו של הניזוק, וכפועל יוצא הופחתה גם תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי. סכום הפשרה הביא בחשבון, על פי המפורט בהסכם הפשרה, הפחתה בשל חלקו של המעביד באחריות.
היבואן ( נתבעת 4) לא חלק בסיכומיו על סכום השיבוב, ולפיכך המחלוקת שנותרה להכרעה היא באשר לחלקו של היבואן באחריות.

האם רשאיות הנתבעות לדרוש את קביעת שיעור אחריות היבואן
מחלוקת ראשונה בין הצדדים הינה באשר לעצם האפשרות לדון בשלב זה, לאחר שניתן פסק דין חלקי, באחריות היבואן. לטענת היבואן, נוכח תוכנו של המשא ומתן בין הצדדים, ונוכח ההסדר בין התובע לבין הנתבעות, המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה היא בשאלת ההוצאות שלהן זכאי היבואן. הנתבעות חלקו על עמדה זו, ועתרו לקביעת שיעור אחריותו של היבואן. לטענתן לא היה רשאי היבואן לחשוף בפני בית המשפט את פרטי המשא ומתן בין הצדדים, ומשלא עלה בידי הצדדים לסיים את המחלוקת בפשרה, על בית המשפט להכריע בה.
כפי שציינו הנתבעות, משהצדדים לא השכילו להסדיר את כלל המחלוקות בהסכם, אף שראוי היה לעשות כן, אין מנוס מלהכריע בסוגיות שנותרו להכרעה.
אמנם הנתבעות לא שלחו הודעת צד ג' ליבואן, ואולם בכתב הגנתן, ולאורך ההליך כולו, חזרו וטענו לקיומה של אחריות חלקית של היבואן לתאונה. כבר בתביעת הניזוק, ואף שלפי הסדר הפשרה לא הוטלה אחריות על היבואן, ציינו הצדדים במפורש כי הם שומרים על זכותם ללבן את אחריות היבואן במסגרת ההליך שבפני. בהתאם להלכה הפסוקה, בתביעות נזקי גוף נגד מעוולים במשותף, מסמיך סעיף 84 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין") את בית המשפט לקבוע את מידת אחריותו של כל נתבע בתשלום הנזק, ועל כן הנתבעים אינם מחויבים לשלוח הודעת צד ג' זה כנגד זה ( ראו א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, תשע"ו- 2015, ע"מ 797-798; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415). אמנם חלוקת הנזקים בין המעוולים במשותף אינה אוטומטית, אלא היא טעונה בקשה, ואולם בענייננו טענו הנתבעות לאחריות היבואן בכתב הגנה, וחזרו על טענותיהן לכל אורך ההליך. במסגרת סיכומיהן עתרו במפורש לקביעת שיעור האחריות של כל מעוול, וכפי שנפסק, אין מניעה מהגשת הבקשה לקביעת האחריות גם בסיום ההליך ( ראו גם ע"א 3392/93 אבולהייג'א נ' אלון הגליל, פ"ד נד (5) 872).

קביעת האחריות של היבואן
מהראיות שהובאו בפני, וכן מדוח משרד העבודה והרווחה, עולה שהתאונה אירעה בשל השתחררות הנעילה של אחד הבריחים שחיברו את המקדח לבובקט, והימצאותו של הנפגע סמוך למקדחה הפועלת, מבלי שנשמר מרחק ביטחון.
בדוח חקירת התאונה, מיום 6.10.05, שנערך על ידי מפקח העבודה הבכיר מיכאל ויגסין, נקבעו הממצאים הבאים: נקבע כי לא נמצאה סיבת השתחררות הנעילה של אחד משני הבריחים, וכי הבריח נמצא תקין לאחר התאונה, והמשיך לתפקד; בנתבעת 1 לא נמצאו הוראות הבטיחות של יצרן הכלים לקידוח הקרקע; בהעדר הוראות בטיחות, לא קיבלו העובדים הדרכת בטיחות נכונה אודות הסיכונים הכרוכים בעבודת קידוח הבורות; העובדים עבדו בפינוי האדמה מהבורות בעזרת טוריות, תוך כדי עבודתו של המקדח, ונמצאו כל זמן העבודה בקרבת המקדח הפועל, תוך סיכון שלומם, ומבלי לשמור על מרחק ביטחון; לא מונה באתר אחראי מטעם נתבעת 1 לשם אכיפת הוראות הבטיחות , והעובדים לא השתמשו בקסדות מגן.

השתחררות הנעילה של הבריח
על פי עדותו של מר דורון עוזר, עובד הנתבעת 1, אשר הפעיל את הבובקט ביום התאונה, הוא זה שהרכיב את המקדח בשעות הבוקר, ועבד עליו במשך שעה, עד שהרגיש שהמקדח נתקע בקרקע. לדבריו הוא צעק לעבר הניזוק להתרחק מהמקדח, ואולם היה זה מאוחר מדי, התושבת ביצעה חצי סיבוב ופגעה בניזוק.
בחקירה שבוצעה על ידי משרד העבודה ביום 4.5.05, יומיים לאחר התאונה, פירט כי התושבת המחברת את המקדחה אל הבובקט השתחררה מסיבה בלתי ידועה.
לטענת הנתבעות, לא ברור עד היום מהי סיבת השתחררות הנעילה של הבריח, ואולם בכל מקרה, ככל שהייתה נשמרת הוראת הבטיחות המחייבת קיומו של מרחק של 6 מטר בין המקדח בעת הפעלתו לבין העובדים, הייתה התאונה נמנעת.
היבואן טען מנגד כי התאונה אירעה בשל הרכבה לא נכונה של המקדח בתחילת יום העבודה, וכי אין לו כל קשר לכך. מאז שנרכש המקדח שנים קודם לכן, הורכב המקדח בידי מפעיל הבובקט מאות פעמים, כך שהיה בידיו מלוא הידע והניסיון להרכבת המקדח.
היבואן הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, אינג' אלכסנדר פרינס, אשר הציע בחוות דעתו שלוש סיבות אפשריות להשתחררות התושבת. הנתבעות חלקו על חוות הדעת, ופירטו בסיכומיהן מדוע הופרכו כל האפשרויות שהוצעו על ידי המומחה. יחד עם זאת, הנתבעות לא הציעו הסבר משלהן להשתחררות הנעילה של הבריח, ולא הגישו חוות דעת מטעמן. הנתבעות הסתפקו כאמור בכך שהסיבה להשתחררות הבריח אינה ידועה.
גם בהעדר הכרעה מקצועית באשר לעילת השתחררות הבריח, אין בכך כדי לאיין את אחריותה של נתבעת 1, שהייתה בעלת הבובקט והמקדח, ומפעילתו. נהפוך הוא. אילו היה פגם מכני או פיזי בבובקט או במקדח ניתן היה לאתרו במהלך החקירה, והעדר ממצא מלמד על כך שסיבת ההתנתקות הייתה דווקא התקנה בלתי תקינה. ואכן, עולה מהראיות שהובאו בפני כי במקדח עצמו לא היה כל פגם, וכי נתבעת 1 עשתה בו שימוש במשך שנים לפני התאונה ולאחריה. בהעדר כל הסבר מכני או אחר, סביר לקבוע כי הרכבת המקדח על גבי הבובקט הייתה לקויה, ועל כן השתחררה התושבת. האחריות לכך רובצת על הנתבעות בלבד, ובוודאי שאין ליבואן אחריות כלשהי לעניין זה.

שמירת מרחק מהמקדח
על פי הוראות הבטיחות, אין להפעיל את המקדח כל עוד מצויים בני אדם (או בעלי חיים) במרחק של פחות מ- 6 מטר מהמקדח. בענייננו שהה התובע במרחק של כ- 30 ס"מ מהמקדח בעת התאונה. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שאילו הייתה נשמרת הוראת בטיחות זו, לא היה התובע נפגע.
עולה מהראיות כי עובדי הנתבעות עבדו צמוד למקדח כדבר שבשגרה, והרחיקו את העפר מהבורות תוך כדי קדיחת המקדח. הנתבעות טענו כי כלל לא היה ידוע להן על הוראות הבטיחות באשר למרחק שיש לשמור מהמקדח בעת הפעלתו, כיון שהוראות שכאלו לא נמסרו להן מעולם על ידי היבואן, ועל כן לא היו להן נהלי עבודה מתאימים, אף לא ניתנה הכשרה או הדרכה לעובדים בנושא זה.
על פי גרסתן, נמסר המקדח והורכב על גבי הבובקט במשרדה של נתבעת 1, מבלי שנמסרה לה חוברת בטיחות, בעברית או באנגלית, ומבלי שנמסרו הוראות בטיחות בכתב או בעל פה. רק לאחר התאונה החל היבואן להחתים כל רוכש על קבלת חוברות ההדרכה. בשל כך, טענו הנתבעות, מוטלת על היבואן אחריות לנזקים שנגרמו לניזוק בתאונה, הן מכוח עוולת הרשלנות, בהתאם לפקודת הנזיקין, הן מכוח חוק אחריות למוצרים פגומים, המטיל על היצרן אחריות מוחלטת לנזק שנגרם ממוצר פגום.
היבואן טען מנגד כי המקדח הותקן על הבובקט במשרדי היבואן, ולא במשרדי נתבעת 1. באותו מעמד קיבל מפעיל הבובקט הדרכה מלאה על ידי היבואן, הן לגבי הפעלת המקדחה, הן לגבי הוראות הבטיחות. כמו כן קיבל חוברת באנגלית ודף בטיחות בעברית. מסמכים אלו נשלחו גם בדואר, בצירוף החשבונית.
מבחינת האחריות המושגית אכן מוטלת על היבואן חובה למסור את הוראות ההפעלה ואת הוראות הבטיחות בד בבד עם מסירת הממכר. יחד עם זאת, ככל שההוראות לא נמסרו, כפי שטענו הנתבעות, אסור היה לנתבעת 1 להפעיל את המקדח מבלי ללמוד את הוראות הבטיחות. כשם שהיה עליה ללמוד את הוראות ההפעלה של המקדח, כך היה עליה ללמוד את הוראות הבטיחות, וככל שלא נמסרו היה עליה לדרוש את ההוראות מהיבואן, ולהימנע מהפעלת המקדח עד קבלת המידע המלא ועד הדרכת עובדיה באופן מלא. במהלך החקירה שביצע משרד העבודה טענה הנתבעת כי היא דרשה מהיבואן את הוראות ההפעלה בכתב ובעל פה, ואולם כפי שצוין בדוח, היא לא המציאה מסמכים התומכים בטענתה במהלך החקירה. למותר לציין כי היא לא המציאה מסמכים התומכים בכך גם בהליך שבפני.
כפי שצוין בדוח מטעם משרד העבודה, התאונה הייתה נמנעת אילו היה נעשה על ידי נתבעת 1 סקר סיכוני בטיחות בביצוע עבודות קידוח בורות על ידי גוף מקצועי בתחום, ואילו נתבעת 1 הייתה מצטיידת בהוראות הבטיחות של היצרן. עוד נכתב בדוח שהתאונה הייתה נמנעת אילו נתבעת 1 הייתה דואגת להוצאת הוראות בטיחות בכתב באתרים על ידי גוף מקצועי, בהתאם להוראות הבטיחות של היצרן ובהתאם לסקר הסיכונים. כן נקבע שהתאונה הייתה נמנעת אילו הייתה נתבעת 1 דואגת להדרכת הבטיחות של העובדים בצוות קידוחי הבורות, ומנהל העבודה של אתר הבנייה היה מוודא כל פעם לפני תחילת יום העבודה שכל ההוראות מולו. דוח מקצועי זה, שנערך בזמן אמת, משקף לטעמי את כלל רכיבי אחריותה של נתבעת 1 לתאונה.
ראוי להדגיש לעניין זה כי הן בדוח החקירה, הן בהליך שבפני, צוין כי הניזוק כלל לא היה אמור לשהות בקרבת המקדח, והסיבה להתקרבותו למקדח אינה ברורה. התנהלות זו משקפת העדר נהלי בטיחות בסיסיים באתר, לא רק לגבי העובדים בפינוי העפר מהבורות, אלא לגבי כלל העובדים, והעדר כל תדריך שניתן לעובדים, לרבות לניזוק, ששהה במקום אף שכלל לא היה אמור לעבוד שם. עוד ראוי להדגיש כי בדוח החקירה נכתב כי הבודק ערך בדיקה השוואתית בחברות אחרות המבצעות עבודות דומות, ונמסר לו כי בעבודות המבוצעות על ידן נאסר על העובדים באופן חד משמעי להימצא בקרבת מקדח פועל.
אחריותן של הנתבעות אפוא היא אחריות מכרעת, הן לעניין ההרכבה של המקדח בתחילת יום העבודה, הן לגבי קביעת נהלי עבודה, לא רק על יסוד הוראות הבטיחות של היצרן, שהיו אמורים להיות ברשותה, אלא גם על יסוד סקר סיכונים שהיה צריך להתבצע על ידי מומחה, הן לגבי אכיפת הנהלים.
כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא " מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק ( ראו למשל ע"א 3656/99 טרסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344), אילו הייתי מוצאת שהוכח ברמה המתבקשת שהיבואן לא מסר לנתבעת את הוראות היצרן, כפי שטענה, הייתי שוקלת להטיל עליו אחריות מינימלית, שכן לא מדובר בקיומו של פגם במקדח, אלא פגם בהתנהלות בשט, ובכל מקרה היה על הנתבעת לוודא את קיומן של הוראות הבטיחות בידיה, לפני השימוש במקדח ( בהינתן שהאחריות להרכבה הרשלנית הייתה מוטלת עלנתבעת 1 בלבד).
כפי שציינתי, לא שוכנעתי בטענתן של הנתבעות שלפיה לא נמסרו הוראות ההפעלה והוראות הבטיחות לנתבעת. הנתבעות נמנעו מלבחון את סוגיית חלוקת האחריות סמוך לאירוע, במסגרת תביעת הניזוק, ודחו את הבירור לעת מצוא. למעשה לא הייתה כל מניעה להגיע לפשרה עם הניזוק ולברר את חלוקת האחריות כבר במסגרת ההליך שהתקיים בתביעת הניזוק, סמוך לתאונה.
סביר להניח כי הנתבעות לא היו מוותרות על חלקו של היבואן באחריות, נוכח הפיצוי הממשי ששולם לניזוק, בסכום של כמיליון וחצי ₪, וניתן להסיק מכך שהסוגיה נבחנה בזמן אמת, בשעה שזיכרונם של העדים היה " טרי" יותר, ובשעה שהראיות היו זמינות יותר. סביר להסיק מוויתורן של הנתבעות על הטענה בדבר אחריות היבואן באותו שלב, וויתור שמן הסתם גובה בהערכה מקצועית בדבר הסיכונים, כי להערכתן לא היה בידן להוכיח את אחריותו של היבואן באותה עת.
בבירור המאוחר של האחריות, במסגרת ההליך שבפני, נתקלו הצדדים בקשיי הוכחה מרובים ובנזק ראייתי . הנתבעות טענו בצדק בסיכומיהם כי אין באפשרות עדי היבואן לזכור היום את פרטי ההתרחשויות שהיו אז. לא זו אף זו. העד המרכזי מטעם הנתבעות, מר נמרוד יניב ז"ל, אשר טיפל מטעם נתבעת 1 ברכישת המקדח ובציוד הטכני, נפטר, למרבית הצער ממחלה קשה, לפני שנחקר על תצהירו. בתצהירו הצהיר כי המקדח התקבל במשרדיה של הנתבעת, וכי בעת שרכש את המקדח, לא קיבל כל הדרכת בטיחות. בשל פטירתו המצערת של מר נמרוד יניב ז"ל, העיד במקומו מנהל הנתבעת מר לזר, אשר לא היה מעורב ברכישה, ולא הייתה לו ידיעה אישית אודות האירוע.
מפעיל הבובקט, מר דורון עובד, הצהיר כי בעת שהיה מגיע למשרדי היבואן להתקנת המקדחה או אביזרי קצה אחרים, לא נמסרו כל הוראות בטיחות, בכתב או בעל פה. רק לאחר שאירעה התאונה החל היבואן להתייחס להוראות הבטיחות, לרבות לשמירת המרחק.
מטעם היבואן העיד מר עופר בן מיכאל ( להלן- "בן מיכאל"), על פי עדותו, הותקנה המקדחה בעסק של היבואן, ובעת התקנת המקדח קיבל הנהג הדרכה והוחתם על חשבונית, שבה נרשם כי הנהג קיבל את הוראות ההפעלה.
עדותו האמורה של בן מיכאל עומדת בסתירה לדברים שמסר מנכ"ל אחר של היבואן, מר אלון מקסימוב, לחוקר משרד העבודה אשר חקר אותו ביום 3.7.05, כחודשיים לאחר התאונה. בחקירתו השיב מר מקסימוב כי המקדח נמסר במשרדי נתבעת 1 , ולא במשרדי היבואן. מר מקסימוב הצהיר כי הוא נכח אישית במשרדי נתבעת 1, והדריך את הלקוח באופן אישי. כן השיב לחוקר כי הוא לא הביא עמו את חוברת ההפעלה והוראות הבטיחות, אלא שלח אותם בדואר. כמו כן ציין בחקירתו כי במהלך ההדגמה אף עובד לא התקרב למקדח הפועל. יצוין כי מר מקסימוב לא זומן לעדות ולא ניתן היה לחקור אותו על האירועים שאירעו.
עדותו של בן מיכאל נסתרה גם בחשבונית הקניה, אשר צורפה על ידי הנתבעות. מעיון בה ניתן ללמוד כי אין בה רישום אודות מתן הדרכה או הוראות הפעלה, בניגוד לאמור בעדותו של בן מיכאל. בן מיכאל לא נתן הסבר מניח את הדעת לסתירות האמורות, לא בעדותו, אף לא בסיכומים שהוגשו מטעם היבואן. יחד עם זאת, כפי שציינו הנתבעות, נוכח השנים הרבות שחלפו מאז הרכישה של המקדח בשנת 2003, ועד בירור המחלוקת בהליך שבפני, סביר להניח שמקורן של הסתירות בשכחה טבעית המתלווה לחלוף הזמן, ולא בניסיון להסתיר את האמת או לעוותה. זאת ועוד, מיקום מסירת ההדרכה, האם היה זה במשרדה של הנתבעת או במשרדו של היבואן, אינו הגורם הרלוונטי והמכריע להטלת אחריות. גם זהות מקבל ההדרכה או נותן ההדרכה אינם הגורם המכריע, שכן אין אנו בוחנים את זיכרונם של העדים, במיוחד לאחר שחלפו שנים כה רבות, ובצדק ציינו כאמור באי כוחן של הנתבעות שלא היה באפשרות העד מטעם היבואן לזכור במדויק את פרטי המכירה. על כל פנים, על פי כל אחת מהעדויות, ניתנו לנתבעת הוראות הפעלה והוראות בטיחות כנדרש, כפי שנעשה לגבי כל מכירה. גם אם יש להעדיף לעניינו את העדות שנמסרה סמוך לתאונה, נשלחו ההוראות לידי הנתבעת.
חרף הסתירות האמורות בעדותו של היבואן, התרשמותי מהראיות הייתה כי לנתבעת 1 הגיעו הוראות ההפעלה והוראות הבטיחות, אלא שהיא התעלמה מהן. הנתבעת רכשה מאת היבואן 2 מקדחים, בשנים 2001-2003, מספר שנים לפני התאונה. מדובר ב"אביזר קצה" שאותו יש להרכיב על הבובקט מחדש מדי יום ביומו. ניכר היה שלעובדי נתבעת 1 היו ברורות הוראות ההפעלה, ועל כן סביר להניח כי ההוראות היו בידיהם, והם פעלו מדי יום ביומו לא רק על יסוד ההדרכה הראשונית שנמסרה להם בעת ההפעלה הראשונה. בדוח החקירה פורט כי מר יניב העיד שבמשך מספר חודשים עבד על הכלי באופן אישי, כדי לבחון את התאמתו לסוגים שונים של עבודות, וסביר להניח שלם כך הוא נעזר בהוראות היצרן.
כפי שציינתי קודם לכן, ככל שלא התקבלו בידיה של נתבעת 1 הוראות ההפעלה והוראות הבטיחות , בזמן ההתקנה או לאחר מכן בדואר, היה על הנתבעת לדרוש אותן ולהימנע משימוש במקדח ללא לימוד יסודי של הוראות ההפעלה והוראות הבטיחות. לא זו אף זו. היה עליה לקבוע הוראות הפעלה ובטיחות לעובדיה, להדריך את עובדיה באשר לנהלי העבודה ולהוראות הבטיחות, ולא לאפשר עבודה עם המקדח מבלי שנקטה תחילה בכל הוראות הבטיחות. עוד ציינתי כי להתרשמותי, אלמלא היו ההוראות בידי הנתבעת, הייתה המחלוקת מתבררת כבר בהליך הראשון, תוך סילוק תביעת הניזוק, ובירור ההליך רק לגבי חלוקת האחריות בין המעוולים במשותף.
אשר על כן, בנסיבות תיק זה לא מצאתי שיש להטיל על היבואן אחריות.

סיכום
בשל הטעמים שפירטתי, מצאתי שאין להטיל אחריות על היבואן לנזקים שנגרמו בתאונה.
ליבואן נגרמו הוצאות משפטיות בהליך זה, שהיה הליך מורכב וממושך. היבואן נאלץ להגיש כתב הגנה, להגיש ראיות, להתייצב למספר דיוני הוכחות ולהגיש סיכומים. בשים לב לטיבו של ההליך ולהיקף הסיכון שבו עמד, אני פוסקת לזכותו של היבואן הוצאות משפט בסכום כולל של 3 0,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.