הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 10010-04-16

בפני
כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין

התובעים

1.אסתר ביהם
2.רות ביהם
3.יהונתן פודים
4.גדעון פודים

נגד

הנתבע

דוד לנדאו

פסק דין

לפני תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח – 1965 וזאת לפיצויי כולל של 300,000 ₪.
עיקרי העובדות ותמצית טענות הצדדים :
התובעות 1-2, רות ביהם ואסתר ביהם, (להלן: "האחיות ביהם") הן אחיות המתגוררות בדירה ברחוב רבי עקיבא 20 בירושלים.
התובעים 3-4, יונתן וגדעון פודים, הם עורכי דין שייצגו בעבר ומייצגים בהווה את האחיות ביהם בהליכים שונים הקשורים לבניין ברחוב רבי עקיבא ( התובעים 3-4 ייקראו להלן יחד: "עוה"ד פודים" ; הבניין ברח' רבי עקיבא 20 ייקרא להלן: "הבניין").
אציין שבהליך זה האחיות ביהם אינן מיוצגות על ידי עורכי הדין פודים, אך כתב התביעה הוגש בשם כל התובעים יחד.
הנתבע, מר דוד לנדאו ( להלן: "לנדאו" או "הנתבע"), הוא מי ששימש כנציגות ממונה של הבניין מטעם המפקח על הבתים המשותפים בשנים 2013-2014.
בטרם מונה לכך הנתבע שימשו הדיירים ברוטציה כנציגות של הבניין ובין היתר שימשו בתפקיד זה האחיות ביהם בשנת 2010.
בשל חילוקי דעות קשים ביותר בין הדיירים מונה בשלב מסוים ולתקופה מסוימת עו"ד עוז כהן כנציגות חיצונית מטעם המפקח על הבתים המשותפים, בדומה למר לנדאו.
ברקע התביעה שלפני ישנם הליכים רבים נוספים הקשורים ביחסי השכנות בבניין המתנהלים בין האחיות ביהם לבין שכנים נוספים ובין השכנים האחרים לבין עצמם. הליכים אלו כוללים הן הליכים בפני המפקח על הבתים המשותפים והן הליכים בבית המשפט, על ערכאותיו השונות. תביעות רבות התנהלו ומתנהלים בין דיירי הבניין ובין הנציגים הממונים למיניהם ( שהנתבע הוא אחד מהם), הן בבתי המשפט והן לפני המפקח על הבתים המשותפים. הפרסומים נושא תביעה זו נעשו על רקע הליכים אלה ועל רקע היחסים העכורים שבין דיירי הבניין ובפרט בין האחיות ביהם לבין מר אברהם פריד, אחד הדיירים בבניין. התובעים חוזרים ומאשימים את מר לנדאו בכך שהוא משתף פעולה עם יריבן של האחיות ביהם משכבר הימים, מר פריד. התובעים אף הגדילו לעשות וטענו שוב ושוב שגם הפרסומים נושא תביעה זו נעשו למעשה על-ידי מר אברהם פריד כאשר מר לנדאו רק הוציא את דבריו של מר פריד אל האור.

ביום 16.4.14 קיבלו האחיות ביהם מייל מעו"ד עוז כהן. המייל כלל תוכן שהועבר כנראה אל עו"ד עוז כהן ממר לנדאו ובו נכתב "מצורפת תשובתי למכתב הבריוני של משרד עו"ד פודים" וצורף מכתב בלתי חתום שכותרתו " טיוטת תשובה לעו"ד גדעון פודים" (להלן: "המכתב") ובו בא נשמעו טענות הן כלפי האחיות ביהם והן כלפי עוה"ד פודים.
בכתב התביעה הפנו התובעים לחלקים הבאים מתוך המכתב המהווים לשיטתם לשון הרע:
בסעיף 2-3 למכתב נכתב ביחס לאחיות ביהם כך:
"... בדיקה של מנהל חשבונות אשר נערכה במסמכים שהועברו אלי מעלה אי אילו אי סדרים כספיים...
מרשותיך (=האחיות ביהם) השאירו אחריהן חורבן בקופת נציגות הבית... ברור כשמש כי הן פועלות במטרה להכשיל את הנציגות ושום היתממות או ממבו ג'מבו משפטי לא ייפו עובדה זו..."
האחיות ביהם רואות בדברים לשון הרע נגדן וטוענות שמשמעות הדברים היא האשמתן בגניבה ומעילה בכספי ועד הבית.
אשר לעורכי הדין פודים נכתב בסעיף 12 למכתב כך:
"כל מה שנכתב במכתבכם באשר ללוחות זמנים ערכו כקליפת השום. אני לתדהמתי מזהה שיטת התנהלות בעייתית שלכם כמשרד עורכי דין, שיטה בה גם עניין התאריכים הוא נושא למניפולציות ( עד כה פעמיים במסמך זה)...".
עוה"ד פודים רואים באמירה זו משום לשון הרע נגדם. כמו-כן טוענים עורכי הדין פודים שתוכן המייל שכינה את מכתבם "בריוני" מהווה אף הוא לשון הרע נגדם.
בנוסף, הציגו עוה"ד פודים מסמך הקשור בהליך אחר שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים עליו נכתב בכתב יד "מה הפסיכי רוצה?" ( נספח י1 לכתב התביעה. להלן: "נספח י1"). המסמך נמצא בתיק ועד הבית והגיע לידי התובעים במקרה, כאשר ביקשו וקיבלו ממר לנדאו את תיק ועד הבית כדי לצלם להם עותק ממנו. עוה"ד פודים טוענים שהכיתוב נכתב בכתב ידו של מר לנדאו והכינוי " פסיכי" מתייחס לאחד מהם.

בגין פרסומים אלו דורשים התובעים יחדיו סך של 300,000 ₪.

הנתבע טוען מנגד שהדברים כלל אינם מהווים לשון הרע. לא הייתה כל התייחסות לנתבע 3 , עו"ד יונתן פודים, ולא היתה כל היכרות קודמת בינו לבין מר לנדאו, ועל-כן יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת אליו בשל היעדר יריבות; הדברים כלל לא עונים להגדרת " לשון הרע" הקבועה בחוק; בכל מקרה הדברים ( הן אלה שנאמרו כלפי עוה"ד פודים והן אלה שנאמרו כלפי האחיות ביהם) הם בבחינת פרסום מותר על-פי סעיף 13(5) שכן הם נאמרו במסגרת תפקידו של הנתבע כסמכות מעין שיפוטית; כמו-כן טוען הנתבע שעומדות לו ההגנות הקבועות בחוק: הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב. לצד טענות אלה טוען הנתבע שמדובר בתביעת " השתקה" שנועדה להרתיע את הנתבע ואת הבאים אחריו מלשמש כנציגות ממונה בבניין.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושמעתי באריכות את העדויות בתיק הרי שאני מוצאת כי דין התביעה להידחות.
הדברים אינם מהווים לשון הרע
בראש ובראשונה אציין כי אף אחד מהדברים שנכתבו על ידי הנתבע, כלל לא עונה להגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק שכן " אין בהם כדי להשפיל או לבזות את התובעים בעיני הזולת" . למען הנוחות אחלק את הדיון לדברים שנאמרו כלפי האחיות ביהם ולדברים שנאמרו כלפי עוה"ד פודים בנפרד.
הדברים שנאמרו כלפי האחיות ביהם:
התיאור לפיו מנהל החשבונות מצא אי סדרים כספיים כמו גם התיאור של " חורבן בקופת נציגות הבית" אינם בהכרח תיאורים שיש בהם כדי להשפיל או לבזות אדם בעיני הבריות. יתר על כן תיאורים אלו אין בהם כדי להעיד על מעשים פליליים או לרמז למעשים מסוג זה דווקא. הדברים יפים ונכונים גם אם התובעים חוו בחוויה הסובייקטיבית שלהם פגיעה, השפלה או ביזיון כתוצאה מהדברים. החוויה האישית של הנפגע איננה אבן בוחן לסיווג הדברים כלשון הרע. (ר' בעניין זה אורי שנהר דיני לשון הרע 110-11, 122-123 וההפניות הנזכרות שם ( נבו הוצאה לאור, 1997)).
ואמנם נראה שבענייננו התביעה מבוססת על הפרשנות הסובייקטיבית שנתנו האחיות ביהם לביטויים האמורים מעלה ולא על תוכן הדברים שנדמה שהתובעים עצמם אינם סבורים שהם מהווים לשון הרע אלא רק המסקנה הנובעת מהם היא הלשון הרע. לשיטתן של האחיות ביהם הדברים מציגים אותן כמי שמעלו בכספי ועד הבית וגנבו אותם.
מכל מקום בענייננו מר לנדאו לא ייחס לאחיות ביהם מעשים פליליים כלשהם. אלו הן רק המסקנות שהסיקו האחיות ביהם מהדברים. אינני בטוחה שזו הפרשנות שהיה נותן האדם הסביר לדברים. כשלעצמי אני סבורה שניתן להסיק מהדברים לכל היותר שהאחיות ביהם התרשלו במילוי תפקידן כנציגות ועד הבית, בהתנדבות, כשהן נעדרות השכלה או מומחיות חשבונאית. אין דומה האשמת רו"ח ברשלנות בניהול עניינים כספיים להאשמת הדיוט מתנדב ברשלנות שכזו ואני סבורה שבנסיבות העניין אין בכך משום לשון הרע.
בתי המשפט חזרו על כך לא פעם ואמרו שיש לפרש ביטויים פוגעניים בהקשר הכללי בו הם נאמרו. כך גם יש להחיל את מבחן האדם הסביר והבנתו את הביטוי כלשון הרע בתוך הנסיבות המיוחדות של הפרסום המסוים.
בע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו(2) 607, 618 אמר בית המשפט העליון:
"יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם".
כך גם בע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד ס(4) 13, 22:
"לא אחת נדרש בית המשפט הבא לבחון אם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לה גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו. בין היתר, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי מושא המחלוקת..."
בע"פ ( מח'-חי') 2321/07 אשר ברעם נ' משה הורוביץ [ פורסם בנבו] (12.7.07) הכיר בית המשפט בביטוי כלשון הרע דווקא על רקע הנסיבות האישיות של הקובל ושל הצדדים שם, שאלמלא כן ייתכן שהדברים לא היו נתפסים כלשון הרע. באותו עניין דובר בסכסוך בין שכנים שבמהלכו נהג הנאשם להקניט את הקובל. הפרסום הפוגע שעמד בלב תביעת הדיבה היה פזמון שחיבר הנאשם שמילותיו הן: "נסיה מתהפכת בקבר". המילים האלה כשלעצמן אינן מהוות בהכרח לשון הרע אלא שעל רקע היחסים העכורים בין הצדדים סבר בית המשפט שהאדם הסביר המכיר את הנסיבות האישיות של הקובל יבין אותם כלשון הרע. נסיה היא אשתו המנוחה של הקובל. לאחר שנסיה נפטרה נשא הקובל לאישה את מי שטיפלה בנסיה בערוב ימיה. בית המשפט בחן את הפרסום הפוגע מנקודת מבטו של האדם הסביר המכיר את הצדדים, את יחסיהם הערוכים ואת נסיבותיו האישיות של הקובל, וקבע שעל רקע היכרות שכזו האדם הסביר יבין את הדברים כהטלת דופי בנאמנותו של הקובל לאשתו המנוחה.
הדברים פועלים לשני הכיוונים. כשם שהנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומקרה הן אלה שיכולות " להעניק" לביטוי מסוים משמעות פוגענית והוא יובן כלשון הרע, כך גם – ואולי אף מכוח קל וחומר – הנסיבות הייחודיות יכולות גם לשלול את אופיו הפוגעני של ביטוי שבאופן רגיל היה נתפס אולי כלשון הרע אך בנסיבות העניין אין לראות בו ככזה.
על-כן ולמען שלמות התמונה אצטט את הסעיף המלא מתוך מכתבו של מר לנדאו ולא רק את החלק אותו בחרו האחיות ביהם לצטט בכתב התביעה. כפי שנראה להלן קריאה של הדברים בתוך הקשרם המלא מציגה תמונה ברורה ומלאה יותר:
"מרשותיך חייבות לקופת הבית סכומים גדולים ( ע"פ הליכי הוצאה לפועל שהופעלו נגד הנציגות וע"פ התיקים אשר הועברו לידי). גם בדיקה של מנהל חשבונות אשר נערכה במסמכים אשר הועברו אלי מעלה אי אילו אי סדרים כספיים, אשר כדי להבהיר אותם יש צורך בשיתוף הפעולה של מרשותיך. התנגדותן כי תיערך בדיקה כספית יסודית ומקיפה למרות שנגד הנציגות קיימת תביעת ענק המתייחסת לשנים החל מ-2005 (להזכירך המינוי שלי הוא מיולי 2013) מעוררת תהיות".
ובהמשך הדברים המשיך מר לנדאו והתלונן על חוסר שיתוף הפעולה המאפיין את האחיות ביהם בכל ענייני ועד הבית . בחקירה הנגדית של האחיות הוברר כי אכן סירבו לשתף פעולה עם מר לנדאו בכל צורה ודרך, לרבות סירוב לפתוח לו את דלת דירתן כאשר קיבל על עצמו להיות ממונה.
כאשר קוראים את הדברים בהקשרם הכולל מובן שהטענה המועלית בהם היא כלפי חוסר שיתוף הפעולה של האחיות ביהם עם פעולות שביקש מר לנדאו לבצע מתוקף היותו נציג ממונה.
בנסיבות אלה אני סבורה שאין בדברים משום לשון הרע.
גם התיאור של " חורבן בקופת הנציגות", על-אף היותו חריף, אינו יותר מתיאור של המצב עמו מתמודד מר לנדאו שנכנס בנעליהן של האחיות ביהם לאחר שאלה סיימו את תפקידן, תוך הבעת עמדתו של מר לנדאו בנוגע למצב זה. בכל הכבוד אינני סבורה שיש להסיק מהביטוי הזה האשמה בגניבה ואני סבורה שאין בכך משום לשון הרע. גם כאן התברר כי האחיות ביהם פעלו על פי פסקי דין שלא כל הדיירים בבניין הכירו, וקיזזו כספים על יסוד פסקי דין אלו מתשלומי ועד הבית. רישומים מסודרים הוגשו רק בתצהירי עדות משלימים, והתברר כי אלו נערכו רק לצורך הדיון. מכאן שבנקודת הזמן בא קיבל מר לנדאו את תיק ועד הבית, אכן לא ניתן היה להבין מה קורה בקופה, והאמירה שיש " חורבן" אין בה כדי להוות לשון הרע.
כמו-כן, הקורא הסביר המכיר את הצדדים ואת ההתנהלות בבניין ברחוב רבי עקיבא 20 על שלל ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הדיירים שם, בוודאי יבין את הסגנון החריף והבוטה על רקע היחסים העכורים כך שהרושם של הדברים מועם בנסיבות אלה. מה גם שנדמה שאין מחלוקת שרק הנוגעים בדבר נחשפו לפרסום. כלומר הפרסום לא חרג מעבר לדיירי הבניין. למעשה הוכח שהפרסום הגיע רק לידי התובעים ולידי עו"ד עוז כהן שייצג את הגב' תמרה טמיר שהיא דיירת נוספת בבניין.
בנסיבות אלה מתעצמת עוד יותר המסקנה שאין בדברים משום לשון הרע, וספק אם הפצתם בין יודעי הדבר בבניין היא בגדר פירסום. כפי שגם רמזתי בעניין " פרסומים" אלו עומדות לנתבע הגנות על פי חוק, וזאת כפי שאציין בהמשך.
לאור כל האמור אני סבורה שיש לדחות את התביעה של האחיות ביהם משום שהדברים שנאמרו ביחס אליהן אינם עונים להגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק.
הדברים שנאמרו כלפי עוה"ד פודים:
אשר לתביעה של עוה"ד פודים, אני סבורה שהאמירה במכתב לפיה מר לנדאו מזהה התנהלות בעייתית ומניפולטיבית של עוה"ד פודים כעורכי דין, איננה מהווה לשון הרע ואיננה עונה להגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק על-פי מבחן האדם הסביר. מונחים אלה כשלעצמם אינם נראים לי כלשון הרע באופן כללי וביתר שאת בנסיבות העניין ועל רקע הסכסוך העמוק בו נתונים הצדדים.
לצד זאת יתכן שהביטוי " בריוני" והביטוי " פסיכי" הם ביטויים שעשויים להוות לשון הרע בנסיבות מסוימות. עם זאת חשוב להדגיש ולציין שלא די בשימוש בביטוי פוגעני כדי לקבוע שהייתה לשון הרע בפרסום אלא יש לקרוא אותו בקונטקסט הכללי בו הוא נאמר.
כבר נקבע בעבר שגידופים אינם מוכרים באופן גורף כלשון הרע. זאת בשל העובדה המצערת שקללות וגידופים הם חלק מהחיים החברתיים במדינה והכרה גורפת בהם כלשון הרע תביא להצפת בתי המשפט בתביעות. על-כן בית המשפט יכיר בגידופים כלשון הרע רק כאשר הכרה כזו תתבקש ותהיה מוצדקת לאור נסיבות הפרסום ( אורי שנהר דיני לשון הרע, 132 פסקה 10.3.4 ( הוצאת נבו, 1997)). אני סבורה שאין זה המקרה בענייננו.
במקרה שלפני התרשמתי שהצדדים סיגלו לעצמם סטנדרט של התכתשויות, התבטאויות והקנטות הדדיות ( ר' הנספחים הרבים שצורפו לתצהירי האחיות ביהם והמכתבים שיצאו מאת משרד עוה"ד פודים). על-כן אני סבורה שהאדם הסביר המכיר את הצדדים, את תרבות השיח ביניהם, את היחסים העכורים ומלאי האגו, שיקרא את הדברים לא יבין אותם כלשון הרע ולא יחשוב שעוה"ד פודים הם " בריונים" או " פסיכים" כפשוטן של מילים, אלא הוא יבין שמדובר בסגנון המקובל והרווח בין הצדדים שאין בו כדי לבזות או להשפיל את הנפגע.
מה גם שלא נאמר שעוה"ד פודים הם בריונים אלא שהמכתב שכתבו הוא בריוני. כאמור, יש לקרוא את הביטוי הפוגעני בהקשרו הכולל.
אשר לביטוי " פסיכי" לא ברור למי בדיוק הוא מתייחס. המשפט " מה רוצה הפסיכי?" נכתב על גבי אישור פורמלי של מזכירות בית המשפט על פתיחת בקשה בלי שמוצג התוכן של הבקשה. אינני סבורה שהאדם הסביר שהיה נחשף לפרסום הזה היה מבין אותו כמתייחס לעוה"ד פודים דווקא. זה לא עולה או מתבקש מהמסמך ומהפרסום. מה גם שגם אם היה ברור שהכיתוב מתייחס אל עוה"ד פודים עדיין לא ברור כלפי מי מהם הוא מכוון שכן הביטוי נכתב בלשון יחיד ואילו עורכי הדין פודים הם לפחות שניים ( על ההכרח שבזיהוי הלשון הרע עם נפגע ספציפי ר' למשל ע"א 8345/08 עפר בן נתן נ' מוחמד בכרי פ"ד סה(1) 567, פיסקה 63; ת"א ( ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין ואח' [ פורסם בנבו] (28.1.86); אורי שנהר דיני לשון הרע, 123 וההפניות הנזכרות שם ( הוצאת נבו, 1997)).
אוסיף ואומר כי האדם הסביר שהיה רואה את הביטוי " פסיכי" על רק שלל ההתכתבויות וההליכים בין הצדדים, לא היה מבין אותו כפשוטו אלא היה מבין שקצה נפשו של מר לנדאו מההתעסקות עם דיירי הבית או ועד הבית.
לאור כל האמור אני סבורה שהביטויים כלל אינם מהווים לשון הרע כהגדרת מושג זה בחוק ודי בכך כדי לדחות את התביעה, הן של האחיות ביהם והן של עוה"ד פודים.
למעלה מן הצורך אתייחס לנימוקים נוספים לדחיית התובענה.
הדברים הם בבחינת " הבעת דעה" ובנסיבות העניין לנתבע עומדות ההגנות הקבועות בחוק:
הפסיקה פיתחה כללים שונים שיהיו לבתי המשפט לעזר בבואם לבחון האם פרסום או ביטוי מסויים הוא בבחינת הבעת דעה או שמא האדם הסביר יבין אותו כקביעת עובדה. האבחנה חשובה משום שבעוד שהבעת דעה מוגנת – בתנאים מסוימים – בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הרי שקביעת עובדות איננה מוגנת. בין היתר נקבע שפרסומים המעלים טענה בסגנון של ויכוח יסווגו בדרך כלל כהבעת דעה ולא כקביעת עובדה ( ר' אורי שנהר, 312 וההפניות הנזכרות שם).
בענייננו אני סבורה שהאדם הסביר שיקרא את מכתבו של מר לנדאו יתרשם מיד שמדובר בויכוח בין שני צדדים, גם בלי שתהיה לו היכרות מוקדמת עם מי מהם. כך בוודאי ומכוח קל וחומר יבינו את הדברים מי שנחשפו אליהם בפועל או עשויים להיחשף אליהם ( עו"ד עוז כהן ואולי גם דיירי הבניין) להם יש היכרות קרובה עם הצדדים והם מכירים ומודעים ליריבות ביניהם. בנסיבות העניין אני סבורה שמי שיקרא את הדברים לא יבין אותם כעובדה אלא כהבעת דעה גרידא.
כך גם לגבי הכיתוב " פסיכי" שנכתב בכתב יד על גבי אישור של בית המשפט המחוזי. מובן שמדובר בהבעת דעה תוך השתלחות אמוציונלית אינסטינקטיבית ומכל מקום ברור שאין מדובר בתיאור עובדתי.
כעת יש לבחון האם הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק.
אני סבורה שבנסיבות העניין מתקיימות ההגנות הקבועות בסעיפים 15(5) ו-15(6) לחוק.
המכתב נעשה כחלק מסדרת התכתבויות שניהלו הצדדים בקשר לניהול ענייני ועד הבית כאשר ברקע היו כמה וכמה הליכים ותביעות שתבעו האחיות ביהם את מר לנדאו ואת נציגות ועד הבית. תוכן הדברים היה קשור ורלוונטי לענייני ועד הבית והיווה המשך ישיר להליכים הרבים שניהלו הצדדים.
אשר לכיתוב " מה רוצה הפסיכי?" כיתוב זה נעשה על-גבי מסמך של בית המשפט. לטענת מר לנדאו מדובר בכיתוב פנימי שרשם הוא לעצמו וכלל לא היה אמור להגיע לידי איש זולת עורך דינו. מכל מקום כיתוב זה נכתב בקשר להתנהלותם של עוה"ד פודים בתביעה שהתנהלה בין הצדדים, כאשר מר לנדאו ביקש אורכה להגשת כתב הגנה בשל שירות מילואים ועוה"ד פודים התנגדו לכך והטילו ספק באמיתות הטענה לשירות מילואים.
בנסיבות אלה אני סבורה שמתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 15(5) לחוק עליה אמר בעבר בית המשפט העליון שהיא:
"תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם בית המשפט אלא היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך, בכל שלב משלביו השונים...
הינה כי כן גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך דין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא (ההדגשה שלי) הוא במסגרת החיסוי..."
(ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2) 620, 624 וכן רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל [ פורסם בנבו] (19.8.09).
כאמור, הפרסומים נעשו על רקע ההליכים הרבים שהתנהלו ומתנהלים בין הדיירים בבניין.
אין מחלוקת שהתנהלו גם הליכים אצל המפקח על הבתים המשותפים שעניינם או מקורם בחוסר הסכמה בין האחיות ביהם לבין מר לנדאו בכל הנוגע לבדיקת ענייני הכספים של הבניין ( מר לנדאו טען זאת בתצהירו וכך גם האחיות ביהם טענו בתצהירן המשלים).
מבלי להיכנס כרגע לעומקם של הליכים אלה אני סבורה שיש בכך כדי להצביע על כך שהמכתב נושא תובענה זו נכתב כחלק מאותו סכסוך משפטי שהתנהל בין הצדדים.
לאור הפסיקה האמורה מעלה אני סבורה שיש לראות את הדברים כדברים הנאמרים בין בעלי דין ובאי כוחם על רקע דיון משפטי וכחלק ממנו ועל-כן הם חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(5) לחוק.

32. מחקירתן הנגדית של האחיות ביהם אף עולה כי בכל שנה התחלף ועד הבית, והיות ומדובר בבנין קטן, הרי שבכל פעם ניהל את וועד הבית שכן שהיה מסוכסך עם שכנים אחרים. אין ספק כי מכוח הרוב שהיה ליו"ר ועד הבית, מעת לעת, התקבלו החלטות סותרות, נוהלו הליכים משפטיים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה, ואף הרישום של ההכנסות וההוצאות לא היה מסודר אלא כלל קיזוזים שונים. כאמור האחיות ביהם הסבירו כי קיזזו מתשלומי הועד, סכומים שהוציאו מכיסן לצורך תיקונים שהיה על הוועד לתקן, כדי שבדירתן לא תהיה רטיבות. לקיזוזים אלו לא היה ביטוי ברור ברישום הראשוני של הדוחות, ומכאן שכאשר מר לנדאו קיבל את הדוחות ואת תיק ועד הבית וראה את הרישומים הסותרים לאורך השנים, הקיזוזים הלא מוסברים ועוד, הוא בהחלט היה יכול להביע את דעתו על כך שהדברים התנהלו באי סדר או בחורבן.

33. באותו הקשר, שעה שיש חילופי מכתבים קשים, בין הדיירים בכל עניין ועניין, הרי שהביטוי " מטורף" מהווה הבעת דעה בלבד.

הפרסומים הם בבחינת " זוטי דברים":
34. סעיף 4 לפקודת הנזיקין קובע סייג לתחולת דיני הנזיקין כאשר מדובר ב'דבר של מה בכך' שאדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך. אני סבורה שזה בדיוק המקרה שלפני. התביעה דנן היא תולדה של יחסים עכורים ומצערים וסכסוך עמוק ורב שנים בין הצדדים. מציאות זו גורמת לצדדים להתנהג שלא כמו אדם בר דעת ובעל מזג כרגיל בכל הקשור ליחסים ביניהם. אני סבורה שאדם סביר לא היה בא בתלונות על המכתב שכתב מר לנדאו ולא היה רואה בו משום לשון הרע.
35. כפי שכבר הטעמתי לעיל אני סבורה שהלשון-הרע שטוענים לו התובעים לא נמצא בתוכן הדברים אלא בפרשנות הסובייקטיבית שנותנים התובעים לדברים. פרשנות זו, בכל הכבוד, איננה משקפת את הפרשנות של האדם הסביר אלא זו בהכרח פרשנות לא עניינית המושפעת מאמוציות.
זאת ועוד, התובעים הוציאו את הדברים מהקשרם הכולל. במכתב נושא תובענה זו בא מר לנדאו בתלונה כלפי חוסר שיתוף הפעולה של האחיות ביהם עימו בכל הקשור לענייני ועד הבית. התרשמתי שהדברים נאמרו ב"עידנא דריתחא" ומתוך תסכול כן ועמוק של מר לנדאו מהתנהלותם של התובעים וקדמה לכך שורת מכתבים של עוה"ד פודים, הגשת תביעות והתנגדויות מצד האחיות ביהם לדרישות שונות של מר לנדאו מתוקף תפקידו כנציגות ממונה של הבניין. הדברים עצמם לא היו חריפים או חריגים בצורה מיוחדת והם לא חרגו לטעמי מגבולות הסבירות. זאת ועוד הדברים לא פורסמו ברבים אלא הועברו לאחיות ביהם על-ידי עו"ד עוז כהן שייצג את אחת הדיירות הנוספות בבניין. כלומר שמעגל מצומצם ביותר של אנשים נחשף לדברים. אנשים אלה ממילא כבר ידעו והכירו את טיב היחסים שבין הצדדים ואת מלוא טענותיהם האחד כלפי השני.
בנסיבות אלה אני סבורה שהדברים הנטענים כלשון הרע חוסים תחת ההגנה של " זוטי דברים"
וגם משום כך יש לדחות את התביעה. (לאפשרות להחיל את ההגנה של זוטי דברים על תביעות לשון הרע ר' למשל רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ פ"ד סג(3) 664, 736; ע"א 3322/16 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל עמ' 20 [פורסם בנבו] (30.4.17)).
סוף דבר:
התביעה נדחית. נוכח התרשמותי כי ראוי היה לא להגיש אותה מלכתחילה, ואף רצוי כי דיירי הבית ועורכי דינם יחלו לפתור מחלוקות בדרכי שלום ונועם, הרי שאני קובעת כי התובעים ישאו ביחד ולחוד בשכר טרחת בא כוח הנתבע בסך 25,000 ₪ ובהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ט, 24 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.