הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 11012-04-16

בפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובעת

פתרונות דנטליים מתקדמים - שן זן בע"מ
באמצעות עו"ד שילה אנקור

נגד

הנתבעת
אימפלנט יוסף בע"מ
באמצעות עו"ד אורלי לבייב ועידו בלום

פסק דין

פתח דבר
לפניי תביעה כספית על סך 331,084 ₪ של חברה המספקת שירותים ומוצרים בתחום הפרותטיקה הדנטאלית למרפאות שיניים, כדוגמת הנתבעת.
הנתבעת הודתה במרבית סכום החוב, אולם טענה כי נזקיה בעקבות התנהלות התובעת ואיכות עבודתה, עולים על סכום החוב ולכן יש לדחות התביעה נגדה.

השתלשלות האירועים
ביום 1.2.15 ערכה התובעת הסכם קצר בן עמוד אחד עליו חתמה הנתבעת, ואלו הם תנאיו שאינם שנויים במחלוקת:
העבודות יסופקו על ידי התובעת בתוך 14 ימים. אחריות לטיב העבודה תינתן למשך 3 שנים. מנהל התובעת אישר טענת הנתבעת כי מתן האחריות משמעה גם ביצוע עבודה חדשה, ככל שהדבר יידרש. הוא ציין כי העבודות לרבות התיקונים מבוצעים בסין.
התמורה שסוכמה מפורטת במחירון המופיע בסעיף 4 להסכם.
מועד התשלום בכל 31 או 1 בחודש. על פי עדויות הצדדים, מדובר על תשלום הנוגע לעבודות שנמסרו לנתבעת, הותקנו אצל הלקוח והנתבעת אישרה התשלום בגינן. רק לאחר האישור הוצאה חשבונית מס שעל הנתבעת היה לפרוע. לבטחון יופקדו בידי התובעת שני שיקים על סך 50,000 ₪ כל אחד, אשר ייפרעו אם לא תבוצע העברה בנקאית במועד הנ"ל.
ההסכם הינו לששה חודשים ויוארך בהתאם לרצון הצדדים.

בחלוף מספר חודשים, נוכח כמות העבודות שהוזמנה, הצטבר חוב כספי גבוה בגין עבודות שסופקו ואושרו על ידי הנתבעת, אולם החוב לא נפרע על ידי הנתבעת כמוסכם. ביום 31.5.15 ביקשה נציגת הנתבעת הגב' תהילה גמליאל מנציגת התובעת הגב' איריס בר נועם להוציא חשבונית רק על 30,000 ₪ "כיוון וחודש שעבר העברנו 65,000 ₪ וזה כבד עליי להוציא 100,000 ₪ רק לך". יצוין בהקשר זה כי הנתבעת עבדה עם עוד מעבדות שיניים, כשם שהתובעת עבדה עם עוד מרפאות שיניים.

מספר חודשים לאחר מכן, החוב המשיך ותפח, והתובעת עמדה על פרעונו.
בין תהילה לאיריס התקיימה שיחת טלפון בתחילת חודש נובמבר 2015, אשר עיקריה הועלו על הכתב על ידי איריס בדוא"ל מיום 8.11.15 וכך סוכם:
תבוצע הערכת חוב מדויקת על ידי הצלבה של דו"ח התובעת עם רשימת העבודות שהוזמנו וטרם נמסרו.
החוב ישולם בארבעה חמישה תשלומים חודשיים שווים החל מחודש נובמבר.
הנתבעת לא תזמין עבודות חדשות מהתובעת עד לסגירת החוב.
לאחר סגירת החוב תתבצע הערכה מחדש של תקציב להסכמת שני הצדדים.
תהילה לא הגיבה למכתב, לאחר תזכורת, ביום 10.11.15 היא מאשרת את דו"ח אוקטובר, לא מביעה שום הסתייגות מהסיכום, ואף על פי כן שום סכום ל א מועבר לתובעת.

ביום 18.11.15 פנתה הנתבעת במכתב וטענה כי זיהתה "לחץ כספי" אצל התובעת, התובעת לא עומדת בזמנים, עבודות רבות לקויות, הלקוחות מתלוננים, והיות ששני הצדדים מעוניינים לסיים ההסכם, ביקשה הנתבעת ערובה מצד התובעת לכך שתקיים אחריותה לתיקון עבודותיה במשך 3 שנים כפי שהתחייבה. עוד דרשה הנתבעת לקבל בתוך 24 שעות את כל העבודות שהוזמנו או נשלחו לתיקון ולא הוחזרו, שאם לא כן, הנתבעת תזמן המטופלים למידות חוזרות ותזמין העבודה ממעבדה אחרת, ועלויות אלו יקוזזו מיתרת החוב. במכתב מפורטים עלויות של רופא, סייעת פקידה וכן חומרים וחלקים.

באותו מכתב הנתבעת מודה בחוב לפי חשבוניות על סך 214,883 ₪, וטוענת כי יתרה פתוחה על סך 65,350 ש"ח בגין עבודות שלא הוחזרו, לא תשולם. הנתבעת מבקשת הסדר תשלומים אך מתנה אותו בקבלת ערובה לעמידה באחריות.

התובעת מגיבה למכתב, דוחה הטענות המועלות כלפיה בנוגע למצבה הכספי, היא מצהירה שהוא איתן, דוחה את הטענה בנוגע לאיכות העבודות ורואה בכך ניסיון להתחמק מתשלום החוב. בענין האחריות, התובעת מוכנה לעמוד בהתחייבותה לתיקון עבודות על אף שהשברים בחלק ניכר מהפעמים נגרמו בשל חוסר מקצועיות של הרופא המטפל, אולם מתנה זאת "רק לאחר שנקבל עליהם את התשלום המגיע לנו".

ביום 25.11.20 הפקידה התובעת את שיק הבטחון על סך 50,000 ₪ אולם זה חולל ע"י הנתבעת .
ביום 24.1.16 נשלח מכתב התראה טרם הגשת התביעה וביום 6.4.16 הוגשה התביעה שלפניי.

טענות הצדדים בתמצית
התובעת טענה כי הנתבעת חייבת לה סך של 331,084 ₪ בגין עבודות שביצעה עבורה. אין מחלוקת כי בסכום הנ"ל נכלל גם סך של 41,769 ₪ המשקף עבודות שהוכנו עבור הנתבעת אך עוכבו אצל התובעת, משום שהחוב לא הוסדר כדרישתה. לטענת התובעת היא זכאית גם לסכום זה.
הנתבעת מודה בחוב על סך 208,908 ₪ (הודתה בתחילה בחוב של 214,833 ש"ח במכתב מיום 18.11.15, אולם לאחר הגשת התביעה התבררו חיובים כפולים שגויים שהתובעת הודתה בהם).
הנתבעת טוענת כי התנהלות התובעת ואיכות העבודה הגרועה גרמו לה נזקים העולים על סכום זה והם ברי קיזוז. היא נאלצה להזמין עבודות מחדש ממעבדה אחרת, וכן הוציאה הוצאות כפולות בגין שעות עבודה של רופאי שיניים, סייעות וצוות משרדי.

דיון בראיות
מטעם התובעת העידו מנהליה, הגב' איריס בר נועם ורפאל סמואל, וכן הוצגה חוות דעת ד"ר גלייטמן שבחן את העבודות הלקויות שנותרו בידי הנתבעת, בנוסף בחן צילומים ורשומות שהועברו לו וכן את חוות הדעת מטעם הנתבעת של ד"ר רסובסקי.
ממצאי ד"ר גלייטמן היו כדלקמן:
לא נמצאו ראיות לעבודות לקויות, כי אם לעבודה לקויה של רופאי השיניים של הנתבעת אשר קדחו בעבודות המתכת באופן שגוי ומנוגד לפרקטיקה המקובלת וגרמו לקריעת המתכת הדקה. "כתוצאה מעיוות המתכת, החרסינה נסדקת ונשברת ולא כתוצאה מבניית חרסינה לא נכונה!" (עמ' 4 בחוו"ד).
הרופאים של הנתבעת השתמשו בחומר הדבקה שמיועד לסתימות זמניות ( IRM), שלא מיועד ולא מתאים להדבקות של גשרי חרסינה שמאוחה למתכת.

מטעם הנתבעת העידו ד"ר בכור משיח וכן הגב' אדה רסקין. בנוסף הוגשה חוות דעת של ד"ר רסובסקי, המאשרת את טענות הנתבעת בענין איכות עבודה ירודה של התובעת , ושעות העבודה הנוספות שהיה צורך להשקיע בשל ביצוע מחדש של העבודה. למומחה הוצגו חשבוניות תשלום למעבדות אחרות, צילומי פה ועבודות פיזיות שנותרו בידי הנתבעת. כל הנתונים הועלה על טבלה ובה פורטו שמות של 63 לקוחות, כאשר לגבי כל לקוח מצוין הסטטוס: האם העבודה הוחזרה, האם העבודה היתה פגומה, האם הוזמנה עבודה חדשה ממעבדה אחרת וכמה שולם עבורה, מה מחיר המחירון של התובעת לגבי כל עבודה ועבודה, והאם נותרו בענין אותו לקוח צילומים או עבודות פיזיות. בנוסף צורף הסבר מילולי לגבי כל לקוח ולקוח. לפי הטבלה נותרו במרפאה 25 עבודות לקויות שנטען שהתקבלו מהתובעת (לדיון ההוכחות הובא ארגז ובו 21 עבודות).

לאחר קבלת חוות הדעת של ד"ר גלייטמן הוסיף ד"ר רסובסקי את התייחסותו וקבע כך:
סימני הקדיחה במתכת הם לכל היותר דיקוק דק, שהרי העבודה מגיעה לאחר שבוצעו מדידות, העבודות הפגומות שהוצאו מפיהם של הלקוחות עברו ניקוי מהדבק הקשה המצפה את חלקו הפנימי של המתכת, הניקוי ועבודות הקרצוף באמצעות מכשיר התזת חול מותירים סימנים, ולכן לא מדובר בעבודה רשלנית של הרופאים. דיקוק של המתכת נעשה במקומות שקיים לחץ בחיבור שבין המבנה לשלד המתכת, ומכל מקום הוא אינו יוצר שברים, להיפך הוא מונע אותם.
עבודות התובעת היו מלכתחילה לקויות, משום שבבדיקתו מצא שבנקודות רבות עובי המתכת היה מתחת ל-0.3 מ"מ שהוא המינימום ההכרחי, ולכן לא פלא שנגרמו שברים.
לענין שימוש בדבק לא נכון, דעתו שונה , הוא סבור כי אין להדביק כתרים קבועים בדב ק חלש, אלא בשלבי הביניים של הטיפול.
עוד קבע כי מקובל שאחריות מעבדת שיניים לעבודות אינה מסוייגת ולא מבחינה בין עבודה שהיתה פגומה מלכתחילה לבין עבודה שנפגמה על ידי רופא השיניים.

על פי סעיף 26 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 , מומחה שמסר חוות דעת יגיע להיחקר על חוות דעתו רק אם בית המשפט או הצד השני ביקש זימונו. במקרה שלפניי אף צד לא ביקש חקירת המומחה שכנגד, טענת התובעת לפיה אי התייצבות מומחה הנתבעת מהווה הימנעות מהבאת עדים, הפועלת לרעתה, שגויה. המשמעות הראייתית לכך שבפניי שתי חוות דעת שבחלקן סותרות זו את זו, היא כדלקמן:
בכל הנוגע לטיב העבודות של התובעת – הטענה שהעבודות היו באיכות נמוכה נדחית, באשר אל מול חוות דעת ד"ר גלייטמן ניצבת חוות דעת ד"ר רסובסקי ובהעדר חקירה נגדית, איני מוצאת להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה, מה עוד שאין הכרח להכריע בטענה זו, שעה שהתובעת אישרה כי היא מעולם לא סירבה לתקן עבודות, בין אם הפגם בוצע על ידה או על ידי רופא השיניים של הנתבעת (ראו פרו' עמ' 16, ש' 31-32). בהקשר זה יש לציין כי התובעת מוציאה העבודות לקבלן משנה בסין, וכי הוא התחייב כלפיה לתקן העבודות ללא עלות נוספת. עוד יש להבהיר כי תיקון לעתים משמעו ביצוע העבודה מחדש.
בכל הנוגע לעלות הנוספת שהוציא הנתבעת, עת הזמינה עבודות חדשות ממעבדות אחרות והשקיעה מחדש בלקיחת מידות וכיו"ב – זו לא קיבלה כל התייחסות בחוות דעתו של ד"ר גלייטמן, ולכן אני קובעת כי העלויות של שעות רופא סייעת ופקידה ושעות העבודה הנוספות הוכחו, נותרה לדיון שאלת זכותה של הנתבעת לקזז עלויות אלו מחובה.

השאלות השנויות במחלוקת
השאלות שיש להכריע בהן הן כדלקמן:
מי הפר חוזה
האם התובעת זכאית לקבל תשלום גם בגין עבודות שעוכבו על ידה (41,769 ש"ח)
האם הנתבעת זכאית לקזז סכומים מחובה ואם כן מה שיעורם.

דיון והכרעה
הנתבעת הפרה חוזה, בכך שלא עמדה בתשלום שוטף של חובה לתובעת, על כך לא יכולה להיות מחלוקת. בכל חודש אמורה היתה הנתבעת לסלק את סך כל החשבוניות שהוצאו, שכן הסכומים המופיעים בהן אושרו על ידה טרם הוצאת החשבוניות. גם כאשר נמחלה ההפרה והתאפשר סילוק החוב בתשלומים חודשיים, החל מחודש נובמבר 2015, בחרה הנתבעת שלא לשלם ולהתנות תשלום חובה בתנאים חדשים.

עבודות לקויות או עבודות שהתקלקלו על ידי רופא השיניים, עד ליום 18.11.15 תוקנו על ידי התובעת ולא באה כל טרוניה בענין זה. הגב' רסקין אישרה זאת בעדותה (פרו' עמ' 21 ש' 10-15). בכל מקרה, לא התרשמתי כי מדובר בכמות החזרות גדולה מהמקובל, שאם כך היה הדבר, הנתבעת הייתה נזעקת טרם דרישת תשלום חובה, והייתה מפסיקה ההתקשרות עם התובעת. גם העובדה שעד סמוך לשמיעת הראיות בינואר 2020 בחלוף חמש שנים מביצוע העבודות הראשונות, ובוודאי שחלפו שלוש שנים מביצוע מרבית העבודות, לא באה כל ראיה לכך שעבודות שהותקנו בפיהם של הלקוחות נפגמו בתקופת האחריות, מלמדת על טיבן של העבודות. עדותו של מנהל התובעת כי "בדר"כ יש אחוז מסוים של עבודות שצריכות תיקונים או שנשברות בפה לאחר מכן" מקובלת עלי (פרו' עמ' 16 ש' 31). יש לציין בהקשר זה כי החזרת עבודות בשלב הביניים לתיקון והתאמה לפיו של הלקוח אינה מלמדת על כשל בעבודה, זאת אני למדה מהסבריו של מנהל הנתבעת ד"ר בכור משיח, שאביו הוא בעל מניות הנתבעת (ראו פרו' עמ' 21 ש' 1-13).

הנתבעת טענה לאי עמידה של התובעת בזמנים שהתחייבה להם בחוזה (14 ימי אספקה) . טענה זו לא רק שלא הוכחה כדבעי, אלא שממילא לא היה בה כדי להוות עילה בעיני הנתבעת להפסיק את ההתקשרות עם התובעת, ולכן אני למדה שמדובר בטענה כבושה ובניסיון כושל לתרץ את אי תשלום החוב. דוגמא בולטת להאדרת הטענה מצויה בעדותה של הגב' אדה רסקין, סגנית מנהלת המרפאה של הנתבעת, אשר מייחסת לתובעת איחור באספקת עבודה בתקופה שקדמה להתקשרות בין הצדדים (החוזה נחתם ב-1.2.15 והאיחור מתייחס לעבודה שהוזמנה לכאורה בינואר, ראו פרו' עמ' 19 ש' 21, דף ראשון נ/2). אכן הוכח בפניי באמצעות התכתבות בדוא"ל מיום 4.5.15 ו-5.5.15 כי שתי עבודות התעכבו ואין לנציגת התובעת "צפי" מתי יימסרו . יחד עם זאת אין הדוגמא מעידה על הכלל, ובוודאי שלא, נוכח כמות העבודות שהוזמנו ובוצעו על ידי התובעת.

דרישת הנתבעת מהתובעת לקבל בטחונות למילוי התחייבותה למתן אחריות, היא דרישה חדשה שלא בא זכרה בחוזה המקורי בין הצדדים, ולכן לכל היותר יכולה היתה לעלות במשא ומתן לחידוש החוזה, לו הייתה הנתבעת מעוניינת בכך. מכל מקום, בעיניי מדובר בדרישה חסרת תום לב מצד הנתבעת שהפקידה שיק ביטחון אחד ולא שניים כנדרש בחוזה, שלא עמדה במועדי התשלומים, ושלא כיבדה את שיק הבטחון בסך 50,000 ₪, סכום נמוך לכל הדעות ביחס לגובה החוב המאושר באותה עת.

הדרישה החוזית להפקיד שני שיקים בטחון על סך כולל של 100,000 ₪ מלמדת על היקף האשראי שסוכם בין הצדדים, אולם הנתבעת חרגה פי שלוש ממנו ונדמה שהיה ניצול לרעה של גמישותה של התובעת באמצעות איריס בר נועם, והיחסים הטובים שנרקמו בינה לבין תהילה – נציגת הנתבעת שלא הובאה להעיד מטעם הנתבעת .
מכל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה חוזה ולא התובעת. למסקנה זו יש משמעות בכל הנוגע לזכות העיכבון של התובעת ולטענת הקיזוז של הנתבעת.

האם התובעת זכאית לעכב עבודות?
זכות עיכבון הינה זכות משפטית לעכב נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב. מדובר ב"סעד עצמי" הניתן לנושה, אשר פירושו כי הנושה יכול להפעיל אמצעים כלפי החייב ללא פנייה לערכאה שיפוטית, וללא חשש שיתחייב בעוולה כלשהי. ראו סעיף 11(א) ל חוק המיטלטלין, התשל"א-1971, סעיף 31 א לחוק המכר תשכ"ח-1968 וס' 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970.

היות שמימוש זכות העיכבון עלול לגרום נזק למפר החוזה, כפי שקרה גם במקרה שלפניי, יש לבחון האם נעשה השימוש בזכות זו בתום לב, והאם לא נגרמה פגיעה בלתי מידתית העולה על שווי החיוב. אקדים המאוחר ואומר כי לא מצאתי שהתובעת חטאה בענין זה, כשעיכבה עבודות בשווי של 47,000 ₪, כאשר חובה של הנתבעת עמד על פי 5 כמעט מסכום זה.

בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק המיטלטלין, זכאי החייב לשחרר מקצת המיטלטלין בהתקיים שני תנאים: האחד, שווי המיטלטלין עולה במידה בלתי סבירה על שווי החיוב; השני, המיטלטלין ניתנים להפרדה לחלקים. לפי סעיף 11(ג) לחוק , זכאי החייב לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון כנגד מתן ערובה מספקת לסילוק החוב. (הסבר מלא אודות זכות העיכבון והשימוש בה ראו ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' שחיבר (19.8.2002)).
בענייננו, הנתבעת לא הציעה כל תשלום ולו חלקי, אלא בחרה לאיים כי התובעת תישא בכל נזקיה. עם מצב זה אין להסכין.

אשר על כן אני קובעת כי התובעת זכאית לקבל תשלום גם בגין העבודות שעוכבו על ידה, ומנגד, אין הנתבעת זכאית לקיזוז כל הוצאה מיותרת שנגרמה לה, באשר היא בחרה בדרך שגרמה להגדלת נזקיה, היא זו שהפרה חוזה, ולכן אינה יכולה לבוא בשום טרוניה כלפי התובעת. החובה של הניזוק להקטין נזקיו נבחנת במידת הסבירות של האמצעים שעליו להשקיע ובכפוף לזכויותיו על פי הדין. משהוקנתה לו זכות העיכבון, לא ניתן לשלול אותה ממנו בטענה לאי הקטנת נזק.

גם עבור העבודות הדרושות תיקון שנותרו בידי הנתבעת כ-21 במספר, ואשר התובעת התנתה את תיקונן בתשלום החוב, איני מוצאת לנכון להפחית מהסכום לו זכאית התובעת, משום שעבודות אלו טרם אושרו לתשלום ולכן לא נכללו בסכום החוב. אם אכיר בסכום ששולם לספק אחר, איאלץ לחייב את הנתבעת בסכום החוזי שעליה לשלם בגין עבודות אלו לתובעת, ובקירוב מדובר בסכומים המקזזים זה את זה. הטענה כי היה על התובעת להמשיך לקיים את חיוביה בהתאם לחוזה שהופר על ידי הנתבעת, מאוחר למועד ההפרה, אינה סבירה.

סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 208,909 ₪ - הסכום בו הודתה הנתבעת, בצירוף סך 41,769 ₪ - סכום העבודות שעוכבו אצל התובעת כדין ו בסה"כ 250,678 ₪. התובעת הכפיפה את זכותה לתשלום בהתאם לאישור הנתבעת, ולכן איני מזכה אותה בכל סכום התביעה. לסכום הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.11.15 (מועד גיבוש החוב) ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: שכר טרחת עורך דין בסך של 40,000 ₪ כולל מע"מ , הוצאות אגרה בסך 8,400 ₪, וכן החזר הוצאות ששולמו לד"ר גלייטמן. לא צורפה קבלה ולכן אני מעריכה את הסכום בסך של 5,000 ₪ כולל מע"מ, (סכום דומה לזה שמשולם למומחים כמותו בעת מינויים כמומחי בית המשפט).
כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, א' אב תש"פ, 22 יולי 2020, בהעדר הצדדים.